ע.א. 2934/93 - יחזקאל סורוקה נגד אברהם הבאבו ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים. *האם יש לפסוק פיצויים לפי שהות הניזוק במוסד או בבית(מחוזי נצרת - ת.א. 499/88 - הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1991, נפגע קשות בתאונת דרכים באוקטובר 83 והמשיבים אחראיםלפצותו על נזקיו. התאונה אירעה בעת שמערער היה בדרכו מעבודתו לביתו, והוכרה עלידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. כתוצאה מהתאונה סובל המערער משיתוק בארבעגפיים ונזקק לעזרה וסיעוד צמודים במשך כל שעות היממה. כושרו השכלי והתובנה שלהמערער לא נפגעו בתאונה. בסמוך לאחר התאונה שהה במשך 16 חודשים בבית לוינשטייןומאז ינואר 85 הועבר למוסד סיעודי גריאטרי, בית ליכטנשטדטר (להלן: המוסדהגריאטרי).
ב. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה אם יש לחשב את הפיצויים המגיעיםלמערער בהנחה שישהה במוסד, כטענת המשיבים, או שמא על סמך ההנחה שישהה בבית פרטיכטענת המערער. ביהמ"ש הכריע במחלוקת זו לטובת המשיבים, ועל יסוד הנחה זו קבע אתשיעור הפיצויים. בנוסף לכך פסק ביהמ"ש המחוזי למערער פיצויים בפרטי נזק שוניםובכללם סכום של 585,000 ש"ח הוצאות בגין סיעוד לפי 2,000 ש"ח לחודש במשך התקופהעד הגיע המערער לגיל 70.
ג. נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי למסקנתו שיש לצאת מהנחה שהמערער ישהה במוסד ולאבביתו, היו: נכי צה"ל במצבו של המערער, רובם ככולם, אמנם מתגוררים בבית ולאבמוסד, אך יש להבחין בינם לבין המערער, באשר מאחורי נכי צה"ל עומדת מערכת דיניםהמסדירה זכויותיהם השונה ממערכת הדינים הכללית החלה על זכויותיהם של נכים נפגעיתאונות; למערער אין משפחה שתאמץ אותו אל חיקה; אם יהיה המערער בבית יהיה צורךלהקים מעין "בית חולים פרטי" בשל הצורך של המערער בטיפולים שונים ודבר זה כרוךבעלות גבוהה; עלות החזקת המערער בבית פרטי גבוהה במאות אחוזים מעלות החזקתובמוסד; אכן למערער קשיים במוסד גריאטרי בו הוא שוהה עם קשישים, חולים כרונייםוכדומה, אך הפתרון לכך הוא לשפר מצב זה ע"י מתן טיפולים ושירותים נוספים; לאנעשה מאמץ ראוי למצא למערער מוסד מתאים יותר מהמוסד הגריאטרי. הערעור נתקבל.
ד. המערער הוא בן שיח היודע לשמור על קשר עם הבאים איתו במגע והסביבה בה הואנמצא מדכאת ואינה מאפשרת לו קשר כזה. המאושפזים הנוספים במוסד הגריאטרי רובםככולם קשישים, חולים כרוניים, במצב גופני קשה. דברי המערער בעדותו על המצבבמוסד מהווים קריאה נואשת, ברורה וחד משמעית, שקשה להתעלם ממנה, להצילו מהסביבההקשה והמנוונת בה הוא שרוי במוסד הגריאטרי.
ה. הפתרון הראוי לנכים במצבו של המערער הוא במגורים במסגרת של בית ולא במוסד.זו המלצתם של כל המומחים, כולל מומחים מטעם המשיבים. נכי צה"ל שנפגעו בארבעגפיים ומרותקים לכסא גלגלים שאין להם משפחה גם הם משוקמים במסגרת ביתית. שיעורשיקומם של אלה בבתים פרטיים הוא כמעט %100. מומחים הבהירו כי רק במקרים בודדיםהמליצו על מוסד במקום בית. מכאן כי לא רק רצונו של המערער הוא להתגורר בבית ולאבמוסד, אלא שלנכים במצבו הפתרון הראוי והמקובל הוא שיקום במסגרת ביתית.
ו. ביהמ"ש המחוזי סבר שמגוריו של המערער יצריכו הקמת "בית חולים פרטי" בביתו.לחשש זה אין תשתית עובדתית. כל שנדרש למערער בביתו, הוא המשך טיפול פיסיוטרפיופסיכולוגי פעמיים שלוש בשבוע וקבלת תרופות, וקשה להבין על סמך מה הקביעה שישצורך בבית חולים פרטי. אין גם יסוד לקביעה שההפרש בעלות בין החזקת המערער בביתלעומת החזקתו במוסד הוא של מאות אחוזים. העלות החודשית בבית החולים היאכ-10,000 ש"ח ובנוסף על כך חוייבו המשיבים בין כה וכה בתשלום 2,000 ש"ח לחודש.העובדה שחלק מהעלות - תשלום למוסד - חל על המוסד לביטוח לאומי ומכך נהנה המזיק,אין בה כדי לשנות. מבחינת המדיניות החברתית והמשפטית הראוייה, יש לראות את
העובדות כמכלול ואת מידת ההצדקה לפתרון של בית לעומת מוסד מבחינת העלותהציבורית הכוללת.
ז. במרביתן של תביעות הנזיקין בהן נפגעים קשים תלויים בעזרה צמודה של הזולת,מתעוררת השאלה אם לאפשר לניזוק לשהות בביתו או שעליו להיות במוסד כאשר השהותבביתו גורמות למזיק הוצאות ניכרות, שהיו נחסכות בחלקן אילו שהה הניזוק במוסד.מבחינה עקרונית נשלט הנושא ע"י העקרון של השבת המצב לקדמותו. אכן, אי אפשרלהחזיר לנפגע את אשר איבד. אין מחזירים לו את ידו או רגלו שאבדו בתאונה, אךהשאיפה היא ליתן לניזוק אותו סכום כספי, אשר במידת האפשר יעמיד אותו באותו מצבבו היה נתון ללא מעשה הנזיקין. תביעתו של המערער מושתתת אמנם על חוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים ולא על פקודת הנזיקין, אך העקרונות החלים על חישובהפיצויים בנזיקין חלים גם על התביעה על פי חוק הפיצויים.
ח. ביהמ"ש המחוזי סבר, משום מה, שאין להשוות את מצבם של נכים אחרים לנכי צה"לוכי יש הצדקה להעדפתם של האחרונים. גישה זו תמוהה. על שום מה, מה שנחשב להוגןוראוי לנפגעים צה"ל הינו בלתי ראוי, או בלתי הוגן, בבחינת מעל המגיע, לניזוקהתובע בנזיקין? מכח איזה כלל משפטי יש למנוע מהניזוק את הפיצוי ההולם על פיהטיפול המקובל בנכים מסוגו? העלות הגבוהה יותר של שהות בבית, לבדה, בוודאי אינהמצדיקה זאת.
ט. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיחשב את הפיצויים המגיעים למערער על יסודההנחה שיימצא בבית. במסגרת זו ישקול גם ביהמ"ש אם ראוי בנסיבות המקרה שהפיצוייהיה בסכום גלובלי או בתשלומים עתיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד מ.סטוביצקי למערער, עו"ד ע. קרינסקי למשיבים. 9.9.96).
בש"פ 8087/95 - שלמה זאדה נגד מדינת ישראל
*הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים(מחוזי ת"א - ב"ש 2367/95 - ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל ברובדעות).
א. אחד שמעון אוזלבו (להלן: שמעון) וטל בוכניק (להלן: טל) שכרו דירה כשבועייםלפני האירוע נשוא כתב האישום. יום לפני האירוע הצטרף אליהם העורר. ביום האירועשהו בדירה העורר ושמעון. שוטר נכנס לבניין ודפק בדלת בה נמצאו שמעון והעורר.מישהו הציץ בעינית הדלת ולא פתח את הדלת. השוטר צלצל מספר פעמים בפעמון, דפקבדלת, שמע הזזה של חפצים אך הדלת לא נפתחה. העורר הסתכל החוצה דרך החלוןבעצבנות לכל הצדדים. בסופו של דבר נכנסו שוטרים לדירה ומצאו שם סמים מסוג גרסי.לפני שנכנסו, כשהתברר לנמצאים בפנים ששוטרים מגיעים למקום, הורידו מים באסלתבית השימוש ושוטר שסתם את הביוב תפס חבילת הירואין. העורר אמר שאינו יודע למישייכים הסמים, ונאשמים אחרים טענו שהם אחראים לסמים וכי העורר אינו קשורלסמים.
