ע.פ. 1632/95 - עוזי משולם ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שונות עפ"י דיני הקשר והשותפות. *המשך המשפט ללא נוכחות הנאשמים המפריעים למהלך המשפט. *טענות של הגנה עצמית וטעות בעובדה. *הרשעה בעבירה של שיבוש הליכי משפט(מחוזי ת"א - ת.פ. 233+234/94 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות הנשיא ברקוהשופטת דורנר נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. המערער הקים עמותה ששמה לה למטרה לחשוף את סיבת העלמם של ילדי תימן.המערערים 11-2 נמנים עם חברי העמותה. ביום 23.3.94, בשעה שמערבל בטון נסע ברח'ביאליק ביהוד, שבו מתגורר המערער, נחסמה דרכו ע"י מיכלית ששאבה את מי הביובשנסתם בחצרו של המערער. דרישתו של נהג המערבל לפנות את הדרך לא נענתה. הקבלןפנה למשטרה והמערער הזמין את חסידיו, חברי העמותה, שחסמו את הדרך במכוניותיהם.התערבות המשטרה לא הועילה והדרך נשארה חסומה. בעימות בין כוחות המשטרה לביןעשרות חברי העמותה, הוכו שוטרים והעימות הסתיים במעצרם של 7 מחברי העמותה.בביתו של המערער התבצרו עשרות מחברי העמותה שהיו חמושים בכלי נשק וביניהם היוהמערערים 11-2. המערער 8 (להלן: אוזן) רכש חומרי בניה ועל גג ביתו של המערערובחצר הבית הוקמו עמדות ירי ומתרסים. הוכן גם מצבור של בקבוקי תבערה שבחלקםהושלכו אל עבר ניידת משטרתית, וכן נורו יריות לעבר השוטרים. ביום 10.5.94 שוכנעהמערער להיפגש במלון אוויה עם מפכ"ל המשטרה רב ניצב חפץ. נילווה אליו המערעראוזן. בפגישה נדרש המערער לשכנע את אנשיו להתפרק מנשקם, אך הוא דחה את הדרישהואיים בשפיכות דמים. או אז נעצרו המערער ואוזן. כשעה לאחר מעצר השניים נורויריות מגג ביתו של המערער על כוחות המשטרה, השוטרים השיבו אש והרגו את אחדהמתבצרים. כעבור יממה הסגירו עצמם המתבצרים לידי המשטרה. בחיפוש שנערך בביתהמערער נתפסו כלי נשק, תחמושת וחומרי חבלה.
ב. המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי על פי דיני הקשר והשותפות בשני אישומים.האחד המתייחס לאירועים בימים 23 ו-24 למרץ 1994 והשני לאירועים החל מתאריך ה-3באפריל ועד ל-11 במאי. בדיון שקדם לשמיעת המשפט נענה השופט לבקשת סניגוריהמערערים ודחה את שמיעת המשפט בחודשים אחדים. שבוע לפני המועד שנקבע לתחילתהדיון החליפו המערערים את סניגוריהם והסניגורים החדשים ביקשו לדחות את הדיוןכדי לאפשר להם ללמוד את החומר. בקשתם נדחתה. במהלך 7 ישיבות, שהתקיימו בחודשיםספטמבר ואוקטובר 1994, נשמעו 30 עדים. מן החקירות הנגדיות ניתן היה ללמודשהמערערים מתגוננים בטענות של הגנה עצמית וטעות בעובדות. ביום 16.10.94 ביקשוהסניגורים לדחות את המשך הדיון בטענה כי אינם מצליחים להשתלט על החומר הרב. הםגם ביקשו למנות סניגורים נוספים שבשכרם תישא המדינה. ביהמ"ש דחה את הבקשות ואזהודיעו המערערים כי לא ישתתפו עוד בדיונים ופיטרו את הסניגורים. ביהמ"ש לא קיבלאת בקשת הסניגורים להשתחרר מייצוג המערערים ועל פי מצוות הנאשמים נמנעוהסניגורים מליטול חלק במשפט. המערערים סירבו להיכנס לאולם הדיונים, השופט הורהלהכניסם לאולם על כרחם והסביר להם את זכויותיהם כנאשמים. המערערים פצחו בשירואז הורה השופט להרחיקם מן האולם והמשפט התנהל ללא נוכחות המערערים וללאהתערבות הסניגורים. השופט עצמו חקר את עדי התביעה מעין חקירה נגדית והתביעהבלבד הגישה סיכומים.
ג. הגם שעדי התביעה היו מהימנים על ביהמ"ש, זיכה ביהמ"ש את המערערים מחמתהספק מן העבירות שיוחסו להם כמבצעים עיקריים, למעט עבירות של נסיון חבלה בכוונהמחמירה ושיבוש מהלכי משפט שבהם הורשע המערער על סמך ראיות אובייקטיביות. מנגדנדחו הטענות בדבר תחולת ההגנות של טעות בעובדה והגנה עצמית, והמערערים נמצאואחראים לעבירות שיוחסו להם מכח דיני השותפות והקשר. המערער נדון ל-10 שנותמאסר, מתוכן 8 שנים בפועל ושנתיים על תנאי, והמערערים האחרים נדונו לתקופותמאסר שונות. הערעור של משולם ושל אוזן נתקבל באופן חלקי וענשם הופחת, וזאת ברוב
דעות הנשיא ברק והשופטת דורנר, בפס"ד מפי השופטת דורנר, נגד דעתו החולקת שלהמשנה לנשיא ש. לוין שיש לדחות את הערעור.
ד. השופטת דורנר: טענתם הראשונה של המערערים הינה כי אין לשמוע משפט בעבירהמסוג פשע בלא נוכחות הנאשם וכי על ביהמ"ש היה לכפות על המערערים להיות נוכחיםבאולם המשפט ומשלא עשה כן יש לבטל את ההרשעה. טענה זו יש לדחות. החוק מתירשפיטת נאשם שלא בנוכחותו אם ויתר על זכותו, במפורש או מכללא, או אם מנעבהתנהגותו קיום תקין של ההליך. בענייננו, המערערים סירבו להיות נוכחים באולםהדיונים, פיטרו את סניגוריהם, וכאשר ביהמ"ש סירב לשחררם מן הייצוג הורו להם שלאליטול חלק בדיון. כל אלה במטרה לשבש את ההליך ולמנוע את בירורו התקין של המשפט.כאשר נכפתה עליהם הנוכחות באולם פצחו בשיר. בנסיבות אלה חל סעיף 131 לחסד"פהמאפשר הרחקת נאשמים מן הדיונים.
ה. טענה אחרת בפי המערערים והיא כי משפטם נוהל בדרך לא הוגנת שקיפחה את הגנתםוהביאה לעיוות דין. גם טענה זו דינה להידחות. גם בהנחה שמן הראוי היה להיענותלבקשת המערערים לדחות את הדיון לנוכח חילופי סניגוריהם, וגם בהתחשב בכך ש"חקירהנגדית" ע"י שופט אינה יכולה לבוא במקום חקירה נגדית ע"י סניגור, אין לומרשההגנה קופחה. ביהמ"ש המחוזי מצא שלא הוסתרו מן המערערים ראיות והעובדות ששימשובסיס להרשעה לא היו שנויות במחלוקת. המערערים לא הסתירו מעשיהם וההרשעה בוססהעל תשתית ראייתית אובייקטיבית. השאלה אם תשתית זאת מוכיחה מעבר לכל ספק סביר אתאשמת המערערים, היא שאלה משפטית הפתוחה לביקורתה של ערכאת הערעור. בנסיבות אלהאין לומר שהגנת המערערים קופחה.
ו. המערערים טענו כי עומדות להם טענות של הגנה עצמית וטעות בעובדה ובדין נדחוטענות אלה. טענת המערערים שמעשיהם חוסים בצל הגנה עצמית משום שבאו בתגובה למעשהבלתי חוקי, מעבר מרבל ברח' ביאליק שגרם נזק למערער, אינה יכולה להתקבל. אףבהנחה שלמערער היתה עילה למנוע מן המרבל לנסוע ברחוב מגוריו, הוא לא היה רשאילעשות דין לעצמו ותרופתו היתה בפנייה לביהמ"ש. לא כל שכן שאסור היה עליו להשתמשבכח כלפי המשטרה.
