ע.פ. 3725+4182/93 - אחמד חמאד ומוחמד מחאמרה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של נסיון לרצח וסיוע וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 49+50/93 - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש שלמוחמד נדחה ושל אחמד נתקבל).
א. שני המערערים הועמדו לדין באשמה של נסיון לרצוח בחולון אדם בשם דני פרטוש(להלן: המתלונן) ביום 3.1.93. המתלונן עבד כנגר באתר בניה ושני המערערים עבדושם כפועלים. מוחמד הורשע בעבירה לפי סעיף 305(א)(1) לחוק העונשין בכך שניסהלרצוח את המתלונן באמצעות מכות גרזן ודקירת המתלונן בצווארו ונדון למאסר בפועלשל 20 שנה שהוא העונש המירבי הקבוע בחוק. המערער אחמד הורשע בסיוע לעבירה שלנסיון לרצח על פי הסעיפים 305(א)(1) בצירוף הסעיפים 26(2) או 26(4) לחוקהעונשין, ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל כאשר באותה עת גם לגבי עבירה זו העונשהמירבי היה 20 שנה. הערעורים על הכרעת הדין נדחו ואילו הערעור על מידת העונש שלאחמד נתקבל עקב שינוי בחוק העונשין.
ב. באשר להרשעתו של מוחמד - נאשם זה הודה במשטרה שתיכנן לרצוח יהודי באשר הואיהודי, כנקמה על גירוש אנשי החמ"ס, ושתקף את המתלונן במטרה להרגו. כך שהרשעתובנסיון לרצח מבוססת היטב. אין גם מקום להקל בענשו. כבר נקבע בעבר כי מי שנמצאאשם בכך, שניסה בדם קר לרצוח אדם שלא עשה לו כל רע, רק בשל מוצאו הלאומי, צפוילעונש המירבי הקבוע בחוק.
ג. אשר לאחמד - מהודעתו של מוחמד למשטרה, שביהמ"ש העדיף אותה על פני גירסתובביהמ"ש, מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות וראיות אובייקטיביות אחרות, ניתן להסיקשמעשה ההתקפה החמור ביותר, באמצעות הסכין, בוצע ע"י מוחמד רק לאחר שאחמד הגיעלמקום ועזר לו לסחוב את המתלונן. כך שהרשעתו בתור מסייע לדבר עבירה נעשתה כדין.ברם יש לקבל את טענותיה של הסניגורית לעניין מידת העונש. אחמד הורשע, כאמור,בעבירה של סיוע לנסיון לרצח לפי סעיף 26 לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 305(א).כאשר הוגש כתב האישום לא היה הבדל בין מבצע עיקרי לבין המסייע. שניהם היוצפויים לאותו עונש מירבי. אלא שעתה, עקב תיקון מס' 39 לחוק העונשין, שונה מצבזה, והמסייע לדבר עבירה צפוי רק למחצית העונש הצפוי לעבריין העיקרי. אמנם,ייתכן מאוד, שצודקת התובעת כי עניינית אין העונש של 10 שנים מאסר, שהוטל עלנאשם זה, מוגזם לחומרה. אולם, העונש המירבי הצפוי לו כעת הוא רק מחצית העונשהצפוי למבצע העיקרי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מסתפק בהטלת עונש של 10 שנים עלאחמד, כשהעונש המירבי היה 20 שנה, באשר נאשם זה נגרר אחר שותפו והיה נתוןלהשפעתו של מוחמד. משהסתבר כי יש להשקיף על נאשם זה כאילו העונש המירבי הצפוילו הוא 10 שנים מאסר בלבד, אין הצדקה לאשר את העונש המירבי ולפיכך יועמד ענשועל 8 שנים מאסר בפועל בלבד.
(בפני השופטים: בך, גב' דורנר, גב' בינייש. עו"ד מתי עצמון למוחמד, עו"ד גב'לאה צמל לאחמד, עו"ד גב' גיליה רביד למדינת ישראל. 31.3.96).
ע.פ. 1713/95 - בוריס פרידמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה. *הגנה עצמית. *קשר סיבתי בין המעשה לתוצאה. *"מעשה אסור" ו"מחדל אסור"(מחוזי באר שבע - ת.פ. 72/92 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בך וגב' שטרסברגכהן נגד דעתו החולקת של השופט קדמי שסבר שיש לקבל את הערעור באופן חלקי).
א. המערער והמנוחה נישאו ברוסיה. המערער יהודי והמנוחה נוצריה. ביום 17.2.92סמוך לשעה 4 אחרי צהריים הגיע המערער לדירת המשפחה ומצא בסלון את אשתו משוחחתעם גבר זר. לבושה העיד על כך שהשניים היו במהלכו של בילוי אינטימי והתנהגותההצביעה על כך שהיתה בגילופין. הגבר הזר הסתלק מהדירה ובעקבות דברים שהטיחהמערער כלפי המנוחה איימה המנוחה על המערער כי תהרגנו, נטלה סכין ואיימה לדקור
את המערער. איום זה נראה על פניו איום ממשי ומיידי, בהתחשב בכך כי המנוחה נטתהלאלימות בהיותה נתונה להשפעת אלכוהול. לדברי המערער אחז בידה כדי למנוע אתהדקירה ותוך כדי כך הופנתה הסכין לעבר המנוחה והיא נחתכה חתך קל בחזה וחתך עמוקשחתך את העורק המרכזי בירך. מהפצע זב דם רב והמערער הציע לחבוש את רגלה אךהמנוחה סירבה וטענה כי תטפל בעניין זה בעצמה. סמוך לאחר מכן עזב המערער אתהדירה וחזר כעבור 7 שעות. הוא מצא את המנוחה ללא רוח חיים.
ב. בעוד שבהודעתו הראשונה במשטרה ובשחזור אמר המערער כי תפס את ידה של המנוחהשאחזה בסכין, סובב אותה ודקר אותה בבית החזה ובירך, הרי בעדותו בביהמ"ש טען כיתוך כדי מאבק נחתכה המנוחה וכי למעשה דקרה את עצמה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל אתגירסת המערער בעדותו אלא את גירסתו במשטרה ובשחזור. המערער העלה טענת הגנהעצמית, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי תגובתו הראשונה של המערער לסיכון הדקירה, כאשרסובב את ידה של המנוחה אכן היתה בה משום הגנה עצמית. ברם, לאחר שכבר הצליחלסובב את היד ולמנוע את דקירתו הוא, הרי דקירת המנוחה בבית החזה ובירך היה משוםהשבת מלחמה שערה והתגוננות ברוח לחימה, ותגובה כזו נטלה מן המעשה את חסותה של"ההגנה העצמית". המדינה טענה כי המערער אשם בעבירה של הריגה הן בשל הדקירה,היינו "מעשה אסור", והן משום שהפקיר את המנוחה לאחר מעשה היינו "מחדל אסור".ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער נושא באחריות למות המנוחה על פי החלופה של מעשהאסור ולא של מחדל אסור, הרשיעו בעבירה של הריגה, וגזר לו 3 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בך וגב' שטרסברג-כהן נגדדעתו החולקת של השופט קדמי שסבר שניתן להרשיע את המערער רק בגרימת מוות ולפיכךהציע להפחית גם את ענשו ולהעמידו על שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
ג. השופט קדמי: המערער רשאי היה לראות באיומים שהשמיעה כלפיו המנוחה כשהסכיןבידה כי תהרגנו, סיכון מיידי ומוחשי והיה רשאי לסכל את כוונתה. השאלה היא אםמעשה הדקירה בירך "היה דרוש" לסיכול הנסיון לפגוע בו בסכין. הדקירה בירך היתהדקירה "מכוונת" ולא דקירה "מקרית". דקירה "מכוונת" לא היתה דרושה לסיכול נסיוןשל דקירה מצידה של המנוחה. המערער יכול היה להרחיק את הסכין מידה של המנוחה ע"יהמשך סיבוב היד או ניעור היד. לפיכך בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין עומדתלמערער הטענה של "הגנה עצמית" לעניין הדקירה האמורה.
