ע.פ. 2430+2914/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*התעללות אב בילדיו ועשיית מעשים מגונים בבנותיו וקולת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 242/93 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעורהמדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערער ואשתו, בני העדה החרדית, נישאו בשנת 1978, ונולדו להם 6 ילדים שהיובעת חקירתם ע"י חוקר נוער בגילים הנקובים להלן: י"ב - כבן 12, א' - כבת 11, א"פ- כבן 10, צ"ה - כבן 8, ב' - כבת 6, ו-ר' כבת 4 וחצי. סמוך לפני מועד החקירהוהגשת כתב האישום פנתה האשה לבי"ד רבני בתביעת גירושין. בספטמבר 91 בעת טיפולרפואי בקופת חולים סיפר א"פ לרופא כי נשרט מסכין שהכניס המערער לפיו והרופאהיפנה את העניין למשטרה. בעקבות פניה מצד המשטרה נכנסה לתמונה העובדת הסוציאליתסיגלית עופר (להלן: סיגלית). מדברי האשה ועדות סיגלית עולה כי עם הרעת היחסיםבין בני הזוג נעשו הכאות הילדים והאיומים כלפי האשה מצד האב תכופים יותר. האשההתלוננה פורמלית במשטרה על הכאות הילדים רק במאי 93 ובחקירתו במשטרה טען המערערשאשתו מעלילה עליו ומסיתה את הילדים נגדו. עם זאת הודה כי לעיתים היכה את צ"הואת א"פ. במהלך החקירה נחקרו צ"ה וא"פ פעמיים ע"י חוקר הנוער וחוקר הנוער צייןכי הם סיפרו לו שהם מוכים ע"י אביהם באופן שיטתי בצורות שונות, הן באבזם שלהחגורה, במקל של סוכה, בנעל, בסמרטוט רצפה וכדומה. בגין מעשים אלה הורשע המערערבעבירה של תקיפת קטין וחסר ישע.
ב. לטענת האשה נהג המערער לישון במיטת שתי הבנות והבנות נהגו לישון במיטתו.ביוני 93 הגיעו שתי הילדות ב' ו-ר' עם אמן לחוקר הנוער. בעדותה סיפרה ב' כילעיתים קרובות, כשאמה נמצאה בעבודה בערבים, נהג המערער להיכנס למיטתה, לחבקאותה, להפשיט אותה עירומה ולהכניס את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה.לדבריה ראתה ב' שהמערער נוהג לעשות אותם מעשים גם באחותה ר'. חוקר הנוער צייןכי ב' עושה רושם אמין וישר ותיארה מעשים שחוותה ועברה בנסיון אישי ולא יכלולהיות פרי דמיון או חיקוי. ר' נחקרה בנוכחות האם והשיבה לשאלות החוקר לרובב"כן" ו"לא" ולא במילותיה שלה. מעדותה של ר' עולה כי המערער היה בא לעיתיםלמיטתה ועושה בה אותם מעשים שעשה באחותה. ר' סיפרה כי ראתה את המערער עושה אותםמעשים גם בב'. אשר למהימנותה של ר' ציין חוקר הנוער כי עשתה רושם אמין.
ג. האחות השלישית, א', המבוגרת מר' ומב' נחקרה בנוכחות סיגלית ומסרה שהמערערלא ניסה אף פעם לגעת בה והיא לא ראתה שעשה דבר מהדברים האמורים לעיל למימאחיותיה. כן אמרה שלא ראתה את המערער שוכב במיטת הבנות, פרט לפעם אחת שבההבחינה שהוא נכנס למיטתה של אחת האחיות ופעם נוספות שהאחיות ישנו במיטתו.המערער טען כי הטענות שלפיהן ביצע בילדות מעשים מגונים הינן שקר וכזב וכי מקורןבהסתה והדרכה מצד האשה המאיימת ומפחידה את הילדים.
ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הסניגור באשר להכשרתו, מומחיותו ואופן חקירתושל חוקר הנוער, וקבע כי הוא עשה עבודה כהלכה בצורה רצינית ובמקצועיות סבירה. כןדחה את טענות המערער כי אשתו רקמה נגדו עלילות שווא והרשיע את המערער בביצועמעשים מגונים בשתי בנותיו הקטינות. הוא ביסס את ההרשעה על העדויות של ב' ושל ר'בפני חוקר הנוער, ועדותה של א' שאין בה כל רמז לנסיון מצד האם להשפיע עליהלהעיד נגד המערער.
ה. את הסיוע הדרוש להודעות הבנות בפני חוקר הנוער מצא ביהמ"ש בכך שהודעתה שלכל אחת מהבנות מבטאת "מעשה דומה" לזה שנעשה בגופה של אחותה ובנסיבות העניין ישבהודעת אחות אחת כדי לשמש סיוע להודעה של אחות אחרת במיוחד בהתחשב בכך שכל אחתמהבנות העידה שראתה את המערער עושה לאחותה מעשים דומים. עם הרשעתו של המערער
גזר לו ביהמ"ש שנה אחת מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של המערער עלהרשעתו ועל חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ו. ביהמ"ש המחוזי היה ער לגילן של הילדות ולנסיבות שבהן נמסרו העדויות.ביהמ"ש היה רשאי למצוא באמרות שמסרה כל אחת משתי הילדות "סיוע" לאמרותיה שלרעותה. כידוע "עדות הטעונה סיוע" יכולה לשמש כשלעצמה "סיוע". באשר לטענה כי האם"לימדה" את הילדות מה לומר בחקירה - חוקר הנוער בחן טענה זו והתרשם שהשתייםתיארו חוויה שהתנסו בה ובכך אין להתערב. גם הטענה שהאשה העלתה את הטענות במשטרהרק לאחר שהיא הגישה בקשה לגט ורצתה בכך לסחוט את הגט, מאבדת מידה משמעותיתמכוחה לנוכח העובדה שמדובר במשפחה המשתייכת לעדה החרדית שבה תלונות כגון דאלגורמים חיצוניים אסורות בתכלית וכרוכות בגינוי, בהוקעה ואף בנידוי.
ז. אשר להכאת הילדים - החלטת ביהמ"ש להרשיע את המערער מבוססת כדין על חומרהראיות שבא בפניו, על רקע ממצאי האימון שנקבעו על ידו ואין עילה המצדיקההתערבות ערכאת הערעור בעניין זה. ביהמ"ש הסתמך על התרשמות חוקר הנוער בדברמהימנות הילדים שהעידו בפניו על המכות ובדין מצא כי כל אחת מן ההודעות משמשת"סיוע" לרעותה. כן הוא יכול היה להסתמך על סימני החבלה הגופנית שנמצאה בגופם שלהילדים.
ח. אשר לעונש - גם כשנותנים את מלוא המשקל לגורמים שמבקשת הסניגורית להביאבחשבון לעניין העונש, עדיין נוטה העונש שנגזר לצד הקולא במידה המצדיקה התערבות.הרשעת המערער במעשים המגונים שביצע בשתי בנותיו הקטינות מצדיקה ומחייבת ענישהחמורה במידה משמעותית מן העונש שנגזר למערער. המאסר בפועל שיש לגזור על המערערבגין המעשים המגונים בבנות אינו יכול להיות פחות מאשר 3 שנים מאסר, וזאת כאשרכבר לוקחים בחשבון את העובדה שאין ממצים את הדין עם הנאשם כשמתקבל ערעורה שלהמדינה. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 3 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד גב'אורנה סבן-ארועטי ואשר דל למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 15.10.96).
ע.א. 169/94 - מרסל ורנר נגד .L.D.A miromA areicitroC ואח'
*חיוב בתשלום של נציג חברה שחתם על שטר וחותמת החברה לא תאמה אם שם החברה. *טענת פרעתי. *הגשת ראיה נוספת בערעור. *טענת מעשה בי"ד של בימ"ש בחו"ל(מחוזי ת"א - ת.א. 382/88 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיבות הן חברות פורטוגזיות העוסקות בייצור מוצרי שעם. את מוצריהןשיווקו, בין היתר, לרומניה, באמצעות חברה אוסטרית שמנהלה הוא גרהרד שיסר (להלן:שיסר). המסחר בין רומניה לחברות זרות התנהל באותה תקופה באמצעות מה שכונהעיסקאות פיצוי או מימון. העיסקאות התנהלו באופן שהתמורה עבור סחורות שמכרוהחברות הזרות לרומניה, ניתנה בצורת סחורות שהועברו ע"י הרומנים לצד שלישי, כאשראותו צד שלישי התחייב תמורת עמלה למכור את הסחורות ולשלם תמורתן לחברות הזרות.המערער והמשיבות התקשרו במסגרת עיסקת מימון כאמור כאשר המערער פעל כאותו "צדשלישי" שתפקידו לקבל סחורות מהרומנים, למכרן ולהעביר את תמורתן למשיבות תמורתעמלה עבורו.
