בג"צ 2739/95 - סליבא סלימאן מחול נגד שר האוצר ואח'
*הפקעת מקרקעין. *שיהוי בניצול המקרקעין למטרה ציבורית. *שינוי המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה למטרה ציבורית אחרת(העתירה נדחתה).
א. העותר היה בעליהן של חלקות קרקע (להלן: הקרקע) בגבעת מכר הסמוכה לעכו.ביום 19.3.76 פירסם שר האוצר הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכיציבור) על הפקעת הקרקע. העותר פנה לשר האוצר בהתנגדות להפקעת הקרקע. ביום31.5.78 פנתה הממשלה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לצוות על העותר למסור את החזקה בקרקעלשר האוצר וביהמ"ש נעתר לבקשה. בשנת 1987 עתר העותר לבג"צ לביטול הפקעת הקרקע,מהטעם שלא הובהר מה הוא הצורך הציבורי להפקעה, ומהטעם שבמשך 12 שנים לא נעשהדבר להגשמת המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע. בתגובה עמדו המשיבים על הצורךהציבורי שביסוד ההפקעה והבהירו כי מטרת הרכישה הינה פיתוח ובניית שיכונים עבורתושבי האיזור ומפוני העיר העתיקה עכו. המשיבים דחו את טענת השיהוי ועל יסודתגובת המשיבים נמחקה העתירה בהסכמת העותר "מבלי לפגוע בזכותו... לחזור ולשובלבימ"ש זה, אם בעתיד לא יעשה, לדעתו, כל שימוש בקרקע המופקעת...". בתאריך24.5.88 פירסם שר האוצר ברשומות הודעה לפי סעיף 19 לפקודה בדבר הקניית הקרקעלמדינה. בעקבות מצוקת הדיור שהוליד גל העליה בראשית שנות התשעים, הוחלט לשנותאת מטרת ההפקעה, ולהקים בשטח גבעת מכר שכונה לעולים חדשים שתכיל כ-4900 דירות.ועדת המשנה לבניה למגורים ותעשיה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה החליטה שלאלאשר את התוכנית. עם דחיית אישור התוכנית החליט המנהל ליזום כשלב ביניים תוכניתמפורטת לגבי חלק משטח גבעת מכר. בעקבות השתלשות הדברים האמורה חזר העותר ופנהלבג"צ להורות על ביטול ההפקעה. העתירה נדחתה.
ב. הפקעת קרקע פוגעת בזכות הקניין, המוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד אדםוחירותו. תשלום פיצויים ממזער את הפגיעה הכלכלית הנובעת מהפקעת הקרקע, אך אינומאיין את הפגיעה הריגשית שהיא מנת חלקו של מי שנושל מאדמתו. אין בטענות העותרכדי להביא למסקנה כי ההפקעה בטלה מדעיקרא, והשאלה היא אם יש להורות לשר האוצרלחזור בו מן ההחלטה להפקיע. המשיבים מעלים ספק אם יכול שר האוצר לחזור בומההפקעה לפי סעיף 14 לפקודה לאחר שכבר הועברה החזקה במקרקעין ופורסמה הודעה לפיסעיף 19 לפקודה. נראה, כי כשבאים לפרש את סעיף 14 לפקודה אין מקום לקדש אתעיקרון הסופיות של המעשה המינהלי תוך ניתוקו משורשיו הרעיוניים, היינו למנועמשר האוצר לחזור בו מן ההפקעה כאשר מי שהופקעה הקרקע ממנו מתנגד לכך, ולהפכומטענת מגן של הפרט לטענת חרב נגדו. אולם, גם בענייננו לא נדרשת הכרעה בשאלההאמורה ונקודת המוצא בדיון תהיה כי סמכות הביטול מסורה לשר האוצר. כמו כן נתונהלבג"צ הסמכות להורות לשר האוצר לחזור בו מן ההפקעה גם לאחר שהושלמו ההליכים.ניתן לומר שזכות הקנין שרוכשת המדינה בקרקע שהופקעה מן הפרט, אף אם הושלמוהליכי ההפקעה, היא זכות "מותנית" כשהתנאי הוא נחיצות הקרקע להגשמת צורך ציבורי.משחלף הצורך הציבורי או קמה עילה אחרת לביטול ההפקעה, יש להשיב את הקרקעלבעליה, אם רצונו בכך.
ג. תחילה היתה המטרה הציבורית של הפקעת הקרקע הנדונה להקמת דירות מגוריםלאוכלוסיה הערבית בעכו ולאחר מכן שונתה המטרה להקמת שיכונים לעולים. השאלה היאאם ניתן לשנות את המטרה הציבורית שהיתה יסוד להפקעה למטרה ציבורית אחרת,המצדיקה כשלעצמה הפקעת קרקע, והתשובה לכך היא חיובית. משנסוגה זכות הקנין מפניהצורך הציבורי, הרי שצורך זה ממשיך לגבור על אף שינוי המטרה המקורית. לאחרונההודגשה החשיבות של הקדמת הליכי התכנון להליכי הפקעה. עם זאת אין מניעה לשינוימטרת ההפקעה ואין לקלוט קליטה מלאה את הכלל שלפיו יש להקדים תכנון להפקעה.מסיבות אלה אין מקום לטענה כי משנזנחה המטרה המקורית לטובת הקמת ישוב חדש
לעולים חדשים לא יכולה המטרה המקורית לקום לתחיה. שינוי המטרות נבע משינויבסדרי העדיפויות בלבד ולא תוך ויתור על המטרה המקורית.
ד. אשר לטענה כי דין ההפקעה להיבטל מחמת השיהוי הרב בהגשמת המטרה - כאשרהשיהוי יש בו כדי להוכיח הזנחה מופלגת בנקיטת ההליכים או ויתור על ההפקעה, יכולהדבר לשמש עילה לביטול הליכי הרכישה או להמרצת פעילותה של הרשות. יסוד הזנחתההפקעה, או הויתור על הפקעה, אינו יכול לעמוד במקרה שלפנינו. התקופה הראשונה בתכ-12 שנים, שראשיתה בפרסום הודעת ההפקעה וסיומה בהגשת העתירה בבג"צ הקודם, אינהיכולה לשמש יסוד לטענת ויתור על מטרת ההפקעה, שהרי העתירה נמחקה בהסכמת העותרכדי לאפשר לרשות לממש את מטרת ההפקעה. התקופה השניה שנפרסה על פני כ-9 שניםנוצלה לפעולות שעניינן ביצוע מטרת ההפקעה כך שאין בסיס לביטול ההפקעה מחמתשיהוי.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג והסכים לו השופט קדמי. מאידך, הסתייגהשופט מצא מאחת מקביעותיו של השופט גולדברג, אם כי הסכים לתוצאה של פסק הדין כייש לדחות את העתירה. השופט מצא אינו מסכים להשקפת השופט גולדברג כי הרשות רשאיתלהשתמש בקרקע שהופקעה למטרה ציבורית אחרת, המצדיקה כשלעצמה הפקעת הקרקע. משחדלהלהתקיים המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע תעמוד לבעלים הברירה אם ליטול בחזרהאת הקרקע, או לתבוע ולקבל את דמיה. אם הקרקע עודנה דרושה לסיפוק של צורך אחר,כי אז מוטל על הרשות לחזור ולהכריז על הפקעת הקרקע לשמו של הצורך החדש. עם זאת,לא כל שינוי במטרה יש בו כדי לבטל את ההפקעה, אלא רק שינוי מהותי. כך שגם לפיהשיטה שאין לשנות את הצורך הציבורי דין העתירה להדחות. בשל שינוי העתים ועקבקשיים בתחום התכנון הוכנסו שינויים בהגדרת הצורך הציבורי שהקרקע מיועדת לספקו.אך להגדרות המשנות של הצורך הציבורי יש מכנה משותף ברור: בכולן בא לידי ביטויהצורך להכשיר את שיטחה של גבעת מכר לפיתוחה של שכונת מגורים חדשה. בנסיבותהעניין, השינויים בהגדרת הצורך הציבורי הם בלתי מהותיים ומכאן שמטרת ההפקעהעודנה קיימת.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד גד נשיץ לעותר, עו"ד עוזי פוגלמןלמשיבים. 12.3.96).
ע.פ. 6788/93 - גבריאל אדלר ואח' נגד שרלוט הורביץ
*אכיפת ביצוע פס"ד לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש(הערעור נדחה).
