רע"א 1944/96 - אברהם שפירא ואח' נגד יוסי כהן, עו"ד מפרק ואח'
*מעמדו של נתבע בתובענה בערעור על החלטה בענין אגרות משפט שעל התובע לשלם(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: המפרק) הגיש תובענה נגד המבקשים, מכח סעיפים 374-373 לפקודתהחברות, לחייבם כדירקטורים וכנושאי משרה, לשלם כספים לקופת החברה בפירוק. המפרקטען כי התובענה היא בקשה לקבלת "סעד ביניים" במסגרת תיק פירוק, הפטורה מאגרה עלפי תקנה 20(3) לתקנות ביהמ"ש (אגרות). לחילופין, טען לפטור בשל חוסר יכולתהחברה בפירוק לשלם אגרה, הואיל וקופת הכינוס ריקה. הרשם זימן את המבקשים לדיון,במסגרת תקנה 13(ג) לתקנות הקובע לאמור "לדיון בבקשה, רשאי ביהמ"ש להזמין אתבעלי הדין וכל אדם אחר שיראה לנכון להזמינו...". המבקשים השמיעו טענותיהםובסופו של דיון החליט הרשם לדחות את טענת המפרק שההליך הוא בקשה לסעד בינייםוקבע כי התובענה היא "הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף". אגרהזו מסתכמת ב-537 ש"ח. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וטענו כי התביעה היא תביעהכספית וכי על פי סכומה האגרה החלה היא 25 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה אתהערעור על הסף בקבעו כי המבקשים אינם בעלי דין בבקשה לפטור מאגרה וכי הרשם לאהחליט על צירופם כצד לבקשה, וזימונם לדיון והשתתפות בו אינה הופכת אותם לצדואינה מקנה להם מעמד בערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הדרך לצירוף צד כבעל דין קבועה בתקנות סדר הדין האזרחי ובמקרה דנן לאצורפו המבקשים כבעלי דין בפני הרשם. במשך שנים רווחה בפסיקה הדעה כי רק מי שהיהבעל דין בהליך ונפגע זכאי לערער על פסה"ד. בשנים האחרונות מסתמנת גישה המרחיבהאת מעגל אלה הרשאים לפנות לערכאת הערעור. הגדרת "בעל דין" פורשה בהרחבה, ונקבעכי אם במסגרת ההתדיינות הפורמלית הכריע ביהמ"ש בפועל בסכסוך בענייננו של זר,יכולים הזר או כל בעל דין שנפגעו לערער על ההחלטה. האם ראוי להחיל את ההרחבההאמורה גם על ההליך של פטור מאגרה שבו הצדדים הטבעיים הם המפרק והמדינה -התשובה אינה בהכרח חד משמעית. מצד אחד לנתבע אינטרס מסויים בהליך של פטורמאגרה. המגמה שלו היא שלא ייתבע וכי סכום התביעה נגדו לא ינופח והאגרה מהווה,לפי תפיסה זו, מעין מחסום בפני הגשת תביעה מופרזת בסכומה. מצד אחר, אינטרס זההוא צר ומוגבל. האגרה משתלמת תמורת שירות הניתן ע"י המדינה ואין תכליתה להוותמחסום בפני הגשת תביעות או בפני הגשת תביעות מוגזמות.
ג. בפסיקה מסתמנת גישה הגורסת שנושא האגרה הוא עניין שבין המדינה לבין מישהאגרה חלה עליו ולבעל הדין שכנגד אין עניין ישיר בנושא זה. עם זאת אין לומר כיאין לתת למתדיין האחר פתחון פה. נפסק כי יכול בעל הדין הנתבע או המשיב להליךלהפנות את תשומת לבו של ביהמ"ש לשאלת האגרה. בענייננו, המבקשים זומנו לדיוןבפני הרשם, העלו טיעוניהם וכשסברו כי החלטתו שגוייה ופוגעת באינטרס שלהם הגישוערעור. במצב דברים זה, המדיניות הראוייה היא להתייחס לטענותיהם לגופן ולא לדחותאת ערעורם על הסף. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון לגופן של טענותהמבקשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד יגאל ארנון, י. וינרוט, ד. בלום וד. פוטשבוצקילמבקשים, עוה"ד י. כהן, ר. שני-שרפסקי ומ. רובינשטיין למשיבים. 21.7.96).
ע.פ. 691/92 - יוסי אהרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *התוספת הראייתית הנדרשת לאמרה במשטרה שנתקבלה כראייה. *חזקה כי מי שנלחם על חייו אינו מנסה להעליל על מישהו שלא פגע בו. *הצטברות עונש מאסר לעונש מאסר עולם(מחוזי ת"א - ת.פ. 244/91 - הערעור נדחה).
א. ביום 8.5.91 בשעה 11.30 בלילה, שעה שאיתן קלימוביץ' נהג במכוניתו בראשוןלציון ויוסף גטניו ישב לידו, נורו לעבר השניים יריות מאקדח. המכונית עצרה ליד
ניידת משטרתית וקלימוביץ' צעק כי ירו בו ובחברו וביקש להזמין אמבולנס. באותומעמד שאלו השוטרים את גטניו מי היה היורה אך סירב להשיב. השניים הובהלו לביתהחולים בצריפין. קלימוביץ' נפטר מפצעיו ואילו גטניו שנפצע אנושות נותח אך מצבונותר קשה ביותר והסכנה לחייו גם לאחר הניתוח לא חלפה. בתאריך 10.5.91, בעודגטניו נלחם על חייו, ביקשו אותו חוקרי המשטרה לגלות מי ירה בו. הפעם סיפר כיהמערער ירה בו כנקמה על כך שהיכה את אחיו אלי אהרון (להלן: אלי) מספר פעמיםולאחרונה ביום שבו נורה, משום שאלי לא הפסיק למכור סמים באיזור בו גטניו עסקבסחר בסמים. החוקרים רשמו את דברי גטניו בזכרון דברים. כעבור 4 ימים, כשהסכנהלחייו של גטניו חלפה, נחקר בשנית ודבריו הוקלטו. הוא שב וסיפר כי המערער ירה בואך הטעים כי לא יעיד על כך. שלוש פעמים נוספות נחקר וחזר על אותה עמדה, הואאישר כי המערער ירה בו אך לא יהיה מוכן להעיד ודבריו הוקלטו. כאשר נתבקש למסורהודעה בכתב בדבר זהות היורה סירב. המערער נעצר ובחקירתו הכחיש כי ירה בשנייםוטען טענת אליבי, היינו כי היה תחת השפעת סמים ובילה את הלילה במקלט בשכונתמגוריו.
ב. המערער הואשם ברצח קלימוביץ' ובנסיון לרצח גטניו. במשפט לא התייצב גטניולהעיד ורק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה הופיע בביהמ"ש. הוא סירב להשיב לשאלותואפילו למסור את שמו. רק לאחר שאב ביה"ד הבהיר לו כי שתיקתו לא תסייע לנאשם,וכי הוא עשוי להיאסר בגין בזיון בימ"ש, הוא הסכים להעיד. בעדותו חזר בו גטניומדבריו במשטרה וסיפר כי היורה היה אלי וכי הוא (גטניו) העליל על המערער כדי שלאיפריע לו לנקום באלי. ביהמ"ש המחוזי העדיף את דברי גטניו לחוקריו על פני עדותובביהמ"ש, כאשר לאמרות שניתנו במשטרה נמצא חיזוק בראיות אחרות. ביהמ"ש הרשיע אתהמערער ברצח ובנסיון לרצח וגזר לו מאסר עולם וכן 10 שנים מאסר באורח מצטבר.הערעור נדחה.
ג. הסניגור טען כי בעדותו של גטניו בביהמ"ש הגיון פנימי, שכן אלי הוא שהוכהע"י גטניו ולכן מסתבר שהוא ירה בו, ודבריו במשטרה היו טעונים תוספת ראייתיתבדרגת סיוע. התוספת הראייתית הנדרשת על פי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות לאמרהשנתן עד מחוץ לכתלי ביהמ"ש היא "דבר לחיזוקה". להבדיל מראיית סיוע, אין ראייתהחיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנוייה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלאדי בראייה המגבירה את אמינותה של האמרה ע"י אישור פרט רלבנטי לעבירה שבאמרה. עםזאת, תוספת ראייתית ברמה זו משקפת את הרף המינימלי הדרוש להרשעה. רף זה יספיקרק כאשר המשקל הפנימי של האמרה הוא מלא. מנגד, ככל שהמשקל הפנימי של האמרה קטןיותר תדרש תוספת ראייתית גדולה יותר שאף עשוייה להגיע לדרגת סיוע. בענייננו סמךביהמ"ש ללא סייג על אמרת גטניו ודחה את עדותו בביהמ"ש כלא מהימנה ובעניין זהאין יסוד להתערב.
