על"ע 1381/94 - לשכת עורכי הדין ועד מחוז ירושלים נגד אבירם מזרה עו"ד
*קיום שיחה ע"י עו"ד עם עד של הצד שכנגד(הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אור נגד דעתה החולקת של השופטתדורנר).
א. המשיב ייצג את הזוכה בהליך הוצל"פ נגד החייב. החייב הגיש תצהיר של עד(להלן: העד) והזוכה הביא את העד למשרדו של המשיב. הפגישה לא נערכה ביוזמת המשיבוהמשיב לא ידע, כשהוכנס העד למשרדו ע"י הזוכה, כי העד מסר תצהיר. הדבר נודעלמשיב מפי העד שסיפר לו כי מסר תצהיר כוזב לטובת החייב וביקש למסור על כך בפניותצהיר. המשיב סירב למלא את בקשתו של העד, העלה את תוכן השיחה על הכתב, שילח אתהעד מעל פניו ויעץ לו להעיד אמת במשפט. המשיב לא מסר על שיחה זו לב"כ החייב.בהליכי המשפט חקר המשיב את העד על תצהירו. ביה"ד המחוזי של לשכת עוה"ד קבע כיהמשיב המשיך בשיחה עם העד לאחר שהבין כי העד מסר תצהיר מטעם החייב וידע שהואמדבר עם עדו של החייב. על יסוד כך הרשיע את המשיב בעבירה על פי כלל 37(ב) לכללילשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית). ביה"ד המשמעתי הארצי של הלשכה קיבל את ערעורו שלהמשיב וקבע כי לא ניתן להסיק מן העובדות שהוכחו כי המשיב עבר במודע את עבירתהמשמעת שיוחסה לו. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אור, בפס"ד מפיהנשיא ברק, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ב. השופטת דורנר (דעת מיעוט): ביהמ"ש העליון מתבקש כערכאה שלישית להפוךממצאים שנקבעו ע"י ערכאת הערעור של המערכת המשמעתית. אין מקום להתערבות כזאת כלעוד הממצאים אינם מופרכים על פניהם, ומה גם שהמשיב זוכה ואין ביהמ"ש מתבקשלהתערב בהרשעה של חף מעבירה. כאמור, העובדות העיקריות לא היו שנויות במחלוקת,והשאלה היתה אם יש בעובדות אלה כדי להוכיח את היסוד הנפשי במידת הוודאותהדרושה, שהיא גם בדין המשמעתי שכנוע מעל לכל ספק סביר. הממצא המרשיע שקבעההערכאה הראשונה בוסס על שיקולים שבהגיון ואלה פתוחים, בדרך כלל, לביקורתה שלערכאת הערעור. ביה"ד הארצי הסיק מאותן העובדות כי נותר ספק בדבר כוונת המשיב,מסקנה זו אינה מופרכת ועל כן אין מקום להתערב בה.
ג. הנשיא ברק: כלל 37(ב) קובע כי "לא יבוא עו"ד בדברים עם אדם העומד, לפיידיעתו, להעיד במשפט מטעם הצד שכנגד...". המשיב טען בפני הערכאות המשמעתיות כייש לפרש את כלל 37(ב), כך ש"אדם העומד להעיד" אינו כולל מוסר תצהיר, באשר לאחלה עליו חובת התייצבות אוטומטית. טענה זו בדין נדחתה ע"י שתי הערכאותהמשמעתיות. אדם המגיש תצהיר מטעם בעל דין, הינו עד, לעניין הכלל הנ"ל. מסקנה זומתבקשת מלשון ההוראה ומהגיונה. עיקר הערעור סב סביב היסוד הנפשי, יסוד המתקייםאם עוה"ד מודע, כי הוא בא במגע עם אדם שעומד להעיד מטעם הצד שכנגד, שלא בהסכמתהצד שכנגד או ב"כ. אין מחלוקת ש"הפגישה" של המשיב עם העד נכפתה עליו, שהריהזוכה והעד הגיעו למשרדו בלי שהוזמנו. הפגישה ארכה בין 3 ל-5 דקות. בתחילתהפגישה לא היה המשיב מודע לזהותו של הדובר עמו והשאלה היא אם הפסיק את השיחהבעוד מועד כשנודע לו כי בן שיחו הוא עד מטעם הצד שכנגד. לדעת ביה"ד הארצי לקחזמן עד שהבין המשיב כי עליו לסלק את העד מעל פניו, וקליטתו האיטית של המשיבאינה עולה כדי עבירת משמעת.
ד. ביה"ד הארצי לא נתן משקל ראוי לתרשומת שערך המשיב ולפרוטוקול חקירת העדבדיון בפני ראש ההוצל"פ. המשיב רשם תרשומת לא קצרה באשר לדברים שנאמרו בשיחה עםהעד. מקצת התרשומת נערכה בעת הפגישה ומקצתה לאחריה. מעיון בתרשומת עולה כידברים רבים הוחלפו בין הצדדים בפגישה הקצרה, והמשיב אף מצא לפרט ולהתייחסספציפית לפריטי תצהירו של העד. מפרוטוקול חקירתו של העד ע"י המשיב בפני ראשההוצל"פ עולה כי העד מסר מידע למשיב והיה דיאלוג בין השניים. נמצא כי המשכה של
השיחה נעשה בהסכמה ובידיעה של המשיב. מכאן כי נתגבשה מודעותו בדבר מגע עם "אדםהעומד להעיד" והושלם הביצוע של העבירה המשמעתית. כך פסק ביה"ד המשמעתי המחוזיולא היה מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. עו"ד י. אמסטר למערערת, עו"ד א.כץ למשיב. 31.3.96).
בג"צ 1934/95 - תה ויסוצקי (ישראל) בע"מ נגד שר הבריאות ואח'
*הסרת הרשמיות מעל "תקן ישראלי רשמי"(העתירה נדחתה).
א. מכון התקנים הישראלי קבע תקן ישראלי לתה. הממונה על התקינה במשרד התעשיהוהמסחר הכריז על התקן כעל תקן ישראלי רשמי. כעת מבקש שר התעשיה והמסחר להסיר אתהרשמיות משני סעיפים בתקן, על פיהם נאסר השימוש בסיכות מתכת לסגירה של שקיקיתה. השאלה היא אם מוסמך השר להסיר משני הסעיפים את חותם הרשמיות ואם התשובה היאבחיוב האם נכון וראוי שיעשה שימוש בסמכותו ומה הדרך שעליו לנקוט. עניינה שלהעתירה בהוראות שלפיהן סגירת השקיק תיעשה בהלחמה בחום, בהדבקה או בשיטה אחרת,למעט סגירה בסיכות מתכת. היו שהשיגו על סבירות האיסור לסגור שקיקי תה בסיכותמתכת. במרץ 1992 מינה מנכ"ל משרד הבריאות ועדה לבדיקת השאלה אם יש צידוקשהאיסור הקבוע גם בצו פיקוח, יוסיף לחול על סגירת שקיקי תה וחליטות צמחים. צוהפיקוח תוקן ובוטל איסורו של השימוש בסיכות לסגירת שקיקי תה וחליטות צמחים.איגוד לשכת המסחר פנה למכון התקנים בבקשה לעריכת רוויזיה בתקנים הנוגעים לתהולחליטות צמחים, כך שאיסור השימוש בסיכות מתכת יבוטל גם בתקנים. הבקשה הושבהריקם. שר התעשיה והמסחר החליט לפתוח בהליך שמטרתו להסיר את הרשמיות מהוראותהסעיפים בתקן האמור בדבר סגירה בסיכות.
ב. העותרת היא יצרנית ומשווקת ותיקה של מוצרי תה. בעקבות האיסור שנקבע בצוהפיקוח ולפני שפורסם התקן הישראלי לתה, סיגלה עצמה העותרת לשיטות סגירה שלשקיקי תה והשקיעה ממון רב בהחלפת מכונות היצור והאריזה במכונות חדישות המאפשרותסגירת השקיקים בשיטה של הלחמה בחום. העותרת מתנגדת לביטול האיסור. עיקר עתירתהכי בג"צ יורה לשר התעשיה ולממונה על התקינה במשרדו להימנע מלשנות את התקן.העתירה נדחתה.