ד. אשר לקשר הסיבתי שבין המעשים של המערער לבין מותה של המנוחה - המוות לאנגרם במישרין ע"י הסכין אלא בעקיפין בשל אובדן דם שזרם מן העורק שנפגע ולאטופל. אילו טופלה המנוחה סמוך לאחר הדקירה היו חייה ניצלים. ברם, אין במצבדברים זה כדי לשחרר את המערער מאחריותו לגרם המוות "במעשה", להבדיל מ"המחדל"שבאי הבטחת טיפול רפואי נאות. לעניין הקשר הסיבתי נושא המערער באחריות לגרםמותה של המנוחה על פי הוראות סעיף 309(2) לחוק העונשין, על אף שתוצאה זו היתהנמנעת אילו נזקקה המנוחה לטיפול רפואי. במקום שבו מתממש סיכון שיוצר אדםבמעשהו, רואים אותו כנושא באחריות למימוש הסיכון, הן מכח "המעשה" שיצר אתהסיכון והן מכח ה"מחדל" שבאי נקיטת אמצעים למניעת מימושו של הסיכון.
ה. (דעת מיעוט): אשר לשאלה אם מדובר בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות - המבחיןבין שתי העבירות האמורות נעוץ בעיקרו של דבר בהלך הנפש הדרוש להרשעה לפי כל אחתמהן. לעניינה של עבירת ההריגה צריך להתקיים הלך נפש של "פזיזות" כאשר זומתייחסת לאפשרות ממשית של גרם חבלה גופנית חמורה ולאו דווקא למוות, בעודשלעניין העבירה של גרם מוות ברשלנות, די בקיומו של הלך נפש של "רשלנות".בענייננו, אין בראיות כדי להוכיח במידה הדרושה בפלילים, כי נתקיימה אצל המערערבשעת הדקירה והוא הדין לגבי שעת ההפקרה מודעות לאפשרות ממשית של גרם "פגיעה
גופנית חמורה". על כן רשאי המערער ליהנות מן הספק שמא לא נתקיים אצלו עוברלדקירה ולהפקרה הלך הנפש הדרוש להרשעה בהריגה. מאידך אין ספק כי אדם סביר היהיכול וצריך להביא בחשבון את האפשרות שדקירה בסכין בעצמה שדקר המערער בירכה שלהמנוחה תגרום לה פגיעה שתוכל להסתיים במוות אם לא יינתן לה טיפול רפואי מונעבמועדו, ודי בכך כדי לבסס את ההרשעה באחריות לגרימת מוות ברשלנות. כיוון שישלקבל את הערעור על סעיף ההרשעה יש גם להקל בעונש ולהעמידו על שנתיים מאסר בפועלושנה מאסר על תנאי.
ו. השופט בך: גם אם יוצאים מהנחה שלאחר היכנסו לתוקף של תיקון 39 לחוקהעונשין ניתן להרשיע נאשם בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, או אף לאשר אתהרשעתו בעבירה זו שנפסקה לפני כן, רק אם ישתכנע ביהמ"ש שהנאשם היה מודע לכך,בעת ביצוע העבירה, שמעשיו עלולים לגרום למות הקרבן, והתכוון לתוצאה זו אוהתייחס לאפשרות זו בפזיזות או בקלות דעת, יש להסיק מהעובדות המוכחות כי המערערחייב היה להיות מודע לכך, ואכן היה מודע לכך, שכתוצאה מהפגיעה והתזת הדם עלוללהיגרם מותה של המנוחה. מכאן כי הרשעת המערער בהריגה לפי סעיף 298 בדין נפסקה.בהתחשב בכך ובכל הנסיבות אין העונש מופרז ויש להשאירו על כנו.
ז. השופטת שטרסברג-כהן: משתפס המערער ביד אשתו המנוחה ודקרה בחזה ובירך הואשלט שליטה מלאה בידה של המנוחה ובסכין שבה. אדם הנועץ סכין באופן ובעומק בה נעץהמערער בגופה של המנוחה וכתוצאה מכך נגרם מותה, אשם בהריגה על פי סעיפים 298ו-299 לחוק העונשין כפי שהיו בתוקף בעת ביצוע העבירה. אדם כזה מודע לכךשההתנהגות עלולה לגרום לפחות לחבלה הגופנית שהביאה לתוצאה הקטלנית אם לא אףבמודעות לתוצאה גופה. באשר לשאלה אם התיקון 39 לחוק העונשין הביא שינוי באחדממרכיבי המחשבה הפלילית בעבירת הריגה, ככל שהדבר נוגע לתוצאה המזיקה בה היאמותנית ואם השינוי מקל עם הנאשם - לפי דעה אחת נדרשת בעקבות התיקון מודעותלמוות ולא די במודעות לגרימת חבלה גופנית שהביאה למוות כדי להרשיע בהריגה. אךאין צורך להכריע כאן בנושא זה משום שגם אם הקל תיקון סעיף 39 עם הנאשם וצריךמודעות לגרימת המוות, עבר המערער את עבירת ההריגה. עם זאת נראה כי למעשה איןהתיקון מחולל שינוי לקולא במרכיבים של עבירת ההריגה.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"דגב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 12.3.96).
בג"צ 1730/96 ואח' - עאדל סאלם ע/רבו סביח ואח' נגד האלוף אילן בירן ואח'
*הריסת מבנים של מחבלים(שורה של עתירות - בחלקן נדחו פה אחד ובחלקן נדחו ברוב דעות השופטים בך וחשיןנגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. בפנינו 7 עתירות המתייחסות להחלטות מפקד כוחות צה"ל בגדה (להלן: המשיב)בדבר ההחרמה וההריסה של מבנים שבהם התגוררו מחבלים שגרמו למעשי חבלה מחרידיםבישראל. ארבעה מאותם מחבלים ביצעו את מעשי ההתנקשות בכך שפוצצו עצמם, כמתאבדים,וגרמו בדרך זו לרצח עשרות רבות של אזרחים שלוים ולפציעת מאות אנשים נוספים.שלשת המחבלים הנוספים סייעו בהעברת מטעני חבלה לידי המחבלים שביצעו בפועל אתפיגועי ההתאבדות. החלטות המשיב ניתנו בתחילת חודש מרץ 96 בעקבות ביצוע סידרה שלפיגועי התאבדות באוטובוסים בירושלים ובתל אביב ובתחנת ההסעה באשקלון. באי כחהעותרים טענו כי צווי ההריסה פסולים באשר יש בהם משום ענישה קולקטיבית. חלק מןהעתירות נדחה פה אחד וחלק ברוב דעות השופטים בך וחשין נגד דעתה החולקת שלהשופטת שטרסברג-כהן.
ב. השופט בך: בג"צ קבע בשורה של פסקי דין כי מטרת הצווים להריסת בתים אינההענשת משפחות המחבלים אלא הרתעת עבריינים בכח, אשר לפחות בחלקם יירתעו אם יהיומודעים לכך שבביצוע מעשייהם הם מסכנים לא רק את חייהם אלא גם את מקום מגוריהםשל קרוביהם. שיקול זה עשוי להשפיע גם על מתאבדים. הסמכות הנתונה בידי המשיב עלפי תקנה 119(1) לתקנות בעניין הריסת בתים רחבה ביותר. נקבע במספר בפסקי דין שישלהגביל את יישום התקנה, אך יש להיות ערים לכך שאין מפרשים את התקנה אלא מטיליםמגבלות על אופי יישומה תוך הפעלת כללי המידתיות וחוש הפרופורציה. בבג"צ 2722/92(פ"ד מ"ו (3) 693) נימנו מספר שיקולים שהמפקד הצבאי יקח בחשבון לפני שהוא מחליטעל שימוש בסמכותו לפי תקנה 119. לא ניתן לקבוע לעניין זה קריטריונים נוקשים וכלמקרה חייב להשקל על פי נסיבותיו המיוחדות. יש לקחת בחשבון את חומרת המעשים,מידת המעורבות של יתר דיירי הבית, האם מדובר ביחידת מגורים נפרדת של המחבל מיתרחלקי המבנה, האם ניתן להרוס את יחידת המגורים של החשוד מבלי לפגוע ביתר חלקיהמבנה, מספר האנשים העשויים להפגע מההריסה וכיוצא באלה. העקרונות האמורים נלקחובחשבון ע"י המשיב.
ג. הצעה חילופית של העותרים היתה שהמשיב יסתפק בהריסת החדר הפרטי של המחבלבלבד בדירת המגורים המשותפת עם יתר חברי המשפחה או באטימתו. הצעה זו נראית בלתימשכנעת כשמדובר בפיגועי התאבדות. לגבי מחבל כזה, החשש שלאחר מעשה יוכל הצבאלאטום את חדרו הפרטי או להרסו לא יוכל לשמש גורם הרתעתי.
