בג"צ 2933/94 - רשות שדות התעופה נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*כוחו של הסכם קיבוצי לעניין שעות עבודה יומיות החורגות ממכסת השעות הקבועות בחוק. *תחולתו למפרע של אישור השר להסכם הקיבוצי. *האם אישור השר מהווה תקנה שיש לפרסמה ברשומות. *התערבות בג"צ בהחלטות ביה"ד לעבודה(העתירה נתקבלה).
א. המשיבים 2 (להלן: המשיבים) נמנים עם עובדי העותרת. בשל אופי העבודה עבדוהמשיבים במשמרות. בנתון לשמירת המכסה השבועית החוקית דאז (47 שעות עבודה), "יוםעבודה" של עובדים מסוגם הוגדר כמשמרת בת 12 שעות, וגמול שעות נוספות שולם להםרק בגין עבודה בשעות שמעבר למכסה האמורה. בשנת 1963 נחתם הסכם קיבוצי עםההסתדרות שקבע את מכסת שעות העבודה היומית על 12 שעות. הסכם קיבוצי נוסף נחתםבשנת 1978 והוארך בשנת 1983. ההסכם משנת 1963 אושר ע"י השר ואילו הסכם 1978אושר ע"י השר רק בשלהי שנת 1983.
ב. בשנת 1987 הגישו המשיבים, לביה"ד האיזורי לעבודה, תביעה לתשלום גמול שעותנוספות. טענת המשיבים היתה כי ההסכם שאושר בשנת 1983 ע"י השר כוחו יפה מעתהאישור ואילך, ואילו במועד שקדם לאישור לא חל ההסכם הקיבוצי ולפיכך זכאים הםלגמול שעות נוספות עבור השעות שמעל ל-8 שעות עבודה ביום. ביה"ד האיזורי לעבודהולאחריו ביה"ד הארצי לעבודה קבע כי המשיבים צודקים בתביעתם וכי אישורו של השראינו חל למפרע מעת חתימת ההסכם הקיבוצי. עתירת העותרת נתקבלה.
ג. השופט מצא: חוק שעות עבודה ומנוחה קובע, בין היתר, כי יום עבודה לא יעלהעל 8 שעות עבודה. לשינוי בהסדר החוקי שהצדדים לחוזה עשויים ליזום נקבעו שניתנאים: כי השינוי עוגן בהסכם קיבוצי; כי ההסכם אושר ע"י שר העבודה. כאמור, הסכם1963 אושר ע"י שר העבודה אלא שלא פורסם ברשומות. העותרת טענה כי ההסכם משנת1963 ממשיך לחול גם לאחר שנחתם ההסכם בשנת 1978, וכי מכל מקום אישורו של השר חללמפרע מ-1978 יום חתימת ההסכם הקיבוצי. טענת המשיבים היתה כי ההסכם משנת 1963בוטל מכללא ע"י הסכם 1978 וכי מכל מקום הסכם 1963 גם הוא לא אושר כדין שכןמדובר בתקנה בת פועל תחוקתי שהיה צורך לפרסמה ברשומות והיא לא פורסמה.
ד. ההסכם משנת 1978 כוחו יפה לענייננו וממילא אין זה משנה אם הסכם 1963 היהתקף, ואם היה תקף - אם בוטל או לא בוטל. (אגב כך התייחס השופט מצא לשאלה אםמדובר בתקנה בת פועל תחיקתי אם לאו לעניין הצורך בפרסום של אישורו של השר).ההכרעה בדבר תחולתו למפרע של אישור שר העבודה להסכם 78 כרוכה בבירורן של ארבעשאלות: כלום נתונה לשר סמכות לאשר הסכם קיבוצי גם למפרע מיום כריתת ההסכם?;בהנחה שהסמכות לעשות כן נתונה לשר, האם החלטתו במקרה הנדון הינה החלטה סבירה?;האם גם בהיעדר אמירה מפורשת בגוף האישור כי תחולתו היא למפרע, עשוי האישורלהתפרש כחל למפרע?; כלום לפי לשונו ועל רקע הנסיבות בהן ניתן האישור בעניין דנאיש לפרשו כבעל תחולה למפרע. לגבי כל 4 השאלות התשובה חיובית. השופט מצא התייחסלעניין חקיקת חוקים שתחולתם למפרע, התקנת תקנות שתחולתן למפרע, אם קיימת חזקהאו לא קיימת כי השר רשאי להתקין תקנות שתחולתן למפרע וכיוצא באלה שאלות הנוגעותלחקיקת משנה שתחולתה למפרע וכן אקטים מינהליים שנקבעים כבעלי תחולה למפרע.בסיכומו של דבר הגיע למסקנה, כאמור, כי אישור שר העבודה להסכם קיבוצי ראוילהתפרש כבעל תחולה למפרע מיום כריתת ההסכם הקיבוצי גם אם לא נאמר במפורש באישורשתחולתו היא למפרע.
ה. אשר לשאלה אם לנוכח המסקנה שביה"ד הארצי שגה יהיה זה מן המידה שבג"צ יתערבבהחלטתו - גם על כך השיב השופט מצא בחיוב. התנאי להתערבות בג"צ בפסיקת ביה"דהארצי הוא קיומה של טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה. אין מדובר כאןבהכרעה פרטנית ביחס לתחולתו למפרע של אישור להסכם קיבוצי מסויים, אלא שימושבמבחנים מוטעים להכרעתה של השאלה אם, ככלל, לאישור הסכמים קיבוצים מסוג זה ישתחולה כזאת. גם שורת הצדק מחייבת להתערב. שוויה הכספי של תביעת המשיבים לגמול
שעות נוספות מסתכם במליוני שקלים. תהא זאת תוצאה מרחיקת לכת לחומרה ששיקוליםהכרוכים במדיניות אי התערבות בג"צ יובילו לחיובה של העותרת לשלם סכום גדול שעלפי שורת הדין אין היא חייבת בהם.
ו. השופט זמיר: הסכים לפסה"ד של השופט מצא אך הביע דעתו כי לעניין התחולהלמפרע של תקנות והוראות מינהל יש לשנות את ההלכה הקיימת שלפיה החזקה היא שישתחולה למפרע בנושאים אלה. לדעתו ההלכה הרצוייה היא שאין תחולה למפרע אלאבנסיבות מיוחדות ואין להשאיר על מכונה את ההלכה בדבר חזקה של תחולה למפרע. ברם,בענייננו, גם על פי ההלכה הרצוייה ולא הקיימת, דין העתירה להתקבל בהתחשבבנסיבות המיוחדות של נסיבותיו של המקרה דנא.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד נחום פיינברג וגב' אפרתבירן לעותרת, עוה"ד גב' מיכל שקד ומ. יעקבי למשיבים 2. 17.9.96).
ע.א. 3798/94 - פלוני נגד פלונית ואח'
* ע.א. 3798/94 - התנגדותו לאימוץ של גבר נשוי שנולד לו בן בעקבות יחסי מין תוך ניצול נערה כאשר הנערה מבקשת למסור את הילד לאימוץ. *דרישת האב כי הילד יימסר לו. *אי מסוגלות הורית לעניין אימוץ. *האם עילות האימוץ בסעיף 13 לחוק האימוץ מהוות רשימה סגורה. *"חסר(מחוזי י-ם - תיק אימוץ 64/93 - הערעור נדחה).
א. למערער, הנשוי שנים רבות, לא נולדו ילדים. הטיפולים הרפואיים בו ובאשתו לאהועילו. המערער אמר לאשתו כי ינסה עם מישהי אחרת לבדוק אם הוא "בסדר". הוא חיזראחר נערה בת 15, בת למשפחה שכנה שעימה היה מיודד. הנערה שאמה נפטרה ממחלת הסרטןזמן קצר לפני כן, מצאה במערער, המבוגר ממנה ב-20 שנה, את החום והאהבה שלהם היתהזקוקה. הנערה נענתה למערער וקיימה עימו יחסי מין והרתה. כשסיפרה למערער עלהריונה הוא לא העמיד אותה על האפשרות להפסיק את ההריון והרגיע אותה כי יתגרשמאשתו ויישא אותה לאשה. כאשר נודע הדבר למשפחתה כבר אי אפשר להפסיק את ההריון.המערער הודיע לשירות למען הילד כי בכוונתו לגדל יחד עם אשתו את הילד העומדלהיוולד. (בהליכים פליליים נדון המערער למאסר).
