בש"פ 8156/96 - מדינת ישראל נגד שאדי עזאם ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (חטיפה ואינוס)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. ארבעת המשיבים עומדים לדין יחדיו בעבירות חטיפה לשם ביצוע עבירות מין,עבירות אינוס ומעשים מגונים. מדובר בצעירים מתושבי הכפר מנדא, שבכל אחת מפרשיותהאישום חברו אחדים מהם לביצוע מעשי אינוס והתעללות מינית בוטה ואכזריתבטרמפיסטיות צעירות. המשיב 1, שהיה המוביל בכל הפרשיות, צירף אליו, מדי פעם,אחד או שניים מן האחרים, יצא לדרך ברכבו ואסף נערות ובחורות שהמתינו להסעה.במהלך הנסיעה סטה מן הכביש ומשעצר תקפו בני החבורה את קרבנותיהם, אנסו אותן בזהאחר זה, עשו בהן מעשים מגונים ולבסוף נטשו אותן והסתלקו. עם הגשת כתב האישוםביקשה התביעה להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קיבל אתהבקשה ביחס למשיבים 1 ו-2 והורה לשחרר את המשיבים 3 ו-4. עררה של המדינה נתקבלוביהמ"ש העליון הורה לעצור גם את המשיבים 3 ו-4 עד תום ההליכים. משחלפה שנההגישה המדינה את הבקשה דנא להאריך את מעצר 4 הנאשמים בשלשה חודשים נוספים.המשיבים 1 ו-2 הסכימו להארכת מעצרם והדיון התמקד בצדקת הבקשה להאריך את מעצרםשל המשיבים 3 ו-4. הבקשה נתקבלה.
ב. ביהמ"ש המחוזי עשה כמיטב יכולתו לקדם את שמיעת הראיות. המצב כיום הואשלבירור המשפט קבועות עוד 8 ישיבות ומתקבל על הדעת שהתביעה תסיים את פרשתראיותיה בתוך 3 ישיבות ויש לשער שהמשפט יסתיים במסגרת המועדים שנקבעו. מדוברבעבריינים אלימים שמסוכנותם לשלום הציבור נלמדת ממעשיהם החמורים. כך שבאיזוןבין ההכבדה שהתמשכות ההליך והמעצר גורמים למשיבים לבין חומרת הסכנה לציבורהטמונה בשחרורם גובר הצורך להגן על שלום הציבור.
ג. במסכת הראיות במשפט עד כה לא הביאה התביעה כל ראייה הנוגעת לאשמתו שלהמשיב 3. זהו פגם רציני. נאשם הנתון במעצר זכאי, ככלל, לצפות שמשפטו יסתייםבתוך שנה, ואם המשפט מורכב וקשה לסיימו תוך שנה, זכאי הנאשם לצפות שבמהלך השנההראשונה תפרוש התביעה את הראיות העיקריות שיש בידה נגדו. זאת גם כשהנאשם הואשםיחד עם אחרים. אין זה מתקבל על הדעת כי במשפטם של מספר נאשמים תתרכז התביעהבמשך השנה הראשונה בהבאת ראיות נגד חלק מן הנאשמים ואת הבאת הראיות נגד חלק מהםתניח לעתיד לבוא.
ד. השאלה היא אם די במחדלה האמור של התביעה כדי להוביל למסקנה שלא להאריך אתמעצרו של המשיב 3. אכן, כך היה מקום להחליט אלמלא העובדה שהמשך המשפט קבוע ל-4מועדים בחודש הקרוב. יש יסוד להעריך שהתביעה תוכל להשלים את פרשתה בתוך כ-3ישיבות ומכאן שבקרוב יהיה בידי ביהמ"ש לבחון את השאלה אם בראיות שהובאו מטעםהתביעה יש משום ראייה לכאורה לאשמת המשיב 3. בהתחשב בנסיבות אלו הוחלט להיענותלבקשה להארכת המעצר גם ביחס למשיב 3.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד זכי כמאל למשיבים 3ו-4. 24.11.96).
בש"פ 7756/96 - מדינת ישראל נגד גדליהו כהנא
*הארכת מעצר מעבר לשנה (זיוף יפו"כ נוטריוניים ומכירת נכסים שבבעלות אזרחים זרים)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם במספר עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה ושבועתשקר כאשר לפי הנטען קשר עם אחרים למכור נכסים שבבעלות אזרחים זרים. לשם כךזייפו יפויי כח נוטריוניים ותצהירי זיהוי, ובדרך זאת קיבלו במרמה סכומי כסףגדולים. המבקש נעצר עד תום ההליכים וחלו עיכובים בשמיעת המשפט. לאחרונה נדחהחיקור דין שנקבע לצורך גביית עדותו של עד התביעה האחרון בשל אישפוזו בבית
החולים בהונגריה לצרכי ניתוח. בינתיים הורשע המשיב על פי כתב אישום אחר בעבירהשל איומים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. עתה מבקשתהמדינה הארכת המעצר בשלשה חודשים. ב"כ המבקשת טוען כי מאחר ומדובר באסיר המרצהאת ענשו, מצטמצמת מטרת הבקשה למניעת יציאתו של המשיב לחופשות מיוחדות מהכלא שכןיש יסוד לחשש שאם ייצא לחופשה יימלט מן הדין בהיותו תושב קרואטיה. לדעתו ישבעובדה שהמשיב כלוא בשל עבירה אחרת כדי להקל ממשקל השיקולים הנשקלים בהארכתמעצר בדרך כלל. הבקשה נתקבלה.
ב. לעניין הארכת מעצר לתקופה שמעבר לשנה אין מקום להבחין בין עציר שהוא אסירלבין עציר אחר. אם על פי הדינים המסדירים את חופשותיהם של אסירים זכאי המשיבלחופשה, אין למנוע את יציאתו לחופשה על דרך הארכת מעצרו שלא מטעם ראוי בתיקתלוי ועומד. אם הוצאתו של המשיב לחופשי אכן טומנת סכנה לציבור, הדרך הנכונהלקבלת החלטה בנושא זה היא במסגרת הדינים המסדירים את חופשות האסירים.