ז. אשר להרשעת המערערים בנסיון חבלה בכוונה מחמירה - הוכח שהמערער הורהלהשליך בקבוקי תבערה על קציני משטרה. בעניין זה הסתמך ביהמ"ש על דברי המערערעצמו בראיון לעיתון, וראייה זו מוכיחה גם את המחשבה הפלילית הדרושה. בקבוקתבערה הפוגע באדם עלול לגרום לו חבלה חמורה, והשלכת הבקבוק על אדם מוכיחהכשלעצמה כוונה זו. כאן אף קיימת ראיה ישירה בדברי המערער לעיתונאי כי כוונתוהיתה לפצוע את קצין המשטרה אך לא להורגו.
ח. באשר להרשעת המערער בעבירה של שיבוש הליכי משפט - ההרשעה בוססה על ההנחהשחובה על אזרח להתייצב לחקירה וסירובו של המערער להתייצב לחקירה מהווה שיבושמהלכי משפט. ברם, הוראת החוק הרלבנטית - סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית(עדות) - אינה מטילה חובת התייצבות על אזרח המוזמן למשטרה. לפי הסעיף האמורהמתייצב לחקירה חייב להשיב אמת על השאלות, אך אין החוק מטיל חובת התייצבות.באין חובה בדין להתייצב לחקירה, מובן כי אין בסיס להרשעה בשיבוש מהלכי משפט בשלאי התייצבות. לפיכך יש לבטל את הרשעת המערער בעבירה זו.
ט. אשר להרשעה העיקרית המעוגנת בדיני הקשר והשותפות - בדינים אלה חלו שינוייםבחוק העונשין (תיקון מס' 39) לאחר הכרעת הדין. שינויים אלה חלים כאשר בטרם ניתןפס"ד חלוט, ויש בהם כדי להקל עם הנאשמים. כך שהוא חל בענייננו. על פי הכללשגובש בפסיקה, קושר אחראי למעשים הפליליים שביצעו הקושרים האחרים בזמן קיוםהקשר ולשם קידומו, גם אם הוא לא נכח במקום המעשים והם בוצעו ללא ידיעתו. תיקון
39 צמצם את אחריותו של הקושר לעבירות שביצעו קושרים אחרים, לאותן עבירות שהואאחראי להן על פי דיני השותפות. לפני תיקון 39, חוק העונשין לא הבחין בין המבצע,המסייע והמשדל, הן לעניין האחריות הפלילית והן לעניין העונש המירבי. תיקון 39מבחין לעניין אחריות שותף לעבירה נוספת שביצע שותפו, בין מבצע בצוותא לבין משדלומסייע. הנוטל חלק בביצוע העבירה במעשה הדרוש להגשמת התכנית הפלילית נושאבאחריות כמבצע בצוותא גם אם לא השלים את ביצוע העבירה. מנגד, מי שחלקו בהתהוותהעבירה התבטא בפעולות עזר נושא באחריות פלילית כמסייע בלבד.
י. השינויים האמורים בחוק מחייבים לבחון אם כל אחד מן המערערים אחראי לעבירותשבוצעו ע"י המערערים האחרים, מי מתוכם מבצע בצוותא ומי נכנס בגדר מסייע. ניתןלחלק את האירועים לשני שלבים. בשלב הראשון, עד למעצרם של המערער ואוזן, נכחו כלהמערערים בזירת העבירות, במטרה להגשים את תוכניתם הפלילית, והיא התנגדות למשטרהבכח הנשק. כולם תרמו להגשמת התכנית הפלילית ועל כן יש לראותם כמבצעים בצוותא עלפי סעיף 29(ב) לתיקון 39. שלב אחר מתייחס לקרב היריות בין המתבצרים לביןהמשטרה. באותו שלב לא נכחו המערער ואוזן במקום. המערערים שהיו מבוצרים בביתשממנו נורו היריות, שהם, כאמור, מבצעים בצוותא, נושאים באחריות פלילית לירי זהמכח סעיף 34א(א)(1). עם זאת, מורה הסייג שבסיפא לסעיף, כי מקום ש"נעברה העבירההשונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישותבלבד". לאור הסייג האמור מן הדין שלא תיוחס למערערים שלא ירו כוונה להשיג אתהתוצאה של גרימת חבלה חמורה, ויש להרשיעם ביריות באיזור מגורים לפי סעיף 340א'לחוק העונשין. מנגד, המערער ואוזן היו עצורים, ואינם נכנסים לגדר מבצע בצוותא,שכן לא היו במקום ביצוע העבירה. בגין שלב זה של האירוע הם עשויים לשאת באחריותכמשדל. אלא שהמשדל אחראי לעבירה נוספת של רשלנות בלבד. יש איפוא לבטל את הרשעתהמערער ואוזן בעבירה הנ"ל ככל שהיא נוגעת בעבירת הירי לאחר מעצרם.
יא. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי קבע סולם של ענישה על סמך המעשים הספציפייםשעשה כל אחד מ-11 המערערים. נוכח חומרת העבירות העונשים ראויים ואין להתערב בהםחרף השינוי של סעיף אחד מן האישומים. אולם, ביחס למערער ואוזן הרי הם זוכו מןהירי על כוחות המשטרה, שהוא אחד מן המעשים החמורים שנעשו. כמו כן זוכה המערערמשיבוש מהלכי משפט וגם בכך יש להשפיע על עונשו. לפיכך יש לקבל את ערעורו שלהמערער בחלקו וגם להקל בעונשו כך שהמאסר יועמד על 8 שנים שמתוכן 6.5 שנים מאסרבפועל. ערעורו של אוזן נתקבל בחלקו כאמור ומאסרו יופחת אף הוא ויועמד על 3.5שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
יב. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): עד לתיקון מס' 39 לחוק העונשין לאהקפידו להבחין בין מבצע עיקרי, משדל ומסייע שדינם היה אחד. משהבחין המחוקק ביןדינם של שלושה אלה, יש לבחון מחדש, שעה שבוצעו עבירות ביחד על ידי מספר נאשמים,מי הוא המבצע העיקרי, לאמור אם מדובר ב"מבצעים בצוותא" וכן אם עבר המבצע, אגבעשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, או שמא מדובר באותה עבירה עצמה.השופט קבע כממצא שלפי הוראות המערער, שאוזן היה צד להן כיד ימינו של המערער,הונחו הנוכחים בבית להתנגד בכח ותוך שימוש באש חיה לכל פעילות חוקית שעשוייההיתה המשטרה לבצע. בנסיבות אלה אין מקום להבחין לעניין הגדרת ה"עבירה" בין שנישלבים, האחד עד למעצרם של המערער ואוזן והאחר - לאחר מכן, כפי שאין להבחין,לעניין הירי בין היותם של הנוכחים בבית "מבצעים בצוותא" הגם שיכול וחלקם בביצועהיה שונה זה מזה. מדובר בקבוצה עבריינית אחת, שביצעה מכלול של מעשים לפי הוראותהמערער ואוזן, שיש לראותו כ"עבירה" אחת לעניין סעיף 29 ואת המערער ואוזן ישלראות כ"מבצעים בצוותא" של אותה עבירה עצמה גם אם נעדרו מהבית בעת הירי. לפיכך
יש לדחות את ערעורם של המערער ואוזן גם לגבי שלב הירי ונוכח חומרת העבירות איןלהתערב בגזר דינם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. עוה"ד צדוק חוגיוב. בן יהודה למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.2.96).
