ע.א. 3836+4690/93 - ברמלי עמוס ויפה נגד ברמלי דוד
*זכויותיו של בן ממשיך במשק במושב והשלכת חוק הירושה על זכויות אלה(מחוזי ת"א - ת.א. 1208/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל).
א. הוריהם של עמוס ודוד היו בני רשות במשק במושב אלישמע. בשנת 1974 הצהיר האבכי המשיב יהיה הבן הממשיך במשק והמשיב אושר כבן ממשיך ע"י המושב והסוכנות. בשנת79 התגרשו ההורים. באותה שנה חתם האב על מסמך בו הוא מודיע לסוכנות על עזיבתהמשק והאם קיבלה את המשק מן הסוכנות. האם נפטרה בשנת 83. המערער נכנס לביתהמגורים של אמו לאחר פטירתה ופתח נגריה במבנה שהיה במשק. המשיב בנה את ביתו עודבשנת 81 בסמוך לבית אמו וזאת בהסכמת האגודה כפי שהיה נהוג ביחס לבן ממשיך.
ב. בהסתמך על הכרזתו כבן ממשיך דרש המשיב מהמערער לפנות את המשק. הלה סירבוהמשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להצהיר על זכויותיו כבן ממשיך ולצוות עלפינויים או סילוק ידם של המערערים מן המשק. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת הסעדההצהרתי של המשיב וקבע שיש להעביר לו את הזכויות במשק, אך לא דן בבקשה לצוות עלפינויים או על סילוק ידם של המערערים. ערעורו של המערער על הקביעה שיש להעביראת הזכויות במשק על שם המשיב נדחה ואילו ערעורו של המשיב על כך שלא הוצהר כי ישלצוות על פינוי המערערים מן המשק נתקבל.
ג. בחוזה המשולש בין הסוכנות, האגודה והמתיישב נאמר כי "במקרה של פטירת חברהאגודה או מתיישב... יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים... באיןבן/בת זוג... יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים ושאושר ע"יהמתיישבת...". מכאן שעל פי ההסכם הזכויות במשק אינן חלק מן העזבון ואינן כפופותלהוראות סעיף 8 לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו על כן לבן הממשיך על פי הקבועבהסכם המשולש. מכיוון שהמשיב הוא הבן הממשיך דין הערעור להידחות.
ד. מאידך צודק המשיב כי עם מתן ההצהרה על היותו בעל הזכויות במשק, היה עלביהמ"ש להעניק את הסעד המתבקש מהצהרה זו כפי שנתבע. ביהמ"ש לא ראה לעשות כןכשנתבקש לכך בנפרד על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, בקבעו כי אי מתן צו פינויאיננו בבחינת טעות קולמוס. אכן, בשלב האמור סיים ביהמ"ש את מלאכתו ולא יכול היהעוד ליתן את הסעד המבוקש. אולם ראוי היה לעשות כן בפסה"ד שניתן ולפיכך מן הראוילקבל את הערעור ולצוות על פינויים וסילוק ידם של המערערים מהמשק נשוא המחלוקת.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש.עו"ד א. נמרוד למערערים, עו"ד י. קינר (קליביצקי) למשיב. 5.11.96).
בג"צ 5168/93 - שמואל מור נגד גדעון אנגל וביה"ד הארצי לעבודה
*יחסי עובד מעביד. *מעמד של "משתתף חפשי" כמעמד שבין עובד לבין קבלן עצמאי. *התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(התנגדות לצו על תנאי - העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גולדברג נגדדעתו החולקת של השופט טל).
א. העותר הוא בעל משרד לניהול חקירות פרטיות. באוקטובר 80 התחיל המשיב לעבודכחוקר פרטי במשרדו של העותר. בתקופת עבודתו היה המשיב רשום כעצמאי במס הכנסה,בביטוח לאומי ובמע"מ. עבור כל תיק שביצע המשיב חקירה, היה מקבל %35 מהתשלוםשהעותר גבה מהלקוח, והנפיק לעותר חשבוניות מס. לא היה קשר ישיר בין מזמיןהחקירה ובין המשיב. כך עבד המשיב יותר מ-7 שנים עד אשר בחודש ינואר 88 הודיעהעותר למשיב כי לא יעביר אליו עוד תיקים לחקירה. המשיב הגיש תביעה נגד העותרלביה"ד האיזורי לעבודה ותבע תשלומים שונים בשל תקופת עבודתו, בהם פיצוייפיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ועוד.
ב. ביה"ד האיזורי קיבל את עמדת העותר כי לא נתקיימו בינו לבין המשיב יחסיעובד-מעביד. הוא ציין את העובדה שהעותר נוהג להעסיק חוקרים על בסיס של חלוקה
באחוזים של ההכנסה מתיקי החקירות וכל האנשים שמבצעים אצלו את העבודה עובדים עלבסיס זה. במס הכנסה, בביטוח לאומי ובמע"מ נרשמו החוקרים כעצמאיים, לא נקבעושעות עבודה וימי עבודה קבועים, החוקר יכול לסדר לעצמו את תכנית עבודתו, ואםחוקר לא רצה לבצע חקירה בתיק מסויים העותר לא היה כופה זאת עליו, לא היתההתערבות מצד העותר בביצוע החקירות, המשיב לא העלה בפני העותר טענתו בדבר קיוםיחסי עובד-מעביד במשך כל השנים.
ג. ביה"ד האיזורי העביר את מכלול היחסים במבחן "ההשתלבות" המקובל כיום על שניהפנים שלו. "הפן החיובי", הבודק אם המועסק השתלב ארגונית במפעלו של המעסיק,ו"הפן השלילי", הבודק שמא המועסק היה בעל עסק עצמאי משלו. ביה"ד קבע שהמשיב לאהיה קשור למסגרת ארגונית של משרדו של העותר ולא היה קשור לא לזמני העבודה ולאלהיקף העבודה כך שלא עמד במבחן ההשתלבות. מנגד, למרות סממני העצמאות לא מצאביה"ד שהמשיב היה בעל עסק עצמאי. כתוצאה מכך החיל ביה"ד על המשיב את הקטגוריהשל "משתתף חופשי".
ד. המשיב ערער לביה"ד הארצי וערעורו נתקבל ברוב דעות. לדעת הרוב, קטגוריה של"משתתף חופשי" קיימת רק בתחום התקשורת, ואין להחיל אותה על התחום הנדון כאן.לדעת הרוב גם אין לתת משקל לסממני "העצמאות" ביחסים שבין העותר והמשיב והתוצאההיא שאם יש לסווג את המשיב כעצמאי או כעובד הרי יש לראותו כ"עובד" של העותר.דעת המיעוט תמכה בקביעות ביה"ד האיזורי ואחד משופטי המיעוט הוסיף נימוקים שלחוסר תום לב מצד המשיב. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גולדברג נגדדעתו החולקת של השופט טל.
ה. בשלשת פסקי הדין נדונו בהרחבה המבחנים לקביעה אם ביחסי העבודה שבין הצדדיםמדובר ביחסי עובד-מעביד אם לאו. על דעת הכל קיים בשטחים נוספים ולא רק בתקשורתהמעמד הנוסף של "משתתף חופשי", היינו מעמד שבין עובד לבין קבלן עצמאי. המחלוקתבין הרוב למיעוט היתה בשאלה אם המבחן של ההשתלבות על שני פניו חל במקרה הנדוןכאן על פי העובדות שנקבעו. לדעת השופט טל אין לומר בנסיבות ובתנאים של המקרהדנא כי המשיב היה עובדו של העותר ועל כן לדעתו יש לקבל את העתירה. מכיוון שסברכך דן גם בשאלה אימתי יתערב בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה והגיע למסקנה כי זה מקרהמתאים להתערבות. מנגד סברו שופטי הרוב (הנשיא ברק בפס"ד עיקרי והשופט גולדברגבפס"ד נוסף) כי במערכת העובדות הנוכחית מצביע מבחן ההשתלבות על כך שהמשיב היהעובדו של העותר ולכן יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, טל. עוה"ד ח. ברנזון וד. שמואלביץלעותר, המשיב לעצמו. 17.11.96).
ע.א. 2196/93 - מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נגד סלע חברה לביטוח בע"מ
*טענת התיישנות בפוליסת ביטוח. *אי הגשת הפוליסה כראייה בתביעה על פיה. *חובת ההוכחה בטענת קיזוז. *תיקון כתב תביעה. *פסיקת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו נולדה עילת התביעה(מחוזי חיפה - ת.א. 926/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעורנתקבל).