ד. שלוש עתירות מתייחסות לפיגועים שבוצעו בדצמבר 95. באותם מקרים הודעלמשפחות על הכוונה להוציא צווי הריסה אך הצווים הוקפאו. אחת העתירות מתייחסתלמקרה שארע עוד באוקטובר 1994. במקרים אלה הודע על החלטה הסופית להרוס אתהמבנים ולבצע את ההריסה לאחר ביצוע סידרת הפיגועים בתחילת מרץ 1996. הטענה הינהכי בניגוד לצווים המתייחסים לפיגועים שאירעו לאחרונה, משהחליט המשיב שלא לבצעאת צווי ההריסה ביחס למבנים האמורים ו"להקפיא" את ביצועם, לא יהיה זה צודק"להפשיר" עתה צווים אלה ולבצעם. זוהי טענה הראויה להשקל אך בסופו של דבר המסקנההיא שאין לקבלה. המשיב קבע בשעתו במפורש שבדעתו להורות על הריסת המבנים ורקהשהה את ההחלטה או הקפיא אותה בעקבות ההשגות שהוגשו ע"י המשפחות. אין רע בכךשהמשיב דוחה את הביצוע במטרה להיווכח שמא רגיעה במצב הבטחוני תאפשר לו אוליבעתיד להיעתר להשגת המשפחות ולוותר על הפעלת סנקציה דרסטית זו. אלא שאז אירעובזה אחר זה הפיגועים המחרידים שגרמו לרצח ופציעה המוניים, שבוצעו ע"י מתאבדיםמאותם אירגוני חבלה אליהם השתייכו גם החשודים נושאי העתירות הנדונות. אם החליטהמשיב לנוכח המצב שנוצר כי אין יותר מקום להשהות את ההחלטה בדבר הריסת המבנים,אין לראות בכך שרירות לב או אי סבירות קיצונית, או פעולה על פי שיקולים זרים.
ה. בקשה חילופית של העותרים היתה כי יאופשר להם להרוס את המבנים בעצמם, כדילמנוע גרימת נזק מיותר למבנים שכנים בעת ההריסה ע"י כוחות הביטחון. גם בקשה זויש לדחות. ב"כ המשיב הבהיר כי אי ביצוע הריסה ע"י אנשי הביטחון יגרע מהאפקטההרתעתי של סנקציה זו. כך שאין להתערב בעמדת המשיב בדבר אופן ביצוע הצווים.
ו. השופטת דורנר (דעת מיעוט): אכן, מטרת סמכות ההריסה לפי תקנה 119 היא הרתעהואין יסוד לשלול את טענת המשיב שהריסת בתיהם של מפגעים מתאבדים עשויה להרתיעמפגעים עתידיים. בהפעלת הסמכות יש להתחשב מחד גיסא בהתנהגות אסורה שלשם הרתעתהבא השימוש בתקנה האמורה ומאידך יש להתחשב בסבל שיגרם לאלה שהאמצעי ההרתעתייופעל כנגדם. אחת הדרישות להפעלת הסמכות היא קיום קשר סיבתי בין הפיגוע לביןההריסה. למרות שהריסת בית אינה אמצעי עונשי במלוא מובן המילה אלא אמצעי הרתעתי,אין לנקוט אותה אלא כתגובה ישירה לפיגוע שבוצע על ידי המפגע שהתגורר בבית.
בענייננו, "הקפיא" המשיב את החלטת ההריסה והפך אותה למעין סנקציה "על תנאי".התנאי היה ביצוע פיגועים נוספים. עקב ביצוע פיגועים נוספים מבקש המשיב להרוס אתבתי העותרים. אין הוא רשאי לעשות כך.
ז. השופט חשין: ההקפאה וההפשרה היו במתחם הסבירות. אחרת היה המצב אילו המפקדהצבאי ויתר על הוצאת צוי הריסה לפועל ורק הפיגועים האחרונים הביאו אותו לחזורבו מהויתורים שויתר. לא כזה היה המצב בענייננו. המפקד לא ויתר לא במפורש ולאמכללא על צוי הריסה. הפשרת צוי ההריסה כדין היא גם אם היא באה בעקבות מפגעים שלאחרים ולא אלה שהתגוררו בבתים. חבריו של מפגע למזימת רצח הם כמפגע עצמו וכל אלהבני "משפחה" אחת הם. הרוצחים המתאבדים קשרו את גורלם בגורל חבריהם במזימת הרצחונעשו ערבים זה לזה. הריסת הבתים נועדה להרתעת היחיד והרבים ומטרת ההריסה תושגעל דרך של הקפאה והפשרה כמעשה המשיב. בין כך ובין כך, אין סמכות להתערב בשיקולדעתו של המפקד הצבאי באשר לעיתויה של ההריסה, אם תבוצע בסמוך לאחר מעשה הפיגועאו לאחר זמן.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. עוה"ד גב' לאה צמל, גואד בולוס וגב'באדרה חורי לעותרים, עוה"ד גב' יוכי גנסין ויהודה שפר למשיב. 19.3.96).
רע"א 5593/95 - ברנרד שטייניץ ואח' נגד יצחק גון ואח'
*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 17.5.95 נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בימ"ש השלום, לפיתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בהיעדר המבקשים (להלן: פסה"ד). המבקשיםעתרו לדון בערעור שנית, על יסוד תקנה 452, מן הטעם שבטעות נרשמה שעת הדיוןביומנו של פרקליט המבקשים 12.30 במקום 8.30. הבקשה נדחתה ברוב דעות ביום10.6.95 (להלן: ההחלטה). ביני לביני נדחתה ביום 30.7.95 בקשת רשות של המבקשיםלערער על פסה"ד ונותרה לדיון בקשת הרשות לערער על ההחלטה. הבקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נטען ע"י המשיבים כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה באיחור. אין ממש בטענה זו.לא הוכח שבעלי הדין הוזמנו לשימוע ההחלטה, וגם לא הוכח שהיתה המצאה חוקית שלההחלטה, להבדיל מאשר ידיעה על קיומה. עוד נטען שעם דחיית הבקשה לרשות לערער עלפסה"ד נחסמה דרכם של המבקשים להשיג על ההחלטה. טענה זו יכלה, אולי, להישמע,אילו נדחתה הבקשה לרשות לערער ללא סייג. אך הבקשה נדחתה מן הטעם שתקנתם שלהמבקשים היא להגיש בקשה לביטול פסה"ד ולמעשה היתה ההפנייה לתקנה 452. המבקשיםנהגו לפי ההחלטה ומכיוון שכך אין לומר שנחסמה בפניהם הדרך.
ג. אשר להחלטה עצמה - ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לפי תקנה 452 ברוב דעות.עמדת הרוב היתה שטעות ברישום שעת הדיון בערעור אינה הופכת את המבקשים למיש"נבצר" מהם להופיע בדיון, אך שופטי הרוב היו מוכנים להיזקק גם לגוף הענייןוהביעו את דעתם שאין למבקשים סיכוי לזכות בערעור. שופטת המיעוט סברה שיש ליתןלמבקשים הזדמנות לטעון כדי לשנות את תוצאת פסה"ד הראשון. עדיפה כאן עמדת המיעוטמעמדת הרוב. יש לפרש את הדיבור "נבצר" בתקנה 452 ולעניינה בדרך ליברלית, שאם לאכן לא יוותר כל סעד בידי בעל דין שעקב טעות בתום לב לא הופיע לדיון. כמו כן,בנסיבות המקרה הצביעו המבקשים על סיבה מספקת לאי הופעתם לדיון.
ד. עם זאת רשאי ביהמ"ש לבחון גם את סיכויי הערעור כמו שעשה ביהמ"ש המחוזי. דאעקא שביהמ"ש אימץ בפסק דינו את נימוקי בימ"ש השלום בגדרה של תקנה 460(ב) ולאניתן להעלות מהנמקתו אלא שהוא חוזר על נימוקי בימ"ש השלום. לפיכך דין הערעור
להתקבל כדי שתינתן למבקשים הזדמנות נוספת לשכנע את ביהמ"ש המחוזי בצדקת עמדתם.אין ממש בבקשת המבקשים להעביר את העניין להרכב אחר.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ד. סלע למבקשים, עוה"ד ל. קנטי ומ. אלעזרלמשיבים. 24.3.96).