ב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים לאחר שמצא כיקיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר החזיק בסמים שנמצאו בדירה. השאלות המתעוררת הןשתיים: האחת, מה טיבן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כנדרש בסעיף 21א(ב)לחסד"פ; האם בעניין שלפנינו מתקיימות אותן ראיות לכאורה. הערר נדחה ברוב דעותהנשיא ברק והשופטים גולדברג, אור, מצא, חשין, קדמי וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתםהחולקת של השופטים בך וגב' דורנר.
ג. הנשיא ברק: באשר לשאלה מהן ה"ראיות לכאורה" המספיקות בשלב המעצר עד תוםההליכים, היינו מהו טיב ההוכחה הנדרשת להוכחת האשמה של הנאשם - כבכל עניין אחר,
יש לפרש את הוראת החוק על פי התכלית המונחת ביסודה. לשם איתור תכלית החקיקה ישלעמוד על הערכים החברתיים אותם מגשים המעצר עד תום ההליכים על פי העילה שבסעיף21א(א)(1) ועל הערכים החברתיים בהם המעצר פוגע.
ד. הערך החברתי אשר מעצר עד תום ההליכים נועד להגשים הוא הבטחת קיומו התקיןשל ההליך הפלילי ושמירה על שלום הציבור. קיומו התקין של ההליך הפלילי הוא מרכזילקיומה התקין של החברה הדמוקרטית. מדינה השומרת על זכויות האדם צריכה לעיתיםלפגוע בזכויות האדם כדי לקיים זכויות אדם. על כן מוצדק לעצור נאשם אם קיים יסודסביר לכך שנשקפת ממנו סכנה לזולתו, או אם קיים חשש סביר של פגיעה בתקינותו שלהליך הפלילי.
ה. מנגד, מעצרו של הנאשם פוגעת בחירותו, חירות המהווה ערך מרכזי עליו מגן חוקיסוד: כבוד האדם וחרותו. פגיעה זו חמורה ביותר שכן הנאשם הוא בחזקת זכאי. פגיעהזו קשה במיוחד בישראל, בשל התקופה הארוכה, יחסית, בה שוהים עצורים במעצר עדשמסתיים משפטם. לכך יש להוסיף את תנאי המעצר הקשים אשר ברגיל עולים הם בחומרתםעל תנאי המאסר.
ו. קיים שוני בין ההתייחסות לביטוי "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" בענייןהמעצר, להתייחסות לביטוי בהוראת סעיף 158 לחסד"פ הקובעת את הדין באשר לטענה"אין להשיב לאשמה". כשמדובר בסעיף 158, הרי גם אם תדחה הטענה ש"אין להשיבלאשמה" לא יהיה בכך בלבד כדי להשפיע על חרותו של הנאשם. ההחלטה מעבירה לנאשם אתהאפשרות לסתור את גירסת הקטיגוריה, אך גם אם לא יביא עדות כלשהי עדיין אפשרישיצא זכאי בדינו. לאור השוני בתכלית המונחת ביסוד ההוראה - טבעי הוא שטיבההוכחה הנדרש לתביעה בשלב זה יהא שונה מטיב ההוכחה שעל התביעה להביא בשלב המעצרעד תום ההליכים.
ז. כשמדובר בהרשעה בדין על התביעה להסיר כל "ספק סביר" ביחס לאשמת הנאשם.שונים הם פני הדברים בהליך הביניים שעניינו מעצר עד תום ההליכים. כאן הבחינההיא של חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את העיבוד של ההליך הפלילי. התשתית הראייתיתמבוססת על ראיות שאספה המשטרה והמשקפת את עמדתה הראשונית של המדינה. טיב ההוכחההנדרש בהליך העיקרי של אשם או חף מפשע אינה יכולה לחול בהליך ביניים שעניינומעצר עד תום ההליכים.
ח. הערכת הראיות לכאורה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיהרגילה, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל. בשלב הסופי של המשפטהדרישה היא שהאשמה תוכח מעל לספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורי, נשארתראייה גולמית. השאלה שצריך השופט לשאול עצמו הינה אם טיבה של הראייה הוא כזהשקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראייה תהפוך לראייה רגילה אשר על פיה ניתן יהיהלקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. אם על פי הראיות אין סיכוי סביר להוכחת האשמהבתום המשפט אין מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים.
ט. בשלב המעצר עד תום ההליכים על השופט לעיין בכל חומר החקירה, לרבות חומרהחקירה התומך בעמדת הנאשם. בשלב זה אין ממצאים בדבר מהימנות מוסר האמרה, אך דברזה אינו מביא למסקנה כי כל האמרות הן שוות מעמד ושוות משקל. על כן, קיומה שלאמרה המבססת את גירסת התביעה וקיומה של אמרה השוללת גירסה זו, אין בה כדי להביאמניה וביה למסקנה שאין סיכוי סביר להרשעה.
י. אשר לשאלה אם בענייננו קיים חומר ראיות לכאורה לאשמת העורר - אין מקוםלהנחה כי העורר החזיק בסם משום שהחזיק בדירה כאחד מדייריה. העורר נכנס לגורבדירה יום אחד לפני האירועים נשוא כתב האישום וקשה יהיה לבסס על נוכחות קצרה זוהנחה בדבר חזקה. חרף כל זאת, קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר שיתף פעולה עם
שמעון בכל הנוגע להסתרת הסם בדירה ולהורדת הסם באסלה ובכך נעשה שותף להחזקתהסם. לפיכך דין הערר להידחות.
יא. השופט בך (דעת מיעוט): מסכים לפרופוזיציה כי המבחן לקיום "הוכחה לכאורה"לעניין מעצרו של הנאשם הוא אם הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בחומר החקירה שבידיהתביעה מצביע על סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם. ברם, לאחר עיון בחומרהראיות המסקנה היא שיש לאפשר לעורר להשתחרר בערובה, שכן קיים סיכוי מאוד סבירשהשופט שישמע את המשפט לגופו, לא יוכל להשתכנע באשמת העורר בעבירה המיוחסת לובמידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי.
יב. השופטת דורנר (דעת מיעוט): הרף הראייתי שנדרש בישראל עד עתה למעצר עד תוםההליכים - הנמוך במידה ניכרת מהמקובל במדינות דמוקרטיות אחרות - אינו משקףאיזון ראוי בין זכות היסוד של אדם וחרותו לבין האינטרס שבשמירה על שלום הציבור.רף ראייתי נמוך זה לא היה ראוי עוד בטרם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו,ובוודאי אין הוא יכול עוד לנהוג משנתקבל חוק היסוד. חובת הכיבוד של זכות חרותעל פי חוק היסוד מחייבת לשוב ולבחון את הפסיקה הקיימת, כדי לברר אם היא הולמתאת הוראת חוק היסוד.
יג. בהבחנה מדברי הנשיא שעל ביהמ"ש לקבוע אם קיים סיכוי סביר להרשעה על פיחומר הראיות, עולה מדברי השופטת דורנר כי מה שעל השופט לקבוע הוא אם על פי חומרהראיות שבידי התביעה סביר כי יעלה בידיה לעמוד בנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעלכל ספק סביר. השאלה הנשאלת היא אם נאשם שהראיות נגדו מסופקות, יעצר עד שיתברראם לפירכות יש הסבר, או שמא כל עוד לא יוסר הספק לא יעצר הנאשם. כבר היו דבריםמעולם שנאשמים שנעצרו עד תום ההליכים זוכו בשל ספקות שהיו קיימים כבר בעת הליכיהמעצר. מעצר נאשמים למרות ספק באשמה שעלה כבר מחומר הראיות שהציגה התביעה, היהתוצאה של אי התאמה בין מידת ההוכחה הדרושה להרשעה במשפט פלילי למידת הוכחהלכאורית שנדרשה לצורך המעצר. נדרשת קביעה של אמת מידה חדשה שתבטל אי התאמה זאת.בענייננו לא הצליחה התביעה לעמוד בנטל הנדרש ולפיכך דין הערר להתקבל.