ג. נשאלת השאלה אם מוצדקת בקשתה של המבקשת לגופה ועל כך יש להשיב בחיוב. לאורנסיבותיו האישיות של המשיב יש יסוד לחשש שיימלט מן הדין. כן יש יסוד לחשש,בהתחשב בהרשעתו בעבירה של איומים ואופי העבירות שבהן הוא מואשם, שגם ישבש אתהליכי המשפט. לכך יש להוסיף כי קיים סיכוי טוב שהמשפט יסתיים תוך התקופה הנוספתהמתבקשת.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עו"ד ירון דוד למשיב.11.11.96).
בש"א 7704/96 - אמנון חביב נגד יעקב אלביג
*עיכוב ביצוע פס"ד הדוחה תביעה לאכיפת חוזה מכר(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבים לאכוף עליהם חוזה שלפיו מכרלו המשיב את זכויותיו במוסך. ביהמ"ש דחה את התביעה ואסר על המשיב לבצע כל פעולהבנכס עד להגשת הערעור ובקשה לעיכוב בביהמ"ש העליון. המבקש ערער על פסה"ד וביקש"לתת צו שיורה לעכב את ביצועו של פסה"ד... כמו כן לתת צו שיאסור על המשיב לעשותכל פעולה... בזכויות... בנכס" עד למתן פס"ד בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. אשר לסעד הראשון - לא ניתן "לעכב" ביצוע של פס"ד הדוחה תובענה, כי במקרהכזה אין מה לעכב. אשר לבקשה לאסור על המשיב לעשות פעולה בנכס - אין מדוברבעיכוב ביצוע אלא בסעד זמני בערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי.הטעמים שאותם שוקל ביהמ"ש בדונו אם לתת סעד זה שונים מאלה הנשקלים בבקשה לעיכובהביצוע. צו מניעה בערכאת הערעור שמטרתו להגן על בעל דין לאחר שנדחתה תביעתו, לאיינתן כדבר שבשגרה. על המערער להראות בתצהירו את העובדות המצדיקות מתן צו לאחרשניתן נגדו פס"ד הקובע שאין למבקש טענה על המשיב.
ג. כל מה שאומר המבקש בתמיכה בבקשתו לסעד הזמני הוא כי "יש לי יסוד סביר לחששכי המשיב עלול להעביר... את זכויותיו בנכס הנ"ל... ובכך יסוכל פסה"ד שיינתןבערעור... יש לי יסוד סביר להאמין כי הערעור שהגשתי לביהמ"ש העליון יתקבל". עלדברים כגון אלה כבר נאמר כי "אמונו של המבקש כבודו במקומו מונח, אבל אין זועילה למתן סעד". ראוי לציין כי החוזה שלפיו הגיש המבקש את תביעתו נכרת, לטענתו,באפריל 87, התביעה הוגשה בשנת 90 ומאז נכרת החוזה הנטען לא נקט המבקש בצעדיםכלשהם כדי להבטיח שהזכויות שרכש לא ייפגעו. גם אחרי שהגיש את התביעה לא עשה כן.במצב דברים זה אין הוא זכאי שמבוקשו יוענק לו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דניאל רותם למבקש, עו"ד אבי אביטל למשיב.21.11.96).
בש"פ 8041/96 - מדינת ישראל נגד יאיר קוצר
*שחרור בערובה (חבלה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב היה שומר במועדון לילה. במקום פרץ ויכוח בין המתלונן לבין אחריםוהשומרים התערבו והוציאו את המתלונן מן המועדון. תוך כדי כך, לטענת התביעה,היכה המשיב את המתלונן בעוצמה בכל חלקי גופו בכוונה להטיל בו נכות או מוםולגרום לו חבלה חמורה. כתוצאה מכך איבד המתלונן את הכרתו למספר שניות, נגרם לודימום ונותח. המשיב הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה שלא כדין וביהמ"ש הורה עלשחרורו של המשיב בערובה. הערר נדחה.
ב. העבירה שבעניינה עומד המשיב לדין הינה חמורה ביותר והעונש הקבוע בחוק הינושל 20 שנות מאסר. אולם השאלה אינה אם המעשה חמור אלא אם "ניתן להשיג את מטרתהמעצר בדרך של שחרור בערובה" כהוראת סעיף 21א(ב)(1) לחסד"פ. לעניין זה הצביעהתובע על שני אלה: על חומרת העבירה; על החשש לשיבוש הליכי משפט. אשר לטעםהראשון - קשה להתעלם מחומרתה של העבירה. אדם שנוהג כפי שהתנהג המשיב הוא בעלסף-גירוי נמוך ביותר ונוקט מיידית במעשי אלימות קשים. יחד עם זאת אין להתעלםמכך שהוא ביצע את העבירה "במהלך עבודתו". אין בכך כדי להצדיק את המעשה, אך ישבכך כדי להקטין את החשש כי יחזור על מעשהו אם יימצא "במעצר בית".
ג. אשר לחשש של שיבוש הליכי משפט - מסתבר כי מוראו של המשיב נפל על מוסריההודעות במשטרה והם עושים כמיטב יכולתם כדי להרחיק את המשיב מזירת העבירה.חלקם מודים כי שיקרו באמרם כי לא ראו את המשיב בזירה. הם אמרו שהם מאוד מפחדיםממשפחתו של המשיב ולכן אמרו מה שאמרו. לכאורה קיים חשש כבד לשיבוש הליכי המשפטאם המשיב ישוחרר. דא עקא, העדים אמרו שהם חוששים ממשפחתו של המשיב הידועהכמשפחה אלימה, כך שמעצרו של המשיב לא יועיל, שהרי משפחתו תוכל לעשות כחפצה גםלאחר מעצרו. עם זאת הוחלט להחמיר את תנאי השחרור בערובה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. אינפלד לעוררת, עו"ד ד. פישר למשיב. 14.11.96).