ג. הדרך לקביעת תקן מחייב בישראל קבועה בחוק התקנים. החוק מבחין בן "תקןישראלי" לבין "תקן ישראלי רשמי". תקן ישראלי רגיל אינו מחייב לייצר לפי התקן,אלא מתווה דרך ומביא לידיעת הצרכן אם המוצר עומד בתקן אם לאו. מאידך, תקן שנקבעכ"תקן ישראלי רשמי" מחייב לנהוג לפיו. שר התעשיה והמסחר המוסמך לקבוע כי תקןהוא "תקן רשמי" מוסמך גם להסיר את הרשמיות מעל התקן כולו וגם מקצתו. השר אומנםאינו מוסמך להתערב בתכנו של תקן, אך הסרת חותם הרשמיות אינה משנה את תכנו שלהתקן אלא פוגעת במעמדו הנורמאטיווי. קביעת המעמד הנורמאטיווי נתונה כל כולהלסמכותו של השר. החלטת השר גם עומדת במבחן הסבירות. הפעלת הסמכות של השר היאבנושא כלכלי מובהק, ואין לאזרח זכות קנויה להמשך קיומה של מדיניות כלכליתהמטיבה עמו. אשר לחובת ההתייעצות של השר עם הגורמים הנוגעים לעניין - אין פגםבכך שהשר מודיע לאותם גורמים מה בכוונתו להחליט ומבקש את התייחסותם. כך נהג השרבענייננו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד ר. בילט וי.מאיר לעותרת, עוה"ד ע. פוגלמן, ר. יאראק, א. שמעוני וע. שחם למשיבים.25.2.95).
ע.א. 1763/93 - זילכה אהרון נגד דורין שוחט ואח'
*מסירת דו"ח על ניהול עזבון לאחד היורשים(הערעור נדחה).
א. אביהם המנוח של הצדדים עלה ארצה מעירק וניהל עסק של נכיון שטרות. במותומונה המערער, שעבד שנים רבות עם האב, למנהל העזבון. במשך השנים נעשו הסכמיםשונים בין בעלי הדין, המערער ואחיותיו, המשיבות, ובסופו של דבר, לאחר פטירת האםנערך הסכם בין היורשים לחלוקת עזבון האב ועזבון האם. עם זאת ביקשו המשיבות 3-1(האחיות) לצוות על המערער להגיש פרטה וכן ביקשו לעיין בספרי החשבונות שלהעזבון. ביהמ"ש נענה לבקשה, אך היא לא מולאה לשביעות רצון האחיות. בעקבות כךהגישו האחיות ביקשה כי ביהמ"ש יצווה על המערער למסור דו"ח מפורט על ניהולהעזבון וכן סעד הצהרתי כי לא היתה שותפות בין המנוח לבין המערער. עוד ביקשולצוות על המערער לגלות את מצב רכושו הוא לפני פטירת האב ולאחר שנתיים שלוש כאשרניהל את העזבון. ביהמ"ש נענה לבקשות והערעור נדחה.
ב. אכן, לא היה מקום להורות למערער לגלות את מצב רכושו, אך הוא ממילא כבר עשהזאת. אשר לטענה שהדרך להורות על מתן דין וחשבון היא בשני שלבים - תחילה ישלצוות על מסירת מסמכים ורק לאחר מילוי שלב זה ניתן לעבור לשלב השני שעניינוהערכה ובדיקה של החשבונות שנמסרו - אכן יש לנהוג על פי רוב לפי מתכונת השלבים.ואולם ביהמ"ש מוסמך בכל עת לצוות על עריכת חשבון ובענייננו הנסיבות הצדיקו שלאלהפעיל את מתכונת השלבים ולהורות על הגשת דין וחשבון מפורט. יש לזכור כי מנהלהעזבון פועל כנאמן ואין לאפשר לו להאחז בטענת "השלבים" כדי להמנע ממסירתחשבונות. אשר להצהרת ביהמ"ש כי לא היתה שותפות בין המנוח לבין המערער - הטועןלשותפות הוא "המוציא מחברו", ועל המערער, שהוא "המוציא מחברו" עליו הראיה.ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה שאין ראיות מספיקות להוכחת השותפות.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר, החלטה - השופט טל. עו"ד מיכה כספילמערער, עו"ד אילן רויטר למשיבה. 14.3.96).
על"ע 6839+7008/93 - שמואל סעדיה, עו"ד נגד לשכת עוה"ד
*הגשת בקשה לדחיית משפט בנימוק לא נכון שקבוע לאותו תאריך משפט אחר. *נקיטת לשון מעליבה נגד עו"ד(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו)
א. המערער ייצג בהתדיינות בביהמ"ש את לקוחו של עו"ד נחמן אמיתי ז"ל. ביום17.11.92 הגיש המערער לביהמ"ש בקשה לדחות את הדיון במשפט שנקבע ליום 23.11.82ובקשתו נענתה ע"י השופטת אבנור. בבקשה ציין המערער כי ביום שנקבע לדיון עליולהופיע במשפט פלילי שבו הוא מייצג את הנאשם. בעת שהגיש את בקשת הדחייה, לא היההמשפט הפלילי קבוע ליום 23.11.82. פרשה נוספת שהואשם בה המערער, (פרשתההתבטאויות), נוגעת למכתב שכתב המערער לעו"ד אמיתי (המתלונן) לאחר הבקשה לדחייתהדיון וכן למכתב שכתב המערער לוועד המחוזי. במכתב לעו"ד אמיתי כתב המערער"בעזות מצח התקשרת אלי ביום 3.12.82. קשה להינתק מן הרושם... כי בכל הזדמנותוללא הצדקה הנך מנסה ללא אחיזה וצידוק להשתמש בסמכויותיך... כפונקציונר בלשכתעוה"ד". במכתב לוועד המחוזי התבטא המערער "פניית החבר (עו"ד אמיתי) שבנדון אינהאלא ניצול מעמדו... בלשכה לצורך יצירת לחץ בלתי לגיטימי... על הח"מ בייצגולקוחות בהתדיינות... מוצע בזאת ע"י הח"מ כי החבר הנ"ל לא יחליף באופן זה תחושתתבוסותיו בהתדיינות שיש לו עם הח"מ...". ביה"ד המשמעתי זיכה את המערער מןהעבירות ככל שאלה נגעו לבקשה לדחיית הדיון. מצד אחד לא קיבל ביה"ד את קו ההגנהשל המערער כי הגשת הבקשה לביהמ"ש נעשתה ע"י המזכירה של המערער בלי ידיעתו, שכןעו"ד אחראי לצעדים הטכניים של מנגנון משרדו, אך מצד שני קיבל את גירסת המערערשלא היתה לו כוונת הטעיה לנוכח השתלשלות הפניות והצפיות בשבוע שבין ה-16 ל-23
בנובמבר. אשר לפרשת ההתבטאויות ציין ביה"ד כי אינו מקבל את טענת המערערשהתבטאויותיו באו בתגובה לדברים שהשמיע המתלונן ולפיכך הרשיע את המערער וגזר לועונש של אזהרה וקנס והוצאות.
ב. המערער והוועד המחוזי ערערו לביה"ד המשמעתי הארצי. ביה"ד קיבל את ערעורושל הוועד המחוזי על זיכויו של המערער בפרשת הבקשה לדחיית הדיון. דעתו היתה כיהוכחה טענת הקובל שהמערער הטעה את ביהמ"ש באי מסירת העובדות האמיתיות. ביה"דהארצי דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בפרשת ההתבטאויות. ביה"ד החמיר בעונשושל המערער וגזר לו השעייה על תנאי לתקופה של ששה חודשים וקנס. ביה"ד דחה אתגישתו של המערער שלמעשה הוא ניסח את בקשת הדחייה במשפט בפני השופטת אבנור,כשעדיין היה קבוע לו המשפט הפלילי באותו תאריך, ואילו המזכירה הגישה את הבקשהמאוחר יותר לאחר שבוטל המשפט הפלילי. לדעת ביה"ד הארצי חטא המערער בשניים. בכךשלא עקב אחר גורל בקשת הדחייה מהיום שמסר אותה בידי מזכירתו ובכך שיום לפניהמועד שנקבע למשפט עדיין אמר לעו"ד עמיתי שהמשפט הפלילי מונע ממנו הופעה למחרתהיום בפני השופטת אבנור. הוועד המחוזי הגיש ערעור על קולת העונש והמערער הגישערעור על הרשעתו. הערעורים נדחו.