ד. אמרתו הראשונה של גטניו נמסרה כשהוא נלחם על חייו, וכידוע, נסיבה זוכשלעצמה תומכת באמינות הדברים. ההנחה שמקורה בנסיון החיים היא כי כאשר אדם נתוןבסכנת חיים בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לודבר, אלא מבקש לספר את האמת ולגלות מי פגע בו. הנחה זו היא גם ביסוד הוראת סעיף10 לפקודת הראיות המכשירה אמרה של קרבן מעשה אלימות המצוי במצב של גסיסה. (ראיהלפי סעיף 10 לפקודה אינה טעונה תוספת ראייתית כלל, אך התביעה לא הסתמכה על סעיףזה). זאת ועוד, משהתאושש גטניו הוא חזר על גירסתו המפלילה, אלא הבהיר כי ינהגעל פי הנורמות המקובלות על עבריינים ויסרב להעיד. התנהגותו של גטניו בביהמ"שהמתיישבת עם דבריו אלה בחקירה, היעדר הסבר הגיוני לשינוי הגירסה שמסר באמרתו,נסיבות מתן האמרה המחזקות את אמיתותה, מביאים למסקנה שהאמרה היא אמת לאמיתה
המבוססת היטב. נמצא כי התוספת הראייתית הנדרשת אינה עולה על הרף הנדרש בסעיף10א' לפקודה.
ה. אשר לעונש - הסניגור טוען כי בגזר הדין נפלה טעות משפטית בכך שביהמ"ש הורהעל הצטברות עונשי המאסר. טענה זו יש לדחות. המערער ירה לעבר שני אנשים בכוונהתחילה להרגם. האחד נהרג והשני נפצע. מדובר איפוא בשני מעשים פליליים, וביהמ"שרשאי להטיל בגין כל אחד מהם עונש נפרד ואף להורות על ריצוי מצטבר של עונשים. אףשמאסר עולם הוא מאסר לכל אורך חייו של נאשם, הרי על פי הפרקטיקה המקובלת נקצבהעונש בדרך כלל ע"י נשיא המדינה. על כן, להוראה בדבר נשיאת עונשים במצטברמשמעות מעשית. אף לגוף העניין אין יסוד להתערב בהוראה בדבר ריצוי מצטבר שלהעונשים, הנותנת ביטוי לערכם של חיי אדם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"דדוד יפתח למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 21.7.96).
ע.א. 2904/92 - עיריית ת"א נגד עזבון המנוח לטרהויז ואח'
*חיוב עיריה בפיצויים בגין הריסת מבנה מסוכן בלי להודיע תחילה לבעל המבנה על ההריסה. *רשלנות תורמת. *שיעור הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 394/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. מנהל העזבון של המנוח, מר אפריים אוחיון הנקרא כעת בשם המשפחה אוריון,הינו יורשו של המנוח ולמעשה המשיב המרכזי בערעור זה. (להלן: אוריון או המשיב).המנוח היה הבעלים של מבנה בשכונת נווה צדק בת"א והתגורר במבנה עד לפטירתו ביום21.3.77. אחריו לא התגורר במבנה איש. ביום 5.8.79 ניתן צו לקיום צוואת המנוחהמקנה לאוריון את הבעלות בנכס. באמצע שנת 79 החל אוריון לבדוק את אפשרויותשיפוץ המבנה. בפברואר 81 קבעו מהנדסי העירייה שבדקו את מצב המבנה, בתוקף סמכותםשבחוק העזר ת"א - יפו (הריסת מבנים ישנים), כי "המבנה הרוס כולו" ויש להרוסאותו סופית. ביוני 81 הרסה העירייה את המבנה בהסתמך על חוק העזר האמור. חוקהעזר מסמיך את העירייה להרוס מבנים שנשקפת מהם סכנה לציבור, אך בתנאי מוקדם שישלשלוח לבעל הנכס הודעה בדבר כוונה לבצע את ההריסה. בענייננו הסתפקה העירייהבהדבקת ההודעה על דלת המבנה, שכן לטענתה לא היה באפשרותה לאתר את כתבתו שלאוריון.
ב. בעקבות הריסת המבנה הגיש אוריון נגד העירייה תביעה בגין כניסה שלא כדיןלמקרקעין והשגת גבולו ע"י הריסת ביתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נתקיים התנאי שלמשלוח הודעה לאוריון, שכן בנסיבות העניין לא היה די בהדבקת הודעה על הבית כדילמלא את דרישת חוק העזר. לדעת ביהמ"ש היה באפשרות העירייה לאתר את כתובתו שלאוריון. כשלא נמסרה הודעה כדין הרי ההריסה לא נעשתה כחוק. ביהמ"ש חייב אתהעירייה לשלם לאוריון 56,000 דולר עבור הריסת הבית, ועוד כ-15,000 דולר עבוראבדן רווח בשל אי השכרת המבנה. הערעור על עצם החיוב נדחה והערעור על סכום החיובנתקבל.
ג. השאלה הראשונה העולה לדיון הינה עם פעלה העירייה כדין. כדי שהריסת המבנהתהיה כדין צריכה היתה העירייה לקיים את התנאים האמורים בסעיפים 4 ו - 7 לחוקהעזר. לפי סעיף 7 לחוק מסירת ההודעה חייבת להיות לאדם שאליו היא מכוונת, ורק אםאי אפשר לקיים את המסירה, ניתן להציג את ההודעה במקום בולט במגורים או בעסק, אועל גבי הנכס או באמצעות פרסום בעיתון בעל תפוצה. בענייננו אין סיבה לסטות מןהקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, לפיהן היה באפשרותה של העירייה לאתר אתאוריון ולשלוח לו אישית את ההודעה. בנוסף קבע ביהמ"ש קביעה עובדתית כי אף חלופתההדבקה לא קויימה כיאות וכי גם אם היתה הדבקה הרי לא הוצגה ההודעה במקום בולט.כך שלא היתה הודעה כדין.
ד. אשר לטענת העירייה כי מצב המבנה בחודש מאי היה חמור עד כדי כך שהצדיקהריסה מיידית, מבלי שיהיה צורך במשלוח הודעה לבעל המבנה, כפי שמאפשר סעיף 4(ג)לחוק העזר - דינה של טענה זו להדחות. זאת משום שלא נערכה בדיקת מהנדסים מוסמכתמטעם העירייה בנוגע למצב המבנה בחודש מאי סמוך להריסה. דו"ח המומחים מחודשפברואר לא הוכיח במידה מספקת את הצורך בהריסה מיידית של המבנה. מכאן שההריסה לאנעשתה כדין והוכחה עוולת הנזיקין כנגד המערערת.
ה. העירייה טוענת טענה של "רשלנות תורמת" מצד אוריון. טענה זו יש לדחות. טענתהעיריה מייחסת למשיב רשלנות תורמת בשני נושאים: בכך שהפר את חובתו, על פי סעיף2א' לחוק העזר, להחזיק את המבנה במצב תקין; ובעיקר בכך, שע"י אי מסירת מידעבדבר כתובתו וזיקתו לנכס, גרם במידה רבה לאי מסירת הודעה מצד העירייה בדברהכוונה להרוס את המבנה. אין כל ממש בטענה הראשונה. אם צדק ביהמ"ש בקביעתו שלאהוכחה הצדקה להרוס את המבנה בחודש מאי, שבו נעשה הדבר, כי אז אין כל רלבנטיותלשאלת ההזנחה של המבנה מצד המשיב, לצורך קביעת קיומו או אי קיומו של אשם תורם.אשר לטענה בדבר האשם התורם ע"י אי מסירת מידע לעירייה על מעמדו של המשיב ביחסלמבנה וכתובתו - משלא הועלתה טענת הרשלנות התורמת, בקשר לאי מסירת מידע עלהזיקה לנכס מצד המשיב, בכתב ההגנה, ומשנטען ע"י העירייה בהקשר אחר כי אין קשרסיבתי בין אי משלוח ההודעה לבין הריסת המבנה, הרי שדין הטענה בדבר תרומתהרשלנות להידחות.