בש"פ 7637/96 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בנימוק של חוסר ראיות (עבירות מין במשפחה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות מין במשפחה והתעללות בקטין כאשר לפי הנטען נהג לעשותמעשי סדום בבנו הקטין, יליד 1990, ולהתעלל בו גופנית, נפשית ומינית, מאז היההקטין בן 3 שנים ועד ספטמבר 96. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העוררת לעצור אתהמשיב עד תום ההליכים והורה לשחררו בערבות ובתנאים. המחלוקת העיקרית בין ב"כבעלי הדין היתה בשאלה אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. ביהמ"שהמחוזי הגיע למסקנה כי "קיים חשד לביצוע מעשה סדום בקטין, אולם חומר החקירה,בהתאם לפסיקה, אינו חד משמעי". הערר נתקבל.
ב. ב"כ בעלי הדין עמדו על עקרונות שונים שבהם דובר בפסיקת ביהמ"ש העליוןלעניין הגדרת המונח "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". ברם, בסופו של דבר, הקושיהעיקרי שהשופט מתמודד איתו, בדרך כלל, הוא בשאלה כיצד עליו להבין ולפרש את חומרהחקירה המונח לפניו, לאיזו גירסה מן הגירסות יש בסיס הגיוני בחומר החקירה, האםיש בחומר החקירה פירכות וליקויים יסודיים השוללים כל סיכוי סביר שיוכל לשמשתשתית להרשעה בעתיד. כאן אין לשופט מדריך ומורה דרך בפסיקת בתי המשפט, אלאעומדים לו חכמתו שלו, נסיון החיים שלו, נסיונו השיפוטי ויכולתו לנתח את החומרולהבחין בין עיקר לטפל.
ג. במקרה דנא, השאלה הקשה היא אם יש בחומר הראיות כדי לתמוך באפשרות שהמשיבעשה מעשי סדום בבנו הקטין או שיש לפרש את דברי הקטין, כאילו אין למעשי המשיב
משמעות מינית. הראיות מצביעות על האפשרות שמדובר במעשי סדום. מדובר בקטין כבן 6שנים שמטבע הדברים אין לו ידיעה ונסיון בענייני מין ולכן יש חשיבות רבה לדרךשבה תיאר את מעשי אביו. זהו תיאור תמים שניתן בצורה יבשה וללא התרגשות כך שאיןלחשוד שמדובר בתיאור "שנשתל" בקטין.
ד. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה ש"חומר החקירה בהתאם לפסיקה אינו חד משמעי".ביהמ"ש ישקול בבוא העת את הגירסות והראיות אלה לעומת אלה, אולם אין לומר כברבשלב זה, שהראיות שהביא המשיב מפריכות או מקעקעות את הראיות העומדות נגד המשיבעד כדי כך שנשלל כל סיכוי סביר שיהיו תשתית להרשעה. לפיכך יש לעצור את המשיב עדתום ההליכים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד צבי קלנג לעוררת, עו"ד טומי נדשי למשיב.11.11.96).
ע.א. 6657/95 - רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי
*הגדרת "מעביד" לעניין תביעת המוסד לביטוח לאומי להשבת גמלאות ששילם לנפגע בתאונת עבודה(הערעור נדחה).
א. בין המערערת, שהינה מפעל תעשייתי, לבין חברת דנאל, שהינה חברה לאספקת כחאדם, נחתם הסכם שלפיו תספק דנאל למערערת עובדים מקצועיים שונים על פי דרישתה.בהסכם נקבע שהעובדים יחשבו לעובדיה של דנאל, זו תשלם להם את שכרם וכן תשא בכלהתשלומים המתחייבים לפי החוק, כולל תשלום דמי הביטוח הלאומי. אחד העובדיםשהופנו אל המערערת ע"י דנאל נהרג בתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי שילם וישלםלתלוייו של המנוח גימלאות והמוסד הגיש תביעה נגד המערערת לשיפוייה בגיןהגימלאות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלומים והערעור נדחה.
ב. לעניין תביעת המוסד לביטוח לאומי להשבת הגימלאות, המערערת הינה צד שלישיכמובנו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. על פי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין מעבידלא יחשב לצד שלישי לעניין הסעיף האמור, אך סעיף 82 לפקודה גם מגדיר מיהו"מעביד" אליו מתייחס הסעיף ולפי הגדרה זו מעביד הוא "החייב לפי החוק בתשלום דמיהביטוח בעד המבוטח...". על פי התקנות שהותקנו, בעבודות משרד שירותים, תעשייהומסחר, כשמבצע העבודה הופנה לעבודה לפי התקשרות בינו לבין אדם שעיקר עיסוקובמשלוח ובהפניית עובדים, וגמול העבודה משתלם לו ע"י מי שהפנה אותו, ייחשבכמעביד החייב בתשלום גמול העבודה לפי ההתקשרות. בענייננו, כאמור, מי שהתחייבבתשלום גמול העבודה היתה דנאל ולא המערערת. מכאן שהמערערת לא היתה המעביד שלהמנוח כמובנו בסעיף 82 לפקודה. על כן עומדת למשיב הזכות לתבוע מהמערערת פיצויעל הגימלאות ששילמה ותשלם לתלוייו של המנוח.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עוה"ד מ. קפלנסקי ומ.סטריגו למערערת, עו"ד טננהאוז למשיב. 11.11.96).