ב. שלשה ימים לאחר שהילד נולד חתמה הנערה על הסכמה לאימוץ והוסיפה כי היאמתנגדת שהילד ימסר לאימוץ למערער ולאשתו. לפיכך הועבר הילד למשפחה אומנת.המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי למסור לו את הילד ואילו היועץ המשפטי עתרלהכריז על הילד כבר אימוץ. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה בהסכמת הצדדים שיבדוק אתמסוגלותם ההורית של המערער ואשתו. פסיכולוג שמונה מצא כי בנסיבות שנוצרו, הןהמערער והן אשתו נעדרים מסוגלות הורית, וכי גידול הילד על ידיהם יגרום לילד נזקקשה.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר כי העובדה שהמערער תכנן להוליד לו ולאשתו ילד ע"י בעילתהנערה מעידה כשלעצמה על חוסר מסוגלותו לגדל את הילד. כן קבע כי בנסיבות אלהסירובו של המערער להסכים למסור את הילד לאימוץ נובע ממניע בלתי מוסרי. כךשמתקיימים באב התנאים של סעיפים 13(7) לחוק האימוץ בדבר אי מסוגלות הורית,וסעיף 13(8) המאפשר לתת ילד לאימוץ אם ההורים מתנגדים לאימוץ ממניע בלתי מוסרי.הערעור נדחה.
ד. הערעור נדון בפני 5 שופטים של ביהמ"ש העליון וכבר בעת הדיון הוחלט לדחותאת הערעור. מתוך פסקי הדין עולה כי כל הרכב השופטים הסכימו שבנתונים כפי שהםאין לאפשר למערער ליהנות מפרי מעשהו האסור כאשר ניצל ילדה בצורה שפלה למטרותיו.בין השופטים התעוררה מחלוקת על איזה יסוד ניתן לבסס את ההחלטה שלא למסור אתהילד לאביו אלא לאימוץ. השאלות היו אם ניתן לבסס את האימוץ על סעיפים מתוך חוקהאימוץ (סעיף 13(7) וסעיף 13(8)), או שמא ניתן לראות בחוק האימוץ חסר שאפשרלהשלימו ולהוסיף סיבות שבגינן אפשר להורות על אימוץ, או שמא בחוק האימוץ 8עילות אימוץ שהן רשימה סגורה ואין להוסיף עליהן וכיוצא באלה שאלות.
ה. כל שופטי ההרכב הסכימו שלא מתגבשת כאן עילת אימוץ לפי סעיף 13(8).
ו. השופטת דורנר: העקרון המוסרי שבבסיס טענת המדינה אינו חל על קשרי הורות.הכלל כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, ניתן ליישם לגבי זכויות רכושיותבלבד. אין הדבר כך כשמדובר בזכויות של הורה לגדל את ילדו. לאחר שהשופטת דורנרסוקרת באריכות את דיני האימוץ, זכות ההורה לגדל את ילדו, זכות הילד שהוריוהטבעיים ידאגו לצרכיו הנפשיים והחומריים, הקשר בין טובת הילד כשלעצמה שאיננהעילת אימוץ לבין העילות המפורטות בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים והזיקה ביניהם, היאמגיעה לכלל מסקנה שבמקרה הנדון יש להורות על האימוץ. לדעת השופטת דורנר 8העילות המפורטות בסעיף 13 הן רשימה סגורה.
ז. יחד עם זאת, עם עילות האימוץ נמנית "עילת סל" - היא העילה על פי סעיף13(7) שעניינה בהורה שאינו מסוגל בשל מצבו או התנהגותו לדאוג לילדו כראוי,דהיינו, לשמור על טובתו. לדעתה, בענייננו, גידולו של ילד ע"י אב שהולידו, ע"יבעילה אסורה של אמו, תוך תכנון מראש כדי לרכוש לעצמו ולאשתו העקרה ילד, עלוללפגוע קשות בילד. מקום שבו עלולה טובתו של הילד להיפגע חמורות עקב מצבו אוהתנהגותו של ההורה, עד שניתן לומר כי ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשלמצבו או התנהגותו, מתגבשת עילת אימוץ. מחוות הדעת של הפסיכולוג עולה גם כיטובתו של הילד מחייב למסרו לאימוץ.
ח. המשנה לנשיא ש. לוין: לעניין סעיף 13(7) לחוק בדבר אי מסוגלות הורית - עלביהמ"ש לבחון בשלב הראשון אם אמנם אין ההורה מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשלהתנהגותו או מצבו הן לגבי ההווה והן לגבי העתיד, ובשלב השני אם מן הראוי להכריזעל הקטין בר אימוץ. מדובר על התנהגותו של ההורה בהווה או בעתיד ולא על התנהגותובעבר. אין ספק בדבר שאין התנהגותו של המערער בהווה או הצפוייה בעתיד מצדיקהלשלול ממנו את אבהותו הטבעית. המערער מסוגל לכלכל את הילד, לפרנסו ולדאוגלצרכיו החומריים ולא הוכח שאינו מסוגל להעניק לילד יחס של חיבה ואהבה. כך שאיןלומר כי המקרה בא בגדר סעיף 13(7).
ט. אין הוא בא גם בגידרו של סעיף 13(8). סעיף זה אינו מדבר ב"חטא קדמון" שלתכנית "להשיג" את הילד באמצעים אסורים, אלא במניע בלתי מוסרי או בלתי חוקי שלאלמסור את הילד לאימוץ. נמצא שעניינו של המערער לא בא בתחומי סעיף 13. ברם, גםאם רשימת העילות להכרזתו של קטין כבר אימוץ היא רשימה סגורה, ניתן באמצעות דרכיפרשנות לגיטימיות או טכניקות אחרות לאפשר למנוע את התוצאה שהיא בלתי ראוייהובלתי צודקת בעליל שהמערער יקבל לרשותו את הילד. ניתן להגיע לתוצאה רצוייה ביןעל דרך פרשנות ובין על יסוד השלמת חסר סמוי. על יסוד מדיניות הפרשנות של חוקיםומקרים של חסר סמוי בחוק אפשר לקרוא לתוך סעיף 13 לחוק האימוץ כלל נוסף הקובעשאין הורה רשאי לסרב הכרזת קטין בר אימוץ אם הדבר נוגד טעמים שבתקנת הציבורהקשורים במעשים שהביאו להולדתו של הקטין.
י. השופט חשין: סבור אף הוא כי אין העניין דנא נופל במסגרת סעיף 13 עלחילופיו השונים. אם כך הדבר ואם לא נתן המערער הסכמתו להכרזת בנו כבר אימוץ הרילכאורה נסתם הגולל על בקשת היועץ המשפטי להכריז על הילד כבר אימוץ. ואולם איןלומר כי משפט המדינה הוא שמערער זה יזכה בילדו וכי משפט צדק הוא שכך יפסוקביהמ"ש. השופט חשין התייחס לדרכי פרשנות והגיע למסקנה שבדרך הפרשנות אינו יכוללהגיע לתוצאה המתבקשת, בדק את האפשרות לראות בחוק "חסר" שיש למלאו וגם בכך לאמצא את הפתרון. הוא הגיע למסקנה כי את התוצאה המתבקשת להכריז על הילד כבר אימוץולא למסרו לאביו ניתן לבסס על הדוקטרינה של "הרצחת וגם ירשת?" שאין לאפשר לרוצחלרשת את הנרצח ואין לאפשר למעוול בכגון דא ליהנות מן העוולה.
יא. השופט זמיר: סבור שאמנם יש מצבים שבהם שיקולים חזקים במיוחד של צדק אוצורך יכולים להניע את ביהמ"ש להסתמך על כוונה נסתרת או חזקה משוערת של המחוקק,לא רק כדי "להוציא מקרא מידי פשוטו", אלא גם כדי "להפוך מקרא על ראשו". אולם,אין זה המקרה כאן, כאשר החוק קובע 8 עילות כרשימה סגורה. כאשר ניתן ללכת בדרךהפשוטה ולראות את המקרה כנתפס במסגרת סעיף 13 לחוק. לדעת השופט זמיר ניתן לומרבענייננו שהאב אינו מסוגל לגדל את בנו ומתקיים לגביו סעיף 13(7) לחוק בדבר אימסוגלות הורית.
יב. השופט בך: הצטרף לדעתם של השופטת דורנר והשופט זמיר כי ניתן לבסס אתהחלטת ביהמ"ש להכריז על הילד כבר אימוץ על הוראות סעיף 13(7) לחוק האימוץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, בך, חשין, זמיר, גב' דורנר. עו"ד א.ימיני למערער, עו"ד א. כאהן לאם, עו"ד גב' עשירה ראובני ליועץ המשפטי.3.10.96).
בג"צ 93+196/94/4330 - פריד גאנם עו"ד ואח' נגד לשכת עוה"ד ואח'
*ביטול הכלל של לשכת עו"ד המסדיר העברת תיק ע"י לקוח מעו"ד לעו"ד(העתירות נתקבלו).
א. שתי העתירות עניינן במקרים שבהם החל עו"ד לטפל בעניינו של לקוח והלקוחביקש לעבור לעו"ד אחר. בשני המקרים פנו הנוגעים בדבר ללשכת עוה"ד לקבל הסכמתהלמינוי עוה"ד החדש והלשכה התנתה את ההסכמה בכך שהלקוחות יחתמו על כתב בוררותבעניין שכה"ט המגיע לעוה"ד הקודם וכן יפקידו סכומי כסף שונים במזומן. דרישותהלשכה מבוססות על סעיף 27(א) לכללי לשכת עוה"ד שלפיו לא יקבל עו"ד עניין שהואבטיפולו של עו"ד אחר אלא אם כן עוה"ד האחר הסכים לכך בכתב, ולא יסרב עוה"ד האחרליתן הסכמתו אלא אם כן יש לו בקשר לאותו עניין תביעות או דרישות כספיות שעדייןלא נתמלאו. לפי כלל זה לא יסרב עוה"ד האחר ליתן הסכמתו אם יתמלאו שני תנאים:הלקוח נתן ערובה מתאימה, לדעת הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד; הלקוח הסכים למסוראת הנושא השנוי במחלוקת להכרעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לענייןזה.