א. בכמה אירועים נפרדים במהלך השנים 81-80 נגרמו נזקים לרכוש המערערת (להלן:המכבסה) היא תבעה מהמשיבה תגמולי ביטוח בגין הנזקים בטענה שהרכוש הניזוק היהמבוטח בחברת הביטוח (המשיבה). התביעה הוגשה ביום 8.6.87. ביהמ"ש המחוזי חייב אתחברת הביטוח לפצות את המכבסה בגין נזקיה בתשלום של כ-54,000 ש"י בתוספת הפרשיהצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. ביהמ"ש דחה את טענות חברת הביטוח ובכללן טענתהתיישנות, היעדר פוליסה, פרעון ע"י קיזוז ושיעור הנזקים. ערעורה של המכבסה הואעל פסיקת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ולא מיום היווצר העילה וערעורה
של חברת הביטוח הוא על חיובה ועל סכום החיוב. ערעורה של חברת הביטוח נדחה ושלהמכבסה נתקבל.
ב. חברת הביטוח טענה טענת התיישנות וטענה זו נדחתה מאחר ולא הוכח כי הוסכםבין הצדדים לפוליסה על תקופה קצרה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות. חוק חוזה הביטוחטרם היה בתוקף בעת קרות המקרה, כך שתקופת ההתיישנות היא של 7 שנים וכל תביעהשהוגשה בגין נזק שאירע לאחר 8.6.80 לא התיישנה.
ג. לטענת חברת הביטוח לא הוגשה הפוליסה כראיה ולכן צריך היה לדחות את התביעה.גם טענה זו אין לקבל. על אף שלא הוגשה פוליסת הביטוח, שלטענת המכבסה אבדה, הוכחכי היתה קיימת פוליסה בתוקף במועדים הרלבנטיים. ביהמ"ש קבע קביעתו זו על חלקיפוליסה שהוצגו, דוחו"ת שמאים שנשלחו ע"י חברת הביטוח לשום את הנזקים ועדות בעלהמכבסה שלא נסתרה. ביהמ"ש יכול היה להסיק כי היתה קיימת פוליסת ביטוח בת תוקףוהעובדה שלא פורטו נסיבות אובדנה אינה פוגמת בקביעות אלה.
ד. טענה אחרת של חברת הביטוח היא טענת פרעון ע"י קיזוז, אך לא היה בסיסראייתי לטענת הקיזוז. כל שהיה, הוא הוכחה בדבר ניהול מו"מ שתוצאותיו לא הוכחו.מי שטוען טענת קיזוז עליו להוכיח טענתו ומשלא נמצא ביסוס בראיות לטענה זו בדיןנדחתה.
ה. אשר לטענת חברת הביטוח כי היה על ביהמ"ש לדחות את התביעה על הסף משוםשהוגש כתב תביעה לאקוני והוא לא תוקן כמצוות ביהמ"ש - אין סימוכין לטענה כי כתבהתביעה היה לאקוני עד כדי כך שראוי היה למחוק את התביעה על הסף. מתן רשות לתקןאת כתב התביעה - רשות שבעקבותיה לא תוקן כתב התביעה - אינה פוגמת בכתב התביעההבלתי מתוקן אם די בו כדי להעמיד עילת תביעה על כנה וכך הוא בענייננו.
ו. אשר לערעורה של המכבסה - ככלל, יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרהחוב ולא ממועד מאוחר יותר. רק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות יימנעביהמ"ש מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו נולדה עילת התביעה. כך גם לגביתגמולי ביטוח אותם יש להצמיד ליום קרות מקרה הביטוח ולהעניק ריבית בגין התקופהשחלפה עד התשלום בפועל. המכבסה השתהתה אמנם בהגשת תביעתה, אולם שיהוי כזהכשלעצמו, אין בו כדי לשלול מהזוכה הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שזכה בו, מה עודשביהמ"ש לא ציין מדוע נשללו אלה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד שק אבני למערערת, עו"ד ירון שביט למשיבה. 24.11.96).
בג"צ 4537/96 - מסעוד שושן ועליזה נגד הרמטכ"ל ואח'
*התערבות בג"צ בשיקולי הרמטכ"ל למנות כמפקד ביה"ס לקצינים בצה"ל את מי שעומד לדין על גרימת מוות בתאונה בצה"ל. *צירוף עותרים או משיבים לעתירה(העתירה נדחתה).
א. המנוח ינאי שושן ז"ל היה חייל בחטיבת גבעתי. גדודו עסק בפעילות מבצעיתבגבול הצפון והפיקוד המבצעי היה בידי החטיבה המרחבית. ינאי השתתף באימון ואחדהרימונים שהיה באפוד שעל גופו התפוצץ וגרם למותו. לדעת הפרקליט הצבאי הראשי(הפצ"ר) ההתפוצצות נגרמה עקב אי שמירה על הוראות הבטיחות הנוגעות לרימונים.ההוראות לא שוננו לחיילי הפלוגה שאליה השתייך ינאי, וגם מפקדי החיילים ברמתהמחלקה, הפלוגה, הגדוד והחטיבה, לא הכירו את הוראות הבטיחות. על רקע זה החליטלהגיש כתבי אישום נגד חמישה קצינים ובכללם מפקד החטיבה, אלוף משנה חורב. כאשרהפצ"ר החליט על העמדתו של אל"מ חורב לדין שהה הלה בהשתלמות מחוץ לישראל ועםשובו ביוני 96 נכנס לתפקיד חדש, כמפקד בית הספר לקצינים של צה"ל. בסמוך לאחרמכן הוגשה העתירה בא נדרש הרמטכ"ל ליתן טעם מדוע לא יבוטל מינויו של אל"מ חורבכל עוד לא הסתיים משפטו. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא הנורמטיבית הינה, כי ביטול מינויו של אל"מ חורב או השעייתו(הזמנית) עד להכרעה במשפטו הפלילית, נתונה לשיקול דעתו של הרמטכ"ל ושיקול דעתזה הוא רחב. עם זאת, ככל רשות ציבורית, גם הרמטכ"ל חייב להפעיל את שיקול דעתובהגינות, בסבירות, בתום לב, ללא שרירות, ומתוך התחשבות בכל הנתונים הרלבנטיים.כאשר השיקולים השונים מובילים לתוצאות שונות, על הרמטכ"ל לתת לכל אחד מהשיקוליםאת משקלו הראוי, תוך איזון ראוי ביניהם על רקע תפיסות היסוד של המשפט הישראלי.לעניין זה אין הבדל בין הפעלת סמכות לבין הימנעות מהפעלת סמכות.
ג. הרמטכ"ל שקל את כל השיקולים הרלבנטיים. הוא התחשב בשיקוליו האישיים שלאל"מ חורב ובשיקולים הכלליים של צה"ל. הוא לקח בחשבון את השפעת השעייתו על המשךפעילותו של בית הספר לקצינים ועל אמון הציבור בצבא. הוא בחן את סוג העבירההמיוחסת לאל"מ חורב, את מידת ההאשמה המיוחסת לו על פי כתב האישום, את האופיהעקרוני והראשוני שבאישום מסוג זה. על יסוד אלה הגיע למסקנה כי באיזון הכוללאין מקום לביטול מינויו של אל"מ חורב או להשעייתו. השאלה הניצבת בפני בג"צ הינההאם ניתן לומר כי האיזון הוא כה מופרך וסוטה מהאיזון הראוי עד כי יש לומר ששוםרמטכ"ל סביר לא יכול היה להגיע למסקנה אליה הגיע הרמטכ"ל? התשובה היא בשלילה.
ד. אכן, בעיית האיזון הראוי במקרה זה אינה פשוטה. השיקולים התומכים בביטולהמינוי או בהשעייתו של אל"מ חורב אינם קלים כלל ועיקר. אם אמנם קיים חומר ראיותלכאורה בדבר התרשלותו של אל"מ חורב - התרשלות שגרמה למותו של החייל - כי אזעשוי הוא להתקשות במתן דוגמא אישית לפיקודיו ובהצבת דרישות לזהירות אישית. לכן,אם הרמטכ"ל היה מחליט כי בנסיבות העניין יש לבטל את המינוי, היה מקום לומרשההחלטה סבירה ואין יסוד להתערבות בג"צ. אך הרמטכ"ל החליט אחרת, והשאלה היא,כאמור, אם ההחלטה היא כה בלתי סבירה עד כי שום רמטכ"ל סביר לא יכול היה להגיעאליה. למסקנה זו קשה להגיע. כשם שיש טעם רב ומשקל ניכר בטיעוני העותרים, כך ישטעם רב ומשקל ניכר בעמדת הרמטכ"ל.
ה. עם פתיחת הדיון בעתירה ביקשו מספר קצינים להצטרף כמשיבים נוספים לעתירה.טענתם היתה כי להחלטה בעתירה השלכות רחבות היקף על צה"ל וקציניו ולפיכך הםתומכים בעמדת המשיבים. בקשתם נדחתה. המבקשים אינם מוסיפים דבר לעמדת המשיבים,ולפי ההלכה המקובלת, אין מקום בנסיבות אלה לצירופם של עותרים או משיבים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אליעד שרגאועידו שפירא לעותרים, עוה"ד שי ניצן, אלי זהר ועמית קריספין למשיבים.