בש"פ 8082/96 - מדינת ישראל נגד אפרים נעים ודניאל מרטינז
*ביטול שחרור בערובה (נסיון לדרוס שוטר תוך המלטות ברכב משוטרים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו כי יחד עם אדם נוסף התפרצו לדירה פלונית, כשמרטינז והנאשםהשלישי נכנסו לדירה בעוד נעים ממתין להם במכונית והמנוע דולק. במהלך ההתפרצותהגיעו לדירה בתם של בעלי הבית ובעלה (להלן: רן). רן, שהיה שוטר, החל במרדף אחרימרטינז תוך שהוא צועק "עצור משטרה". במהלך המרדף החל נעים מסיע את המכונית ותוךכדי נסיעה סטה ממסלולו כדי לפגוע ברן. נסיון אחד לא עלה בידו ואילו בנסיון השניפגע הרכב ברן והוא נפל ונפצע ברגלו. נעים אסף את מרטינז למושב האחורי שלהמכונית והשניים נמלטו עם הרכב. החל מרדף של ניידות משטרה אחרי הרכב ובמקום
כלשהו עמד שוטר והורה לרכב לעצור. הנאשם המשיך לנסוע במהירות גבוהה ולולא קפץהשוטר לצידו של הכביש היה הרכב פוגע בו. הרכב המשיך לנסוע בניגוד לכיווןהתנועה, סטה לכיוון השוליים של המסלול השמאלי, המשיך לברוח בנסיעה פראית תוךסיכון כלי רכב ואילץ כלי רכב שהגיעו מולו, כשהוא נוסע בניגוד לכיוון התנועה,לסטות ממסלולם "ולהיזרק" אל שולי הכביש. בסופו של דבר נעצרו המשיבים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום. ברם,ביהמ"ש הטיל ספק בקיומה של עילה. לדבריו, עבירת ההתפרצות כשלעצמה אין בה כדילהקים עילה למעצר, ובאשר לעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וסיכון חיי אנשים במזידבנתיב תחבורה אומר ביהמ"ש כי עבירות אלה "על פניהן" אמנם מהוות עילת מעצר ואולם"... לנוכח העובדה שלא נגרמה כל חבלה בפועל, לא נראה לי שיש בנסיבות העניין...הצדקה למעצר עד לסיום ההליכים, ואף ספק בעיני אם העבירה של סיכון חיי אדם בנתיבתעבורה תואמת והולמת את עובדות המקרה דנן". לפיכך הורה לשחרר את המשיביםבערובה. הערר נתקבל.
ג. המשיבים מעלים טענה נגד קביעת ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמהאך טענה זו יש לדחות. ב"כ של מרטינז טוען כי מרטינז ישב במושב האחורי של הרכבועל כן אין מקום להאשימו באותה נסיעה פראית שהניבה פרי באושים של נסיון לחבלהבכוונה מחמירה וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. טענה זו אין בה ממש. נעיםהיה אמנם ליד ההגה, אך מרטינז היה עימו, והשניים בצוותא-חדא נמלטו מאימתהמשטרה. השניים הם איפוא, לכאורה, מבצעים בצוותא של העבירות הכרוכות בנהיגהפראית ואין לפטור את מרטינז מהעבירות הכרוכות באותה נהיגה.
ד. אשר לקביעת ביהמ"ש שאין עילה למעצר - יש לדחות גישה זו בכל תוקף. מעשהנסיעה משתוללת ופראית כנסיעתם של המשיבים, תהא הגדרתו המשפטית אשר תהא, הריעושה אותו מעשה הוא אדם המסכן את שלום הציבור. המשיבים הוכיחו עצמם כאנשיםמסוכנים לציבור והוכחה בעניינם עילה למעצר. אשר לחלופת מעצר - המשיבים הוכיחועצמם כאנשים מסוכנים לקהילה, ומי שמנהג דרכיו כמותם, מעלה עליו כי לא ניתןלהשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה ממעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד ציון אמיר לנעים, עו"דמיכאל גבאי למרטינז. 17.11.96).
ע.א. 5717/91 - מליבו ישראל בע"מ נגד אז-דז... בע"מ (בפירוק) ואח'
*עיכוב ביצוע ערבות בנקאית כאשר לא נתמלא תנאי להפעלת הערבות. *המחאת ערבות בנקאית וטענות החייב כלפי הנמחה. *האוטונומיות של הערבות הבנקאית. *"חריג התרמית" בהפעלת ערבות בנקאית אוטונומית(מחוזי ת"א - ה.פ. 686/90 - הערעור נתקבל).
א. עניינו של ערעור זה הוא ערבות בנקאית (להלן: הערבות) שניתנה ע"י המשיב 2,בנק דיסקונט, לטובתה של המשיבה הראשונה (להלן: אז-דז), לפי חוזה בין המערערת(להלן: מליבו) לבין אז-דז, שלפיו התחייבה מליבו לבנות שלד של בית חרושת לתרופותבבית שאן. הערבות הוצאה ביום 9.6.88 וכעבור כשבועיים הומחתה ע"י אז-דז למשיבהשלישי, בנק הפועלים, כאשר כתב הערבות איפשר המחאה זו. בכתב הערבות של דיסקונטלאז-דז נאמר "אנו נשלם לכם תוך 7 ימים לאחר יום קבלת דרישתכם הראשונה בכתב אליהיצורף תצהיר חתום ע"י המורשים לחתום בשם חברת אז-דז... לפיו חברת (מליבו) לאעמדה בהתחייבויותיה כלפי חברת אז-דז... בהתאם לחוזה שנחתם ביניהם...".