א. בנובמבר 1990 נחתם חוזה מכר בין המשיבה ובין מוכרי דירה בו התחייבוהמוכרים למכור למשיבה דירה, ו"לרשום את הדירה... לא יאוחר מ-30.9.91... לשלם אתמס השבח... עד ליום מסירת הדירה...". שני המערערים חתמו בסוף החוזה לאמור"החתומים מטה... אחראים וערבים אישית לכל התחייבויות המוכר האמורות... מתחייביםלשלם לקונה את כל הנזקים והפיצויים...". המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי המרצתפתיחה נגד המוכרים והמערערים בה עתרה לסעדי אכיפה שונים הנובעים מהחוזה. ביהמ"שהמחוזי חייב את הנתבעים לבצע את התחייבויותם והוסיף "ניתן בזה עיכוב ביצוע...למשך 9 חודשים כך שתוך מועד זה לא תוכל המבקשת לנקוט בהליכים... לפי פקודתבזיון ביהמ"ש". בעקבות פסה"ד נתן הרשם במעמד צד אחד פסיקתה. המערערים סברו כיאין הפסיקתה מבטאת את שנפסק בפסק הדין והגישו בקשה לתיקון הפסיקתה אך הרשמתדחתה את הבקשה. משלא בוצע פסק הדין תוך 9 חודשים הגישה המשיבה בקשה לפי סעיף 6לפקודת בזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש חייב את המוכרים והמערערים לשלם קנס יומי בסך 500ש"ח על אי ביצוע פסה"ד, אך קבע כי ההחלטה תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.94.המערערים ערערו על החלטת הרשמת בעניין תיקון הפסיקתה וכן על החלטת האכיפה.
הערעורים נדחו פרט לכך שניתנה למערערים ארכה נוספת לביצוע ההתחייבויות שבהסכםהמכר.
ב. משבחרו המערערים שלא לערער על פסק הדין הראשון הרי שהוא אינו עומד כלללדיון. פועל יוצא מכך, כי השאלה אם הסעד שניתן בפסק הדין הראשוני חורג מהמבוקשע"י המשיבה בהמרצת הפתיחה אינה מתעוררת כלל. כיוון שהפסיקתה לא חרגה ממסגרת פסקהדין דין הערעור על החלטת הרשמת להדחות. בהקשר זה מן הראוי לציין כי אין במסקנהזו משום הכרעה בטענת ב"כ המערערים שהסמכות לדון בערעור על החלטת הרשמת מסורהלביהמ"ש העליון ולא לביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר להחלטת האכיפה הנוגעת למערערים - אלה חזרו על טענתם כי אין בידם לבצעאת רישום הדירה על שם המשיבה, ולפיכך, כך הטענה, לא היה מקום לאכוף עליהם בקנסלציית לפס"ד שאין ביכולתם לבצע. אכן, המערערים נקלעו למצב קשה, אך זו מהותה שלהערבות, ואין המערערים יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם, לאחר שהמשיבה הסתמכה עלאחריותם וערבותם שעה שחתמה על החוזה. אכן, אילו נתברר באופן מוחלט כי אכיפתפסה"ד אינה בת ביצוע וכל צו אכיפה יהיה צו סרק, לא היה מקום ליתן את החלטתהאכיפה. שכן אין ביהמ"ש נותן צו אכיפה אלא אם כן שוכנע שהצו יהיה יעילואפקטיבי. אולם, המערערים לא הצליחו לשכנע שאין בידם להוציא את פסק הדין מן הכחאל הפועל. מאז שניתנה החלטת האכיפה חלה התקדמות רבה ומשמעותית בכל הנוגע לקידוםרישום הזכויות, כפי שציינו המערערים בבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. מאמצם שלהמערערים לבצע את פס"ד נשא פרי ובידם להשלים את המלאכה. נוכח התפתחות זו איןמקום לקבל את הערעור על החלטת האכיפה, אך הנסיבות מצדיקות מתן ארכה נוספת.לפיכך הוענקה למערערים ארכה עד יום 1.7.96 שאז תכנס החלטת האכיפה לתוקפה.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. דיאמנטלמערערים, עו"ד ש. סגל למשיבים. 10.3.96).
עע"א 1297+1298/96 - הרב עוזי משולם ואח' נגד שירות בתי הסוהר
*החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לקיים דיון בעניין תנאי מאסר ללא נוכחות האסירים בביהמ"ש(הבקשות לרשות ערעור נדחו).
א. בשתי העתירות ביקשו המבקשים להוציאם, פיזית, מן התאים ששימשו להחזקתםב"צינוק", עם סיומו של פרק הזמן שבו היה עליהם לשהות בצינוק כעונש בשל הפרתמשמעת. זאת על רקע החלטת שלטונות ביה"ס להשאירם באותם תאים גופם, לאחר שחלף פרקהזמן האמור, אגב שינוי כינויים של התאים מ"צינוק" ל"חדר הפרדה". המבקשים לאהתייצבו בביהמ"ש המחוזי לדיון בעתירותיהם. הרב משולם בשל כך שלא זומן לדיוןואפילו זומן לא יכול היה להגיע בשל מצב בריאותו, והמבקשים האחרים מסיבות אחרות.בביהמ"ש נכח ב"כ כל המבקשים וביקש בשמם לקיים את הדיון בהיעדרם של המבקשים.ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לדון בעתירות ללא נוכחות המבקשים ומחק את העתירותבלי לדון בהן. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. עם פתיחת הדיון הודיע ב"כ המדינה כי העותרים כבר הועברו לתאים אחרים וחזרולשיגרת החיים בבית הכלא. כך ששוב אין טעם מעשי בקיום ערעור על מחיקת העתירותע"י ביהמ"ש המחוזי. ב"כ המבקשים עמד על מתן רשות ערעור בטענה כי מדובר בשאלהעקרונית אם ביהמ"ש מוסמך לקיים דיון בעתירת אסירים בנוכחות ב"כ האסירים בלבד.בעניין זה יש לקבל את עמדת ב"כ המדינה. עניין השארת המבקשים בתאי הצינוק אגבשינוי השם ל"תאי הפרדה" הפסיק להיות מעשי עם העברת המבקשים לתאים רגיליםוהערעור בעניין זה חסר משמעות. אשר לסוגיית הדיון שלא בנוכחותו של אסיר, כאשרהעדרותו נעשית לפי בחירתו על רקע של "התרסה" כלפי שלטונות בתי הסוהר - סוגיה זו
לא זכתה לעיון ולדיון בערכאה הראשונה. משנותרה "אקדמית", אין הצדקה לקיום דיוןראשון בעניינה בערכאת הערעור ומן הראוי להותירה לעת מצוא.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד צדוק חוזי למבקשים, עו"ד שרון מן אוריין למשיבים.23.2.96).
בש"פ 1372/96 - ח"כ הרב אריה דרעי ואח' נגד מדינת ישראל
*מהו "חומר חקירה" שיש להעמיד לרשות נאשמים במשפט פלילי. *הסמכות להחליט מי הערכאה שתחליט אם חומר מסויים הוא "חומר חקירה".(הדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. העוררים, הנאשמים במשפט פלילי בביהמ"ש המחוזי, ביקשו לקבל לעיון ולהעתקהזכרונות דברים, בהם תיעד אחד העדים פרטי מפגשים שקיים צוות החוקרים עם העיתונאימרדכי גילת, במסגרת חקירת פרשת האישום. עובדת קיום המפגשים התגלתה לעורריםבמהלך חקירתו הנגדית של העד ניצב משנה גלבוע וטענתם הינה כי זכרונות הדבריםבאים בגדר "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחסד"פ. ביהמ"ש המחוזי, בהרכב של 3שופטים, דחה את הבקשה ובערעור הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנתשיעיין בזכרונות הדברים ובחומר הרקע הנוסף שצורף להם ע"י התביעה, ויחליט אם ישבהם כדי לסייע להגנה בהשגת ראיות להוכחת חפותם של העוררים.
ב. ב"כ העוררים העלה טענה מקדמית בדבר סמכותו של ההרכב שדן בכתב האישום לדוןבבקשה לעיון בזכרונות הדברים שהתביעה סרבה להעמיד לרשותו. לטענתו, על פי הוראותהרישא של סעיף 74(ג) לחסד"פ, נתונה הסמכות לדון בבקשה ל"דן יחיד" בלבד ולאל"הרכב". טענה זו יש לדחות. כלל הוא כי סמכות דיונית הנתונה לשופט אחד, נתונהגם להרכב של 3 שופטים של אותו ביהמ"ש, אלא אם קובע המחוקק אחרת ובמפורש. הענקתסמכות לשופט אחד באה, בד"כ, להקל על פעילותו של ביהמ"ש ואין בה כדי ליטול סמכותזו מ-3 שופטים או יותר של אותו בימ"ש.