ו. אשר לגובה הפיצויים - ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההערכה כי עלות הקמתו שלהמבנה מחדש הינה 72,000 דולר, וכי העלות הכוללת של השיפוצים שנדרשו במאי 81,לשם הבאת המבנה למצב שמיש, היתה 16,000 דולר. לכן הפיצוי שחבה העירייה הינוסכום של 72,000 דולר פחות 16,000 דולר, דהיינו סכום של 56,000 דולר. טענתהעירייה לגבי הצורך להפחית ממחיר ההקמה את הפחת על המבנה לא נתקבלה. כן קבעביהמ"ש פיצויים בגין אבדן דמי שכירות, כאשר לדעתו יכול היה אוריון להשכיר אתהמבנה. על שיעור הפיצויים מערערים שני הצדדים. הלכה היא שאין ביהמ"ש שלערעורמתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה, ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו, אלא אםסכום הפיצויים הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בשיקולי ביהמ"ש.
ז. הנזק הינו הריסת המבנה, והפיצוי אמור לפצות את הניזוק בצורה הוגנת על נזקזה. דא עקא, שמדובר במבנה ישן בן 80 שנה, רעוע ביותר. במצב זה, אם יפסוק ביהמ"שפיצוי כגובה עלות הבנייה מחדש, אזי ייצא התובע נשכר במידה מרובה שכן יקבל מבנהחדש תחת המבנה הישן והרעוע. מאידך, אם יפסקו פיצוי כגובה עלות נכס בן 80 שנה,הרי שלא יוכל התובע לבנות את המבנה מחדש באמצעות סכום זה. כלל יסודי בדיניהנזיקין הינו כי יש לשאוף במידת האפשר להשבת המצב לקדמותו. אין לקבל את הסברהשכאשר נהרס בית שלם, לחלוטין, עקב מעשה רשלני של מאן דהוא, והבית הינו בית ישןמאד, שנבנה לפני עשרות רבות של שנים ורעוע ובמצב של התפוררות, כי אז יגיעלניזוק כפיצוי סכום השווה לעלות של בניית בית חדש בגודל של המבנה ההרוס. איןבכך "החזרת המצב לקדמותו" אלא הרבה יותר מזה. יש למצוא אומדן משביע רצון והוגןלסכום הפיצויים, אשר ישקף את הנזק שנגרם לניזוק בפועל.
ח. יש לבצע אומדן של שוויו של מבנה ישן כפי שהיה במקום, במצב שהיה נתון בו,והנזק הכספי הכולל שנגרם לאוריון. יש לקחת בחשבון את גילו של המבנה ומצבו הרעועכפי שהוזנח ע"י אוריון במשך תקופה ניכרת, אך גם אין להתעלם מכך שעקב מעשהההריסה אבד לאוריון באופן פוטנציאלי נכס בעל ערך כלכלי. בהתחשב בכל אלה ובאומדןעלות הבניה יש להעמיד את הפיצוי בעילת ההריסה על 31,000 דולר במקום 56,000דולר. אשר לשאלת הפיצוי עבור אבדן שכר הדירה - לא היתה הצדקה לפסוק לאוריון
פיצוי בגין עילה זו. בהתחשב במצבו הרעוע ביותר של המבנה, והעובדה שהמשיב לא עשהדבר כדי לקדם את שיפוץ הבית מדצמבר 80 ועד הריסת המבנה ביוני 81, ספק גדול אםהתכוון המשיב ברצינות לבצע את עבודות השיפוץ. לפיכך מן הדין לבטל את קביעתביהמ"ש בדבר תשלום פיצוי למשיב בנושא זה.
(בפני השופטים: בך, חשין, טל. החלטה - השופט בך. עו"ד א. אלרום למערערת,עוה"ד א. סוכובולסקי וע. גורן למשיבים. 4.8.96).
בש"פ 5477+5500/96 - מדינת ישראל נגד יואב בן ג'י רחמים
*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בשתי עבירות אינוס שעובדותיהן דומות. על פי כתב האישום שיכנעהמשיב בשתי הזדמנויות, ביום 25.6.96 וביום 5.7.96, נערה צעירה לנסוע עימובמכוניתו בשעות הלילה המאוחרות, הוביל אותה למקום בודד ובעל אותה למרות רצונה.המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים רק בשל האישום השני. ביהמ"ש המחוזיסבר כי התשתית הראייתית אינה מספקת למעצר. לדעתו, הואיל והמשיב טען שהמתלוננתהסכימה לבעילה ודבריו נתמכו בכך שנסעה עימו בשעות לילה מאוחרות, אין מקוםלהורות על מעצרו. הערר נתקבל.
ב. הסכמת הנערה לנסוע עם המערער בשעות לילה אינה מהווה אינדיקציה שהסכימה כייבעל אותה. מנגד, דברי המתלוננת נתמכים במצבה הנפשי הקשה מיד לאחר הבעילה, עליההעידו חברותיה. כידוע, מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירות מין הוכר כראייה עצמאית,שבדומה לסימנים פיזיים על הגוף כשרה מבחינה טכנית לשמש סיוע. מכאן שהמסקנה בדברהיעדר ראיות לכאורה מוטעית. תמוהה גם העובדה שהמדינה, ובעקבותיה ביהמ"ש לאהתייחסו לעבירת האינוס הראשונה, שכן ברור ששני מעשי אינוס מגבירים את החששלפגיעה בשלום הציבור. כך או אחרת, גם אם לא מתחשבים באישום הראשון, נסיבותהאישום השני בצירוף עברו הפלילי החמור של המשיב, הכולל גם מעשה מגונה, מעידעליו כי שחרורו מן המעצר יעמיד את שלום הציבור בסכנה חמורה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמנואל לינדר לעוררת, עו"ד תמיר אור למשיב.1.8.96).
בש"פ 5543/96 - מדינת ישראל נגד יפה גבאי
*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבה הואשמה ביחד עם בעלה ושניים נוספים בעבירות של מכירת 4 מנותהירואין לסוכן משטרתי והחזקת כ-68 גרם הירואין באריזות שלא לצריכה עצמית. בעלהשל העוררת הודה באשמות המיוחסות לו ואילו המשיבה כפרה בהן, כאשר לטענתה הוחזקהסם ע"י בעלה. המדינה ביקשה את מעצר המשיבה ובעלה עד תום ההליכים בהתחשב בחומרתהעבירה, מכירת ההירואין לסוכן המשטרתי והחזקת כמות מסחרית של הירואין בתנאיםובצורה המעידים על הכוונה להפיצו. כן צויין עברה של המשיבה הכולל הרשעותבעבירות סמים ותלוי ועומד מעליה עונש מאסר על תנאי בר הפעלה של 18 חודשים.
ב. הסניגור מסכים כי לעניין הבקשה להחזקה במעצר עד תום ההליכים, יש ברשותהתביעה "ראיות לכאורה" והתנגדותו למעצר נעוצה בנסיבותיה האישיות של המשיבההמצדיקות, לדעתו, חלופת מעצר. למשיבה 5 ילדים בגילאי 16-8 שנים ובעלה מרצה עונשמאסר. כליאתה של המשיבה יותיר את חמשת הילדים ללא הורים, מפוזרים בין בני משפחהונתונים לחסדי זרים. לטענת הסניגור, גם כשמדובר בעבירות סמים מסוג הירואין,עדיין יכולות להיות נסיבות שתאפשרנה נקיטה בחלופת מעצר ואין מדובר ב"מעצר חובה"כמו בעבירת רצח. בימ"ש השלום "לאחר לבטים רבים" הגיע לכלל מסקנה כי "במקרה זה
ראוי שגורלם של הילדים יטה את הכף כנגד מעצרה של המשיבה" והורה על שחרורהבערובה של הפקדת 7,000 ש"ח במזומנים ו-30,000 ש"ח ערבות עצמית וצד ג'. עררהמדינה לביהמ"ש המחוזי נדחה, פרט לכך שהוחלט כי המשיבה תהיה נתונה ב"מעצר בית".הערר נתקבל.
ג. האינטרס הציבורי מחייב מאבק עד חורמה בנגע הסמים האוכל בנו, ואין, ולאיכול להיות, ויכוח כי מלחמת חורמה כזו מחייבת נקיטה באמצעים נוקשים המחייבים לאאחת הקשחת הלב. כאשר מדובר בסוחרי סמים, אין מקום לנקיטה בחלופת מעצר אלאבנסיבות נדירות. נכונה גישת הסניגור כי החזקה במעצר של עברייני סמים אינה חובהוכי יהיו מקרים שבהם יהיה מקום לשקול חלופת מעצר, אך אין לומר כי המקרה דנא באבגדר המקרים החריגים. אין מדובר כאן במעידה מקרית וחד פעמית, אלא בהתנהגותהמשקפת אורח חיים, על אף האזהרה וההתרעה הטמונות בהרשעות קודמות ובהתליית מאסרעל תנאי לתקופה לא מבוטלת. המשיבה לא רק "ידעה" על פעילותו הנוראה של בעלה, אלאשיקעה עצמה בתוכה ונטלה בה חלק ממשי. במצב דברים שכזה, גם אם נקרע הלב ממצבהילדים, אין מנוס ממתן עדיפות מוחלטת לעניין הציבורי שבהדיפת הגל העכור שלשימוש בסמים קשים המאיים להציפנו. לנגד עיני ביהמ"ש חייבת לעמוד התמונה הנוראהשל המכורים לסמים, גם אם ליבו עם סבלם של ילדיהם של מפיצי הסמים הקשים. לפיכךיש להורות על מעצר המשיבה עד תום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד איילון אינפלד למבקשת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיבה.5.8.96).