ב. לקראת פקיעת תוקפה של הערבות פנה בנק הפועלים לדיסקונט בדרישה לשלם אתסכום הערבות. לבקשה לא צורף תצהיר כנדרש בכתב הערבות ודיסקונט סירב לשלם אתסכום הערבות. לאחר כמה ימים הומצא לדיסקונט תצהירו של מר זילבר, מנהלה שלאז-דז, שבו נכתב כי "(מליבו) לא עמדה בהתחייבויתיה כלפי החברה (אז-דז) בהתאםלחוזה שנחתם בין החברה למליבו..." (להלן: התצהיר). לאחר הגשת התצהיר פנתה מליבו
לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה בה ביקשה לאסור על בנק דיסקונט לשלם את סכוםהערבות. ביהמ"ש קבע כי אין לערבות מעמד אוטונומי, כי הדרישה להמציא תצהיר היאדרישה מהותית לצורך מימושה, כי תוכן התצהיר הוא שיקרי וכי הוצא רק כדי לאפשר אתמימוש הערבות. למרות זאת דחה את תביעת מליבו מכיוון שדרישת המימוש של הערבות באמצידו של בנק הפועלים, ולא מאז-דז, שבמועד בו דרש את מימוש הערבות "אין לצפותממנו כי יניח שהתצהיר הדרוש לשם מימושה נעשה בתרמית". הערעור נתקבל.
ג. בנק הפועלים טען כי המחאת הערבות מאז-דז פטרה אותו מהתנאי של הגשת תצהירכאמור. טענה זו יש לדחות. ערבות בנקאית, בין אם נראה אותה כערבות רגילה ובין אםנראה אותה כערבות בנקאית אוטונומית, שהיא בעצם חיוב עצמאי או "התחייבותלשיפוי", היא התחייבות בעלת אופי חוזי שעליה חלים עקרונות הפרשנות החוזייםובראש וראשונה הפרשנות בהתאם לאומד דעתם של הצדדים. במקרה הנדון ניתן ללמודמדרישת התצהיר שבכתב הערבות כי מליבו ואז-דז התכוונו לקשור קשר מסויים ביןהערבות לבין החוזה שעשו, כך שמליבו נטלה על עצמה את הסיכון שהערבות תמומש רקבמקרה שלא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי אז-דז. הסכמתה של מליבו לאפשר את המחאתהערבות לצד שלישי לא ביטלה מטרה זו של הערבות, ואין ללמוד מכאן כאילו הסכימהלהרחיב את הסיכון המקורי שקיבלה על עצמה.
ד. אשר לתצהיר של זילבר - ביהמ"ש המחוזי קבע כי התצהיר הוא שקרי. קביעה זוהיא קביעה עובדתית שביהמ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בה. אך אפילו נאמר שביהמ"שלערעורים יכול להעבירה תחת שבט ביקורתו לאור מבחן ההגיון, הרי המסקנה הברורההעולה מן הראיות היא שמליבו קיימה את התחייבותה העיקרית בכך שהקימה את שלד ביתהחרושת הנזכר.
ה. כאמור הומחתה הערבות מאז-דז לבנק הפועלים. ערבות בנקאית איננה מסמך סחירולפיכך מדובר בהמחאה שעליה חלות הוראות חוק המחאת חיובים הקובע לגבי מכתביאשראי דוקומנטרי. לפי סעיף 2(א) לחוק "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות אותנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו עלההמחאה". הוראה זו החלה על מכתב אשראי דוקומנטרי חלה גם על הערבות הבנקאית.מהוראה זו נובע כי לחייב עומדות כנגד בנק הפועלים (הנמחה) כל טענות ההגנה שהיויכולות לעמוד לו כנגד אז-דז. השאלה היא אם כן אם יש בכוחן של אותן טענות למנועאת תשלום הערבות.
ו. ערבות בנקאית איננה ערבות רגילה שבה עוסק חוק הערבות, אלא התחייבות עצמאיתבלתי תלוייה בחיובו של החייב העיקרי. נהוג לראות בערבות בנקאית "מכתב אשראילשיפוי" ולהחיל עליה את הדינים החלים על עיסקת אשראי דוקומנטרי. עם זאת ברורשהצדדים לעיסקת הערבות יכולים לעצב את ההתקשרות ביניהם כראות עיניהם, ובין היתרלקשור את עיסקת היסוד לערבות הבנקאית, בדרך זו או אחרת, ואז יחולו על הערבותהוראות חוק הערבות או הוראות אחרות שעליהן יסכימו. הפיכתה של ערבות בנקאיתלערבות רגילה חייבת להיעשות בצורה מפורשת.
ז. בענייננו, קשרו הצדדים את מימוש הערבות עם עיסקת היסוד ע"י העמדת דרישהבפני המוטב להמציא לדיסקונט תצהיר של מורשי החתימה של אז-דז שלפיו מליבו לאעמדה בהתחייבויותיה. עולה מדרישה זו שמליבו התכוונה להגביל את הסיכון שנטלה עלעצמה במתן הערבות, אך אין ללמוד מכך שכוונת הצדדים היתה לחייב את דיסקונט לבדוקאם היתה בפועל הפרה של עיסקת היסוד וע"י כך לשלול את האוטונומיות של הערבות.שלילת האוטונומיה של הערבות צריכה לעלות בבירור מכתב הערבות ולא די בניסוחכוללני שמקשר בין עיסקת היסוד לכתב הערבות. על כן אין לומר שבענייננו היתהכוונה לשלול את האוטונומיה של הערבות.
ח. על ערבות בנקאית אוטונומית, כמו על עיסקה של אשראי דוקומנטרי, חל כלל חריגהידוע כ"חריג התרמית". לפי חריג זה עשוי הערב להיות משוחרר מחיובו כלפי המוטבכל אימת שדרך הקיום של החיוב על פי עיסקת היסוד עולה כדי תרמית. באשר לשאלה מההיקפו של "חריג התרמית" כאשר המרמה אינה נוגעת לעיסקת היסוד אלא למסמכים שצורפולדרישת המימוש - יש להבחין לעניין זה בין חריג התרמית לבין "עקרון ההתאמההמוחלטת" שהוא אחד מהכללים החלים על ערבות בנקאית אוטונומית, כעל כל עיסקה שלאשראי דוקומנטרי. כלל זה אינו מונע את התשלום על פי כתב הערבות אם מתקיימתהתאמה מוחלטת של המסמכים, גם כאשר זו קויימה באמצעות מרמה במסמכים שהוגשו לבנקהערב שאינה עולה על פני הדברים. לעומת זאת, עשוי חריג התרמית לחול במצב שבומדובר במרמה במסמכים שלגביהם התמלאה דרישת ההתאמה המוחלטת, אולם תוכנם שלהמסמכים אינו מציג את מצב הדברים הנכון. נראה שבמקרה של מרמה במסמכים נדרשתמרמה חמורה מצידו של דורש התשלום על מנת שביהמ"ש ימנע תשלום על פי ערבותבנקאית.