ג. טענה מקדמית אחרת בפי הסניגור כי הסמכות להחליט אם הבקשה תידון ע"י שופט"שאינו דן באישום" (להלן: "שופט אחר") או ע"י "השופט הדן בעניין" כאמור בסעיף74(ג) נתונה לנשיא ביהמ"ש ולא להרכב הדן בעניין. גם טענה זו דינה להדחות. השופטהדן בעניין, ולא הנשיא, הוא המופקד על הניהול התקין של הדיון וברשותו המידעבדבר ההשלכות שעשויות להיות להכרעה בשאלה זו על מהלכו של הדיון. שאלה אחרת היא,אם ומתי יחליט השופט - או ההרכב - הדן בענייין, לדון בבקשה בעצמו ומתי יעבירנהלשופט אחר. הכלל המתחייב מנוסח 74(ג) הנוקט לשון "במידת האפשר" הוא: בקשה כאמורתידון ע"י שופט אחר ורק במקום שישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ידון בההשופט - או ההרכב - הדן במשפט. לעניין קיומן של נסיבות מיוחדות כאמור רשאיהשופט להביא בין שיקוליו גם את יעילות הדיון. יהיו הדברים כאשר יהיו, גם אם טעההמותב בהחלטתו לדון בבקשה בעצמו, אין לומר כי בכך חרג מסמכותו. גם לפי שיטתהמחמירים, הסבורים שיש ליתן לדיבור "במידת האפשר" פרשנות מצמצמת, מוסמך השופטהדן בעניין לדון בבקשה בעצמו בנסיבות מיוחדות. החלטה שגויה שלא להעביר את הדיוןלשופט אחר, מבטאת "טעות בשיקול דעת" ולא "חריגה מסמכות".
ד. לגופם של דברים - אין בהכתרת חומר שהושג במסגרתה של חקירה בכותרת "חומרמודיעיני" - המכוונת ליתן ביטוי לכך שמדובר ב"חומר" שהושג במישור הפעילותהמודיעינית - להבדיל ממישור הפעילות החקירתית - כדי להוציא חומר זה מגדר "חומרחקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחסד"פ. בנסיבות העניין דנא, המבחן שלפיו יש לקבוע אםזכרונות הדברים מהווים חומר חקירה אם לאו, נעוץ ב"רלבנטיות" של תוכנם להגנתם שלהעוררים.
ה. לטענת הסניגור, הדוחו"ת דרושים להגנה ל-3 תכליות: על מנת להציב תשתיתעובדתית לטענה של "הגנה מן הצדק" מכוחה מבקשים העוררים למחוק את כתב האישום בשל
חוסר ההגינות הקיצוני שאיפיין את החקירה העומדת בבסיסו; על מנת לתמוך באמינותושל ההסבר שנותן העורר ל"שתיקתו" במהלך החקירה המשטרתית ולמנוע בדרך זו כרסוםבמהימנות גירסתו לגופו של ענין בשל "כבישתה"; על מנת לבדוק שמא יש בפרטיםשהתבררו במפגשים האמורים, כדי להתוות אפיקי חקירה לאיסוף חומר נוסף להוכחתחפותם של העוררים. בעניין זה יש לקבל את תשובת המדינה. לעניין ה"הגנה מן הצדק"ולעניין "ההסבר לשתיקה בחקירה" די להגנה בהוכחת עצם קיומם של המפגשים, תכליתםוהעובדה כי הוחלף מידע במסגרתם. אשר ליכולת להגנה להפיק תועלת מתוכן המידע -חזקה היא שהתביעה, הטוענת שאין בחומר תועלת כאמור, מפעילה את שיקול דעתהבהגינות ובמיומנות, באופן שבהיעדר טעם לסתור לא יתערב ביהמ"ש בהחלטה. רק במקוםשמתחייבת מן הנסיבות מסקנה אחרת, יבחן ביהמ"ש את החלטת התביעה לגופה. סקרנותלשמה, רצון להשיג חומר לתכליות זרות ל"הגנת הנאשם" ונכונות לצאת ל"מסעי צייד"שמא ימצא דבר שיסייע להגנה - אינם מספיקים להשמטת הבסיס מתחת להנחה האמורה.
ו. על פי הוראות סעיף 74(ד) לחסד"פ, כאשר ביהמ"ש נדרש להכריע במחלוקת אם"חומר" המצוי ברשות התביעה הינו חומר חקירה אם לאו, רשאי ביהמ"ש לעיין ב"חומר".לפיכך, מטיב היה ביהמ"ש לעשות אילו עיין בחומר לפני דחיית בקשת ההגנה ומשלא עשהכן מן הראוי ליתן לו הזדמנות למלא את שהחסיר. לפיכך הוחלט להחזיר את הדיוןלביהמ"ש המחוזי, על מנת שיעיין בזכרונות הדברים וכן בחומר הרקע הנוסף שצורףאליהם ע"י התביעה. אם יגיע לכלל מסקנה כי צודקת ההגנה בטענה שיש בזכרונותהדברים כדי לסייע לה בהשגת ראיות להוכחת חפותם של העוררים ישנה את החלטתובהתאם.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד דן אבי-יצחק לעוררים, עוה"ד י. רזניק וז'אק חןלמשיבה. 17.3.96).
בג"צ 1622/96 - עבד אל רחמן אל אחמד ואח' נגד שירות הביטחון הכללי
*מניעת מפגש עם עו"ד של עצור לפי הוראות הבטחון ביו"ש(העתירה נדחתה).
א. העותר נעצר במעצר מינהלי על פי צו של מפקד כוחות צה"ל ביו"ש והוא עצורבישראל. במהלך מעצרו המינהלי עלה הצורך לחוקרו בקשר למעורבות בעבירות בטחוניותחמורות ולפיכך נעצר ע"י קצין משטרה לתקופה של 7 ימים בתוקף הסמכות הנתונה בסעיף78 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון). במקביל נתבטל צו המעצר המינהלישהוצא נגדו. מעצרו של העותר הוארך מפעם לפעם. היה צורך למנוע את פגישתו עם עו"דוההחלטה למנוע את המפגש ל-4 ימים הוארכה מפעם לפעם עד שהגיעה לכדי 18 ימים שבהםנמנע מן העותר להפגש עם עו"ד. לטענת העותר, אין למנוע את פגישתו עם עו"ד לתקופהשתעלה על 15 ימים, וזאת מכח סעיף 29(ו) לחסד"פ. לעומתו גורס המשיב כי הוראה זועניינה עציר שנעצר מכח צו מעצר ישראלי, הניתן על פי חסד"פ, ואילו העותר עצור עלפי צו בדבר הוראות בטחון ולפי צו זה ניתן למנוע פגישת עצור עם עו"ד לתקופה של30 ימים. העתירה נדחתה.
ב. על פי הצו בדבר הוראות בטחון רשאים הממונה על החקירה והרשות המאשרת ליתןצו מעצר. לעניין זה אין נפקא מינה אם הרשות העוצרת מצויה אותה עת פיזית באיזוראו בישראל, או אם העצור מצוי אותה עת פיזית באיזור או בישראל. משניתן צו המעצרמכח הצו שבאיזור, יחולו על מעצר זה הדינים המהותיים בדבר מעצר הקבועים בחקיקתהביטחון באיזור, גם אם ביצוע המעצר הוא בישראל. לעומת זאת, על "צורת הביצוע שלהמעצר וצורת ההחזקה במעצר" יחול הדין הישראלי, מכח הוראת תקנה 6(ב) לתקנות שעתחירום (השטחים המוחזקים). על רקע זה עולה השאלה אם הדינים בדבר זכות העצורלהיפגש עם עו"ד הם דינים מהותיים הנגזרים מסמכות המעצר המעוגנת בדבר חקיקה
שבאיזור, או שמא הם דינים באשר לצורת הביצוע וצורת ההחזקה הנקבעים על פי הדיןבישראל. התשובה לכך היא, כי הדינים בדבר מעצר ללא פגישה עם עו"ד - כמו גםהדינים באשר לאורך המעצר כולו - אינם דיני "ביצוע מעצר" עליהם חל הדין הישראלי,אלא דינים מהותיים של מעצר עליהם חל הדין שבאיזור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר, החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אנדרהרוזנטל לעותרים, עו"ד מלכיאל בלאס למשיב. 6.3.96).
רע"א 7558/95 - טבעול מוצרי מזון מן הצומח נגד זוגלובק טבע בע"מ
*קבלת מידע בתביעה על הפרת פטנט(הבקשה נדחתה).