ג. באשר לערעורו של המערער, סקר ביהמ"ש העליון את השתשלות הדברים והגיעלמסקנה כי הפרטים שכתב המערער בבקשתו לא היו נכונים, וכי אם נכונה טענתו שהבקשההוגשה ע"י מזכירתו ללא ידיעתו, היה עליו לעדכן את ביהמ"ש מיד כשניתנה ההחלטה כיהמשפט הפלילי לא יתקיים ביום 23.11.82. אשר לפרשת ההתבטאויות - העובדות מדברותבעדן. השתלחותו של המערער בעו"ד עמיתי, כי הוא מנצל את מעמדו ותפקידו בלשכתעוה"ד לצרכיו הפרטיים חייבה את הרשעתו. אין מדובר במקרה גבולי אלא בנקיטת לשוןבוטה והטלת דופי ביושרו של עו"ד, הרחוקה מרחק רב מלשון פרקליטים סבירה, מנומסתומנומקת, בה מצווה עוה"ד ביחסו עם חבריו. אשר לעונש - העבירות שבהן הורשעהמערער חמורות ולא ניתן להקל ראש בהן. אלמלא השנים הארוכות שחלפו מאז ארעוהפרשיות הנדונות ומאז הוגשה הקובלנה היה מקום להחמיר בעונש. אך בהתחשב בזמן הרבשחלף אין מקום להתערב בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. המערערלעצמו, עוה"ד ע. ויצמן וא. ויזנברג ללשכת עוה"ד. 4.3.96).
בג"צ 6679/95 - עבד אעמס ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*בקשת נאשם לפסול הסכם של "עד מדינה" עם שותף לעבירה(העתירה נדחתה).
א. העותרים הואשמו בשורה של עבירות שעניינן גניבת רכב, סחר ברכב ובחלקי רכבגנובים. אחד מעדי התביעה הוא העד עיסא מנצור אשר על פי הסכם בינו לבין המשטרהופרקליטות מחוז ירושלים ניתן לו מעמד של עד מדינה. לטענת העותרים דבק פסולבהסכם ואין לקיימו. טענתם היא כפולה: כי מעיקרו של דבר קיים פסול בחתימת הסכמיםעם עבריינים כדי להקנות להם מעמד של עד מדינה; כי בנסיבות המקרה דנא, ובהתחשבבמידת מעורבותו של מנצור בעבירות שעליהן התחייב להעיד, שגתה המשטרה ושגה פרקליטמחוז ירושלים בהפעלת שיקול דעתם כשחתמו עם מנצור על הסכם שהקנה לו מעמד של עדמדינה. העתירה נדחתה.
ב. המוסד של עד מדינה אינו חדש. בשורה ארוכה של פסקי דין הוכר מוסד זה כרעהכרחי שבצדו אינטרס ציבורי, שיש בו כדי לסייע למלחמה בפשיעה. באותם מקרים שאיןדי ראיות בידי התביעה להעמיד לדין שותפים לעבירה, וכתוצאה מכך היו אלה יוצאיםכולם ללא עונש, קיים אינטרס ציבורי ליתן הבטחה לאחד מן השותפים שלא יועמד לדין,ובלבד שיעיד נגד השותפים האחרים. הסמכות להגיע להסכם עם עבריין כאמור מעוגנת
כיום בסעיף 62 לחסד"פ. אפילו כשקיימות ראיות מספיקות להעמיד לדין, קיימותנסיבות שבהן יהיה מוצדק שלא לעשות כן. הנסיבות והנימוקים יכולים להיות שונים,ובלבד שהאיזון של העקרונות והערכים שהמשפט הפלילי בא להגן עליהם יצדיק מסקנהכזו.
ג. אשר לשאלה אם נפל פגם בשיקול דעתם של המשיבים - התשובה היא שלילית. עיקרושל ההסכם, התחייבות מצד מנצור לשמש סוכן משטרתי ולהושיט למשטרה כל עזרה לאיסוףראיות כנגד 17 עברייני רכוש ובכללם העותרים. בשנים האחרונות הפכה תופעת גניבותהרכב בישראל למכת מדינה כאשר רוב כלי הרכב מצאו דרכם לשטחים שם פורקו לחלקיםונמכרו לסיטונאים בישראל. מנצור היה בין אלה שעסקו בסחר במכוניות גנובותומשנעצר הסכים להיות עד מדינה ואף להקליט את הנאשמים האחרים כדי שיהיו בידיהתביעה ראיות סיוע לעדותו. בידי המשטרה לא היו ראיות להוכחת מעורבתו של מנצורבפרשה ואלמלא ההסכם עמו לא ניתן היה להפליל לא אותו ולא את האחרים. שיקולים אלההם כבדי משקל ויש בהם כדי להצדיק את חתימת ההסכם עם מנצור.
(בפני השופטים: אור, חשין, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד אריאל עטרילעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 29.4.96).
רע"א 367/95 - ל.ת.ר. בע"מ נגד צפאפי עבדאללה אחמד
*פסילת פסק בורר בשל נתינתו לאחר המועד. *טענה של החמצת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בעקבות התנגדות שהגיש המשיב נגד בקשה לביצוע שיקים של המבקשת הסכימו בעליהדין להעביר את העניין לבורר דן יחיד. משתמה הבאת הראיות והסיכומים פנה הבוררבמכתב אל ב"כ בעלי הדין שבו נאמר "כיוון שחלף הזמן למתן פסק הבורר... אבקשכםלהודיעני בכתב כי המועד למתן הפסק יהיה בעוד 30 יום וכי הארכה זו הינה סופית".למרות האמור במכתב לא נתן הבורר פסקו אלא כעבור כ-7 חודשים. ביהמ"ש המחוזי נעתרלבקשת המשיב וביטל את הפסק בשל האיחור בנתינתו. המבקשת טוענת כי המשיב לא פעללפי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות האומר כי "לא תישמע טענה של בעל דין שפסק הבוררותניתן שלא במועדו אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכותלטעון טענה זו". המשיב לא נתן הודעה כזו, ולפיכך, לטענת המבקשת, אינו יכוללהסתמך על עילת הביטול בשל החריגה מן המועד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נדחה.
ב. אכן, הודעה כאמור לפי החוק היא יסוד קונסטיטוטיבי, שבו מותנית העלאת עילתהביטול בשל איחור במתן הפסק. אלא שבמקרה הנדון לא היה צורך בה. דרישת ההודעהבאה להבטיח שתקופת נתינת הפסק היתה מלכתחילה יסוד חשוב בעיניו של מבקש הביטולולא הועלתה בדיעבד רק אחרי שהפסיד בבוררות. בענייננו קבע הבורר במפורש כי"המועד למתן הפסק יהיה בעוד 30 יום וכי הארכה זו הינה סופית". בכך הצהיר בעצמובפירוש על החשיבות שהוא מייחס לנתינתו של הפסק תוך התקופה שקצב וייתר את הצורךבהודעה שתעמיד אותו על חשיבותה. יתכן גם שעל ידי קביעת ה"סופיות" שלל הבוררמעצמו מראש את הסמכות להאריך את התקופה במסגרת הוראות החוק.
ג. המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיב הגיש בקשתו לביטול פסק הבוררות 52 ימים אחרישניתן הפסק והחמיץ את המועד, שהוא 45 יום מעת מתן הפסק. גם בטענה זו אין ממש.בעקבות פנייתה של המבקשת אל הבורר תיקן הבורר את פסקו ומירוץ הזמנים התחיל מיוםתיקון הפסק ולא מיום נתינתו של הפסק המקורי, כך שהבקשה לביטול הפסק הוגשהבמועד. העובדה שפניית המבקשת לתיקון הפסק הוגשה רק אחרי הגשת הבקשה לביטולהפסק, וממילא לא היתה ידועה למשיב, אינה מעלה ואינה מורידה, הואיל והיום הקובע
הוא היום שהבורר החליט בפניית המבקשת. ע"י פניית האריכה המבקשת שלא מדעתה,למשיב את המועד להגיש את בקשת הביטול.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ג. קראוס למבקשת, עו"ד י. אבירם למשיב. 17.4.96).
