בג"צ 1869/95 - חברה להובלת דלק בע"מ ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*הענקת רשיונות להובלת דלק(העתירה נדחתה).
א. העותרות הן חברות להובלת דלק המחזיקות בהיתרים להובלת דלק מטעם המפקח עלהתעבורה כאשר ההיתרים מהווים כ-%45 משוק הובלת הדלק בישראל. שר התחבורה הוא השרהמוסמך מכח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים לקבוע בצווים הוראות בדבר פיקוח עלהובלת דלק בישראל. המפקח על התעבורה הוא המוסמך לתת רשיונות להובלת דלק והמשיבההשלישית היא הוועדה המייעצת שמונתה ע"י השר לפי צו הפיקוח כדי לייעץ למפקח לפנימתן רשיונות להובלת דלק. המשיבה 5 היא חברה להובלת דלק שהמפקח נתן לה רשיוןלהוביל במיכליות 255,000 ליטר דלק. היתר זה הוא נושא העתירה. העתירה נדחתה.
ב. החל בשנת 1970 הוסדר הפיקוח על ענף הובלת הדלק בצו שהוציא השר. בשנת 1990התקין השר את הצו בנוסחו האחרון. לפי סעיף 3 לצו הפיקוח "המפקח, לאחר שהתייעץעם הוועדה המייעצת, רשאי לתת רשיון אם, לדעתו, הוא נחוץ לצרכי המשק...". במשרדהתחבורה נקבעה רשימת קריטריונים שישמשו בסיס להמלצות הוועדה ואלה קובעיםשרשיונות להובלת דלק ינתנו בהתאם ל"צרכי המשק", כאשר הכוונה היא לשמור על איזוןבין כמות הדלק הנצרכת לבין היצע ההובלה העומד מולו. ביום 8.9.92 קיבלה הממשלההחלטה בדבר רפורמה במשק הדלק. הוטל על שר התחבורה לתקן את צו הפיקוח באופן שכלתאגיד שעיקר מטרותיו הובלה, אשר יעמוד בקריטריונים בטיחותיים, יהיה רשאי לפעולבתחום הובלת הדלק. באוגוסט 1994 מינה מנכ"ל משרד התחבורה ועדה והטיל עליה להציעדרכים לפתוח את הענף לתחרות. בהחלטת הממשלה מיום 27.8.95 אומצו המלצות הוועדה.נקבע שהוועדה המייעצת למפקח על התעבורה לעניין הובלת דלק תמשיך בפעולתה ותקבעתנאים למתן רשיון הובלה מתוך מדיניות של שמירה על בטחון ובטיחות. הוחלט לבטל אתהשיקול של מתן רשיון לפי צרכי המשק.
ג. המשיבה 5 הגישה בקשה לרשיון להובלת דלק בהיקף של 500,000 ליטר ואחר כךהגדילה את הבקשה ל-700,000 ליטר. המפקח העביר את הבקשה לדיון בוועדה. באותו זמןהיו על שולחן הוועדה בקשות רבות והיא החליטה לקבל חוות דעת ממשרד האנרגיה בדברצרכי ההובלה הצפויים לפני הדיון בכל אחת מן הבקשות. עקב דחיית הדיון בבקשותובשל ההמתנה לחוות הדעת, פנה המפקח לוועדה בבקשה לדון בכל הבקשות תוך שבועייםולהעביר המלצותיה. משלא עשתה כן החליט לתת למשיבה היתרים להובלת דלק בהיקף של255,000 ליטר. העתירה מכוונת נגד החלטה זו. העותרות העלו שורה של טענות בדברפגמים בהחלטה, היינו אי קיום חובת ההתייעצות הקבועה בצו הפיקוח; קבלת החלטהבניגוד לקריטריונים המהווים הנחיה פנימית; חלוקת ההיתרים בדרך לא שוויוניתומפלה; חוסר סבירות קיצוני של החלטת המפקח. כל הטענות נדחו.
ד. אשר לחובת ההתייעצות - יש לראות בחובה להתייעץ אחד מן התנאים להפעלתהסמכות של הרשות, כך שאם לא התמלאה ניתן לראות את המעשה המינהלי כאילו נעשה תוךחריגה מסמכות. על הגורם המתייעץ, לתת לגוף המייעץ הזדמנות מספקת להגיש אתהמלצתו. משך הזמן הניתן לגוף המייעץ, אינו קבוע אלא יש לבחון כל מקרה לגופו לפינסיבותיו. בנסיבות ענייננו יש לומר כי הזמן של שבועיים שנתן המפקח לוועדה להגישאת המלצותיה מספיק היה, כך שהמפקח יצא ידי חובת ההתייעצות אחרי שהוועדה לאהשיבה על פנייתו תוך הזמן שקצב לה.
ה. אשר לטענה כי המפקח סטה מן ההנחיות הפנימיות - טענה זו מתייחסתלקריטריונים שהיו קיימים, אך הקריטריונים נקבעו לצרכי דיוני הוועדה, ואין הםחלים על המפקח. שיקול דעתו של המפקח רחב מזה של הוועדה. אין גם לקבל את טענתהעותרים בדבר חלוקה לא שוויונית של ההיתרים. לא הונחה תשתית עובדתית לטענת
האפליה. אין גם לקבל את הטענה בדבר חוסר סבירות של החלטת המפקח בהתחשב במגמה שלפתיחת השוק וגישת המפקח לעניין זה.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד מלצרוסימון וקסלר לעותרות, עוה"ד עוזי פוגלמן, ע. בן פורת וע. פינס למשיבים.19.2.96).
ע.פ. 2910/94 ואח' - ארנסט יפת ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - משפט הבנקאים(הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. פסה"ד בערעורים אלה, שנשמעו בפני הרכב של 5 שופטים, משתרעים על פני 416עמודים. פסה"ד העיקרי של השופט ד. לוין משתרע על פני 344 עמודים ויתר 4 פסקיהדין משתרעים על כ-70 העמודים הנותרים. עניינם של הערעורים משפט הבנקאים שבוהורשעו חלק ממנהלי הבנקים הגדולים בארץ באשמות שונות הקשורות בויסות המניותהבנקאיות. כן הוא מתייחס להרשעת רו"ח באותו נושא.
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את מנהלי הבנקים, ארנסט יפת, מרדכי איינהורן, רפאלרקנאטי, אלי בן ציון כהן, אודי רקנאטי ואהרון מאיר בעבירה לפי סעיף 14(ב)(א)לפקודת הבנקאות. ביהמ"ש סבר כי כל אחד מהם, בהיותו מנהל של בנק, "עשה בעסקיהבנק ביודעין בדרך שפגעה ביכולתו לקיים את התחייבויותיו". מנהלי הבנקים יפת,איינהורן, רפאל רקנאטי, אלי בן ציון כהן ואודי רקנאטי הורשעו גם בכל העבירותשיוחסו להם באישום השני, שעניינו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415לחוק העונשין וכן בעבירת תרמית בקשר לניירות ערך עבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוקניירות ערך. עוד הורשעו בהטעיית לקוח, עבירה לפי סעיף 3 לחוק הבנקאות. אהרןמאיר הורשע גם הוא בביצוע עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, אך זוכה מחמתהתיישנות מעבירות אחרות שהמערערים האחרים הורשעו בהן. חברת אי.די.בי. לאחזקות,שהיא אחת המערערות, הורשעה על פי האישום השני באותן עבירות שיוחסו למנהליה,היינו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין ובעבירתתרמית בקשר לניירות ערך. ארנסט יפת, מרדכי איינהורן, רפאל רקנאטי, אליהו בןציון כהן, אהרון מאיר ודב נווה הורשעו באישום השלישי ברישום כוזב במסמכי תאגיד,עבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין. בביצוע העבירה על פי סעיף 423 הורשע גם רו"חדן בבלי. משהורשעו בדינם גזר ביהמ"ש המחוזי לחלק מן המערערים מאסר בפועל ומאסרעל תנאי וכן קנסות בסכומים שונים ולחלקם מאסר על תנאי וקנסות בלבד. הערעוריםנתקבלו בחלקם כאמור להלן.