ב. חוקיותה של הוראה זו הועלתה להכרעת בג"צ כאשר העותרים טענו כי אינה חוקיתוהמשיבים סברו כי ההוראה היא במסגרת הסמכות של הלשכה לפי חוק לשכת עוה"ד. שרהמשפטים, שהוא אחד המשיבים בעתירות, לא ראה מקום להגן על השארת כלל 27 לכלליהלשכה על כנו. לדעתו, מן הראוי להבטיח כי במקרה של החלפת ייצוג תמסר לעוה"דהקודם הודעה על העברת הייצוג לעו"ד אחר כתנאי מוקדם להעברת הייצוג. הא ותו לא.העתירות נתקבלו ובג"צ קבע כי כלל 27 אינו יכול לעמוד.
ג. הנשיא ברק: כלל 27 לכללי הלשכה הוא ברמה נורמטיבית של חקיקת משנה ומהווהפעולת שלטון. חוקיותה של פעולה שלטונית זו מותנית בקיום כללי המשפט המינהליבאשר לתוקפה של חקיקת משנה. חקיקת המשנה צריכה להיות סבירה. היא צריכה להיותלתכלית ראוייה ופגיעתה בערכים הראויים להגנה צריכה להיות שלא מעבר למידההדרושה. השאלה היא אם כלל 27 לכללי הלשכה מקיים דרישות אלה.
ד. באשר לתכלית - כלל 27 נוגע ליחסים שבין "עוה"ד וחברו למקצוע". תכליתו הינהתכלית "אתית" ולא תכלית "כספית". תכליתו של כלל 27 אינה בהבטחת גבייתו של שכרהטרחה שעוה"ד זכאי לו, שכן עניין גביית שכר הטרחה אינו שונה מגביית כל חובאזרחי אחר. לקידום מטרה זו ניתנה לעוה"ד זכות עיכוב על נכסים ומסמכים של הלקוחבסעיף 88 לחוק לשכת עוה"ד. כלל 27 בא למנוע מצב בו לקוח יעביר עניינו לעו"ד אחרמבלי להודיע על כך לעוה"ד שהועסק תחילה ועשוי להיווצר מצב דברים בו שני עו"ד
מייצגים את הלקוח בו זמנית. כך שמבחינת התכלית המונחת ביסוד כלל 27 לכלליהלשכה. אין לראות בו פגם.
ה. ברם, חקיקת משנה הפוגעת בערכים הראויים להגנה מעבר למידה הדרושה אינהחוקית, גם אם היא נעשית לתכלית ראוייה. זהו עיקרון המידתיות השולט בכל החקיקההישראלית. הדרישה היא כי המעשה השלטוני יפגע בעקרונות ובערכים הראויים להגנהבמידה הקטנה ביותר, וכי פגיעתו תהא ביחס ראוי לתועלת הצומחת מהשגת המטרההראוייה. מכאן הצורך לבחון את הערכים והעקרונות הראויים להגנה.
ו. בענייננו, הערך המרכזי בו פוגע כלל 27 לכללי הלשכה הוא חופש העיסוק, שהואזכות יסוד של כל אדם. זכות זו זכתה למעמד חוקתי בישראל בהיותה מעוגנת בחוקיסוד: חופש העיסוק. כלל 27 פוגע גם באוטונומיה של הרצון הפרטי של הלקוח.אוטונומיה זו מהווה ערך יסוד במשפטנו. בין עוה"ד ולקוחו קיימים יחסי אמון. כאשרהאמון מתערער יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עוה"ד, תוך מתןאפשרות מלאה לבחירת פרקליט חדש מבלי שהדבר יגרור "סנקציה" כלשהי.
ז. כאמור, תכליתו של כלל 27 לכללי הלשכה הוא בהבטחת מערכת יחסים ראוייה ביןחברי הלשכה, ולמנוע מעו"ד חדש מלייצג לקוח בלא ידיעת עוה"ד הקודם. על רקע תכליתזו האמצעי הראוי הוא בקביעת נורמה משפטית, לפיה מוטלת החובה על עוה"ד החדש,הנעבר, בטרם יחל בייצוג הלקוח, להודיע לעורך דינו הקודם של הלקוח, כי הוא נבחרע"י הלקוח להמשיך בטיפול. האמצעי הננקט בכלל 27 לכללי הלשכה להגשמת התכליתהראוייה הוא מעבר למידה הדרושה.
ח. המסקנה היא שכלל 27 לכללי הלשכה נגוע בחוסר מידתיות (או חוסר סבירות) ועלכן בטל. כיוון שכלל 27 לכללי הלשכה בטל הרי הניתוח האמור תופס במידה שווה גםלעניין כלל 28 לכללי הלשכה הקובע את דרך התנהגות עוה"ד אם נודע לו לאחר שכברהחל לטפל בעניין פלוני כי העניין היה בטיפולו של עו"ד אחר.
ט. השופטת שטרסברג-כהן: אין לומר שהתכלית המגולמת בכלל 27 הנ"ל היא "אתית"בלבד. כלל 27 מתיימר לעסוק רק ביחסים שבין עורכי הדין לבין עצמם, אבל הוא עוסקהלכה למעשה בהבטחת שכרו של עוה"ד המעביר. אילו היתה התכלית שמירה על יחסיםאתיים בין עוה"ד, לא היה מקום לטרוח ולנסח כלל המכיל מרכיבים שבכל אחד מהםובכולם יחד מתקיימים סממנים ברורים של שכלול אמצעי גביית שכר טרחתו של עוה"דהמעביר את הטיפול.
י. השופט בך: כלל 27 לכללי הלשכה פוגע מעבר למידה הראוייה בזכויות היסוד שלהלקוחות ושל עורכי דין אחרים ומן הדין לראותו כבטל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד דן יקיר והירש אברנאללעותרים, עוה"ד אמנון גולדנברג ומוטי ארד ללשכת עוה"ד, עו"ד עוזי פוגלמן לשרהמשפטים. 13.10.96).
ע.א. 6660/93 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד דוד הרמן ואח'
*פיצויים עקב פגמים בתינוק הנובעים מרשלנות רפואית. *גובה הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 3114/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעורהנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיב השלישי (להלן: התובע) נולד בלידה מוקדמת באוקטובר 77 בשבוע ה-30להריון. לאחר הלידה הועבר לפגיה ושם שהה באינקובטור במשך 5 שבועות. ביום28.11.77 הועבר מהפגיה למה שמכונה "יחידת הפנסיונרים". לאחר שעברו את שלביהסיכון הגבוה, היו מועברים הפגים ליחידה זו. "ביחידת הפנסיונרים" הפגים שכבובעריסות רגילות, אך כיוון שהיו זקוקים להשגחה מתמדת הוצבו אחיות בחדר משך כלשעות היממה, במשמרות, כשכל אחות מופקדת על 6-4 מיטות.
ב. ביהמ"ש קבע על יסוד עדות אמו של התובע שלא היתה השגחה מתמדת על הפגים בחדרהפנסיונרים. כתוצאה מכך אירע שבעת שהתובע סבל מתשניק לא הוגשה לו עזרה אלאבאיחור ניכר. האם, שבאה לבקר את הילד, היא שהבחינה בתינוק שצבעו השתנה עד כיהיה "שחור". מיד החל טיפול בתינוק, נעשתה לו פעולת החייאה אינטנסיבית.
ג. בהיותו כבן שנתיים התגלה אצל התובע פיגור עמוק וטענת המשיבים היא שפיגורזה נגרם כתוצאה מהתשניק שגרם למוחו של התובע פגם שממנו הוא סובל עד כה. טענתקופת חולים היא שהפיגור הינו פיגור מולד וכי אין קשר בין אירוע התשניק לביןהפיגור של התובע. ביהמ"ש הגיע למסקנה שהנסיבות מלמדות, במידת ההוכחה הנדרשתבמשפט אזרחי, שהפיגור נגרם לתובע כתוצאה מאירוע התשניק. לאחר מכן קבע ביהמ"ש אתגובה הפיצויים שעל המערערת לשלם למשיבים. המערערת מערערת על קביעת אחריותה ועלמידת הפיצויים ואילו המשיבים מערערים על מיעוט הפיצויים. ערעורה של המערערתבעניין אחריותה נדחה ובעניין סכום הפיצויים נתקבל ביחס למספר נקודות חשבוניותואילו ערעור המשיבים על מיעוט הפיצויים נתקבל בחלקו.