רע"פ 931+1097/96 - שלומית מאיר ודוד וינטר נגד מדינת ישראל
*בקשה לתשלום הוצאות ע"י המדינה לנאשמים בעבירות תעבורה שזוכו(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. השאלה היחידה הראוייה להתייחסות בשתי הבקשות היא אם היעדר ראיה קבילה בידיהמדינה לנהיגה או לבעלות בעבירות תעבורה, שבהן הנהיגה או הבעלות הן מיסודותהעבירה, לפני הגשת כתב האישום, יש בה כדי להקנות לביהמ"ש סמכות לצוות כי אוצרהמדינה ישלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין. השאלההמשפטית המתעוררת היא אם נסיבות כאמור באות בגדר הדיבור "שלא היה יסוד לאשמה"לפי הסעיף הנ"ל. הערכאות דלמטה השיבו על כך בשלילה והבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. גם כאשר מתעוררת שאלה משפטית בגלגול שלישי אין ביהמ"ש חייב ליתן רשותערעור כאשר התשובה לשאלה האמורה אינה מצדיקה את הדבר. זה המצב בענייננו. הדיבור"שלא היה יסוד לאשמה" מציין נסיבות המלמדות שעל יסוד החומר שהיה ברשותו לא היהתובע סביר מגיש כתב אישום, בין משום שלא היה בחומר האמור, עובדתית או משפטית,כדי לבסס לכאורה אישום נגד הנאשם, ובין שלפי חומר הראיות היתה התביעה צריכהלהסיק שהזיכוי צפוי מראש, מאחר שהראיות אינן יכולות לבסס אשמה. אין להתערבבאבחנה שנעשתה בערכאות דלמטה בין המקרה שבו נדרש שתימצא מראש בידי התביעההכללית תעודת עובד ציבור כדי להוכיח את תקינותו של מכשיר טכני, שבו בוצעוצילומים, לבין המקרה שבו יכולה התביעה לסמוך מראש על תקינותם של רישומי הבעלותעל רכב, הגם שטרם נמצאה בידי התביעה, לפני הגשת כתב האישום, ראייה קבילה בענייןזה. נכון שהאבחנה היא כמותית, אך במקרה דנן קובעת הכמות את ההבדל לעניין סבירותפעולתה של המדינה. אין יסוד להניח כי זיכוי הנאשמים נבע מהעובדה שמלכתחילה לאהיה קיים חומר ראייה בדבר בעלותם בכלי הרכב, אלא שמסיבות אלו או אחרות לא הוגשחומר הראיות שלכאורה היה קיים במציאות.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ש. ניר למבקשים, עוה"ד י. למברגר וח.זנדברג למשיבה. 21.3.96).
בש"פ 2323/96 - מדינת ישראל נגד איליה אילל
*איסור יציאה מהארץ לאחר הרשעה ולפני מתן גז"ד(ערר על ביטול צו איסור יציאה מהארץ - הערר נדחה).
א. המשיב הורשע ביום 19.2.96 בבימ"ש השלום בגין שורה של עבירות מס הכנסהומע"מ שבוצעו בין השנים 1994-1990. לאחר הגשת כתב האישום שוחרר המשיב בערובהבהסכמה וניתן צו עיכוב יציאתו מהארץ. פעמיים הותר למשיב לצאת לחו"ל לתקופותמוגבלות כנגד הפקדת ערבות. ביום 19.2.96 הודה המשיב בעבירות המיוחסות לווהורשע. הדיון בגזר הדין נדחה ליום 30.4.96. המשיב ביקש רשות לצאת לחו"לוביהמ"ש איפשר לו את היציאה בתנאי של הפקדת ערבות בנקאית על סכום של 750,000ש"ח וכן ערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח. המדינה טוענת כי לאחר הרשעתו של המשיבהוא צפוי לתקופת מאסר משמעותית ולקנס גבוה ונסיבות אלה מקימות את החשש כי ימלטמן הדין ויש למנוע את יציאתו. מנגד טוענת ב"כ המשיב כי היציאה המבוקשת היאבמסגרת עבודתו כשכיר של המבקש ואם לא תתאפשר נסיעתו הוא עלול להפגע במקוםעבודתו. עוד טענה כי אין חשש כי המשיב ימלט מהארץ שכן כבר יצא פעמיים וחזר, הוא
הודה וקיבל על עצמו את ההרשעה בלי לנהל הליכים משפטיים והוא בעל משפחה ואב לששהילדים ואין בכוונתו להימלט מן הארץ. הערר נדחה.
ב. גם אם בנסיבות מסויימות די ביסוד סביר לחשש להימלטות מן הדין כדי להצדיקמניעת יציאה מן הארץ, וגם אם בהתקיים נסיבות מסויימות די באופייה של העבירהובנסיבות הנלוות לביצועה כדי לבסס חשש כאמור, וגם אם יש להביא בחשבון את העובדהשהנאשם כבר הורשע בדין והוא ממתין לעונש ולעתים עצם חומרת העונש הצפוי יש בהכדי להצביע על חשש להימלטות - אין סיבה למנוע מן המשיב לצאת מן הארץ. לא הוצגהכל נסיבה או ידיעה נוספת מעבר לחשש שמקורו בכך שהמשיב ממתין לגזר דינו וצפוילעונש ממשי. מדובר באדם שכבר בעת שהמשפט היה תלוי ועומד נגדו יצא מן הארץ וחזר,הוא הודה בעבירות שביצע, הוא בעל משפחה בארץ והנסיעה המבוקשת קשורה בצרכיעבודתו. איסור יציאה מן הארץ אינו אמצעי ראשון אלא אמצעי אחרון והטלת ערובהמתאימה שיש בה להקטין את סיכויי אי החזרה, עשוייה להיות אמצעי מתאים שיש בו כדילהצדיק הימנעות מהטלת איסור היציאה. לפיכך הוחלט לדחות את הערר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' ש. מן-אורין לעוררת, עו"ד ג. זלצמן למשיב.28.2.96).
ע.א. 5598/94 - נטלה נניקשווילי נגד דניאל דוד נניקשווילי ואח'
*שיתוף בנכסים עסקיים בין בני זוג. *שיתוף האשה בחובות הבעל מכח הלכת השיתוף(מחוזי חיפה - ה.פ. 1100/93 - הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי).
א. המערערת והמשיב הראשון (להלן: הבעל) נישאו ב-1966. בני הזוג מנהלים במשךכל שנות נישואיהם חיים משותפים תחת קורת גג אחת, בדירת מגורים הרשומה על שםשניהם. בני משפחתו של הבעל (המשיבים 3-2 - להלן: הנושים) הילוו לבעל סכום של45,000 דולר ומשלא החזיר את החוב הגישו נגדו תביעה וזכו בה. הנושים נקטו בהליכיהוצל"פ והטילו עיקול על חלקו של הבעל באולם אירועים בקרית אתא (להלן: הנכס) שבו%20 מהנכס רשומים על שמו. המערערת טוענת כי מחצית הזכויות של הבעל בנכס שייכתלה מכח הילכת השיתוף בנכסים, והבעל (המשיב) תומך בטענותיה. ביהמ"ש המחוזי קבעכי אין להחיל על הנכס את חזקת השיתוף שכן היתה הפרדה בין רכושם העיסקי של הבעלואשתו לעומת שיתוף בדירת המגורים שנרשמה על שם שניהם, וכי לא הוכח שהמערערתהיתה בפועל שותפה לעסק או שנטלה הלוואה לצורך מימונו כפי שטענה. הערעור נדחהולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. ההלכה בדבר השיתוף בנכסים עיסקיים נקבעה בפסיקה מימים ימימה ומצאה ביטויבפסקי דין רבים שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון. אמנם יש שהביעו דעתם כי לענייןהנכסים העיסקיים נדרש "דבר מה" נוסף, אך נקבע כי בנסיבות רגילות שאינן יוצאותדופן, כאשר הנכסים העיסקיים נקנו מרכוש שהצטבר עקב המאמץ המשותף, יש לראות אתבני הזוג כשותפים גם ברכוש העיסקי. בענייננו סבר השופט המחוזי כי מאחר והנכסהיה רשום ע"ש הבעל שגם ניהל אותו, ואילו לאשה היתה חנות משלה שאותה ניהלה,וכאשר לעומת זאת נרשמה דירת המגורים ע"ש שני בני הזוג, יש לראות בכך כוונתהפרדה בנכסים העיסקיים. שאלה קשה היא אם בכל מקרה בו מנהלים בני הזוג עסקיםנפרדים ורושמים כל אחד את העסק המנוהל על ידו, על שמו, כוונתם היא להפרדת רכושולאי שיתוף ונסתרת חזקת השיתוף. אותה שאלה נשאלת גם במקרה של שני בני זוגשכירים העובדים במקומות שונים ומנהלים חשבונות בנק נפרדים, האם ניתן להסיק מעצםההפרדה כי הלכת השיתוף אינה חלה על נכסי בני הזוג. אין לקבוע מסמרות בנדון וישלבדוק כל עניין לגופו.