ג. במסגרת הערעור נדונו בהרחבה כל השאלות הכלכליות שעמדו על הפרק בתקופתהויסות, תמיכת הממשלה בויסות והתנהגות השלטונות, ונדונו נושאים רבים בשטח המשפטהפלילי ומערכת הבנקאות. בין היתר דן ביהמ"ש בחסינות הניתנת בסעיף 14 לחוק ועדותהחקירה לעדויות המוגשות לוועדה, לשאלה אם רשאית המשטרה להשתמש בעדויות אלהלצורך חקירות פליליות ועד כמה יכול ביהמ"ש לקבלן אם מוסרי העדות מאמצים אותןלצורך המשפט הפלילי. כן נדונה טענה של הגנה מן הצדק והשתק פלילי באשר רשויותהמדינה היו שותפות למדיניות של ויסות מניות הבנקים ולכן, לפי הטענה, לא ניתןלהעמיד את הנאשמים לדין בגין מדיניות הויסות.
ד. בסיכומו של דבר הוחלט כדלהלן: ערעוריהם של ארנסט יפת, מרדכי איינהורן,רפאל רקנאטי, אלי בן ציון כהן, אודי רקנאטי ואהרן מאיר על הרשעתם בעבירההמיוחסת להם באישום הראשון לפי פקודת הבנקאות נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין,מצא וטל, נגד דעתם החולקת של השופטים קדמי וגב' שטרסברג-כהן. ערעורם של יפת,איינהורן, רפאל ואודי רקנאטי, אלי בן ציון כהן ואהרן מאיר על הרשתם בעבירות
המיוחסות להם באישום השני נדחה. ערעורה של חברת אי.די.בי. על הרשעתה בעבירותשבאישום השני נתקבל והיא זוכתה מהעבירות שיוחסו לה באישום זה. ערעורם של יפת,איינהורן, רפאל רקנאטי, אלי בן ציון כהן, אהרן כהן ודב נווה בעבירות המיוחסותלהם באישום השלישי נדחה. ערעורו של רו"ח דן בבלי בעבירה שבאישום השלישי נתקבלוהוא זוכה מכל וכל. באשר למידת העונש בוטלו כל המאסרים בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טל. 28.2.96).
בש"פ 1180/96 - טרביה וגיה עלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטרים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. בין משפחת העורר לבין שכניו התגלע סכסוך על רקע של הסגת גבול והשכניםהזעיקו את המשטרה. העורר ובנו קידמו את פני השוטרים באלימות קשה. הבן השליךלעבר אחד השוטרים פח שמן וחפצים אחרים והעורר התפרע וניסה לדקור את אחד השוטריםבסכין מטבח ארוכת להב. העורר הואשם בעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירותוהכשלת שוטרים וכן באיומים. בימ"ש השלום קיבל את בקשת התביעה והורה על החזקתהעורר במעצר. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת המעצר והערר נתקבל.
ב. מצויות ברשות התביעה "ראיות לכאורה" המצביעות על סיכוי סביר להרשעה. איןגם לקבל את טענת העורר בדבר היעדר "עילת מעצר". האלימות שגילו העורר ובנו נגדאנשי המשטרה מקימים בסיס לקיומה של עילת מעצר מכח הוראות סעיף 21א(א)(2)לחסד"פ. נותרת השאלה אם ניתן להסתפק ב"תחליף מעצר" ובעניין זה יש לקבל אתטענותיו של העורר. הוא נושא בעול פרנסת משפחתו המונה 11 ילדים ובינתיים נכרתהסולחה בין שתי המשפחות היריבות. השיקול המרכזי להמרת מעצר ב"תחליף מעצר" נעוץבאפשרות להשיג את תכלית המעצר בדרך של קביעת תנאים מגבילים לשחרור בערובה.במקרה דנא תכליתו המרכזית של המעצר היא לקדם פניו של סיכון של התלקחות הסכסוךעם בני המשפחה השכנה, ושל התגרות אלימה באנשי המשטרה שלעורר טרוניות קשות עלהתנהגותם בפרשה נושא האישום. בנסיבות העניין ניתן להשיג תכלית זו ע"י הרחקתהעורר מכפרו לכפר שכן והטלת מגבלות על תנועותיו עד לסיום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד בכר יאסין לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.21.2.96).
על"ע 6039+6077/93 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד שמואל סעדיה, עו"ד
*התנהגות שאינה הולמת עו"ד בניסוח תביעה בבי"ד רבני(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער ייצג בעל בתביעת גירושין בביה"ד הרבני. במסגרת כתב התביעה שהגישבשם הבעל בשנת 1983, כלל המערער טענות וביטויים שהתייחסו לטענת הבעל שאשתוהקניטה אותו בסיפורי בגידותיה ותיארה לפניו את חיי המין שלה עם מאהביה, חיי מיןרגילים ושלא כדרך הטבע. המערער העלה על הכתב את התיאורים המיניים והוסיף "במאמרמוסגר יצויין כי הנתבעת ממוצא תורכי". בגין הסגנון של הקטע הנדון, לרבות הערתהמערער על מוצאה של האשה, הוגשה נגד המשיב קובלנה לביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"דבת"א, בעבירות של התנהגות שלא לפי כבוד המקצוע ומעשה שאינו הולם את מקצוע עריכתהדין. תחילה זיכה ביה"ד המחוזי ברוב דעות את המשיב, אך ביה"ד הארצי קיבל אתהערעור על הזיכוי והחזיר את התיק לביה"ד המחוזי לגזירת הדין. ביה"ד גזר את ענשושל המשיב והטיל עליו נזיפה, השעייה לתקופה של חצי שנה על תנאי ותשלום קנס של1,500 ש"ח, וכן הוצאות הלשכה בסך 2,500 ש"ח ופרסום פסה"ד בלי ציון שמו שלהמשיב.
ב. על גזר דין זה ערעורו שני הצדדים לביה"ד הארצי - המערער על חומרת העונשוהועד המחוזי על קולתו וביה"ד הארצי דחה את ערעור הועד המחוזי וקיבל את ערעורהמשיב בשני עניינים. ראשית, ביטל את עונש ההשעייה באשר בעת שנעברו העבירותעדיין לא כלל החוק את האפשרות של הטלת עונש של השעייה על תנאי. שנית, במועדביצוע העבירות היה העונש המקסימלי סכום של 2 ש"ח ורק לאחר מכן הוגדל ל-1,500ש"ח. הואיל והמשיב הורשע בשלשת סעיפי האישום הועמד הקנס על 6 ש"ח במקום 1,500ש"ח. ביה"ד הארצי ציין שהעונש הוא קל בהתחשב בנסיבות, אך בשל התקופה הארוכהשעברה מאז ביצוע העבירות החליט שלא להחמיר בעונש. על פס"ד זה הוגשו שני ערעוריםלביהמ"ש העליון ושניהם נדחו.
ג. אשר לערעורו של המשיב על הרשעתו - את הציטוט מפי התובע לדברים, שלטענתו,אמרה לו האשה, מיותר היה להביא בכתב התביעה, והיה בהבאתו נקיטת לשון לא נקיהע"י עו"ד, אפילו נאמרו לו הדברים ע"י לקוחו. לצורך הצגת עניינו של התובע די היהלציין שהאשה הודתה בקיום יחסי מין עם אחרים ואף שלא כדרך הטבע. בכתב תביעה נדרשלהביא את עיקרי העובדות והציטוט לא היה נחוץ. אך העיקר הוא שבוודאי לא היתההצדקה שהמערער יוסיף את התוספת כי "הנתבעת ממוצא תורכי". תוספת זו, לאחר שמובאציטוט מפי האשה שכאילו שכבה עם גברים שלא כדרך הטבע, באה לומר, שהיותה של האשהממוצא תורכי יש בה לאמת או לחזק את נכונות המצוטט מפיה. יש באמירה זו הטלת כתםעל חלק גדול בציבור, שאינה יאה לא לכבודו של עו"ד ולא לכבוד מקצועו. על כן איןלהתערב בהרשעת המשיב.
ד. אשר לעונש שהוטל - אכן העונש נוטה לקולא. בוודאי כך אם יוצאים מתוך הנחהכי הרשעותיו בתיק זה אינן הרשעותיו היחידות ויש לתת משקל גם לעבירות שבוצעו עלידו לאחר ביצוע העבירות שבהן הורשע בתיק זה. אך עוסקים אנו בעבירות שבוצעו לפני13 שנים והנימוק של חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות, שהיה ביסוד פסק דינו שלביה"ד הארצי שלא להחמיר עם המשיב, מצדיק שלא להתערב בעונש שהוטל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד עמוסויצמן למערער, המשיב לעצמו. 28.2.96).