יד. השופטים גולדברג וגב' שטרסברג כהן הצטרפו בפסקי דין קצרים לדעתו של הנשיאברק, וכן הצטרפו לדעתו השופטים אור, מצא, חשין וקדמי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גולדברג, אור, מצא, חשין, קדמי, גב'שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עוה"ד בני נהרי, דורון פוש, אביגדור פלדמן ופרוסטלעורר, עוה"ד גב' נאוה בן אור, יהושע למברגר ואריה פטר למשיבה. 15.4.96).(הערה: בשל תקלה טכנית נשמט התקציר של פס"ד זה מן הפרסום במועדו).
ע.א. 1884/93 - פרופ' אלכס דינבר ואח' נגד עזבון המנוח זלמן יערי ז"ל ואח'
*אחריות בנזיקין עקב רשלנות רפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 398/89 - הערעור נדחה).
א. המנוח זלמן יערי סבל ממחלת לב ראומטית מגיל 20 שבעטיה עבר בשנת 84 ניתוחלהחלפת מסתם אאורטלי. לאחר הניתוח קיבל החולה באופן קבוע תרופות נוגדות קרישהעל מנת למנוע היווצרות קרישים על המסתם המלאכותי. בדצמבר 87 עבר המנוח ניתוחלכריתת כיס המרה, במחלקה שבניהולו של פרופ' דינבר. לפני הניתוח הופסק הטיפולבתרופות נוגדות קרישה והוא חודש יום לאחריו במינון גבוה. על אף שהניתוח עברבהצלחה וכן גם שלב ההתאוששות סמוך לאחריו, חלה הדרדרות חריפה במצבו של המנוחיומיים לאחר הניתוח. הנסיונות לייצב את מצבו של המנוח עלו בתוהו והוא נפטרבהיותו בגיל 60.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה סטייה מסטנדרט התנהגות הנדרש מרופא סביר, בכךשלא ננקטו אמצעים מספיקים כדי לוודא שהמנוח הפסיק לדמם לפני שניתנה הוראה
להתחיל בטיפול בנוגדי הקרישה; בכך שניתנה הוראה לתת למנוח תרופה הנוגדת קרישהבמינון גבוה כשמדובר בחולה מדמם; בכך שלא נתקיימה התייעצות עם מומחים בענייןחידוש הטיפול נוגד הקרישה והיתה התעלמות מהתווית הטיפול המוצלחת בעניין זהבעקבות הניתוח הקודם משנת 84. על יסוד כך קבע ביהמ"ש אחריות המשיבים למותו שלהמנוח. הערעור נדחה.
ג. כל הטענות המועלות ע"י המערערים מכוונות כנגד קביעות עובדתיות של ביהמ"שהמחוזי ומסקנות עובדתיות שהוסקו מהן. אין ביהמ"ש העליון מתערב בקביעותיו שלשופט הערכאה הראשונה אלא אם כן הן מוטעות בעליל ואינן יכולות לעמוד על תילן.המשפט שהתנהל היה ממושך ורב היקף, העידו בו מיטב המומחים הרפואיים בתחומיםהרפואיים הנוגעים לעניין ועל יסוד אלה הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנתו כפי שהגיע.
ד. מצבו המיוחד של החולה העמיד את הרופא בפני הכרעות לא קלות. מצד אחד היההחולה זקוק באופן קבוע לתרופות נוגדות קרישה, ומצד שני היה צורך להפסיק מתןתרופות אלה כדי למנוע דימום ולהתחיל במתן תרופות נוגדות קרישה לאחר הניתוח כדילהגן על המסתם המלאכותי. במצב דברים זה, אין ספק שאיתור הבעיות, קביעת סוגהתרופות וכדומה היו בעלי חשיבות עליונה והצריכו זהירות מיוחדת. בשאלה אם מהווההתנהגותו של פרופ' דינבר טעות בשיקול דעת או שהיא חורגת מעבר לכך ויש לראות בהרשלנות, השיב ביהמ"ש המחוזי באופן חד משמעי בקבעו כי בנסיבות המקרה קיימת סטיהמרמת ההתנהגות הנדרשת מרופא סביר. בכך אין להתערב.
ה. רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלו החלטה ההולמת ממצאים גלויים, אלא עליולפעול בשקידה ראוייה ובמאמץ סביר כדי שהממצאים הללו אכן יובאו לידיעתו, שאם לאכן כל החלטה המתבססת על ממצאים חסרים לוקה בחסר. על הרופא מוטלת גם חובה לגלותיוזמה ולברר את העובדות לאמיתן, לחקור ולברר קיומן או אי קיומן של תופעותמסויימות, ולעיתים נדרש הוא לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה כדי לאמת או לשלולממצאים מסויימים. המערער שהיה ער לסכנה שבהיווצרות קרישים על המסתם פעל למניעתסכנה זו אך האופן בו פעל היה רשלני. במקרה שלפנינו נחצה הגבול שבין טעותשבשיקול דעת לבין רשלנות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד קמר למערערים, עו"ד נ. מצגר למשיבים. 12.9.96).
ע.א. 1299/92 - עזבון עליזה מור ז"ל ואח' נגד ד"ר לני רום
*אחריות בנזיקין עקב רשלנות רפואית. *הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק. *שיטת הידות בחישוב פיצויי נזיקין(מחוזי י-ם - ת.א. 157/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. ביום 21.11.88 בשעה 3 לפנות בוקר נפטרה המנוחה עליזה מור בביתה, מחמתאוטם שריר הלב, בהיותה בת 38 שנים. המשיב הוא רופא כללי עצמאי, שהוזעק לביקורבית אצל המנוחה בשעות הבוקר המאוחרות של יום 20.11.88 ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזיטעה באבחנתו לגבי מצבה של המנוחה. עקב הטעות לא אושפזה המנוחה מיד בבית חוליםוזומנה לבדיקה רק ביום שלמחרת, הוא היום שבו נפטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הטעותהיתה "טעות גסה שאיננה אמורה לקרות אצל רופא סביר" ולפיכך המשיב "נושא גםבאחריות למותה".
ב. בעלה של המנוחה (להלן: המערער) שהוא מהנדס מחשבים והיה בזמן האירוע כבן 44שנים, נסע לארה"ב ביולי 88 על מנת לעבוד בשירותה של חברה אמריקאית. המנוחהשעבדה כשכירה בישראל עזבה אף היא את עבודתה והצטרפה למערער באוגוסט 88 עם שניילדיהם. המערער התחיל לעבוד בארה"ב והמנוחה עשתה תכנית עבודה לעסוק כעצמאית.חודשיים לאחר בואה לארה"ב, עברה המנוחה בדיקות רפואיות שבעקבותיהן הומלץ לערוךלה ארטריוסקופיה בברך ימין. מאחר והתובע היה עסוק בעבודתו בארה"ב ובארץ יכלו
להסתייע במשפחה, הוחלט שהמנוחה תקבל את הטיפול בישראל. ביום 17.1.88 שבה המשפחהלישראל, וכעבור 3 ימים ארעו האירועים האמורים. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותו שלהמשיב ואת גובה הפיצויים. ערעור וערעור נגדי נדחו.
ג. בתביעות נזיקין, ובעילה של רשלנות רפואית בפרט, מוטל על התובע להוכיח 5מרכיבים: שקיימת חובה כלפי התובע מצידו של הנתבע; שחובה זו הופרה; שנגרם לתובענזק עקב ההפרה; שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; היקפו של הנזק.בערעור עומדים להכרעה המרכיבים השלישי והרביעי בלבד. המערער טען שיש לפסוק לופיצויים עקב ביטולו של הסכם העבודה בארה"ב, בעקבות פטירתה של המנוחה, משום שלאיכול היה לטפל בילדיו בארה"ב. כן טען כי שכרו נפגע בשל כך שעקב שובו לארץ נאלץלעבור מעבודה בתחום הייצור לעבודה בתחום המינהלי שבו השכר נמוך יותר. ספק רב אםנזק זה שהמערער טוען לו הוא בר פיצוי. אולם ההכרעה בעניין זה אינה צריכהלענייננו.