על"ע 975/96 - דן קרמזין נגד לשכת עוה"ד ועד מחוז ת"א
*הגשת בקשה לעיכוב ביצוע בטענת שווא כי הוגש ערעור(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש לביהמ"ש "בקשה לעיכוב ביצוע" של פעולות הוצל"פ נגד לקוחו.המערער כתב בבקשתו "העיכוב מבוקש עד להחלטה בערעור על ההחלטה... לפיה נדחתהבקשה לביטול פסה"ד... נימוקי הבקשה הם עצם הגשת הערעור על ההחלטה הנ"ל שניתנהבחוסר סמכות...". ביהמ"ש נתן החלטה לעיכוב הביצוע לאמור "לעכב הביצוע, עד למתןהחלטה בערעור על ההחלטה". בעת שהגיש את הבקשה לא הוגש עדיין ערעור על ההחלטההמצויינת בבקשה לעיכוב הביצוע. הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד הגיש קובלנה נגדהמערער על הגשת הבקשה לעיכוב כאשר למעשה לא הוגש ערעור, וכן בשל כך כי "פניותהמתלונן לנאשם לקבל עותק מהערעור לא נענו", ו"הנאשם אף לא השיב לפניית הקובל...ובכך הפריע לעבודת הקובל...". ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער וגזר לו עונש שלהשעייה לשנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי, פרסום ההחלטה בעיתונות וחיובבהוצאות. ביה"ד המשמעתי הארצי אישר את ההרשעה וגזר הדין. הערעור סב רק על הרשעתהמערער בעבירה של הטעייה ביודעין של ביהמ"ש וכן על העונש והערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי בבקשתו לא נתכוון לומר כי הערעור אכן הוגש, אלא לכך שבדעתולהגיש ערעור כזה, והוא לא עשה כן לאחר שנתברר לו שיום אחד לפני הגשת הבקשה הגיעלקוחו להסדר עם הצד שכנגד שלא בידיעתו ולפיכך החליט שלא להגיש את הערעור. ניתןלהניח, אם כי בדוחק, שהמערער לא ניסח את בקשתו כהלכה ולא נתכוון לומר שהערעורכבר הוגש. אולם, גם אז הטעה המערער ביודעין את ביהמ"ש, בכך שלא הודיע לו, מידעם קבלת ההחלטה שלא להגיש את הערעור, כי לא יגיש ערעור. הטעייה ביודעין שלביהמ"ש אינה חייבת להיות במעשה דווקא, ויש שהטעייה כזאת תתבטא במחדל. מחובתו שלהמערער היה לעדכן את ביהמ"ש על כל התפתחות שחלה לאחר הגשת הבקשה בנושא ששימשיסוד לבקשה ולהחלטת ביהמ"ש. משלא עשה כן יש לראות במחדלו טיעון שקרי עובדתי.זאת בין אם היה בעדכון כזה כדי לשנות את החלטת ביהמ"ש ובין אם לאו. לפיכך איןלקבל את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - נוכח חומרת העבירה והרשעותיו הקודמות שלהמערער אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד יורםיהודה וגיא זידמן למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיבה. 12.3.96).
ע.א. 2253/93 - שושנה גמליאלי נגד נצר גמליאלי
*חיוב אשה בהוצאות שמוציא אבי הילדים לבוא למרכז הארץ להפגש עם הילדים(הערעור נתקבל).
א. המשיב והמערערת התגרשו. המערערת עם ילדי בני הזוג מתגוררים במרכז הארץוהמשיב מתגורר באילת. בהסכם הגירושין נקבעו הסדרים שעל פיהם יוכל המשיב לראותאת ילדיו וכן יוכלו אלה לבקרו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם למשיב אתההוצאות בגין נסיעותיו שלו לבקר את ילדיו מאילת למרכז הארץ, ולכיסוי הוצאותנסיעת ילדיו ממרכז הארץ לאילת כדי לבקר אותו. חיובה של המערערת לשלם למשיב אתההוצאות נסמך על העובדה שבעת שנערך הסכם הגירושין גרה המערערת באילת ובסמוך לכךעברה להתגורר במרכז הארץ. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הואיל ובעת עריכת הסכם הגירושיןלא דובר על כך שהמערערת תעתיק מגוריה מאילת, יש לראות את התנהגותה כמי שהסתירה
זאת מהמשיב ובשל התנהגותה זו, שביהמ"ש ראה אותה כהתנהגות חסרת תום לב, ישלחייבה בתשלום הוצאות הנסיעה. הערעור נתקבל.
ב. כבר בפס"ד קודם, בתובענה שבה ביקש המשיב לבטל את הסכם הגירושין, נקבע ע"יביהמ"ש כי עניין העתקת המגורים של המערערת למרכז הארץ עלה כבר בשיחות בין בניהזוג קודם להסכם הגירושין ולא היתה כל התחייבות של האשה שלא להעתיק מקום מגוריהומקום מגורי הילדים מאילת למרכז הארץ. ההסכם הוקרא למשיב קודם שחתם עליו והסכיםלו. נראה על כן שאין לייחס למערערת כל הבטחה המשתמעת שלא תעקור מגוריה מאילתולא היה מקום "להענישה" כשעשתה כן.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד מ. גלברד ומ. גלוסקה למערערת,עו"ד ב. צאירי למשיב. 6.3.96).
ע.פ. 584/95 - יוסף עמר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וסחיטה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 39/94 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא בעל חנות מינימרקט בעתלית. המתלוננת נמנתה עם לקוחותיו. יוםאחד ניסתה המתלוננת לגנוב שתי חפיסות סיגריות והמערער לכד אותה בשעת הגניבה.היא הציעה לשלם עבור הסיגריות אך המערער אמר כי רק אם תשלם לו 2,500 ש"ח יימנעמלערב את המשטרה. המתלוננת מסרה לו את הסכום שנדרש. לאחר מכן התקשר המערערלמתלוננת ואמר לה ששותפו אינו מוכן למחול על הגניבה ודורש לערב את המשטרה. הואהציע לה להפגש עימה בשעות הערב כדי ללבן את העניין. למערער כלל לא היה שותףוהשתמש באמתלה שקרית כדי להניע את המתלוננת להפגש עימו. כשבאה המתלוננת לפגישההסיע אותה המערער לחורשה בסביבת בית אורן ושם דרש ממנה להתמסר לו. משהוברר להשאם תסרב ייוודע ברבים דבר הגניבה קיימה עם המערער יחסי מין. מקץ ימים אחדיםהודיע המערער למתלוננת כי עליה לשלם עוד 2,600 ש"ח. היא שילמה גם סכום זה.המערער הוסיף לנצל את מצוקתה, חזר והוביל את המתלוננת לחורשה פעמיים נוספותובעל אותה ואף כפה עליה מעשה סדום אוראלי. באחת הפעמים צילם את המתלוננתבמערומיה. משבאה המתלוננת למערער ודרשה את סרט הצילום ואת תמונותיה דרש עוד2,000 ש"ח ולאחר מיקוח הצליח להוציא ממנה תמורת סרט הצילום והתמונות שמסר להעוד 3,500 ש"ח. המתלוננת לא התלוננה מחשש כי יחשף דבר הגניבה.
ב. באחד הימים, כשהמערער הסיע את גרושתו במכוניתו, היא ראתה תמונת עירום שלהמתלוננת. הוא סיפר לה כי קיים יחסי מין עם המתלוננת וצילם אותה בעירום וכיבעזרת התצלומים עלה בידו לסחוט מן המתלוננת כספים. המערער מסר את התמונהלגרושתו והציע לה להשתמש בה בעצמה ולסחוט כספים מן המתלוננת. זו לא עשתה כן אלאפנתה למשטרה וסיפרה את כל מה ששמעה מפי המערער. כך נפתחה החקירה ואז הזמינההמשטרה את המתלוננת לחקירה. בסופו של דבר הורשע המערער בעבירות של אינוס, מעשהסדום וסחיטה באיומים ומאחר שניסה להדיח את המתלוננת לחזור בה מתלונתה הורשע גםבעבירה של הדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועלחומרת העונש נדחה.
ג. באמרות שמסר המערער בחקירתו כפר מכל וכל בטענות המתלוננת, הכחיש שקייםעימה יחסי מין וכי צילם אותם והכחיש שסחט ממנה כספים. בעדותו שינה טעמו וסיפרשקיים עם המתלוננת יחסים במשך כשנתיים וכי נפגשו וקיימו יחסי מין תוך הסכמההדדית. כן הודה שצילם את המתלוננת במערומיה, אך טען שעשה זאת בהסכמתה. עודהכחיש את גירסת גרושתו ואמר שנטלה את התמונה ללא ידיעתו. ביהמ"ש המחוזי האמיןלעדות המתלוננת ולעדות הגרושה ודחה את גירסת המערער כבלתי ראויה לאמון. אמנם,
נראה שהמתלוננת נהגה בחוסר סבירות כשהתפתתה שוב ושוב להזמנותיו של המערער להפגשעימו, אלא שהשופט התרשם שהמתלוננת היא אישה פשוטה וחלשה ולאחר שנתפסה בקלקלתהבגניבת הסיגריות נתקפה בחרדה קשה מפני הפגיעה הצפויה לשמה הטוב אם יתגלה הדברברבים. לכך יש להוסיף כי משהוחשד באינוס המתלוננת ובעשיית מעשה סדום בגופה, לאטען המערער שהמתלוננת הסכימה, אלא הכחיש את עצם קיום יחסי המין.
ד. גם בהודאת המתלוננת שבעבר קיימה יחסי מין עם המערער אין בכדי לתמוך בגירסתהמערער. אכן, בחקירתה הראשית לא מסרה המתלוננת כי קיימה בעבר יחסי מין עםהמערער ורק בחקירה נגדית סיפרה על כך, אולם אין בכך כדי לפגום במהימנותה. כברבחקירת המשטרה סיפרה שבהזדמנות קודמת, כשביקשה להסתייע במערער להשגת עבודה,קיימה עימו יחסי מין. אימרה זו הוצגה בפני ביהמ"ש וכאשר המתלוננת נשאלה על כךבחקירה הנגדית, היא לא הכחישה את הדבר. אין לומר שמחדלה של המתלוננת להזכיר אתהדבר בעדותה הראשית, בלי שנשאלה על כך, יש בו כדי לגרוע ממהימנותה.