בש"א 7609/95 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד יהודית ואריה אהרונסון ואח'
*העברת מקום שיפוט(בקשה לקביעת מקום השיפוט על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי - בקשת המבקשנדחתה ונתקבלה בקשת המשיבים).
א. המבקש נתבע ע"י המשיבים בתביעות נפרדות. ראשונים לתביעה בבימ"ש השלוםבחדרה היו המשיבים הראשונים ולאחריהם תבעו את הבנק המשיבים האחרים בבימ"ש השלוםבחיפה. שתי התביעות נסבות בקשר לחשבון חברת היבול ח. כהן ושות' בע"מ המתנהלבסניף המבקש בחדרה. הבנק מבקש להעביר את הדיון בתיק שהוגש ע"י המשיבים 1 בחדרהלבימ"ש השלום בחיפה ואיחוד שני התיקים מאחר ושתי התביעות עוסקות בנושא אחד.מנגד ביקשו המשיבים 1 להעביר את הדיון בתיק שהוגש ע"י המשיבים 2 בחיפה ולאחדועם התיק בבימ"ש השלום בחדרה. בקשת המבקש נדחתה ובקשת המשיבים 1 נתקבלה.
ב. לכאורה דינן של התביעות להתברר במקום אחד, אך אין טעם מדוע יהיו אלההמשיבים 1 ועדיהם, אשר יטלטלו לביהמ"ש בחיפה. חשבון הבנק מנוהל בסניף המבקשבחדרה, והעדים הם תושבי חדרה. זאת ועוד, המשיבים 1, הינם אנשים מבוגרים מאוד,אשר היו הראשונים להגיש תביעתם ויש להתחשב בכך. נוסף לכך יש ליתן משקל גםלשיקול הפרקטי של עומס תיקים בבימ"ש השלום בחיפה. יחד עם זאת, סעיף 78 לחוק בתיהמשפט מקנה סמכות לנשיא ביהמ"ש העליון להעביר תיקים אף מיוזמתו מבימ"ש אחד
למשנהו. לפיכך, לשם יעילות הדיון, יש להורות על העברת התיק שבבימ"ש השלום בחיפהלביהמ"ש בחדרה ואיחודו עם התיק שבחדרה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מיכאל רוהר למבקש, עו"ד יוסף אהרונסון למשיבים 1,עו"ד גב' ישראלה קראי-גירון למשיבים 2. 14.2.96).
בש"פ 1442/96 - מדינת ישראל נגד עמרם אסידו
*שחרור בערובה (סחר בסמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם, בין היתר, בעבירה של סחר בסמים והמדינה ביקשה את מעצרו עדתום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין ראיות לכאורה מספיקות כדי לחייב את מעצרווערר על כך נתקבל. הראיות המתייחסות לאישום כוללות עדות מפורטת מפי סוכן סמוישהופעל ע"י המשטרה וקנה מידי המשיב כ-28 וחצי גרם הירואין. תמיכה לעדותו שלהסוכן מצוייה בסרט הקלטה המתעד את שיחת הסוכן עם המשיב. הסרט מוכיח שהמשיבהתלווה אל הסוכן הסמוי ליערות הכרמל, כגירסת הסוכן, שם יצא מהמכונית כשהוא מורהלסוכן לסובב את המכונית עד שהוא, המשיב, יטול "שקית קטנה" שיש לו ויכין בעבורהסוכן את הכל. סמוך לאחר המפגש עם המשיב מסר הסוכן לידי מפעילו במשטרה את השקיתשהכילה את הסמים אשר לדבריו קנה אותם מידי המשיב.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר שסרט ההקלטה אינו חד משמעי ותוכנו מתיישב גם עם הגירסהכי השניים דנו בפרעון חוב כספי שמקורו בעיסקי הימורים. דא עקא, שהמשיב בחקירתובמשטרה בחר להחריש. הוא לא מסר גירסה כלשהי והסבר אודות סיבת פגישתו עם הסוכן.הגירסה שמדובר בחוב שמקורו בהימורים הועלה לראשונה בטיעונו של הסניגור בביהמ"שהמחוזי, ואין צריך לומר שמה שטען הסניגור אינו יכול למלא את החסר בעדות מפיהמשיב עצמו. לגופם של דברים, בסרט ההקלטה מתועדת שיחה בנושאים שונים, בכללם גםעיסקי הימורים, אך אין בכך כדי לגרוע מן התמיכה הראייתית המצויה בשיחה המוקלטתלגירסת הסוכן בדבר עיסקת סמים. לכך יש להוסיף שלחובת המשיב הרשעות קודמותבעבירות רבות וחמורות ואת העבירה המיוחסת לו עתה ביצע בהיותו אסיר ברשיון.לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד דוד יפתח למשיב.26.2.96).
בש"פ 1095/96 - מונדר בשארה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בביצוע סידרה ממושכת של מעשים מגונים ומעשי בעילה במתלוננת -קטינה הלוקה בפיגור קל - במשך 3 שנים שבהן שימש כמורה בבית הספר שבו למדההקטינה. לגירסת המתלוננת ביצע העורר בכיתה ובשעת הלימודים מעשים מגונים במשךכשנה ובשנתיים שלאחר מכן בעל אותה - כדרכה ושלא כדרכה - בכיתה בנוכחות תלמידהאחרת כשהוא משעין אותה על דלת הכניסה. במשך כל התקופה לא דלפה כל ידיעה בקשרלמעללי העורר והמתלוננת חשפה את הפרשה כשנה לאחר שהפסיקה ללמוד אצלו. התביעהמסבירה את כבישת התלונה במשך כ-4 שנים, בפיגורה של המתלוננת ובפחדיה מפני העוררשהיה המורה שלה ומפני הוריה. העורר כופר באשמות המיוחסות לו והוא סומך אתכפירתו, בין היתר, על שניים אלה: העובדה שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך כ-4שנים; גירסת המתלוננת על פניה הינה "בלתי אפשרית" בהתחשב בכך שלטענתה בוצעו כלהמעשים, וביניהם עשרות רבות של מעשי בעילה, בבית הספר, בכיתת הלימוד, בזמןהלימודים ובנוכחות תלמידים נוספים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תוםההליכים והערר נתקבל.
ב. המבחן לעניין קיומה של "ראיה לכאורה" הוא אם יש בראיות הקבילות על פניהןכדי להקים "סיכוי סביר" להרשעה. הראיה העיקרית לחובת העורר היא עדותה שלהמתלוננת. עדות זו, משקלה ומהימנותה לוקים בחסר באופן משמעותי, הן בשל כבישתהתלונות במשך 4 שנים תמימות, והן בשל התמיהה המתחייבת מכך שמדובר במאות מעשיםשנעשו בחדר לימוד בנוכחות אחרים כשדלת הכיתה פתוחה למבקרי פתע. התביעה מצביעהעל "עדויות תמיכה" אך עדויות אלה כשלעצמן הן דלות משקל ושזורות בתמיהות לאמעטות. די בכך שמאזן ההסתברות בדבר סיכויי ההרשעה אינו נוטה לחובת העורר כדילהימנע ממעצרו עד תום ההליכים.
ג. הקביעה האמורה משמיטה את הבסיס מתחת לסמכות ביהמ"ש להורות על החזקת העוררבמעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, לנוכח הנסיונות שנעשו לפנות אל עדים ולשכנעםלשנות את עדותם, מן הראוי לחייב את העורר במתן ערובה לפי סעיף 33(ב) לחסד"פ.לפיכך הוחלט כי העורר יפקיד סכום כסף כערובה להתייצבותו למשפט ועד לסיוםההליכים לא ייצא מתחומי הכפר שבו הוא מתגורר ולא יקיים מגע במישרין או בעקיפיןעם המתלוננת ובני משפחתה או עם עד כלשהו מעדי התביעה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אמיר גורן לעורר, עו"ד רועי קרייטנר למשיבה.25.2.96).