ג. בענייננו, לא היתה כל ראייה לאי תקינות בחיי נישואין של בני הזוג, הנכסשנרשם ע"ש הבעל היה בשותפות עם אחרים ולבעל היתה בו רק חמישית והוא גם עבד בו
וניהל אותו יחד עם אחרים. לפיכך אין תימא שהנכס נרשם על שמו ואין רבותא בכךלעניין הדרת המערערת מחלקה בו. המערערת ניהלה חנות ולא ברור אם החנות היתהבבעלותה או ששכרה אותה. היא ניהלה אותה כשנה עד שהגישה את התביעה. אין להסיקמעובדות אלו כי יש משום הפרדת רכוש ביניהם ביחסים הפנימיים. כך שככל שהדבר נוגעלחזקת השיתוף חלה חזקה זו גם ביחס לנכס והיא לא נסתרה.
ד. אעפ"כ דין הערעור להדחות. זכותם של הנושים לממש את הנכס נובעת משנימקורות: האחד, שיתוף המערערת בחובות; והשני, עיקול שהוטל על הנכס ונרשם בפנקסרישום המקרקעין. שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים.רק כשהחוב מסווג כחוב שנוצר מפעילות אישית מובהקת, לא תחול עליו הלכת השיתוף.גם בסוגייה זו יש לתת משקל מירבי לנסיבות הקונקרטיות. בעקרון, מרגע שנוצרה חזקתהשיתוף לגבי מכלול הנכסים, נטל ההוכחה בדבר אי הכללת חוב מסויים במסגרת החובותהמשותפים הוא על הטוען להוצאת החוב מן המסגרת. מידת ההוכחה הדרושה היא של"נטיית מאזן ההסתברויות". המערערת טוענת לשיתוף בנכס מכח היות כל רכוש בני הזוגפרי מאמץ משותף ומכאן שיש לראות בה שותפה לכל החובות, כשאין מדובר בחוב אישימובהק.
ה. המקור השני לזכות הנושים הוא העיקול שהוטל על ידם על הנכס. גם כאשר ביחסיםהפנימיים בין בני הזוג חלה הלכת השיתוף, עשוייה הזכות מכח הילכת השיתוף להידחותמפני זכותו של צד שלישי. בעבר נפסק כי קיים תנאי מכללא במסגרת הלכת השיתוף, כיהתחייבות לגבי צד שלישי, תם לב, נעשית גם על דעת בן הזוג שהעדיף כי הנכס לאיירשם על שמו. בענייננו, החוב נוצר ע"י הלוואה שהבעל נטל. במשך תקופה ארוכההתנהלה נגד הבעל תביעה וניתן נגדו פס"ד. היו מגעים בין הבעל לבין הנושים להסדיראת החזרת החוב והמערערת נטלה חלק במגעים אלה. בהסתמך על עובדת היות הנכס רשוםע"ש הבעל, פעלו הנושים ורשמו עיקול על הנכס להבטחת גביית החוב. התנהגותה שלהמערערת כלפי הנושים הצביע לכל אורך הדרך על ידיעתה את דבר החוב ומעורבותהבנסיונות לסלקו ורק לאחר שחלפו כ-3 שנים ביקשה לסכל את אפשרות גביית החוב. במצבדברים כזה, פעלו הנושים בתום לב כשהטילו את העיקול, ומכאן שגם מסיבה זו ישלדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' שרה אהרוני למערערת, עו"ד צבי גוטצייט למשיבים.21.3.96).
רע"א 7264/95 - ראש קש... בע"מ ואח' נגד רוכביץ ישראל (סיוון)
*גילוי מסמכים ושאלונים(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים ושלשה אחרים בה תבע להצהיר שהוא שותף אתםבהמצאה מסויימת. כן עתר למתן חשבונות. המבקשים הגישו דו"ח מפורט הכולל מאותעמודים. בעקבות דיונים שנערכו הגיש המשיב בקשה ליתן צו המורה למבקשים לאפשר לולעיין במסמכים של המבקשים ושל 5 חברות נוספות (להלן: החברות) שאינן בעלות דיןבתובענה, אך שהמבקשים הם הבעלים ובעלי השליטה המלאה באותן חברות. לפי הנטעןניצלו המבקשים את ההמצאה גם באמצעות החברות האמורות ויש לעיין במסמכיהם כדילעמוד על היקף פעילותם המסחרית. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיב והבקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אכן, גילוי מסמכים ושאלונים אינו נוהג אלא בין בעלי דין. אולם, כאן לאכוון הצו כלפי החברות, שאינן בעלות דין, אלא כלפי המבקשים, שהם בעלי דין. איןמחלוקת שהחברות הן בבעלותו ובשליטתו המלאה של המבקש השני, ולפיכך בא העיון
במסמכיהן של החברות בגדר עיון במסמכים "המצויים, או היו מצויים ברשותו אובשליטתו" של המבקשים. אשר לטענת המבקשים כי העיון פוגע בפרטיותן של החברותבניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות - לפי סעיף 32 לחוק רשאי ביהמ"ש להתיר, מטעמיםשיירשמו, שימוש בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות ומכאן שהפגיעה בפרטיות אינה ערךמוחלט. זאת ועוד, לפי סעיף 35 לחוק אין הוראות החוק גורעות מהוראות כל דין אחר,וממילא גם לא מחובותיו של בעל דין לפי תקנות 118-112 לתקנות סדר הדין האזרחי.על השאלה אם זכאיות החברות שאינן בעלות דין בתובענה ליהנות מהגנת הפרטיות ישלהשיב בשלילה, מן הטעם שהן בשליטת המבקשים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דרור נאור למבקשים, עוה"ד דורון איצקוביץ ופיניקפלן למשיב. 27.3.96).
בש"פ 6659/95 - גלעד בן ציון שמן נגד מדינת ישראל
*הגשת ראיות נוספות בערעור(בקשה להגשת ראיות נוספות - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע ברצח חברתו עינב רוגל ביריית אקדח ברקתה. הדיון בביהמ"שהמחוזי התמקד בבחינת טענתו של המבקש כי הכדור "נפלט" ולא "נורה" על ידו בכוונה.במהלך המשפט לא הועלתה טענת הגנה כלשהי הנעוצה במצב בריאות הנפש של המבקש בשעתהאירוע. בערעור הועלתה לראשונה טענת הגנה של "היעדר רצייה" מחמת מחלת נפש. לאחרמכן הוגש כתב ערעור מתוקן כאשר הטענה המרכזית של המבקש נגד הרשעתו היא פטורמאחריות בשל "אי שפיות דעת". הטענה מתבססת על חוות דעת רפואית נושא הבקשההנוכחית להגשת ראיות נוספות. חוות הדעת של המומחים מתבססות על בדיקות שנערכוכ-4 שנים לאחר האירוע. הבקשה נדחתה.
ב. סמוך לאחר האירוע נבדק המבקש המבקש ע"י פסיכיאטרית ובחוות דעתה נאמר כיפרט לדיכאון תגובתי חשיבתו של המבקש מאורגנת ואינו זקוק לטיפול תרופתי אלאלתנאי מעצר בהשגחה מירבית. ניתן להניח כי לנוכח חוות דעת זו ובהתחשב בגירסהשהכדור נפלט ושהיריה לא היתה רצונית, לא ביקשה התביעה לשלוח את המבקש לבדיקהפסיכיאטרית. הוא הדין בסניגור שייצג את המבקש בביהמ"ש המחוזי. סעיף 211 לחסד"פמעניק לביהמ"ש שלערעור שיקול דעת רחב "לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמתלגבות ראיות" אם הוא סבור כי הדבר "דרוש לעשיית צדק". לכאורה, על פני הדברים,"עשיית הצדק" שעיקרה בהקשר הנדון כאן היא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן -מצדיקה הגשת הראיות הנוספות גם אם משמעות הדבר קיום משפט חדש. ברם, מתן היתרלהגשת "ראיה נוספת" בערעור כפוף לשיקולים "שכנגד" וביניהם האפשרות שהיתה להשיגאת הראייה הנוספת ולהגישה במהלך הדיון; טיבה של הראייה הנוספת והסיכוי שיהיה בהכדי לשנות את התוצאה; שמירה על העקרון של "סופיות הדיון". השיקולים האמוריםאינם מתקיימים בענייננו. לפיכך יש לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, ישקול ביהמ"שבחיוב אם יבקש ב"כ המערער להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי ליתן לו הזדמנותלהביא ראיות לביסוס יישומה של ההוראה בדבר הפחתת העונש הקבועה בסעיף 300א'(א)לחוק העונשין.
(בפני השופטים: קדמי, טל, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד מ. למברג וי.שדמי למערער, עו"ד גב' תמי בורנשטיין למשיבה. 11.3.96).