ד. אשר לאחריותה של קופת חולים - מומחי קופת חולים שטיפלו בתובע לא קשרו במשךשנים את מצבו של התובע בפגם מולד, אלא יצאו מתוך הנחה שהתשניק הוא שגרם למצבו.גם עם הגשת כתב ההגנה לא נטענה כלל טענת פגם מולד. רק 8-7 שנים לאחר הלידה,במהלך המשפט, ביקשו מומחי קופת חולים להסתמך על מחקרים חדשים התומכים, לדעתם,בטענה שהפיגור הוא כתוצאה מפגם מולד. ברם, מחקרים אלה טרם הוכיחו את עצמם. עלסמך כל אלה הגיע ביהמ"ש למסקנה בדבר הקשר הסיבתי בין התשניק לבין הפיגור ובכךאין להתערב.
ה. ערעור קופת חולים ביחס לגובה הפיצויים נוגע לטעות בחיבור סכומים מסויימיםשאותה הסכימו המשיבים שיש לתקן ועניין אחר נוגע לשיעור גימלאות הביטוח הלאומישיש לנכות מהפיצויים. בעניין זה קויימו בירורים נוספים והצדדים הגיעו להסכמה עלהעלאת סכום הניכוי בכ-200,000 ש"ח. המשיבים מיקדו את הערעור שכנגד בפרטיהפיצויים בגין כאבים, צער וסבל, הצורך להרחיב את דירת המשפחה, פיצוי שנפסק לאמושל התובע עבור טיפולה עד ליום פסה"ד ופיצויים בגין עזרה וטיפול להם יזדקק התובעבעתיד, בסכום כולל של כ-700,000 ש"ח. בשלשת פרטי הנזק הראשונים אין להתערב אםכי הפיצוי על הנזק הלא ממוני נפסק על הצד הנמוך. לעומת זאת, הסכום שנפסק בגיןעזרה בטיפול בעתיד נמוך ביותר בהתחשב בצרכיו של התובע ויש להגדילו.
ו. ביום פסה"ד היה התובע כבן 16 שנים ואורך חייו נקבע על פי חוות דעת מומחיםעל 72 שנים. את הפיצוי קבע ביהמ"ש על יסוד הנחה שנדרשים לתובע עזרה וטיפול במשך3 שעות בכל יום ובמשך 4 וחצי שעות בימי שבת לפי עלות של 21.90 ש"ח לשעה. הקביעהשהתובע יזדקק לעזרה 3 שעות ביום בלבד מקפחת אותו. התובע סובל מפיגור שכלי בגינונקבעה לו נכות של %100 לצמיתות, התנהגותו החברתית מוזרה והוא זקוק באופן קבועלעזרה באכילה, ברחצה ובהחלפת בגדים, אינו שולט בצרכיו ואינו יכול להסתדר לבדועד כי נדרשים לו ליווי והשגחה משך כל שעות היום. בנתונים אלה מן הדין להוסיףלפיצוי בפריט האחרון סכום של 500,000 ש"ח.
ז. בעיקרי הטיעון בערעור עוררה קופת חולים את הטענה שראוי היה לפסוק לתובעפיצויים בדרך של תשלומים עיתיים ולא בדרך של תשלום חד פעמי כולל. יש לדחות טענהזו. ראשית, הטענה לא נטענה בהודעת הערעור. שנית, לגופו של עניין, אין להתערבבדרך פסיקת הפיצויים בה בחר ביהמ"ש, נוכח אורך חייו הצפוי של התובע, על פיהאומדן שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי ושעליו אין חולק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"דמשה י. קמר למערערת, עו"ד וינברג את וינברג למשיבים. 17.10.96).
בג"צ 2313/95 - קונטקט לינסן (ישראל) בע"מ נגד שר הבריאות ואח'
*הדרישות של רשויות הבריאות לאישורים שונים לצורך ייבוא תמיסות לעדשות מגע. *טענת אפליה(העתירה נתקבלה בחלקה פה אחד ובחלקה נדחתה ברוב דעות).
א. עניינה של העתירה בייבוא תמיסות לעדשות מגע ע"י העותרת. בהתאם לסעיף 2(ב)לצו ייבוא חופשי ולתוספת השניה שבו הותרו בייבוא חופשי תמיסות לעדשות מגע בתנאישיינתן לכך "אישור מיוחד של משרד הבריאות". על פי הוראות שהוציא משרד הבריאות,נדרש מגיש הבקשה לאישור ייבוא לצרף, בין היתר, אישור מעודכן מרשויות הבריאות עלשיווק התכשיר בארץ הייצור ועל קיום תנאי ייצור נאותים במפעל המייצר, וכן אישורעל קיום קשר ישיר ומוכח של הייבואן עם סוכן מורשה או ספק מוכר של היצרן. העותרתהעלתה טענות באשר לסמכות המשיבים להציג את הדרישות האמורות, ומלבד עניין הסמכותגם טענו לאפלייה שבין יבואני תכשירים מחו"ל לבין מייצרי תכשירים בישראל. העתירהנתקבלה בכל הנוגע לאישור הנדרש מרשויות הבריאות על שיווק התכשיר בארץ הייצורוקיום תנאי ייצור נאותים במפעל המייצר ואילו באשר לדרישה של קשר בין הייבואןלסוכן מורשה של היצרן נדחתה העתירה ברוב דעות השופטים קדמי וזמיר נגד דעתוהחולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט גולדברג: סעיף 2 לפקודת הייבוא והייצוא מעניק לשר התעשיה והמסחרסמכות רחבה ביותר בהיקפה ומרחיקת לכת בתוצאותיה. ללא כל הנחיה על שיקול הדעתשעליו להפעיל ובאשר למטרות שלשמן יפעיל את סמכותו. לא זו בלבד, אלא שסעיף 4לפקודה קובע כי צו פיקוח מכוחו יפה להתלות הפעלתו של כל דין האוסר או המסדירייבוא טובין. משמע כי צו על פי סעיף 2 לפקודה גובר אף על חקיקה ראשית.
ג. המציאות האמורה אינה מחייבת קבלת מסקנת העותרת כי נוכח הוראות חוק יסוד:חופש העיסוק, יש לסייג את סמכות השר מכח הפקודה ולהגבילה לקביעת הסדריםבעניינים יחודיים לייבוא, כאשר בענייננו הצורך להגן על בריאות הציבור מתמיסותהעלולות לפגוע במשתמש אינו מיוחד לייבוא והוא קיים באותה מידה גם לגבי תמיסותהמיוצרות בארץ. אכן, נוכח סמכות היתר הקיצונית המוענקת בפקודה לשר, לא מן הראויכי סמכות זו תופעל כשקיים מקור נורמטיבי אחר להסדר ספציפי של אותו תחום עצמו.נקודת המוצא חייבת להיות כי הסדר ספציפי שולל הסדר כללי, וכי לדרך קבלת ההחלטההקבועה בחוק ספציפי, עשוייה להיות השלכה גם על ההחלטה עצמה, ובכלל זה על מידתהפגיעה בזכות היסוד. אלא שבענייננו אין חוק אחר שניתן להפעיל לעניין הייבואהאמור.
ד. השאלה היא אם פעל השר כשורה כשקבע באופן כללי כי האישור ליבוא התמיסותינתן על ידי "אגף הרוקחות של משרד הבריאות". לטענת העותרת ענין לנו באצילתסמכות וזו חייבת להיעשות בנקיבת שמו של הנאצל או בציון תפקידו ולא להיות מואצלתלאגף. טענה זו יש לדחות. מבלי להכנס לשאלה אם מדובר כאן באצילת סמכות אמיתית אומוסווית, שכן העותרת הסכימה שמדובר באצילת סמכות, אין לומר שאצילת הסמכות חייבתהיתה להיעשות בנקיבת שמו של הנאצל במשרד הבריאות או בציון תפקידו. ניתן לאצולאת הסמכות ל"עובדי ציבור" העובדים במשרד ממשלתי אחר, אף אם המאציל לא נוקבבשמותיהם או משרותיהם.
ה. לפגם נוסף באצילה טען ב"כ העותרת, והוא בכך כי האצילה לא פורסמה ברשומות,כדרישת סעיף 15 לפקודה. אכן, האצילה לא פורסמה, אולם די בפרסום שעשה שר התעשיהוהמסחר בקובץ התקנות, לתיקון בתוספת השניה לצו יבוא חופשי, בו נקבע כי יבואהתמיסות מותנה במתן אישור מיוחד של אגף הרוקחות של משרד הבריאות, כדי לצאת ידיחובת פרסומה של האצילה. מטרת הפרסום היא להביא את דבר האצילה לידיעת הציבור,ומטרה זו הושגה בעצם הפרסום בקובץ התקנות.