ב. ביום 5.11.82 נכרתו הסכמים בין הצדדים כאשר עליהם חתומות המשיבות והמערערכנציגה של "צ'בורה-טרייד בוקרסט". על פי ההסכם לקחה על עצמה צ'בורה טריידבוקרסט לשלם למשיבות את הסכומים המצויינים בו. להבטחת התחייבות זו ניתנולמשיבות 7 שטרי חוב החתומים ע"י "צ'בורה טרייד אינווסטמנט אנד שיפינג". 5 שטרותנפרעו ואילו בגין השניים האחרים נותר חוב של כ-236 אלף מרקים גרמניים וכ-194אלף לירות שטרלינג. המשיבות הגישו נגד המערער תביעה לביהמ"ש המחוזי לתשלום החובהאמור והמערער הגיש תביעה נגדית בה תבע מהמשיבות פיצויים בגין הפרת הסכם שנכרת
בין הצדדים ביוני 84. עוד ב-84 תבע המערער את המשיבות בביהמ"ש באוסטריה בעילההזהה למעשה לעילת תביעתו שכנגד בביהמ"ש המחוזי, אך בסופו של דבר חזר בו מהתביעהולא ניתן ע"י ביהמ"ש האוסטרי פס"ד סופי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבותודחה את התביעה שכנגד. הערעור נדחה בעיקרו.
ג. המערער טען שהוא אינו בעל דינן של המשיבות. לטענתו, פעילותו העסקית נעשתהכנציגה של חברת "צ'בורה שיפינג טריידינג אנד אינווסטמנט אינק פנמה" הרשומהבפנמה (להלן: צ'בורה פנמה) ואם קיים חוב כלשהו כלפי המשיבות הרי זה חובה שלהחברה האמורה. על השטרות מופיעה חותמת ובה השם "צ'בורה טרייד אינווסטמנט אנדשיפינג" שאיננו זהה לשם צ'בורה הפנמית ואף אין בחותמת ציון כי מדובר בשמה שלחברה בע"מ. על פני החותמת מופיעה חתימתו של המערער. בפרוטוקול שהוא ההסכם שלפיונעשה השטר מצויין כי המערער מייצג פירמה בשם צ'בורה טרייד בוקרסט, אף זאת שלאכשם החברה הפנמית. השופט הנחה עצמו על פי הוראות סעיף 72 לפקודת השטרות ובהתאםלכך קבע כי הדין החל על היחסים שבין הצדדים ועל שאלת חבותו של המערער, הוא הדיןהאוסטרי, בהיותו דין המקום בו נחתמו השטרות.
ד. הצדדים חלוקים ביניהם מה קובע הדין האוסטרי בנסיבות העניין. המשיבות הגישולביהמ"ש חוות דעת של עו"ד אוסטרי (העד שרייבר) ועד זה נחקר ארוכות על חוותדעתו. על יסוד חוות דעת זו קבע השופט כי חבותו של הנתבע היא חבות אישית וזאתמשני טעמים: הצירוף של המילים המופיעות בחתימת הקיבול "צ'בורה טרייד אינווסטמנטאנד שיפינג" איננו מצביע על חברה בע"מ; הנתבע לא צירף לחתימתו כל הערה או הבהרההמגבילה את חתימתו, כגון מיופה כח, שליח וכיוצא בכך. המערער לא הגיש חוות דעתסותרת בדבר הוראות הדין האוסטרי ולפיכך נותרה חוות הדעת ועדותו של המומחהכראייה יחידה ועל פי ראייה זו יכול היה השופט להגיע למסקנה כי המערער חב אישיתעל פי השטרות.
ה. גם אם יאמר שהדין האוסטרי לא הוכח, הרי מדובר ב"זכויות צפות" מתחום דיניהחיובים ובמקרים כגון דא החילו בתי המשפט בעבר את חזקת שוויון הדינים. לפי חזקהזו יש ליישם את סעיף 99(ב) לפקודת החברות, כאשר סעיף זה יש לקרוא ביחד עםהוראות סעיף 98 וסעיף 31 לפקודה. אכן, על יסוד סעיפים אלה ועל פי פסיקת ביהמ"שתוטל אחריות אישית על מנהל, אשר חתם על גבי מסמך מבלי לציין את תפקידו בחברהומבלי לציין כי חתם מתוקף תפקידו זה, רק כאשר מתוך עיון במסמך כולו עולה שהמנהלהתכוון ליטול על עצמו אחריות אישית. אולם, באותם פסקי דין הנסיבות היו שבמסמךהופיע שמה הנכון של החברה במלואו, ומטעם זה לא הוחלה הוראת סעיף 99(ב). בענייןשבפנינו צויין שמה של החברה בצורה לא נכונה הן בחוזים והן בשטרות והצירוף בע"מאינו מופיע כלל. מטעם זה, על פי הוראת סעיף 99(ב) כפי שפורשה בפסיקה, חייבהמערער - שהוא בעל משרה בחברה - בחבות אישית בגין הסכומים שחל בהם חיוב על פיהשטרות נשוא התדיינות זו.
ו. טענה אחרת בפי המערער כי המשיבות אינן זכאיות לתבוע את החוב שכן ב-1984המחו את זכויותיהן כנגד צ'בורה לחברה ממשלתית רומנית בשם "ארגוס". המשיבות אינןכופרות בנכונות הטענה שהעלה המערער בכתב הגנתו, אלא שלטענתן, אותה טענו בכתבהתשובה שהגישו, המחתה להם ארגוס בחזרה את הזכויות כנגד צ'בורה. המערער טוען כיהמשיבות לא היו רשאיות להעלות את טענת ההמחאה החוזרת לראשונה בכתב התשובה, שכןהיא מהווה עילת תביעה חדשה שניתן להעלותה בכתב התביעה בלבד. עוד טען כי לא הוכחשהתבצעה המחאה חוזרת כאמור. גם טענה זו יש לדחות. טענתו הדיונית הועלתה בביהמ"שהמחוזי ולאור השתלשלות העניינים בביהמ"ש המחוזי וההסכמות הדיוניות אין להתערבבמסקנת ביהמ"ש בעניין ההמחאה החוזרת מהנימוק הדיוני. מכל מקום, התשובה לטענה,
ככל שיש לה יסוד, היא כי יכול ותינתן אפשרות לתקן את כתב התביעה בערעורובנסיבות המקרה תיקון כתב התביעה אפשרי גם בשלב מאוחר זה, בהתחשב בכך שהמערערלא יפגע מהתרת התיקון. לגופם של דברים קבע ביהמ"ש כי הוכחה המחאה חוזרת שלארגוס למשיבות וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה זו על יסוד הראיות שבאו בפניו.
ז. טענה אחרת של המערער היתה טענת "פרעתי", לאחר המחאת הזכות מהמשיבותלארגוס. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער ובעניין זה נתקבל הערעור בחלקו.תשלום אחד של 125,000 דולר ביקש המערער להוכיח ע"י קבלה החתומה ע"י מנהל ארגוסהמאשר ביצוע תשלום כזה. לביהמ"ש המחוזי הוגש רק תצלום וביהמ"ש לא סמך על התצלוםואילו בערעור ביקש המערער להגיש את הקבלה המקורית וביהמ"ש העליון קיבל אתבקשתו. הבקשה להגשת הקבלה המקורית אינה נגועה בחוסר תום לב והמערער סיפק הסברלהגשתה המאוחרת. בפני ביהמ"ש היה העתק של הקבלה והצדדים התייחסו אליהבטיעוניהם, ואין לומר כי זכויות המשיבות יפגעו כתוצאה מקבלת הראייה בשלב מאוחרזה. בעניין פרעון סכום זה הוכיח המערער במידה המוטלת על הנתבע בתביעה כגון דאכי אכן כי פרע את הסכום של 125,000 דולר מתוך החוב.
ח. בתביעה שכנגד תבע המערער מהמשיבות סכום של 500,000 דולר כפיצוי. כנגדטענות אלה התגוננו המשיבות בשתי טענות עיקריות: האחת, כי המערער הגיש תביעה זההבאוסטריה שנדחתה וקיים השתק של מעשה בי"ד או השתק פלוגתא; לגופו של עניין כפרובקיומו של הסכם מחייב בינן לבין המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את שתי הטענות ודחהאת התביעה.