א. הבקשה דנא מעוררת דילמה קלאסית של ניגודי אינטרסים בתובענות על הפרת פטנטאו סודות מסחריים, כאשר קיימת מחלוקת בין בעלי הדין הן לעניין זכויותיו שלהתובע והן לעניין ההפרה הנטענת נגד הנתבע. התובע מבקש לקבל מידע על תהליכיהיצור של המוצר שבמחלוקת ולבדקם על יסוד טענתו שיש בידו תשתית עובדתית המצדיקהאת הדבר, ואין בידו כל דרך אחרת להוכיח את ההפרה. הנתבע טוען שיהיה בגילוי כדילהסגיר בידי התובע ללא כל הצדקה את סודותיו שאינם מפירים את הפטנט, ויתירה מזואין לתובע פטנט בר תוקף או כל סוד אחר הראוי להגנה. במקרה הנוכחי אין מקוםלשקול ליתן למבקשת רשות ערעור על מנת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונהשדחתה את בקשותיה לגילוי מטעמים אחרים.
ב. השופט סבר שהבקשה מוקדמת משום שהמבקשת לא מיצתה את האפשרות להציג למשיבהשאלון שיהיה בו כדי לחזק את התשתית העובדתית עליה היא נשענת, ועל כל פנים הואהותיר בפני המבקשת את האפשרות לחדש את בקשתה בשלב מאוחר יותר. במהלך הדיון הציעהשופט לבעלי הדין למנות מומחה מטעמו על מנת שיבדוק את תהליכי הייצור אצל המשיבהואצל המבקשת וימסור חוות דעת לגבי הדמיון שביניהם, תוך שהוא מקבל הנחיותמפורטות מביהמ"ש מה עליו לבדוק ועל אילו שאלות עליו ליתן תשובה. המינוי הוצע רקלעניין הקביעה הלכאורית אם קיימת תשתית המצדיקה את הגילוי אם לאו ולא לגופו שלעניין. המשיבה הסכימה לכך תוך ויתור על זכותה לבחון את הממצאים לגבי תהליכיהייצור הנוגעים למבקשת, אך המבקשת לא הסכימה לוותר על זכותה לעיין בחוות הדעתבמלואה. המבקשת טוענת שלא היה צידוק לקבל מראש את עמדת המומחה ללא חקירה שכנגדוע"י כך להפקיר את גורל התובענה בידיו. ברם, הצעת ביהמ"ש לא היתה להשאיר בידיהמומחה להכריע בגורל התובענה, אלא לסייע בידי ביהמ"ש לצורך הקביעה בשאלההמצומצמת אם קיימת תשתית עובדתית המצדיקה את הגילוי. המבקשת לא היתה חייבת לקבלאת ההצעה, אך ביהמ"ש יכול היה, בגדר שיקול דעתו, להביא בחשבון את הסירוב כאחדהשיקולים לדחיית בקשתה של המבקשת.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד ריצרד לוטי וסלין מעוז למבקשת, עוה"דראובן בילט ויוסף מאיר למשיבה. 21.3.96).
בש"פ 2260/96 - ג'סאן מסרואה נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים(ערר על החלטה בעניין עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הועמד לדין ביום 9.11.95 בעבירה של נסיון לאונס שלווה באיומיםובגרימת חבלות למתלוננת. ביום 30.11.95 הוחלט לעצרו עד תום ההליכים. בעת הדיוןבמעצר קבעה השופטת כי בידי התביעה ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר עד תוםההליכים. כן קבעה כי נוכח עברו הפלילי של העורר, עבריין בעל עבר פלילי בעבירותמין, שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בעת היותו אסיר משוחרר ברשיון, מסוכן העוררלציבור ולמתלוננת ואין לשחררו בערובה. בינתיים החלה הבאת הראיות והמתלוננת
העידה ונחקרה. עם תום עדות המתלוננת ביקש העורר עיון חוזר בהחלטת המעצר וביהמ"שהמחוזי דחה את הבקשה. הערר נדחה.
ב. את בקשתה לעיון חוזר ביססה הסניגורית על כך שבעדות המתלוננת נתגלו סתירותבין הודעותיה במשטרה לבין העדות בביהמ"ש. טענה נוספת בפי ב"כ העורר כי בתוםעדות המתלוננת אין עוד חשש להשפעה על עדים. ברם, אין השלב בו מצויים ההליכים,ערר על עיון חוזר, שלב מתאים להעריך את משקל הראיות ולקבוע מהימנות. על פי סעיף37 לחסד"פ, כדי לשנות מהחלטת מעצר בשלב של עיון חוזר, יש צורך להצביע על עובדותחדשות או שינוי נסיבות. כרסום משמעותי ומהותי בראיות התביעה יכול ויהווה שינוינסיבות כאמור, אך בענייננו אף לא נטען כי גירסת התביעה קרסה או שחל בה כרסום שלממש. ביהמ"ש הדן בתיק עצמו הוא שיכריע ביחס למהימנות ועל פני הדברים אין לטעוןכי חל מפנה בתשתית ראיות התביעה. אשר לעובדה שעדות עדת התביעה העיקרית הסתיימה- עובדה זו אינה רלבנטית שכן העורר לא נעצר בשל חשש השפעה על עדותה, אלא בשלהיותו מסוכן לציבור ולמתלוננת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' תמי אולמן לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה.31.3.96).
ע.א. 3615+3952/95 - הולנדר בנאי בע"מ נגד חברה לנאמנות של בנק לאומי ואח'
*החלטת בימ"ש בתיק עזבונות במחלוקת שבין העזבון לצד ג'. *הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור(מחוזי חיפה - תיק עזבונות 2085/87 - הערעורים נתקבלו).
א. המשיבה מנהלת עזבון שבו נכס מקרקעין בקרית חיים. הזכויות בנכס שייכותבמחציתן ליורשים (המשיבים 2,3) ובמחציתם לסולל בונה. עו"ד מדז'ר, ב"כ המשיבים2,3, טיפל במציאת קונים לנכס. המבקשת היא חברה קבלנית ובראשית שנת 1994 היומגעים בינה ובין עו"ד מדז'ר (על דעת המשיבה) על אופציה שתינתן למבקשת לרכוש אתהנכס תמורת 340,000 דולר, שווי הנכס כפי שהוערך ע"י שמאי מקרקעין. הסכם האופציהנחתם רק ע"י המבקשת, ובינתיים קיבל עו"ד מדז'ר הצעה גבוהה יותר של המשיבה 5 -ח.י.צ. - בסך 440,000 דולר. המערערת קיבלה פס"ד לאכיפת הסכם האופציה. כעבורקרוב לשנה פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה למתן הוראות בתיק העזבונות,וביהמ"ש החליט כי תינתן נפקות להסכם האופציה עם המבקשת ובלבד שהיא תממשו תמורת440,000 דולר. המערערת הודיעה ש"לפנים משורת הדין" היא מממשת את האופציה בסכוםשל 440,000 דולר.
ב. על פי המוסכם היה על המערערת לשלם ביום 15.1.95 30,000 דולר. היא לא שילמהסכום זה עקב עיקול שהוטל על הכסף, כאשר מדובר בעיקול שהוטל ביוזמתה של המערערתלטובת עצמה. הוא הדין בתשלום נוסף של 180,000 דולר שהיה אמור להשתלם ע"יהמערערת ביום 8.2.95. גם הפעם הטילה עיקול לטובת עצמה. העיקול הוטל במסגרתתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה שבה ניסתה להשיב לעצמה את ההפרש בין סכוםהאופציה המקורי של 340,000 דולר ובין הסכום של 440,000 דולר ש"נכפה" עליה ע"יביהמ"ש "באשמת" המשיבה. המשיבה ראתה בהתנהגות זו הפרה יסודית של ההסכם ושלחהלמערערת הודעת ביטול ואף פנתה לביהמ"ש במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק העזבוןבבקשה לאשר את ביטול העיסקה. לאחר שמיעת הצדדים החליט ביהמ"ש לאשר את ביטולהעיסקה. בו ביום התקשרה המשיבה עם ח.י.צ. למכירת הנכס וכעבור שבוע אישר ביהמ"שאת העיסקה השניה. המערערת הגישה לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור על החלטותביהמ"ש לאשר את ביטול העיסקה ואת העיסקה עם ח.י.צ. ובמקביל "לשם זהירות" הגישהגם ערעורים על ההחלטות גופן. הערעורים נתקבלו.