ט. בענייננו, עיקרו של החוזה המהווה את עיסקת היסוד היה בניית שלד בית חרושתלתרופות. כשניתן תצהירו של זילבר שמליבו לא עמדה בהתחייבויותיה לפי החוזה, כברהושלם ביצוע החוזה. נסיבות הגשת התצהיר עולות כדי מרמה חמורה, המצדיקה את החלתושל חריג התרמית ומניעת תשלום הערבות. לאור הוראת סעיף 2(א) לחוק המחאת חיוביםניתן להעלות את טענת התרמית גם לאחר המחאת הערבות לבנק הפועלים מבלי הצורךלהתייחס לשאלת ידיעתו של בנק הפועלים על התרמית ומועדה של הידיעה.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל, הוסיף השופט אור. עו"דחיים סמט ואח' למערערת, עו"ד א. אטיאס לבנק דיסקונט, עו"ד רם לוי לבנק הפועלים.25.9.96).
ע.א. 1818/93 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נגד שרה פרידלנדר ואח'
*פיצויים בגין "פגיעה" במקרקעין עקב איחוד וחלוקה שלא בהסכמה(מחוזי חיפה - ת.א. 238/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבים היו בעלים של שתי חלקות מקרקעין באיזור חיפה ולפי תכנית של איחודוחלוקה מחדש, שעייננם "חלוקה שלא בהסכמה", יועדה להם חלקה חדשה במקום השתייםהאמורות והם חוייבו בתשלום דמי איזון. בביהמ"ש התבררה תביעת פיצויים שהגישוהמשיבים נגד המערערת לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בעקבות התכנית האמורה.ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים בפיצויים תוך הסתמכות על חוות דעת של שמאי מכריעאליו פנו שני הצדדים לעניין קביעת היטל ההשבחה. השמאי קבע כי שווי החלקה החדשהעולה על שווי החלקות הקודמות, אלא שיש לנכות את דמי האיזון ששילמו המשיביםמשווי החלקה החדשה וע"י כך שווי החלקה החדשה נופל משווי החלקות הקודמות. לפיכך,כך קבע השמאי, פטורים המשיבים מהיטל השבחה.
ב. בהסתמך על קביעות השמאי פסק ביהמ"ש למשיבים פיצויים בסכום ההפרש שבין שוויהחלקה החדשה בניכוי דמי האיזון ששילמו המשיבים לבין שווי החלקות הקודמות,כ-2,200 ש"ח לתאריך הקובע. ביהמ"ש לא לקח בחשבון לטובת המשיבים הוצאות סלילתכבישים שיתחייבו בהן, לטענתם, עקב החלוקה הכפויה ושלא היו חייבים אלמלא כן.ערעור וערעור נגדי נדחו.
ג. אין המערערת מתכחשת לכך שהחיוב בדמי איזון מהווה "פגיעה" במקרקעי המשיביםלפי סעיף 197 וכי חיוב זה אינו ממין הפגיעות הנכנסות לגדר הפטור לתשלום פיצוייםשהעיריה זכאית לו מכח סעיף 200 לחוק התכנון. טענת העיריה היא שחלק מהפגיעותשנמנו ע"י השמאי, נכנסות לגדר סעיף 200 ודי בכך כדי לפטור אותה. כן טוענת
העיריה כי היה על המשיבים להתנגד לתכנית או לטבלת האיזון המהווה חלק ממנה, בשלבהפקדתה של התכנית בוועדה המחוזית. טענות אלה יש לדחות.
ד. הטענה בדבר אי מיצוי הדרך לתקיפת טבלת האיזון ע"י התנגדות בשלב הפקדתהתכנית נטענה באופן סתמי מבלי שנאמר בבירור מה הפועל היוצא ממנה. הסיכומיםמפנים לסיכומים בביהמ"ש המחוזי ואין זו דרך להעלות טיעון בביהמ"ש העליון. אםהכוונה של המערערת היא שבכך נחסמת דרכם של המשיבים לתביעת פיצויים לפי סעיף197, אין לומר שכך הדבר. יכול אדם להשלים עם החלוקה הכפויה ותוצאותיה ולא לתקוףאת התכנית ולתבוע פיצויים בגין הפגיעה. אין תקיפת התכנית מהווה תנאי לזכותבפיצויים לפי סעיף 197 כתוצאה מהפגיעה.
ה. באשר לשאלה אם תשלום דמי האיזון מהווה פגיעה במקרקעין ע"י תכנית לצורךסעיף 197 - השאלה היא שאלה משפטית ועל אף שקביעת השמאי היתה לעניין היטל השבחהולא לעניין פיצויים, היה על המערערת לערער על קביעה זו לבימ"ש השלום והיא לאעשתה כן והקביעה מחייבת אותה. כמו כן, מששילמו המשיבים את דמי האיזון ואלההפחיתו את שווי החלקה שקיבלו, היה בכך משום פגיעה במקרקעיהם, והם זכאים לתבועבגינה פיצויים בניכוי השבחת שווי החלקה החדשה.