ה. גם לחששות של הסניגור שהמערער נפל קרבן לעלילת שווא אין יסוד. הלואהמתלוננת כלל לא התלוננה, ואלמלא הוזמנה בעקבות תלונתה של הגרושה קרוב להניחשלא היתה מתלוננת. גם אם נכונה טענת המערער, כי בינו לבין גרושתו יש סכסוכיםכספיים, קשה להלום, כיצד היה בידה למסור למשטרה, מה עולל המערער למתלוננת,אלמלא שמעה זאת מפי המערער. כך שאין להתערב בהרשעה.
ו. אשר לעונש - הוא הולם את חומרת עבירותיו של המערער ואת הנסיבות הקשותשבגידרן בוצעו. גם אלמלא הרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות אלימות, שרובןככולן ישנות, לא היה מקום להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד דוד יפתחלמערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 18.3.96).
ע.א. 2211/96 - חיים כהן נגד שמואל כהן ואח'
*עבירות שוחד כ"עבירות שיש עמן קלון". *התערבות ביהמ"ש בהחלטות טריבונלים פנימיים של אגודות(מחוזי י-ם - ה.פ. 174/96 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1986 הוגש נגד המערער כתב אישום בעבירות של קבלת שוחד וגניבה שביצעבין השנים 1985-1980. ההליכים נסתיימו בשנת 1993 כאשר ביהמ"ש העליון החליטלהרשיע את המערער (בעקבות ביהמ"ש המחוזי) וגזר למערער עונש של ששה חודשים מאסרעל תנאי. ביהמ"ש העליון ראה בחומרה יתירה את העבירות שבהן הורשע המערער, בקבעוכי הרשעה בעבירות של שוחד ראוייה היא למאסר בפועל, והוסיף כי לולא השנים הרבותשחלפו מאז המעשים כי אז היה גוזר על המערער עונש של מאסר בפועל. ביהמ"ש הוסיףואמר כי חובה היא להטביע על עבירת שוחד חותם פליליות, בדרך של הרשעה בעבירה,שאם לא כן מעביר ביהמ"ש לציבור מסר הפוך מן המתחייב, כאומר כי יש עבירת שוחד"נסלחת". ביהמ"ש ציין בפסק דינו כי רק במקרים יוצאי דופן ניתן שלא להדביק לנאשםאות קלון של הרשעה בפלילים במקרים של עבירות שוחד.
ב. לאחר מתן פסה"ד הנ"ל עשו המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) להרחקתו של המערערמחברותו במפלגת העבודה. ביה"ד העליון של המפלגה החליט ביום 30.1.96 לדחות אתהבקשה. לאחר הדברים האלה ביקש המערער להכליל שמו ברשימת מועמדי הבחירותהמקדימות במפלגת העבודה ולאחר שבקשתו נתקבלה עררו המשיבים לפני המוסד לבירורעתירות במפלגה. יו"ר המוסד החליטה לדחות את הערר וכך נשאר שמו של המערער ברשימתמועמדי מפלגת העבודה בבחירות המקדימות. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבעכי על פי תקנון מפלגת העבודה לא יוכל המערער להכלל כמועמד לבחירות המקדימות,שכן לפי התקנון זכאי להתמודד בבחירות המקדימות רק מי שנתקיימו בו אלה: "הוא לאהורשע בעבירה שיש עימה קלון...". השאלה שעלתה היתה אם הורשע המערער ב"עבירה שיש
עימה קלון". ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב וסבר שעובדה זו מצדיקה התערבותבהחלטת המוסדות הפנימיים של מפלגת העבודה. הערעור נתקבל.
ג. שאלת קיומה של "עבירה שיש עימה קלון" נבחנת לפי שני מבחנים אלה: נסיבותביצועה של העבירה - לא יסודותיה הפורמליים אלא הנסיבות - הן המצביעות על אותהחומרה מוסרית ההופכת את העבירה לעבירת קלון; בכל עניין ועניין יש לעמוד עלתכליתה של החקיקה המדברת על "עבירה שיש עימה קלון". ביה"ד העליון של מפלגתהעבודה התייחס לסעיף בתקנון המדבר על הרשעה "בעבירה שיש עימה קלון" וסבר שאיןמדובר כאן בעבירה כזו. יו"ר המוסד לבירור ראתה עצמה קשורה בהחלטת ביה"ד העליון,הגם שדעתה היתה אחרת, ועל כן פסקה כי המערער לא הורשע בעבירות שיש עימן קלוןבנסיבות העניין. גישה זו אין לקבלה. ביהמ"ש העליון, בהרשיעו את המערער, ראהבחומרה יתירה את העבירות בהן הורשע, וקבע מפורשות שהן נושאות חותם של קלון.עבירת שוחד היא עבירה שיש עימה קלון ואין בנסיבות ההרשעה של המערער כדי למחוקאת אות הקלון הטבוע בעבירות שעבר. כך שיש להסתייג מדברי ביה"ד העליון של מפלגתהעבודה שקבע כי העבירות בנסיבותיהן אין לראותן כעבירות שיש עימן קלון.
ד. ברם, ההלכה מכבר היא, כי ביהמ"ש אינו נחפז להתערב בהחלטות טריבונליםפנימיים של אגודות וולנטריות, אלא במקרים מוגדרים ומצומצמים הנופלים במסגרתקטיגוריות מסויימות, ובהן כי הטריבונל הפנימי חרג מסמכותו או כי פגע בעיקריהצדק הטבעי. בענייננו ההכרעה אם להתערב בהחלטת הטריבונלים הפנימיים אם לאו לאהיתה קלה. לא בנקל ניתן להגיע למסקנה שלא להתערב בהחלטת הטריבונלים הוולנטרייםהאמורים. אכן, יש לדחות, כאמור, את קביעת ביה"ד העליון של מפלגת העבודה שעבירותהשוחד ונסיבותיהן אין לראותן כעבירות שיש עימן קלון. אולם לא זו השאלה. הטעםהעיקרי שעליו השתית ביה"ד את החלטתו נעוץ בזמן הממושך שעבר מאז שנעברו העבירותועד שהמערער הובא לדין, ומאז שהובא לדין עד שניתן פסה"ד הסופי בעניינו. אכן,אין במעבר הזמן כדי להשפיע על נושא הקלון. תו הקלון טובע עצמו במיצחה של העבירהבעת ביצועה, בנסיבותיה, ומעבר הזמן אין בו כדי למחותו. אולם, טעותו של ביה"דהעליון בנסיבות המקרה, אינה מגעת כדי חריגה מסמכות, אין היא פוגעת בעיקרי הצדקהטבעי, ואין היא נופלת לגדר אחד החריגים שבהם נדרשת התערבות ביהמ"ש. לפיכך ישלקבל את הערעור ולקבוע שלא היתה עילה להתערבות בהחלטת מוסדות מפלגת העבודה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. עוה"ד עוזי עצמון ויוסף אלון למערער,עו"ד איתן פלג למשיבים, עוה"ד אהוד שגב ויצחק הרצוג למפלגת העבודה. 24.3.96).
ע.פ. 7495/95 - שלום ישראלי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בעיסקת טיעוןהגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תימחק העבירה של גרימת מוות ברשלנות והנאשם יודהבעבירה של נהיגה ברשלנות שגרמה לחבלה של ממש. טרם תיקון כתב האישום העיר ביהמ"שכי עדיף היה אם התביעה היתה משאירה בידי ביהמ"ש את ההחלטה לענין הקשר הסיבתיבין מעשה הרשלנות לבין המוות. המערער הורשע ובו ביום נשמעו טענות הצדדים לענייןהעונש. במהלך הדיון התפרץ המערער והוצא מאולם ביהמ"ש ולא הוחזר אליו. כעבורמספר שבועות התבקש ביהמ"ש לתקן את פרוטוקול הישיבה ולתת ביטוי לעובדת הוצאתהנאשם מהאולם. לפני קבלת ההחלטה בבקשה זו ביקשה הסניגורית מביהמ"ש לפסול עצמוונימוקיה שניים אלה: לאחר שהביע ביהמ"ש את דעתו בנוגע לתיקון כתב האישום, לאיוכל להשתחרר מהרושם שקיבל מהגשת כתב אישום על גרימת מוות ברשלנות; יחס שלעויינות שהפגין ביהמ"ש כלפי הנאשם ושהתבטא, בין היתר, באי החזרתו של המערער
לאולם ביהמ"ש בשלב הטיעונים לעונש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והערעור על כךנדחה.