בש"פ 1291/96 - חוסין בן חסן עלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושני אחיו הואשמו בשוד כלי עבודה מיכני יקר ערך באתר בניה ובהחזקתכלי עבודה שהושגו בפשע בחנותם שבענתא. לעורר יוחסה גם עבירה של הדחה בחקירה בשלשידול למסירת עדות שקר בהקשר לכלי העבודה האמורים. בשלב הראשון נעצרו והואשמורק שני האחים מאחר שהעורר התחמק מהמשטרה. עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקתםבמעצר עד תום ההליכים של שני אחיו, אך ביהמ"ש קבע כי אין די ראיות נגדם וכןהתחשב בעברם הנקי. רק לאחר שהעורר נעצר תוקן כתב האישום והוא צורף כנאשם שלישי.משהוגש כתב האישום המתוקן ביקשה התביעה להורות על החזקת העורר במעצר עד תוםההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה בקבעו כי חומר הראיות נגד העורר חזק יותר וכן התחשבבהתחמקותו של העורר מהמשטרה כשנעצרו שני אחיו וכן שיש לו הרשעות קודמות המבססותאת מסוכנותו אם ישוחרר בערובה. הערר נדחה.
ב. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי באשר לכוחו הראייתי של חומר החקירהכ"ראייה לכאורה" נגד העורר. התחמקותו מהמשטרה כשאחיו נעצרו, והמאמץ שעשה כדילשדל את שכנו לשמש עד שקר לזכותו, מקימים גם בסיס של ממש לסיכון מוחשי שאםישוחרר העורר יעשה לשיבוש הליכי משפט. האיום שהשמיע במהלך חקירתו כי "יוציאלאותו שכן את עיניו" על רקע הרשעתו בעבר בעבירה של אלימות - מלמד על קיום סיכוןממשי כי אם ישוחרר, יפגע בשכן ויפר את שלום הציבור. לפיכך לא תושג תכלית המעצרע"י שחרור בערובה ובתנאים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד נעים חורי לעורר, עו"ד גב' שרון מן-אוריין למשיבה.25.2.96).
בש"פ 1179/96 - יאיר אברהם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא חשיש)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר נתבקש ע"י חברו "לשמש" כתובת לקבלת חבילת דואר מהודו תמורת תשלום שלכ-1,500 ש"ח. החבר מסר את כתובתו של העורר לחבר נוסף שהיה בהודו והלה שלחלכתובת של העורר חבילה ובה כ-3 ק"ג חשיש מחולק למנות. החבילה אותרה ע"י קציני
המכס של הודו ואחד הקצינים הביאה לישראל. תוכנה של החבילה הוחלף לחומר אחרוהושארה בחבילה רק כמות קטנה של החשיש. כשהעורר בא לדואר ולקח את החבילה הואנעצר כשהחבילה ברשותו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררונדחה.
ב. הסניגור טוען כי אין "ראיה לכאורה" ברשות התביעה להוכחת האשמות המיוחסותלעורר. לטענתו, התבטאות פלילית של העורר בתישאול שנערך סמוך לאחר מעצרו - ואשרהוקלט בהקלטה סמוייה - אינה קבילה כ"הודיית חוץ של נאשם" משום שלא קדמה להאזהרה. טענה זו אין לקבלה. היעדרה של "אזהרה" אינה חורצת את גורל קבילותה של"הודיית חוץ של נאשם" ועניין זה מוכרע ע"י ביהמ"ש שבפניו מוגשת ההודייה כראיהבמסגרתו של משפט זוטא. במצב הדברים בשלב זה, אין בהיעדר האזהרה כדי להשמיט אתהבסיס מתחת לקבילותה של ההודייה כראיה בין יתר הראיות כדי לקבוע אם קיימת "ראיהלכאורה". לכך יש להוסיף כי באמרה שמסר העורר בשלב מאוחר יותר - לאחר האזהרה -מצויות התבטאויות מספיקות לביסוס קיומה של "ראיה לכאורה" שהעורר ידע שהחבילהמכילה סמים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד רמי צוברי לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 16.2.96).
בש"א 951/96 - סטלה גולן נגד מילוא גולן ובנק איגוד לישראל בע"מ
*תביעת אשה מכח חוק יחסי ממון למחיקת משכנתא מדירה הרשומה על שם הבעל(בקשה למתן צו מניעה זמני עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1986. דירת מגוריהם נרכשה ב-1988 ונרשמה על שמושל המשיב כבעלים יחידי. במרץ 1989 נרשמה על הדירה, לטובת המשיב השני (הבנק),משכנתא ראשונה ללא הגבלה בסכום. בעקבות התדיינות בין המבקשת ובעלה (המשיב)בביה"ד הרבני פסק ביה"ד כי הדירה הינה בבעלות משותפת של שני בני הזוג. על יסודפס"ד זה רשמה המבקשת בפנקס המקרקעין, במאי 1990, הערת אזהרה לזכותה על החלקבדירה. בתובענה לביהמ"ש המחוזי בשנת 1993, ביקשה המבקשת פס"ד הצהרתי בדבר בטלותהמשכנתא וביהמ"ש דחה את בקשתה. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד והדיון דנא עניינומתן צו מניעה זמני שיאסור על שני המשיבים, עד להכרעה בערעור, לעשות כל פעולהביחס לזכויות בדירה מכח שטר המשכנתא. הבקשה נדחתה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הניח, בלי להכריע בכך, שנגד המשיב יש למבקשת עילה לשיתוףבדירה, אך דחה את טענת המבקשת כי הבנק היה שותף לקנוניה עם המשיב בעת רישוםהמשכנתא, או שהבנק נהג בחוסר תום לב בדרך אחרת. בנסיבות אלו, ובהסתמך על ע.א.29/86 (פד"י מ"ד(1) 864), פסק ביהמ"ש כי זכותו של הבנק שנרשמה כ-9 חודשים לפנימתן פסק דינו של ביה"ד הרבני, גוברת על זכותה. בבקשה דנא משליכה המבקשת את יהבהעל הלכה שנתחדשה בע.א. 3002/93 (סביר מ"ו 171 - הלכת בן-צבי). ב"כ המבקשת טועןכי בפס"ד זה הורחבה ההכרה בזכות הנתונה לבן הזוג ה"בלתי רשום", אף כלפי צדשלישי, בכל הנוגע לעיסקה המתייחסת לדירת המגורים המשותפת לו ולבן זוגו. לטענתב"כ המבקשת, בהלכת בן-צבי יש כדי להעמיד למבקשת זכות כלפי הבנק שההלכה הקודמתלא הכירה בקיומה.
ג. אין הנדון דומה לראייה. בפרשת בן-צבי ניצבו לפני ביהמ"ש זכותו של בן זוג,שנסמכה על חזקת השיתוף בנכסים, למול זכותו החוזית של צד שלישי, כשאף אחת משתיהזכויות המתחרות אינה מעוגנת ברישום. מאידך, כאן מדובר בזכות נטענת בלתי רשומהשל המבקשת לעומת זכותו הקניינית של הבנק שנרשמה בפנקס המקרקעין בתום לב. גםבמהות הזכות של בן הזוג הטוען, יש שוני בין פרשת בן-צבי לבין פרשתנו. בפרשהההיא חלה על בני הזוג חזקת השיתוף, שזכות בן הזוג הנובעת ממנה מסווגת כזכותקניינית, ואילו על המבקשת והמשיב שנישאו בשנת 1986, חל חוק יחסי ממון בין בני
זוג, שאינו מעמיד למבקשת אלא זכות חיובית דחוייה לאיזון המשאבים, בינה לביןהמשיב, שהיא בת מימוש רק לעת פקיעת נישואיהם. מכאן שסיכויי הערעור רחוקיםמלהיות ממשיים. גם מאזן הנוחות נוטה לצדו של הבנק. חובו המצטבר של המשיב לבנקהוא בסכום גדול לאין ערוך משווי הדירה הממושכנת ואם מימוש המשכנתא יעוכבוהערעור של המבקשת יידחה ייגרם לבנק נזק שהמבקשת תתקשה לפצותו עליו. מאידך, אםהערעור יתקבל יהיה בידי המבקשת לבוא על תיקונה המלא בתביעת פיצויים נגד הבנק.
ד. לכל האמור יש להוסיף כי אף שדבר קיומה של המשכנתא נודע למבקשת בשנת 1989,הרי שאת תביעתה הגישה רק בשנת 1993, ובנסיבות העניין, כשמדובר במשכנתא המיועדתלהבטיח גם חובות עתידיים, נודעת משמעות מיוחדת לשיהוי בהגשת התביעה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. טאוסיג למבקשת, עו"ד י. הניג לבנק. 27.2.96).