ו. אשר לטענת העיריה שהיא פטורה מתשלום לפי סעיף 200 לחוק התכנון - לצורךגיבוש הפטור לפי סעיף 200 דרושים שלשה יסודות מצטברים: שהתכנית תכנס לגדר אחדמהסעיפים הקטנים של סעיף 200 לחוק, שהפגיעה תהיה בתחום הסביר, שאין זה מן הצדקלשלם פיצויים לנפגעים. מאחר ואין המערערת עוברת את משוכת היסוד הראשון אין צורךלדון ביסודות האחרים.
ז. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כי יש לפצותם בגין הוצאות סלילה נוספת שלרחובות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם בקבעו כי משבחר השמאי המכריע לא לנקוטעמדה בעניין הוצאות סלילת הכבישים יש לראות בכך חלק מהכרעתו והיה על המשיביםלערער על ההחלטה לבימ"ש השלום. בכך שגה ביהמ"ש. נושא הוצאות הסלילה לא דרשהתייחסות השמאי, משום שדי היה לו בסכום תשלומי האיזון כדי להגיע לתוצאה שלפיהערך המגרש החדש נמוך מערך שני המגרשים הקודמים ולכן לא חל היטל השבחה, שהואהנושא שהיה צריך את הכרעתו. אשר לקביעת השופט שהיה על המשיבים לערער על החלטתהשמאי - המשיבים זכו בפטור מהיטל ההשבחה והזוכה אינו יכול לערער על קביעה שאינהנוחה לו. ברם, ביהמ"ש נתן טעמים נוספים לדחיית העתירה לפיצויים בגין הסלילהואלה בדין יסודם. הבעלים פוצו ע"י הוספת אחוזי בניה כמגרש פינה כנגד ההוצאותהגבוהות יותר לסלילה וההוצאות נשארו בגדר אומדן לא ברור. לפיכך בדין נדחתהתביעה זו של המשיבים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אפרת למערערת, עו"ד אורון למשיבים. 24.10.96).
בש"א 7627/96 - נתנזון ראובן נגד בנק מסד בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד כאשר הנושה עשוי למכור נכס ממושכן כדי לגבות את סכום פסה"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש,כערב לחשבון שניהלה חברה מסויימת אצל המשיב, לשלם למשיב סכום של כ-650,000 ש"ח.המבקש ערער על פסה"ד וכן ביקש לעכב את ביצועו. הבקשה נתקבלה. המבקש העלה מספרנקודות המצביעות על סיכוייו הטובים לזכות בערעור אך על אלה אין צורך לעמוד. דיבטעם שהעלה המבקש והוא שעיקר פרנסתו ופרנסת בני משפחתו על השכרת מוסך שבבעלותוכאשר המוסך ממושכן לטובת המשיב ובדעת המשיב למכור את הנכס כדי לגבות את סכוםפסה"ד. המבקש מבהיר כי אם ימכר הנכס יאבד מקור הפרנסה העיקרי שלו ושל בני
משפחתו ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. מאידך לא ייגרם למשיב נזק אםיעוכב ביצוע פסה"ד.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ש. זינגר למבקש. 21.11.96).
ע.א. 7609/96 - הפניקס הישראלי בע"מ נגד סימה דחבש
*בקשה לפסילת שופט עקב הערה בדיון על ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגדהמערערת לתשלום דמי ביטוח מכח פוליסת ביטוח לרכב בעקבות תאונה שאירעה למשיבה.הדיון נקבע לקדם משפט ומשלא הופיע נציג מטעם המערערת נתן השופט פס"ד בהיעדרהגנה לטובת המשיבה. המערערת הגישה בקשה לביטול פסה"ד וביהמ"ש דחה את הבקשהוציין כי אין הוא משוכנע כי יש טעם בביטול פסה"ד ושמיעת טענות המערערת לגופו שלעניין "כאשר ברור לי מראש שאחרי שמיעתה יאושר אותו פס"ד שכבר ניתן". בערעורלביהמ"ש המחוזי הוחלט בהסכמת הצדדים להמשיך בדיון בבימ"ש השלום ולהתעלם מפסה"דשניתן בהיעדר הגנה. בבימ"ש השלום ביקש ב"כ המערערת שהתיק יידון בפני שופט אחרמן הטעם שביהמ"ש כבר הביע דעתו לגבי התביעה ואין הוא יכול לשבת בדין ללא חששלמשוא פנים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
השופט התייחס בהחלטתו לשיקולים הנשקלים בהחלטת ביניים מסוג זה, היינו, קיוםסיכויי הגנה וסיבת אי התייצבות. מטבע הדברים כי בהחלטות מעין אלה ישקול ביהמ"שגם את סיכויי הצלחת התביעה. כך הדבר, למשל, בפסיקה בנושא סעדים זמניים. בכגוןדא יש לבחון אם מתעורר חשש ממשי למשוא פנים ובנסיבות המקרה אין מתעורר חששכזה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ע. חרל"פ למערערת, עו"ד ע. אליטוביץ'-רזון למשיבה.19.11.96).
בג"צ 8273/96 - עמיד חאג' יחיא ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א
*עתירה נגד קביעת ישיבות ביהמ"ש במשפט פלילי בשעות אחה"צ (העתירה נדחתה על הסף).
העותרים 1 ו-2, נאשמים בהליך פלילי, וסניגורם עו"דשפטל, עותרים נגד החלטת השופט להועיד את המשך הבירור למספר ישיבות בשעות אחרהצהריים. מלכתחילה יוצגו העותרים ע"י סניגור אחר ובמהלך שמיעת המשפט נתבקשביהמ"ש לאפשר לעותרים להחליף את הסניגור. השופט נענה לבקשה וציין כי בהתחשבבלוח המשפטים הקבוע בפניו יוכל המשך המשפט להיקבע רק בשעות אחר הצהריים וכי "עלהסניגוריה לקחת את הדבר הזה בחשבון". העותרים מינו את עו"ד שפטל כסניגורם החדש.אף שתוכן החלטת ביהמ"ש היה ידוע לו, בעת שקיבל על עצמו את הייצוג, ביקש מביהמ"ששלא לקבוע את הדיון לשעות אחר הצהריים ומשלא שעה ביהמ"ש לבקשתו הגיש את העתירהדנא. העתירה נדחתה על הסף.