6.11.96).
ע.א. 7724/96 - אפרת טודרוס נגד חיים טודרוס ואח'
*בקשה לפסילת שופט עקב התבטאות השופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת נתבעה ע"י המשיב בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ובכתב הגנתה טענהכי המשיב עשק אותה וניצל את היותו אפוטרופוס טבעי שלה בכדי לקבל זכויות שלאכדין בנכס. ביסוד הטענה עמדה העובדה כי הן המשיב והן המערערת הינם יורשיםבצוואה של אם המערערת ואשת המשיב. המערערת הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי מיוםמות אמה עשה המשיב ברכושה כבשלו ונישל אותה מחלקה בירושה בדרכי ערמה. ביהמ"שהמחוזי החליט לקבל את תביעתו של המשיב ולהורות על פירוק השיתוף. ביהמ"ש התייחסלטענת המערערת בכתב הגנתה ובתביעה שכנגד כי המשיב עשק אותה והעלים ממנה חלקיםמן העזבון, וקבע כי ב"כ המערערת לא הציג כל פרט בעל משמעות היכול ליצור תשתיתעובדתית מינימלית לכאורית לביסוסה של תובענה שכנגד בנושא העושק של הנתבעת.לפיכך קבע כי אין בטענות המערערת כדי לחסום את פירוק השיתוף וכי התביעה שכנגד
תתברר בנפרד. בעקבות החלטה זו ביקשה המערערת את פסילתה של השופטת וטענה, ביןהיתר, כי בהחלטתה יש משום חריצת דין והבעת דעה נחרצת של ביהמ"ש באשר לתביעהשכנגד, וקיים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את בקשת המערערתוהדגיש כי אין להסיק מטענות המערערת קיומה של אפשרות לקיומו של חשש למשוא פנים.הערעור נדחה.
ב. ייתכן וטוב היה עושה ביהמ"ש אם לא היה מביע כל עמדה באשר לתביעה שכנגד -וזאת משקבע כי ממילא אין באמור בה כדי להשפיע על תביעת המשיב לפירוק השיתוףבמקרקעין - אך גם משעשה כן, אין באמור כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. כל שנאמרנאמר בהליך מקדמי, בטרם נשמעו עדים וביהמ"ש מציין בהחלטתו כי יכריע בתביעהשכנגד בדיון נפרד שיערך במועד אחר. בנסיבות אלה אין בהתבטאות האמורה ובמסכתהנסיבות האופפות אותה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. גן צבי למערערת. 27.11.96).
בג"צ 6412/96 - מכבי ניר רמת השרון נגד מועצה מקומית רמת השרון ואח'
*הקצבות רשות מקומית לקבוצות ספורט. *שימוש קבוצות ספורט במגרש ספורט עירוני(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. העותרת מפעילה קבוצות ספורט וכן קבוצות כדורגל של בוגרים ונוער בתחומיה שלרמת השרון. כ-10 שנים זכתה העותרת בתקציב שהעניקה לה המועצה המקומית והיאהשתמשה במגרשי הספורט של המועצה המקומית. הפועל עירוני רמת השרון הינה קבוצתכדורגל שנוהלה בעבר ע"י מועצת פועלי רמת השרון. בספטמבר 88 עבר ניהולה למועצההמקומית והיא מנוהלת ע"י מחלקת הספורט של המועצה המקומית. בדצמבר 93 מינה ראשהמועצה המקומית ועדה לבדיקת נושא הספורט במועצה. הוועדה המליצה, בין היתר, כילמועצה המקומית תהיה קבוצת כדורגל ייצוגית אחת והיא בלבד תהיה נתמכת מתקציבהמועצה. המלצה זו אומצה ע"י המועצה המקומית שהחליטה להעניק תמיכה תקציבית רקלהפועל לאחר שהעותרת סרבה להתמזג עמה. העותרת גם נדרשה לפנות לאלתר את מגרשיהספורט של המועצה. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. אין פסול בהחלטת המועצה לקיים ולתקצב קבוצת כדורגל ייצוגית אחת. תקציבה שלהמועצה מוגבל ועליה לקבוע את סדר עדיפויותיה לחלוקתו. שיקולי תקציב רלבנטייםלהחלטתה של המועצה לשאת בעול כספי לתמיכה בקבוצה ייצוגית אחת. כך ששאלתהקריטריונים לחלוקת התקציב שהעלתה העותרת אינה מתעוררת כלל.
ג. שאלה אחרת נוגעת לזכות השימוש של העותרת במגרשי הספורט של המועצה המקומית,אם תחליט העותרת שלא לקבל את הצעת המועצה להתאחד עם הפועל. נקודת המוצא הנכונהבעניין זה היא, כי מתקני הספורט של המועצה הינם רכוש הציבור שנועד לציבור,ועקרונית יש, על כן, לאפשר לציבור הנזקק למתקנים אלה להשתמש בהם. כל זאת בכפוףלהסדרים הולמים שתקבע המועצה לשם כך, כגון הימים והשעות לאימון וכדומה.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"דערקובי לעותרת, עוה"ד גונן וברדוש למשיבים. 24.11.96).
בש"פ 7389/96 - שירזי אריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח).
*"מסייע" לרצח(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ונאשם נוסף (להלן: הנאשם העיקרי) הואשמו בעבירה של רצח בניגוד לסעיף300(א)(2) לחוק העונשין. באחד הימים, באוגוסט 96 לערך ירה הנאשם העיקרי בקרבןבנתניה והרגו. לפי הנטען היה תפקידו של העורר למלט את הנאשם העיקרי מאיזור הרצחולסייע לו ביצירת אליבי. עיקר הראיות שבידי התביעה הן ההודעות שמסרו הנאשםהעיקרי והעורר שלפיהן יצאו מנתניה לטבריה ברכבו של העורר בשעה 1 בצהריים לערך.
לטענתם היו השניים בשעה שבה בוצע הרצח, בערך בשעה 30:2 בצהריים, במהלך נסיעתם.לטענת המשיבה מעידים פלטי שיחות שבוצעו ממכשירי הפלאפון של הנאשם העיקרי ושלהעורר, שהשניים עזבו את איזור נתניה דקות מספר אחרי השעה 3. לטענת התביעהכורכות ההודעות את הנאשם העיקרי ואת העורר זה בזה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור אתהעורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. בידי המשיבה ראיות לכאורה הכורכות את הנאשם העיקרי ואת העורר זה בזהוהסותרות את טענת העורר בדבר מקום הימצאם של השניים בשעת הרצח. האם יש בכך כדילסבך את העורר בעבירה של רצח כאמור בכתב האישום? לדעת ביהמ"ש המחוזי ניסה העוררלספק אליבי לנאשם העיקרי ומכך עולה כי ידע מה עולל הנאשם העיקרי ומדוע יש לספקלו את האליבי. יחד עם זאת סבר ביהמ"ש כי בשלב זה אין ראיות בדבר גירסת התביעהששני המשיבים קשרו קשר לרצוח את המנוח. בכך צדק ביהמ"ש.
ג. שאלה אחרת היא אם יש באמור לעיל כדי לסבך את העורר בעבירה בתור מסייע לפיסעיף 31 לחוק. סעיף זה קובע כי מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשהמעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע,הוא מסייע. סעיף 260(א) לחוק העונשין מגדיר את ה"מסייע לאחר מעשה" כמי שיודעשפלוני עבר עבירה ומקבל אותו או עוזר לו בכוונה שימלט מעונש. לאבחנה בין שניהסעיפים ניתן לומר כי השאלה אינה מהו המועד להגשת הסיוע, כי אם מהו מועד מתןההבטחה ליתן אותו סיוע. ניתנה אבטחה לפני עשיית המעשה, או בשעת עשייתו, הרי היאבגדר "סיוע" כמשמעותו בסעיף 31 לחוק, אפילו ניתן הסיוע לאחר ביצוע המעשה.
ד. נותרה לדיון השאלה אם בידי המדינה ראיות לכאורה המצביעות על כך שהעוררהבטיח לסייע במילוטו של הנאשם העיקרי. לעניין זה יש ראיות לכאורה שמדובר בהבטחהשלפני המעשה כך שהמקרה נכנס לגדר מסייע לפי סעיף 31. המעשים שבוצעו בסביבות שעתהרצח כגון בריחה לפרדס והחלפת הרכב, הצתת אופנוע שהביא את הנאשם העיקרי לפרדסשם, קירבת זמנים בין מעשים אלה לבין היציאה לטבריה במכוניתו של העורר וכיוצאבאלה, מצביעים על כך שהעורר בא גם בגדר "מסייע" לפי סעיף 31 ולא רק בגדר מסייעלאחר מעשה. במצב דברים זה אין לנקוט בדרך של חלופה למעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. חכם לעורר, עוה"ד גב' א. מור-אל וע. סבידורגולדנצוייג למשיבה. 11.11.96).