בש"פ 1213+1352/96 - אריק אבוחצירה ויעל כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים - ל.ס.ד.)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. שני העוררים נעצרו בפרשה של סחר בסמים מסוכנים כאשר מדובר בהחזקת 1960"טריפים" של אל.אס.די ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררםנדחה.
ב. באשר לעניין קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה - הרי בנסיבות הענייןקיימות די "ראיות לכאורה". הסניגורים העלו גם טענה נגד קיומה של עילת מעצרבמובן זה שאין בנסיבות העניין בסיס לחשש של סיכון מן הסיכונים המנויים בסעיף21א(א) לחסד"פ ונגד ההחלטה שלא להסתפק בנסיבות העניין בתחליף מעצר. גם טענותאלה יש לדחות. נטען כי לעוררים יש עבר נקי, הם צעירים ואין חשש כי ישבשו אתמהלך המשפט או יחזרו לסורם. ואולם, מעורבות בפעילות הפצתו של סם מסוכן, מקימה,היא כשלעצמה, חזקה שבעובדה שאם ישוחרר הנאשם בערובה יחזור ויעסוק באותה פעילות.על פי אופיה, פעילות זו אינה מניחה למעורבים בה להפסיק את עיסוקם במסגרתה. זאתהן בשל כך שאין בכוחם של הנאשמים לשנות בעצמם את דרכם, והן בשל כך שהמעורביםהאחרים באותה פעילות אינם מניחים לחבריהם לעשות כן. על כן, בהיעדר ראייה לסתור,קם ועומד חשש ממשי שהמשוחרר בערובה יחזור לסורו. די בכך כדי לבסס את עילת המעצרמחד גיסא, ולהשמיט את הבסיס מתחת להמרת המעצר ב"תחליף מעצר" מאידך גיסא.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד שמעון פרנקו וצבי נוח לעוררים, עו"ד למברגרלמשיבה. 23.2.96).
ע.פ. 5046/93 - מדינת ישראל נגד רפאל הוכמן
*זיכוי מאשמת שוחד של ראש עיר שנסע לחו"ל על חשבון חברה בעלת מפעל באותה עיר(מחוזי באר שבע - ת.פ. 246/92 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט ד.לוין נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המשיב היה ראש עירית אילת. באילת פעלה חברת מפעל אצות (להלן: מפעל האצות),שאחד מבעליה היא חברה יפנית. המשיב, שהיה ראש עירית אילת, הוזמן ע"י החברההיפנית להשתתף, על חשבונה, יחד עם אשתו בכנס שנתי של החברה היפנית, שהוקדשלפיתוח השקעות באילת. המשיב העלה את דבר הזמנת החברה בישיבת מועצת העיר, ואמרכי לדעתו על העיריה לממן את נסיעתו שלו והוא יממן את נסיעת אשתו. ברם, העיריההחליטה כי המימון יהיה ע"י החברה. המשיב שוחח עם הממונה על המחוז וביהמ"שהמחוזי קיבל את גירסת המשיב כי הציג בפני הממונה את השאלה אם ראוי לו לנסוע עלחשבון החברה היפנית וכי הממונה השיב בחיוב. ביום 14.4.89 נסעו המשיב ורעייתוליפן על חשבון החברה היפנית. ביני לביני, ביום 4.4.89, הגיש מפעל האצות בקשהלוועדה המקומית באילת לאשר בניית 7 בריכות נוספות במפעל. הוועדה המקומית
במליאתה דנה ביום 13.6.89 בבקשת חברת מפעל האצות ובקשתה אושרה. בישיבה זו השתתףהמשיב.
ב. המשיב הועמד לדין בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. על פי כתב האישום נטלהמשיב שוחד מהחברה היפנית בעד פעולה הקשורה בתפקידו. ביהמ"ש המחוזי זיכה אתהמשיב. לדעת ביהמ"ש המחוזי יש להתייחס לשאלה מה היתה מטרת הנסיעה ליפן ואם היתהדרושה לתפקידו של המשיב כראש עיר, ואם היה בה כדי להביא תועלת לעיר ולמדינה.ביהמ"ש השיב על כך בחיוב. לדעתו, מסכת הראיות כולן "שוללים... יצירת כוונהפלילית אצל הנאשם לביצוע עבירה של שוחד או עבירה של הפרת אמונים". ביהמ"שהמחוזי מתח ביקורת על המשיב בכל הנוגע למימון נסיעת רעייתו, אך קבע כי איןלדחות כבלתי סבירים את טענת המשיב כי משעה שהסתבר שנסיעתו על חשבון החברההיפנית כשרה, הרי שגם נסיעת אשתו יחד עימו מותרת ואין בה פגם. הערעור נדחה ברובדעות הנשיא ברק והשופט ד. לוין, בפס"ד מפי הנשיא ברק, נגד דעתו החולקת של השופטגולדברג.
ג. הנשיא ברק: עבירת השוחד, כמו כל עבירה, כוללת בחובה יסוד עובדתי ויסודנפשי. היסוד העובדתי מורכב משלשה רכיבים: נוטל השוחד הוא עובד ציבור; הלוקח מתתשניתן להתייחס אליו כאל שוחד; בעד פעולה הקשורה בתפקידו. היסוד הנפשי נגזר בעברמפרשנות החוק, וכיום הוא נגזר מההוראות המפורשות של החוק שלפיו "אדם מבצע עבירהרק אם עשאה במחשבה פלילית". המחשבה בעבירת השוחד היא מודעות בפועל לטיב המעשה.לעניין היסוד הנפשי לא די ברשלנות. עם זאת, "עצימת עיניים" שקולה כנגד מודעות.ממצא בדבר מודעות הנאשם ניתן לבססו על ראיה ישירה או ראיה נסיבתית. לעיתים ניתןלהיעזר בחזקות אשר נסיון החיים מקימן.
ד. בענייננו זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיב בקבעו שלא התקיים היסוד העובדתי.לדעתו, המשיב לא קיבל טובת הנאה מהחברה היפנית, שכן הנסיעה היתה דרושה למילויתפקידו כראש עיר והיה בה כדי להביא תועלת לעיר. גישה זו אין לקבלה. מתת לעובדציבור אינו מאבד מאופיו כשוחד רק משום כך שבעקבות מתן המתת צמחה תועלת לציבור.מתת הוא שוחד גם אם עובד הציבור עשה דבר שראוי היה שיעשהו במסגרת תפקידו. כךשאילו הושתת פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי רק על היסוד העובדתי, היה טעם רב בערעורהמדינה. דא עקא, כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי התבסס גם על היעדרו של היסודהנפשי.
ה. בעבירת השוחד יסוד חיוני הוא כי הנאשם יהא מודע בפועל לכך שהוא נוטל שוחדבעד פעולה הקשורה בתפקידו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש,שכן המשיב הביא את שאלת המימון בפני המועצה כדי לקבל הסכמתה ופנה לאחר מכןלממונה על המחוז כדי לקבל אישורו. כל אלה שוללים יצירת כוונה פלילית לביצועעבירה של שוחד או עבירה של הפרת אמונים. ביהמ"ש רשאי היה להגיע למסקנתו זו.כמובן, עשוי להתגנב החשש, שמא היה המשיב מודע לאופי המושחת של קבלת טובת הנאהמהחברה היפנית וכל פנייתו לעיריה ולממונה לא באה אלא כדי להסוות ידיעה זו. אלאשביהמ"ש המחוזי לא פירש כך את התנהגותו של המשיב וקבע כי היתה מצדו חוסר מודעותותום לב. לכן דין הערעור של המדינה בעניין זה להדחות.