ו. טענה אחרת שהעלה ב"כ העותרת ראויה להתקבל ועניינה הטענה של אפליה פסולה.בעוד שיבואני התמיסות נדרשים לעמוד בתנאים מכבידים שנקבעו בנהלים, משוחררתתוצרתם של היצרנים המקומיים מפיקוח של משרד הבריאות. משהוכיחה העותרת התייחסותשונה של משרד הבריאות אליה ואל היצרנים המקומיים, כי אז הועבר הנטל אל המשיביםלסתור את טענת האפליה. נטל זה היה בידי המשיבים להרים אם היו מראים כי היחסהשונה מוצדק, וכי אין מדובר באפליה פסולה אלא באפליה מותרת. כדי שהאפליה תהיהמותרת, לא די שיהיה שוני, אלא שהאפליה צריכה לעמוד גם במבחן המידתיות, כיתתקיים פרופורציה הולמת בין השוני העובדתי שבין הגופים שבהם מדובר, והשוניבהתייחסות של הרשות כלפיהם.
ז. בהיעדר הסבר מטעם המשיבים לפער שבין הפיקוח על תמיסות מיובאות והפיקוח עלאלה מתוצרת הארץ, עומדת האפליה בעינה וזו פוגעת לא רק בעקרון השוויון, אלא גםבעקרון חופש העיסוק, עקב הפגיעה בכושר התחרות בין היבואנים ובין היצרניםהמקומיים. לפיכך, דינן של הדרישות לאישור רשויות הבריאות על שיווק התכשיר בארץהייצור וקיום תנאי ייצור נאותים במפעל המייצר להיבטל.
ח. (דעת מיעוט): מאותם טעמים צריכה גם להיבטל הדרישה לקשר ישיר עם הייצרן אוסוכן מורשה או ספק מוכר שלו.
ט. השופט זמיר: מסכים לפסה"ד של השופט גולדברג להוציא עניין הקשר הישיר ביןהיבואן לבין הייצרן, או סוכן מורשה של הייצרן או ספק מוכר שלו. הקשר הישיר נדרשכדי להבטיח שאין מדובר בתכשיר מזוייף וכדי שהיצרן יוכל לאתר את היבואן במקרהשיתברר כי נפלה תקלה בסדרת ייצור וצריך להוציא אותה מן המחזור. בנדון זה ישהבדל בין תמיסות מיובאות לבין תמיסות המיוצרות בישראל שלגביהן בכל מקרה של תקלהיש למשרד הבריאות היכולת לאתר את מקור התקלה ולנקוט בכל האמצעים הדרושים להבטחתבריאות הציבור. אין יסוד לומר כי דרישת הקשר היא בלתי סבירה במידה שתחייבפסילתה ע"י בג"צ.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עו"ד ג. גרשוני לעותרת, עו"ד ג. שפרלמשיבים. 21.10.96).
בג"צ 6403/96 - תנועת נאמני הר הבית ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*אי התערבות הרשויות בביצוע פעולת בניה ב"אורוות שלמה" על הר הבית ללא רשיון(העתירה נדחתה).
א. העותרים מבקשים להורות לראש עירית ירושלים, היועץ המשפטי לממשלה ומפקדמחוז ירושלים להשתמש בסמכויותיהם כדי להביא להפסקת פעולת הבניה הנעשית בידיהווקף או מטעמיו בשטח הקרוי "אורוות שלמה" שעל הר הבית בירושלים. העתירהנדחתה.
ב. מטעם הווקף עמדו להתבצע באיזור הר הבית עבודות בניה שונות ללא היתריםכדין. משהתברר הדבר הוחלט ע"י נציגי ראש העיר והיועץ המשפטי לפנות לביהמ"שלעניינים מקומיים בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי חוק התכנון והבניה. בקשה כזוהוגשה וביהמ"ש הוציא צו כמבוקש. היה ציות מטעם הווקף לחלק ניכר של צו זהועבודות מסויימות הופסקו. נמשכה רק עבודת הריצוף ב"אורוות שלמה". הוסבר לנציגיהמשיבים ע"י נציגי הווקף (המשיב 4) כי מטרת עבודת הריצוף היא להכשיר את המקוםלתפילת מוסלמים ולביקורי תיירים. לאחר בדיקה ואישור ועדת שרים לענייני בטחוןלאומי התיר מפקד מחוז ירושלים במשטרה לפתוח את המקום למתפללים ברמדאן 96.
ג. נמסר ע"י נציג היועץ המשפטי כי ישנה אפשרות לראות בעבודות הריצוף וההכשרההמתבצעות בשטח משום "שינוי פנימי", כך שהעבודות המתבצעות אינן מהוות הפרה שלהחוק. ב"כ המדינה אף הדגיש כי לנוכח רגישותו המיוחדת של הר הבית התייעץ היועץ
המשפטי לממשלה לפני גיבוש עמדתו עם הדרג המדיני. בסיכומו של דבר גיבש היועץהמשפטי עמדה כי בהתחשב בספק המשפטי, בהיעדר פגיעה ממשית בעתיקות או בערכיםמוגנים אחרים, בהיעדר הפרה רצינית ומהותית של דיני התכנון, ובהתחשב בכך שהצעדהמניעתי שננקט מנע הפרת הוראות חוק התכנון והבניה ובהתחשב ברגישות המיוחדת שלהר הבית, אין לפתוח בהליכים פליליים בגין פעולות הבניה האמורות.
ד. בעתירות קודמות שהוגשו בנושא ביצוע עבודות בניה או שיפוץ ללא היתר באתר הרהבית, הדגיש בג"צ כי מצד אחד חובה על הרשויות להקפיד על מילוי החוק וכיבודו מצדכל אדם וכל מוסד, ומצד שני עליהם לפעול תוך מודעות לרגישות האיזור ותוך הפעלתחוש פרופורציה ראוי. בפס"ד קודם הצביע בג"צ על הצורך בקיום פיקוח שוטף מטעםועדת התכנון המקומית ורשות העתיקות על כל העבודות המתבצעות באיזור הר הבית, אךיחד עם זאת קיבל ביהמ"ש את דברי היועהמ"ש לממשלה שעל הרשויות הנוגעות בדברלשאוף לכך שהחוק יקויים, בלא להגרר לפעולות העלולות להצית תבערה של מאבק ביןדתי ובין מדיני, שסופה מי ישורנו. העותרים טוענים כי המשיבים מגלים אוזלת ידוכי נוהגת כאן "שיטת הסלאמי" כאשר צעד אחרי צעד מפעיל הווקף הפרות בולטות יותרשל חוק התכנון והבניה. לא נראה כי טענה זו תקפה במקרה דנן, שכן דווקא במקרה זהפנו המשיבים לביהמ"ש לעניינים מקומיים וקיבלו צו להפסקת פעולות בניה בלתיחוקיות. הווקף אף ציית לעיקרי הצו והפסיק עבודות בניה מסויימות וביטל אחרות.בנסיבות אלה אין לראות בהחלטת המשיבים אי סבירות קציונית המצדיקה ומחייבתהתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: בך, חשין, טל. החלטה - השופט בך, הוסיפו הערות קצרות השופטיםחשין וטל. עו"ד נ. ורצברגר לעותרים, עוה"ד א. אליאב וע. פוגלמן למשיבים.15.10.96).
ע.א. 4798/95 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשת אם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ בנה שנולד מחוץ לנישואין. *אי מסוגלות הורית של האב. *הפקרה כעילה לאימוץ(מחוזי חיפה - תיק אימוץ 51/94 - הערעור נדחה).
א. ביום 23.10.93 נולד הקטין, שעניינו בערעור זה, למערערים שלא היו נשואים.בעת לידת הקטין היתה האם כבת 16 וחצי שנים. 4 ימים לאחר הלידה חתמה האם עלהסכמה לאימוץ הקטין. בשל טעות בכתב ההסכמה במספר תעודת הזהות של הקטין, חזרההאם וחתמה על הסכמה כעבור שבועיים. בעקבות הסכמת האם לאימוץ ומאחר וזהותו שלהאב לא היתה ידועה, נמסר הילד בהיותו בן 5 ימים למשפחה המיועדת לאמצו ובחזקתמשפחה זו הוא נמצא כיום.
ב. מאז שנכנסה האם להריון ועד חודשיים לאחר לידת הקטין לא יצר האב קשר עםהאם, ורק אז פנה אליה ולאחר שיחה בין השניים הביע את התנגדותו לאימוץ הקטין.בעקבות זאת הגישה האם ביום 3.3.94 בקשה לביהמ"ש המחוזי שיותר לה לחזור מהסכמתהלאימוץ. ביום 5.7.94 הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץכשהוא מבסס את בקשתו על סעיפים 13(2), 13(4) ו-13(7) לחוק אימוץ ילדים ועלהסכמת האם לאימוץ הקטין. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת האם לחזור בה מהסכמתהלאימוץ וקבע שמתקיימים ביחס לאב התנאים להכרזת הילד כבר אימוץ. הערעור נדחה.