ע.פ. 6936/94 - עלי עווד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד הודאת הנאשם וקיום "דבר מה נוסף". *מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע הרצח וניהול המשפט. *"מצוקה נפשית" לצורך הטלת עונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 221/94 - הערעור נדחה).
א. המנוח היה אחיו הצעיר של המערער ושניהם עברו להתגורר בישראל מאיזור יו"ששם פעל המנוח כמשתף פעולה עם כוחות הבטחון. בישראל התגוררו השניים בטייבה בביתושל המערער. סמוך לפני מועד הרצח נושא האישום הצטרפה למגורים בבית המערער גםידידתו בדרה. המערער עצמו נשוי ולו 6 ילדים. בתקופה שקדמה לאירוע הורעו היחסיםבין המערער למנוח. לאזני המערער הגיעו שמועות שלפיהן מחזיק המנוח בתמונות עירוםשל אשתו וזו דרשה מהמערער להרחיק את המנוח מביתם. המנוח סירב לעזוב את הבית.בתקופה זו פתחה בדרה במסע הסתה נגד המנוח והציעה למערער להמית את המנוח. על פיתכנון מוקדם הציעו השנים למנוח להצטרף אליהם כדי להמית בעל עדר צאן שאצלו עבדובעבר והוא נעתר להם. בדרך רצחו השניים את המנוח וקברו אותו בבור במקום. המערערהודיע למשטרה על דבר "היעלמו" של המנוח כ-3 ימים לאחר הרצח ורמז על האפשרות כי"רעולי פנים" נקמו באחיו על היותו משתף פעולה. גופת המנוח התגלתה כחודשיים לאחרהרצח, ועם העמקת החקירה נחשד המערער במעורבות ברצח המנוח. הוא מסר הודעה מפורטתבה תיאר את נסיבות האירוע כמצויין לעיל ואף שיחזר את המעשה.
ב. בפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי הצהיר הסניגור כי לא הצליח "לשמוע" דבר מפיהמערער שהיה מאושפז אז בבית חולים פסיכיאטרי וכי ראה חוות דעת פסיכיאטרית שערךלגביו ד"ר אלטמרק (להלן: חוות הדעת). בחוות הדעת קבע ד"ר אלטמרק שהמערער סבלבעת הבדיקה - שנערכה מספר חדשים לפני תחילת הדיון - מ"תסמונת גנזר", המתאפיינתבגילויים חיצוניים של מחלת נפש אך אינה "שוות ערך למחלת נפש". בחוות הדעת נאמרכי קיימת מגבלה מסויימת ביכולתו של המערער לעמוד לדין ואינו מסוגל לעקוב באופןמלא אחר הליכי המשפט. עם זאת צויין בחוות הדעת כי המגבלה זמנית.
ג. על רקע זה הודיע הסניגור על "כפירה כללית" של המערער בכתב האישום. בתוםפרשת התביעה היפנה הסניגור את ביהמ"ש לחוות הדעת האמורה וטען כי "יש חשש של איכשירותו (של המערער) לעמוד לדין" וביקש לחקור בעניין זה את ד"ר אלטמרק לפנישהמערער יעיד. ד"ר אלטמרק זומן לעדות, אך משלא הגיע לשעת תחילת הדיון, החליטביהמ"ש כי על פי חוות הדעת כשלעצמה אין מקום לעכב את המשך ההליכים, ושמע אתעדותו של המערער לפני שד"ר אלטמרק העיד.
ד. לאחר שהמערער העיד נחקר ד"ר אלטמרק על חוות דעתו ובעדותו הבהיר כי המגבלהמ"תסמונת גנזר" היא קצרה ונמדדת בימים. הוא הוסיף כי אם הנאשם במהלך המשפט דיברבשקט, הרי זה מחזק את ההשערות כי התסמונת היא זמנית והיא חולפת כשהנאשם עוברתהליך מסויים של הסתגלות למצב חדש. לנוכח דברים אלה דחה ביהמ"ש בהכרעת הדין אתחששתו של הסניגור שמא הדיון התקיים כשהמערער אינו מסוגל לעמוד בדין. כן קבע כיהתנהגותו של המערער לאחר שהמנוח נעלם ובעיקר הפצת הסיפור הכוזב כאילו נחטף ע"ירעולי פנים, מלמד על מחשבתו המאורגנת של המערער וזו רחוקה מלהצביע עליו כמי שלאהיה בר עונשין בשעת האירוע או לאחריו.
ה. ביהמ"ש קבע כי אין ספק באמיתות הודאתו של המערער וכי קיים "דבר מה" מספיקלביסוס הרשעת המערער. ה"דבר מה" הדרוש לסילוק הספקות באמיתות ההודאה נמצא, ביןהיתר, בשברים שנמצאו בגולגולת של המנוח, בידיעת פריטי הלבוש שלבש המנוח כשנרצח,בידיעת טיבם של פריטים שהחזיק ברשותו המנוח ובעובדה שרגלי המנוח היו כבולות.הכל בהתאם לדברים שמסר המערער בהודאתו. בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש את המערערברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ו. לנוכח העמדה הברורה שהוצגה בחוות הדעת הפסיכיאטרית בשתי הסוגיות המתייחסותלמצבו הנפשי של המערער - היכולת לעמוד לדין והשפיות בשעת מעשה - דין השגותיו שלהסניגור בהקשר זה להידחות. אשר לטענה כי אין "דבר מה" מספיק להודאה - הכרעתהדין הציגה את הגורמים המרכיבים את ה"דבר מה", ואין כל פגם בהחלטת ביהמ"שהמחוזי להסתפק בהם. ה"דבר מה" מהווה על פי אופיו ותכליתו "תוספת מאמתת" להודאתהנאשם, ולהבדיל מה"סיוע", אין ראיית ה"דבר מה" צריכה ל"סבך" את הנאשם בביצועהעבירה כפי שטוען הסניגור. הסניגור אומר כי אין בגורמים המרכיבים את ה"דבר מה"כדי לקשור את המערער אישית לביצוע הרצח, ואולם אין נדרשת כאן תוספת "מסבכת" אלאתוספת "מאמתת" והגורמים שפורטו בהכרעת הדין מספקים תוספת זו במידה הדרושה.
ז. הסניגור ביקש מביהמ"ש לשקול אפשרות שההודאה העומדת בבסיס ההרשעה נמסרהבלחץ איומיהם של ארגוני מחבלים שרדפו את המערער ואת המנוח, כאשר לאמיתו של דברהם שרצחו את המנוח ודרשו כי המערער יטול על עצמו את האחריות. לטענה האמורה איןאפילו ראשיתה של אחיזה בחומר הראיות וכל כולה פרי השערה של ב"כ המערער. כך שאיןלהתייחס אליה.
ח. באשר למידת העונש - הסניגור ביקש "להרחיב" את משמעותו של סעיף 300א(ג)המאפשר הטלת עונש קל ממאסר עולם בשל רצח - באופן שתיכלל במסגרתו גם "המצוקההנפשית", שאליה נקלע המערער עקב ההשפלה החמורה שהשפילו אחיו בהתנהגותו ובשמועות
שהפיץ בקשר לאשתו. ברם, לשון הסעיף אינה מאפשרת את יישומו במקרה דנן ואין לקבלאת בקשת הסניגור להרחיב את היקף תחולתו של הסעיף בדרך שיפוטית.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מקסים אטיאסלמערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 18.11.96).
ע.א. 3463/95 - מדינת ישראל נגד יצחק דרעי
*חובת המעביד לדאוג לתנאי עבודה בטוחים. *קשר סיבתי בין התנהגות המעביד לבין נזק שנגרם בתאונת עבודה. *אחריות המעביד לסיכון שנטל על עצמו העובד תוך אילתור לצרכי ביצוע תפקידו. *גובה הפיצויים בתאונת עבודה(מחוזי חיפה - ת.א. 235/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעורהנגדי נדחה).
א. המשיב הוא מסגר-רתך. באחד הימים, באוגוסט 88, עבד במשמרת שניה במפעל תע"שבחיפה ועסק בהלחמת פסים על לוח מתכת שנתמך ע"י שני "חמורים" וכן ע"י מוטותתומכים. יחד עם המשיב עבד ישראל מימרם שהיה האחראי על עבודה זו. היתה שעת ערבופרט להם לא היו עמם עובדים נוספים. למרות המוטות התומכים התנדנד הלוח ולאחרריתוך מספר פסים חשש המשיב פן ייפגע עקב התנודות. הוא נועץ עם מימרם והם סיכמוכי רצוי לחפש קרש ולהניחו מתחת ללוח כדי לייצבו. המשיב ניגש לבניין סמוך ושםראה "רמפה" (מעין במה מלבנית) ובמרכזה קרש. גובה הרמפה היה כ-95 ס"מ ולא היו שםמדרגות לעלות עליה. המשיב הניח כף רגלו הימנית על פינת הרמפה, נשען עליה בשתיידיו, וכאשר רצה להרים את רגלו השניה נפל לאחור ונפגע.