ו. עבירה אחרת שבה הואשם המשיב היא עבירת מרמה והפרת אמונים. היסוד העובדתיבעבירה זו הוא משולש: רכיב התנהגותי שהוא מעשה המרמה או הפרת האמונים; רכיבנסיבתי שהוא עשיית המעשה במילוי התפקיד; רכיב תוצאתי שהוא פגיעה בציבור. היסודהנפשי הוא מודעות לכך כי נעשו מירמה או הפרת אימונים ומודעות לאפשרות כי המעשהפוגע בציבור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נתקיים במשיב היסוד העובדתי של עבירה זומאותו נימוק שקבע כי לא נתקיימה עבירת השוחד. גם כאן אין לקבל את גישתו של
ביהמ"ש המחוזי. עובד הציבור חייב אמונים לציבור וחובה זו מופרת אם עובד הציבורמעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים. כאשר החברה תבוא לבקש בעתיד היתר או רשיוןמאת ראש העיר היא תזכיר לו והוא עצמו יזכור כי על חשבונה נסע והשתתף בכינוס.אלא שגם לעניין עבירה זו זוכה המשיב גם בשל היעדרו של היסוד הנפשי ולפיכך גםבעניין זה אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
ז. זאת באשר לנסיעת המשיב עצמו. אשר לנסיעת אשתו - גם באשר לכך קבע ביהמ"שהמחוזי כי לא נתקיים במשיב היסוד הנפשי הנדרש. ביהמ"ש האמין לגירסת המשיב שסברכי אם מימון נסיעתו שלו ע"י החברה היפנית כשר וראוי, גם מימון נסיעת אשתו ע"יהחברה היפנית כשר וראוי. ביהמ"ש אכן רשאי היה להסיק את היעדרה של מחשבה פליליתאצל המשיב לעניין נסיעת אשתו מחומר הראיות שהיה בפניו. אין לנתק בין מימוןנסיעת המשיב לבין מימון נסיעת רעייתו לא לעניין היסוד העובדתי שבעבירות ולאלעניין היסוד הנפשי.
ח. השופט גולדברג (דעת מיעוט): בדוחק רב ניתן לקבל את עמדת הנשיא כי גם אםהוכח היסוד העובדתי שבעבירת השוחד הן בעניין מימון נסיעתו של המשיב והן בענייןמימון נסיעת אשתו, לא הוכח היסוד הנפשי שבעבירה זו, דהיינו כי המשיב לא היהמודע לכך שהוא נוטל שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו. לא כן לגבי העבירה של מרמהוהפרת אמונים. הוכחה מודעותו של המשיב, לפחות לגבי מימון נסיעת אשתו, כי הוא,כעובד ציבור, מפר אמונים בקבלו טובת הנאה מן החברה היפנית, וכי במעשהו הוא פוגעבציבור. את המחשבה הפלילית ניתן לקבוע על פי התנהגות המשיב. בישיבת מועצתהעיריה שבה העלה את נושא ההזמנה ליפן אמר המשיב "אגב, אשתי מצטרפת וזה... עלחשבוני". העובדה שהמשיב הציג בפני המועצה מצג שווא בכל הנוגע למימון נסיעתאשתו, די בה כדי ללמד על מחשבתו הפלילית. כך שלא רק היסוד העובדתי בעבירת המרמההוכח, אלא גם היסוד הנפשי ויש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב בעבירהזו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, גולדברג. עו"ד גב' יסכה ליבוביץלמערערת, עוה"ד דן שינמן ונוית נגב למשיב. 25.2.96).
ע.א. 592/89 - אחים רייך (שדה אילן) בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי
*דחיית בקשה לרשות להתגונן שהתבססה על חוות דעת של מומחה לחישוב חשבונות בנקים כאשר חוות הדעת לא ניתנה לפי פקודת הראיות(מחוזי ת"א - ת.א. 92/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת (להלן: החברה) פתחה חשבון דביטורי אצל הבנק המשיב לצורך ניהולעסקיה ושני המערערים האחרים חתמו לבנק על כתב ערבות מתמדת. לצורך קבלת אשראיחתמה החברה על "הסכם ותנאי עסק כלליים". בהסכם לא צויין שיעור הריבית אלא כי"הבנק יהיה רשאי בכל עת להעלות את שיעור הריבית בתנאי שיתן ללקוח הודעה מוקדמתבכתב של 15 יום...". הבנק הגיש נגד החברה תביעה בסדר דין מקוצר בה נתבעו גםהמערערים כערבים. בכתב התביעה נקב המשיב בסכום החוב הכולל תוך ציון "שהריביתמחושבת עד ליום 31.12.88 בלבד כפי שניתן לראות מדפי החשבון". עותק מהדפים צורףלכתב התביעה. החברה והמערערים הגישו בקשה לרשות להתגונן שנתמכה בתצהיר מטעםהמערער השלישי. כן צורף לתצהיר מכתב של כלכלן העובד בחברה המתמחית בבדיקתחשבונות בנקים. במכתב זה מציין הכותב כי יתרת החוב של החברה (לאחר חיוב הריבית)היא 128,000 ש"ח ולא 327,000 ש"ח כפי שמופיעה בספרי הבנק. בתצהירו מציין המערער"כפי שנמסר לי על ידו (הכלכלן)... התברר שבתקופה הנ"ל חוייבה החברה ע"י הבנקבריבית לא חוקית... בסכום של כ-200,000 ש"ח... החברה לא קיבלה מהבנק הודעה עלשינוי 'תוספת הסיכון'... המשתנה מלקוח ללקוח... 'תוספת הסיכון'... שהוסכם עליהעמנו היתה 0...". כן טען המצהיר כי מדי פעם היתה לחברה יתרת זכות והבנק "ביצע
רכישות רבות בחשבון מבלי לקבל הוראות לכך מהחברה, ללא הסכמתה וכשהחשבון ביתרתחובה...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות להתגונן בציינו כי התצהיר חייבלהכנס לפרטי ההגנה ואינו ממלא אחרי הכללים שנקבעו בהלכה. הערעור נדחה.
ב. אין ספק כי ל"חוות הדעת" של המומחה שצורפה לתצהירו של המערער אין כל ערךהוכחתי. כשמבקש נתבע בסדר דין מקוצר לסמוך על חישוביו ותחשיביו של מומחה, עלהמומחה לאמת את אלה בחוות דעת ערוכה כדין על פי פקודת הראיות ולהיחשף לחקירהנגדית. עליו לפרט את הנתונים ששימשו בסיס לחישוביו, ואת המקור ממנו שאב אתהנתונים. כל אלה אינם בנמצא בחוות הדעת שצורפה לתצהיר. אכן, כתב התביעה אינומפרט את מרכיבי הסכום הנתבע, ואין בו אבחנה בין קרן לריבית. ברם, בכך שנקבביתרת החוב הסופית וצירף לתביעתו את מסמכי הבנק, יצא המשיב ידי חובתו. אם כיאין להתעלם מכך שפירוט מינימלי זה הקשה על החברה והמערערים להתגונן, הרי על פיהפסיקה אין מניעה שהנתבע יפנה לתובע ויבקש את פירוט החשבונות ואם לא ייענהלבקשה כזו יוכל לקבל רשות להתגונן שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו. החברהוהמערערים לא פנו למשיב בדרישה שימציא להם פרטים או מסמכים נוספים ואין להםלהלין אלא על עצמם.
(בפני השופטים: גולדברג, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט גולדברג. עוה"דפלר ואטוס למערערים, עו"ד עניא למשיב. 28.2.96).
ער"מ 259/96 - מוחמד ג'מיל שמא נגד המועצה המקומית תמרה
*הרשעה משמעתית של מורה שפירסם דברי דיבה על ראש המועצה וחברי המועצה(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער, מורה בבית הספר שבכפר תמרה, פרסם והפיץ ברחבי הכפר שלשה כרוזיםכתובים בערבית בחודשים ינואר - מרץ 1994. בכרוזים אלה מתח ביקורת קשה, לא רקעניינית אלא גם אישית, על המועצה המקומית שנבחרה בתמרה, לרבות ראש המועצהוממלאי תפקידים בכירים, כשהכרוזים כוללים "דברי דיבה והשמצות קשות". הוא הועמדלדין משמעתי בכך כי "עשה מעשה או התנהג באופן שפגע במשמעת עובדי הרשות המקומית"וכן "התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית". ביה"ד הרשיעאותו בשתי העבירות וכן הטיל עליו את העונש הבא: פיטורין על תנאי; הפקעת החלקהשישי של המשכורת לתקופה של ששה חודשים, הפקעת 50 אחוז מהמשכורת ליתרת תקופתההשעייה; התראה ופרסום פסה"ד וגזר הדין. הערעור נדחה פרט לעניין המשכורת בתקופתההשעייה.