ד. אפילו קיים קשר סיבתי עובדתי בין התרשלותו של המשיב לבין הנזק שנגרםלמערער, לא קמה חבותו של המשיב אלא כשמתקיים קשר סיבתי משפטי בין הסיבה לביןהתוצאה. טווח אחריותו של המשיב מגיע רק עד גבול הנזק שנגרם בעטיה של התרשלותו.השאלה היא, איפוא, אם היה מצבו של המערער טוב יותר, מבחינת הכנסותיו, אלמלאהתרשלות המשיב. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי אפילו הובהלה המנוחה מיד לביתהחולים, הרי בהסתברות העולה על %51 היתה המנוחה נחלצת מן העניין ונשארת בחייםכשהיא נכה נכות תפקודית הנעה בין %25 ל-%75 וסיכוייה לפתח אוטם חוזר גדולים משלאדם אחר. עוד קבע ביהמ"ש כי סיכויי משפחת המערערים להשתקע בארה"ב היו תלוייםבתנאי ששני בני הזוג היו מצליחים בעיסוקיהם. לאור קביעות אלה האפשרות שהמשפחההיתה חוזרת לישראל סבירה יותר מהאפשרות שהיתה נשארת בארה"ב ומכאן שאין לקבל אתתביעתו של המערער בראש נזק זה.
ה. המערערים תקפו גם את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיה "כאשר עורכים אתהחשבון (לפי שיטת הידות) נמצא כי לתלויים לא נגרם כל 'הפסד ממון' כמשמעו בסעיף80 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בראש נזק זה", וזאת מן הטעם שהמנוחה "בנכותה...לא היתה מועסקת יותר מאשר בחצי משרה". לטענת המערערים לא היתה נכותה הרפואית שלהמנוחה גורעת מיכולתה לעבוד במשרה מלאה הואיל ותפקידה היה תפקיד פקידותי. אכן,הנכות הרפואית ואף התפקודית אינן הנתונים היחידים הנלקחים בחשבון בעת הפסד כושרהשתכרות עתידי, הואיל והן משפיעות באופן שונה על נפגעים שונים. נכות תפקודית של%50 אינה מחייבת בהכרח את המסקנה כי המנוחה בנכותה לא היתה מועסקת ביותר מחצימשרה ולא היתה משתכרת יותר ממחצית שכרה. אעפ"כ אין להתערב במסקנותיו של ביהמ"שהמחוזי. לנגד עיניו היו ראיות בדבר אופי עבודתה של המנוחה. כמו כן, נכותההתפקודית הצפויה של המנוחה אילו נשארה בחיים היתה בכל מקרה בין %25 ל-%75וסיכוייה לפתח אוטם חוזר היו גדולים משל אדם אחר וכן התקצרה תוחלת חייה בין %20ל-%40. היה לו איפוא לביהמ"ש המחוזי על מה שיסמוך.
ו. לחילופין ביקשו המערערים לפסוק לכל אחד מהם סכום גלובלי בנסיבות העניין.צדק ביהמ"ש המחוזי בבואו לחשב את הנזק על פי שיטת הידות, שהיא השיטה המקובלתבחישוב הפיצויים עבור אובדן התמיכה התלויה של המנוחה. אין כל נימוק שיצדיקפסיקת פיצוי בסכום גלובלי. כן יש לדחות את הטענה שלפיה יש לחשב את אובדן התמיכהלפי רמת הכנסתה הצפויה של המנוחה בארה"ב. אין קשר סיבתי בין התרשלותו של המשיבלבין שובה של המשפחה לארץ, דבר שהיה קורה ממילא ללא קשר להתרשלותו, בגין הנכותשהמנוחה היתה נקלעת אליה גם אם המשיב היה מפנה אותה בזמן לבית החולים.
ז. המשיב הגיש ערעור שכנגד בו הוא משיג על עצם חיובו ועל סכום הפיצוייםשנפסק. השגותיו מבוססות בעיקרן על גירסתו העובדתית השונה מגירסת המערערים בדבראופי תלונותיה של המנוחה כפי ששמע אותן. על כך כבר השיב ביהמ"ש המחוזי כי עליסוד הראיות ששמע הוא מעדיף את גירסת התובעים ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: השופטת שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"דעמוס גבעון למערערים, עוה"ד חיים זליכוב וגב' יעל שמיר למשיב. 17.9.96).
ע.א. 5360+5366/93 - סיגנה חברה לביטוח בע"מ נגד הסנה... בע"מ
*פירוש פוליסה לביטוח ימי(מחוזי ת"א - ת.א. 198/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. סיגנה ביטחה את מפעלי ים המלח בפוליסה לביטוח רכוש. הסנה ביטחה את המפעלבביטוח רכוש בהעברה במסגרת פוליסת ביטוח ימי. למבוטח נגרם נזק בהובלה יבשתית,אך הובלה זו היתה מבוטחת ע"י הפוליסה לביטוח ימי של הסנה והסנה אף שילמה למבוטחאת סכום הנזק. הסנה חזרה בתביעה על סיגנה בטענה כי מדובר בשני ביטוחים שיצרוביטוח כפול ושביטחו אותם נכסים לאותם סיכונים. ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כיעל שתי חברות הביטוח להשתתף בתגמולי הביטוח בחלקים שווים. ערעורה של סיגנהנתקבל וערעור נגדי של הסנה נדחה.
ב. בפוליסת סיגנה בוטח כל רכושו של המפעל ונקבע בחריג במפורש שהפוליסה לאתכסה נזק לרכוש המכוסה ע"י פוליסה ימית שהוצאה למבוטח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אףשפוליסת הסנה נשאה כותרת של פוליסת ביטוח ימי, אין לראותה ככזו, שכן מדוברבהובלה יבשתית באמצעות כלי רכב יבשתיים, ויש לבדוק את מהות הפוליסה על פי תכנהולא על פי הכותרת הניתנת לה ע"י מנפיקה.
ג. חוק חוזה הביטוח הוא אכן, כדברי ביהמ"ש המחוזי, חוק צרכני שתכליתו הגנה עלהצרכן-המבוטח. אלא שבמקרה זה, אין עניינו של המבוטח עומד כלל על הפרק, והמחלוקתנטושה בין שתי חברות ביטוח ביחסים בינן לבין עצמן. המבוטח תבע וקיבל את תגמוליהביטוח מהסנה, שאין חולק כי היא חייבת לשלמם לו על פי הפוליסה. השאלה העומדתלדיון היא במישור מערכת היחסים בין חברות הביטוח.
ד. על פי מסכת העובדות שהוכחה ניתן להתייחס לשתי הפוליסות כאל מארג אחד. במצבדברים זה יש לתת נפקות מלאה לחריג שבפוליסת סיגנה המוציא מכלל כיסוי רכושהמכוסה ע"י פוליסה ימית. לא תהא זו מדיניות ראוייה לאפשר להסנה, שהנפיקהפוליסה, שעל פי כותרתה, ניסוחה, תנאיה והטיפול בה, הוצגה כפוליסת ביטוח ימי -להתנער מכך, להתכחש לכך ולטעון שעל אף כל אלה הפוליסה איננה פוליסה ימית על פי"המהות האמיתית". זאת, גם אם ביחסים בין המבוטח לבין הסנה היה מקום לשקול בחיובטענה מצד המבוטח שפוליסת הסנה איננה פוליסה ימית.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד בנימין אדר למערערת, עו"ד אלרום למשיבה. 26.9.96).
בש"א 6746/96 - כרם טכנולוגיות בע"מ ואח' נגד יחזקאל ברלינר ואח'
*הארכת תקפם של צוי עיקול זמניים וסעד זמני בערעור(בקשה להארכת תקפם של צווי עיקול זמניים - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים על סכום של 500,000 דולר ולבקשתם הוטלוצוי עיקול על רכושו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים לשלם למבקשים סכוםשל קצת יותר מ-5,000 דולר בלבד, ועל פסק דין זה ערערו המבקשים. ביום 26.9.96הגישו בקשה להאריך תוקפם של צווי העיקול הזמניים שניתנו בביהמ"ש המחוזי. ביוםשהוגשה הבקשה היתה עדיין תלויה ועומדת בבית המשפט בקשתם של המשיבים לביטול צווי
העיקול הזמניים. כעבור כשבוע נעתרה רשמת ביהמ"ש המחוזי לבקשת המשיבים וקבעה כיבהתאם לתקנה 373(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר פסק דין בוצע פוקעים צוויהעיקול, ומאחר ופסק הדין בוצע פקעו כל צווי העיקול ואין צורך לבטלם אלא להכריזעל פקיעתם. הבקשה נתקבלה.