ב. תיקון כתב האישום לאחר תחילת המשפט נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש והטענה כילא יוכל להשתחרר מהרושם שקיבל לפני התיקון, אינה עולה בקנה אחד עם ההנחההבסיסית כי חזקה על שופט שישפוט באובייקטיביות הדרושה. תגובת ביהמ"ש בעקבותתיקון כתב האישום יצרה אצל המערער חשש למשוא פנים, אך זה חשש סובייקטיבי בלבדומהבחינה האובייקטיבית אין לחשש זה בסיס. אשר לטענה כי נשללה מהמערער הזכותלשאת דברו לפני גזר הדין - זוהי טענה בתחום הדיוני והשגות על החלטות דיוניותמקומן בערעור, אם יהיה ערעור, ולא בהחלטות בעניין פסילת שופט. כמו כן, הנאשםהוצא מהאולם לאחר שהתפרץ בזמן טענות התביעה וביהמ"ש שמע את טענות המערער בנוגעלעונש באמצעות עדי ההגנה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' חיה פרס למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.21.3.96).
ע.פ. 3854/95 - תקוה כפיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המערערת, ילידת 1958 נשואה ואם ל-3, עבדה כפקידה במשרד הרישוי בבאר-שבע.תפקידה היה להנפיק רשיונות נהיגה ובמסגרת עבודתה הכירה את גילה וידבסקי, פקידהבביה"ס לנהיגה בערד. וידבסקי הציעה למערערת תשלומי שוחד תמורת הוצאת רשיונותנהיגה ללקוחותיה והמערערת הנפיקה במשך כ-7 חודשים רשיונות נהיגה שלא כדין ל-12אנשים. מכל אחד גבתה וידבסקי סכום שבין 3000 לבין 4000 ש"ח וחלק מהכסף נמסרלמערערת. עם וידבסקי הגיעה התביעה להסדר טיעון ונגזרו לה, כבקשת התביעה, 3חודשי מאסר בעבודות שירות. בפתח משפטה של המערערת הסביר ב"כ התביעה כי ההסדר עםוידבסקי נתגלה בדיעבד כמקח טעות שכן היא התבססה על ההנחה שבידי וידבסקי מצוימידע אודות עובדים נוספים המעורבים בנושאי שחיתות והערכה זו נתגלתה כבלתימבוססת. ב"כ התביעה הסכים כי העונש הקל בו נפטרה וידבסקי מן הדין שיביא גםלהקלה בעונשה של המערערת. עם זאת ביקש עונש של מאסר בפועל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מבין שתי המועורבות בפרשה, וידבסקי הינה "העברייןהעיקרי". עם זאת קבע שבתוקף היותה עובדת ציבור, מצווה היתה המערערת להרחיק עצמהמיוזמתה של וידבסקי, ולא זאת בלבד שעברה עבירות חמורות של לקיחת שוחד אלא שגםיצרה סיכון לשלום הציבור. לפיכך גזר השופט למערערת 9 חודשים מאסר בפועל, 18חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח. בערעור הסתמכה הסניגורית על עקרוןאחידות הענישה וטענתה היא כי משהוברר שעונשה של וידבסקי הועמד על 3 חודשי עבודתשירות לא היה זה מן המידה לגזור על המערערת מאסר ממשי לתקופה המחייבת את כליאתהבבית הסוהר, מה גם שוידבסקי היא שהיתה "העבריין העיקרי". הערעור על חומרת העונשנדחה ברוב דעות השופטים מצא וקדמי, בפסק דין מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת שלהשופט גולדברג.
ג. השופט מצא: אמנם היתה זו וידבסקי שיזמה את העבירות ושידלה את המערערתלבצען, אך עיקר החומרה הטמונה בעבירה רובץ לפיתחה של המערערת. כמי שמופקדת עלהנפקת רשיונות נהיגה מצווה היתה לא רק להרחיק עצמה מיוזמתה הפסולה של וידבסקי,אלא אף להוקיעה ולסכלה. גם בעובדה שתמורת שוחד נתנה המערערת רשיונות נהיגה למישאינם רשאים לנהוג, תוך סיכון שלום הציבור, יש משום חומרה מיוחדת ואף את זאת ישלשקול לחובתה. כך שאין לקבל את הטענה כי בהשוואה לעונש שהוטל על וידבסקי החמירביהמ"ש עם המערערת יתר על המידה. לא זו אף זו, אלמלא טעתה התביעה בהסכמתה להקלה
כה מופלגת בעונשה של וידבסקי, יש להניח שאף על המערערת היה נגזר עונש מאסר ממשיחמור יותר.
ד. נכון שנסיבותיה האישיות והמשפחתיות של המערערת אינן קלות, בעקבות מעצרהומשפטה נכנסה למצב של דיכאון והיא חרדה מאוד מפני המאסר, והישיבה בבית הסוהרתכביד עליה מאוד. כן אין להתעלם מהשלכותיו האפשריות של המאסר על מצבה. אך איןלומר כי המצב מצדיק לנהוג בענישתה אמת מידה חריגה. המשבר בו נתונה המערערת אינוחריג ביחס לעובד ציבור, בעל רקע אישי ומשפחתי הדומה לרקעה של המערערת, הנלכדבעבירות שחיתות במילוי תפקידו. ההכרה במשבר כזה כבנסיבה מקלה תקהה את כוחה שלההרתעה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ה. השופט גולדברג (דעת מיעוט): העונש המופלג בקולתו שנגזר על וידבסקי לא חייבאת ביהמ"ש להקל באותה מידה גם עם המערערת. אין ענייננו בשני נאשמים שהואשמובביצוע אותה עבירה. וידבסקי הורשעה במתן שוחד ואילו המערערת בקבלתו, ולא הרי זוכהרי זו מבחינת חומרתה של העבירה והנזק לציבור. קבלת שוחד על ידי עובד ציבורחייבת להיענש במאסר של ממש. הנסיבות האישיות של הנאשם יש לתת להן משקל מועטבמצב כגון זה. עם זאת, המקרה שלפנינו נכנס לגדר היוצאים מן הכלל שבהם יש להקלבעונש על אף שיקול ההרתעה. אם קיימים נתונים המעלים יסוד סביר לחשש שלא יהאבידי הנאשם לעמוד נפשית בעונש מאסר שמן הראוי לגזור עליו, על ביהמ"ש להמנעמשליחתו למאסר, שכן לא למטרת שבירתו של הנאשם נועד העונש. בענייננו, המאסרבפועל שהוטל על הנאשמת עלול להיות פוגעני עד שיש להעדיף את טובתה על פני יישומהשל מדיניות ענישה. לפיכך יש להעמיד את עונשה של המערערת על 6 חודשי מאסר בפועלשאותם תישא בעבודות שירות.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד גב' סוזי שלו למערערת, עו"ד פטרלמשיבה. 14.3.96).
רע"א 2088/96 - ד"ר דניאל טרופר נגד רשם המפלגות ואח'
*התנגדות למתן שם למפלגה בטענה של הטעייה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקש מכהן כמנהל כללי של עמותה בשם "גשר מפעלים חינוכיים". המשיבה השניה(להלן: המשיבה) "גשר תנועה חברתית לאומית" הגישה בקשה לרשם המפלגות להרשםכמפלגה בשם זה לפי חוק המפלגות. המבקש התנגד בטענה כי השימוש במילה "גשר" יש בוכדי להטעות. רשם המפלגות דחה את ההתנגדות והמבקש פנה לביהמ"ש העליון בבקשהלרשות ערעור. טענת המבקש היא כי השם שניתן למשיבה עומד בסתירה לסעיף 8(א) לחוקהמפלגות הקובע כי "לא תירשם מפלגה בשם העלול להטעות... או בשם הזהה לשם שלמפלגה רשומה... עד כדי להטעות...". לטענת המבקש, הצלחת העמותה מותנית במידה רבהבתדמיתה כגוף א-פוליטי ולכן תדמית זו תפגע אם מפלגה פוליטית תרשם בשם "גשר".בקשה לרשות ערעור נדונה לערעור והערעור נדחה.