ג. השופט אור: סעיף 10 לחוק האימוץ, הדן בסייגים להסכמה לאימוץ, קובע: "לפיבקשת הורה, רשאי ביהמ"ש לפסול הסכמתו... שהושגה באמצעים פסולים, ורשאי הואמטעמים מיוחדים שיירשמו להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צוהאימוץ". הטענה בדבר אמצעים פסולים שנתקיימו קודם שניתנה הסכמת האימוץ היא בכךשלא ננקטו האמצעים להבהיר לאם את נסיבות ומשמעות החתימה ולא נעשה מאמץ אמיתילוודא שהיא הבינה את משמעות הויתור. דין טענה זו להידחות. ראשית, מתצהירי
פקידות הסעד עולה שהאם חתמה על טופס הסכמה מתוך ידיעה ברורה של תוצאות חתימתהעל טופס זה. היה זה על רקע שאבי הקטינה התנער ממנה ולא התעניין בגורלה ובגורלהעובר שנשאה בקרבה. שנית, האם חתמה פעמיים על כתב הסכמה למסור את הקטין לאימוץ,כאשר בין החתימה הראשונה לבין החתימה השניה חלפו למעלה משבועיים, ועל אף זאת לאשינתה את דעתה. שלישית, למחרת חתימתה הראשונה על טופס הסכמה לאימוץ כתבה האםמכתב פרידה לילד, מכתב שאמור להגיע לידיו בהגיעו לגיל 18 שנים. עיון במכתב זהמלמד שהאם הבינה את משמעות החלטתה למסור את הילד לאימוץ וכי עשתה זאת מרצונה.
ג. אשר לביסוס הבקשה על הסיפא של סעיף 10 לחוק האימוץ, דהיינו שביהמ"ש ירשהלאם לחזור מהסכמתה - ביהמ"ש רשאי להתיר זאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". טעמיםמיוחדים הם תנאי הכרחי למתן רשות אך אינם תנאי מספיק. צו אימוץ וכל החלטה אחרתשביהמ"ש יתן לפי חוק האימוץ יהיו תלויים בכך שהם לטובת המאומץ. אם טובתו מחייבתשישאר בידי אלה המבקשים לאמצו לא יתיר ביהמ"ש את החזרה מההסכמה.
ד. בשאלה מהם "טעמים מיוחדים" במובן סעיף 10 לחוק האימוץ - בענייננו מתקיימיםטעמים מיוחדים שהוכרו בעבר לצורך חזרה מהסכמה לאימוץ. היינו, שהאב והאם חזרולקיים יחסי קרבה, כתוצאה מיחסים אלה נולד בן נוסף ובינתיים האב והאם גם נישאווהם מקיימים יחסי משפחה תוך דאגה ואהבה לבן הנוסף שנולד להם. נותרה השאלה אםמבחינת טובתו של הקטין ראוי להרשות לאם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ. על יסוד חוותדעת של רשויות הסעד הגיע ביהמ"ש למסקנה שלאור הקשרים העמוקים שהקטין יצר עםהמשפחה המאמצת, כמעט מיום היוולדו, הרי אם ינותק ממנה, הוא יינזק, פסיכולוגית,באופן חמור. על יסוד חוות הדעת שהוגשו ובהתחשב בתקופה של קרוב ל-3 שנים בה נמצאהקטין במשפחה המאמצת, מתבקשת המסקנה כי טובת הקטין היא שיישאר בחזקת המשפחההמאמצת. מטעם זה אין להיעתר לבקשת האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ.
ה. אשר לשאלה אם נתקיימה לגבי האב עילה להכריז על הקטין כבר אימוץ - גם לכךהתשובה היא חיובית. סעיף 13(4) לחוק אימוץ ילדים כולל כעילה להכרזת ילד כבראימוץ אם "ההורה הפקיר את הילד...". הפקרה או נטישה של ילד ע"י הורהו הינההתנהגות הבאה לבטא רצון של ניתוק הקשר בין ההורה לילדו. התנהגות שיש עמה ויתורמצידו של ההורה על הזכויות והחובות הנובעים מההורות. המצב בענייננו הוא שהאבהתנער מהאם הן בתקופת ההריון והן לאחר שהקטין נולד. התנהגות זו היא שגרמה לכךשהאם נאלצה להחליט לבדה בגורל הקטין. כעבור כחודשיים מיום היוולדו של הקטין חזרבו, אמנם, האב מהתנהגותו האמורה, אך שינוי זה בעמדתו אינו מאיין את התנהגותוהקודמת של הפקרת הקטין לגורלו. משהתגבשה עילת ההפקרה וצמחה ממעשיו או מחדליו שלההורה, אין בכוחו לעקור אותה ע"י חזרה בדיעבד מעמדתו הקודמת.
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע שמתקיימת לגבי האב גם אי מסוגלות הורית לפי סעיף 13(7)לחוק אימוץ ילדים. הוא יכול היה לעשות כן על סמך חוות דעת כפי שהיתה בזמנו, אךבינתיים קרו, כאמור, דברים, האב נשא את האם לאשה והשניים מגדלים ילד שנולד להםואין טענה שאין הם מסוגלים לגדלו. מחוות דעת נוספת שהוגשה עולים גם ספקות לגביהמסקנה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי כי האב הוא חסר מסוגלות הורית. כך שאילו עמדהעילה יחידה להכרזתו של הקטין כבר אימוץ כלפי אביו כתוצאה מאי מסוגלות ההורית שלהאב, קשה היתה ההחלטה. אך עומדת על איתנה העילה לפי סעיף 13(4) לחוק בענייןהפקרת הקטין וטובת הקטין היא שישאר בחיק המבקשים לאמצו.
ז. השופט טל: אין עומדת כלפי האב עילה של הפקרה. יש במשמעות "הפקר" או"הפקרה" אדישות גמורה לגורל הדבר המופקר, גם אם הוא יאבד או יעבור לרשות אחרים.כאן האב יכול היה להניח שהתינוק נשאר ברשות האם ומשפחתה, ולא חשב שהילד יימסרלאחרים. כך שאין לומר שהוא הפקיר את הילד. ברם, עומדת נגדו העילה של חוסר
מסוגלות הורית. גם אם התחזית של חוסר מסוגלות הורית באב השתנתה בינתיים, הריבשעתה היה ביהמ"ש רשאי להסתמך עליה ולפעול על פיה. בינתיים עשה הזמן מה שעשה,והילד קשור קשר נפשי אמיץ עם הוריו המגדלים. לשנות את החלטת ביהמ"ש כיום,פירושה גרימת נזק קשה לילד. כך שאין מנוס מדחיית ערעור האב.
ח. השופט זמיר: הסכים לפסק דינו של השופט אור.
ט. כל שלשת השופטים עמדו על כך שראוי כי שירותי הרווחה ימתינו זמן סביר לאחרהלידה, עד שיחתימו את האם על הסכמה למסירת הילד לאימוץ, ולא יעשו כן סמוך לאחרלידת הילד כשהאם נמצאת בלחץ.
(בפני השופטים: אור, זמיר, טל. עו"ד משה לוי למערערים, עו"ד גב' חיה זנדברגלמשיבה. 13.10.96).
ע.א. 5606/94 - עקיבא בר נגד בני ברל
*פיצויים בהפרת הסכם(הערעור נדחה).
א. בין הצדדים נחתם הסכם ולנוכח הפרה צפוייה מצד המערער ביטל המשיב, כדין, אתההסכם. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב את הסכום שאותו התחייב המערער לשלם למשיבבתאריך הנקוב בהסכם, בניכוי התמורה שקיבל המשיב ממכירת ניירות הערך שבתיקהשקעותיו. ב"כ המערער טוען כי הפיצוי שצריך היה לפסוק, הוא הפער בין שווי תיקההשקעות ביום החתימה על ההסכם, לעומת שוויו כשנמכר ע"י המשיב, שכן, זהו הנזקשניתן לפצות בגינו ולא הוכח נזק מעבר לכך. לחילופין, טוען הוא, כי היה מקוםלפסוק לכל היותר פיצויי הסתמכות. הערעור נדחה.
ב. העקרונות הידועים לעניין פיצויים בגין הפרת חוזה מורים כי "ביטול מחמתהפרה איננו שולל את זכות הנפגע להגנה על אינטרס הקיום... הזכות לקבל פיצוייםבגובה אינטרס הקיום עומדת בעינה". כמו כן "שיעור הנזק משתקף באותו סכום כספישיעמיד את הנפגע במצב שהיה עומד בו אילו קויים החוזה ואלמלא התרחשה ההפרה".
ג. בענייננו, אלמלא ההפרה הצפוייה היתה בידו של המשיב התחייבות המערער לשלםלו בתאריך מסויים סכום מסויים. משנוצרה הפרה צפוייה של החוזה והוא בוטל ע"יהמשיב, זכאי המשיב לעמוד באותו מצב בו היה עומד אלמלא ההפרה והביטול וזכאי הואלקבל פיצוי בגובה אינטרס הקיום, שהוא, סכום ההתחייבות. מסכום זה ניכה ביהמ"ש אתהסכום שקיבל המשיב ממכירת ניירות ערך וכך צריך היה לעשות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד גולדברג למערער,עו"ד אברהם תירוש למשיב. 22.10.96).