ב. ביהמ"ש המחוזי ציין שהמעביד אחראי "לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיובטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו" ובמקרה דנא המערערת לא דאגהלייצוב ראוי של הלוח שעל המשיב היה לרתך ולכן היציאה לחיפוש הקרש והטיפוס עלהרמפה היו חלק מפעילותו במסגרת עבודתו. המשיב סבל מפגיעה בגבו ומכאבי גב, מצבשהכביד עליו את הטיפוס על הרמפה, ובמצב זה היה עליו להימנע מטיפוס או לפחותלהיעזר בעובד האחר שהיה עמו. לפיכך קבע ביהמ"ש אשם תורם של המשיב בשיעור של%25. המערערת חולקת על אחריותה לנזק שנגרם למשיב, בטענה כי תאונה מוזרה כזואינה בגדר הצפוי ובשל היעדר הצפיות ניתק הקשר הסיבתי בין התאונה ובין התנהגותהמערערת. כן טוענת היא שלא הפרה כל חובה כלפי המשיב, משום שהרמפה אינה מקוםמסוכן המחייב מעביד לדאוג להגנה ממנה. כמו כן ביקשה להעלות את אחוז הרשלנותהתורמת. מנגד טוען המשיב נגד הטלת אחריות ברשלנות תורמת עליו. ערעורה של המדינהנתקבל בחלקו וערעורו של המשיב נדחה.
ג. השופט טל: אי יציבות הלוח שעליו היה צריך המשיב לעבוד הינו גורם עקיףשהביא את העובד לידי נסיון אילתור. דרכו של עובד להשתדל ולעשות את עבודתו גםנוכח היעדר תנאים נאותים. על כן, נסיונו של המשיב להשיג את הקרש הדרוש לייצובלוח המתכת, היה בגדר עבודתו. השאלה היא רק עד היכן מגעת אחריות המעביד כשהעובדיוצא לאלתר. התשובה תמצא על דרך הסבירות ונסיון החיים. יש לשקול את הסיכון"האוטונומי" שנטל על עצמו העובד באילתורו, מול האלטרנטיבה של אי ביצוע העבודהבתנאי העבודה הנתונים. אם האילתור כרוך בסיכון רב ובלתי סביר כי אז ייתכן מאדשהמעביד לא ייחשב כאחראי לאילתור של העובד. מה שאין כן אם האילתור אינו כרוךבסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט בו. בענייננו, משמצא המשיב שלוח המתכת אינויציב בריתוך, טבעי הוא שיצא, בעצה אחת עם העובד הבכיר, למצוא קרש לייצוב הלוח.אילתור כזה צריך להיות בגדר הצפיות של המעביד.
ד. אולם הדרך בה ניסה המשיב לעלות על הרמפה מוזרה ותמוהה. מדובר באדם שגובהו1.80 מ' כאשר אין קושי לטפס על במה שגובהה כ-95 ס"מ. קשה לקבל את ההסבר שהניחאת דעת ביהמ"ש על אופן אירוע הנפילה. אולם, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההסבר וערכאתהערעור לא תתערב כדי לקבוע ממצא עובדתי שונה לחלוטין. עם זאת, יש מקום להעלות
את שיעור תרומת הרשלנות של המשיב. לא רק שהמשיב נקט בדרך משונה ביותר לעלות עלהבמה, ולא רק שלא נעזר בחברו לעבודה, אלא שעשה כן בידיעה שהוא סובל ממיחושיםבגבו ומנטיה לסחרחורת. אם כי עקרון "הגולגולת הדקה" חל גם ביחסי עובד ומעביד,הרי צודק ב"כ המערערת באמרו כי בעוד אשר "גולגלתו הדקה" של הניזוק אינה פועלתלצמצום צפייתו של הנתבע באשר להיקף הנזק, הרי שהיא רלבנטית שעה שנבחנת צפייתושל הנתבע באשר לעצם התרחשות האירוע הנזקי. לפיכך יש להעלות את שיעור תרומתהרשלנות של המשיב ל-%35.
ה. באשר להפסד השתכרותו של המשיב לעתיד, קבע ביהמ"ש את שיעור נכותו התפקודיתלפי שיעור נכותו הרפואית של %35, בצירוף תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעתדרגת נכות לנפגעי עבודה), ובסה"כ %50. את הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות קבע השופטלפי מידת השתכרותו של המשיב לפני התאונה שעלתה על השכר הממוצע במשק. המדינהטוענת כי לא היה טעם מיוחד לקבוע נכות תפקודית בשיעור העולה על הנכות הרפואית,וכן סביר להניח שגם בלעדי התאונה היתה השתכרות המשיב פוחתת מחמת מיחושי הגבשלו. טענות אלה יש לדחות. כבר נפסק שאין חפיפה בין הנכות הרפואית והתפקודית.המשיב היה כבן 35 בעת התאונה, ומיחושי הגב של המשיב בהצטרפם אל הנכות הרפואית,הצדיקו את השימוש בתקנה 15. מאידך לא הוכח שמיחושי הגב לבדם, אלמלא התאונה, היומגבילים את המשיב במידה משמעותית בעבודתו.
ו. צודקת המערערת בערעורה בעניין רכישת רכב למשיב. ביהמ"ש פסק למשיב סכום שלכ-43 אלף ש"ח לרכישת רכב אוטומטי חדש, בלי להתחשב בכך שגם לפני התאונה היתהבבעלותו של המשיב מכונית בעלת הילוכים אוטומטיים. גם בהנחה שהתאונה החישה אתהצורך ברכישת מכונית אוטומטית חדשה עדיין היה מקום לנכות מהסכום שנפסק את ערךהמכונית האחרונה של המשיב.
ז. השופט אור: התנהגות המשיב בנסיבות המקרה היתה התנהגות שעל המעביד היהלצפותה. סביר היה לצפות שהמשיב יעשה במסגרת עבודתו כדי לייצב את הבסיס עליוהונחה הפלטה בה צריך היה לבצע פעולת ריתוך. על המעביד היה גם לצפות שבנסיבותמסויימות עלול מי מעובדיו להדרש לעלות, במסגרת עבודתו, אל אותה רמפה שם נמצאהקרש. היה זה חלק משטח של מפעל בו עבד המשיב, ובמסגרת חיפוש הקרש כפי שנעשה עלדעת האחראי היה על המשיב לעלות עליה. בנסיבות אלה היה על המעביד להבטיח דרךנוחה, ללא סיכונים, לעלות אל הרמפה. מאידך, כאמור, גם המשיב התרשל שכן יכול היהלנקוט דרך עליה על הרמפה פחות מסוכנת מזו שנקט. לפיכך יש מקום להעלות את שיעוררשלנותו התורמת ל-%35.
ח. השופט טירקל: לחובתה של המערערת מכריעות את הכף שתי עובדות: האחת - שהרמפהשעליה היה מונח הקרש היתה מצוייה בשטח המפעל שבו עבד המשיב; השניה - שהמשיב פעלעל דעת חברו לעבודה מימרם, שהיה אחראי על ביצוע העבודה.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. עו"ד מ. גולן למערערת, עו"ד שיפמן למשיב.11.11.96).
בג"צ 6781/96 - חבר הכנסת אהוד אולמרט נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מידת ההתערבות של בג"צ בהחלטות היועהמ"ש לממשלה להעמיד אדם לדין או לא להעמיד אדם לדין. *העמדה לדין כאשר אין ראיות לכאורה אינה חריגה מסמכות. *"השתק" בתחום הדין הפלילי(העתירה נדחתה).
א. השופט גולדברג: בשנת 1988 נערכו בחירות בישראל לכנסת ה-12. העותר ומנחםעצמון (להלן: עצמון) שימשו גזברים של סיעת הליכוד ונציגיה. כן היו העותר ועצמוןממייסדי "עמותה לנצחון הליכוד" שהוקמה במטרה לשמש כלי מינהלי, מבצעי וכספי בידיהליכוד במערכת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. העותר ועצמון היו חברי ועדהעמותה. יונה פלד (להלן: פלד) היה גם הוא חבר בעמותה ומרדכי יהל (להלן: יהל)
היה באותן בחירות חשב סיעת הליכוד וניהל את מערכת החשבונות של העמותה. יהל היהגם מנהל פעיל ומנהל החשבונות בחברת ב.מ.י. שהיא חברה פרטית שמטרתה לעסוק בפרסוםותקשורת. בעלי המניות בחברה היו יהל ואשתו.