ב. ב"כ המשיבה העלה טענת סף שלפיו סעיף 6 לחוק אינו מאפשר ערעור לביהמ"ש אלאבהתנגדות לעצם רישום המפלגה. לדעתו, מי שמתנגד לשם של מפלגה יכול לפנות לביהמ"שהמחוזי ולהביע את התנגדותו. טענה זו אין לקבל. היא כרוכה בפיצול ההתדיינות ביןביהמ"ש העליון לביהמ"ש המחוזי, לפעמים אפילו באותו עניין עצמו, כאשר אדם מתנגדלעצם רישום של מפלגה ולחילופין לרישומה בשם מסויים. סעיף 6 מדבר על התנגדות"לרישום המפלגה" וביטוי זה רחב דיו כדי לכלול גם התנגדות לרישום מפלגה כפי שהיאביקשה, כלומר, לרישום המפלגה בשם מסויים.
ג. לגוף העניין מתעוררת השאלה אם טעה רשם המפלגות כאשר החליט כי רישום המשיבהבשם "גשר" איננו "עלול להטעות" כמשמעות הביטוי בסעיף 8 לחוק. התשובה היא
שלילית. בע.א. 4531/91 (פד"י מח(3) 294) נדחתה ההתנגדות לרישום שם העמותה ונקבעמבחן הוודאות הקרובה של פגיעה ממשית באינטרס הציבורי כדי לא לאשר שם של העמותההמבקשת. על פי מבחן הוודאות הקרובה אין מקום לקבל את הערעור. גם לפי המבחןהמוצע ע"י המבקש, יש לדחות את הערעור. הרשם דחה את ההתנגדות משום שהיא לא נתמכהע"י עובדות שיצביעו על אפשרות סבירה של הטעיה ועל אפשרות סבירה של נזק מהותישיגרם לעמותה. כל ההתנגדות אינה מתבססת אלא על חשש, אך אין די בחשש כדי לשלולאת הזכות של מפלגה לבחור לעצמה שם. הרשם נתן דעתו להבדלים מהותיים בין המפלגהלבין העמותה, הן במטרות, הן בציבור בקירבו הן פועלות, ואפילו בשם, והגיע למסקנהשאין חשש של הטעייה. אין לומר כי טעות היתה בידי הרשם ואין להתערב במסקנתו.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, גב' ביניש. עו"ד אבי פולמן למבקש, עוה"דגב' טליה ששון ור. קרייטנר לרשם המפלגות, עוה"ד א. זכרוני וגרינשפון למפלגתגשר. 25.3.96).
ע.א. 1381/92 - אמיר חיון נגד יוסף זיכרמן
*טענת כפייה בחוזים(הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תובענה על דרך המרצת פתיחה, להצהיר על בטלות 3 חוזים שנערכובינו לבין המערער ואשר בשלושתם התחייב למכור למערער את דירתו. מעשה שהיה כך היהשהמשיב ואחר ניהלו עסק במסגרת חברה. אחד ורדי השקיע בחברה כספים, החברה הסתבכהבחובות ניכרים והנושים התחילו לדרוש גם מהחברה וגם מהמשיב לפרוע את החובות.המערער נלווה כל העת אל ורדי והוצג בפני המשיב כמעין שומר ראש וגובה כספים.לטענת המשיב הוא חתם על 3 החוזים בנסיבות שיש בהן "לחץ, איומים ומרמה". ביהמ"שהמחוזי קבע כי המשיב איננו אישיות חזקה ויכול היה מבחינת הרגשתו הסובייקטיביתלהניח כי התנהגות המערער כלפיו היא בבחינת כפייה להתקשרות במסמכים שאת פשרם לאהבין כהלכה. לפיכך קיבל את התובענה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, נסיבות עריכת 3 החוזים לא הובהרו כל צרכן בראיות. מדובר ב-3 חוזיםהמתייחסים לאותה דירה והוראותיהם אינן מתיישבות זו עם זו. נוכח ההתניות הבלתימתיישבות מתעורר ספק אם היתה גמירת דעת בין בעלי הדין למכירת הדירה ואם לא היהמדובר בחוזה שנערך לבטחון החוב בלבד, והאם בחוזים אמיתיים עסקינן או בחוזיםשנערכו למראית עין בלבד. יש גם סימנים בחומר הראיות המלמדים על העובדה שהמשיבראה עצמו מאויים ע"י המערער. ברם, חומר הראיות אין בו כדי לקבוע כי הוכחונסיבות המצביעות על כך שההסכמים נחתמו באילוץ. המשיב עצמו הודה בעדותו כי חתםעל החוזים משום ש"באותה תקופה (המערער) היה קרש ההצלה שלי". דברים אלה מצביעיםעל האפשרות שאם אמנם לא חתם המשיב על החוזים מתוך התלהבות, עדיין נותר בידוחופש בחירה לעשות עסקה בדירתו כדי להיפטר מצרה גדולה יותר של הנושים הרודפיםאותו. לפיכך, יש לקבל את הערעור על בסיס צר בלבד והוא - שהמשיב לא הצליח להוכיחשהחוזים נחתמו בנסיבות שיש בהן משום אילוץ. אין בכך קביעת כל ממצא אחר לגביטיבה של "העיסקה" שנערכה בין הצדדים ובכל התדיינות אחרת בין השניים, אם תהיה,תהיינה כל טענותיהם של בעלי הדין שמורות להם למעט טענת אילוץ שלא הוכחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"דברנע למערער, עו"ד משה כהן למשיב. 11.3.96).
מ"ח 1775/96 - שאול בר-נוי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מעמדו של מתלונן בבקשה למשפט חוזר. *משפט חוזר אחרי זיכוי בדין (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו המתלונן בתיק פלילי שבו הואשם גיסו של המתלוננןבתקיפה וזוכה. המבקש מבסס את בקשתו למשפט חוזר על מספר טענות אך בקשתו נדחתה.
למבקש כמתלונן אין זכות עמידה בבקשה למשפט חוזר. בקשה כזו יכולים להגיש אוהנידון או היועץ המשפטי לממשלה, ואם מת הנידון - בן זוגו או אחד מצאצאיוהאחרים. זאת ועוד. לא ניתן לקיים משפט חוזר אחרי זיכוי בדין.
(בפני: הנשיא ברק. 12.3.96).
ע.א. 3820/94 - עזבון המנוח אישטואן ואח' נגד דורה קרטס
*שיתוף בנכסים בין בני זוג בחשבון בנק (הערעור נדחה).
במהלך הדיון הצהירה המערערת 2 כי היא מוותרת על חלקה בעזבוןומבקשת להגביל חבותה עד כדי חלקה בעזבון שעליו ויתרה. כן ביקשה להסיר עיקולשהוטל על דירתה. השאלה שהתעוררה בערעור היא אם למשיבה מגיע מהעזבון מחצית מסכוםחשבון בנק בשוויץ שהועבר ע"י בעלה המנוח לצד שלישי כשנה וחצי לפני מותו, כאשרסכום בשווי של 300,000 דולר היה מופקד בחשבון זה. על שאלה זו השיב ביהמ"ש בחיובוהערעור נדחה.
התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש נכונה היא, אם משום שחלות הלכות השיתוף על כל נכסיבני הזוג ועל כל חשבונותיהם בבנקים באשר הם נקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי בתיק אחרשהתנהל בין הצדדים וקביעה זו היא בגדר השתק פלוגתא, אם משום שיש לראות בסכוםשבחשבון סכום של שני בני הזוג מכח הלכת השיתוף, ואם משום שהכספים בחשבון היו"גלגול" של כספים של בני הזוג שהוצאו ע"י שניהם מרומניה והועברו לשוויץ ושםהופקדו ע"ש הבעל בלבד. לפיכך יש לדחות את הערעור. כפוף לכך שחיובה של המערערתהשניה יהיה כדי שיעור חלקה בעזבון עליו ויתרה. המערערת השניה ביקשה כאמור להסירעיקול שהוטל שבוע לאחר מתן פס"ד על דירתה. העיקול הוטל במעמד צד אחד ע"י הרשמת.דינו של העיקול להתבטל מאחר שהוטל ע"י הרשמת ולא ע"י ביהמ"ש שנתן את פסק הדין(תקנה 374 לתקנות סדר דין האזרחי).
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד הוברמן לעזבון, עו"ד ארדקרת למערערת השניה, עוה"ד וולף והאופטמן למשיבה. 25.3.96).