בש"פ 5594/96 - מדינת ישראל נגד גמאל נאורה
*הארכה שניה של מעצר מעבר לשנה (גניבת רכב ומסחר בחלקי רכב גנובים).
*טענה של אפליית הנאשם הגר בבית לחם לעומת נאשם הגר בישראל(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב ושלשה אחרים הואשמו בעבירות של גניבת רכב, סחר ברכב ובחלקי רכבגנובים וזיוף מסמך. עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקת המשיב במעצר עד תוםההליכים וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו בערובה. ביהמ"ש העליון קיבל את עררה שלהמדינה והמשיב נשאר במעצר עד לתום ההליכים. משחלפה שנה ביקשה התביעה להורות עלהארכת המעצר וביהמ"ש נעתר לבקשה. הדיון במשפטו של המשיב טרם הסתיים והתביעהחוזרת ומבקשת הארכה נוספת של המעצר ל-3 חודשים נוספים. ב"כ המדינה הבהירה כיבבסיס ההחלטה בדבר החזקת המשיב במעצר עומדת הקביעה שהמשיב נמנה על חבורה שעסקהבשיטתיות ובמשך תקופה ממושכת בסחר בחלקי רכב גנובים ושמסוכנותו ברורה על פניה.התובעת ציינה את העובדה שהמשיב הוא תושב בית לחם והדרך היעילה היחידה להבטחתהתייצבותו למשפט היא להמשיך ולהחזיקו במעצר. מנגד טוען הסניגור כי המשיב הופלהלרעה ביחס לשותפו ששוחרר בערובה. לטענתו, העובדה שהמשיב הוא תושב בית לחםושותפו תושב לוד אינה מצדיקה את האפליה. כן הוא טוען כי הראיות במהלך פרשתהתביעה כירסמו והחלישו במידה משמעותית את כוחה של "הראייה לכאורה" העומדת בבסיסהמעצר. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. טענת האפליה שהעלה ב"כ המשיב הועלתה כבר ידו ונדחתה מן הטעם ש"כיום איןאפשרות להבטיח את הופעתו (של המשיב) במשפט אם ישוחרר". על ב"כ המשיב היה להצביעעל דרך יעילה להבטחת התייצבות המשיב להמשך הדיונים אם ישוחרר, אך לא הביא כלהצעה בהקשר זה. כך שנשמט הבסיס מתחת לטענת האפליה. גם הטענה בדבר הכירסום שחלבמשקל הראייה לכאורה דינה להידחות. טענה זו נסמכת על שינוי שחל בנסיבות ומקומהבהליך של עיון חוזר.
ג. מכאן לשאלת קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים הארכה שניה של תקופת המעצר.הכלל הוא שביהמ"ש לא יורה על הארכה שניה אלא במקום שאין מנוס מכך, ועל התביעה
לשכנע את ביהמ"ש בדבר קיומם של נימוקים המצדיקים קביעה כאמור. במקרה דנן קיימתתשתית מספקת להיעתר לבקשת המדינה. העבירות המיוחסות למשיב הפכו מנגע פושהלמגיפה של ממש, ועל בתי המשפט לתרום תרומתם למאבק בתופעה עבריינית קשה זו, ביןהיתר, ע"י הבטחת תקינותם של ההליכים במשפטיהם של המובאים לדין בעבירות מסוג זה,ומניעת האפשרות מעבריינים אלה להמשיך ולעסוק בפעילותם העבריינית כל עוד נמשכיםההליכים המשפטיים בעניינם. אין לומר שההליך במקרה דנן מתמשך יתר על המידה בשלשיקול זר כלשהו. ההתמשכות נובעת מהעומס הכבד המעיק על ביהמ"ש המחוזי, ועומס זהלבדו אינו מספיק, בנסיבות העניין, כדי להצדיק שחרור בערובה העשוי לסכל את המאמץשכבר הושקע בניהול המשפט נגד המשיב.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד מוחמד פוקרא למשיב.7.8.96).
בש"א 4609/96 - ויקטור צמח נגד ליליאנה רבינוביץ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר ניתנה רשות ערעור והערעור לא הוגש במועד(ערעור על החלטת הרשמת שלא להאריך מועד להגשת ערעור - הערעור נתקבל).
א. לבקשת רשות לערער בגלגול שלישי ניתנה למבקש ביום 5.7.95 רשות ערעור בשאלהמשפטית אם ניתן להפחית פיצויים מוסכמים מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופותבשל הפרת חוזה) כאשר התביעה היא על פי שטר שניתן להבטחת התשלום. המבקש, שאינומיוצג ע"י פרקליט, לא ידע כי בעקבות מתן הרשות עליו להגיש ערעור וסבר שדי בבקשהלרשות ערעור שהגיש. כשהתבררה לו טעותו הגיש ביום 8.4.96 בקשה להארכת מועד להגשתהערעור והבקשה נדחתה. הערעור על כך נתקבל.
ב. על מנת להיעתר לבקשה להארכת מועד היה על המבקש להצביע על קיום "טעםמיוחד". כרגיל, אין טעות שבחוק של בעל דין או של בא כוחו משמשת כ"טעם מיוחד"להארכת המועד. עם זאת, במקרה הנדון כאן קיים מכלול של שיקולים שבכוחם המצטברמצדיקים הארכת המועד, אף כי יכול ובכל אחד מהם בנפרד לא היה די.
ג. ראשית, ניתנה רשות לערער בנקודה משפטית ולכאורה מדובר איפוא בשאלה בעלתחשיבות כללית; שנית, הגשתו של כתב הערעור (לאחר שניתנה רשות לערער) היא במידהרבה עניין טכני, שהרי מכח תקנה 416 פטור המערער מלכלול בכתב הערעור את נימוקיהערעור ואף להגיש עיקרי טיעון. משניתנה רשות לערער משמש כתב הערעור אך כהודעהלבעלי הדין שכנגד שהמערער מבקש להשיג על פסק הדין כבר על יסוד הנימוקים בבקשה.איחור בהגשת ערעור בנסיבות אלו פוגע פחות ב"חסינות" שניתנה לבעלי הדין שכנגדמפני תקיפה של פסק הדין, שהרי המסמך "המרכזי" שישמש תשתית לערעור הוא הבקשהלרשות לערער; שלישית, המערער אינו מיוצג ע"י פרקליט ואין ספק בדבר שלא היה זהבכוונתו לזנוח את הערעור אלא לא ידע שעליו להגיש ערעור. לפיכך יש לקבל אתהערעור ולהאריך את המועד להגשת הערעור. (המשנה לנשיא ש. לוין העיר שיש מקוםלשקול את תיקונה של תקנה 416 באופן שאם ניתנה רשות לערער יראו את הבקשה לרשותלערער כערעור).
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. המבקש לעצמו, עוה"ד י. דולינגר וא. אורנשטייןלמשיבים. 5.8.96).
ע.א. 4225/92 - מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים נגד יוסף שומרוני ואח'
*חיוב במס שבח כאשר שני אחים חילקו ביניהם נכסי מקרקעין וכל אחד העביר למשנה ב"מתנה" חלקו בנכס מסויים תמורת "מתנה" נגדית בנכס אחר. *אימתי חל פטור ממסים בחלוקת מקרקעין בין שותפים(הערעור נתקבל).
א. המשיבים הם שני אחים שבבעלותם המשותפת היו 5 נכסי מקרקעין (להלן: הנכסים)במקומות שונים בארץ. המשיבים החליטו לחלק בניהם את הנכסים בעין, ועשו זאתבמתכונת של עיסקאות נפרדות כאשר לכל נכס. בנכס אחד העביר אח אחד למשנהו את
זכויותיו ובנכס אחר העביר לו האח את זכויותיו. הם לא שילמו תשלומי איזון בגיןהפרשי השווי בין הנכסים שעמדו על סכום של 105,000 ש"ח. המשיבים הצהירו בפנישלטונות מס שבח על כל אחת מן העיסקאות בנפרד וביקשו ביחס לכל עיסקה פטור מתשלוםמס בהסתמך על הוראת סעיף 62(א) לחוק מס שבח מקרקעין (להלן: החוק) המורה כי"מכירת זכות במקרקעין... ללא תמורה מיחיד לקרובו יהיו פטורים ממס". בתחילההוציא המערער שומות זמניות למשיבים בהתאם להצהרותיהם, אולם, משנתחוור למערער כימדובר במספר עיסקאות מכירה בין המשיבים, עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 85 לחוק,תיקן את שומותיהם של המשיבים והוציא להם שומות סופיות בהן חוייבו בתשלומי מס.