ג. אין לקבל את טענתה הראשונה של המערערת בדבר היעדר סמכות ביהמ"ש להחליט אתההחלטות שהחליט במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק העזבונות. הסכסוך שבין הצדדים לפי
מהותו ולפי שוויו, נופל בגדר סמכותו של בימ"ש מחוזי. השאלה אינה, איפוא, שאלהשל סמכות אלא של פונקציה. האם מן הראוי שביהמ"ש המחוזי, במסגרת בקשה למתןהוראות למנהל העזבון, יכריע בסכסוך אזרחי שבין מנהל העזבון ובין צד שלישישהתקשר עם העזבון. ביהמ"ש בתיתו הוראות למנהל עזבון פועל כמפקח על פעולות מנהלהעזבון. בדרך כלל אין ביהמ"ש, בתפקידו זה, מכריע בסכסוכים שבין העזבון ואחרים,אלא מנחה את מנהל העזבון איך לנהוג ולטפל בסכסוכים כאלה. אך יש שבמסגרת הליךלמתן הוראות, בנסיבות מתאימות, ינקוט ביהמ"ש דרך קצרה ויכריע בסכסוך עצמו.למשל, מקום שהעובדות אינן שנויות במחלוקת והשאלה היא של פרשנות בלבד, או מקוםשהעובדות פשוטות ומעטות והצדדים מסכימים לבירור בדרך מקוצרת על פי תצהירים.
ד. בענייננו, לא היתה הסכמה על בירור הסכסוך בדרך המקוצרת. העובדות שנויותבמחלוקת וטעונות בירור. כמו כן, הבקשה למתן הוראות הוגשה בלי תצהיר והמבקשתטוענת, בצדק, שלא ניתן לה לחקור על העובדות הנטענות בבקשה. אמנם ביהמ"ש המחוזיהתרשם שהמבקשת התנהגה בחוסר תום לב, אבל אין דבר זה יכול לבוא במקום מתן אפשרותלמבקשת לחקור ולהביא ראיותיה בדרך תביעה רגילה ולא במסגרת בקשה למתן הוראות.בעניין זה יש לזכור שקיים מעין "ניגוד אינטרסים" בין תפקידו של ביהמ"ש כמפקח עלהעזבון, כשהוא דואג שלא ייגרע מן העזבון שלא כדין, ופועל איפוא "לטובת העזבון",ובין תפקידו כמכריע בסכסוך שהעזבון צד לו שם הוא חייב להיות אובייקטיבילחלוטין. לפיכך יש להחזיר את הנושא לביהמ"ש המחוזי שידון בדרך הרגילה בשאלתביטול הסכם האופציה למבקשת.
ה. מחמת הספק, כאמור, הוגשו כאן בקשות רשות ערעור וכן הערעורים עצמם. כך נהגובתיק אחר לפני כ-25 שנים כאשר הוגש ערעור מעין זה. כך שבמשך כל אותן שנים עדייןקיים ספק אם יש כאן ערעור בזכות או רק ברשות. כדי להתיר ספק זה יש לקבוע שמדוברכאן בערעור בזכות. אבן הבוחן בין החלטה אחרת ובין פס"ד, ברורה למדי, וברורשהחלטת ביהמ"ש לאשר את ביטול ההסכם עם המבקשת ולאשר את ההסכם עם ח.י.צ. "סותמתאת הגולל" על העניין מבחינת המבקשת ומבחינתה זהו פס"ד. אמנם ההחלטה ניתנהבמסגרת בקשה למתן הוראות של מנהלת העזבון, והוראות כאלה, מטיבן, אינן בהכרחסופיות, אבל אין בכך כלום. מדובר בפס"ד לעניין זכות הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עוה"דסוכובולסקי ובורנשטיין למערערת, עו"ד וייס לחברה לנאמנות, עו"ד מאדג'ר ליורשים,עו"ד בן ארי לח.י.צ. 31.3.96).
רע"א 4482/95 - סהר, חברה לביטוח בע"מ נגד שלמה ברוך
*חוות דעת של מומחית שחרגה מהשאלות שנתבקשה לחוות דעתה עליהן. *מינוי מומחה רפואי נוסף כאשר עברו 5 שנים מהתאונה וחלה הרעה במצבו של הנפגע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. למשיב (להלן: התובע) נגרמו נזקים בשתי תאונות דרכים: האחת ביום 7.7.89והשניה ביום 30.1.90. התאונה הראשונה היוותה גם תאונת עבודה. בקשר לתאונההראשונה נבדק התובע, במועדים שלאחר קרות שתי התאונות, ע"י הוועדה הרפואית שלהמוסד לביטוח לאומי. הועדה שלא היתה מודעת להפגעות התובע בתאונה השניה, קבעהלתובע נכות רפואית בשיעור של %10 לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות. המבקשת, המבטחתלעניין התאונה הראשונה, עתרה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדההרפואית המייחסת את מלוא שיעור נכותו של התובע לתאונה הראשונה. ביהמ"ש החליטלמנות מומחית שתקבע "מה חלק מנכותו של התובע כפי שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומינגרם כתוצאה מכל אחת מהתאונות אשר בהן נפגע". המומחית הגישה חוות דעת שלפיהנכותו של התובע היא בשיעור %50 לצמיתות, ולדעתה יש לייחס לכל אחת מהתאונותתרומה של %50 מהנכות. המומחית התעלמה מנוסח החלטת ביהמ"ש בדבר מינויה, לקבוע רק
במה תרמה כל אחת מהתאונות לנכות התובע כפי שזו נקבעה ע"י הוועדה הרפואית (%10נכות לצמיתות). המבקשת ביקשה למחוק את הקביעות בחוות הדעת בדבר שיעור הנכות שלהתובע באשר עניין זה חורג מכתב המינוי, והסתמכה גם על כך שלפי סעיף 6ב' לחוק,קביעת הוועדה הרפואית בדבר הנכות הרפואית הכוללת של התובע מחייבת את הצדדים.ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. קביעתו היתה כי קבלת חוות הדעת במלואה לא תנגוד אתתכליתה של תקנה 6ב' לחוק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בנסיבות המקרה לא היה מקום להסתמך על קביעת דרגת הנכות ע"י המומחית.ראשית, בקשה קודמת של התובע למנות מומחה בשטח הפסיכיאטרי נדחתה ע"י הרכב אחר שלביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלה, ולאור נוסח ההחלטה בדבר מינוי המומחית, לא היה עלהמבקשת לחשוש שעלולה להקבע ע"י המומחית נכות גבוהה יותר, ועל כן גם לא הביאהמטעמה בפני המומחית את כל המסמכים שיש בהם חשיבות למקרה שהשאלה של החמרת מצבהתובע מאז 1990 עד 1995 היתה עומדת על הפרק. כך שיש בהחלטת המומחית לא רק חריגהמסמכותה, אלא גם חריגה מההבנה ששררה בין הצדדים שאין עומדים לקבוע מחדש אתשיעור הנכות. יש בהחלטת ביהמ"ש גם מסר שלילי במובן מסויים שרשאי מומחה רפואי,המתמנה ע"י ביהמ"ש, לחרוג מכתב המינוי ולהתייחס לעניינים שלא נמסרו לקביעתווכשיעשה כן יתחשב בכך ביהמ"ש. לפיכך אין לקבל את קביעת המומחית כחוות דעתרפואית בדבר נכותו הפסיכיאטרית של התובע.
ג. ברם, לאור הזמן שחלף מאז קביעת הוועדה הרפואית ולאור מצב התובע כפישהתרשמה ממנו המומחית, יש מקום למנות מומחה רפואי לקביעת דרגת הנכות של התובעעקב שתי התאונות. אכן, אין די בחוות דעת רפואית מטעם אחד הצדדים, שבה נקבעשיעור נכות שונה מזה שנקבע על פי כל דין, כדי לקבוע שהנכות שעל פי כל דיןנסתרה, אך בענייננו מדובר בחוות דעת שניתנה, אמנם ללא סמכות, ע"י מומחה רפואישל ביהמ"ש. הממצאים מלמדים שלכאורה חלה החמרה במצבו של התובע מאז 1990 ובנסיבותאלה יש הצדקה למינוי מומחה רפואי שיקבע שיעור נכותו של התובע בשטח הפסיכיאטרי.
ד. גם מטעם אחר יש לראות את קביעת הוועדה הרפואית כקביעה אשר נסתרה. קביעתההיתה, שעקב התאונה הראשונה נותרה לתובע נכות רפואית של %10 וקביעה זו נסתרההואיל וברור מחוות דעת המומחית שלא התאונה הראשונה לבדה גרמה לנכותהפסיכיאטרית. כשדרגת נכות נקבעת ע"י הוועדה הרפואית כנובעת מתאונת עבודה,שהיוותה גם תאונת דרכים, ובפועל ברור שהיא משקפת גם נזק אחר, שאינו אותה תאונתדרכים, יש לומר שקביעת הוועדה נסתרה ומצדיקה מינוי מומחה רפואי.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. שלוש למבקשת, עו"ד א. משען למשיב. 24.3.96).