בש"פ 2512/96 - מדינת ישראל נגד חליל נסאסרה ואח'
*הראיות לכאורה הנדרשות במעצר עד תום ההליכים (סמים).
*החזרת נאשמים למעצר אחרי ששוחררו בערבות(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. שני המשיבים הועמדו לדין פלילי יחד עם אדם שלישי (אבו דולא) באשמה שלייבוא סמים ונשק. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את שלשת הנאשמים עד תום ההליכים.הוא נענה לבקשה לגבי אבו דולא בלבד ואילו לגבי המשיבים סבר כי אין די בראיותכדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. לדברי ביהמ"ש "כאשר לא קיימת מסכת ראייתיתהמצביעה ישירות ולו באופן קלוש על מעורבותם במעשיו של (אבו דולא) לא ניתן לקבועבשלב זה מה הם סיכויי הרשעתם בעבירות שמיוחסות להם בכתב האישום". לפיכך החליטלהסתפק בחלופת מעצר. המדינה טוענת כי הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה יחידהשהמשיבים ביצעו את העבירות ולכן מן הדין לעצרם. הערר נתקבל.
ב. הראיות שבתיק הינן בעיקר ראיות נסיבתיות, שכן המשיבים לא נתפסו בכף עםהסמים בחזקתם. אולם, ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מוליכותבהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. לפיכך השאלההיא אם במקרה זה זוהי אכן המסקנה העולה מן הראיות, או שקיים הסבר סביר אחרלעובדות העולות מן הראיות. התשובה תלויה במידה רבה בנסיון החיים ובשכל הישר שלהשופט. במקרה דנן העובדות מובילות באופן ברור למסקנה שנוצר קשר בין המשיביםלבין אבו דולא במטרה להבריח סמים מלבנון לישראל. המשיבים לא נתנו הסבר לעובדותהעולות מן הראיות שיהיה בו כדי להוביל, באופן הגיוני, למסקנה אחרת.
ג. למעשה, גם ביהמ"ש המחוזי לא היה סבור שהאישום נגד המשיבים מופרך מעיקרו.אעפ"כ הגיע למסקנה שהראיות הנסיבתיות אינן מספיקות, ובהיעדר ראיות ישירות "לאניתן לקבוע בשלב זה מהם סיכויי הרשעתם". אולם, בשלב זה אין עומדת בפני ביהמ"שאלא שאלה מוגבלת: האם קיים סיכוי סביר כי הנאשמים יורשעו על יסוד הראיות שבחומרהחקירה והתשובה לכך היא חיובית. באשר לשאלה אם יש עילת מעצר - ראיות לכאורהבדבר ביצוע עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים יוצרות עילת מעצר. עם זאת חייבביהמ"ש לברר שמא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בעבירות חמורות של סמים רואה ביהמ"שבדרך כלל סכנה מוחשית לשלום הציבור המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. אין בנסיבותהאישיות של המשיבים דבר המצדיק את שחרורם מן המעצר.
ד. לא נותר לשקול אלא את העובדה שבפועל המשיבים שוחררו מן המעצר והם נתוניםבמעצר בית מזה קרוב לשבועיים עד למתן החלטה זו. בדרך כלל ראוי שביהמ"ש המחליטבשאלה אם לשחרר נאשם מן המעצר, יתן דעתו גם לשיקול של השפעת השחרור על החזרתהנאשם אל מאחורי סורג ובריח ע"י ערכאת הערעור. במקרים גבוליים, אם ביהמ"ש מגיעלאחר שקלא וטריא למסקנה שראוי להסתפק בחלופת מעצר, אך עדיין מקנן אצלו ספק שמאיש הצדקה להמשך מעצר, ואם המדינה מודיעה על כוונתה להגיש ערר, צריך ביהמ"שלשקול בכובד ראש אם אין זה מוצדק לדחות את ביצוע החלטת השחרור לפרק זמן קצר כדילאפשר הגשת ערר והחלטה ע"י ביהמ"ש לערעורים. בענייננו, העובדה שהמשיבים שוחררומן המעצר אין בה כדי למנוע החזרתם למעצר. חומרת העבירות המיוחסות למשיבים מכריעאת הכף וטעותו של ביהמ"ש אין בה כדי לגבור על האינטרס הציבורי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד משה מרוז וגב' אסנת בר-תורלמשיבים. 15.4.96).
בש"פ 2504/96 - מאהר בן מוחמד עבאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהחזקת כ-116 גרם הירואין וכן קנביס. בביתו של העורר נמצאומשקל אלקטרוני ושרידי סם ובחצר ביתו נמצאו בעומק הקרקע צנצנות ובהן שרידי סם,קופסה ובתוכה הירואין וכן כמות קטנה של קנביס. על אחת מאריזות הסם נמצאו טביעותאצבע של העורר. החצר בה נמצא הסם מוקפת גדר. בחצר הוחזקו כלבים והאריזות נמצאומוסתרות באדמה בקרבת מלונת הכלב. הסניגור חלק על כך שהחצר מוקפת גדר מכל עבריהוכן טען שהעובדה שלעורר לא היה הסבר מיידי להמצאות טביעות האצבע שלו על גביעטיפת הסם אין בה כדי להראות שאין לו הסבר סביר להמצאות טביעות האצבע על ניירכסף שהוא מהסוג המצוי בבית בשימוש ביתי. עוד טען כי אפשר שחשודים אחרים עשוייםלהיות בעלי הסם שנמצא. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש ראיות לכאורה נגד העורר והורה עלמעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. אין בטענות הסניגור כדי לערער את מסכת הראיות לכאורה שהציגה התביעה. הסםנמצא במספר מקומות בתוך חצר ביתו של העורר, מוסתר באדמה, באופן שחשיפתו הצריכהחפירה. גם אם אין החצר סגורה ומסוגרת ומוגנת כמבצר, ברור שמדובר במתחם שאיננופרוץ ופתוח לציבור הרחב. הסבירות שאדם אחר יעשה בחצר זו כבתוך שלו, יחפורויסתיר סם מסוכן ארוז ושמור כדבעי, מתחת לאפם של כלבים גדולים, אינה גבוהה.אפשרות כזו יהיה על ביהמ"ש הדן בתיק לבחון, אך על פני הדברים יש כאן ראיהנסיבתית כבדת משקל נגד העורר. כמו כן המצאותה של טביעת אצבע היא ראייה העשויהכשלעצמה להביא להרשעת נאשם בהיעדר הסבר סביר להמצאותה שם ודי בה להוות ראיהלמעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חאלד כבוב לעורר. 21.4.96).
בג"צ 2601/96 - שלמה אבני נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*בקשה לפסילת הרכב בי"ד לעבודה והעברת הדיון לבימ"ש(העתירה נדחתה).
א. העותר הגיש בביה"ד האיזורי לעבודה תביעה נגד המשיבות שעניינה קבלת זכויותפנסיה ב"מבטחים" באופן רטרואקטיבי, וכן פיצוי על נזקים שלטענתו נגרמו לו ע"יהמשיבות 3 ו-4 (ההסתדרות הכללית וחברת אמפא). לטענת העותר, התברר לו לאחר הגשתהתביעה שנציגים מטעם המשיבות 3 ו-6 (ההסתדרות הכללית והתאחדות התעשיינים)יושבים בהרכבים של ביה"ד כנציגי ציבור, והוא פנה לביה"ד האיזורי בבקשה להעביראת הדיון לבימ"ש אזרחי רגיל. שופטת ביה"ד האיזורי דחתה את הבקשה, בקשת רשותערעור לביה"ד הארצי נדחתה והעתירה נדחתה.
ב. כל עוד מצוייה תביעתו של העותר בתחום הסמכות הייחודית של ביה"ד לעבודה,כפי שהוגדה בחוק ביה"ד לעבודה, אין בימ"ש אחר מוסמך לדון בה, ועל כן לא היהמקום להורות על העברת הדיון בתביעה ואף בג"צ לא יעשה כן. חוק ביה"ד לעבודה קובעשלביה"ד יתמנו שופטים ונציגי ציבור, וכי נציגי הציבור יהיו נציגי עובדיםומעבידים. שילובם של נציגי הציבור מהווה נדבך מרכזי במבנה בתי הדין והוא חלקמעצם מהותה וייחודה של מערכת שפיטה זו. אכן, אפשר כי תשמע טענת בעל דין נגדישיבתו של נציג ציבור פלוני במותב של ביה"ד לעבודה, ועל הטוען לפסלות להראות כינציג הציבור הדן בעניינו מעורב באותו עניין העומד לדיון, באופן המעלה חששלניגוד עניינים פסול. העותר לא טען ולא הראה ניגוד עניינים כזה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. העותר לעצמו, עו"ד ר. קריב להסתדרות, עו"ד ד. לפידור לאמפא. 23.4.96).