ט. אשר לטענה בדבר קיומו של מעשה בי"ד - אין לומר כי ניתן היה לקבלה על פיהראיות שהיו בפני השופט. התביעה שהוגשה באוסטריה היתה אמנם תביעה באותו ענייןולכאורה על פי אותה עילה, אולם לא הוצגו כל ראיות ביחס לטיבם ומהותם של אותםהליכים. על פניהם נראים ההליכים כהליכי ביניים ולאחר שנסתיימו משך המערער אתתביעתו. בנסיבות אלה אין צורך להזדקק לשאלה מה המבחנים לקיומו של מעשה בי"דבגין פסק זר.
י. ברם, צדק השופט בדחותו את התביעה לגופו של עניין. הראיות שהובאו להוכחתההסכם כללו טיוטת הסכם לא חתומה, ערוכה בכתב יד, וכן חליפת טלקסים בין הצדדיםשעניינם אותה טיוטה. בטלקסים עמד כל אחד מהצדדים על פרטים שונים בהסכם המוצעוביקש הכנסת תיקונים. טלקסים אלה מבטאים מו"מ עסקי בין הצדדים שלא הבשיל לכדיחוזה מחייב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת בייניש. עו"ד ש. אליה למערער, עו"ד ז. ולנר למשיבות. 12.9.96).
ע.פ. 2955/94 - מדינת ישראל נגד דורי נחום ואבנר קופל
*זיכוי מאשמה של קבלת דבר במרמה. *התערבות ביהמ"ש שלערעור בזיכוי נאשם מחמת הספק(מחוזי ת"א - ת.פ. 167/91 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג ומצא בפס"דמפי השופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. אבנר קופל, בעל סוכנות ביטוח "אור", ביטח לקוחות באמצעות חברת הביטוח"אושיות" בה כיהן נחום דורי כמנכ"ל וחבר דירקטוריון. בשנת 85 נקלעה "אושיות"לקשיים. רשיונה כמבטחת לא נשלל ממנה אך לא הורשתה עוד להוציא פוליסות חדשותומעמדה שונה מחברת ביטוח לסוכנות ביטוח. קופל המשיך לנהל עסקי ביטוח עם אושיות.בנובמבר 85 נחתם הסכם בין "אושיות" ובין חברת הביטוח "רותם" לפיו התמנתה"אושיות" כמורשה חיתום של "רותם". בביטוחי חובה לרכב מעורבת גם חברת "אבנר"שנוסדה לצרכי יישומו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כל חברת ביטוח משלמת
לאבנר %70 מהפרמיות שהיא מקבלת עבור ביטוח חובה ואבנר נושאת ב-%70 מהפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים. עובדי חברת החשמל היו מבוטחים בחברת הביטוח אושיות.
ב. בשנת 87 שלחה חברת הביטוח "אליהו" לעובדי חברת החשמל תעודות ביטוח שעליהןהוטבעה מראש חותמת הבנק מתוך הנחה כי מי שיקבל לידיו תעודה שכבר שולם עבורה, לאיבקש לבטלה. בנסיבות אלה החליטה אושיות בעדודו של קופל לעשות אף היא אותו"תרגיל שיווקי". תרגיל זה נעשה באמצעות "פעולה סיבובית" בבנק כללי לישראל, בוהיו לאושיות ולקופל חשבונות. אושיות משכה שיק על שמו של קופל בסכום הנדרשלתשלום דמי הביטוח עבור תעודות הביטוח שהכינה, השיק הוכנס ע"י קופל לחשבונוובסיומה של הפעולה, חזר אותו סכום עוד באותו יום לחשבונה של אושיות כמבטחת. זאתעל פי הוראה שקיבל הבנק, שהניח כי אושיות היא החברה המבטחת בעוד שרותם היתההחברה המבטחת והיא שהיתה רשאית להורות שכספי הביטוח יופקדו בחשבונה. כתוצאהמפעולות אלה נוצרה חבות ביטוחית של רותם מבלי שדמי הביטוח הופקדו בחשבונההמיועד לתשלום ביטוח החובה.
ג. המשיבים הועמדו לדין בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובקשירתקשר לעשות פשע, וכן הואשם דורי בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את דורי בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וברישום כוזבבמסמכי תאגיד ואילו קופל זוכה מחמת קיומו של ספק אם ידע כי רותם היא החברההמבטחת וכי כספי הביטוח לא מועברים אליה. זיכויו של קופל השמיט את הקרקע מאשומושל דורי בעבירה של קשירת קשר. הערעור מופנה נגד זיכויו של קופל וכתוצאה מכךזיכויו של דורי מאשמה של קשירת קשר. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברגומצא, בפס"ד מפי השופט גולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ד. השופט גולדברג: משילוב סעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין עולה כי היסודהעובדתי בעבירה של קבלת דבר במרמה, מורכב משני יסודות. היסוד האחד הוא הצגתטענה כוזבת לרבות בדרך של מחדל, והיסוד השני הוא קבלת "דבר" מכח אותה טענה.היסוד הנפשי הדרוש לגיבושה של העבירה הינו מודעות המרמה לטיב התנהגותו ולקיומןשל הנסיבות הרלבנטיות. מכאן שהעבירה של קבלת דבר במרמה מותנית בידיעת המרמה כיהטענה היא כוזבת וצפייתו את האפשרות שהטענה הכוזבת תביא את המרומה למעשה אולמחדל, ויחס של לפחות קלות דעת כלפי אפשרות זאת.
ה. טענתו של קופל היא שלא היה מודע לכך שרותם היא החברה המבטחת וטענה זונוגעת ליסוד הנפשי שבעבירה. אכן, עצם קיומה של "הפעולה הסיבובית" במסגרתה קיבלקופל כסף מאושיות לחשבונו ומשם חזרה לחשבון אושיות, מעלה סימן שאלה לגבי תוםלבו של קופל. אך לעומת הנסיבות המדברות לחובתו של קופל קיימות גם כאלה המחלישותאותן. בין היתר לא ידע על מהות היחסים בין אושיות ורותם, תעודות הביטוח שהוציאהאושיות נשאו בכותרתן את שמה באותיות מאירות עיניים, ואילו תיאורה של אושיות"כמיופת כח של רותם" נכתב באותיות קטנות בפינה העליונה של התעודה. כמו כן חתומהאושיות על פני התעודה והמעיין במסמכים אלה אינו יכול ללמוד כי אושיות חדלהמלהיות חברת ביטוח. עובדות אלה ועוד שורה של ראיות לכאן או לכאן מביאים למסקנהכי לא ניתן לומר שבמכלול הראיות יש כדי לבסס כנדרש בפלילים את המסקנה שקופל ידעשרותם היא החברה המבטחת. כך שהתביעה לא השכילה להוכיח את אשמתו של קופל מעברלספק סביר ודין הערעור להידחות.
ו. השופט קדמי (דעת מיעוט): אכן, במקום שבו מהנה ערכאה דיונית נאשם מן הספק,תהיה התערבותה של ערכאת הערעור נדירה ביותר. ברם, אין בכך כדי למנוע התערבותבמקרים מתאימים. המקרה דנא הוא אחד מאלה. השאלה הדרושה הכרעה איננה השאלה"הרחבה" אם ידע קופל את פרטי ההסכם שנחתם בין רותם לבין אושיות כפי שסבר ביהמ"ש
המחוזי. לעניין שבפנינו די במתן תשובה לשאלה "המצומצמת" אם ידע כי אושיות אינההמבטחת על פי תעודות הביטוח, שהוחתמו במסגרת ה"תרגיל השיווקי" אלא רותם,וכפועל יוצא מכך כי חשבונות הבנק הנקובים בגוף תעודות הביטוח הם חשבונותיה שלרותם ואליה צריכים להגיע דמי הביטוח ומיד. יש בראיות שבאו בפני ביהמ"ש כדי לבססבמידה שלמעלה מספק סביר תשובה חיובית לשאלה האמורה ולכן יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד שמעון דולן למערערת, עוה"ד יהודהוינשטיין וגב' אורנה סנדלר למשיבים. 22.10.96).
ע.א. 4232/94 - רחל ויצמן ואח' נגד מסודי דאודי
*הפרת חוזה. *אי תשלום סכום במועד עקב הפרה צפוייה של חוזה(מחוזי ת"א - המ' 1099/91 - הערעור נדחה).