ב. השגת המשיבים נדחתה ע"י המערער בנימוק שהם ביצעו בעיסקאות המתוארות פעולותחליפין החייבות במס. המשיבים ערערו לועדת הערר בטענה שהעיסקאות פטורות ממס עלפי סעיף 62 לחוק, וכי אין לראותן כעיסקות חליפין. בוועדה העלו טענה חדשה כיהעיסקאות המתוארות מהוות חלוקת מקרקעין בין בעלים משותפים, שנעשתה באופן יחסיוללא תמורה, הפטורה ממס על פי הוראת סעיף 67 לחוק, האומר כי "מכירת זכותבמקרקעין שהיא חלוקת מקרקעין בין בעליה המשותפים... פטורה ממס". ועדת העררקיבלה את עררם של המשיבים על יסוד סעיף 67 לחוק. הערעור נתקבל.
ג. בפסיקתו של ביהמ"ש העליון נקבע בעבר מספר פעמים כי הפטור הקבוע בסעיף 67לחוק אינו חל על חלוקה של נכסים אחדים בבעלות משותפת. הלכה זו עולה בקנה אחד עםהתכלית החקיקתית של סעיף 67. הפטור הקבוע נועד להקל על פירוק שיתוף בנכסמקרקעין מסויים מבלי שהדבר יוגדר כאירוע מס לצורך החוק. מטרת הסעיף איננה לפטורממס כל הסדר של פירוק שיתוף במקרקעין כאשר לא מדובר בנכס אחד. אין גם לקבל אתטענתם המקורית של המשיבים כי על העיסקאות חל הפטור לפי סעיף 62. אין מדובר כאןבמתנה ללא תמורה שהעניק אחד האחים למשנהו, אלא ב"מתנות הדדיות" שלמעשה היו אלהעיסקאות חליפין, כאשר בתמורה ל"מתנה" שנותן האח האחד, הוא מקבל "מתנה" מהאחהאחר. למסקנה שמדובר בעיסקת חליפין גם תימוכין בנסיבות העניין, כאשר כלההעברות, 5 במספר, נעשו באותו יום עצמו. לפיכך צדק המערער כשהוציא למשיביםשומות מס.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' לאהמרגלית למערער, עו"ד ר. שיוביץ למשיבים. 7.8.96).
בש"פ 5402/96 - שמעון שוורץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ביידוי אבנים על רכב בשבתות בכביש בר-אילן. *המדיניות של מעצר בעבירה מחמת חומרתה כשלעצמה בעקבות תיקון החוק(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, יליד 77, הואשם יחד עם שניים אחרים בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיבתחבורה, כאשר לפי הטענה יידה בליל שבת, לאחר חצות, אבן לעבר מכונית שנסעה ברח'בר אילן מתוך כוונה לפגוע בנוסעי המכונית ולסכן את בטיחותם. התביעה ביקשה מעצרהעורר עד תום ההליכים וטענה כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצר. ביהמ"שהמחוזי סירב לקבוע חלופת מעצר, בין השאר, בשל "ההשפעה הצפויה משחרור כזה עלאותם גורמים השותפים בהתפרעויות האלימות" ולכן הורה על מעצר העורר עד תוםההליכים. הסניגור טוען נגד הנימוק האמור אשר לדעתו הכריע את הכף. כן טועןהסניגור שקיים סיכוי טוב כי העורר יזוכה, וכי על כל פנים מעצרו הינו ענישהחמורה יותר מן העונש הצפוי לו בהתחשב בגילו הרך ובעברו הנקי. הערר נדחה.
ב. התשתית הראייתית שהציגה התביעה הינה בעצמה המספקת למעצר. העבירה המיוחסתלעורר נמנית עם העבירות החמורות המפורטות בסעיף 21א(א)(2) לחסד"פ. עילת מעצרהקבועה בסעיף זה פורשה עד כה על ידי רוב שופטי ביהמ"ש העליון כעילה הרתעתית,הנסמכת על חומרת העבירה כשלעצמה, גם אם אין חשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור. רק
מיעוט מבין השופטים פסק כי חומרת העבירה מקימה חזקת מסוכנות שניתן להפריכה כאשרהנטל להפריך את החזקה הועבר לשכם הנאשם. מעמדת הרוב מתבקשת המסקנה כי, ככלל,כשעילת המעצר הינה חומרת העבירה, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר, שקיים בו אלמנטהרתעתי, בדרך אחרת. השאלה אם יש מקום לשינוי הפירוש שניתן בפסיקת הרוב לאור חוקיסוד: כבוד אדם וחירותו, לא הוכרעה ע"י ביהמ"ש העליון. בתוך כך התקבל בכנסת חוקסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) שייכנס לתוקף במאי 97. החוק ביטל אתעילת המעצר בשל חומרת העבירה, ותחתיה נקבעה שורה של עבירות חמורות שהאישום בהןמקים חזקת מסוכנות הניתנת להזמה על ידי הנאשם. במצב עניינים זה ראוי לאמץ כברהיום את ההשקפה המקלה על הנאשם שכאמור הפכה לחוק. השאלה היא איפוא אם עלה בידיהעורר להזים את חזקת המסוכנות הנובעת מן העבירה המיוחסת לו.
ג. בשאלה אחרונה זו צדק ביהמ"ש המחוזי כי כל עוד נמשכות הפגנות ההמון קייםסיכון של ממש כי אם ישוחרר מי מבין העצורים הוא יחזור ליטול חלק אלים בפעולותהמחאה. העורר, כמוהו כצעירים אחרים הלוחמים לסגירת רחוב בר אילן בשבתות, הסתבךבמעשה אלימות בשל מניעים אידיאלוגיים. במהלך ההפגנות הנערכות לאחרונה מדי שבתברחוב בר אילן, נוקטים חלק מן המפגינים בפעולות אלימות והם פוגעים ברכושומסכנים חיי אדם. יידוי אבנים לעבר מכונית נוסעת או לעבר בני אדם המהלכים בכבישעלולה לגרום למוות או לפציעה קשה, ותופעה מסוכנת זו מחייבת תגובה הולמת שלרשויות החוק. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מ. שכטר לעורר, עו"ד א. פלמור הרץ למשיבה.5.8.96).
בש"פ 5353/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב בשבת ברחוב בר-אילן בירושלים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, יליד פברואר 81, נעצרבמהלך הפגנה בחשד שיידה אבנים לעבר מכוניות נוסעות ושוטרים ברחוב בר אילןבירושלים. בחקירתו לא הודה העורר במעשה וכתב האישום המייחס לו עבירה של סיכוןחיי אדם בנתיב תחבורה הוגש לביהמ"ש המחוזי על יסוד עדויות עדי ראיה. לא היתהמחלוקת כי התשתית הראייתית מספיקה למעצר. הכל גם הסכימו כי קיימת עילת מעצר.אלא שהסניגור טען כי יש לקבוע לעורר, שהוא קטין ועברו נקי, חלופת מעצר. ביהמ"שהמחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים, בנימוק שכל עוד נמשכות ההפגנותקיימת סכנה כי העורר ישתתף בהן וישוב לבצע מעשי אלימות. הערר נדחה.
בדיון בערר הציגה באת כח העורר המלצות אישים מכובדים, רבנים וראשי ישיבה,וטענה שהוריו ומוריו של העורר מתחייבים להשגיח עליו. דא עקא שהמניעיםהאידיאולוגיים שדחפו את העורר והאחרים לסכן חיי אדם לא נעלמו. קיים חשש של ממששכפי שלא היה בכח ההורים והמחנכים למנוע את העורר מליטול חלק אלים בהפגנות, כךלא יהיה בכוחם למנוע בעדו בעתיד מלעשות כן. גם היותו של העורר קטין אינו יכוללהכריע את הכף, שכן כל המשתתפים בהפגנות אלימות הם צעירים ובחלקם קטינים. יידויאבנים לעבר מכונית נוסעת או לעבר בני אדם המהלכים בכביש, עלול לגרום למוות אולפציעה קשה, ותופעה מסוכנת זו מחייבת תגובה הולמת של רשויות החוק. לפיכך איןלהתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' ר. קיטאי לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה.5.8.96).