ע.א. 2668/96 - וינברג-דורון ושות', עו"ד נגד הרב משה יהודה לייב רבינוביץ
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת, שותפות עורכי דין, הגישה מספר תביעות נגד המשיב בגין שכ"ט עו"דעבור שירותים משפטיים שונים. התביעות אוחדו. לפני שאוחדו הוגשו ע"י המערערתוהמשיב בקשות שונות בהליכי ביניים שנקבעו בפני אותו שופט. באחת הישיבות ביקשההמערערת פסילתו של השופט ובקשתה נדחתה. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי במהלך קדם המשפט סטה השופט מסדרי הדין המקובלים תוךמחיקה גורפת של בקשות בדרך המרצה שהוגשו במסגרת התביעה ובכך נפגעו זכויותיההדיוניות והמהותיות. ברם, טענות דיוניות אין מקומן במסגרת טענת פסלות. השגות עלהחלטות דיוניות מקומן בשלב הערעור אם יהיה כזה. טענת פסלות אחרת היא שבמהלך קדםהמשפט נקט השופט בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם השיטה האדברסרית והכללים על פיהםמן הראוי שביהמ"ש יונחה בישבו לדין. אין לקבל טענה זו. האחריות לניהולו שלהמשפט מוטלת על ביהמ"ש והוא שקובע אלו שאלות מותרות ואלו אסורות, אלו ראיותלקבל ואלו לא. לעניין זה אין בשיטה האדברסרית בצורתה המודרנית, בה היא נוהגתכיום בעולם המשפט האנגלו-אמריקני, כדי לגרוע מיכולתו של השופט לנהל את המשפטבדרך הנראית לו ראוייה.
ג. טענה נוספת של המערערת עניינה בתחושתה שביהמ"ש נוהג כלפיה בעויינות ודעהקדומה. ברם, לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה,אלא השאלה היא אם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהולהמשפט. במסגרת היכולת לנהל את המשפט ניתנת לשופט הזכות לבקר את התנהגותו של בעלדין או פרקליטו ואין הערת ביקורת מהווה בהכרח סימן למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ. וינברג למערערת, עו"ד ר. וינברגר למשיב.28.4.96).
בג"צ 1928/96 - מועצת יש"ע נגד ניצב אריה עמית מפקד מחוז ירושלים
*התנגדות המשטרה לקיום אסיפה ותהלוכה בירושלים בעת ביקור נשיא ארה"ב(העתירה נדחתה).
א. העותרת ביקשה לקיים בירושלים, ביום 13.3.96 בשעות אחה"צ והערב, אסיפהותהלוכה שתעבור ברחובות שלומציון המלכה, דוד המלך עד לגן פעמון הדרור. המשיבסירב לבקשה ונימוקיו כי אין בידיו להקצות כוחות משטרה לשמירה על הבטחון ועלהסדר הציבורי בהפגנות בכלל ובמהלכה של העצרת והתהלוכה בזמן ובמקום המבוקשים ע"יהעותרת בפרט. ביום בו נתבקשה התהלוכה משעות אחה"צ ועד למחרת אמורים לשהותבירושלים נשיא ארה"ב, שר החוץ של ארה"ב ופמליה של כ-200 איש ובמקביל גם נשיאתורכיה. ביקורים אלה מחייבים, לדעת המשיב, היערכות מיוחדת במינה של כוחותהבטחון. זאת בנוסף למצב הבטחוני החריג, עקב פיגועי ההתאבדות האחרונים והצורךבאבטחה מוגברת הנובע מאמצעי המניעה והסיכול בהם נוקטים המשטרה וכוחות הבטחון.המשיב הציע לקיים את העצרת בכיכר ספרא עד השעה 2 לפני שנשיא ארה"ב יגיעלירושלים, או קיום העצרת והתהלוכה ביום 14.3.96 במסלול ובשעות המבוקשים לאחרעזיבתו של הנשיא את העיר. עמדת המשיב אינה נראית לעותרת המבקשת להפגין דווקאכשנשיא ארה"ב נמצא כאן. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא העקרונית שאינה שנוייה במחלוקת היא כי לכל אדם בישראל נתונההזכות החוקתית להפגין ולקיים אסיפה. זכות זו נתונה לאדם בישראל בשעות רגיעהובימי סערה. עם זאת, זכות ההפגנה והאסיפה אינה זכות מוחלטת וניתן להגבילה נוכחוודאות קרובה להסתברות סכנה שתוצאתה נזק חמור. אף כאן, הגבלת האסיפה או ההפגנהאינה אמצעי ראשון אלא אחרון, ולפני שנשקל צעד זה יש לבחון אם לא ניתן לקיים את
האסיפה וההפגנה ובמקביל למנוע את התרחשות הסיכון ולהקטין את מימדיו באמצעותכוחות משטרה. על כן, אם קהל עוויין יוצר סיכון למשתתפים בתהלוכה, יש לטפל בראשובראשונה בקהל זה ולא במבקשים לצעוד. הדבר מותנה כמובן בכוחות המשטרה העומדיםלרשות המשטרה. אלה אינם בלתי מוגבלים. יש להבטיח את שלום הציבור ובטחונו, כשםשיש להבטיח את שלום המפגינים ובטחונם. בנסיבות העניין דנא פעל המשיב במתחםהסבירות. מדובר במקרה שהוא חריג שבחריגים. בו זמנית הוטלו על כתפי המשטרה מטלותבטחוניות כלליות הקשורות בפיגועי התאבדות בארץ בכלל ובירושלים בפרט, מטלותהבטחה הקשורות במספר ניכר של אורחים נכבדים המבקרים בישראל, והצורך לאבטח אתהאסיפה או ההפגנה של העותרת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נפתליורצברגר לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 16.4.96).
רע"א 1037/96 - זאב לנדאו נגד בנק אגוד לישראל בע"מ
*הצבת תנאי ערבות קשים כתנאי לביטול פס"ד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב קיבל פסק דין נגדהמבקש בשנת 1985. המבקש הגיש בקשה לבטל את פסק הדין ובינואר 1996 החליט ביהמ"שהמחוזי לבטל את פסק הדין בתנאי שהמבקש ישלם למשיב הוצאות מסויימות וכן ימציאערבות צד ג' "לגבי מחצית מחוב פסק הדין לפי ערכו מעת לעת". המבקש ביקש רשותערעור על התנאים שבהם הותנה ביטולו של פס"ד, הבקשה נדונה כערעור והערעור נתקבל.שיעור הערבות שנקבעה עלול לנעול דלת בפני המבקש ולמנוע ממנו לשטוח טענותיו בפניביהמ"ש. הסכום המשוערך של פסה"ד עומד היום על יותר מ-2,000,000 ש"ח כך שסכוםהערבות יעמוד על יותר מ-1,000,000 ש"ח. לאור מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, זהוסכום גדול מדי. לפיכך תתוקן ההחלטה במובן זה שהמבקש יהיה חייב להמציא ערבות צדג' בסכום של 100,000 ש"ח כתנאי לביטולו של פסה"ד.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. בן חפ"ר למבקש, עו"ד ש. לבנוני למשיב29.4.96).