ב. משפקעו צווי העיקול, ודאי שאין עוד מקום להאריך את תוקפם. אולם, משהוגשההבקשה טרם שניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי, אפשר לראות את הבקשה של המבקשים כבקשהלסעד זמני בערעור, שכן הצדדים שטחו בבקשה אותן הטענות שהיו מעלים אילו היתההבקשה מופנית לקבלת סעד זמני בערעור ולא להארכת תוקף העיקולים.
ג. הטענה העיקרית של המבקשים היא כי בלעדי צווי עיקול זמניים, עלולים הםלהוותר בלי אפשרות לממש את פסק הדין ולגבות את המגיע להם אם יזכו בערעור. כלזאת, מחמת החשש שהמשיב יבריח את נכסיו לחו"ל בהיותו מתגורר דרך קבע בחו"ל.למשיבה השניה, שהיא חברה גרמנית, אין נכסים בארץ או קשר עיסקי לארץ. עובדות אלהלא הוכחשו ויש בהן חשש ממשי כי המבקשים עלולים לעמוד בפני שוקת שבורה אם יזכובערעורם.
ד. אולם בכך לא סגי, ויש לבחון גם סיכויי הערעור להתקבל. בנדון זה די אםמתייחסים לטענת המבקשים, הנראית על פניה, כי טעה ביהמ"ש כשקבע כי הם זנחובסיכומיהם את הטענה העיקרית שבבסיסה עומד מירב הסכום הנתבע. אשר לכך טועניםהמבקשים "אם נעלמו מעיני ביהמ"ש הנכבד שבעת עמודי הסיכומים (!) הדנים בפירוט רבבטענת אובדן הרווחים... אין זאת אלא כי נעלמה מעיניו גם כל סקירת הראיותוהעדויות הבאים לתמוך בטענת המערערים בעניין זה...". לפיכך יש להטיל עיקול זמניעל רכוש מסויים של המשיב.
(בפני: השופט גולדברג. 23.10.96).
בש"פ 6454/96 - מדינת ישראל נגד חוסיין אלחלייל
*שחרור בערובה (גניבת רכב ע"י תושב השטחים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה פרט להחמרה בתנאי השחרור).
א. המשיב הואשם יחד עם אחר בעבירות שונות של זיוף סימני זיהוי רכב, גניבה שלרכב ומסחר ברכב גנוב. כן מיוחסת למשיב עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק תוךשימוש במסמך מזוייף והתחזות לאחר. שותפו של המשיב לעבירות היה שוטר במשטרתישראל, אשר השתתף בפעילות עבריינית. השוטר הואשם גם בעבירות נוספות ובניצולתפקידו במשטרה. העבירות שמדובר בהן בוצעו בשנים 93-92. התביעה ביקשה לעצור אתהמשיב עד תום ההליכים בטענה שהוא מסוכן לציבור, כי הוא תושב יש"ע וקיים חשש שאםישוחרר ימלט מהדין ולא יתייצב למשפטו. השופט קבע שקיימות ראיות לכאורה נגדהמשיב ושותפו, כי קיימת עילה למעצר לפי סעיף 21א(א)(1) לחסד"פ, וכי קיימתאינדיקציה ברורה למסוכנות הנאשם בשל האופן בו נכנס לישראל ובשל סוג העבירותשביצע בשיטתיות ובעיקביות. עם זאת בחן השופט אפשרות קיומה של חלופה למעצר והגיעלמסקנה שניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי שחרור המשיב בתנאים מתאימים. לפיכךהורה על שחרור המשיב תוך הפקדת סכום של 20,000 ש"ח במזומן וכן ערבות עצמיתוערבות שני אזרחים תושבים ישראליים על סך 100,000 ש"ח כל אחד. הערר נדחה פרטלהחמרה בתנאי השחרור.
ב. בעת שבוחנים חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של הנאשמיםהגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ובפיקוח מלאים של כוחות הביטחון ומשטרתישראל. אף נכון הדבר כי קל יותר לתושב נפת חברון להמלט ולהתחמק ממשפטו, ובכךנבדל המשיב משותפו לעבירה איש המשטרה ששוחרר בערובה. אעפ"כ אין להורות על מעצרושל המשיב עד תום ההליכים כשגם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ניתן להבטיח את
התייצבותו במשפט והחשש כי ישוב לבצע עבירות מאותו סוג הוקטן. מאז נחשפה הרשתנעצרו ונשפטו אנשים שקשורים באותן פרשיות ונקטעה נגישותו של המשיב למוסכים בעזהשבהם בוצע חלק מהפעילות העבריינית בה היה קשור.
ג. אכן, אין לראות אפלייה בשחרורו של השוטר, שכן הלה מתגורר בישראל וניתןלהבטיח התייצבותו למשפט. אולם, התוצאה שלפיה איש המשטרה משוחרר קרוב לשנה וטרםנשפט, ושותפו לעבירה נתון במעצר עד תום ההליכים, יש בה כדי לפגום במראית פניהצדק. על רקע כל אלה ראוי היה לצוות על מעצרו של המשיב רק אם ניתן לקבוע שקייםחשש ממשי שלא יתייצב למשפט. אין הדבר כך. מדובר באדם שהיה מוכר למשטרה כסייען,והיה לו קשר לאנשי משטרה. בנסיבות אלה ניתן לקבוע תנאים משמעותיים לשחרורבערובה ולהכביד על התנאים שקבע ביהמ"ש המחוזי. לפיכך על המשיב להפקיד במזומןסכום של 50,000 ש"ח, ערבות עצמית על סך של 100,000 ש"ח וערבויות צד ג' שינתנועל ידי שלושה ערבים כל אחד על סך 100,000 ש"ח.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. למברגר לעוררת, עו"ד א. אבו-עטא למשיב.16.9.96).
ע.פ. 459/95 - עלי וחאלד אבו-רמאדן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים (הרואין) וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 609/89 - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, בנובמבר 89, בשעות אחה"צ, נתפסו המערערים בחולון במוסך השייךלהם כשהם מחזיקים כ-8 ק"ג הרואין וכ-1.5 ק"ג חשיש. בעקבות קבלת מידע מודיעינישעומדת להתבצע עיסקת סמים שבה מעורבים בני משפחת רמאדן, הוצבה תצפית של המשטרהוזו הבחינה במכונית ב.מ.וו. המגיעה לקרבת המוסך של המערערים וחונה במקום. זמןקצר לאחר מכן נצפתה מכונית ב.מ.וו. אחרת היוצאת מהמוסך ונוסעת לכיוון שבו חונההמכונית הראשונה. יושבי הרכב השני הינם שני המערערים. שני אנשים מהרכב הראשוןקיבלו לידיהם דבר מה מאחד מיושבי רכב המערערים והעבירו מרכבם לתא המטען של רכבהמערערים תיק גדול. לאחר מכן חזרו המערערים למוסך. שם נעצרו ע"י המשטרה שתפסהאת התיק שבתא המטען ובתוכו נתגלו הסמים.
ב. גירסתו של עלי כפי שהוצגה בביהמ"ש, 3 שנים וחצי לאחר האירוע, הינה כי מטרתהתלוותו לאחיו חאלד בנסיעתו, היתה להגיע לביתו ביפו, ולא ידע מה יש ברכב. גירסהלא התקבלה על דעתו של ביהמ"ש המחוזי והוא הרשיע מערער זה בהחזקת הסמים לאחרשקבע כי נוצרה לכאורה חזקה שבעובדה על ידיעתו של עלי בדבר מהות העיסקה ובדברתוכנה. גירסתו של חאלד היתה כי אמנם החזיק בסם, אך לא בהירואין אלא בחשיש.לטענתו פגש בגינה ליד ביתו אחד בשם יאסר (להלן: יאסר) תושב לבנון והלה הציע לולרכוש ממנו 10 ק"ג חשיש. לטענת חאלד ביקשה המשטרה להכשיל את משפחת אבו רמדאןבעיסקת סמים קשים ובאמצעות הסוכן יאסר הוחלף החשיש בהירואין. ביהמ"ש המחוזי דחהגירסה זו והרשיע גם את חאלד. ביהמ"ש גזר לשני המערערים 8 שנים מאסר בגיןהעבירות הנדונות כאשר לעלי מצטברות 4 שנים וחצי מאסר שהוטלו עליו בתיק פליליאחר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. אשר לטענתו של עלי כי לא היה מקום, בנסיבות המקרה, ליצירת חזקה שבעובדה עלידיעתו את מהות העיסקה ואת תוכנה - כאשר מספר אנשים מצויים במכונית שבה מתגלההסם ניתן להסיק מכך שכל נוסעי המכונית החזיקו בסם בצוותא ומתוך ידיעה והסכמה,אלא אם כן מצליחה הסניגוריה לעורר ספק סביר לעניין ממצא זה. הנטל להבאת הראייהלסתירת החזקה רובץ על הנאשם, אך מספיק אם הסניגוריה מצליחה לעורר ספק סביר כדילמנוע את הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. בענייננו, שקריו של עלי בעת חקירתובמשטרה וההסברים הבלתי סבירים שנתן כדי לתרץ את התנהגותו, לא רק שאין בהם כדי
להפריך את טיעון התביעה בדבר קיום ההנחה ההגיונית המהווה הוכחה לכאורה לאישוםהפלילי, אלא שיש בהם כדי להפוך את אותה הנחה לכאורית לחזקה מוחלטת.