א. ביום 24.2.91 נחתם חוזה למכירת דירה ע"י המערערים למשיבה. בעת חתימת החוזההיתה הדירה רשומה ע"ש הקבלן ולזכות המוכרים היתה רשומה הערת אזהרה. עובדות אלההיו ידועות לקונה. התמורה היתה אמורה להשתלם בתשלומים והמוכרים התחייבו להעביראת הדירה ע"ש הקונה תוך חודש מיום שתרשם הדירה על שמם בטאבו. כן התחייבו לסלקמשכנתא עד 1.5.91 ולרשום הערת אזהרה בטאבו לטובת הקונה מיד לאחר ביצוע תשלום של30,000 דולר שמועד תשלומו היה 10.3.91 ולפני ביצוע תשלום של 40,000 דולר שאמורהיה להתבצע לאחר רישום הערת האזהרה ועד 1.5.91. הקונה הקדימה תשלום של 25,000דולר מתוך ה-30,000 דולר ליום 3.3.91 במקום 10.3.91. באשר ליתרת הסכום של 5,000דולר טענה הקונה כי הוסכם על דחייתו עד ליום 1.5.91 והמוכרים טענו לדחייהמוסכמת בת ימים ספורים בלבד. השאלה המכרעת הינה אם אי תשלום היתרה של 5,000דולר במועד המקורי היווה הפרת חוזה מצד הקונה שזיכתה את המוכרים בביטולו שלהחוזה בהודעה מיום 27.6.91.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי שינוי תנאי תשלום צריך להיעשות בכתב וגם אם ניתןלעשותו בעל פה לא היה מוכן לקבוע שהיתה הסכמה לדחיית התשלום עד ליום 1.5.91.אלא שבכך לא ראה הפרת חוזה מצד הקונה, משום שלדעתו קדמה לעיכוב התשלום הפרהצפוייה מצד המוכרים. הקונה הציעה הפקדת הסכום של 5,000 דולר כבר במרץ 91 ואףהפקידה את הסכום לזכות המוכרים כדי שיועבר להם ע"י עוה"ד מיד לאחר שתהיה בידםבקשה לרשום הערת אזהרה. גם את התשלום השלישי בסכום של 40,000 דולר הפקידה הקונהבנאמנות אצל עוה"ד כדי שיושקע כפי שמשקיעים כספי נאמנות ויועבר למוכרים עםרישום הערת אזהרה, על אף שסכום זה אמור היה להשתלם לאחר רישום הערת האזהרה.
ג. השופט קבע כי הקונה לא ידעה בעת חתימת החוזה שקיימות בעיות הכרוכות ברישוםהבעלות ע"ש המוכרים וברישום הערת האזהרה. בעיות אלה היו כרוכות בחריגות בניהמצד הקבלן. משנודע הדבר לקונה התעורר בה החשש לאי יכולת מצד המוכרים לקיים אתחיובם לרשום הערת אזהרה. השופט ראה בקשיים אלה של המוכרים הפרה צפוייה של החוזהובנסיבות העניין ניתן היה לכל אדם סביר לחשוש שהצד השני לא יקיים את חיוביו.לפיכך מצא שהקונה היתה רשאית שלא לשלם את הסכום של 5,000 דולר. הערעור נדחה.
ד. גם מבלי להידרש לשאלה אם צדק השופט בקבעו כי היתה מצד המוכרים הפרה צפוייהאם לאו, התוצאה שהגיע אליה השופט נכונה היא. המועד לתשלום הסך של 30,000 דולרהיה 10.3.91. מועד זה שונה בהסכמה ו-25,000 דולר שולמו מוקדם ממה שנקבע. גםלגבי תשלום 5,000 דולר הנותרים אין מחלוקת שהוסכם על דחיית מועד תשלומם, אלאשלטענת המוכרים ניתנה הסכמה לדחייה למספר ימים. כך או כך אבדו התשלום המקורי של30,000 דולר ומועד ביצועו את חשיבותם ויסודיותם, מה עוד שמדובר בעיכוב סכום קטןיחסית ובפרק זמן קצר ובנסיבות מיוחדות תוך נכונות מלאה לשלמו. במצב דברים זה
אין לראות בעיכוב תשלומו של הסכום, הפרה יסודית של החוזה שנתנה בידי המוכר זכותביטול.
ה. יתירה מזאת, ספק אם אפשר לראות בדחיית תשלום זה הפרה בכלל, לאור העובדה כיהקונים היו מוכנים לשלם את הסכום עוד באותו חודש ואף הפקידו אותו לטובתהמוכרים. אי העברת הסכום לידי המוכרים נבע מחששות אמיתיים ומוצדקים מהבחינההסובייקטיבית וסבירים מהבחינה האובייקטיבית. זאת כשאין בידי המוכרים אפשרותלרשום הערת אזהרה בגלל חריגות בניה של הקבלן וכשהנכס לא היה רשום עדיין ע"שהמוכרים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ליפקין למערערים, עו"ד לם למשיבה. 13.10.96).
ע.א. 5660/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החלטה בדבר אימוץ "פתוח" או "סגור"(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 197/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת, אמה של קטינה שהוכרזה כבת אימוץ, איבדה את שמיעתה בגיל 3. לפיקביעת ביהמ"ש מדובר באשה עצבנית וחשדנית, מתרחקת מאנשים ואלה מתרחקים ממנה בגללהתנהגותה החריגה. היא אשה אלימה, בעיקר מילולית, בכל מצב שמעט מלחיץ, ומגיבהבכעסים וצעקות. היא בעלת אובססיה לנקיון המקפידה כי בית המגורים יהיה סגורומסוגר, חלונותיו ותריסיו מוגפים, בכדי למנוע חדירת לכלוך. המערער, אבי הקטינההינו חירש-אילם מלידה, אינו שולט בקריאה ובכתיבה והתקשורת עימו הינה בעייתית.הוא אדם נעים הליכות ונוח לבריות אך פסיבי מאוד, בורח מקשיים ומצבים שאינםנוחים ומתקשה להתמודד עם אשתו. הקטינה נולדה בדצמבר 91 כבת יחידה לאמה (לאבישנם ילדים מנישואים קודמים). היא נולדה כפג בחודש השביעי להריון ומאוחר יותרנזקקה לניתוח ריאות עקב קשיי נשימה.
ב. החל משלב מוקדם בחייה של הילדה, הטיפול שהוענק לה ע"י ההורים ובעיקר ע"יהאם לא היה נאות והביא לפיגור בהתפתחותה. רוב זמנה של הילדה עבר עליה כשהיאמסוגרת בבית האפל והמוגף ושוהה במיטה או בלול בכדי "שלא תלכלך את הבית". האםסרבה להכניס לביתה עזרה שנועדה לתת לילדה ששני הוריה חרשים, גירוי קולי החיונילהתפתחות שפה והנדרש להתפתחותה הקוגניטיבית התקינה. כאשר נאותה האם להכניסהלמעון היא נמצאה לא מדברת ולא מגיבה לשום גירוי קל עד שנדמה היה שאינה שומעת.רק במשך הזמן החלה הקטינה ליצור קשר עם ילדים ולהגיב לקולות בצורה תקינה.
ג. בפני ביהמ"ש הוצגו ראיות לגבי שני אירועים אלימים שבמהלכם היכתה האם אתהילדה. נוכח התרבות ההתבטאויות של האם שאינה רוצה בילדה ובעקבות אחד האירועיםהאלימים הסכימו ההורים להעברת הילדה לפנימית נעמ"ת ומדצמבר 94 ועד יולי 96 כאשרניתן פסה"ד שבו הוכרזה הקטינה כבת אימוץ שהתה הילדה בפנימיה. כשהועברה לפנימיההיא נמצאה סובלת מחסך סביבתי חמור ביותר ויכולתה המילולית היתה ברמה של ילדבגיל שנה. במהלך תקופת שהותה של הילדה בפנימיה לא הביעה האם התעניינות כלשהיבילדה, לא ביקרה אותה ולא גילתה כל עניין לקבלתה הביתה לחופשות. גם האב מיעטלבקר את הילדה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי הוכחה אי מסוגלות הורית של שניההורים ללא יכולת לשקם הורות חסרה זו והכריז על הילדה כבת אימוץ. הערעור נדחה.
ד. הערעור צומצם לנקודה אחת והיא דרישת המערערים כי הילדה תאומץ ע"י קרובימשפחה שלה תוך שישמר קשר כלשהו של הילדה עם הוריה, היינו "אימוץ פתוח". גםדרישה זו נדחתה. כדי להכריע בנושא זה צריכה לעמוד לנגד עיני ביהמ"ש טובת הילד.השלב בו יכריע ביהמ"ש אם האימוץ הוא פתוח או סגור הוא בשלב השני שבו מחליטביהמ"ש ומצווה על אימוצו של הקטין ולא בשלב שבו דן ביהמ"ש בהכרזת הקטין כבר
אימוץ. בשלב זה ביהמ"ש רק יכול להמליץ אם האימוץ יהיה סגור או פתוח. בענייננונראה שאימוץ פתוח אינו רצוי באשר הוא נוגד את טובת הקטינה וצדק ביהמ"ש המחוזיכי יש להמליץ על אימוץ סגור.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' מיריקראוס למערערים, עו"ד גב' אורית סון למשיב. 8.10.96).