בש"פ 2413/96 - ליאוניד צייף נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (בקשה לשינוי תנאים לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
העורר הואשם בעבירות שלסחיטה באיומים, סחיטה בכח ומעשי שוד, וביהמ"ש סבר כי אף שהמעשים חמורים ניתןלהסתפק בחלופת מעצר. בין היתר התנה ביהמ"ש את השחרור בכך שהמבקש יפקיד במזומןסכום של 10,000 ש"ח בנוסף לערבות עצמית וצד ג' על סך של 20,000 ש"ח. הבקשהלשנות מן התנאים נתקבלה במובן זה שהוחלט להפחית מן הסכום שיופקד במזומןולהעמידו על 5,000 ש"ח. משסבר ביהמ"ש כי ניתן לשחרר נאשם בערובה, ראוי שיקבעתנאים שהנאשם יכול לעמוד בהם. עם זאת על ביהמ"ש לבחון כי תנאים אלה יבטיחו אתהשגת תכלית המעצר. התנאי המתייחס להפקדת סכום כסף במזומן מיועד להבטיח מפניהמלטות מן הדין והסכום שנקבע צריך שיעמוד ביחס ליכולתו של הנאשם, אך שלא יהיהבו משום פיתוי לוותר על הפקדון ולהמלט מן הדין. במכלול הנסיבות נראה שבכל הנוגעלתנאים הכספיים ניתן להסתפק בערבות המבקש וערבות צד ג' כפי שנקבעה והסכוםלהפקדה במזומנים יועמד על 5,000 ש"ח.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. מקסים למערער, עו"ד ר. קרייטנר למשיבה.14.4.96).
בש"פ 2397/96 - יעקב זילברמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (השלכת חפצים על כלי רכב בשבתות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בסיכון חיי אדםבנתיב תחבורה בכך שביום השבת השליך ארגזי קרטונים ושקיות זבל לעבר מכוניותשנסעו ברחוב בר אילן בירושלים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תוםההליכים בסברו כי השמירה על שלום הציבור מחייבת את המעצר. ביהמ"ש המחוזי צייןכי מדובר בפעולה זדונית שמטרתה שיבוש תנועה ויש להגן על שלום הציבור ורווחתוע"י מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן, קיימות ראיות לכאורה מספיקות למעצרוקיימת גם עילת מעצר, אך ניתן להשיג את מטרת המעצר ולהסיר את החשש לשלום הציבורבדרך של שחרור בערובה בתנאים מגבילים. בענייננו החשש הוא שהעורר ימשיך להשתתףבהתפרעויות כדי למנוע תנועת מכוניות בשכונת מגוריו בירושלים, וחשש זה ניתןלהסיר ע"י הרחקתו בסופי שבוע מביתו. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובתנאישבשבתות יימצא בבית משפחה בנתניה שהציעה לארחו בשבתות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אריאל עטרי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.2.4.96).
ע.פ. 1943/96 - יהושע שלוש ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
במהלך משפט פלילי הגיש הסניגור בקשהלדחיית הדיון והשופטת פנתה בטלפון לב"כ התביעה "לוודא שעדים שהוזמנו מטעמה אכןיגיעו וכי לא תהיה מניעה לנהל את הדיון, בהיעדרו של נאשם מס' 2 תושב עזה".בתשובה מסרה ב"כ התביעה כי תדאג לזמן עדים שיוכלו להגיע גם בהיעדר הנאשם מס' 2.לאור תשובה זו דחה ביהמ"ש את בקשת הדחייה. על שדובר נוספות באותה שיחה טלפונית,כותבת השופטת "במסגרת אותה שיחה שאלתי את נציגת התביעה אם יש דרך לסיים אתהתיק... לא היה ברור לי אם ניתן לנהל את התיק כנגד שאר הנאשמים בנפרד. מצאתילנכון להעלות סוגייה זו... ייתכן ויש מקום להפסיק את ההליכים...". על רקע קיומהשל שיחה זו ותוכנה נתבקשה פסילת השופטת אך היא סירבה לבקשה. היא ציינה כי"השיחה בין בית המשפט לבין התביעה לא חרגה מן הצורך לקיים את הדיון באופןענייני ויעיל" וכי לא גיבשה עמדה לגבי צד זה או אחר בתיק. הערעור על סירובהפסילה נתקבל.
אין ספק שהשופטת פעלה בתום לב, אך היא נכשלה בכך שהיא ניהלה שיחה בענייןהמשפט עם ב"כ התביעה בלא נוכחות הסניגור. שיחה זו שעסקה בדרך לסיים את התיק,אין לנהלה אלא בנוכחות שני הצדדים. כך מחייב הצדק, כך מחייבת מראית פני הצדק.שופט אינו צריך לנהל שיחות בעניין המשפט עם אחד הצדדים בלבד.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד קינן וקליין למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אורלמשיבים. 21.4.96).
ע.פ. 1843/96 - אפרים גלעד נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
לולא המידע שמסרו אחי המערער והמערערעצמו, לא היתה השופטת מודעת כלל לנסיבות העניין. צד הגורם ליצירת עילת פסלותאינו יכול לסמוך עליה. אין בדרך ניהול המשפט בעניינו של המערער כדי להצביע עלדעה קדומה ואין יסוד לפסילתה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד פנחס גלדקוב למערער, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה.21.4.96).
ע.פ. 3476/95 - סמיר וספי ג'והר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק מתוך מכונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב מתוך רכב חונה תיק שבונמצאו 29 אקדחים מסוגים שונים. בשעת הגניבה לא ידע המערער שמדובר בתיק המכילנשק, אך גם לאחר שנתגלה לעיניו שלל הגניבה לא התכוון להחזיר את האקדחים. רקמשנעצר השיב 27 אקדחים ומשהועמד על חסרונם של 2 נוספים הדריך את השוטרים אלהמקום בו הטמין את האקדחים. המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק וגניבה. כן הורשעבעבירה של החזקת סם משנמצאה ברשותו כמות של 12 גרם הירואין. בגין עבירותיו נדוןהמערער ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו מאסרים על תנאיחלקם חופף ושנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילימכביד ואת עבירותיו הנוכחיות ביצע חרף עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדיםנגדו. בהוראת ביהמ"ש לחפוף חלק ניכר מן המאסר המותנה יש בנסיבות העניין משוםמידה של חסד.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טירקל. עו"ד ג'בארה ראסם למערער, עו"ד עומר דקללמשיבה. 25.4.96).
ע.פ. 276/95 - רוסתום ח'דר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהריגה ונגזרו לו 9שנות מאסר בפועל. נסיבות המקרה היו שהמערער מצא את המנוח בדירתו, כשהאחרון נכנסאליה שעה שבני הבית לא שהו בדירה. המערער חשד במנוח, שהיה לו עבר פלילי, כי הואזה שביצע התפרצות קודמת לדירה שבה נגנבו מהדירה תכשיטים יקרי ערך של אשתו שלהמערער וזאת בסמוך לאחר נישואיו. הוא דקר את המנוח וגרם למותו. בנסיבות רגילותלא היה מקום לראות בעונש של 9 שנות מאסר עונש המצדיק התערבות. אולם נוכחהנסיבות האמורות והעובדה שלמערער עבר נקי והתנהגותו החברתית עד לאירוע היתהנורמטיבית, יש מקום להקלת מה. לפיכך יועמד המאסר על 7 שנים בלבד.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד א. דהמשה למערער, עו"ד עומר דקללמשיבה. 25.4.96).
ע.פ. 3966/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התעללות מינית של אב בבנותיו הקטינות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתעללות מינית בשלשתבנותיו הקטינות, התעללות שכללה מעשי אינוס ומעשי סדום. ביהמ"ש המחוזי גזרלמערער 14 שנות מאסר בציינו כי רק אדם חסר מצפון וחסר רגשות מסוגל להגיע לדרגתביצוע כה חמורה של עבירות בבנותיו הקטינות, מה גם שבנות אלו נתייתמו מאימןוהטילו כל יהבן ומבטחן באביהן. הערעור על חומרת העונש נדחה. גורם ההרתעה הבאלהגן על קטינים צריך שיהיה הגורם העיקרי בשיקוליו של ביהמ"ש בבואו לגזור אתהדין, בעבירות אשר כאלה, כשלנגד עיניו הפגיעה הקשה בקורבנות.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד מיכאל לוקסמבורג למערער, עו"ד עומרדקל למשיבה. 25.4.96).
בש"פ 1865/96 - רונן סויסה נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה במעצר בית - הערר נדחה).
העורר הואשם כי יחד עםאחרים התפרץ לחנות שקם בחוף הכרמל. הפורצים פיצחו כספת וגנבו מתוכה כמות גדולהשל מזומנים שוברי קנייה וכדומה. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכיםואילו ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה ובלבד שיהיה במעצר בית מלא בביתמגורים שבטירת הכרמל. הסניגור טוען כי אין עילה למעצרו של העורר, ומכל מקום אין
הצדקה להטיל עליו מעצר בית מלא. מה גם שהנאשם השלישי בכתב האישום שוחרר בערבותעצמית ללא מעצר בית ובכך אפליה בלתי צודקת. הערר נדחה.