ד. אשר לטענת חאלד כי הסם הוחלף - הסניגוריה ביקשה לזמן לעדות את הסוכןהלבנוני יאסר, אך ביהמ"ש קיבל את עמדת התביעה כי אין לאלצה לזמן תושב של מדינהזרה שאינו נמצא בתחום שיפוטה של המדינה. בשלב שלקראת סיום הבאת הראיות הובאהסוכן יאסר לעדות, אולם עדותו הוגבלה על פי תעודת חסיון להימנע מחקירת העדבנושאים העשויים לגלות את שיטות עבודתה של המשטרה ואת מהות הקשר בין המשטרהלבין הסוכנים המשתפים עמה פעולה. הסניגוריה טוענת כי ההגבלות שהוטלו בשל החסיוןבחקירתו של יאסר מנעה אפשרות לחקור חקירה נגדית של ממש את העד.
ה. סוגיית חשיפת ראייה חסויה תלויה, על פי הוראות סעיף 45 לפקודת הראיות,בתשובה לשאלה אם ביהמ"ש שוכנע כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענייןשיש לא לגלות את הראייה. אם הראייה החסוייה חיונית להגנת הנאשם, מן הדיןשביהמ"ש יורה על גילוי הראייה, אפילו יש בכך כדי לפגוע באינטרס ציבורי בעלחשיבות. בענייננו, השאלות שנמנע מההגנה להציגן ליאסר לא יכלו להיות בעלותמשמעות מכרעת לעניין הגנתו של המערער. הסניגוריה לא הכחישה את עצם החזקת הסםע"י חאלד אלא טענה כי המערער האמין, בטעות, שמדובר בחשיש. זאת על פי מה שנאמרלו, לטענתו, ע"י יאסר. ברם, יאסר מסר בעדותו כי שימש רק כשליחו של סוחר הסמיםבלבנון, וכי לא ידע דבר על מהות הסם או משקלו. עדות זו לא יכלה איפוא לסייעבידי המערער, אף אילו הותר לסניגור להציג לעד שאלות בדבר קשריו עם המשטרהושיטות העבודה של המשטרה.
ו. המערערים נתפסו בכף כאשר קיבלו לידם חבילה ביודעם שהיא מכילה סם כשהוכחשהסם היה הירואין. כאשר קיימת חזקה כזו צריך הנאשם לפחות לעורר ספק סביר אם ידעעל כך. חוסר אמינות גירסת חאלד בכל הנוגע "להטעייתו" כביכול בדבר מהות הסם עולהבעיקר מן העובדה שאין זה מתקבל על הדעת שבעוד שהוא מסכם עיסקה של סמים מסוגחשיש, שהוא סם שמחירו זול יחסית, מסופק לו ע"י הסוכן סם הירואין שמחירו יקר פיכמה. העובדה כי במהלך חקירותיו במשטרה סרב חאלד לענות לשאלות חוקריו ומסרגירסאות סותרות לגבי מקור הכספים למימון העיסקה תומכות במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ז. אשר לעונש - בהתחשב בעובדה שהעבירות מתייחסות לסם מסוכן קטלני מסוגהירואין בכמות כה גדולה, אשר אילו הגיע אל קהל היעד די היה בו לגרום נזק חמורלאלפים רבים, אין מקום להתערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד אורי רוןלמערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 17.10.96).
ע.פ. 5141/96 - ג'ורג' סרדיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד כשנמצאה טביעת אצבע בזירת הפשע. *חומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע כי יחד עם אחר תקף אדם כבן 70 כדי לשדוד את כספו. תכניתם שלהשניים לא צלחה עקב התערבותו של בחור שהזדמן למקום (העד סלומי). תקיפת המתלונןנעשתה במכשיר עטוף בעיתון ועל העיתון נמצאו טביעות אצבע של המערער. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער בנסיון לשוד וגזר לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצימאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. המערער העלה הסברים שונים להמצאות טביעות האצבע שלו על העיתון אך ביהמ"שלא קיבל הסברים אלה ובכך אין להתערב. טביעות האצבע אינן עומדות לעצמן, ואליהןמצטרפת עדותו של סלומי שאמנם לא הצביע על המערער במסדר הזיהוי שנעשה, אולם הואזיהה אותו, לדבריו, ב-%95. לכך יש להוסיף את נסיונו של המערער במשטרה להרחיק
עצמו מהיכרות של ממש עם מי שהודה בהשתתפות בשוד, ומארג הראיות כולו מביא למסקנהאחת בדבר אשמתו של המערער.
ג. אשר לעונש - אין ספק כי העונש שנגזר על המערער כשהוא עומד לעצמו אינו חמורכל עיקר. מדובר בנסיון לשוד אדם קשיש וחולני שנחבל בעת המעשה. אלא שלטענתהסניגור אין העונש מתיישב עם זה שנגזר על שותפו של המערער שהורשע גם בשוד אחרונדון בעיסקת טיעון ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ובכלל זה הפעלת מאסר על תנאי שלמחצית השנה. לא זו בלבד, אלא שלשותף גם הרשעות קודמות ואילו עברו של המערערנקי. אכן, קיים פער בענישה בין המערער ושותפו, אלא שבידי השופט לא היו בעת שגזראת דינו של השותף, הנסיבות החמורות של המעשה לפרטיהן, ואלה נתגלו רק במשפטו שלהמערער. יתר על כן, אין להתעלם מכך כי המערער היה זה שהיכה את המתלונן בעודששותפו היה פסיבי. לפיכך יש לדחות גם את הערעור על מידת העונש.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. עו"ד אבי עמירם למערער, עו"ד גב' דליתגילה למשיבה. 30.10.96).
ע.פ. 4133+4228/93 - נאהי בן ג'מאל ח'יר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים (הרואין) ומידת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 326/90 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער על הרשעתוועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער הואשם ב-7 פרטי אישום של סחר בהירואין בכמות כוללת של עשרות ק"ג.המערער כפר בכל האישומים ובמהלך הדיון חלק על קבילות אמרותיו שנגבו ע"י חוקרימשטרה. לאחר "משפט זוטא" החליט ביהמ"ש לקבל את האמרות כראייה. לאחר מתן ההחלטהביקש הסניגור, בעקבות עיסקת טיעון עם התביעה, לחזור מהכפירה ולהודות בעובדותבארבעה מתוך שבעה פרטי האישום. ב"כ התביעה הבהיר לביהמ"ש כי בשל ההתמשכותהארוכה של ההליכים מעבר לכל המצופה, נענתה התביעה לפניית ההגנה והסכימה לעיסקתהטיעון. הסניגור הסביר את הרקע לעיסקת הטיעון באמרו כי לאחר שביהמ"ש דחה אתטענות הנאשם לעניין קבלת האמרות, נוצר מצב חדש שבו שקלה הסניגוריה את המשךהמשפט מול הפסקת המשכות ההליכים במשפט, וציין את הקשיים שעברו על הנאשם בשלהמשפט, הסבל הפיזי והנפשי שהם מנת חלקו, עד שהנאשם הגיע למצב שבו הוא רוצהלסיים את הפרשה. ביהמ"ש הבהיר למערער את משמעות ההודאה והמערער הצהיר שהוא מביןבמה מדובר והוא מודה בארבעת האישומים.