ע.א. 1809/95 - יהושע הלמן ז"ל ואח' נגד לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ
*מסירת פרטים לא נכונים או הסתרת מידע בהצעת ביטוח. *מהו "עניין מהותי" שאי גילויו בהצעת ביטוח מצדיק שלא לשלם למבוטח נזקיו(מחוזי ת"א - ע.א. 1362/93 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. המערערים היו הבעלים של "מועדון חברים" למשחקי קלפים שאותו ביטחה המשיבהבפוליסה מיום 14.4.91 לפי הצעה מיום 24.3.91 שהגישו לה המערערים. ביום 22.4.91פרצה שריפה במועדון וסכום הנזק עמד בעת השריפה על כ-14,000 ש"ח. המשיבה סירבהלשלם את הסכום הנתבע בטענה כי המערערים הסתירו ממנה במרמה מידע בענייניםמהותיים, שאילו ידעה אותו היתה נמנעת מלבטח את המועדון. בכך סמכה על הוראת סעיף7 לחוק חוזה הביטוח הפוטרת את המבטח, באופן מלא או חלקי, מתשלום תגמולי הביטוח,במקרים המתוארים בסעיף 6 לחוק, שלפיו "הציג המבטח למבוטח... שאלה בעניין שיש בוכדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה... על המבוטח להשיב עליהבכתב תשובה מלאה וכנה... הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של... עניין מהותי, דינהכדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה".
ב. לטענת המשיבה, המידע שאותו הסתירו המערערים היה כי כשנה לפני הצעת הביטוחהושמעו באוזניהם איומים מצד בני זוג שהיו בעבר שותפיהם במועדון, כי "הם ישלמוביוקר", וכן שעובדת שעבדה במטבח כשנה לפני האירוע במשך כחודש ימים ופוטרה אמרהש"היא תדאג להרוס אותנו ולשרוף את המועדון" כפי שסיפרה המערערת השניה (להלן:המערערת). שופטת בימ"ש השלום קבעה כי לא הוכח שהיתה למערערים "כוונת מרמה"כנדרש בסעיף 6(ג) לחוק ולפיכך נעתרה לתביעתם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה שלהמשיבה וקבע כי הוכחה מרמה מצידם של המערערים ולכן דחה את תביעת המערערים.הערעור, לאחר נטילת רשות, נתקבל.
ג. מטרתו של סעיף 6 לחוק היא לחייב את המבוטח להשיב "תשובה מלאה וכנה" לשאלותהמבטח ב"עניין מהותי" וכן לחייבו לגלות גם עניין מהותי שלא נשאל עליו שהיא חובתגילוי יזומה. המבחן לקיומו של התנאי בדבר מהותיות העניין הוא אובייקטיבי והואנקבע על פי קנה המידה של מבטח סביר. התשובה כיצד היה נוהג "מבטח סביר" במקרהמסויים ניתנת ע"י ביהמ"ש הקובע על פי אמות מידה אובייקטיביות את מידת נכונותושל המבטח לכרות את החוזה.
ד. התשובה לשאלה מהו "עניין מהותי" בעיניו של מבטח סביר מצריכה בחינה משניהיבטים. ההיבט הראשון, העקרוני, שבו ניתנת תשובה לשאלה אם העניין שעל המבוטחהיה לגלותו למבטח, רלבנטי לסיכונים שאותם באה הפוליסה לכסות; והשני, הספציפי,שבו ניתנת התשובה לשאלה אם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה המסויים היועלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הביטוח אילו נתגלו לו. לענייןזה יובאו בחשבון גם שיקולים כמו מידת רצינותו של הסיכון הצפוי, המצוי בידיעתהמבוטח, לרבות מידת הסיכוי שהסיכון יתממש. בנוסף לכך יובאו בחשבון שיקולים שלמדיניות משפטית כשאחד השיקולים החשובים הוא מגמתו הכללית של החוק המבוססת עלהגישה האוהדת את עניינו של המבוטח בעניינים רבים.
בחינת עובדות הפרשה שבפנינו מחייבת את המסקנה שלא מדובר בעניין מהותי. איומיםכפי שהיו במקרה הנדון, שמהותם לא תוארה, שלא פורש אם הם מכוונים כלפי הגוף,כלפי הרכוש או כלפי הרכוש המבוטח אינם רלבנטיים לסיכונים שאותם באה לבטח פוליסהלביטוח בתי עסק.
ה. הרכיב של "עניין מהותי" כרוך גם בידיעתו של המבוטח שמדובר ברכיב מהותי.רכיב זה, כמו הרכיבים של "הסתרה" ו"בכוונת מרמה" שבסעיף 6 הנ"ל, הוא סובייקטיביוהוא קשור לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח: האם ידע שמדובר בעניין מהותי. לא דיבהוכחה שהמבוטח ידע את העובדות אלא שידיעתו חייבת לכלול גם את הערכתו שהן מהוותעניין מהותי. הוכחה כזו לא היתה במקרה הנדון כאן. העובדה שהמערערת היתה בעברסמנכ"ל של חברת ביטוח אינה מעידה כלשעצמה שהיא ידעה שמדובר בעניין מהותי ושהיאהסתירה אותו בכוונת מרמה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד חייםקליר למערערים, עו"ד שמואל אהרונסון למשיבה. 27.10.96).
ע.פ. 4147/95 - מוחמד יוסף ג'בארין נגד מדינת ישראל
*פרסום עידוד לפעולות אלימות בשטחים המהווה עבירה לפי הפקודה למניעת טרור(מחוזי חיפה - ע.פ. 497/94 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל בחלקו).
א. במועדים שונים במהלך השנים 1990 ו-1991 פרסם המערער שלשה מאמרים בעיתוניםהיוצאים לאור בשפה הערבית. כותרתו של המאמר השלישי קראה "הידד, יישר כוח..."והוא כלל דברי שבח, אהדה ועידוד לפעולות אלימות של התושבים הערבים באיזוריםהמוחזקים נגד השלטון הישראלי ונגד צה"ל. בשל פרסום המאמרים הואשם המערער בתמיכהבארגון טרוריסטי, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור. המערער
הכחיש כי פירסם את המאמרים בכוונה להסית כנדרש. בימ"ש השלום קבע כי המערער עבראת העבירה שיוחסה לו וגזר לו 2 שנות מאסר על תנאי ותשלום קנס של 15,000 ש"ח.ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ולאחר נטילת רשות הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.הערעור נתקבל, בהסכמת המדינה, ביחס לשניים מן המאמרים ונדחה ביחס למאמר השלישיכשהעונש הופחת בעקבות זאת.
ב. הסניגור טען כי לביסוס אשמתו של המערער היה על התביעה להוכיח לא רק אתהפרסום ותכנו, אלא גם כי פירסם את המאמרים במטרה להסית למעשי אלימות וכי קיימתהסתברות בדרגה של קרוב לוודאי כי קריאת המאמרים עלולה להביא לעשיית מעשיאלימות. מנגד טען ב"כ התביעה כי העבירה הנדונה אינה עבירת תוצאה אלא עבירתהתנהגות וכי תכלית האיסור הפלילי היא למנוע דברי שבח למעשי אלימות.
ג. סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור קובע כי "המפרסם... דברי שבח, אהדה או עידודלמעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו... יאשם בעבירה...". הגדרתהעבירה אינה כוללת יסוד של תוצאה בכח. בהגדרת העבירה מתייחסת לתיבה "מעשיאלימות" ולא לדברי השבח, האהדה או העידוד. כדי שיימצא המפרסם אשם בעבירה בעטיושל פרסום כזה, אין על ביהמ"ש להשתכנע שדברי השבח, האהדה או העידוד עלולים היולהביא למעשי אלימות שיגרמו למותו של אדם או לחבלתו, אלא די בכך שמעשי האלימות,שהפרסום משבחם, הם מהסוג העלול לגרום לאחת התוצאות האמורות. במאמר השלישי, כותבהמערער דברים שהם ללא ספק דברי שבח, אהדה או עידוד לזריקת אבנים ובקבוקי תבערהשהם בגדר מעשי האלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו.
ד. טענה אחרת בפי הסניגור כי לא הוכח שהמערער הוא שפירסם את המאמרים. האחריותלעבירה מוטלת על "המפרסם" ולדעתו המפרסם במקרה דנא הוא העיתון, בעוד שהמערערשחיבר את המאמרים אף שמסרם לעיתונים כדי שיפורסמו אינו נופל בגדר "המפרסם".טענה זו נדחתה אף היא. אמנם ייתכנו נסיבות שבהן ראוי להבחין בין הכותב לביןהמפרסם, כך אם המחבר כתב שלא למטרת פרסום ובא אדם ונטל את הכתב ופירסם אותו.אולם, כשאדם כותב דבר במטרה שהדבר יפורסם ומוסר את הכתב לעיתון לשם פירסום, הרימשפירסם העיתון את הדבר, אף המחבר נופל בגדר "המפרסם". כיוון שהערעור נתקבלבחלקו, כאמור, הסכים ב"כ המדינה שהקנס יופחת ל-5,000 ש"ח והמאסר על תנאי יועמדעל שנה וכך נקבע.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא. השופט גולדברג הוסיף באשר לטענה כי המערער אינומי שפירסם את הדברים, כי גם אם לא ביצע פעולה מן הפעולות המנויות בהגדרת"פרסום" שבחוק, אפשר לראותו כ"מבצע בצוותא" ואפילו נאמר כי אינו "מבצע בצוותא"של העבירה הרי אין ספק כי הוא נכנס לגידרו של "מסייע".