ע.פ. 3515/95 - פלונית ופלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התעללות הורים בבתם הקטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
עקרונית, וכענין של מדיניות ענישהראויה, העונש הראוי לעבירת התעללות בקטינים מן הסוג הנדון הוא אכן מאסר בפועלכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. אלא שהמקרה דנא הינו בעליל מקרה חריג ויוצא דופן.מדובר בבני זוג בעלי ערכים חברתיים מקובלים, שבשעת מצוקה לא שקלו עד תום אתהמעשה ותוצאותיו ופעלו כפי שפעלו כדי להטיב את דרכיה של בתם. המערערים עמדו מידעל חומרת המעשה והפסול שבו, ופנו לקבל סיוע מקצועי והסיוע ניתן להם ולבתםבצוותא ותוצאותיו עד כה עלו יפה, אך הוא טרם נסתיים. שליחת המערערים למאסרכיום, תשים לאל את כל ההישגים שהושגו עד כה, תפגע בשלמות התא המשפחתי ובראשובראשונה בילדה עצמה. מטעם זה המליץ שירות המבחן על תכנית טיפולית במערערים.לפיכך מתקבל הערעור כך שעונשי המאסר על תנאי שנגזרו על המערערים יעמדו על כנם,אך במקום מאסר בפועל שהושת עליהם יעמדו בפיקוח קצין מבחן במשך שנה אחת ויבצעושירות לתועלת הציבור.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד ששי גז למערערים, עו"ד עמנואללינדר למשיבה. 6.3.96).
בש"א 1792/96 - מיכאל וייס נגד כפר ברוך... בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תובענה בהביקש לחייב את המשיב 2 לרשום זכויות במקרקעין על שמו ואת המשיבה 1 לספק לו מים
ולבצע עימו חילופי קרקעות. תביעתו נדחתה והוא חוייב בהוצאות משפט. המבקש הגישערעור והוא מבקש לעכב את ביצוע פס"ד עד לערעור. הבקשה נדחתה. מי שמבקש לעכבביצוע של פס"ד, צריך להגיש בקשתו לביהמ"ש שנתן את פסק הדין לפני שהוא פונהלביהמ"ש שלערעור. המבקש לא עשה כן. כמו כן, לא ניתן "לעכב" ביצועו של פס"דהדוחה תובענה, כי במקרה זה אין מה לעכב, למעט עניין ההוצאות שהוטלו על התובע.לגבי ההוצאות, ההכבדה על החייב המתבקש לפרוע את חובו אינה כשלעצמה עילה לעיכובביצוע פס"ד, גם אם הזוכה לא ייפגע ממש מדחיית התשלום.
(בפני: השופטת דורנר. 12.3.96).
רע"א 2795/95 - אניס איוב נגד הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ
*ביטול התנייה שהתנה ביהמ"ש המחוזי למתן רשות ערעור על החלטה שלא לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בימ"ש השלום נתן פסק דיןנגד המבקש בתביעה שהגיש המשיב נגדו, וכן דחה תביעה שהגישו המבקש ואדם נוסף נגדהמשיב, בשל אי התיצבותו של המבקש לדיון. בקשתו של המבקש לבטל את פסקי הדיןנדחתה. המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה וביהמ"ש המחוזי התנה את הדיוןבבקשתו בתנאים הבאים: "אם המגיע לפי החלטה... ישולם תום 10 ימים מהיום, ותוך 21יום מהיום תופקד ערבות בנקאית למלוא החוב הפסוק, תידון הבקשה... לא יתמלאו שניהתנאים במועדם, הבקשה נדחית". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
יש יסוד לטענות המשיב שלפיהן חטא המבקש באי ציות לצוי ביהמ"ש ובשל כך נמשכתמסכת ההתדיינות מאז 1990. אולם, עונשו של חוטא כזה אינו בנעילת שערי ביהמ"שבפניו, שזאת עלולה להיות תוצאתה של ההתנייה האמורה. גם מי שהתנהגותו ראוייהלבקורת זכאי לכך שטענותיו יישמעו ויישקלו ועניינו יתברר בביהמ"ש כדין וכהלכהובדרכים שנקבעו לכך. לפיכך יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בבקשתו שלהמבקש לגופה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ויטלד איראני למבקש, עו"ד גב' עדינה וייל למשיב.13.3.96).
ע.א. 3490/94 - עויסאת אבראהים נגד עויסאת מונתהא
*החלת הלכת שיתוף הנכסים על דירה שנבנתה על קרקע שנתקבלה ע"י הבעל במתנה (הערעור נתקבל בחלקו).
עניינו של הערעור החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר החלתהילכת השיתוף על בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי החיל את הלכת השיתוף על מספר נכסיםונותר לעניין הערעור שטח של קרקע מסויימת. בעניין זה נדחה הערעור. הקרקע אמנםניתנה למערער במתנה ע"י אביו לאחר נישואיו למשיבה, אולם משהעמיד המערער אתהקרקע לרשות המשפחה לשם בניית בית ובו דירת המגורים, הפך הוא את הקרקע לחלקמהרכוש שהלכת שיתוף הנכסים חלה עליו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד מ.עבדולראזק למערער, עו"ד נ. מוסארווה למשיבה. 12.3.96).
בש"א 1715/96 - גמליאלי אהרון נגד עו"ד יאיר לנדאו מנהל עזבון ג'מאל ז"ל ואח'
*השבת המצב לקדמותו כאשר בוצע פינוי בהליכי הוצל"פ מבלי שצו עיכוב ביצוע הובא לידיעת הצדדים (בקשה להשבת המצב לקדמותו - הבקשה נדחתה).
ביום 22.2.96 ניתן ע"י ביהמ"שהעליון צו המעכב באופן ארעי את פינויו של המבקש מן המבנה נשוא המחלוקת. צו זהניתן בהיעדר הצדדים. ביום 29.2.96 פונה המבקש מן המבנה במסגרת הליך הוצאה לפועלשננקט לפי בקשת הזוכה (המשיב 10). בקשת המבקש היא להורות על החזרת המצבלקדמותו. הבקשה נדחתה. צו העיכוב שניתן ביום 22.2.96 לא הומצא למשיבים, ולא היהבידי המשיב 10 או בידיעתו ביום שבו ננקטו הליכי ההוצאה לפועל. גם בידי המבקש לאהיה הצו במועד שבו פונה מן המבנה. בפועל נמסר הצו בדואר לשני הצדדים לאחר
שהפינוי הושלם. בנסיבות אלו, ביצועו של צו הפינוי חרף קיומו של צו עיכוב ביצועשלא נמסר, איננו שונה מביצוע פס"ד של ערכאה ראשונה שבהיעדר צו עיכוב כלשהו איןמניעה לבצעו. קיומו של הערעור איננו מהווה עילה מספקת להשיב את המצב לקדמותו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' ואש למבקש, המשיב לעצמו, עו"ד בן דוד למשיב 3.96.10.8).
רע"א 6056/95 - שלמה להט נגד בן ציון מורדוב ואח'
*סמכות של ביהמ"ש להורות מיזמתו על הפרדת הדיון בין תביעה ותביעה נגדית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הגיש נגד המשיבתביעה בגין הוצאת שם רע ובימ"ש השלום החליט מיוזמתו להפריד את הדיון בתביעהשכנגד שהגיש המשיב נגד המבקש ונגד 8 אחרים בגין פגיעה בפרטיות. ביהמ"ש המחוזיהפך את החלטת בימ"ש השלום וקבע כי על פי תקנה 59 לתקנות סדר הדין האזרחי איןהשופט רשאי להחליט מיוזמתו על הפרדת דיון בתביעה שכנגד, אלא יכול לעשות כןמשמוגשת לפניו בקשה ולאחר בירורה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעורנתקבל.
אכן, קריאה מילולית של תקנה 59 כשלעצמה, מאפשרת פרשנות צרה כזו למילותיה.אולם, אין לקרוא תקנה זו תוך התעלמות מסמכותו הטבועה של ביהמ"ש לקבל החלטותבדבר אופן ניהול הדיון כפי שימצא לנכון כדי לאפשר ניהול ענייני ויעיל בתביעותבהן הוא מטפל. יש לקרוא את תקנה 59 ביחד עם תקנות רלבנטיות אחרות, המסמיכות אתביהמ"ש, גם בלא בקשת בעל דין, לצוות על הליכים שונים, כגון, מחיקת שמו של בעלדין שצורף, או על הוספת שמות, כדי לאפשר לביהמ"ש לפסוק ולהכריע ביעילות בשאלותהכרוכות בתובענה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. גולדנברג למבקש, עו"ד ש. ליבליך למשיב.12.3.96).