בש"פ 5349/96 - שאדי מטור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, צעיר כבן 19, הואשםבביהמ"ש המחוזי בעבירת הריגה. בכתב האישום נטען כי העורר רכש אקדח גנובומחסנית, ירה באמו החורגת שעה שישבה בחדר האורחים בדירה, והרגה. ביהמ"ש המחוזיהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, תוך ציון כי בכל מקרה צפוי לו עונש מאסרולא יתכן כי יצא חף מפשע. הערר נתקבל. השיקולים הצריכים לעמוד לעיני ביהמ"שבשלב זה של הדיון הם, ראשית, אם קיימת עילת מעצר, ושנית, אם ניתן להשיג את מטרתהמעצר באמצעים פחות חמורים. אכן, העבירות עצמן מעידות על העורר כי עלול הואלפגוע בשלום הציבור, אלא שבנסיבות המקרה ניתן להסיר חשש זה ע"י חלופת מעצרבגדרה יורחק העורר מבית המגורים המשפחתי. לפיכך הוחלט כי העורר ישוחרר בערבותובתנאי "מעצר בית".
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ש. הלברשטט לעורר, עו"ד נ. גרנות למשיבה.2.8.96).
בש"א 5233/96 - ד"ר אליאב צרפתי נגד שר הבריאות
*בקשה לעיכוב ביצוע התליית רשיונו של רופא שיניים שעשה מעשים מגונים בנשים שביקשו להתקבל אצלו לעבודה (בקשה לעיכוב ביצוע התליית רשיון - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלוםבשתי עבירות של ביצוע מעשים מגונים בכח באשה. המעשים בוצעו במרפאת השיניים שלהמבקש, בנשים שביקשו להתקבל לעבודה במרפאה. אחד המעשים בוצע תוך שימוש בגזהמשמש להרדמה רפואית לשם הרדמת המתלוננת בעת ביצוע המעשה המגונה. המבקש נדוןלשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולתשלום פיצויים למתלוננות. בעקבותההרשעה הוגשה קובלנה נגד המבקש לפי סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים, שר הבריאותקיבל את המלצת הועדה שדנה בעניינו של המבקש, לבטל את רשיונו של המבקש לצמיתותולאלתר. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לביהמ"ש העליון והבקשה דנא היא לעכב אתביצוע התליית הרשיון עד למתן החלטה בערעור. הבקשה נדחתה.
המבקש טוען כי רבים סיכוייו לזכות בערעור והנזק שייגרם לו עקב שלילת מקורפרנסתו רב הוא. מנגד טוען המשיב כי טמונה סכנה רבה בעיכוב ביצוע התליית הרשיון,כשמדובר במקרים חוזרים ונשנים בהם לא התגבר המבקש על יצרו וביצע את העבירותהחמורות תוך ניצול לרעה של מעמדו. הכלל הוא כי עונש שהוטל יבוצע לאלתר ואיןמעכבים ביצועו אלא כחריג יוצא מן הכלל. אין לומר שמקרה זה נופל בגדר החריגיםמכלל זה. באיזון שבין האינטרס של המבקש לאינטרס הציבור גובר אינטרס הציבור.
(בפני: השופטת דורנר. 8.8.96).
בש"פ 4747/96 - יוסף טופול ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה, מרמה וזיוף) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזיבשורה של עבירות גניבה, מירמה וזיוף, בכך שבמהלך 8 שנים גנב ממעבידתו, חברתאמות בע"מ, 13 מליון ש"ח בערכים של היום, בדרכי זיוף ומרמה. בחקירתו הודה העוררבמעשים שיוחסו לו, אך סירב למסור מידע על הכספים שנגנבו. המדינה ביקשה את מעצרושל העורר עד תום ההליכים ונימוקה הוא חשש שהעורר יימלט מן הדין. ביהמ"ש המחוזיקיבל נימוק זה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין טוען כי העורר עלול להמשיך בפעילותו הפלילית אם ישוחרר או להשפיע עלעדים. מעצרו הוא מחמת חשש שימלט מן הדין. חשש זה מבוסס הוא. סביר שנאשם הצפוילעונש מאסר ארוך ואשר שולט בסכום כסף גדול, יעשה הכל כדי להציל עצמו מן העונש.אלא שניתן להסיר חשש זה על ידי קביעת תנאי ערובה הולמים. העורר הציע לשעבדנכסים בשווי של שלושה מליון ש"ח, וב"כ המדינה טענה כי אין בערבות המוצעת כדי
להבטיח את התייצבותו של העורר למשפטו. טענה זו נכונה היא אך יחד עם זאת, קביעתערובה לשחרור לא נועדה לשמש אמצעי עקיף למעצר, ועל כן אין לקבוע תנאי ערובהשהנאשם לא יוכל לעמוד בהם. בכל הנסיבות המסקנה היא שיש לשחרר את העורר בערובהששיעורה בהתאם לאפשרויותיו ואשר מבטיחה גם את התייצבותו למשפט. לפיכך ישוחררהעורר בהפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 5 מליון ש"ח צמודים למדד יוקר המחיהויאסר עליו לעזוב את הארץ.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד זכרוני וכהן לעוררים, עו"ד נ. שילר למשיבה.5.8.96).
בש"פ 5204/96 - גדמילוב מרדכי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה בנסיבות של אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אחר בעבירהשל מעשה מגונה בנסיבות של אינוס. נטען בכתב האישום כי השניים הציעו למתלונן,נער יליד 79 הסובל מליקוי שכלי ונפשי קל, לעלות לדירת השותף בשדרות, וכי בתוךהדירה ביצע העורר בנער מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורהוכן עילת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. עיקר טענתהסניגור היא כי ראוי לקבוע במקרה זה חלופת מעצר, שכן העורר הוא אדם נשוי, אבלילדים, עובד בעבודה קבועה ועברו נקי. הצעתו היא לשחרר את העורר בתנאים מגביליםובהם "מעצר בית". לכאורה טענה זו נראת ראויה. אולם, בהקלטת סתר של שיחה ביןהעורר לבין שותפו לכתב האישום, נשמע הוא אומר: "במידה וישחררו אותי כרגע אניהולך לקרוע את המתלוננן". בנסיבות אלה, "מעצר בית" הנבנה על אמון בנאשם, אינויכול להגן על שלום המתלונן במידה ראויה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד גולן לעורר, עו"ד נ. כץ למשיבה. 2.8.96).
בש"פ 5267/96 - יורם מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר של נאשם ששוחרר בערבות והפר את תנאי השחרור, כאשר בינתיים כבר הורשע ומחכה לגזר דינו (הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של סחיטה באיומים, סרסרותלמעשי זנות ותקיפה. ביהמ"ש סבר כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספקתלמעצר. לפיכך שוחרר העורר בתנאים מגבילים ובכללם איסור התקרבות ל"איזור זנות"בריבוע רחובות במרכז ת"א. המשפט נשמע בעוד העורר משוחרר, הוא נמצא אשם בדינווגזר דינו נדחה למועד אחר. בין לבין נלכד העורר באיזור האסור וביהמ"ש החליטלעצרו עד תום הליכי המשפט. הערר נדחה. העורר טוען כי לא היה מקום בשל הפרת צופעם אחת להורות על מעצר. טענה זו נכונה בדרך כלל אך אינה יפה למקרה דנא. ראשית,מלכתחילה, על אף עברו הפלילי החמור ונסיבות העבירות, המעידות על העורר כי עלולהוא לסכן את שלום הציבור, שוחרר הוא ממעצרו בשל היעדר ראיות מספיקות למעצר.עכשיו, משנמצא כבר אשם, נותרו עברו הפלילי ונסיבות העבירה המעידים עליו כי עלולהוא לפגוע בשלום הציבור. על רקע זה, הפרת הצו על ידיו כשהוא ממתין לגזר הדין,מלמדת שלא ניתן לסמוך עליו כי יקיים את תנאי השחרור.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. דוד לעורר, עו"ד נ. כ"ץ למשיבה. 5.8.96).