ע.א. 5410/93 - שותפות פרופל ואח' נגד גננה ימפולסקי
*החלטת שותפים למשוך משכורות מהשותפות(התיק הוחזר לדיון לביהמ"ש המחוזי).
א. בנובמבר 1987 נערך הסכם שותפות בין המערערים 2 ו-3 לבין בעלה המנוחה שלהמשיבה פרופ' גולדנפלד. מטרת השותפות היתה לפתח וליישם רעיונות לפטנטים שהגה
המנוח. בהסכם השותפות נאמר כי הצדדים יהיו שותפים בחלקים שווים בשותפות וכיהשותפות תהיה רשאית להעסיק גם את השותפים כעובדיה. עם פטירתו של אחד השותפים,כך נאמר, הוא "יוצא... מהשותפות" אך יורשיו יהיו זכאים לחלקו ברווחים. עםפטירתו של גולדנפלד המשיכה השותפות בעסקים והמערערים 2 ו-3 החליטו לשלם לעצמםמשכורות גבוהות בסכומים שבין כ-3,000 ל-4,000 דולר. טענת המשיבה היא כי הסכומיםמרוקנים את השותפות מרווחיה ומנכסיה וביקשה מביהמ"ש שיורה לבטל את התשלומים.ביהמ"ש החליט לקבוע את משך הזמן שבו רשאים השותפים לגבות "שכר" ל-3 חודשיםבלבד, כי משיכות לאורך זמן אינן יכולות להיחשב כמשכורות ששולמו בתום לב. הערעורנתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לבדוק אם קיים צידוק בכלל לתשלוםהמשכורות.
ב. לא היו תימוכין מספיקים בדין להגביל את תקופת משיכות השכר לתקופה מסויימת.השאלה האמיתית בה נדרש ביהמ"ש לדון היתה לא אורך התקופה של משיכת השכר, אלא אםהיה צידוק למערערים בכלל למשוך סכומי שכר ודמי ניהול, בהתחשב בהיקף עסקיהשותפות ובעבודה שהמערערים השקיעו ומשקיעים בשותפות. גם אם תמצי לאמר שהיהצידוק לכך, האם הסכומים שהמערערים הקציבו לעצמם מהווים שכר או משמשים כיסוילחלוקת רווחים. כל עוד חי בעלה של המשיבה לא שולם שכר לאף אחד, אלא השותפיםחילקו את הרווחים ביניהם באופן שווה. עם פטירת המנוח הופר האיזון שבין שלשתהשותפים מאחר שהמשיבה כבר אינה נחשבת לשותפה. אך מכאן עדיין אין זה נובעשהשותפים רשאים למשוך לעצמם סכומי כסף ללא הגבלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"דסיטון למערערים, עו"ד רוז'נסקי למשיבה. 11.3.96).
בש"פ 1615/96 - איימן ג'באלי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע, יחד עםשניים אחרים, בעבירות של חטיפת קטין לשם ביצוע עבירת מין ושל מעשה מגונה בקטין.ביהמ"ש גזר למבקש מאסר בפועל של 30 חודשים. המבקש הגיש ערעור נגד ההרשעה ונגדחומרת העונש. לעניין ההרשעה טען כי ביהמ"ש המחוזי שגה בהערכת מהימנותן, אמינותןומשקלן הראייתי של הראיות שהובאו נגדו ולעניין גזר הדין טען כי ביהמ"ש לא נתןמשקל נאות לגילו הצעיר, לעברו הנקי ולאורח החיים הנורמטיבי שהוא מקיים. עם הגשתהערעור ביקש לעכב את ביצוע העונש עד לערעור. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות אלא במקרים נדירים ועלפני הדברים אין לומר שהמקרה דנא נמנה על אותם מקרים נדירים. אכן, ההרשעה מבוססתבעיקרה על עדותו של המתלונן הלוקה בפגמי מהימנות, וניתן לקבל את הטענה שבהתחשבבמאפייניה המיניים של עבירת החטיפה ראוי להחיל את הוראות סעיף 54א(ב) לפקודתהראיות, אך ביהמ"ש המחוזי סקר בהרחבה את הראיות והסניגור לא הצביע על טעותבולטת על פני הדברים בהחלטת ביהמ"ש ליתן אמון בגירסתו הבסיסית של המתלונן. איןבכך כדי ליטול ממשקלן של טענות הסניגור כנגד מהימנות גירסתו של המתלונן ועלפניהן ראויות הטענות להישמע במסגרת הדיון בערעור. ברם, לעניין עיכוב ביצוע עונשהמאסר אין די בכך, שכן אין מעכבים ביצוע עונש מאסר רק בשל כך שיש בסיס לערעורהמוגש. צריך שהטעות העומדת בבסיס ההרשעה תהיה ברורה על פניה במידה המקימהסיכויים ממשיים לקבלת הערעור ואין כך המצב בענייננו.
(בפני: השופט קדמי. 10.3.96).
בש"פ 1978/96 - מדינת ישראל נגד אלכסיי קוצ'מנקו ו-3 אחרים
*הארכת מעצר שלישית מעבר לשנה (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדין בעבירות של כליאת שווא, אינוס בנסיבות מחמירות, שותפותלאינוס בנסיבות מחמירות וביצוע מעשים מגונים בנסיבות מחמירות. העבירות המיוחסותלמשיבים חמורות ביותר על פי מהותן ומחרידות עוד יותר בהתחשב בנסיבות בהן בוצעו.על פי כתב האישום פיתה המשיב הראשון את המתלוננת, בת 15, שאותה הכיר מקודם,לצאת מביתה כדי להצטרף אליו לטיול בחוף הים, ואחר כך התבונן מהצד כאשר הנאשמיםהאחרים, תוך תיאום מראש עמו, תפסו את המתלוננת ואנסו אותה בברוטאליות איומה.האנסים משכו את המתלוננת לתוך הים, תוך איום שיחנקו ויטביעו אותה ולא נרתעוממתן "הזדמנות" להולך רגל מזדמן לבוא ולבצע מעשים מגונים בגופה של המתלוננת.היתה כאן התעללות מינית בקטינה מהסוג הגרוע ביותר. המשפט טרם הסתיים והתביעהמבקשת הארכת המעצר בשלישית מעבר לשנה. הבקשה נתקבלה.
אירעו במהלך המשפט תקלות מספר שגרמו לדחיית הדיונים. סעיף החוק שלפיו מןהדין לשחרר נאשם ממעצר אם המעצר נמשך יותר משנה, אינו מהווה רק הוראהפרוצדוראלית אלא נותן ביטוי לזכות הבסיסית של כל אדם לחרותו, ולמגבלות הקיימותלגבי שלילתה של החרות. עם זאת היה המחוקק ער לקיומם של מקרים יוצאי דופן ומכאןהסמכות להורות על הארכת המעצר מעבר לשנה. אכן, בכל בקשה להארכה נוספת של המעצר,נטל השכנוע המונח על כתפי התביעה נעשה כבד יותר. לא בלי לבטים הוחלט להיעתר פעםנוספת לבקשת המדינה, בעיקר בהתחשב בחומרה המזעזעת של העבירות, והעובדה שהמשיביםנמנעו מלהעיד להגנתם ובהיות המשפט קבוע כעת לתחילת השמעת הסיכומים בסוף החודש.לפיכך הוחלט להאריך את מעצרם של המשיבים לתקופה של 3 חודשים נוספים.
(בפני: השופט בך. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד אילן גרטנר, גב' תמי אולמןומשה גלעד למשיבים. 18.3.96).
דנ"א 6707/95 - אהוד לביא נגד בנק הפועלים בע"מ
*בקשה לדיון נוסף על החלטה שניתנה בבקשה לרשות ערעור (בקשה לדיון נוסף על החלטה שניתנה בבקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
עלהחלטת יו"ר ההוצל"פ בתובענה של המשיב נגד העותר הגיש העותר בקשה לרשות ערעורוהבקשה נדחתה ע"י המשנה לנשיא ש. לוין. העותר עתר לבג"צ נגד החלטת המשנה לנשיאולאור הערת בג"צ הסכים ב"כ העותר ללכת בדרך של פנייה אל נשיא ביהמ"ש העליוןשיורה על קיום דיון נוסף בהחלטת המשנה לנשיא נשוא עתירה זו. לאור זאת חזר בוהעותר מן העתירה והגיש בקשה לקיום דיון נוסף על החלטתו של המשנה הנשיא. הבקשהנדחתה. חוק יסוד השפיטה קובע לאמור "עניין שפסק ביהמ"ש העליון בשלשה, ניתןלקיים בו דיון נוסף...". תנאי המינימום לאפשרות קיומו של דיון נוסף הוא כיהעניין שעליו מבקשים את הדיון הנוסף נפסק ע"י ביהמ"ש העליון בשלשה. בפרשהשלפנינו פסק ביהמ"ש העליון בדן יחיד ופס"ד של דן יחיד אינו עומד לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק שמלה לעותר, עו"ד צבי גולן למשיב. 3.3.96).