בש"א 248/96 - ניב אביבה נגד לקס שלום ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 8.11.95 ניתן פס"דבמחלוקת שבין הצדדים ופסה"ד נתקבל אצל ב"כ המבקשת ביום 13.11.95. המועד האחרוןלהגשת ערעור חל ביום 28.12.95. ביום 9.1.96 הוגשה בקשה להארכת מועד כאשר טעמיהבקשה נעוצים במחלתה של המבקשת. על פי האמור בתצהירה אושפזה המבקשת לניתוח ביום4.12.95 ושוחררה לביתה ביום שלמחרת. בתצהירה נאמר כי הניתוח שעברה היה קשהביותר וההתאוששות התמשכה הרבה זמן. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
מחלתו של אדם המונעת ממנו לפעול במועד, מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד, אםהמחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו, ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור. הכלל האמורטומן בחובו שני רכיבים מצטברים: עובדת קיומה של המחלה והשפעת המחלה על תיפקודושל בעל הדין ויכולתו לפנות לביהמ"ש במועד. בענייננו, אין מדובר בניתוח קשה אלאניתוח שכיח ביותר במחלקות לכירורגיה. טענת המבקשת שבמקרה שלה היתה ההתאוששות
קשה במיוחד וארכה כחודש אינה נתמכת במסמכים רפואיים. כך שאין לומר כי מצבההרפואית של המבקשת מנע ממנה הגשת הערעור במועד. היא היתה מיוצגת ע"י עו"ד וכלשנדרש ממנה היה לתת הוראה להגיש את הערעור. ניתן היה גם להגיש בקשה להארכת מועדבתוך התקופה להגשת הערעור ובקשה כזו יכול היה עוה"ד להגיש על נקלה אף ללא שיתוףפעולה של המבקשת.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד ד. אזוגי ור. ניסן למבקשת, עוה"ד א. גן צביומ. סטרכילביץ למשיבים. 3.3.96).
ע.פ. 7581/95 - דב שולמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה תוך נהיגה במצב של שכרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת הריגה בעת שנהגמכונית בהיותו שיכור ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נפסללנהיגה למשך 15 שנה. הערעור על חומרת עונש המאסר בפועל נדחה. המערער נהגבמהירות שבין 80 ל-90 קמ"ש כשבדמו לא פחות מ-208 מ"ג אחוז אלכוהול. במצב זהנרדם תוך כדי נהיגה עובר לתאונה. ביהמ"ש אמנם ער לנסיבות האישיות של המערער, אךאין הוא יכול להתעלם מכך שהמערער קיפח חיי אדם. דעתו של ביהמ"ש צריכה להיותנתונה לא רק למערער אלא גם למשפחת המנוח שנהרג בהיותו בן 31 שנה.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד צ. נאסר למערער, עו"ד א. פטרלמשיבה. 24.3.96).
ע.א. 1288/94 - בר לחי... בע"מ נגד המשביר המרכזי... בע"מ
*הגדלת סכום שכ"ט שנפסק בביהמ"ש המחוזי (הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
אין ממש בערעור שכנגד. על פי קביעותיוהעובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, המספוא שסיפקה המשיבה היה לארגון הקניות ולאלמערערת, ובדין נדחתה תביעת המשיבה. מאידך יש לקבל את ערעור המערערת על מיעוטשכ"ט שנפסק. ביהמ"ש פסק למערערת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח כשדחה את תביעתהמשיבה בסכום של קרוב ל-2,000,000 ש"ח אשר ביום פסה"ד עלה סכומו המשוערך על3,500,000 ש"ח. אין כל הסבר בפסה"ד לפסיקת סכום כה נמוך כשכ"ט עו"ד ואין כלהסבר לכך בנסיבות המקרה. לפיכך הוחלט כי במקום 10,000 ש"ח שכ"ט יבוא הסכום של50,000 ש"ח. כמו כן תשלם המשיבה למערערת הוצאות ערעור בסכום של 20,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. עו"ד מ. אור למערערת, עו"ד חסדאי למשיבה.17.3.96).
בש"א 5388/95 - פלונית נגד היועץ המשפטי
*בקשה לקיום דיון נוסף שני (בקשה לקיום דיון נוסף על דיון נוסף בפני הרכב מורחב - הבקשה נדחתה).
ביהמ"שהמחוזי החליט להכריז על פלוני קטין כבר אימוץ נגד המבקשת וביהמ"ש המחוזי נעתרלבקשה. ערעור לביהמ"ש העליון נתקבל ברוב דעות והכרזת הקטין כבר אימוץ בוטלה.הנשיא שמגר הורה על קיום דיון נוסף שבו דן הרכב של 5 שופטים. הוחלט ברוב דעותלבטל את פסק הדין נשוא הדיון הנוסף ולהשיב על כנו את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזיבדבר הכרזת הקטין כבר אימוץ. עתה עותרת המבקשת להורות על קיום דיון נוסף שניבפסק דין שניתן בדיון הנוסף הראשון. ביסוד הבקשה מונחת ההחלטה בבש"א 1481/96(נחמני נגד נחמני). המבקשת מפרשת החלטה זו כקובעת כי ניתן לקיים דיון נוסףבפס"ד של ביהמ"ש העליון שניתן בהרכב של 5 שופטים. הבקשה נדחתה.
אכן "מחסום" מספר השופטים לקיום הדיון הנוסף הוסר. ניתן לקיים דיון נוסף גםאם פסק הדין הראשון ניתן בהרכב של 5 שופטים. דא עקא, שכאן עומד בפני המבקשתמחסום אחר שלא נדון בפרשת נחמני. מחסום זה נעוץ בעובדה שביהמ"ש העליון כבר נתן
פס"ד בדיון נוסף והשאלה הינה אם ניתן לקיים דיון נוסף שני. התשובה לכך היאשלילית. מטרת הדיון הנוסף לאפשר "בחינה עצמית נוספת". בחינה זו נעשתה בענייןנשוא העתירה ואין עוד לחזור על בחינה זו פעם נוספת.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב סידי למבקשת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב.3.3.96).
ע.א. 4013/95 - חברה גולד-מור בע"מ נגד יואב חיון
*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).
ערעור המערערת הוא על חיובה בתשלום פיצויים למשיב עלנזקיו בתאונת עבודה שאירעה לו במהלך עבודתו אצל המערערת. הערעור נתקבל בחלקו.אין להתערב בקביעת אחריות המערערת, באשר מדובר בתאונה שאירעה עקב אי גידור לבטחשל מכונה מסוכנת. לעומת זאת יש ממש בערעור על גובה הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבעפיצויים של 60,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר ו-220,000 ש"ח בדרך אומדן גלובליבגין הפסד השתכרות בעתיד. בפסיקת שני סכומים אלה טעה ביהמ"ש. טעותו נבעה,כנראה, מכך שלא נתן משקל מתאים לנזקי המשיב בתאונת דרכים שאירעה כחודש וחצילאחר תאונת העבודה הנדונה. באותה תאונת דרכים נקבעה למשיב נכות של %25 לצמיתותבתחום הפסיכיאטרי. אין המערערת חייבת לשאת בפיצוי המשיב על נזקיו מתאונה אחרתמאוחרת יותר. בנסיבות אלה יש להעמיד את הפסד כושר ההשתכרות בעבר על 45,000 ש"חובעתיד על 180,000 ש"ח. בהתחשב בכך יוקטן גם שכה"ט של 45,000 ש"ח שנפסק בערכאההראשונה, אשר בלאו הכי היה מוגזם. במקום סכום זה יבוא סכום של 20,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, זמיר, טירקל. עו"ד רם הורוביץ למערערת, עו"ד גב' גליהרוזנבוים-טירן למשיב. 5.3.96).
ע.א. 5941/93 - אברהם רגב נגד מנוחה בינהקר ואח'
*חיובו של אח שנכס נרשם על שמו לשתף את אחיו ואחותו בתמורה שקיבל עבור הנכס (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער לשלם לשני המשיבים, אחיוואחותו, חלק מתמורה שקיבל בגין מכירת זכויות הרשומות על שמו בנכס מקרקעיןמסויים. הערעור נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שביחסים בין המערער והמשיביםהוסכם שהזכויות במקרקעין האמורים מוקנות לשלשה בחלקים שווים. לשלשתם היו זכויותשוות בנכס כיורשים בחלקים שווים של זכויות הוריהם בנכס, ורישום חוזה חכירה ביחסלנכס על שמו של המערער בלבד, נעשה בשל עמדת המחכירה, החברה לפיתוח מזרחירושלים, שכחוכר של הנכס ירשם חוכר אחד בלבד. בהתאם למוסכם בין השלשה, נחתמוע"י המשיבים לטובת המערער כתבי ויתור, אך ביחסים בין השלשה היה מוסכם שהזכויותבנכס הן לשלשת היורשים. המערער הפר את ההסכמה ומכר את הזכויות הרשומות על שמוללא הסכמתם או ידיעתם של המשיבים ונטל את התמורה על עצמו. על כן צדק ביהמ"שכשחייב את המערער לשלם למשיבים את חלקם בתמורה שהתקבלה בגין מכירת הנכס.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד צ. אגמון ות. בזק-רפפורטלמערער, עוה"ד ר. יאראק וד. עברון למשיבים. 6.3.96).