ב. המערער טוען לזכותו לומר את הדברים שאמר בשם חופש הביטוי. התשובה לכך כברניתנה ע"י ביה"ד למשמעת, שחופש הביטוי אינו זכות מוחלטת אלא כפוף למגבלותשנועדו להגן על זכויות של אחרים ועל האינטרסים של הציבור. המעמד של עובד הציבורנושא עמו מערכת של זכויות וחובות מיוחדות למעמד זה. כאשר אדם נעשה עובד ציבורהוא מקבל על עצמו, בין יתר החובות, גם מגבלות על חופש הביטוי. בפס"ד עש"מ 5/86(פד"י מ(4) 227 - הלכת ספירו) נקבעו השיקולים החלים בעניין זה והכללים הנגזריםמהם. ההלכה במשפט ספירו, אף שנפסקה לגבי עובדי המדינה, חלה גם על עובדי הרשויותהמקומיות בשינויים המחוייבים. כשמיישמים את ההלכה שנפסקה במשפט ספירו על המקרהשלפנינו עולה בבירור כי יש מקום להרשיע את המערער בעבירות של התנהגות באופןהפוגע במשמעת והתנהגות שאינה הולמת את התפקיד. הדברים שכתב המערער ופרסם אינםעולים בקנה אחד עם חובת הנאמנות של עובד רשות מקומית כלפי נבחרי הציבור באותהרשות והממונים עליו מטעם הרשות. יש בהם פגיעה אישית בנבחרים ובממונים ויש בהםפגיעה ביחסי העבודה הראויים ברשות, בתדמית הרשות ובכבודו של הציבור שבשמו הםפועלים.
ג. אשר לעונש - המערער טוען כי העונש חמור יתר על המידה ומצביע על שיקוליםשיש בהם כדי להטות את הכף לקולא. ברם, כל השיקולים לקולא נשקלו ע"י ביה"דלמשמעת ואין להתערב במידת העונש. יש רק מקום להתערב בעניין המשכורת בתקופתההשעייה. לעניין זה אמר ביה"ד לקראת סיום גזר הדין לאמור "כל תקופת השעייתו שלהנאשם הוא יהיה זכאי למשכורת בשיעור %50 ממשכורתו הקובעת כמורה". אכן, בניגודלדעתו של ב"כ המערער, ביה"ד מוסמך להחליט על הפקעת משכורת גם בתקופת ההשעייה.כך שביה"ד היה מוסמך להחליט מה שהחליט לעניין המשכורת של המערער בתקופתההשעייה. ברם, מסתבר שהמערער הגיש לביה"ד לעבודה תביעה לביטול השעייתו, ובמהלךהדיון הושג הסכם פשרה שלפיו המערער יהיה מושעה מעבודתו עד לסיום ההליכים, אךנקבע כי "המועצה המקומית... תשלם למבקש שכר מלא לתקופת ההשעייה החל מ... ועדלסיום ההליכים...". הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד. פס"ד זה לא הובא לידיעת ביה"דהמשמעתי ולא הועלה בהודעת הערעור אלא במפתיע תוך כדי הטיעון בעל פה. ניתן היהלדחות טענה זו משום שלא נכללה בהודעת הערעור. אולם לא יהיה זה ראוי להתעלםמפסה"ד של ביה"ד לעבודה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור בנקודה זו ולפסוק שהמועצההמקומית תשלם למשיב עבור ששת חודשי ההשעייה הראשונים מחצית ממשכורתו הקובעתכמורה, וממועד זה ואילך עד סוף תקופת ההשעייה את מלוא משכורתו כמורה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יואל אשכנזי למערער, עו"ד אמיר טובי למשיבה.25.2.96).
בש"א 556/96 - שיכון עובדים בע"מ נגד רוזנטל חנן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקשת חוייבה בביהמ"ש המחוזיבתשלומים שונים למשיבים, מחמת ליקויי בניה בדירות שבנתה ומכרה למשיבים. פסה"דכולל חיובים של עלות התיקונים כפי שיבוצעו ע"י המשיבים ולא ע"י המבקשת,ופיצויים על עוגמת נפש וירידת ערך הדירות. שיכון עובדים ערערה על פסה"ד ועיקרהערעור סב על דרישתה לתקן בעצמה את הליקויים במקום לשלם למשיבים את עלותהתיקונים. היא טוענת שאם יקויים פסה"ד והמשיבים יבצעו את התיקונים בעצמם, שובאין ערך לערעור שיהפוך לאקדמי. כן חוששת המבקשת שאם תשלם את חיוביה למשיבים,היא תתקשה לגבות מהם בחזרה את הכסף אם תזכה בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"דנדחתה.
המשיבים הם בעלי דירות יוקרה ולא יהיה קושי לגבות מהם בחזרה סכומים שישולמולהם. אשר לחששה של המבקשת כי זכותה לתקן את הליקויים - אם תוכר זכותה בערעור -תסוכל, הרי חשש זה בטעות יסודו. אין למבקשת זכות, במובן הרגיל של המלה, היינו,לכפות עצמה על המשיבים להיכנס לתוך ביתם ולערוך שם תיקונים. הזכות היא שלילית,במובן זה שאין לחייב קבלן בהוצאה גדולה של תיקונים בידי אחר, מקום שהוא יכוללתקן בהוצאה קטנה ע"י עצמו. המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש קבע כי הערך הנחסך הוא%25-20 מאומדן עלות התיקונים ואם תזכה המבקשת בערעור היא לא תהיה זכאית אלאלהשבת הסכום הנחסך בלבד וסכום זה אינו מצדיק כלל את עיכוב הביצוע.
(בפני: השופט טל. עוה"ד אהרוני ורימר למבקשת, עו"ד נתאי למשיבים. 18.2.96).
בש"א 779/96 (דנ"א 7325/95) - יוסף קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ
*הסמכות להארכת מועד להפקדת ערבון בדיון נוסף (הערעור נתקבל).
הסמכות להאריך מועד להפקדת ערבון לשיפוי ההוצאות בדיון נוסףיוחדה בתקנות סדר הדין בדיון הנוסף לנשיא ביהמ"ש העליון ולא לרשם. לפיכך הוחלטלקבל את הערעור, לבטל את החלטת הרשמת ולהעביר את הבקשה להארכת המועד להפקדת
הערבון לנשיא ביהמ"ש העליון, שיחליט בה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין בדיוןהנוסף, או לפי סמכותו הטבועה, או לפי כל סמכות הנתונה לו שיראה לנכון להפעיל.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד רן פינגרר למערער, עו"ד ש. ליבליך למשיבה.11.2.96).
בש"פ 1460/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים יידוי בקבוק על אוטובוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בשל יידוי בקבוק לעבר אוטובוסנוסע במזרח ירושלים, הואשם העורר, קטין כבן 16, בסיכון חיי אדם במזיד בנתיבתחבורה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. יש אמנםלהצטער על ההכרח להורות על מעצרו של נער בגילו של העורר, אך העבירות מהסוגהנדון, רובן ככולן, מבוצעות בידי נערים כמותו. בהתחשב במניע המדריך את מבצעיהעבירות הללו, ולנוכח חומרת הסכנה שהן טומנות לשלומם ובטחונם של עוברי דרך, איןמנוס מן השימוש באמצעי חמור של מעצר עד תום ההליכים, אף לשם הרתעת הרבים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד איברהים אבו עטא לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 29.2.96).
בש"פ 918/96 - מדינת ישראל נגד סולדאי בן סעני צאיד
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב הוגש כתב אישוםבעבירת רצח וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. חלפה שנה מאז הגשת כתבהאישום והמדינה ביקשה הארכת המעצר של המשיב לפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.מסתבר כי עד עתה טרם החלה התביעה בהבאת ראיותיה בשל הקשיים המרובים שנערמו עלדרכה בהשגת מתורגמן לשפה התאית, היא שפתו של המשיב, בן תאילנד ואזרחה של ארץזו. עתה מסתמנת האפשרות שאחד ממורי האוניברסיטה הבקיא בשפה זו ישמש כמתורגמן עםשובו ארצה בראשית חודש מרץ. יש להביע תמיהה על כך שבמשך שנה תמימה לא עלה בידיהגורמים הנוגעים בדבר להבטיח מתורגמן לשפה התאית ואלמלא היה מדובר באשמת רצחהיה מקום להורות על שחרורו של המשיב בערובה. ברם לנוכח אופייה של האשמה, ולאבלי היסוסים, הוחלט להיענות לבקשה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' חיה כגן-דנדברג למבקשת, עו"ד משה לוי למשיב.6.2.96).