בש"פ 2234/96 - סלים טיבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת שני אקדחיםומחסנית וכדורים. אחד האקדחים זוהה כאקדח שנגנב בעת פריצה לבית מספר חודשיםקודם לכן. על גבי קופסת הכדורים היתה טביעת אצבע של העורר. העורר טוען כיהראיות בתיק אינן מספיק מוצקות כדי להצדיק את המעצר וכי בנסיבות המקרה ניתןלהסתפק בחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררונדחה. באשר לטענה כי אין ראיות לכאורה - מתוך עיון בחומר הראיות עולה כי קיימות
די ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליכים. אשר לעילת המעצר - החזקת נשק שלאכדין כשלעצמה יש בה כדי להצביע על סיכון לציבור. אכן, לא כל מקרה של החזקת נשקשלא כדין מצביע על סיכון כאמור, אך בנסיבות העניין, כאשר מדובר בשני אקדחיםשאחד מהם נגנב מהתפרצות, החזקת תחמושת והתנהגותו של העורר במהלך האירועולאחריו, ניתן להסיק כי העורר הוא בעל נגישות למקור כלי נשק, כי הנשק הוחזק לשםשימוש פלילי וכי יש בשחרורו כדי לסכן את שלום הציבור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 29.3.96).
בג"צ 2193/96 - יונס עווד ואח' נגד שירות הבטחון הכללי
*איסור על פגישת עצורים עם עו"ד לפי צו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (העתירה נדחתה).
ארבעת העותרים נעצרו בימים שונים בחודש מרץ ונאסר עליהםלהפגש עם עורכי דינם על פי צווים שהוצאו מכח הסמכות של הרשויות לפי צו בדברהוראות בטחון (יהודה והשומרון). העותרים תוקפים את צווי האיסור והעתירה נדחתה.מנימוקי שירות הבטחון הכללי לאיסור האמור, עולה כי נתקיימו בעותרים הטעמיםהאמורים בצו לאיסור פגישתם עם עורכי דינם. טוען ב"כ העותר כי צו האיסור נעשהבחריגה מסמכות משום שהוצא לראשונה לאחר שכבר עברו 15 ימים מיום המעצר. על פיהתקנה ניתן למנוע פגישות עצור עם בא כוחו "לתקופה או לתקופות שלא יעלו יחד על15 ימים מיום המעצר" וכעבור תקופה זו ניתן "להורות שלא לאפשר פגישת עצור עםעו"ד לתקופה נוספת או לתקופות נוספות שלא יעלו יחד על 15 ימים...". טוען ב"כהעותר כי המחוקק מדבר על 15 יום של איסור ולאחר מכן על תקופת איסור "נוספת".לדעתו אין סמכות להוציא צו איסור לאחר עבור 15 יום אלא אם היה קיים ועומד צואיסור בתוך אותם 15 ימים. טענה זו אין בה ממש. תקופות האיסור יש להתחיל ולמנותןאמנם מיום המעצר, אך אין כל טעם להגביל את איסור הפגישה מיום המעצר דווקא אול-15 הימים הראשונים דווקא. הצורך לאסור פגישה יכול שיעלה, למשל, ביום ה-20לאחר המעצר, ולעניינה של הסמכות להוציא צו איסור אין כל מניעה כי אז יוצא הצו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרים, עו"ד שיניצן למשיב. 24.3.95).
ע.א. 6220/95 - עירית באר שבע ואח' נגד מסדה שביט ואח'
*החלטה אחרת" לצורך קבלת רשות ערעור (בקשה למחיקת ערעור מן הרישום - הבקשה נתקבלה).
במסגרת הליכי פירוק לגביחברה בפירוק החליט ביהמ"ש כי מפרק החברה יפעל למכירת מבנה של קולנוע המצוי בבארשבע. המשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את ההחלטה הנ"ל ובקשתם נדחתה. עלכך הגישו ערעור והערעור נמחק משום שצריך היה לקבל רשות ערעור. החלטה בבקשהלביטול החלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש היא לעולם "החלטה אחרת" שצריך לבקש רשות אםמבקשים להגיש ערעור. לפיכך, בין אם ההחלטה הראשונה על מכירת הקולנוע היא החלטהאחרת ובין אם היא פס"ד, החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לבטלה איננה פס"ד כי אם החלטהאחרת שהערעור עליה טעון נטילת רשות ובקשה כזו לא הוגשה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד א.ז. הופטר למבקשים, עוה"ד י. שביט וי.בליליוס למשיבים. 19.3.96).
בג"צ 3680/95 - דוד טבריה נגד משרד הפנים
*הענקת אשרת עולה לאשה לא יהודיה שנישאה לעולה (העתירה נדחתה).
העותר עלה ב-1991 מחבר העמים ונרשם במרשם כרווק. שלש שניםלאחר מכן הציג בפני המשיב תעודת נישואין מספטמבר 1994 שלפיה נישא בחבר העמיםלאשה שאינה יהודיה וביקש כי תינתן לאשה אשרת עולה לצרכי חוק השבות ויירשם כנשויבמרשם. עמדת המשיב היא כי שינוי סטטוס ומתן אשרת עולה על יסוד נישואין של
ישראלי עם מי שאינו זכאי כשלעצמו לאשרת עולה, ייעשו רק לאחר הגעת בני הזוגלישראל, בסטטוס של תייר, ולאחר שלמשרד הפנים תינתן האפשרות להתרשם מכנותהנישואין. העתירה נדחתה.
ביסוד עמדת המשיב מונחת המציאות של מקרים בהם הנישואין היו פיקטיביים,ושימשו כלי להיכנס לישראל במעמד של עולים לאנשים שאינם זכאים לעלות. משעמד משרדהפנים על התופעה נקט תחילה בשיטה של חקירת המקרה בדיעבד לאחר ש"בן הזוג"(הפיקטיבי) כבר זכה באשרת עולה ובאזרחות ישראלית. שיטה זו קשה הן לעניין החקירהוהן לעניין תוצאותיה, שהן ביטול האזרחות שכבר ניתנה. לפיכך נקבע שלא ייעשהשינוי סטטוס ומתן אשרת עולה ואזרחות ישראלית על יסוד נישואין של ישראלי עם מישאינו זכאי כשלעצמו לאשרת עולה, אלא לאחר שבן הזוג יגיע לישראל בסטטוס של תייר.מדיניות זו היא סבירה, אינה סותרת את חוק השבות ואת חוק המרשם ומאפשרת חקירההנדרשת למניעת שימוש לרעה בזכויות המוקנה לעולה בחוק השבות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו, עו"דגב' אורית קורן למשיב. 27.3.96).
בש"פ 1416/96 - קפויה יהודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נהיגה ללא רשיון, גניבה ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בכתב אישום שהוגש נגד העורר נטעןכי הוא הגיע רוכב על אופנוע לתחנת דלק כאשר נפסל מלקבל רשיון נהיגה ונהג ללאביטוח. הוא ניסה לקבל דלק באמצעות כרטיס אשראי גנוב וכאשר נתבקש ע"י שוטרשהזדמן למקום להראות לו מה הוא מחזיק בכיסיו ניסה להימלט תוך שהוא נאבק עםהשוטר. באותו זמן היה העורר עציר משוחרר ברשיון ותלוי ועומד נגדו עונש של מאסרעל תנאי. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצר העורר עד תום ההליכים ובימ"שהשלום סבר כי ניתן להסתפק ב"תחליף מעצר" והורה על שחרור העורר בערובה בתנאיםמגבילים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר העורר עד תוםההליכים. הערר נדחה.
העורר גילה בהתנהגותו זלזול מופגן בשלום הציבור ובטחונו, בכך שנהג באופנועעל אף שמעודו לא קיבל רשיון נהיגה לכלי רכב זה ועל אף שנפסל מלעשות כן והראהבעליל שלאיסורי ביהמ"ש אין השפעה עליו, בכך שביצע את העבירות המיוחסות לובתקופה בה היה אסיר ברשיון וכשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. מי שמזלזל בצוויביהמ"ש בצורה כה בוטה אינו יכול לצפות לכך שביהמ"ש ילך לקראתו ויתן אמוןבהתחייבויותיו לשמור על התנהגות נורמטיבית עד לסיום ההליכים במשפטו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אהרון שלנגר לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה.29.2.96).