ההתפרצות וגניבת הכספת ותוכנה מצביעות על תחכום ותכנון ומהוות עבריינותרצינית. לזאת מתווספת שורה ארוכה של הרשעות קודמות של העורר המתייחסות לעבירותשל זיוף, גניבות, הצתה, פריצה והיזק לרכוש. בנסיבות אלה ישנו יסוד סביר לחשש כיקיימת סכנה לשלום הציבור אם יאופשר לעורר להלך חופשי. כך שקיימת עילה למעצר,אלא שצריך היה לבדוק אם ישנה חלופה הולמת למעצר וכאן בחר השופט בתרופה של מעצרבית, שזוהי אחת החלופות שהוצעה ע"י הסניגוריה. בכך איזן בין אינטרסים נוגדים,איזון שהוא סביר. אשר לאפלית העורר לעומת הנאשם השלישי - אין הצדקה להפלות ביןנאשמים באותו כתב אישום גם כשמדובר בשאלת המעצר עד תום ההליכים. אולם ישנו כאןהסבר מתקבל על הדעת לפער בין ההחלטות ביחס לנאשמים השונים. הנאשם האחר מואשםבסיוע בלבד לעבירת ההתפרצות ואין לו עבר פלילי.
(בפני: השופט בך. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 14.3.96).
בש"א 1303/96 - אפריים, זאב וצבי קושניר נגד רשות הפיתוח
*מחיקה על הסף של ערעור ללא נטילת רשות על החלטה שניתנה אחרי מתן פסה"ד (בקשה למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הם דיירים מוגנים בנכסמקרקעין ביפו שביקשו לרכוש אותו מהמשיבה. בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד נקבעכי ביהמ"ש ימנה שמאי מקרקעין אשר יעריך את שווי הנכס ולאחר מכן יוכלו המבקשיםלרכוש את הנכס בתנאים המפורטים בהסכם. השמאי הגיש שומה ולאחר תקופה מסויימתעתרו המבקשים במסגרת תיק המרצה שביהמ"ש יקבע שהם זכאים לרכוש את הזכויות בנכסבסכום שנקבע ע"י השמאי. המשיבה התנגדה לכך וביהמ"ש קיבל את בקשת המבקשים. עלהחלטה זו הגישה המשיבה ערעור והמבקשים מבקשים כי הערעור ימחק. הבקשה נתקבלה.החלטת ביהמ"ש מושא הערעור היא החלטה שניתנה לאחר פסה"ד המוסכם, ותכנו מתייחסלהוצאתו של ההסדר המוצע אל הפועל. כשמדובר בהחלטה שעניינה מתן הוראות לביצועפס"ד, נושאת ההחלטה אופי של "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון נטילת רשות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אריה וירניק למבקשים, עו"ד משה רז כהן למשיבה.24.3.96).
בש"א 1484/96 - אברות תעשיות בע"מ נגד נחום נווה
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
הכלל הוא כי לעניינה של החלטהבדבר מתן חשבונות - ייטה ביהמ"ש לקבל בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד לערעור, אלאאם כן קיימים טעמים מיוחדים לנהוג אחרת. אין לומר שבעניינו אין לערעור סיכוייםשל ממש, בהתחשב בכך שבבסיס ההכרעה נושא הערעור עומדות מסקנות שבעובדה וקביעותמשפטיות, שלעניינן אין לביהמ"ש של ערכאה ראשונה עדיפות על ערכאת הערעור. כךשאין לבטל את טענת המבקשת כי מתן החשבונות מחייב אותה לחשוף פרטים עיסקיים ואםיתקבל ערעורה יגרם לה נזק בלתי הפיך. מאידך, אם ידחה הערעור יפוצה המשיב כספיתעל הנזק שיגרם לו עקב דחיית הביצוע. לפיכך יש להורות על עיכוב הביצוע עד למתןפס"ד בערעור.
(בפני: השופט קדמי. 27.3.96).
בש"פ 2115/96 - סמיון פיאטקובסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשידול לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של נסיוןלשידול לרצח בכך שניסה לשכנע אדם אחר, לרצוח את אשתו של העורר תמורת תשלום של10,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ביסס
את החלטתו, בין היתר, על הוראות סעיף 21א(א)(2) לחסד"פ, שכן המעשה שבביצועוהואשם העורר מתייחס לעבירה שעמדה להתבצע באלימות ובאכזריות ולכן היא נכללתבסעיף המשנה הנ"ל, ובהתחשב בכך ובסעיף 21א(ד) לחסד"פ מהווה חומרת העבירהכשלעצמה עילה למעצרו של העורר. הסניגור טוען כי אין עבירה של "נסיון לשדל"מהווה עבירה הנכללת בתחום הסעיף 21א(א)(2) הנ"ל, שכן שם מדובר בעבירה מוגמרתובנסיון לעבור עבירה, ו"נסיון לשידול" אינה מוזכרת. הערר נדחה.
המשדל אדם לביצוע עבירה דינו כדין המבצע עצמו. בסעיף 21א(א)(2) מופיעה רשימהשל עבירות חמורות במיוחד וביניהן "עבירה שנעשתה... בנסיון או באיום לעבור עבירהכאמור...". משמע, אם רואים במשדל מבצע עיקרי, אז גם המנסה לשדל נתפס במסגרתאותה הוראה, שכן רואים בו אדם המואשם בנסיון לעבור אחת העבירות הנדונות.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. שמרלינג לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 28.3.96).
ע.פ. 5723/95 - יחיאל יעיש נגד מדינת ישראל
*אי כיבוד הסדר טיעון ע"י ביהמ"ש המחוזי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הוא נהג אמבולנס בהתנדבות.הוא הוזעק לתת עזרה רפואית לנפגעים מירי מחבלים בכביש רמאללה-שכם, טיפל באחתהפצועות, נערה שנפצעה אנושות, וזו נפטרה כשהיא בידיו. לאחר פטירתה עסק המערערבאיסוף חלקי הגופה ובניקוי הדם שנותר במקום. תוך כדי כך חלפו במקום מכוניות שלתושבים ערבים וכמה מהם האטו בסמוך למערער וכפי שהתרשם המערער צפו נושאי המכוניתבמתרחש "מתוך לעג וצחוק". בתגובה לכך, ובכדי להרחיקם מהמקום, ידה פעמיים אבן עלמכוניות. העורר הודה והורשע בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. על פיהסדר טיעון הסכימו הצדדים שהמערער יחוייב, במסגרת מבחן שיוטל עליו, לבצע שירותלטובת הציבור. ביהמ"ש לא קיבל את הסדר הטיעון והשית על המערער מאסר של שישהחודשים בעבודות שירות ומאסר על תנאי של שנה. על כך הערעור כאשר לדעת שני הצדדיםצריך היה לכבד את הסדר הטיעון בנסיבות המקרה. הערעור נתקבל.
צודק ביהמ"ש המחוזי כי סערת רגשות כשהיא לעצמה אינה מצדיקה סטייה ממדיניותהענישה, ועל עבירות כגון אלה יש לגזור מאסר בפועל. אולם, המקרה הוא כה יוצאדופן, עד שהוא מצדיק את קבלת הערעור. המערער לא ביקש לפגוע בנוסעי המכוניות אךבשל היותם ערבים. סערת הרוח בה היה נתון כתוצאה מפטירת הנערה לנגד עיניו, היאשהביאה את המערער לנהוג כפי שנהג, כשהתרשמותו היתה שנוסעי המכוניות מלגלגיםוביקש להרחיקם. העונש שהוסכם עליו בין הצדדים אינו חורג מהעונש הראוי בנסיבותכאלה. לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את עונשי המאסר ולהעמיד את המערער בפיקוחקצין מבחן למשך שנה אחת, ובמסגרת זו יבצע שירות לתועלת הציבור.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד משה בזק למערער, עו"ד עומר דקללמשיבה. 17.3.96).