רע"א 275/96 - יעקב עקנין נגד מרדכי גילת ואח'
*בקשה להגיש במשפט אזרחי פרוטוקולים ומוצגים ממשפט פלילי (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את בקשת המבקש להגיש כראיהלאמיתות התוכן, את הפרוטוקולים והמוצגים מתוך תיק פלילי שהתנהל נגד המבקש, בוזוכה מהאשמות שיוחסו לו. המשיבים לא היו צד להליך הפלילי. הבקשה לרשות ערעורנדחתה. כעקרון, אין פרוטוקול ומוצגים שהוגשו במשפט פלילי קבילים כראיה במשפטאזרחי. מי שמבקש להביא בפני ביהמ"ש עדות של עדים כלשהם, עליו לזמן את העדיםעצמם לביהמ"ש. עדויות של עדים שניתנו בבימ"ש אחר, ניתנות להגשה במהלך עדותם,
לאותן מטרות ובאותן מגבלות החלות על הודאות, הודעות, ועדויות, של אותם עדיםעצמם מחוץ לכותלי ביהמ"ש. הוא הדין במוצגים - בין אם הם מהווים כשלעצמם "מסמכיםציבוריים" ובין אם הם מהווים מסמכים שאינם ציבוריים, ושהציבוריות שלהם מתבטאתבגושפנקא שביהמ"ש נתן להם ע"י שהפכו להיות ראיה בתיק, גושפנקא שאינה הופכת אותםל"מסמכים ציבוריים" במובן המשפטי של המונח. כל מסמך יש להציג בדרך הקבועה לגביובחוק ולא ע"י העברה אוטומטית מתיק פלילי לתיק אזרחי. הצדדים במשפט הפליליובמשפט האזרחי אינם זהים ולפיכך אין צורך להתייחס לשאלה אם קיים שוני כלשהו,מהבחינה המשפטית, ביישום העקרונות הנ"ל כאשר הצדדים בשני ההליכים זהים הם.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 31.3.96).
בש"א 1554/96 - דיין עזרא וחנה נגד דניאל מעוז
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום נתןצו פינוי נגד המשיבים המתגוררים כדיירים מוגנים בדירה השייכת למשיב, ביהמ"שהמחוזי דחה את ערעורם של המבקשים והמבקשים הגישו באיחור של למעלה משבועיים בקשהלהארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה. בעלי הדין חלוקים ביניהםבאופן מהותי לגבי השתלשלות העניינים בין מועד מתן פסה"ד לבין מועד הגשת הבקשה.ברם, גם אם מקבלים את גירסת המבקשים הרי שהאיחור בהגשת הבקשה נובע מכך שעו"דשהמבקשים פנו אליו שיגיש בקשה לרשות ערעור ניהל מו"מ עם המשיב לביטול הפינויומשום כך חל איחור בהגשת הבקשה. המבקשים פנו לעוה"ד שיגיש את הבקשה לרשותערעור, והוא בחר לנהל מו"מ עם המשיב ולא להגיש את הבקשה במועד. בנתונים אלה איןשום טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' אביב יהונתן למבקשים, עו"ד גב' דוריתקוברסקי למשיב. 25.3.96).
בש"פ 2029/96 - מזאריב מוחמד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון ל-9 שניםמאסר בפועל בשל החזקת 7.5 ק"ג הירואין וסחר באותו סם. הוא ערער הן על הכרעתהדין והן על גזר הדין וכעת הוא מבקש להשתחרר בערובה עד לערעור. הבקשה נתקבלה.בדרך כלל אין ביהמ"ש נוהג לעכב ביצוע עונש מאסר כשמדובר במאסר כה ארוך. אך הפעםיש לחרוג מכלל זה על סמך הנימוקים הבאים: הגנת המבקש היתה שגוייס ע"י סוכןמשטרתי בתור סייען על מנת להפיל בפח חשוד אחר שהמשטרה התכוונה ללכדו. כשביקשההסניגוריה להזמין אותו סוכן כעד הגנה, הגישה המדינה תעודת חסיון במטרה למנוע אתהעדתו של אותו אדם. מאידך, כאשר הסניגוריה במשפטו של הנאשם העיקרי בפרשה ביקשהלחקור אותו סוכן משטרתי, אופשר לו הדבר ע"י ביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר; מתוךהכמות של 7.5 ק"ג מן החומר החשוד, רק %0.1 היווה הירואין דהיינו כ-7 גרם בלבד.אין דבר זה מונע אישום והרשעה בכמות המעורבת הכוללת, אך זו בכל זאת עובדה שמןהדין היה לקחתה בחשבון לעניין מידת העונש; המבקש הוא בעל עבר נקי לחלוטין שלאהסתבך קודם לכן עם החוק. לפיכך, דרישות הצדק מחייבות לעכב את המשך ביצוע המאסרעד למתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד חסן בסטוני למבקש, עו"ד רועי קרייטנר למשיבה.20.3.96).
בש"פ 1413/96 - ירון דנוך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסידרה של עבירותאינוס, מעשים מגונים, תקיפות ואיומים כלפי אשתו במהלך תקופה של כחודשיים.ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים ובערר טוענת הסניגורית שאין בידיהתביעה ראיות לכאורה. הערר נדחה. פרשה זו אינה שונה מפרשיות דומות רבות אחרות.מטבע הדברים סומכים האישומים, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת אודות מעשיםשנעשו בחדרי חדרים. עדותה אינה כליל השלמות, שכן יש בה גם הבדלי גירסה, אך איןלומר שהעדות לוקה בפירכות שיש בהן כדי לקעקע את אמינותה הבסיסית. האיפיון שלהתנהגותה, הניכר מתוך דבריה, הולם את ההתנהגות האופיינית לקרבנות של עבירות מיןואלימות בקרב המשפחה. כך שאין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לקיומה שלתשתית ראייתית לכאורית. אשר לחלופת מעצר - בהתחשב במהות העבירות ולנוכח עברוהפלילי הקשה של העורר, שיש לחובתו הרשעה קודמת בעבירה מסוג זה ממש כלפי אשתוהמתלוננת, אין דרך להבטיח את מטרות המעצר באמצעים חילופיים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' דורית דרמן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 29.2.96).
רע"א 5530/94 - מיכל אדוט נגד קצין התגמולים
*קשר בין אוטם שריר הלב שגרם למוות לבין שירות מילואים (הבקשה נדחתה).
בעלה המנוח של המבקשת שירת בפברואר 1985 כנהג בשירות מילואיםבלבנון ובמהלך שירות זה לקה באוטם שריר הלב. כשנה וחצי לאחר מכן לקה פעם נוספתבאוטם שריר הלב ונפטר. תביעתה של המבקשת לזכויות על פי חוק משפחות חיילים שנספובמערכה (תגמולים ושיקום) נדחתה ע"י קצין התגמולים וערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחהע"י וועדת הערעורים. וועדה זו הסתמכה בהחלטתה על חוות דעתו של מומחה מטעם משרדהבטחון שקבע כי אין כל קשר בין האוטם הראשון לאוטם השני וכי האוטם השני היהמאורע רפואי נפרד, שאירע זמן רב לאחר שירות המילואים ולא בעטיו. בבקשה לרשותערעור טוען ב"כ המבקשת שמתעוררת שאלת פרשנותו של סעיף 2 לחוק לעניין מהותהדרישה הראייתית שבסעיף זה. לפי סעיף 2 "חייל... שחלה במחלה בתקופת שירותו ומתכתוצאה מאותה מחלה... ויש יסוד סביר להניח כי חלה באותה מחלה עקב שירותו, רואיםאותו כמי שמת עקב שירותו...". לדעת המבקשת יש לבחון מהו אותו "יסוד סביר"לעניין הקשר בין המאורעות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, שאלה נכבדה היא מהו אותו "יסוד סביר" בו מדבר הסעיף. שאלה זו טרםהוכרעה בביהמ"ש העליון. אלא שדין הבקשה להידחות גם מבלי להכריע בשאלה זו, שכןאפילו הועבר נטל ההוכחה בעניין זה למשיב, הוכח היעדר קשר סיבתי בין האוטםהראשון שאירע במהלך שירות המילואים לבין פטירתו של המנוח.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' ביניש. החלטה - השופטת ביניש. עו"ד נ.טריינין למבקשת, עו"ד מ. וולף למשיב. 16.1.96).