בש"א 7697/95 - אבנר... בע"מ נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
*השלמת פס"ד" לצורך הגשת ערעור ללא קבלת רשות (בקשה למחיקת ערעור מן הרישום - הבקשה נדחתה).
בתובענות הדדיות שבין המבקשתלמשיבה קיבל ביהמ"ש המחוזי את תביעתה של אבנר והורה על אכיפת הסכם שבין הצדדים.ביהמ"ש קבע כי מועד ההפרה הוא 1.1.94 וציין כי מאז הפרת ההסכם ועד למתן פסה"דהוציאה אליהו עשרות אלפי פוליסות ביטוח ללא שיתוף אבנר וקיימת בעייתיות באכיפתההסכם מיום הפרתו. ביהמ"ש הוסיף ואמר כי אינו רוצה להכריע בסוגייה זו בשלב זהורק לאחר שהצדדים ינסו לפתור אותה בעצמם ולא יגיעו להסדר יתייחס לכך ביהמ"ש. עלפס"ד זה הגישה אליהו ערעור לביהמ"ש העליון. לאחר שלא צלחו הנסיונות להגיע להסדרמוסכם נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה תחת הכותרת "השלמת פס"ד" בה קובע ביהמ"ש כיצדתבוצע ההתחשבנות ומוסיף ואומר "השלמת פס"ד זה מסיימת את פסק דיני מיום...". גם
על פסה"ד המשלים הגישה אליהו ערעור לביהמ"ש העליון. אבנר ביקשה למחוק את הערעורמן הרישום בטענה כי "השלמת פס"ד" הינה החלטה מאוחרת שעניינה אופן ביצוע פסה"ד,כך שזוהי "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון קבלת רשות. הבקשה למחיקת הערעורנדחתה. עיון בפסה"ד הראשון מלמד שביהמ"ש הותיר ללא הכרעה את סוגיית אכיפת ההסכםבתקופת הביניים והוא אמר במפורש "אינני רוצה להכריע בסוגיה זאת, בשלב זה...".לנושא האכיפה בתקופת הביניים מוקדשת "השלמת פסה"ד" שניתנה מאוחר יותר.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד א. גולדנברג וי. הלוי למבקשת, עוה"ד י. קנטורוא. ברק למשיבה. 16.1.96).
רע"א 7768/95 - יונה וחיים רוזנר נגד פי.אפ.איי. אסטבלישמנט
*הגשת ערעור נגדי בערעור של החלטת יו"ר ההוצל"פ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המשיבה ביקשה לממש משכנתאשהוטלה על דירתם של המבקשים ואלה טענו בפני ראש ההוצל"פ טענת פרעתי. ראשההוצל"פ דחה את הטענה בעיקרה, אך קבע שיש להקטין את יתרת החוב בגין תשלומיםשונים. המשיבה הגישה ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ לביהמ"ש המחוזי והמבקשיםהגישו ערעור שכנגד. ביהמ"ש המחוזי מחק את הערעור שכנגד והמבקשים ביקשו רשותערעור על החלטה זו. הבקשה נדונה כערעור והערעור נדחה.
השאלה העומדת להכרעה היא אם חלות על הערעור רק הוראות תקנה 120 לתקנותההוצל"פ, שעניינן ערעורים בזכות וברשות ואין בהן הסדר דיוני של ערעור שכנגד, אושניתן להשלימן ע"י הוראות תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי שיש בהן הסדר כזה.מתוך ההוראות משתמעת הכוונה לקבוע דרך מיוחדת לבירור ערעורים כגון אלה שהיאשונה במהותה ולא רק בצורתה, מדרך הערעור הרגילה לפי תקנות סדר הדין. שוני זהמאופיין בעיקר בכך שהדיון בערעור נערך על פי תצהירים של בעלי הדין שהיא דרךדיון מועילה לבירור מחלוקות שהן בשאלות שבעובדה בקשר לביצועה של החלטה שיפוטית.גם המועד להגשת ערעור כזה הוא קצר של 15 ימים בלבד והמגמה היא לקצר ולייעל אתהדיון בערעורים כאלה. בהתחשב בכך המסקנה היא שאין להתיר הגשת ערעור שכנגדלערעור המוגש לפי תקנה 120 לתקנות הוצל"פ.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דוד נ. שמרון למבקשים, עו"ד ג. שחטמן למשיבה.20.3.96).
ע.א. 3612/95 - נחמה גם נגד יואל גם וחברת החשמל
*טענה ל"שיתוף נכסים" בפנסיה שמקבל הבעל (הערעור נדחה).
המערערת, אשתו של המשיב, ביקשה להצהיר שהיא זכאית לקבל"מחצית מהזכויות והתשלומים הפנסיוניים" של המשיב אצל חברת החשמל. ביהמ"ש מחק אתהתובענה על הסף מחוסר עילה. הוא קבע כי אין המבקשת זכאית למזונות מהמשיב הואילואינה מתגוררת עמו תחת קורת גג אחת. מכאן, שאין היא זכאית לקבל את מחציתהפנסיה, כאשר "הפנסיה באה במקום המשכורת". הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"שהמחוזי.
אפילו צודקת המערערת כי יש לראות בתשלומי פנסיה שלא הוונו נכס הוני שישלחלקו בין בני הזוג על פי הלכת השיתוף - ועל כך אין צורך לחוות כאן דעה - הריאין לבודד את תשלומי הפנסיה ולדון בחלוקתם בנפרד מיתר נכסי בני הזוג העומדיםלחלוקה. מתצהירי בני הזוג עולה שטענות שונות הועלו לגבי מכלול נכסי בני הזוג.בעיית תשלומי הפנסיה אינה יכולה, איפוא, לעמוד בפני עצמה ומכיוון שהועמדה כךהיה מקום לדחות את התובענה על הסף.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד דן שלם למערערת,עו"ד אריה קורץ למשיבים. 24.3.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 3725+4182/93 - הרשעה בעבירות של נסיון לרצח וסיוע וחומרת העונש ....98 ─* ע.פ. 1713/95 - הרשעה בהריגה. *הגנה עצמית. *קשר סיבתי בין המעשה ─ לתוצאה. *"מעשה אסור" ו"מחדל אסור" .................98 ─* בג"צ 1730/96 - הריסת מבנים של מחבלים ............................100 ─* רע"א 5593/95 - ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד ....................102 ─* רע"פ 931+1097/96 - בקשה לתשלום הוצאות ע"י המדינה לנאשמים בעבירות ─ תעבורה שזוכו .....................................103 ─* בש"פ 2323/96 - איסור יציאה מהארץ לאחר הרשעה ולפני מתן גז"ד ......103 ─* ע.א. 5598/94 - שיתוף בנכסים עסקיים בין בני זוג. *שיתוף האשה בחובות ─ הבעל מכח הלכת השיתוף .............................104 ─* רע"א 7264/95 - גילוי מסמכים ושאלונים ............................105 ─* בש"פ 6659/95 - הגשת ראיות נוספות בערעור .........................106 ─* ע.א. 5410/93 - החלטת שותפים למשוך משכורות מהשותפות ..............106 ─* בש"פ 1615/96 - עיכוב ביצוע גז"ד .................................107 ─* בש"פ 1978/96 - הארכת מעצר שלישית מעבר לשנה ......................108 ─* דנ"א 6707/95 - בקשה לדיון נוסף על החלטה שניתנה בבקשה לרשות ערעור ...108 ─* בש"פ 2234/96 - מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) ..................108 ─* בג"צ 2193/96 - איסור על פגישת עצורים עם עו"ד לפי צו בדבר הוראות ─ בטחון (יהודה והשומרון) ...........................109 ─* ע.א. 6220/95 - "החלטה אחרת" לצורך קבלת רשות ערעור ...............109 ─* בג"צ 3680/95 - הענקת אשרת עולה לאשה לא יהודיה שנישאה לעולה ......109 ─* בש"פ 1416/96 - מעצר עד תום ההליכים (נהיגה ללא רשיון, גניבה ומרמה) ...110 ─* בש"א 7697/95 - "השלמת פס"ד" לצורך הגשת ערעור ללא קבלת רשות ......110 ─* רע"א 7768/95 - הגשת ערעור נגדי בערעור של החלטת יו"ר ההוצל"פ .....111 ─* ע.א. 3612/95 - טענה ל"שיתוף נכסים" בפנסיה שמקבל הבעל ............111 ─