בש"א 2079/96 - טל רהב ואח' נגד ר.א. שליט פיתוח בניה... בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתםשל המשיבים - חברת בניה ובעליה - וחייב את המבקשים - בעלי דירות בבנין שבנתהחברת הבניה - לשלם לחברה סכום של כ-310,000 ש"ח. על פס"ד זה הוגש ערעור ובבקשהעותרים המבקשים לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לערעור. טענתם העיקרית היא כי רכושה שלהחברה משועבד לבנקים וקיים חשש שלא תוכל להחזיר להם את כספם אם יזכו בערעור.הבקשה נדחתה. מדובר בחברת בניה רצינית העוסקת בבניית מאות יחידות דיור ברחביהארץ. מימון הבניה ע"י בנקים מקובל בענף הבניה ושיעבוד המקרקעין לבנקים אינומעלה יסוד וחשש כי המבקשים לא יוכלו להפרע מן המשיבים אם יזכו בערעור. באין חשש
כזה, חל הכלל כי פס"ד מחייב מיום שימועו גם אם המפסיד הגיש ערעור. כלל זה ישיםבענייננו ביתר שאת, לאור קביעת ביהמ"ש המחוזי כי המבקשים נהגו שלא בתום לבונמנעו מלשלם את חובם.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. שץ למבקשים, עוה"ד י. גרין וא. נוי למשיבים.22.4.96).
רע"א 1854/96 - .א.י.י.ו. מבנים בע"מ נגד עומר אבו ראס
*אישור פסק בורר שלא רשם פרוטוקול של אחת הישיבות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בעלי הדין העבירו להכרעת בורר את תביעתוהכספית של המשיב נגד המשיבה. הבורר ערך פרוטוקול של כל ישיבות הבוררות, למעטהישיבה האחרונה שבה העידו עדיה של המבקשת, ולאחר הגשת סיכומי הצדדים נתן אתפסקו. לטענת המבקשת התעלם הבורר מן הראיות שהביאה בישיבה האחרונה ולפיכך ביקשהלבטל את פסקו, בהסתמך על העילות הקבועות בסעיף 24(3),(4) ו-(10) לחוק הבוררות.ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ואישר את פסק הבורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במקום שאין הבורר קשור לסדרי הדין הנהוגים בביהמ"ש, כפי שהיה במקרה הנדון,אין הוא חייב מכח הדין לנהל פרוטוקול, אם כי הדבר רצוי. עם זאת, יפה גם לכאןההוראה בדבר רישום פרוטוקול בביהמ"ש לתביעות קטנות, שגם הוא אינו קשור בסדריהדין הנהוגים ועליו לרשום תמצית דברי העדים ושאר הדברים שנאמרו בעת הדיון. אשרלשאלה אם אי רישום הפרוטוקול של אחת מישיבות הבוררות, כאשר היה על הבורר לעשותכן, או כאשר נהג לעשות כן, כמו במקרה הנדון, די בו כדי לבטל את פסק הבוררות -הדבר תלוי בנסיבות. במקרה הנדון היה הבורר ער לכך שאין בידיו פרוטוקול שלהישיבה האחרונה. ב"כ בעלי הדין הגישו לו סיכומי טענות שבהם התייחסו לראיותשהובאו בכל מהלך הבוררות, ופסק הבוררות ניתן זמן קצר לאחר הגשת הסיכומים. לפיכךאין מקום לחשש שנעלמו מהבורר ראיותיה של המבקשת. כך שאפילו התקיימה כאן אחתמעילות הביטול, הרי לא נגרם עיוות דין ולפיכך דינה של בקשת הביטול להדחות לפיסעיף 26(א) לחוק.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. שגיא-חריט למבקשת, עו"ד מ. פרייליך ושות'למשיב. 30.4.96).
ע.א. 1514/94 - ניסים ולואיז שרבני נגד בנק אוצר החייל בע"מ
*רשות להתגונן (הערעור נדחה).
הבנק הגיש נגד המערערים תביעה כספית בתוקף ערבותם לחובותחברה מסויימת שנכנסה לפירוק. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ובקשת המערעריםלהרשות להם להתגונן נדחתה וניתן פס"ד נגדם. הטענה העיקרית של המערערים היא כיכאשר ערבו לחברה היתה זו חברה משפחתית בבעלותם, הם העבירו את השליטה בחברהושכחו לבטל במפורש את ערבותם. החברה צברה חובות ולטענת המערערים הבנק היה צריךליידע אותם על השינויים הדרסטיים שחלו בעסקי החברה, ומכל מקום, הודעתם לבנק שהםנוסעים לחו"ל היתה צריכה להתפרש כהודעה על ניתוק הקשר עם החברה ועל ביטולערבותם. הערעור נדחה. סעיף 16 בכתב הערבות כולל הוראות בדבר אופן ביטול הערבותע"י הודעה מפורשת בכתב, הוראות שלא נתקיימו כאן. המערערים אף לא טענו בתצהירםעל ביטול מפורש של הערבות שלא בכתב. לכך יש להוסיף כי מי שקיבלו את השליטהבחברה היו ילדי המערערים, ואין זה בלתי סביר שהבנק יסבור, כי בהיעדר הודעתביטול מפורשת, התכוונו המערערים להותיר את הערבות בתוקפה.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. עו"ד שמעון בן יעקב למערערים, עו"ד גנותלמשיב. 17.3.96).
ב ת ו כ ן
* על"ע 1381/94 - קיום שיחה ע"י עו"ד עם עד של הצד שכנגד ............114 ─* בג"צ 1934/95 - הסרת הרשמיות מעל "תקן ישראלי רשמי" ...............115 ─* ע.א. 1763/93 - מסירת דו"ח על ניהול עזבון לאחד היורשים ...........116 ─* על"ע 6839+7008/93 - הגשת בקשה לדחיית משפט בנימוק לא נכון שקבוע לאותו ─ תאריך משפט אחר. *נקיטת לשון מעליבה נגד עו"ד ......116 ─* בג"צ 6679/95 - בקשת נאשם לפסול הסכם של "עד מדינה" עם שותף לעבירה ...117 ─* רע"א 367/95 - פסילת פסק בורר בשל נתינתו לאחר המועד. *טענה של ─ החמצת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר ...........118 ─* בש"פ 2512/96 - הראיות לכאורה הנדרשות במעצר עד תום ההליכים (סמים). ─ *החזרת נאשמים למעצר אחרי ששוחררו בערבות ..........119 ─* בש"פ 2504/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין) ................120 ─* בג"צ 2601/96 - בקשה לפסילת הרכב בי"ד לעבודה והעברת הדיון לבימ"ש ...120 ─* ע.א. 2668/96 - סירוב פסילה ......................................121 ─* בג"צ 1928/96 - התנגדות המשטרה לקיום אסיפה ותהלוכה בירושלים בעת ביקור ─ נשיא ארה"ב .......................................121 ─* רע"א 1037/96 - הצבת תנאי ערבות קשים כתנאי לביטול פס"ד ...........122 ─* בש"פ 2413/96 - תנאי שחרור בערובה ................................122 ─* בש"פ 2397/96 - מעצר עד תום ההליכים (השלכת חפצים על כלי רכב בשבתות) ...123 ─* ע.פ. 1943/96 - סירוב פסילה ......................................123 ─* ע.פ. 1843/96 - סירוב פסילה ......................................123 ─* ע.פ. 3476/95 - חומרת העונש (גניבת נשק מתוך מכונית) ..............124 ─* ע.פ. 276/95 - חומרת העונש (הריגה) ..............................124 ─* ע.פ. 3966/94 - חומרת העונש (התעללות מינית של אב בבנותיו הקטינות) ...124 ─* בש"פ 1865/96 - תנאי שחרור בערובה ................................124 ─* בש"א 1303/96 - מחיקה על הסף של ערעור ללא נטילת רשות על החלטה שניתנה ─ אחרי מתן פסה"ד ...................................125 ─* בש"א 1484/96 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור .......................125 ─* בש"פ 2115/96 - מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשידול לרצח) ..........125 ─* ע.פ. 5723/95 - אי כיבוד הסדר טיעון ע"י ביהמ"ש המחוזי ............126 ─* בש"א 2079/96 - עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור .......................126 ─* רע"א 1854/96 - אישור פסק בורר שלא רשם פרוטוקול של אחת הישיבות ...127 ─* ע.א. 1514/94 - רשות להתגונן .....................................127 ─