ב. לאחר הבחירות נתעורר חשד כי במהלך מערכת הבחירות גייסה סיעת הליכוד תרומותמתאגידים, שהיא פעולה האסורה לפי סעיף 8 לחוק מימון מפלגות. החשד היה כיהתרומות נרשמו כהכנסה של ב.מ.י. עבור שירותי פרסום וכנגד הוציאה החברה לתורמיםחשבוניות כי שילמו, כביכול, עבור שירותים שהחברה נתנה להם. החקירה התנהלה במשךשנתיים, עד שהוגש בשנת 91 כתב אישום נגד אנשי גזברות הליכוד וביניהם פלד, יהלועצמון. עמותת "אמיתי" דרשה מפרקליטות המדינה כי יוגש כתב אישום גם נגד אולמרט.התשובה הראשונית היתה כי לא נאספו "די ראיות" לביסוס כתב אישום וכי אם יתגלועובדות חדשות, בעקבות ניהול המשפט נגד האחרים או ממקור אחר, תבחן שנית השאלה שלהגשת כתב אישום נגד אולמרט. עצמון ופלד העידו במשפטם להגנתם. השנים ניסו להטילאת האשמה על אולמרט. המאשימה טענה בסיכומיה שאין לתת אמון בעדותם של עצמון ופלדוכי גירסתם בביהמ"ש הינה עדות כבושה ושקרית כאחד. במרץ 96 ניתנה הכרעת דיןשהרשיעה את פלד, יהל ועצמון בעבירות המיוחסות להם.
ג. משניתנה הכרעת הדין החליטה פרקליטות מחוז ת"א שיש מקום להעמיד את העותרלדין. המשיב נפגש עם העותר ולאחר מכן החליט להגיש כתב אישום. בהחלטתו צייןהמשיב כי בשנת 91 סברה המדינה כי למרות שיש ראיות לכאורה נגד אולמרט אין זה מןהנכון להגיש נגדו כתב אישום, משום שחלק ניכר מן הראיות נגדו התבסס על עדויותמקצת הנאשמים בתיק הפלילי האחר שלא ניתן היה אז להעידם. כשהסתיימה פרשת התביעהסברה המדינה שהראיות עובו ובסופו של דבר הוחלט להגיש את כתב האישום. העותר טועןכי לפי סעיף 62 לחסד"פ צריך שיהיו קיימות "ראיות מספיקות" לאישום פלוני כתנאילהגשת כתב אישום, והעמדת נאשם לדין בהיעדר "ראיות מספיקות" מהווה חריגה מסמכותפונקציונלית הכפופה לפיקוחו של בג"צ. העתירה נדחתה.
ד. אכן, מהוראת סעיף 62 לחסד"פ עולה שסמכות היועץ המשפטי להעמיד לדין מותניתבקיומן של ראיות לכאורה, אולם מכך אין להסיק כי הפגם המינהלי של הגשת אישום ללאראיות לכאורה משתבץ במסגרת החריגה מסמכות פונקציונלית. מקום בו הפעלת סמכותמינהלית כפופה לתנאי מסויים, ייתכן שיהיה בהפעלתה בלי שהתקיים התנאי משום חריגהמסמכות. אולם זאת, כאשר התנאי המקדמי הוא חיצוני לבעל הסמכות והתקיימותו אינהנתונה לשיקול דעתו. לא כן כשה"תנאי" המקדמי מהווה מסקנה מקדמית של אותו בעלסמכות עצמו. או אז, אין עומדת לדיון שאלת חוקיותה של הפעלת הסמכות, והביקורתהשיפוטית הינה על שיקול הדעת המינהלי של בעל הסכמות בהסקת אותה מסקנה. הטענה כיפלוני הועמד לדין בהיעדר ראיות לכאורה, מופנית כלפי שיקול דעתו של התובע להעמידלדין ויש לבחון את החלטתו לאור הכללים הנוגעים לביקורת השיפוטית על שיקול דעתושל המשיב להעמיד לדין. בג"צ נדרש לא אחת לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטתהיועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין. נקבע כי כשם שכל שיקול דעת מינהלינפגע עקב חוסר סבירות קיצוני שנתגלה בו, כך גם שיקול דעת כזה של היועץ המשפטילממשלה. הוא הדין בהחלטת המשיב כן להעמיד אדם לדין.
ה. אין על בג"צ להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב בדבר דיות חומרהראיות. אך אין בכך כדי למנוע את בחינת התהליך לקבלת ההחלטה בדבר דיות הראיות.את זאת מבקש העותר בעתירתו, שעה שהוא תוקף את תהליך קבלת ההחלטה להעמידו לדין.הטענה מתמקדת בעובדה שמלכתחילה סבר היועץ המשפטי שאין ראיות לכאורה להעמדה לדיןולבסוף שינה את טעמו. בג"צ יכול לבחון את הנסיבות שהביאו את המשיב לשנות אתההחלטה שנתן קודם לכן שלא להעמיד אדם לדין. אך יש לצמצם את הביקורת השיפוטית,
באופן שאם השינוי בהחלטה מוסבר בשינוי נסיבות, תבחן רק הרלבנטיות של התוספתהראייתית לאישום, בלי שביהמ"ש יידרש לבחון את משקלה של תוספת זו, וכיצד היאמשתלבת במארג הראיות הקיימות.
ו. תחילה החליט המשיב בהחלטת ביניים שלא להעמיד את העותר לדין, כיוון שלדעתולא עברה כמות ה"ראיות לכאורה" את הסף הנדרש ויש להמתין להתבהרות התמונה לאחרהדיון והכרעת הדין בתיק הפלילי של הנאשמים האחרים. המשיב טוען שחומר החקירהעובה בעדויותיהם של עדים במשפט הפלילי, כשמנגד טוען העותר כי אין בעדויות אלהכל תוספת ראייתית, כשהמשיב עצמו גרס בסיכומיו שאין לתת אמון בעדויותיהם שלעצמון ופלד שניסו לגולל את האשמה לפתחו של העותר. אם יבקש המשיב מביהמ"ש במשפטושל העותר לתת אמון באותם עדים, יימצא מדבר בשתי לשונות ומכאן שהוא מנוע ומושתקמלהעלות את הטענה שניתן לסמוך על עדויותיהם של שני עדים אלה.
ז. עקרונות מינהל תקין אינם סובלים מצב בו מדברת הרשות בשתי לשונות. אולםהשאלה היא אם הסעד הראוי לכך בכל מקרה הוא טענה של השתק מלהעלות את הטענההמאוחרת. תורת ההשתק איננה משוללת יסוד בתחום הדיון הפלילי. אך הסתירה הפנימיתבין שתי עמדותיה של התביעה, חייבת להיות לא רק גלוייה ומזדקרת לעין, אלא שגם לאניתן יהא ליישב בין שתי העמדות. התנאי האמור בוודאי אינו מתקיים בטענת המשיבשלפיה התייחסו דברי התביעה בסיכומיה בתיק הפלילי, כשביקשה שלא לתת אמון בעדויותעצמון ופלד, רק לנסיונם להרחיק עצמם ממעורבות בפרשת חשבוניות הליכוד, ולאלדברים שאמרו על מעורבותו של העותר בפרשה. כך שהעותר והמשיב מפרשים באופן שונהאת דברי התביעה בסיכומים בתיק הפלילי ובנסיבות אלה אין לומר כי טענת המשיב כהמופרכת על פניה עד שדינה להידחות כבר בשלב זה.
ח. השופט קדמי: אין צורך לדון בסוגיות של דיני ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטיבקשר להעמדה לדין פלילי ובסוגיית ההשתק ולכן אין צורך להביע דעה בעניין זה כאן.בעלי הדין מצמצמים את הדיון לשאלה אחת ויחידה והיא אם רשאי המשיב להתייחס אלעדויות פלד ועצמון במשפט שלהם כאל "תוספת ראייתית" על אף שנציגו של המשיב טעןבביהמ"ש שדן בעניינם של פלד ועצמון כי השניים שיקרו ואין לסמוך עליהם. התשובהלשאלה האמורה טמונה במשמעות שיש ליתן לעמדת התביעה במשפטם של עצמון ופלד באשרלאמיתות גירסתם: האם נקטה התביעה עמדה גורפת וכוללנית לפיה נתגלו השניים כדוברישקר שלא ניתן לסמוך על דבר מדבריהם כפי שטוען העותר; או שמא עמדת התביעה היתהכי אין ליתן אמון בגירסה שמכוחה הרחיק כל אחד מן הנאשמים עצמו מן האחריותלביצוע העבירות מבלי לפגוע באמיתות גירסתם בדבר מעורבות העותר. עיון בדבריםשנאמרו ע"י ב"כ התביעה במשפט מלמד שניתן למצוא בהם אחיזה לכל אחת משתי הגישותואין הדברים חד משמעיים. במצב דברים זה רשאי היה המשיב לראות את דברי ב"כהתביעה במשפט של פלד ועצמון כמבטאים את המשמעות הנתונה להם על פי שיטתו, ובדרךזו ליתן להם משקל ראייתי ככל שהם מצביעים על העותר כמי שנושא באחריות לעבירותהמיוחסות לו.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עוה"ד יגאל ארנון ודני אברבנאל לעותר,עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 5.11.96).