ב. על פי ארבעת האישומים שבהם הורשע המערער ביצע בתקופה של שנה 4 עיסקאות שלסחר בהירואין בכמות כוללת של כ-20 וחצי ק"ג הירואין. בגין העבירות בהן הורשעגזר ביהמ"ש למערער 13 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. המערער ערער עלהרשעתו ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערערנדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ג. הערעור על ההרשעה מבוסס על הטענה שיש לבטל את הודאת הנאשם בעובדות. בהודעתהערעור נאמר "המערער יבקש... לבטל את הודאתו... ולהחזיר תיק משפטו לביהמ"ש קמא,בהרכב שונה, על מנת שידון באישומים לגופם ובטענת המערער בדבר חפותו המלאה...".אין כל הנמקה בכתב הערעור על שום מה יש לבטל את ההודאה ומה פסול נפל בה.הסניגור, עו"ד מאיר זיו, הבטיח להמציא נימוקי ערעור מפורטים בשלב מאוחר יותר אךכאלה לא הוגשו על ידו. הרשם החליט שאם לא יומצאו נימוקי הערעור תוך 20 ימיםיהיה רשאי ביהמ"ש לדחות את הערעור מטעם זה בלבד. תגובת הסניגור היתה בקשהלהארכת מועד והרשם נענה לבקשה זו. גם עד למועד החדש שנקבע לא הוגשו נימוקיהערעור.
ד. לאחר מכן הגיש עו"ד זיו בקשה להשתחרר מייצוגו של הנאשם ובבקשה זו הוא טועןכי רק עקב הבטחות, השפעות, מסרים ולחצים של השופט שדן בעניינו, בדבר הקלה מכרעתבדינו אם יודה בעובדות, נאות הנאשם להודות. עו"ד תגר הודיע בכתב, שלבקשת עו"דזיו הוא ייצג את המערער בהמשך ההליכים, ולהודעה זו צורף, ללא נטילת רשות,תצהירו של עו"ד זיו ועל פי האמור בו פנה השופט אל עו"ד זיו מספר רב של פעמים,שלא במהלך הדיון ולא במעמד הצד השני, הן במרומז והן בצורה שהיא מעבר לרמיזה, כיבמידה ויחזור הנאשם מכפירתו תהיה לכך השפעה רבתי ומכרעת על מידת העונש. מדבריהשופט הבין עו"ד זיו, לטענתו, כי אם המערער יוחזר לכלא יהיה זה לתקופה קצרהביותר. הוחלט לבקש את תגובת השופט שישב בדין ותגובת השופט היתה הכחשה מוחלטת שלכל המיוחס לו ע"י עו"ד זיו.
ה. בקשת המערער להתיר לו הבאת ראיות נוספות כדי לבסס את הטענה שהודאתו נעשתה,כביכול, עקב הבטחות או שידול מצד השופט נדחתה. הגירסה שאותה מעלה המערער לאנטענה כלל בהודעת הערעור ולא בנימוקי הערעור אשר לא הוגשו למעשה. מדובר על כןבגירסה שנכבשה משך שנים והועלתה לראשונה לאחר פרישתו של השופט המחוזי לגימלאות.לכבישת הגירסה משך שנים לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת. לפי גירסתו של עו"ד זיופנה אליו השופט במשך כל המשפט ושידלו שהנאשם יודה, אך למעשה הוא הודה רק לאחרשביהמ"ש החליט, לאחר משפט הזוטא, כי ההודאות קבילות, כשסביר היה להניח כבר בשלבזה שהנאשם יורשע בעבירות בהן הודה במשטרה. לכך מצטרפים דברי עו"ד זיו בהסברולביהמ"ש המחוזי מדוע החליט הנאשם לחזור בו מכפירתו בעובדות. אין גם להניח שעו"דזיו, שהוא עו"ד מנוסה, יבין ויקבל שאם הנאשם יודה באשמה חמורה של מסחר ב-20 ק"גהירואין לא יחזור לכלא או שירצה עונש קל של תקופת מאסר מעבר לתקופת המעצר שארכהכשנה וחצי. לפיכך אין מקום שביהמ"ש שלערעור יעשה שימוש בשיקול הדעת המסור לוויעתר לבקשה להגשת ראיות נוספות.
ו. אשר לעונש - המערער עסק במהלך כשנה בסחר בהירואין בכמויות נכבדות ביותר.העונש הקבוע בחוק בגין כל אחת מ-4 העבירות בהן הורשע המערער הוא 20 שנות מאסר.מהעבירות ניתן ללמוד על מעורבותו הרבה בעסקי סמים. על העוסקים בסחר בסם מסוכןכדוגמת הירואין, יש להטיל עונשים מכאיבים ומרתיעים. העונש שהוטל כאן אינו קל אךאינו מבטא את מדיניות הענישה הראוייה. על אף הודאתו של הנאשם בעובדות, אם כי רקלאחר שהוחלט שהודאותיו במשטרה קבילות, וגם מצבו הגופני הקשה של המערער, איןמקום להשאיר את העונש כמות שהוא. לפיכך, יועמד העונש על 18 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור.עוה"ד מ. זיו ותגר למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 23.10.96).
בש"פ 7536/96 - סביח בן עייד אלאטרש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה ביריות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, בדואי תושב הנגב משבטאלאטרש, הואשם בעבירות של קשירת קשר עם אחרים מבני שבטו לתקוף את בני שבט אבוסבית עם כלי נשק ולגרום להם חבלה חמורה. לשם כך גנב העורר רובה מאחד מבני שבטוויחד עם האחרים תקפו את בני השבט השני ביריות ובאבנים וכתוצאה מהיריות נפצעו 7אנשים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
יש בעברו ובנסיבותיו האישיות של העורר כדי לערער את היסוד לחשש לבטחוןהציבור שהיה לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי וניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שלשחרור בערובה בתנאים. העורר הוא כבן 60, ללא עבר פלילי, אבי משפחה, ששרת במשמרהגבול במשך כ-17 שנים עד שחרורו לפני כשנתיים, והוא בעל מעמד מכובד בשבטו.העורר גם הוכה בחרב בראשו ונזקק ל-28 תפרים. הסניגור הגיש הצהרה בכתב של מספר
שייחים מאיזור הנגב שאישרו כי העורר יוכל לשהות באיזור שבטיהם ולהיות תחתחסותם. לפיכך ישוחרר העורר מן המעצר בערבות ובתנאי שיתגורר ביישוב מסויים בביתאו באוהל שיקבעו ע"י השייח או בפיקוחו ולא ייצא מתחום המקום אלא לצורך משפטו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מ. סלע לעורר, עו"ד ש. טובבין למשיבה. 30.10.96).
ע.א. 1131/91 - צינומטל בע"מ נגד פקיד שומה נתניה
*פטור ממס בגין מענק לרכישת בגדי עבודה (הערעור נדחה).
לכאורה, לאחר קביעת ביהמ"ש כי העובדים היו זקוקים לבגדיעבודה בכמות ניכרת וכי הסכום שהוקצב לכך על ידי המעביד הוא סביר, היה מקוםלפטור את הקצובה ממס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה שאין לפטור אתהקצובה ממס והערעור נדחה. השוברים שניתנו לחנויות "המשביר" איפשרו לעובדיםלרכוש פריטים שונים לחלוטין. מן ההסכם שבין המשיבים למערער שכותרתו "הפניהלבגדי עבודה" עולה, כי העובד יכול יהיה לרכוש כל מוצר שיחפוץ ולאו דוקא בגדיעבודה. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שראה בהסדר הנ"ל מעין פיקציה ולא רצהלתת ידו לכך.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד גב' רחל כץלמערערת, עו"ד גב' אביה אלף למשיבים. 17.10.96).