בש"פ 1726/96 - אורי צורפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בבימ"ש השלוםבמכירת מנת הירואין במשקל של 0.1 גרם לאחת בשם חנה אביכזר (להלן: העדה) תמורת50 ש"ח. במקביל ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתרלבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר והערר נתקבל. מסתבר כי העדה היאעבריינית המכורה לסמים, ומספר שעות לפני האירוע הציעה למשטרה להפליל ספק סמיםבשם גוטמן והעורר על דרך רכישת סמים מהם. המשטרה ציידה את העדה במכשיר הקלטהובתמליל השיחה בינה לבין העורר דובר על סמים, אך אין התמליל מאשר את גירסת העדהלפרטיה. בנסיבות המקרה אין סיכוי סביר להרשעת העורר. גליון ההרשעות של העוררמלמד שהוא מכור לסמים ועסק גם בסחר בסמים, ועל כן סביר להניח שהוא קשור לעולםהסמים. אולם אין השיטה שלנו מכירה במעצר מניעתי, אלא אם קיימות ראיות לכאורהוכאלה אין בנמצא.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עטרי לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 11.3.96).
בש"פ 1989/96 - כרים סעדה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (כניסה לישראל שלא כדין וגניבות רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלשת העוררים הואשמו ב-8 אישומיםשל כניסה לישראל שלא כדין, גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה. בימ"ש השלום הורהלעצור את העוררים עד תום ההליכים, ביהמ"ש המחוזי דחה את עררם והערר נדחה. חומרתהעבירות בהן מדובר, ריבויין והסכנה הנובעת מהן לשלום הציבור היוו עילה למעצר,זאת בעיקר בהתחשב בעברם הפלילי המכביד של העוררים. הסניגור אינו מערער על היבט
זה של החלטת הערכאות הראשונות, אך לטענתו אין ראיות לכאורה במידה מספקת לביסוסהאישומים כאשר מדובר במיוחד בעבירות של גניבת כלי הרכב. המדינה מסתמכת בעיקר עלעדותו של אחד השותפים לעבירות, והסניגור טוען כי עדותו אינה מהימנה דיה וכי איןבידי התביעה ראייה לחיזוק שבלעדיה לא ניתן להרשיע את העוררים. אין בטיעוניהסניגוריה עילה לפסילת מהימנותו הלכאורית של עד התביעה. העדות נבדקה ע"י שתיערכאות ולא נתגלתה סיבה לפסול אותה בשלב זה. אכן, גם בערכאה השלישית אפשר,עקרונית, לערער את מהימנות עדי התביעה, אך כדי להצליח במשימה זו חייב העוררלהצביע על פגם או חולשה בולטים במיוחד, שהערכאות הראשונות לא היו ערות להם, אולא ייחסו להם את המשקל הראוי. אין זה המצב בענייננו. אשר לשאלת החיזוק - קייםחיזוק מספיק בראיות האחרות שהביאה התביעה.
(בפני: השופט בך. עו"ד אריאל עטרי לעוררים, עו"ד אריה פטר למשיבה.28.3.96).
ע.א. 1114/94 - אורנה כהן והדר חברה לביטוח בע"מ נגד סעדיה והב
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
הערעור עניינו פיצויים שנפסקו למשיב בגין תאונה. ב"כהמערערים התמקדה בשתי טענות עיקריות: האחת, בסיס השתכרות גבוה מדי; השניה,היעדר תשתית לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג'. הערעור נתקבל בחלקו. אשר לעזרת צדג' - די בנכותו הגבוהה של הנפגע ובמצבו הכללי כתוצאה מאותה נכות, כדי להצדיקפסיקת פיצוי בראש נזק זה, מה עוד שהסכום שנפסק נמוך ביותר. אשר לבסיס ההשתכרות- השופט שכתב את פסה"ד לא שמע את המשפט וביהמ"ש העליון מצוי באותו מצב בו היהבימ"ש קמא, היינו הסתמכות על הפרוטוקול והמוצגים שהוגשו. ביהמ"ש המחוזי קבעכבסיס סכום של 2,600 ש"ח לחודש נטו, שהוא סכום קרוב לשכר הממוצע במשק באותה עת.לא היתה תשתית עובדתית לקביעת סכום זה כבסיס. לא הובאה כל ראייה שתעוד בצידהלעניין השתכרות התובע במשך השנים שקדמו לתאונה. להיפך, הוגש חומר ראיות המצביעעל כך שהתובע היה נתון במאסר תקופות ממושכות, שנפגע בתאונות קודמות, שטופל ע"יהמוסד לביטוח לאומי כמי שזקוק לשיקום ושאינו מתפקד כמפרנס. במצב דברים זה,ייתכן וניתן היה לראות את שכר המינימום כבסיס לחישוב הפיצויים בגין אבדן כושרההשתכרות, אלא שהמערערים מוכנים להסתפק בכך שפסה"ד יתוקן באופן שסכום פסה"דיוקטן כך שהסכום שכבר שולם לתובע ישאר בידיו והסכום שנותר כפקדון בידי המערעריםישאר בידיהם. ואכן כך נפסק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד גב'ח. שפיר למערערים, עו"ד יוסף זאגא למשיב. 12.3.96).
ע.פ. 1556/95 - מדינת ישראל נגד פלוני
*קולת העונש (אינוס בת חורגת בת 11 וחצי) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע באינוס בתו החורגת,שהיתה בעת המעשה בת 11 וחצי. המעשה בוצע בבית המשפחה כאשר הקטינה היתה בחופשהמן הלימודים ואמה נעדרה מן הבית. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר של 4 שנים בפועלו-3 שנים על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הקל עם המשיב עקבכך שאין לחובתו הרשעות קודמות ומדובר במעשה אחד ויחיד. הנמקה זו אינה יכולהלעמוד. כשנותנים את הדעת לנסיבות החמורות שנתלוו למעשה ולנוכח המדיניות להחמירבעבירות כאלה יש להשית על המשיב עונש חמור יותר. כיוון שאין ממצים את הדין כאשרמקבלים את הערעור על קולת העונש, יעמוד עונש המאסר בפועל על 10 שנים.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד מ.לוקסמבורג למשיב. 18.3.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 1632/95 - הרשעה בעבירות שונות עפ"י דיני הקשר והשותפות. ─ *המשך המשפט ללא נוכחות הנאשמים המפריעים למהלך המשפט. ─ *טענות של הגנה עצמית וטעות בעובדה. *הרשעה בעבירה ─ של שיבוש הליכי משפט ...............................66 ─* על"ע 975/96 - הגשת בקשה לעיכוב ביצוע בטענת שווא כי הוגש ערעור ...69 ─* ע.א. 2253/93 - חיוב אשה בהוצאות שמוציא אבי הילדים לבוא למרכז ─ הארץ להפגש עם הילדים ..............................69 ─* ע.פ. 584/95 - הרשעה בעבירות אינוס וסחיטה וחומרת העונש ...........70 ─* ע.א. 2211/96 - עבירות שוחד כ"עבירות שיש עמן קלון". *התערבות ─ ביהמ"ש בהחלטות טריבונלים פנימיים של אגודות ........71 ─* ע.פ. 7495/95 - סירוב פסילה .......................................72 ─* ע.פ. 3854/95 - חומרת העונש (שוחד) ................................73 ─* רע"א 2088/96 - התנגדות למתן שם למפלגה בטענה של הטעייה ............74 ─* ע.א. 1381/92 - טענת כפייה בחוזים .................................75 ─* מ"ח 1775/96 - מעמדו של מתלונן בבקשה למשפט חוזר. *משפט חוזר ─ אחרי זיכוי בדין ...................................75 ─* ע.א. 3820/94 - שיתוף בנכסים בין בני זוג בחשבון בנק ...............76 ─* ע.פ. 3515/95 - חומרת העונש (התעללות הורים בבתם הקטינה) ...........76 ─* בש"א 1792/96 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור .......................76 ─* רע"א 2795/95 - ביטול התנייה שהתנה ביהמ"ש המחוזי למתן רשות ערעור על ─ החלטה שלא לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד ............77 ─* ע.א. 3490/94 - החלת הלכת שיתוף הנכסים על דירה שנבנתה על קרקע שנתקבלה ─ ע"י הבעל במתנה ....................................77 ─* בש"א 1715/96 - השבת המצב לקדמותו כאשר בוצע פינוי בהליכי הוצל"פ מבלי ─ שצו עיכוב ביצוע הובא לידיעת הצדדים ................77 ─* רע"א 6056/95 - סמכות של ביהמ"ש להורות מיזמתו על הפרדת הדיון בין ─ תביעה ותביעה נגדית ................................78 ─* בש"פ 1726/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) ...............78 ─* בש"פ 1989/96 - מעצר עד תום ההליכים (כניסה לישראל שלא כדין וגניבות ─ רכב) ..............................................78 ─* ע.א. 1114/94 - פיצויים בתאונת דרכים ..............................79 ─* ע.פ. 1556/95 - קולת העונש (אינוס בת חורגת בת 11 וחצי) ............79 ─