בג"צ 3866/96 - רס"ר יצחק שיבליס נגד השר לבטחון פנים ואח'
*פיטורין מהמשטרה(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גולדברג וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופטחשין).
א. שתי טענות עומדות לדיון בעתירתו של העותר שפוטר מהמשטרה. האחת, כי לא ניתןלו זכות שימוע, והאחרת כי החלטת הפיטורין לוקה בחוסר סבירות. העתירה נדחתה ברוב
דעות השופטים גולדברג וגב' דורנר, בפס"ד מפי השופט גולדברג, נגד דעתו החולקת שלהשופט חשין.
ב. השופט גולדברג (דעת הרוב): אשר לזכות השימוע - העותר לא מיחה לפני השימועכי הזמן שניתן לו להכין את טיעוניו היה קצר מדי ולא ביקש לדחות את מועד השימוע.טענתו היום כי ביקש לדחות את הישיבה לא הועלתה בעתירה ואין היא מוצאת ביטויבפרוטוקול הישיבה. לפיכך דין הטענה להידחות. אשר לשיקול הדעת לפיטורי העותר -מדובר בשוטר שהצטבר נגדו מספר רב מאד של תלונות על שימוש בכח שלא כדין ונפתחונגדו 53 תיקי משמעת. בחלק מן התלונות הורשע העותר בדין משמעתי וכן הורשע בדיןפלילי בעבירת אלימות.
ג. על אף האמור הוחלט שלא לפטר את העותר והודיעו לו כי הוא מצוי תחת אזהרהוכל הרשעה נוספת או כתב אישום שיוגש נגדו יביא לפיטוריו. לאחר מכן הוגשו נגדהעותר שני אישומים פליליים בשל שימוש לרעה בכח המשרה, תקיפה הגורמת חבלה ובידויראיות. מכיוון שכך פוטר העותר מן המשטרה. אין לראות בנסיבות אלה מקום להתערבותבג"צ בהחלטת הפיטורין. רשאי היה מי שבסמכותו לפטר מן המשטרה, לראות את "פרופיל"העותר, שאין תחילתו ואין סופו רק בכתבי האישום שהוגשו נגדו. לפיכך יש לדחות אתהעתירה.
ד. השופט חשין (דעת מיעוט): אכן, קופה כבדה של שרצים תלויה לו לעותר מאחוריו,ועל כן אילו פוטר ממשרתו בהצטבר תיקי המשמעת הרבים לא היה מקום להתערב. יתר עלכן, אילו הושהה עתה העותר באשר הוגשו נגדו שני כתבי האישום גם לא היה מקוםלמתוח על כך ביקורת. אולם אין להסכים לכך ששני כתבי אישום, באשר הם, כוחם עמהםלהביא לפיטורין של שוטר ממשרתו. כתבי אישום מלמדים ברגיל כי התביעה סוברת שישבידיה ראיות להרשעה. הא - ותו לא. בראיון האחרון שקויים עם העותר במשטרה הואהוזהר כי עומדים לפטרו באשר הוגשו נגדו שני כתבי אישום. מי שהזהירה אותושעומדים לפטרו לא קראה את חומר הראיות, ולא ניתנה לעותר אפשרות הוגנת לסתור אתהאמור באותו חומר הראיות. בהליך מקוצר זה נפגעה זכות העותר ונפגם עקרון הצדקהטבעי. לפיכך יש להחזיר את העניין לרשות המוסמכת לשיקול מחדש, לאחר מתן זכותטיעון ראוייה לעותר.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. עו"ד סלעית לעותר, עו"ד וולשטייןלמשיבים. 17.11.96).
ע.פ. 302/96 - ירון אלימלך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד על יסוד "טביעות אצבע" וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשוד בנק ובגניבת רכב. מבצעי השוד, שהיו שניים או שלשה רעוליפנים, לא זוהו אך המכונית הגנובה שבעזרתה בוצע השוד נמצאה נטושה סמוך לאחרהשוד. על רצפת המכונית נמצא גליל נייר טואלט, כשבחלק הפנימי של גליל הקרטוןנמצאה טביעת אצבעו של המערער. כך שהראייה היחידה הקושרת את המערער לשוד ולגניבתהמכונית היא טביעת האצבע האמורה. הערעור נדחה.
ב. מאחר שטביעת האצבע נמצאה על חפץ נייד, ספק אם די היה בכך כדי להביא להרשעתהמערער. אלא שבמקרה דנן העיד בעל המכונית כי הוא מחזיק דרך קבע במכוניתו גלילנייר טואלט בתא הכפפות של המכונית. מדובר במוצר שנמכר דרך כלל באריזה סגורהואין דרכם של הקונים להחזיקו בידיהם לפני הקניה. מה עוד שטביעת האצבע נמצאהבחלקו הפנימי של גליל הקרטון. מכאן שהאפשרות כי המערער החזיק בגליל בהזדמנותקודמת, שאינה קשורה לשימוש במכונית, היא רחוקה ביותר. כשם שדי היה להרשיע אתהמערער אילו נמצאה טביעת אצבעו על חלק פנימי של הרכב, כך ניתן להרשיעו כשנמצאה
טביעת האצבע על הגליל של בעל הרכב. כל זאת כשהמערער לא נתן כל הסבר ולו הדחוקביותר להימצאות טביעת האצבע על הגליל.
ג. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר עלתנאי וזאת בהתחשב בעברו הנקי. הסניגור ביקש להפחית מעונש המאסר בפועל בהתחשבבכך כי המערער נמצא ב"מעצר בית" מלא כשנה וחצי. ברם, העונש שנגזר לא רק שאינוחמור אלא אף נוטה לקולא גם אם מביאים בחשבון את התקופה בה היה המערער ב"מעצרבית".
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"דאברהם פיינגולד למערער, עו"ד אביה אלף למשיבה. 10.11.96).
ע.פ. 6272/94 - אלכסנדר קוליחוב נגד מדינת ישראל
*חזות התוצאה מראש בהרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 16/94 - הערעור נדחה).
א. המנוח מיכאל מנביץ ז"ל היה תושב נצרת עלית. אף המערער היה תושב נצרת עליתוהכיר את המנוח מאז לימודיהם המשותפים באולפן. במוצאי יום 5.2.94 ביקר המערערבבית המנוח ובהיותו שם, סמוך לשעה 10 בלילה, נטל סכין ודקר את המנוח בצווארוובגבו. המנוח נמלט מן הדירה והתדפק על דלת שכניו בקריאה לעזרה אך עד שהשכניםפתחו את הדלת התמוטט ונפל והמערער נמלט מן המקום. נסיון החייאה שנעשה במנוחנכשל והרופא קבע את מותו. בבוקר יום 7.2.94 נעצר המערער ובפתח חקירתו הודהבמעשה בו הוחשד ושיחזר אותו. המערער הואשם בעבירת רצח וגם במשפטו לא הכחיש כידקר את המנוח, אלא ביקש להתגונן בטענת "הגנה עצמית". כל שופטי ההרכב דחו אתגירסתו החדשה, אך נחלקו ביניהם בדבר ההכרעה המתבקשת על יסוד הממצאים המוכחיםוהתיאור העובדתי שמסר המערער בפתח חקירתו. ראש ההרכב מצא ספק בשאלה אם המערערחזה מראש את התוצאה הקטלנית ולפיכך סבר כי יש להרשיע את המערער בעבירת הריגה,ואילו דעת הרוב היתה כי האשמה שיוחסה למערער הוכחה מעבר לספק סביר ועל כן הורשעברוב דעות ברצח ונדון למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. בשיחות שקיים המערער עם חוקריו סמוך לאחר מעצרו סיפר כי מזה זמן הטרידאותו המנוח בבקשות להעיד מטעמו במשפט נגד אשתו של המנוח, כי היא בוגדת בו עםבעל הבית שלו, אך המערער, כדבריו, דחה פניות אלה. בשעות הערב של האירוע בילההמערער בבית קפה ובצאתו משם, כך סיפר, הלך לביתו של המנוח. כאן, לטענתה חזרהמנוח וביקש ממנו שיבוא להעיד במשפט. כשהמנוח התחיל לדבר אליו בטון גס, כך סיפרהמערער, נטל סכין מן המטבח ניגש אל המנוח וביד ימינו דקר אותו "בצד ימין שלהגרון או הצוואר" ואז קם המנוח והחל לרוץ החוצה. בעדותו במשפט הציג המערערגירסה חדשה שלפיה ניסה המערער לתקוף אותו בסכין והוא נאבק עמו ותוך כדי כך נדקרהמנוח. על יסוד גירסה אחרונה זו טען הסניגור טענה של הגנה עצמית. כל שופטיההרכב דחו גירסה זו הן משום שאינה מתיישבת עם העובדות בשטח והן משום שהמערערהיה מצופה להעלות גירסה זו בפתח חקירתו כשהוחשד בביצוע הרצח ולא לכבוש אותה עדלעדותו בביהמ"ש.