בש"פ 5391/96 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (מעשים מגונים של אב בבתו) (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי באינוס ובעשיית מעשה סדום ומעשיםמגונים בבתו בת ה-15 והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש הורה, בהתחשבב"חולשה מסויימת" בראיות שעניינן עבירות אינוס ומעשה סדום, כי המשיב ישוחררממעצרו לאחר סיום עדותה של הבת. לבסוף לא נדרשה הבת למסור עדות שכן הצדדיםהגיעו לעיסקת טיעון. המדינה חזרה בה מן האישום בעבירות אינוס ומעשה סדום והמשיב
הורשע על יסוד הודאתו במעשים מגונים ובבעילה של בן משפחה. מתן גזר הדין נדחהלספטמבר וביהמ"ש נעתר לבקשת המשיב לשחררו מן המעצר בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.המשיב הודה בחקירתו במשטרה בביצוע מעשים מגונים קלים יותר, שעל פי טענתו נעשוביוזמת הבת. כיום, לנוכח הודאתו של המשיב באשמה על פי עיסקת הטיעון, אין יותרספק כי המעשים המגונים נעשו ביוזמתו וכי מדובר במעשים מגונים חמורים, לרבותמעשים המוגדרים בחוק כבעילה. בנסיבות אלה, כשאשמת המשיב הוכחה, אין מקום לשחררוממעצר בעוד הוא ממתין לגזר דינו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד גב' ענבלרובינשטיין למשיב. 11.8.96).
בש"פ 5446/96 - דני ישראלשוילי נגד מדינת ישראל
*בקשתו של נאשם בעבירות סמים ששוחרר בערבות לאפשר לו לצאת לחו"ל לביקור משפחתי (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים ונעצר עד תום ההליכים. הערר לביהמ"שהעליון נתקבל והוחלט כי לנוכח ההתארכות הצפוייה של ההליכים, בשל העובדה שכתבהאישום מבוסס על עדות שותף לעבירה שמשפטו טרם החל, אין הצדקה להחזיק את העוררבמעצר. הוא שוחרר איפוא בתנאים מגבילים וניתן צו לעיכוב יציאתו מן הארץ. בתוךכך ביקש העורר רשות לצאת לחו"ל ל-3 שבועות לביקור משפחתי ובקשתו נדחתו. העררנדחה. העורר הועמד לדין על עבירות חמורות ושוחרר ממעצרו רק משום התארכות אפשרותשל משפטו. ביני לביני הסתיים משפט השותף והוא נדון לעשר שנות מאסר. משפטו שלהעורר עומד להשמע באוקטובר השנה. נסיבות אלה מעלות חשש של ממש שהעורר, הצפוילעונש מאסר חמור, עשוי להמלט מן הדין אם יורשה לצאת מן הארץ.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ישראל קליין לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 12.8.96).
בש"פ 5540/96 - אלכסנדר רומנובסקי נגד מדינת ישראל
*בקשה להקטנת הסכום שנקבע כתנאי לשחרור בערובה (בקשה להקטנת דמי ערבות לצורך שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר ושותפולכתב האישום הואשמו בשורה של מעשי מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי, באמצעותם הונומספר לא מבוטל של אנשים וגרפו לכיסם כ-650,000 דולר, כשהם מותירים חלקמקרבנותיהם ללא קורת גג לראשם, וביניהם גם את אשתו וחותנו של העורר. ביהמ"שהמחוזי קבע כי השניים יוכלו להשתחרר בערובה בכפוף לשורה של תנאים וביניהם הפקדתערובה של 100,000 ש"ח. השותף לעבירה הפקיד את סכום הערובה ושוחרר כעבור 53 ימימעצר. העורר עצור מזה כ-5 חודשים בשל כך שאין לאל ידו להשיג את סכום הערובה.הבקשה להקטנת סכום הערובה נדחתה. לעורר מיוחסים מעשי עבירה חמורים. הוא התגוררכשנתיים בקנדה ויש לו באותה ארץ קרובי משפחה. קיים חשש ממשי שהקטנת סכום הערובהתביא להימלטות העורר מאימת הדין לקנדה או לארץ אחרת בה יוכל להיעזר בקרוביו.חומרתם היתירה ואופיים המתוחכם של המעשים נושא כתב האישום מצדיקים את הסכוםשנקבע.
(בפני: השופט קדמי. העורר לעצמו, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 7.8.96).
בש"פ 5558/96 - עפר שדות נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות שלהעלמת הכנסות בשנות המס 90-88 בסכום כולל של כ-8 מליון ש"ח. ביהמ"ש גזר לו שנהמאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של מליון ש"ח. המערער ערער כנגדהכרעת הדין והוא מבקש לעכב את ביצוע העונש שנגזר עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשהלעיכוב המאסר נתקבלה. מבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור, נראה כי על פני
הדברים אין להתייחס אל טענותיו והשגותיו של הסניגור כאל מאמץ עקר להשמטת הבסיסמתחת להרשעת המבקש. הדיון בערכאה הראשונה נמשך פרק זמן ארוך יחסית כשהמבקשמשוחרר בערובה. במצב דברים זה קיים חשש מבוסס כי המבקש יספיק לרצות חלק נכבדמעונש המאסר לפני מתן פסה"ד. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע העונש ככל שהוא מתייחסלמאסר בפועל.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אלי גור לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה.7.8.96).
ע.פ. 6038/93 - מועייד עבדל קאדר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה עקב דריסת שוטר למוות תוך מנוסה מהמשטרה בעקבות פריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער גנב מכונית, פרץ לחנויות וגנב רכוש. בעודו נוהגבמכונית הבחינה בו המשטרה והחל מרדף אחריו. מכונית משטרה חסמה כביש בו אמור היההמערער לעבור. המכונית החוסמת עמדה במרכז הכביש לרחבו ושוטר עמד מחוץ למכוניתכשהוא שולף אקדח. אורות המכונית היו דלוקים, פנס כחול הבהב והמקום כולו היהמואר בתאורת עמודים. המערער נהג במהירות רבה למקום בו עמד השוטר. זה ירה לעברהמכונית והמערער פגע בשוטר וגרם למותו, הפקירו וברח מהמקום. המערער הודהבעובדות הגניבה ושימוש ברכב ללא רשות, אך כפר בכך שהוא היה זה שנהג ברכב שגרםלמות השוטר וכפר בעבירת ההריגה וההפקרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער הןבעבירות שבהן הודה והן בהריגה ובהפקרה וגזר לו 14 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי וכן פסילה מנהיגה לצמיתות. הערעור נדחה.
אין ספק שהמערער הוא שנהג במכונית שפגעה במנוח. עיקר טיעונו של הסניגור כווןלשאלת האחריות הפלילית בגין הריגה. לטענתו, מיריית השוטר לעבר המערער איבדהמערער את השליטה על המכונית ולכן אין להטיל עליו אחריות לתאונה. ברם, על פיהראיות איבד הנהג את השליטה במכונית לאחר הפגיעה בשוטר ולא לפני כן. המערער נהגבפזיזות והרשעתו בעבירת ההריגה מעוגנת בחומר הראיות והוא הדין באשר לעבירתההפקרה. אשר לעונש - אכן אין זה עונש קל, אך העבירות שביצע המערער הן חמורותוהעונש שהוטל תואם את מדיניות הענישה הראוייה.
(בפני השופטים: ברק, בך, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד משה מרוז למערער,עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 7.8.96).
רע"א 3957/96 - ששון מזרחי ואח' נגד יואל לוביאניקר
*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי עד לערעור (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים, בה ביקש לפנותם מן המקרקעיןוהמבנים בהם הם מחזיקים בשכונת גבעת עמל ב' בת"א, ובימ"ש השלום הורה, בפס"דמאפריל 84, לפנותם. ערעור המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה וכן נדחתה בקשתם להרשותלהם לערער לביהמ"ש העליון. המבקשים חזרו והגישו תביעה לבימ"ש השלום "להצהיר עלביטול פסה"ד" שניתן נגדם וזאת משום שלטענתם נתגלו עובדות חדשות המשפיעות עלפס"ד הפינוי. בימ"ש השלום מחק את התביעה ודחה בקשה לעכב את ביצוע הפינוי עדלמתן פס"ד בערעור. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביקשו עיכוב ביצוע הפינויובקשתם נדחתה. על החלטה זו ביקשו המבקשים רשות ערעור ולעכב את ביצוע הפינוי עדלערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כידוע, נענים, בדרך כלל, בתי המשפט, לבקשות לעכב פסקי דין של פינוי בשל החשששלא תהיה אפשרות להשיב את המצב לקדמותו אם יבוצע הפינוי. אולם בענייננו איןהמבקשים חולקים על זכותו של המשיב לפנותם. המחלוקת היא רק על היקף הפיצוי או עלהדיור החילופי שלטענתם הם זכאים לו. כלומר, אפילו יזכו בערעור לא יהיה בכך כדילמנוע את פינויים. לכך יש להוסיף כי סיכויי הערעור שהגישו אינם גדולים. לא על
נקלה יבוטל פס"ד שניתן. הדבר ייעשה, בדרך כלל, אם הוכח שפסה"ד הראשון הושגבתרמית. טענה שלא נטענה כאן.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יורם חגבי חגי למבקשים, עו"ד ש. ליבליך למשיב.17.7.96).