ע.פ. 872/95 - דן זבולונוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המנוח, שלום אוחנה, בא לבקר את חברתו. בפתחו את דלת הבנין מתוך מטרה להכנסלחדר המדרגות נמצא במקום אחיו התאום של המערער. צורת פתיחת הדלת עוררה את זעמושל האח והחלו חילופי דברים בין השניים. כשהתלהטו הרוחות עלה האח לביתו והזעיקאת המערער. המערער ירד ובידו סכין והשנים המתינו למנוח וכשירד המנוח תקפו אותוהשניים וסכינים בידיהם. משניסה המנוח למלט עצמו נעץ המערער סכין עמוק בבטנווגרם למותו. המערער ואחיו הועמדו לדין באשמת רצח וביהמ"ש המחוזי הרשיע את האחבהריגה וגזר לו 13 שנות מאסר ואילו המערער הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. ערעורושל המערער לביהמ"ש העליון נתקבל בשעתו והוחלט "לא בלי היסוס" להמיר את ההרשעהמרצח להרשעה בהריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שהחליט להשית על המערער עונש של15 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. מסתבר כי לאחר שנדון המערער למאסר עולם, לפני שנתקבל ערעורו, ובעודו שוההבכלא, תקף את מפקד אגף ההפרדה בכלא ונעץ בגופו דוקרן מאולתר. הפציעה גרמה לקרבןפגיעות חמורות מאוד ובעטיין נזקק לתקופת אישפוז. כשבא ביהמ"ש לגזור את דינובאותה עבירה ביקש המערער לצרף שני תיקים נוספים בהם הואשם בתקיפת אנשי משטרהועל כל אלה נדון ל-7 שנות מאסר מצטבר לכל עונש שריצה, היינו למאסר העולם. לאחרמכן, ובעודו שוהה בכלא, הורשע המערער בעבירה של חבלה בהיותו מזויין ונדון לשתישנות מאסר במצטבר. סיכום הדברים הוא שעתה על המערער לרצות בבית האסורים 24 שנותמאסר. הסניגור טוען כי 24 שנות מאסר שקולות הן לנצח וראוי להורות על חפיפת חלקמן המאסרים. קשה לקבל טענה זו. המערער הוכיח עצמו כאדם שאינו שולט על יצריו וכיהוא בעל סף גירוי נמוך ביותר. על דברים של לא כלום מגיב הוא בתוקפנות אלימהביותר עד כדי קיפוח חיי אדם. ביהמ"ש לא ירים תרומתו להגנה על החברה אם לא יעשהלהרחקתו של המערער מן החברה כפי שגזר ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. עו"ד א. עמירם למערער, עו"ד א. כרמללמשיבה. 21.10.96).
רע"א 5475/95 - אילן דקל נגד קצין התגמולים
*טענה כי מחלת הסכיזופרניה פרצה עקב שרות בצה"ל(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, יליד פברואר 66, גוייס לצה"ל בנובמבר 84 ונקבע לו פרופיל 65 על רקענפשי. ביולי 85 אושפז עקב התקף פסיכוטי ואובחנה אצלו מחלת סכיזופרניה. הפרופילשלו הורד ובאוקטובר 85 שוחרר מצה"ל עם פרופיל 21. תביעתו להכיר בו כנכה צה"לנדחתה ע"י קצין התגמולים שסבר כי המחלה הנפשית ממנה סובל המבקש החלה עוד לפניגיוסו ואין קשר בינה לבין השירות. המבקש ערער בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים(תגמולים ושיקום) וזו קיבלה את הערעור וקבעה כי "אמנם לא היו כאן אירועיםמיוחדים בשירות שגרמו לפרוץ המחלה... אך עצם המסגרת הצבאית עלולה לגרום למשברהפסיכוטי ואם הצבא מוצא לנכון לגייס גם אנשים מסוגו של המערער, הרי הוא נוטל עלעצמו את הסיכון שהאיש יהווה נטל על הצבא". המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שקיבל את
הערעור וקבע שאין קשר בין השירות הצבאי של המשיב לבין מצבו הרפואי. בקשה לרשותערעור נדחתה.
ב. המבקש טוען כי מתעוררות במקרה דנן בעיות משפטיות המצדיקות מתן רשות ערעור.אך הוא טוען למעשה טענות בעלות אופי עובדתי גרידא. הטענה כי החלטת ביהמ"שמתעלמת מעובדות שונות, אינה טענה משפטית. הוועדה קבעה כי לא היו שום אירועיםמיוחדים בשירות שגרמו לפרוץ המחלה וגם ביהמ"ש קבע כי לא הוכח כל אירוע חריגבשירות הצבאי שהיה בו כדי להיות "טריגר" להתפרצות המחלה. רק בנסיבות מיוחדותובשאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית כללית תינתן רשות ערעור.
ג. אשר לשאלות המשפטיות - צדק ביהמ"ש שלא קיבל את קביעת הוועדה שאם הצבא מוצאלנכון לגייס אנשים מסוגו של המערער, הרי הוא נוטל על עצמו את הסיכון שהאישיהווה נטל על הצבא. לא די בעצם גיוסו של אדם במצבו של המערער, כדי ליצור אתהקשר הסיבתי הדרוש בין המחלה לבין השירות. צריך שיתקיים קשר סיבתי של גרימה אופריצה בין השירות ובין המחלה ונטל הוכחת קשר כזה רובץ על המבקש. במקרה דנן לאהרים המבקש נטל זה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דן קרני למבקש. 15.10.96).
ע.פ. 6689+7061/96 - עבד ונאסר ווזווז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעה חמורה בדקירות סכין)(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. פלוני העליב את אביו של נאסר על רקע סכסוך אזרחי ואז החליטו נאסר ועבדללמד את אותו פלוני לקח, וביום מסויים הגיעו לחנותו בעיר העתיקה בירושלים והיכואותו. נאסר אף נעץ סכין בגופו 4 פעמים בחזהו ופעם אחת בצד שמאל וכן בזרועותיו.אחת מנעיצות הסכין גרמה לנקב בחלל הריאה של הנחבל. ביהמ"ש המחוזי הטיל על עבד 6חודשים מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות ואילו נאסר נדון לשנה אחת מאסר בפועל.הערעורים על חומרת העונש נדחו.
ב. בתי המשפט שונים וחוזרים כי יש לשרש את תת תרבות הסכין ביישובם של סכסוכיםבין בני אדם. אם עובר פלוני על לאו זה, חייב הוא שיישא בעונש הראוי. נעיצת סכיןבגופו של הזולת יש לראותה כעבירה חמורה והעונש הראוי עליה הוא עונש מאסר, פרטלנסיבות יוצאות דופן. המערערים לא הצליחו להראות נסיבות יוצאות דופן אשר תוצאנהאותם מן הכלל של עונש מאסר. הסניגורים מדברים על הקושי שיעמוד בו עבד בניהולעסקו והקושי שיעמוד בו נאסר בשל מצבו המשפחתי ואולם זה טיבו של עונש, שהואמכביד ומכאיב. מטעם זה גופו אף מוטל עונש: כדי להרתיע את היחיד והרבים מפנימעשים שהחברה אינה יכולה, אינה מוכנה ואינה רוצה לשאתם.
ג. סניגורו של נאסר טוען כי נגרם לו אי צדק במובן זה כי לאחר ההרשעה בדיןוהטיעונים לעונש החליט ביהמ"ש, לפני מתן גזר הדין, לקבל חוות דעת של הממונה עלעבודות שירות לעניין אפשרות ריצוי מאסר בעבודות שירות. הממונה נתן חוות דעת בההצביע על עבודת שירות מתאימה לנאסר ואעפ"כ גזר לו ביהמ"ש מאסר בפועל של שנה.הסניגור טוען כי ביהמ"ש נטע בליבו של נאסר תקווה שיזכה בעבודות שירות ותקוותונכזבה. אכן, ראוי כי מקום בו מבקש ביהמ"ש לקבל חוות דעת לעניין עבודת שירות,יבהיר כי הזמנת חוות הדעת אין בה כדי לחוות דעה באשר לגזר הדין שיוטל על הנאשם.כך ידע כל נאשם כי טרם הוכרע הדין ואפשר שיוטל עונש מאסר בפועל. אולם, אם איןהשופט עושה כן אין בכך כדי לפגום בגזר דין המאסר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד יאיר גולןלעבד, עו"ד ראובן בר חיים לנאסר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 21.10.96).
רע"פ 7298+7299/96 - עבדל קאדר אגבריה נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על החלטה לגזור מאסר בפועל לאחר שהנאשם שוחרר בערבות בעקבות קבלת ערעור והחזרת התיק לבימ"ש קמא(הבקשה נדחתה).