בש"א 4873/96 - שרה מחמד טהה נגד אברהים איסמאעיל טהה
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשת טוענתבבקשתה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון כי היא עובדת בחקלאות באופן לאסדיר ומשתכרת סכום של 1,200 בחודש. למבקשת ולמשיב 5 ילדים ושלושה מהם מתגורריםבבית. הבן ניזאר עובד ומשתכר סכום של 2,500 ש"ח ותומך באמו בסכום של 500 ש"חבחודש ואילו 2 בנות לומדות במכללה. המשיב הגיש תצהיר מטעמו בו טען שהמבקשתהשתלטה על רכוש משותף לה ולמשיב ונותרה עם בית מסודר בשטח של 140 מ"ר וניתןלהשכיר בו חדרים. כן טען שהמבקשת נסעה בשנה האחרונה למכה כשעלות הנסיעה היא2500 דולר וכי הבן ניזאר משתכר קרוב ל-4,000 ש"ח והוא תומך באמו בסכום גבוה.שני בעלי הדין נחקרו על תצהיריהם. המשיב גם טען שלא קיבל עד כה את סכום ההוצאותשפסק ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
הנטל להוכחת המצב הכלכלי של המבקש בבקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדתערבון מוטל על שכמו של המבקש. על אף שתצהירו של המשיב היה מונח בפני ב"כ המבקשתלפני הדיון, לא ראו ב"כ המבקשת לבקש את השלמת הבקשה בצירוף ראיות הקיימותלהוכחת גירסת המבקשת, ולחילופין להצטייד באישורים המתאימים על מנת שתוכל לבססטענותיה בעת החקירה הנגדית. היא לא טרחה להציג תלושי שכר ממקום עבודתה וממקוםעבודת הבן ולא הביאה כל ראיות בנוגע לעלות הנסיעה למכה. די בכך שקיים ספק שלממש בגירסת המבקשת כדי לקבוע שלא הרימה את נטל השכנוע הרובץ על שכמה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד עיסא עאזם וחמדגאללה חדיג'ה למבקשת, עו"ד נתןדור למשיב. 30.10.96).
ע.א. 427/91 - גב' רונית תל-צור, עו"ד ואח' נגד הסתדרות העולמית מכבי ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לתיקון פס"ד (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון פס"ד - הבקשה נדחתה).
המועד להגשת בקשהלתיקון טעות סופר בפסק דין על פי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט הוא 21 ימים. במקרהדנן הוגשה בקשה לתיקון פס"ד כאשר חלפו למעלה מ-3 חודשים מאז הינתנו. בקשהלהארכת מועד נדחתה. מדובר באיחור ניכר וההסבר לאיחור עניינו בחילוקי דעות ביןהמבקשים לבין ב"כ בנוגע לאופן ייצוגם. אין בהסבר זה כדי להוות "טעם מיוחד"
הנדרש להארכת המועד במקרה זה. טעמים הקשורים ביחסי עורכי דין ולקוחות אינםמהווים טעם מיוחד להצדיק איחור בנקיטתו של הליך. פסה"ד בענייננו הפך חלוט לפניעת ארוכה ולא ניתן עתה לפנות בבקשה לתיקונו.
(בפני: הרשמת אורית אפעל-גבאי. עוה"ד אבי שץ למבקשים, עוה"ד י. רסלר וגב' ס.רסלר-קנבל למשיבים. 9.10.96).
בש"פ 6763/96 - מדינת ישראל נגד יעקב לזרוביץ
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (הקמת מפעל לייצור סמים בהולנד) (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם יחד עם שלשה אחרים בעבירות סמים שעניינן הקמת מפעל בהולנד לייצורסם מסוג אקסטזי בכמויות עצומות לצורך הפצתו בעולם. המשיב נעצר בשעתו עד תוםההליכים כאשר ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה. בתום שנה הוארך מעצרו שלהמשיב בשלשה חודשים ומשנסתיימה תקופת ההארכה ביקשה המדינה הארכה נוספת. בינתייםנגזר דינם של שלשה נאשמים אחרים במסגרת עיסקת טיעון ונדונו ל-7 שנות מאסר.במשפטו של המשיב טען הסניגור בתום פרשת התביעה כי "אין להשיב על האשמה" וטענתונדחתה. המשיב העיד בעדות ראשית. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר בשלשה חודשיםנוספים. המעצר הוארך בחודשיים.
הסניגור שב בטיעוניו להיעדר קיומן של "ראיות לכאורה" כפי שנתברר, לטענתו,מהבאת הראיות עד כה. ברם, הטענה בדבר היעדר "ראיות לכאורה" כבר התלבנה בהחלטתהמעצר ובערר שהוגש עליה. יתירה מזאת, ביהמ"ש דלמטה הדן במשפטו של העורר בחן אתטענת היעדר "ראיות לכאורה" במסגרת הטענה שאין להשיב על האשמה ודחה את טענתהמשיב. בכך הכריע למעשה בטענת קיום "ראיות לכאורה". נוכח הסיכון הנשקף משחרורהמשיב בשל סוג העבירות המיוחסות לו, ובהתחשב בשלב המתקדם בו מצוי ההליך והסיכוילסיומו בקרוב, יש להאריך את המעצר בחודשיים כאמור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ארצי למבקשת, עו"ד פרומרמן למשיב. 2.10.96).
בש"פ 6651/96 - חנה אמסלם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשידול לרצח) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקשת הורשעה על פי הודאתהבאשמה של נסיון לשידול לרצח. על פי הנטען בכתב האישום, שבו הודתה המבקשת, היאהציעה בשיחה טלפונית עם ידיד קרוב שלה כי הלה יבקש מחברו לרצוח את בעלה שלהמבקשת תמורת סכום של 30,000 דולר. עם העמדתה לדין נעצרה המבקשת עד תום ההליכיםכאשר בהחלטת המעצר קבע השופט כי קיים חשש שהמבקשת "תנסה להשפיע על העדים" ומטעםזה קבע כי בתום העדויות תוכל לפנות בבקשה לעיון חוזר במעצרה. לאחר שהודתהבמעשים המיוחסים לה והורשעה פנתה המבקשת בבקשה לעיון חוזר. ביהמ"ש דחה את הבקשהבציינו כי השיקול העיקרי שעליו הסתמך בהחלטתו הקודמת אמנם היה השיקול של חששהשפעה על עדים, שיקול שאינו קיים עוד, אולם במקומו הופיע שיקול אחר, שכן לאחרשהורשעה המבקשת בעבירה חמורה היא צפוייה לעונש לא קל ומכיוון שכך עשוייה היאלהימלט מאימת הדין. הערר נדחה.
הדיון בגזר הדין נדחה לזמן קצר כאשר ביהמ"ש נעתר לבקשת הסניגור כי יוגשתסקיר שירות המבחן בעניינה של המבקשת. הסניגור הציע חלופת מעצר בבית אמה שלהמבקשת ושלל את האפשרות כי תמלט מאימת הדין בהתחשב בכך שהיא אם לילד פעוט. ברם,חומרתו ואופיו של המעשה בו הודתה המבקשת והנסיבות האופפות אותו מצביעים עלסיכון פוטנציאלי שאין להקל בו ראש, שיכול להיגרם כתוצאה מהשחרור ממעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ש. מרקוס לעוררת, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה.1.10.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 2934/93 - פיצויים בתאונת דרכים. *האם יש לפסוק פיצויים לפי שהות ─ הניזוק במוסד או בבית ............................................146 ─* בש"פ 8087/95 - הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים ......................147 ─* ע.א. 1884/93 - אחריות בנזיקין עקב רשלנות רפואית ................................149 ─* ע.א. 1299/92 - אחריות בנזיקין עקב רשלנות רפואית. *הקשר הסיבתי בין ─ ההתרשלות לנזק. *שיטת הידות בחישוב פיצויי נזיקין .................150 ─* ע.א. 5360+5366/93 - פירוש פוליסה לביטוח ימי ...................................152 ─* בש"א 6746/96 - הארכת תקפם של צוי עיקול זמניים וסעד זמני בערעור .................152 ─* בש"פ 6454/96 - שחרור בערובה (גניבת רכב ע"י תושב השטחים) ........................153 ─* ע.פ. 459/95 - הרשעה בהחזקת סמים (הרואין) וחומרת העונש .........................154 ─* ע.פ. 5141/96 - הרשעה בעבירת שוד כשנמצאה טביעת אצבע בזירת הפשע. ─ *חומרת העונש ....................................................155 ─* ע.פ. 4133+4228/93 - הרשעה בסחר בסמים (הרואין) ומידת העונש .......................156 ─* בש"פ 7536/96 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה חמורה ביריות) ..................157 ─* ע.א. 1131/91 - פטור ממס בגין מענק לרכישת בגדי עבודה ............................158 ─* בש"א 4873/96 - בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון ...................................158 ─* ע.א. 427/91 - הארכת מועד להגשת בקשה לתיקון פס"ד ...............................158 ─* בש"פ 6763/96 - הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (הקמת מפעל לייצור סמים ─ בהולנד) .........................................................159 ─* בש"פ 6651/96 - מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשידול לרצח) .........................159 ──