בש"פ 1153/96 - רפי טולדנו נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (ערר על ביטול שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר שוחרר בערובה ע"י ביהמ"שהמחוזי ובתנאי שימצא בביתו בשעות הלילה. הוא הפר את תנאי השחרור ונעדר בביתומהשעה 10 בלילה ועד לאחר חצות. העורר הסביר את היעדרותו מהבית בשעות האמורותבכך שנתקף בכאב שיניים ויצא לקבל טיפול חירום מרופא השיניים המשפחתי, דא עקאשהעורר לא הצליח להיזכר בפרטים שבכוחם לזהות את הרופא ולאתרו ואף לא הצליחלהגיע לרופא אחר לקבלת טיפול. ההסבר לא נתקבל על דעתו של בימ"ש השלום והוא ביטלאת החלטתו המקורית בדבר שחרור העורר בערובה והורה על מעצרו עד תום ההליכים.ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר והערר על כך נדחה.
ב"כ העורר טוען כי שתי הערכאות הקודמות טעו וכי בנסיבות העניין, ובמיוחדבהתחשב בכך שהעורר לוקה בנכות של %100 על רקע נפשי, מן הראוי היה להחמיר בתנאיהשחרור בערובה, אך לא לבטלו. אין להיעתר לבקשת העורר. במצב הדברים האמור איןלומר ששתי הערכאות שגו בגישתן שלפיה משהפר העורר את האמון שניתן בו שוב איןמקום ליתן לו הזדמנות נוספת להוכיח שיקפיד לשמור על תנאי השחרור בערובה. מדובר
במי שמואשם בעבירות חמורות של סחר בסמים, וככלל, בעבירות כגון אלו קיים חששמוחשי שנאשם שהשתחרר יעשה לשיבוש הליכי משפט ויחזור לפעילותו העבריינית. חששכזה מצדיק החזקה במעצר דווקא. בשלב הראשון, בהתחשב במצב הבריאות של העורר סטהביהמ"ש מן הכלל האמור. ברם, לנוכח ההפרה הבוטה של התנאי העיקרי לשחרורו שלהעורר בערובה - אין מקום לחזור על הסטייה האמורה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' מירה מרק לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה.16.2.96).
בש"א 800/96 - עירית חיפה ואח' נגד מורשד חג'ו
*בקשה להעברת דיון לבימ"ש בעיר אחרת בטענה כי פרקליטו של הצד השני שימש כשופט בביהמ"ש בו הוגשה התובענה (בקשה להעברת הדיון מבימ"ש בחיפה לבימ"ש בעיר אחרת - הבקשה נדחתה).
המשיבהוא קטין המיוצג ע"י עו"ד דוד קציר, מי שכיהן כשופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה עדלפרישתו ביולי 1994. עו"ד קציר הגיש בשם המשיב תובענה נגד העיריה והמרכז הרפואי"בני ציון" שעילתה נזקים שנגרמו למשיב עקב רשלנות רפואית בביה"ח בחיפה. המבקשיםעותרים להעברת הדיון בתובענה מחיפה לבימ"ש אחר כאשר הטעם הוא כי "שיקולים שלמראית פני הצדק והגנה על ביהמ"ש מפני לזות שפתיים" מצדיקים כי הדיון לא יערךבביהמ"ש בו כיהן פרקליט המשיב כשופט עד לאחרונה. הבקשה נדחתה. אין בבקשה כל ממשוחבל שהוגשה. הדברים הם כך ביתר שאת כשעל המבקשים נמנים גם המדינה ועירית חיפה.יש בטעמי המבקשים משום הטלת דופי בשופטים, העשויים, כביכול, להיזקק לתובענההנדונה תוך הכרת פנים לתובע רק משום כך שבעבר היה פרקליטו חברם של השופטים לכסהשיפוט. דבר שכיח הוא שפרקליטים שהם חבריו או מודעיו של שופט מופיעים בפניו בשםלקוח ואין בדבר זה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין, והדברים הם כך גם במקרהשלפנינו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד רות ערן למבקשים, עו"ד דוד קציר למשיב.18.2.96).
ע.א. 8017/95 - נחום קרליץ נגד נחמה הופמן
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
במהלך הדיונים בביהמ"ש המחוזי בבארשבע הגיש המערער שתי בקשות פסילה שונות המתייחסות לשני שופטים שונים מן המותבשדן בערעורו (השופט פלפל והשופט גרוניס). לטענת המערער, על השופט פלפל לפסולעצמו משום שכינה אותו בהליך אחר "טרדן בלתי נלאה" ועל השופט גרוניס לפסול עצמומן הטעם שאותו שופט דן בעבר בהליך פלילי הקשור להליך האזרחי. שני השופטים דחואת בקשות הפסילה והערעור על כך נדחה. אכן, ראוי כי שופט יימנע מלפנות לבעלי דיןבלשון העלולה לפגוע בהם ובכבודם. ואולם, אין בשימוש בתואר "טרדן בלתי נלאה" ע"יהשופט פלפל, במיוחד כשמדובר בשני הליכים שונים, כדי להצביע על עילת פסלותכלשהי. גם טענה אחרת נגד השופט פלפל, אשר העביר את הדיון בבקשת המערער לפטורמאגרה לרשם, אין בה עילת פסילה, שכן עניין של פטור מאגרה הוא בסמכות הרשם. גםבטענה הנוגעת לשופט גרוניס אין ממש. ההליך הפלילי בו נשפט המערער בפני השופטגרוניס והורשע, אינו קשור להליך האזרחי נשוא ערעור זה. ההלכה היא, כי העובדהששופט שדן במשפט קודם של נאשם בהליך פלילי, אינה מהווה עילה לפסילתו של אותושופט בהליך פלילי מאוחר יותר. הלכה זו נכונה, בבחינת קל וחומר, כאשר ההליךהמאוחר הוא הליך אזרחי.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד אלי חביב למשיבה. 18.2.96).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 1869/95 - הענקת רשיונות להובלת דלק .............................50 ─* ע.פ. 2910/94 ואח' - משפט הבנקאים .....................................51 ─* בש"פ 1180/96 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטרים) ...................52 ─* על"ע 6039+6077/93 - התנהגות שאינה הולמת עו"ד בניסוח תביעה בבי"ד רבני ...52 ─* בש"א 7609/95 - העברת מקום שיפוט .....................................53 ─* בש"פ 1442/96 - שחרור בערובה (סחר בסמים) .............................54 ─* בש"פ 1095/96 - מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינה) ............54 ─* בש"פ 1291/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) ............................55 ─* בש"פ 1179/96 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא חשיש) ......................55 ─* בש"א 951/96 - תביעת אשה מכח חוק יחסי ממון למחיקת משכנתא מדירה הרשומה─ על שם הבעל ...........................................56 ─* בש"פ 1213+1352/96 - מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים - ל.ס.ד.) .........57 ─* ע.פ. 5046/93 - זיכוי מאשמת שוחד של ראש עיר שנסע לחו"ל על חשבון חברה ─ בעלת מפעל באותה עיר ..................................57 ─* ע.א. 592/89 - דחיית בקשה לרשות להתגונן שהתבססה על חוות דעת של מומחה ─ לחישוב חשבונות בנקים כאשר חוות הדעת לא ניתנה לפי פקודת ─ הראיות ...............................................59 ─* ער"מ 259/96 - הרשעה משמעתית של מורה שפירסם דברי דיבה על ראש המועצה ─ וחברי המועצה .........................................60 ─* בש"א 556/96 - עיכוב ביצוע פס"ד .....................................61 ─* בש"א 779/96 - הסמכות להארכת מועד להפקדת ערבון בדיון נוסף ...........61 ─* בש"פ 1460/96 - מעצר עד תום ההליכים יידוי בקבוק על אוטובוס ...........62 ─* בש"פ 918/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) ...........................62 ─* בש"פ 1153/96 - ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור ..............62 ─* בש"א 800/96 - בקשה להעברת דיון לבימ"ש בעיר אחרת בטענה כי פרקליטו של ─ הצד השני שימש כשופט בביהמ"ש בו הוגשה התובענה .........63 ─* ע.א. 8017/95 - סירוב פסילה ..........................................63 ──