א. שתי משפחות גדולות בעיר טייבה הסתכסכו ביניהן ועל רקע של נקמת דם פגעוהמשפחות זו בזו וכבר נגבו קרבנות רבים בנפש ובגוף ובכללם עוברי אורח תמימים.במסגרת הסכסוך קשר המבקש קשר עם אדם להשפיע על פלוני להעניק אליבי לנאשם ברצח.המבקש הורשע בבימ"ש השלום בקשירת קשר לביצוע עוון והושג הסדר טיעון בו הוסכם על"טיעון פתוח" לעונש. ביהמ"ש גזר למבקש 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.על גזר הדין הגיש המבקש ערעור וטען כי גזר הדין ניתן בחוסר סמכות לפי שנגזר בועונש חמור מהעונש המקסימלי שהינו 24 חודשי מאסר. בהסכמת המדינה החליט ביהמ"שהמחוזי ביום 24.3.96 על עיכוב המשך ביצוע המאסר והמבקש שוחרר מהכלא. בהמשךהכריז ביהמ"ש על אפסותו של גזה"ד והתיק הוחזר לבימ"ש השלום ליתן גזר דין חדש.ביום 6.6.96 גזר בימ"ש השלום את דינו של המבקש ל-14 חודשי מאסר מתוכם 4 חודשיםלריצוי בפועל וזאת לאור התקופה שכבר ריצה המבקש במאסר. ביהמ"ש המחוזי דחה אתערעורו של המבקש על חומרת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טוען כי עניינו מגלה שאלה משפטית הראוייה להידון בפני ערכאה שלישיתוהיא "האם לאחר שנאשם משוחרר ממאסר תקופה של למעלה מחצי שנה... ראוי להחזירולמאסר". לדעת המבקש ראוי שביהמ"ש העליון ידון "בשאלה המשפטית" האמורה. דיןהבקשה להידחות. למעשה עניינה של הבקשה הפעלת שיקול הדעת של הערכאות דלמטהבמלאכת גזירת ענשו של המבקש, ובקשה להקלה בעונש אינה משמשת עילה למתן רשותערעור שני.
ג. אין גם לקבל את "הטענה המשפטית" כביכול אותה מנסה המבקש לעורר, כאילו לאהפעיל ביהמ"ש כל קריטריון בהחזירו את המבקש לריצוי מאסר לאחר שהיה משוחרר תקופהמשמעותית. גזר הדין השני ניתן כ-10 שבועות לאחר שהמבקש שוחרר. לעובדה זו ניתןמשקל ע"י בימ"ש השלום שאיבחן את המקרה ממקרה אחר שבו נמנע בימ"ש להחזיר נאשםלמעצר לאחר תקופה של שנתיים בה היה משוחרר. לאור מכלול השיקולים והנסיבות הגיעביהמ"ש למסקנה שיש להחזיר את המבקש לבית הסוהר ובכך אין להתערב. המבקש הינו בעלהרשעות קודמות רבות, נגזרו עליו תקופות מאסר שונות והודה כי אמר לחברו "לירותלמתלונן בראש" בזמן ששהה בבית הסוהר בהיותו עצור עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' אסנת בר-תור למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה.28.10.96).
ע.א. 6166/92 - איריסקון בע"מ נגד מנהל מע"מ ירושלים
*אימתי חל חיוב במע"מ על הכנסת ריבית של חברה שהלוותה כספים למנהלי החברה(הערעור נדחה).
א. המערערת הלוותה כספים למנהלי החברה ועל פי תנאי ההלוואה סכומי ההלוואותיוחזרו לחברה כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן. השאלה במחלוקת הינה מתי חל החיובבמס על הכנסת הריבית של החברה (ריבית ששיעורה כגובה עליית המדד). המשיב דרשמהמערערת לשלם מע"מ על הריבית שנצברה במהלך השנה גם על חלק מההלוואות שטרםהוחזר. המערערת טענה כי חובתה לשלם מע"מ על הכנסות הריבית קמה רק משעה שיוחזרוההלוואות, שרק אז יתקבלו על ידה הכנסות הריבית בפועל.
ב. המערערת מסתמכת על הוראות סעיף 7(א)(4) לחוק מע"מ שלפיו, בעסקאות של מתןאשראי, החיוב במס לגביהן יחול עם קבלת התמורה ועל הסכום שנתקבל. לעומת זאתמסתמך המשיב על האמור בסעיף 7(ב) לחוק שלפיו הוראות פסקה (א) לא יחולו על "עסקהשמחירה מושפע מיחסים מיוחדים בין הצדדים". ביהמ"ש המחוזי קבע כי עסקת ההלוואה
בין המערערת למנהליה הושפעה מהיחסים המיוחדים בין הצדדים, אשר על עצם קיומם לאהיתה מחלוקת ולכן קבע כי צדק מנהל מע"מ בהחלטתו. הערעור נדחה.
ג. מחיר העסקה אכן הושפע מהיחסים המיוחדים בין מנהלי החברה למערערת. מסקנה זומתבקשת מעצם העובדה שההלוואה ניתנה בתנאי שתוחזר צמודה למדד ללא חובת תשלוםריבית כלשהי. מתן הלוואה בתנאים אלה, כשניתן להלוות את הכסף בהלוואה צמודההנושאת ריבית, מעידה על עצמה שניתנה על סמך היחסים המיוחדים בין המנהלים לביןהמערערת.
ד. אכן, בקביעת שיעור הריבית לצורך תשלום המס מסתפק המשיב, ככלל על פי הנחיותפנימיות, בשיעור הפרשי הצמדה. אך זאת לא משום שהמשיב רואה בריבית בגובה זהריבית המשקפת את שווי השוק, אלא מטעמים מעשיים, במטרה לחסוך ויכוחים ביןהנישומים לרשות בדבר גובהו הנכון של שיעור הריבית הריאלית. בנסיבות אלה, איןלראות בקביעת שיעור הריבית כאמור על ידי המשיב ראייה לכך שמחיר ההלוואה שנקבעביחסים בין הצדדים לא נקבע בהשפעת היחסים המיוחדים ביניהם.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. עו"ד הורן למערערת, עו"ד גב' לילךאהל למשיב. 7.10.96).
בג"צ 2754/94 - יצחק לוי נגד שרת העבודה והרווחה ואח'
*בקשה להציג בפני מי שהיה נאשם בפלילים את תסקירי שירות המבחן בעניינו לצורך כתיבת ספר(העתירה נדחתה).
א. העותר, כבן 38, החל במעורבות בפלילים בשנת 68, בהיותו קטין בן 10. מזהלמעלה מ-15 שנה לא הסתבך בפלילים. בעבר, בגין ההליכים המשפטיים, נתבקש שירותהמבחן לנוער להגיש תסקירי קצין מבחן. בספטמבר 93 פנה העותר לבימ"ש השלום לנוערבבאר שבע בבקשה לקבל מסמכים המצויים בתיקי ביהמ"ש ובכללם כתבי אישום, פסקי דין,חוות דעת ותסקירי קצין מבחן. לדבריו נחוץ לו מידע זה כדי לשלבו בספר על קורותחייו תוך שימת דגש גם על עבריינות נוער באופן כללי. מנהל שירות המבחן לנוערהתנגד למסירת חלק גדול מן המבוקש, כשהוא מבסס עמדתו על הוראות תקנה 30 לתקנותהעמדת עבריינים למבחן (שירותי המבחן). תקנה זו קובעת כי התיקים האישיים יהיוסודיים ופרט לעובדים המוסמכים של השירות לא יורשה העיון בהם.
ב. במהלך שנת 94, לאחר חילופי דברים נוספים, הודיעו המשיבים כי הם נכוניםלמסור לעותר עותק של המסמכים, לרבות תסקירי שירות המבחן, ולמעט תרשומות פנימיותשהוכנו ע"י עובדי שירות המבחן, התכתבות פנימית או מידע הנוגע לאחרים או לצנעתהפרט שלהם, לרבות בני משפחת העותר. עוד נאמר כי לגבי מסמכים הכוללים מידע שאיןלמסרו, יושמטו רק הקטעים הנוגעים בנושאים כגון מידע על בני אדם אחרים וכדומה.ביולי 96 הגיש העותר בקשה למתן צו המורה למשיבים להמציא לעיון בג"צ דוגמאותמהמידע שהוחלט שלא לגלותו. המשיבים בתגובתם טוענים כי אין להצדיק היענות לבקשההנדונה בשלב לאחר תום הטיעון בעל פה. העתירה נדחתה.