ג. עיקרו של הערעור בטענה כי יש לאמץ את דעת המיעוט שקיים ספק אם המערער חזהאת התוצאה הקטלנית. טענה זו יש לדחות. השאלה שעליה סבה מחלוקת השופטים היא אםהוכח יסוד "ההחלטה להמית", היינו, חזות מראש של התוצאה הקטלנית וחפץ בגרימתה.החדרת הסכין לצווארו של המנוח, ונעיצתה פנימה בחזקה אף מעבר למלוא אורכו שלהלהב, מעידות, על פניהן, כי מבצע המעשה היה ער לתוצאה הקטלנית הצפוייה ואף חפץבה. חזקה עובדתית ראייתית זו, היה על המערער לסתור, או לעורר ספק בדבר תחולתהובנטל זה לא עמד המערער. העובדה שהמנוח נדקר פעמיים, היינו גם בגבו, פועלת
לחובתו. החובה להסביר על שום מה דקר את המנוח גם בגבו, אם אמנם לא התכווןלהמיתו, רבצה על המערער אך הוא לא הסביר דבר.
ד. הסניגור ביקש לחילופין להחיל על המערער את הוראת סעיף 300א' לחוק העונשין,שבתנאים שפורטו בו מקנה סמכות לביהמ"ש לשקול השתת עונש קל יותר ממאסר עולם עלמי שהורשע ברצח, אך הסניגור לא הראה איזה מן התנאים הקבועים בחוק קיימים במקרהושל המערער. כך שגם בקשה זו דינה להידחות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד אלישע ציוןלמערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 19.11.96).
בג"צ 4249/96 - אביב נצחיה נגד בנק הפועלים ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה לעניין פירוש חוקת העבודה של ההסתדרות (העתירה נדחתה).
העותרת היתה עובדת בנק הפועלים ובסוף שנת 93 פוטרה מטעמיםשל "מעילה באמון או מעילה בתפקיד". טעם זה לפיטורים מנוי בחוקת העבודה לעובדימוסדות ההסתדרות (החלה על הבנק) כאחד הטעמים המצדיקים פיטורים. העותרת הגישהתביעה לביה"ד לעבודה. תוך כדי דיון נדרש ביה"ד לפירושה של חוקת העבודה,ובהסתמכו על החלטות שנתנה רשות השיפוט הארצית - אשר נקבעה בחוקת העבודה כגוףמוסמך לפרש אותה חוקה - החליט כי יש לפרש את הוראות החוקה בדרך מסויימת. ערעורהשל המערערת לביה"ד הארצי לעבודה נדחה והעתירה לבג"צ נדחתה.
אין בג"צ מתערב בהחלטות בתי הדין לעבודה אלא במקרים מיוחדים בהם הוכח כינפלה טעות מהותית בהחלטתם, טעות הדורשת התערבות מן הצדק. בענייננו, גם אם ניתןלפרש את חוקת העבודה בדרכה של העותרת ולא בדרכו של ביה"ד לעבודה, גם אז לאנתקיימה הדרישה של היות הטעות מהותית. אכן, חוקת העבודה אינה מקרינה פירוש חדמשמעי, אך כאשר הגוף המוסמך על פי החוקה פירש אותה בדרך מסויימת וביה"ד הלךבאותה דרך, כאשר פירוש זה לחוקה הוא אפשרי, אין לומר כי נפלה בהחלטתו של ביה"דטעות מהותית הדורשת התערבות מן הצדק של בג"צ.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד א.רוזנברג לעותרת, עו"ד א. ליכטנשטיין לבנק הפועלים. 21.10.96).
בש"א 7612/96 - רשות הפיתוח נגד אפרים קושניר ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
מדובר כאן באיחורשל כשנה בהגשת בקשה לרשות ערעור. הסיבה לאיחור נעוצה בטעותו של ב"כ המבקשתבנוגע להליך שעליו היה להגיש. הוא סבר תחילה כי ההליך הנכון הוא ערעור ולכן חזרבו מן הבקשה הראשונה להארכת מועד, זאת על אף עמדתו של ב"כ המשיבים שהובעה בעתהדיון, כי ההליך הנכון הוא בקשה לרשות ערעור. לאחר שהתברר לב"כ המבקשת כי טעהוהערעור שהגיש נמחק, מבקש הוא לשוב לנקודת המוצא שהיתה קיימת בעת שנדונה הבקשההראשונה לרשות ערעור. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
על פי האמור בבקשה מדובר באיחור בן יום אחד. טענה זו אין לקבל. מדובר באיחורשל כשנה שיסודו בטעותו של ב"כ המבקשת, שביקש להלך במסלול הערעור והתברר לו כישגה. לטעותו יש מחיר ועל המבקשת לשאת בו. אין לחייב את המשיבים, שהחזיקו בעמדהעקבית בנוגע להליך הדיוני שיש לנקוט בו, להידרש עתה לנושאים שנדונו בהחלטהשהפכה בינתיים לחלוטה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד משה רז כהן למבקשת, עו"ד אריה וירניק למשיבים.13.11.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 3836+4690/93 - זכויותיו של בן ממשיך במשק במושב והשלכת חוק הירושה ─ על זכויות אלה ...............................................194 ─* בג"צ 5168/93 - יחסי עובד מעביד. *מעמד של "משתתף חפשי" כמעמד שבין עובד ─ לבין קבלן עצמאי. *התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה ..............194 ─* ע.א. 2196/93 - טענת התיישנות בפוליסת ביטוח. *אי הגשת הפוליסה כראייה ─ בתביעה על פיה. *חובת ההוכחה בטענת קיזוז. *תיקון כתב תביעה. ─ *פסיקת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו נולדה עילת התביעה ...........195 ─* בג"צ 4537/96 - התערבות בג"צ בשיקולי הרמטכ"ל למנות כמפקד ביה"ס לקצינים ─ בצה"ל את מי שעומד לדין על גרימת מוות בתאונה בצה"ל. ─ *צירוף עותרים או משיבים לעתירה ..................................196 ─* ע.א. 7724/96 - בקשה לפסילת שופט עקב התבטאות השופט ..............................197 ─* בג"צ 6412/96 - הקצבות רשות מקומית לקבוצות ספורט. *שימוש קבוצות ספורט ─ במגרש ספורט עירוני ..............................................198 ─* בש"פ 7389/96 - מעצר עד תום ההליכים (רצח). *"מסייע" לרצח ........................198 ─* ע.פ. 6936/94 - הרשעה ברצח על יסוד הודאת הנאשם וקיום "דבר מה נוסף". ─ *מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע הרצח וניהול המשפט. ─ *"מצוקה נפשית" לצורך הטלת עונש מופחת בעבירת רצח .................199 ─* ע.א. 3463/95 - חובת המעביד לדאוג לתנאי עבודה בטוחים. *קשר סיבתי בין ─ התנהגות המעביד לבין נזק שנגרם בתאונת עבודה. *אחריות ─ המעביד לסיכון שנטל על עצמו העובד תוך אילתור לצרכי ביצוע ─ תפקידו. *גובה הפיצויים בתאונת עבודה .............................201 ─* בג"צ 6781/96 - מידת ההתערבות של בג"צ בהחלטות היועהמ"ש לממשלה להעמיד ─ אדם לדין או לא להעמיד אדם לדין. *העמדה לדין כאשר אין ─ ראיות לכאורה אינה חריגה מסמכות. *"השתק" בתחום הדין ─ הפלילי ..........................................................202 ─* בג"צ 3866/96 - פיטורין מהמשטרה .................................................204 ─* ע.פ. 302/96 - הרשעה בשוד על יסוד "טביעות אצבע" וחומרת העונש ...................205 ─* ע.פ. 6272/94 - חזות התוצאה מראש בהרשעה ברצח ....................................206 ─* בג"צ 4249/96 - התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה לעניין פירוש חוקת ─ העבודה של ההסתדרות ..............................................207 ─* בש"א 7612/96 - דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ...................207 ──