בש"א 3886/96 - אריאנה בע"מ ואח' נגד בוריס פלפל
*בקשה להעברת מקום דיון מבימ"ש בחיפה בנימוק שפרקליטו של הצד השני כיהן כנשיא בימ"ש השלום בחיפה עד לפני 3 שנים (בקשה להעברת מקום הדיון מבימ"ש השלום בחיפה - הבקשה נדחתה).
המבקשים עותריםלהעברת הדיון בתובענה שהוגשה נגדם ע"י המשיב לבימ"ש השלום בחיפה לבימ"ש במקוםאחר. לטענתם ניתנו החלטות שונות בתיק האמור על פי צד אחד ובלי לקבל את תגובתם,ובכלל זה החלטה להעביר את התיק שהיה קבוע בפני השופטת פריאל לשופטתכנפי-שטייניץ. למבקשים אין "שום דעה" לגבי השופטת כנפי-שטייניץ, אך לטענתםמשתמע מההליכים שבתיק, שניתן משקל לעובדה שמי שמייצג את המשיב הוא מי ששימש עדלפני למעלה מ-3 שנים נשיא בימ"ש השלום בחיפה. הבקשה נדחתה.
נושא דומה נדון כבר בתיק אחר ונדחתה בקשה להעביר דיון בתובענה פלוניתמביהמ"ש המחוזי בחיפה לבימ"ש אחר, כאשר הטענה היתה כי פרקליטו של מי שייצג אתהמשיב כיהן בעבר כשופט ביהמ"ש המחוזי. המקרה הנוכחי אינו שונה מהמקרה ההוא.בקשה מסוג זה יש בה משום הטלת דופי בשופטים, העשויים, כביכול, להיזקק לתובענהתוך משוא פנים, אך משום כך שבעבר היה פרקליט שמייצג את אותו צד חברם לכסהשיפוט. ההחלטה להעביר את התיק מהשופטת פריאל לשופטת כנפי-שטייניץ ניתנה ע"יסגן הנשיא על פי בקשה להחשת הדיון שהוגשה ע"י המשיב, לאחר שהשופטת פריאל ציינהכי עקב יומנה העמוס נבצר ממנה להקדים את הדיון. בהחלטה זו אין כל פגם. המבקשיםאינם מעלים כל טענה לגבי השופטת כנפי-שטייניץ ומסיבות אלו, אף כי אין השופטתמתנגדת להעברת הדיון, אין כל עילה המצדיקה העברת הדיון לבימ"ש אחר.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ר. זרייק למבקשים, עו"ד ר. סביר למשיב.30.7.96).
בג"צ 2920/94 - אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נגד המועצההארצית לתכנון ולבניה ואח'
*ביצוע עבודות בכביש חוצה ישראל (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה התחלת העבודות בכביש חוצה ישראל. ב-1976אושרה תכנית ארצית תמא/3 לדרכים ומטרתה התווית השלב הראשון של רשת הדרכיםבמדינה. כבר אז אושר כביש חוצה ישראל. במשך השנים הוכנסו שינויים שוניםולאחרונה הוכנה תכנית מתאר שעניינה קטעים מכביש חוצה ישראל. העותרים דרשו שלאלהמשיך בתכנון אותם קטעים ללא הגשת תסקיר לגבי כל התוואי של כביש חוצה ישראל.הם העלו בעתירתם טיעונים שונים נגד כביש חוצה ישראל בכללו והנזקים שהוא עשוילהביא. מנגד עמדו המשיבים על יתרונותיו של כביש חוצה ישראל והבהירו כי מכיווןשמדובר בקטעים שונים של הכביש, אין צורך להביא תסקיר לגבי הכביש כולו אלא לגביאותם קטעים שמתוכננים עתה, ושאליהם מתייחסת תכנית המתאר האחרונה. העתירה נדחתה.בפסק דינו סקר השופט חשין בהרחבה את תכניות המתאר השונות הנוגעות לכביש חוצהישראל, מידת התערבותו של בג"צ בעבודות התכנון ושיקול הדעת המסור לרשויות התכנוןוכן לסבירות התכניות. בסיכומו של דבר קבע כי אין חובה על המשיבים לערוך תסקירלגבי כל כביש חוצה ישראל כאשר מדובר בקטעים שונים של הכביש.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ר. יפה, ר. זמיר ומ. שרנצל לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן, ח. מלצר, י. לוי, נ. אילןוא. וקסלר למשיבים. 28.7.96).
ב ת ו כ ן
* רע"א 1944/96 - מעמדו של נתבע בתובענה בערעור על החלטה בענין אגרות משפט ─ שעל התובע לשלם .............................................2 ─* ע.פ. 691/92 - הרשעה ברצח. *התוספת הראייתית הנדרשת לאמרה במשטרה שנתקבלה ─ כראייה. *חזקה כי מי שנלחם על חייו אינו מנסה להעליל על ─ מישהו שלא פגע בו. *הצטברות עונש מאסר לעונש מאסר עולם .......2 ─* ע.א. 2904/92 - חיוב עיריה בפיצויים בגין הריסת מבנה מסוכן בלי להודיע ─ תחילה לבעל המבנה על ההריסה. *רשלנות תורמת. *שיעור ─ הפיצויים ...................................................4 ─* בש"פ 5477+5500/96 - שחרור בערובה (אינוס) ..................................6 ─* בש"פ 5543/96 - שחרור בערובה (סמים) ........................................6 ─* בש"פ 5594/96 - הארכה שניה של מעצר מעבר לשנה (גניבת רכב ומסחר בחלקי ─ רכב גנובים). *טענה של אפליית הנאשם הגר בבית לחם ─ לעומת נאשם הגר בישראל ......................................7 ─* בש"א 4609/96 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר ניתנה רשות ערעור והערעור ─ לא הוגש במועד ..............................................8 ─* ע.א. 4225/92 - חיוב במס שבח כאשר שני אחים חילקו ביניהם נכסי מקרקעין ─ וכל אחד העביר למשנה ב"מתנה" חלקו בנכס מסויים תמורת ─ "מתנה" נגדית בנכס אחר. *אימתי חל פטור ממסים בחלוקת ─ מקרקעין בין שותפים .........................................8 ─* בש"פ 5402/96 - מעצר עד תום ההליכים ביידוי אבנים על רכב בשבתות בכביש ─ בר-אילן. *המדיניות של מעצר בעבירה מחמת חומרתה כשלעצמה ─ בעקבות תיקון החוק ..........................................9 ─* בש"פ 5353/96 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב בשבת ─ ברחוב בר-אילן בירושלים) ...................................10 ─* בש"פ 5349/96 - מעצר עד תום ההליכים (הריגה) ...............................11 ─* בש"א 5233/96 - בקשה לעיכוב ביצוע התליית רשיונו של רופא שיניים שעשה ─ מעשים מגונים בנשים שביקשו להתקבל אצלו לעבודה ..............11 ─* בש"פ 4747/96 - מעצר עד תום ההליכים (גניבה, מרמה וזיוף) ...................11 ─* בש"פ 5204/96 - מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה בנסיבות של אינוס) .........12 ─* בש"פ 5267/96 - מעצר של נאשם ששוחרר בערבות והפר את תנאי השחרור, כאשר ─ בינתיים כבר הורשע ומחכה לגזר דינו .........................12 ─* בש"פ 5391/96 - שחרור בערובה (מעשים מגונים של אב בבתו) ....................12 ─* בש"פ 5446/96 - בקשתו של נאשם בעבירות סמים ששוחרר בערבות לאפשר לו ─ לצאת לחו"ל לביקור משפחתי ..................................13 ─* בש"פ 5540/96 - בקשה להקטנת הסכום שנקבע כתנאי לשחרור בערובה ...............13 ─* בש"פ 5558/96 - עיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור ................................13 ─* ע.פ. 6038/93 - הרשעה בעבירת הריגה עקב דריסת שוטר למוות תוך מנוסה ─ מהמשטרה בעקבות פריצה וחומרת העונש .........................14 ─* רע"א 3957/96 - עיכוב ביצוע פס"ד פינוי עד לערעור ..........................14 ─* בש"א 3886/96 - בקשה להעברת מקום דיון מבימ"ש בחיפה בנימוק שפרקליטו של ─ הצד השני כיהן כנשיא בימ"ש השלום בחיפה עד לפני 3 שנים ......15 ─* בג"צ 2920/94 - ביצוע עבודות בכביש חוצה ישראל .............................15 ─