ג. באשר לבקשה למתן צו להציג בפני ביהמ"ש את החומר החסוי - ביהמ"ש קיים דיוןמלא בעניינו של העותר וניתנה לו הזדמנות ראוייה להעלות את טענותיו. נעשתה עבודהדקדקנית של ציון הפרטים בדבר מידע שלא נמסר לעותר תוך איזכור הסיבה לכך. איןהצדקה לערוך "מבצע דייג" בכדי לבחון שמא לגבי מסמך זה או אחר ניתן היה אולילהגיע למסקנה אחרת. לפיכך יש לדחות את הבקשה להציג את החומר בפני ביהמ"ש.
ד. ההכרעה בעניין הצגת החומר בפני העותר כרוכה בשיקולים ממיגוון תחומים, כגוןניהול תקין של הדין הפלילי, חסיון מידע פנימי של המינהל הציבורי, זכות הפרטלקבל מידע שנאסף אודותיו, ולעומת זאת הרצון לא לחשוף את הנוגע בדבר לפרטיםעובדתיים העלולים להסב לו נזק נפשי או פסיכולוגי. התיקים האישיים של העבריינים
הם עקרונית סודיים, בהתאם לתקנות העמדת עבריינים במבחן, אלא אם כן ניתנה רשותמפורשת לגילויים.
ה. העותר טוען כי עקב חלוף הזמן אין יותר כל פגיעה בפרטיותם של אותם "אחרים"המוזכרים בתיקים. לטענתו, מלשון סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות עולה כי פרסוםחומר שעברו 15 שנה ממועד כתיבתו, לא ייחשב כפגיעה בפרטיות. טענה זו אין לקבלה.חלוף הזמן ממועד חיבורו של מסמך מהווה שיקול רלבנטי לעניין ההחלטה בדבר חיסויושל תוכן המסמך, אך אין הוא שיקול בלעדי או קונקלוסיבי. גם כעבור 15 שנה יכולפרסומו של מידע מהסוג הנדון לגרום נזק. אמנם לפני חוק הפרטיות, אחרי עבור תקופת15 שנים לא ניתן עוד להגיש תביעה נגד המפרסם בגין עוולה של פגיעה בפרטיות, אךאין פירוש הדבר שלא יוכל להתקיים גם אז שיקול מכריע בעד המשכת החסיון על מסמכיםכאלה.
ו. אין גם לקבל את ההבחנה הנטענת כאילו מדובר בניגוד בין האינטרס הציבוריובין אינטרס הפרט, כאשר העותר מבקש להעדיף כביכול את אינטרס הפרט. לאמיתו שלדבר מדובר באינטרסים מנוגדים הן במישור השיקול הציבורי והן במישור ההגנה עלזכויות הפרט. מתפקידה של הרשות המוסמכת ושל ביהמ"ש למצוא איזון ראוי ביןהאינטרסים הנוגדים תוך לקיחה בחשבון של כל השיקולים הרלבנטיים.
ז. העותר טוען בעיקר נגד שיקול דעת הרשות בהחלטתה בדבר אי חשיפת המידע. איןביהמ"ש העליון שם עצמו במקום הרשות, אלא בוחן את סבירות ההחלטה ותקינותה על פיאמות המידע הראויות למעשה מינהלי. כדי להניע את ביהמ"ש להתערב בהחלטת הרשותולפסלה, יש לשכנע את ביהמ"ש כי הרשות סוטה באופן מהותי מנורמות ראויות, או כיחוסר ההגיון הטמון בהחלטה יורד לשורשו של העניין. בענייננו, היקף המסמכיםשנמסרו לעותר רב ומפורט, לרבות חלקי מסמכים שנחשפו. שירות המבחן פעל במגמה ללכתלקראת העותר ולהיענות לדרישתו במידת האפשר. הוא סירב למסור פרטים בענייניםמוגדרים כגון שמות של נותני חוות דעת או מידע, מקורות מידע ותרשומות פנימיות.אין החלטת הרשות מגלה פגם ואין היא נראית בלתי סבירה. השמירה על ייחודו שלהתסקיר ומעמדו של קצין המבחן, והאינטרס הציבורי בעידוד המומחים במסירת חוותדעתם החופשית והמלאה, ועידוד אחרים במסירת מידע, גוברים ככלל על האינטרס הפרטישל העותר בקבלת המידע. זאת במיוחד כאשר המטרה אינה קשורה בניהול משפט פלילי,ואינה דרושה לצורך ההגנה על חרותו ושמו הטוב של הנוגע בדבר.
(בפני השופטים: בך, חשין, זמיר. החלטה - השופט בך. עו"ד צבי ריש לעותר, עו"דמלכיאל בלאס למשיבים. 21.10.96).
בש"א 6402/96 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ נגד רחל מיכקשווילי ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת איחרה בהגשת ערעור עקב טעות של עובדי משרדו של ב"כ המבקשת.משנתגלתה הטעות בערבו של יום כבר חלף המועד ולמחרת נשלח שליח מיוחד למסירתהודעת הערעור לביהמ"ש, אך מאחר שהמועד חלף לא נתקבל הערעור לרישום. רק ביוםשלמחרת, דהיינו ביום האיחור השני, הוגשה הבקשה להארכת מועד. ב"כ המשיבות התנגדלבקשה. טוען ב"כ המבקשת כי כאשר עו"ד מנחה את עובדי משרדו לעשות פעולה מסויימת,ומדובר בעובדים מנוסים ומיומנים, הרי שאם אותה פעולה לא נתבצעה כתוצאה מתקלה אוטעות, מדובר ב"טעות אנוש" וזו מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד. הבקשה נדחתה.
ב. בתי המשפט נוטים להיענות לבקשה להארכת מועד כשנדרשת הוכחת "טעם מיוחד"כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות רציניות שאינן בשליטת בעל הדין. כאשר טעמיהאיחור נעוצים בבעל הדין או בבא כוחו נקבע כי אין צידוק להאריך מועד שהוחמץ.
איחור שנגרם בשל טעות או תקלה משרדית סווג כאיחור שאינו מצדיק הארכת מועד."טעות אנוש" לא הוכרה כטעם עצמאי להארכת המועד כשנדרש קיומו של "טעם מיוחד".טעות האנוש הצטרפה כנסיבה לטעם מבורר אחר.
ג. בענייננו, מדובר בתקלה שניתן היה למנעה, והיא איננה בבחינת נסיבה חיצוניתמחוץ לשליטת הנוגעים בדבר. מדובר במועד אחרון להגשת הערעור וזהו מועד מחייב שישלנהוג בו משנה זהירות. אמנם ב"כ המבקשת השאיר הוראות בכתב לעובדי משרדוהמיומנים, אך האחריות נותרה אחריותו. עליו היה לוודא לפני שחלף יום העבודה אםהמסירה בוצעה. גם אם מדובר בתקלה משרדית או טעות אנוש שאינה נגועה בזלזולבביהמ"ש או בסדרי הדין, הרי שמולה ניצבת זכותו הדיונית של הצד שכנגד שהספיקהלהתגבש בסיום היום האחרון בו ניתן היה להגיש את הערעור שלא להיות מוטרד עודבעניין הנדון. זכות זו ראוייה להגנה, והיא גוברת על זכותו של הצד שכנגד לטעות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד עופר שפיר וגב' דנה רייס למבקשת, עו"ד משהקמר למשיבות. 20.10.96).
ע.א. 2677/95 - תנופה חברה לעבודות עפר וכבישים בע"מ ואח' נגד קורנהיל חברהלביטוח בע"מ ואח'
*אחריות בנזיקין עקב פגיעה בטרקטור בקו צינור נפט(מחוזי חיפה - ת.א. 601/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה 3 (להלן: דקסון) הקימה מבנה למפעל תרופות באיזור המשיבה 4 (להלן:מועצת אור עקיבא) ממערב לקו צינור דלק של המשיבה 2. כתוצאה מיישור השטח לצורךהבניה נערמו שלש ערימות חול, שאחת מהן, המזרחית, הונחה על התוואי שבו עובר קוצינור הדלק. באותה תקופה כרתו מועצת אור עקיבא והמערערת חוזה להקמת גן ציבוריבתחומה של מועצת אור עקיבא. בעקבות בקשתו של המשיב 5 הסכים מנהל המפעל של דקסוןלהעניק את עודפי החול לאור עקיבא כמתנה לצורך הקמתו של הגן. המערערת היתה אמורהלהעביר את החול לשטח הגן על אחריותה.