בש"פ 566/96 - פרלשטיין אילן נגד מדינת ישראל
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
ההלכה היא שכרגיל אין מעביריםעניין מביהמ"ש שבאיזורו בוצעה העבירה (לפי הנטען) לבימ"ש אחר, מקום בו יידרשואנשי משטרה לטלטל עצמם אל מחוץ למקום שירותם הרגיל. באיזון האינטרסים ביןעניינו של נאשם שמשפטו יתקיים במקום מגוריו ועניינו של הציבור לבל יבוזבזומשאבים הכרוכים בהעדת אנשי משטרה מחוץ למקום בו הם משרתים - יד השיקול האחרוןגוברת. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. 23.1.96).
רע"א 7757/95 - ניצה נורדן ואיתן חברה לביטוח בע"מ נגד דליה חטאב
*חיוב חברת ביטוח בהוצאות טיפול רפואי של נפגעת בתאונת דרכים ע"י הרופא של הנפגעת (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשים לפצותה עבור נזקים שנגרמו להבתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי חייב את חברת הביטוח לשלם למשיבה 17,000 ש"חכתשלום תכוף לצורך כיסוי טיפול רפואי נפשי-פסיכולוגי שינתן ע"י פסיכיאטר אופסיכולוג. עוד קבע כי לאחר מכן יהיה רשאי המומחה הרפואי, שאותו מינה לצורךהערכת מצבה הנפשי של המשיבה, "לעיין בכל החומר... ולתת את חוות דעתו ולקבוע אתהנכות הסופית". את המשך הדיון דחה ביהמ"ש למשך כשנה. בבקשה למתן רשות ערעורמסכימה המבקשת לשאת בהוצאות הטיפול הרפואי, אך טוענת שאין להזקק לרופא המקובלעל המשיבה, הוא הרופא שטיפל בה בעבר, אלא לרופא אחר. זאת, בעיקר מן הטעם שטיפולזה ישמש לאחר מכן גם לצורך הערכת נכותה של המשיבה ע"י המומחה הרפואי. הבקשהלרשות ערעור נדחתה.
בהתחשב בחוות דעתו של המומחה הרפואי צדק ביהמ"ש כשהטיל על המבקשת לשאתבהוצאות הטיפול במשיבה ובכך שהורה שהטיפול ינתן ע"י הרופא שטיפל בעבר במשיבהוממשיך לטפל בה. אכן, הדו"ח שיגיש הרופא המטפל בתום הטיפול יהיה חלק מן החומרשלפיו יגבש המומחה הרפואי את חוות דעתו הסופית, אך אין בכך כדי לחייב את המשיבהלהיזקק לרופא אחר במקום הרופא שבחרה בו. לכל אדם יש זכות לבחור את הרופא שיטפלבו, כפוף למגבלות הנובעות מעצם טיבו של הטיפול ומנסיבותיו המיוחדות. כמו כן ישחשיבות רבה ליחסי האמון שבין החולה לבין הרופא המטפל, במיוחד כשמדובר בטיפולבתחום הנפשי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מ. ורבה למבקשים, עו"ד י. וינברג למשיבה.21.3.96).
בש"א 1481/96 (דנ"א 2401/95) - רות נחמני נגד דניאל נחמני ואח'
*קיום דיון נוסף בפס"ד שניתן ע"י חמישה שופטים (בקשה לקיים דיון נוסף - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש העליון פסק בהרכב של 5שופטים, ברוב דעות, כי השתלת ביציות מופרות ברחמה של פונדקאית יכולה להיעשות רקתוך הסכמה בין האשה שמגופה הוצאו הביציות לבין בעלה שבזרעו הופרו הביציות. האשהעתרה לקיומו של דיון נוסף בפס"ד זה והנשיא שמגר נענה לבקשה. בהחלטתו ציין הנשיאכי ניתן לקיים דיון נוסף לא רק בפס"ד שניתן ע"י מותב של שלשה שופטים, אלא גםבפס"ד שניתן ע"י מותב של חמישה שופטים. לגוף העניין פסק הנשיא כי הנושא הואחדשני וראשוני ובעל חשיבות מיוחדת בעולמנו המחדש פניו מבחינה מדעית וחברתית.בשל אופיו זה, יש מקום לקיומו של דיון נוסף. כנגד החלטה זו עתר הבעל לבג"צבטענה כי הנשיא חרג מסמכותו כשהורה על דיון נוסף. העתירה נמחקה בהסכמה ונשמרההאפשרות לבעל להעלות את הטענה בפני ההרכב של הדיון הנוסף כטענה מיקדמית לסמכותושל ההרכב. הטענה אכן הועלתה כטענה מיקדמית וביהמ"ש העליון פסק ברוב דעות הנשיאברק, ד. לוין, גולדברג, קדמי, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, טל וגב' דורנר כנגד דעתםהחולקת של השופטים בך, אור ומצא כי היתה סמכות לנשיא להורות על קיום דיון נוסףלמרות שהערעור נשמע בפני הרכב של 5 שופטים. פס"ד הרוב ניתן מפי הנשיא ברק ופסקידין המיעוט ניתנו בשני פסקי דין של השופטים בך ואור שאליהם הצטרף השופט מצא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, ד. לוין, בך, גולדברג, אור, מצא, קדמי, זמיר, גב'שטרסברג-כהן, טל וגב' דורנר. עוה"ד זיו גרובר וגב' זהבה בנר לעותרת, עו"ד גב'דיינה הר-אבן למשיב, עוה"ד גב' מרים רובינשטיין וגב' שרון מן-אוריין ליועץהמשפטי. 28.2.96).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 2739/95 - הפקעת מקרקעין. *שיהוי בניצול המקרקעין למטרה ציבורית. ─ *שינוי המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה למטרה ─ ציבורית אחרת ......................................82 ─* ע.פ. 6788/93 - אכיפת ביצוע פס"ד לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש ...83 ─* עע"א 1297+1298/96 - החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לקיים דיון בעניין תנאי ─ מאסר ללא נוכחות האסירים בביהמ"ש ...................84 ─* בש"פ 1372/96 - מהו "חומר חקירה" שיש להעמיד לרשות נאשמים במשפט ─ פלילי. *הסמכות להחליט מי הערכאה שתחליט אם חומר ─ מסויים הוא "חומר חקירה". ..........................85 ─* בג"צ 1622/96 - מניעת מפגש עם עו"ד של עצור לפי הוראות הבטחון ביו"ש ...86 ─* רע"א 7558/95 - קבלת מידע בתביעה על הפרת פטנט .....................87 ─* בש"פ 2260/96 - עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים ....................87 ─* ע.א. 3615+3952/95 - החלטת בימ"ש בתיק עזבונות במחלוקת שבין העזבון לצד ג'. ─ *הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור ...................88 ─* רע"א 4482/95 - חוות דעת של מומחית שחרגה מהשאלות שנתבקשה לחוות דעתה ─ עליהן. *מינוי מומחה רפואי נוסף כאשר עברו 5 שנים ─ מהתאונה וחלה הרעה במצבו של הנפגע ..................89 ─* בש"א 248/96 - הארכת מועד להגשת ערעור ............................90 ─* ע.פ. 7581/95 - חומרת העונש (הריגה תוך נהיגה במצב של שכרות) .......91 ─* ע.א. 1288/94 - הגדלת סכום שכ"ט שנפסק בביהמ"ש המחוזי ..............91 ─* בש"א 5388/95 - בקשה לקיום דיון נוסף שני ..........................91 ─* ע.א. 4013/95 - פיצויים בתאונת עבודה ..............................92 ─* ע.א. 5941/93 - חיובו של אח שנכס נרשם על שמו לשתף את אחיו ואחותו ─ בתמורה שקיבל עבור הנכס ............................92 ─* רע"א 275/96 - בקשה להגיש במשפט אזרחי פרוטוקולים ומוצגים ממשפט פלילי ...92 ─* בש"א 1554/96 - הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור .................93 ─* בש"פ 2029/96 - עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור ........................93 ─* בש"פ 1413/96 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס אשה ע"י בעלה) ..........94 ─* רע"א 5530/94 - קשר בין אוטם שריר הלב שגרם למוות לבין שירות מילואים ...94 ─* בש"פ 566/96 - העברת מקום דיון ...................................94 ─* רע"א 7757/95 - חיוב חברת ביטוח בהוצאות טיפול רפואי של נפגעת בתאונת ─ דרכים ע"י הרופא של הנפגעת .........................95 ─* בש"א 1481/96 - קיום דיון נוסף בפס"ד שניתן ע"י חמישה שופטים .......95 ─