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. החלטה - השופט מצא, הוסיף השופטגולדברג. עו"ד דן יקיר למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 20.10.96).
ע.א. 1413/91 - אורי אבנרי ואח' נגד יהושע קליש ואח'
*פיצויים בגין פרסום לשון הרע (הערעור נתקבל בחלקו).
בגין עוולה של לשון הרע כלפי המשיב ע"י פרסום שנעשהבעיתון "העולם הזה" חוייבו המערערים לשלם למשיב פיצוי של 10,000 ש"ח בצירוףהפרשי הצמדה וריבית מיום 19.8.84 שהוא יום הגשת התביעה. הסכום של 10,000 ש"חמשוערך ליום פסה"ד בביהמ"ש המחוזי בפברואר 91 הגיע לסכום של קרוב ל-150,000 ש"חובערכים של הכסף כיום מגיע הסכום לקרוב ל-280,000 ש"ח. הערעור על גובה הפיצוייםנתקבל בחלקו.
לשון הרע בה עסקינן, מתייחסת להוראה שנתן המשיב, במסגרת תפקידו כממונה עלבטחון קרינה בבית החולים בילינסון, להשליך פסולת רדיואקטיבית למזבלה העירונית.
המערערים ייחסו למשיב סיכון התושבים באיזור גוש דן בפגיעה רדיואקטיבית כאשרסכנה כזו לא היתה קיימת והעובדה היתה ידועה למערערים עוד לפני הפרסום. ברם,סכום הפיצויים גבוה במידה המצדיקה התערבות. למסקנה זו תרמו מספר שיקולים: בכתבהעצמה צויין שהבדיקות שנערכו לא מצאו קרינה רדיואקטיבית חורגת מהמותר; השלכתהפסולת נגדה את ההוראות שהיו למשיב והוא אף ננזף על כך; ביהמ"ש, במתן פסק דינו,לא היה מודע לגובה הסכום שפסק כשהוא משוערך ליום פסה"ד. הוא הזכיר מפורשות שהואסבר שהסכום עולה על 100,000 ש"ח כשהוא היה קרוב ל-150,000 ש"ח. לפיכך יועמדהסכום המקורי על 7,000 ש"ח כשהוא משוערך מיום הגשת התביעה להיום.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. עו"ד ד. ויסגלס למערערים, עו"ד אהרון שאוללמשיבים. 14.10.96).
בש"א 6790/96 - עזבון המנוח עבד אל קאדר נגד קופת חולים
*הבהרת פס"ד לעניין שכ"ט עו"ד (בקשה להבהרת פס"ד - הבקשה נתקבלה).
בפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון נקבע ביןהשאר "כמו כן, יועמד שכר טרחת עו"ד שנפסק לנפגע על %20 מהסכום ששולם לו...במקום הסכום שנפסק בבימ"ש קמא... לכיסוי שכר טרחה בשתי הערכאות...". המערערהגיש בקשה להבהרת פסה"ד, משום שלטענתו, אין המשיבה מוכנה לשלם שכ"ט אלא %20מ-200,000 ש"ח, סכום ששולם למערער בעבר, בעוד שלדעתו על המשיבה לשלם כשכ"ט %20ממלוא סכום הפיצויים שהוסכם בין הצדדים במסגרת הערעור בביהמ"ש העליון, דהיינומסכום של 446,000 ש"ח. צודק המבקש בבקשתו. הסכום של 446,000 ש"ח הוא סכוםהפיצויים שהוסכם עליו בביהמ"ש העליון והסכמה זו הסדירה את המחלוקת בדבר סכוםהפיצויים המגיעים למערער. ביהמ"ש קמא פסק שכ"ט בסך 50,000 ש"ח על סכום הפיצוייםשפסק וערעור המערער נסב גם על פסיקה זו. הערעור התקבל וביהמ"ש העליון פסק %20שכ"ט בשתי הערכאות. מובן ששיעור זה יש לחשב ממלוא סכום הפיצויים שהוסכם. המשיבהחוייבה לשלם למבקש הוצאות בקשה זו בסך 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד י.וינברג למערער, עו"ד ע. קמר למשיבה. 30.9.96).
רע"פ 6632/96 - שמשון באבו נגד מדינת ישראל
*סירובו של ביהמ"ש המחוזי לבטל פס"ד שניתן בערעור כשהמערער לא הופיע לדיון (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של בידוי ראיות בכוונהלהטעות רשות שיפוטית ומסירת ידיעות כוזבות. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי אךלא התייצב לדיון בערעורו והערעור נדחה. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבועמועד חדש לערעור כשהוא טוען כי היה חולה במועד הדיון. הבקשה נדחתה ובמועד מאוחריותר פנה שוב בבקשה לקביעת מועד ואז הסביר כי למעשה לא היה חולה במועד המקוריאלא "טעה בתאריך". אף בקשה זו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מכח סעיף 208 לחסד"פ רשאי ביהמ"ש לדחות ערעור מהסיבה שהמערער לא התייצבלדיון בערעור ומסיבה זו בלבד. קיימת פרוצדורה הקבועה בחוק שלפיה ניתן להגישבקשה לביטול פסה"ד. ובענייננו, אע"פ שבקשת הביטול הוגשה לאחר המועד הנקוב בחוקבחן אותה ביהמ"ש לגופה והחליט לדחותה. נימוקיו של המערער שמהם התברר כי "טעהבתאריך" ולא היה חולה אינם מגלים כי "היעדרותו נגרמה מסיבות שלא היתה לו שליטהעליהן" כדרישת החוק. מכל מקום, זו הפעם הרביעית שעניינו של המבקש עולה בפניביהמ"ש וההלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור אלא אם עולה שאלה שהיא בעלת "חשיבותמשפטית או ציבורית". בענייננו למרות שערכאת הערעור לא דנה בערעור לגופו שלעניין, אלא דחתה אותו בנימוק "דיוני", אין לסטות מהלכה זו.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 20.10.96).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 2933/94 - כוחו של הסכם קיבוצי לעניין שעות עבודה יומיות החורגות ─ ממכסת השעות הקבועות בחוק. *תחולתו למפרע של אישור השר ─ להסכם הקיבוצי. *האם אישור השר מהווה תקנה שיש לפרסמה ─ ברשומות. *התערבות בג"צ בהחלטות ביה"ד לעבודה .....................178 ─* ע.א. 3798/94 - התנגדותו לאימוץ של גבר נשוי שנולד לו בן בעקבות יחסי מין ─ תוך ניצול נערה כאשר הנערה מבקשת למסור את הילד לאימוץ. ─ *דרישת האב כי הילד יימסר לו. *אי מסוגלות הורית לעניין אימוץ. ─ *האם עילות האימוץ בסעיף 13 לחוק האימוץ מהוות רשימה סגורה. ─ *"חסר" בחוק שניתן למלאו בדרך השפיטה .............................179 ─* בג"צ 93+196/94/4330 - ביטול הכלל של לשכת עו"ד המסדיר העברת תיק ע"י לקוח ─ מעו"ד לעו"ד ...............................................181 ─* ע.א. 6660/93 - פיצויים עקב פגמים בתינוק הנובעים מרשלנות רפואית. *גובה ─ הפיצויים ........................................................182 ─* בג"צ 2313/95 - הדרישות של רשויות הבריאות לאישורים שונים לצורך ייבוא ─ תמיסות לעדשות מגע. *טענת אפליה ..................................184 ─* בג"צ 6403/96 - אי התערבות הרשויות בביצוע פעולת בניה ב"אורוות שלמה" על ─ הר הבית ללא רשיון ...............................................185 ─* ע.א. 4798/95 - בקשת אם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ בנה שנולד מחוץ לנישואין. ─ *אי מסוגלות הורית של האב. *הפקרה כעילה לאימוץ ...................186 ─* ע.א. 5606/94 - פיצויים בהפרת הסכם ..............................................188 ─* ע.א. 1809/95 - מסירת פרטים לא נכונים או הסתרת מידע בהצעת ביטוח. ─ *מהו "עניין מהותי" שאי גילויו בהצעת ביטוח מצדיק ─ שלא לשלם למבוטח נזקיו ...........................................188 ─* ע.פ. 4147/95 - פרסום עידוד לפעולות אלימות בשטחים המהווה עבירה לפי ─ הפקודה למניעת טרור ..............................................189 ─* ע.א. 1413/91 - פיצויים בגין פרסום לשון הרע .....................................190 ─* בש"א 6790/96 - הבהרת פס"ד לעניין שכ"ט עו"ד .....................................191 ─* רע"פ 6632/96 - סירובו של ביהמ"ש המחוזי לבטל פס"ד שניתן בערעור ─ כשהמערער לא הופיע לדיון .........................................191 ──