ב. העד ג'ברה, שניהל, כקבלן עצמאי, את הקמת המפעל דקסון, הנחה את מנהל העבודהשל המערערת ואת המערער השני שעבד בשטח כטרקטוריסט מטעם המערערת, לא לכרות אתהחול מן הערימה המזרחית אלא מאחת הערימות האחרות. הוא הזהיר אותם בפירוש שמתחתלערימה המזרחית עובר תוואי הקו של צינור הדלק. משהפר המערער את ההוראה וכרה חולמן הערימה המזרחית הורה ג'ברה למערערת להפסיק את עבודת כריית החול. היא חודשהלאחר כשבועיים בערימה הדרומית אך משחזר הטרקטוריסט והפר את ההוראה שוב הופסקהעבודתו. בעקבות פניות שונות חודשה העבודה כאשר ג'ברה נעדר מהמקום ואז חזרועובדי המערערת לכרות בערימה המזרחית. בשלב זה פגע אחד הדחפורים שלה בקו צינורדלק וגרם לנזקים שונים.
ג. קו מוצרי דלק והמשיבה שהיא המבטחת שלה הגישו תביעה נגד המערערים, נגדמועצת אור עקיבא ונגד דקסון לפצותם. המערערים שלחו הודעות לצד שלישי ליתר בעליהדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת חברת הביטוח וקו מוצרי דלק נגד המערעריםוקבע שהמערערים אחראים לנזק עקב פעולתם הרשלנית. הוא חייב אותם לשלם לתובעיםסכום של כ-420,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. אשר לדקסון קבע ביהמ"ש כיהחברה התרשלה בכך שלא צפתה מראש כי עובדי המערערת עשויים להמשיך בהעמסת החולמהערימה האסורה, אך התרשלות זאת לא גרמה לאירוע ולכן דחה את התביעה נגדה. כןדחה את התביעה נגד מועצת אור עקיבא בקבעו שהעניין שהיה לה בהעברת החול לא היהבו כדי להטיל עליה חובת זהירות כלפי קו מוצרי דלק. הערעור נדחה.
ד. הטענות העיקריות של המערערים כוונו נגד הממצאים העובדתיים של ביהמ"שהמחוזי לגבי אחריות המערערים ובעיקר נגד קבלת עדותו של ג'ברה, אך אין מקום
להתערב בממצאים של ביהמ"ש המחוזי. עד זה עמד בעדותו בתוקף על כך שחזר והזהיר אתהמערערים ואת עובדיה של המערערת שלא לכרות חול מהערימה המזרחית וראיות נוספותתומכות בעדותו. כך שיש לדחות את הערעור.
ה. בשולי הדברים יש להעיר כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו שדקסון התרשלה.ביהמ"ש קבע בפירוש כי ג'ברה שפעל בשטח מטעמה של דקסון חזר והזהיר את המערעריםואת עובדיה של המערערת שלא לכרות חול באיזור שהיה מיועד לפורענות. הוא אף הפסיקאת עבודתם שם יותר מפעם אחת. מה היה, איפוא, על דקסון לעשות עוד שלא עשתה?
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עו"ד סגללמערערים, עוה"ד פינגרר, זינגר, מחרז וא. בקרמן למשיבים. 24.10.96).
בג"צ 6979/96 - בנימין מרדכי שגיב נגד לשכת עוה"ד ואח'
*בקשה להבחן בבחינות התמחות של לשכת עוה"ד כאשר ההתמחות מסתיימת יום אחד לאחר מועד הבחינה(העתירה נדחתה).
א. העותר ביקש להיבחן בבחינת ההתמחות של לשכת עוה"ד שעמדה להיערך ביום27.10.96, שלשה ימים לאחר שמיעת העתירה. לשכת עוה"ד דחתה את בקשת העותר כיווןשאמור היה לסיים את תקופת ההתמחות רק ביום 28.10.96, ולפי חוק לשכת עוה"ד איןלגשת לבחינת ההתמחות אלא "בתום תקופת ההתמחות". ביהמ"ש העליון פירש בעבר אתסעיף 38 לחוק כפשוטו, כלומר, שאין החוק מתיר לגשת לבחינת ההתמחות אלא לאחרשתקופת ההתמחות הסתיימה. כך שאף כי העותר יסיים את תקופת התמחותו רק יום אחדלאחר מועד הבחינה אין הוא רשאי להיבחן במועד זה. העותר ביקש לסטות מן הפירושהאמור של בג"צ ולאמץ פירוש אחר שאפשרי ואף עדיף. העתירה נדחתה.
ב. אין יסוד לסטות מהתקדים האמור שנפסק זה מקרוב ולפי המדיניות הנקוטה בידיביהמ"ש אין זה ראוי. המסקנה היא כי לפי החוק ועל אף הנסיבות המיוחדות של המקרהיש לדחות את בקשתו של העותר להיבחן בבחינת ההתמחות ביום 27.10.96.
ג. העותר ביקש עוד לחייב את לשכת עוה"ד לקיים מועד נוסף לבחינת ההתמחותבינואר 97. בקשה זאת היה לה בסיס לפי התיקון הראשון לתקנות הבחינות, שקבע כיבחינת ההתמחות תיערך 3 פעמים בשנה. אך התיקון הראשון בוטל בינתיים והוחלףבתיקון השני, הקובע כי בדרך כלל תיערך בחינת ההתמחות רק פעמיים בשנה. לדעתהעותר התיקון השני אינו ראוי כיוון שהוא מסכל את תוכניתו וציפייתו להיבחן בחודשינואר 97, וכתוצאה מכך יוכל להיבחן רק באפריל. ברם, אין די בציפייה זאת כדילהוביל לבטלות התיקון השני של התקנות.
ד. העותר פנה בעתירה גם נגד שר המשפטים שיתערב כדי לאפשר לו לגשת לבחינותאולם הוא לא הקדים להפנות בקשותיו אל שר המשפטים כדי שהשר ישקול אותן ויחליטבהן לגוף העניין, וזאת בניגוד לכלל בדבר מיצוי ההליכים לפני הגשת העתירה לבג"צ.די בכך כדי לדחות את העתירה נגד שר המשפטים. אך גם לגוף העניין אין יסוד לעתירהזו. כשהעתירה הגיעה לידי השר הוא בדק ושקל אם להפעיל את סמכותו לפי תקנותהבחינות ולקבוע מועד מיוחד לחודש ינואר 97. לצורך זה ביקש לקבל את עמדת המועצהשל לשכת עוה"ד וזו התנגדה לקביעת מועד מיוחד בחודש ינואר. השר החליט לאמץ אתעמדת המועצה. החלטה זו לא נכללה במסגרת העתירה ובפני ביהמ"ש אין טענות המאפשרותלו לדון ולהכריע בעניין זה לגוף העניין.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. העותר לעצמו, עוה"ד ע.הלמן ועליאש למשיבים. 24.10.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 2430+2914/96 - התעללות אב בילדיו ועשיית מעשים מגונים בבנותיו ─ וקולת העונש .................................................162 ─* ע.א. 169/94 - חיוב בתשלום של נציג חברה שחתם על שטר וחותמת החברה לא ─ תאמה אם שם החברה. *טענת פרעתי. *הגשת ראיה נוספת בערעור. ─ *טענת מעשה בי"ד של בימ"ש בחו"ל ..................................163 ─* ע.פ. 2955/94 - זיכוי מאשמה של קבלת דבר במרמה. *התערבות ביהמ"ש שלערעור ─ בזיכוי נאשם מחמת הספק ...........................................165 ─* ע.א. 4232/94 - הפרת חוזה. *אי תשלום סכום במועד עקב הפרה צפוייה של חוזה .........167 ─* ע.א. 5660/96 - החלטה בדבר אימוץ "פתוח" או "סגור" ...............................168 ─* ע.פ. 872/95 - חומרת העונש (הריגה) .............................................169 ─* רע"א 5475/95 - טענה כי מחלת הסכיזופרניה פרצה עקב שרות בצה"ל ....................169 ─* ע.פ. 6689+7061/96 - חומרת העונש (פציעה חמורה בדקירות סכין) ....................170 ─* רע"פ 7298+7299/96 - בקשה לרשות ערעור על החלטה לגזור מאסר בפועל לאחר ─ שהנאשם שוחרר בערבות בעקבות קבלת ערעור והחזרת התיק ─ לבימ"ש קמא ..................................................171 ─* ע.א. 6166/92 - אימתי חל חיוב במע"מ על הכנסת ריבית של חברה שהלוותה ─ כספים למנהלי החברה ..............................................171 ─* בג"צ 2754/94 - בקשה להציג בפני מי שהיה נאשם בפלילים את תסקירי שירות ─ המבחן בעניינו לצורך כתיבת ספר ...................................172 ─* בש"א 6402/96 - הארכת מועד להגשת ערעור ..........................................173 ─* ע.א. 2677/95 - אחריות בנזיקין עקב פגיעה בטרקטור בקו צינור נפט ..................174 ─* בג"צ 6979/96 - בקשה להבחן בבחינות התמחות של לשכת עוה"ד כאשר ההתמחות ─ מסתיימת יום אחד לאחר מועד הבחינה ................................175 ──