העותר טוען כי החלטת השופט נוגדת את ההבנה הקיימת, לדבריו, בין הוועד המחוזישל לשכת עוה"ד בתל אביב לבין נשיא ביהמ"ש המחוזי, ושלפיה נמנעים השופטים מקביעתישיבות להוכחות בשעות אחר הצהריים שלא בהסכמת הסניגור הנוגע בדבר. בנסיבותהעובדתיות של פרשתנו אין צורך לעסוק בדבר עצם קיומה או במשמעותה של "הבנה"כאמור. החלטת ביהמ"ש, שבכוונתו לקבוע את הישיבות לשעות אחר הצהריים, היתה ידועהלפרקליט ומשקיבל על עצמו את הייצוג, אין לו פתחון פה להלין. הסניגור טוען כיכאשר ביהמ"ש קבע שעל הסניגור להביא בחשבון שהמשפט יתנהל בשעות אחר הצהריים, פגעהשופט בזכותו של הסניגור לחופש העיסוק, כך שמלכתחילה לא היה מקום לתנאי כזה.טענה זו היא חסרת שחר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד יורם שפטללעותרים. 24.11.96).
בש"פ 7713+7714/96 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים ע"י קטינים בעקבות פריצת מינהרת הכותל) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני עוררים, שאחד מהם הוא קטין,הואשמו בשני אירועים של יידוי אבנים לעבר ג'יפ של משמר הגבול שנסע בכניסהלעיסוויה ובתקיפת שוטרים בעקבות פריצת מנהרת הכותל. ביהמ"ש המחוזי, בשתי החלטותנפרדות, הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הטענה העיקרית של הסניגוריתמתמקדת בכך שהרוחות באיזור נרגעו ועל כן יש לנקוט מדיניות שונה מבעבר ולא לעצוראת העוררים שהם נערים עולי ימים אלא להסתפק בחלופת מעצר. בעניין זה סמך על דבריהשופט בך שבעבר הקל עם מי שהואשמו בעבירות דומות לפני חתימתו של הסכם העקרונותעם אש"פ בעקבות הרגיעה שנשתררה אחרי חתימתו. הערר נדחה.
ראשית, עניין הרגיעה טעון עדיין הוכחה ועל כך אמר ביהמ"ש המחוזי שאם יימשךמצב הרגיעה תהיה בכך עילה לבקשה לעיון חוזר; שנית, השופט בך עצמו, וכן שופטיםאחרים של ביהמ"ש העליון בהחלטות שניתנו לאחר מכן, חזרו ועמדו על חובתם של בתיהמשפט לעשות לעקירתן של תופעות כאלה. צר הדבר שנערים חבושים מאחורי סורג ובריחבמקום לחבוש את ספסלי בתי הספר או מקומות העבודה, אולם השעה צריכה לכך. יידויאבנים על כלי רכב מסכן את חיי המשתמשים בדרך ועלול להתחדש אפילו נרגעו הרוחותעם כל רוח של הסתה. לפיכך דין העררים להידחות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ג. בולוס לעוררים, עו"ד נ. גרנות למשיבה.17.11.96).
בש"פ 8283/96 - עופר דוילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של שודוביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. בערר טוענת הסניגורית כי איןתשתית ראייתית מספקת להצדקת המעצר וכי מכל מקום ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העררנדחה. באשר לעניין הראיות לכאורה - הרי קיימות די ראיות בידי התביעה המבססות אתהאשמה לכאורה. נותרה השאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בקביעת תנאי שחרורומגבלות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "המסוכנות הנובעת, לכאורה, מאדם צעיר זה, שלאנרתע משימוש באלימות פיזית קשה כולל איומים בסכין... מחייבת מיצוי האמצעיםהעומדים לרשות החברה, בבואה להתגונן מפני פגיעתו". קשה לחלוק על צדקת גישה זו,אך עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר של העורר, לא היה מקום לפסול על הסף אפשרות שלחלופת מעצר ובלבד שתהא זו חלופה ראוייה לשמה, שיהיה בה הן משום הרחקת העורר מכלקשר עם העדים והמעורבים בפרשה והן למנוע אפשרות כי יחזור לסורו. אם יהיה בידיהסניגורית להביא הצעה לחלופת מעצר המקיימת תנאים אלה, תהא רשאית לפנות לביהמ"שהמחוזי בבקשה לעיון חוזר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אורנה סבן-ארועטי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה.27.11.96).
בש"פ 8152/96 - זאב שער נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואשתו שרויים בסכסוך ומזהזמן גרה המתלוננת עם שתיים מבנות בני הזוג מחוץ למשפחה. בערב האירוע באההמתלוננת לבית המשפחה כדי ליטול דבר מה. משנכנסה לדירה שפך עליה העורר קומקוםמים רותחים וגרם לה לכוויות, המשיך לתקוף אותה ונטל סכין תוך נסיון לפגוע בה.בתוך כך נכנס אחיו לדירה והוציא את הסכין מידי העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצוראת העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
באשר לטענה כי הראיות אינן מבססות לכאורה את טענת התביעה כי לעורר היתהכוונה להטיל מום באשתו או לגרום לה חבלה - העדויות המצויות בתיק התביעה מקימותתשתית ראייתית לכאורית מוצקה לגירסה שעליה מבוסס כתב האישום המייחס לעורר גרימתחבלה בכוונה מחמירה. הסניגורים הוסיפו וטענו כי בהתחשב בגילו של העורר שהוא בן50 ולנוכח מצב בריאותו הרופף, יש מקום להסתפק בחלופת מעצר. גם טענה זו איןלקבל. בנסיבות המעשה יש כדי להקים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר ממעצרוהוא עלול לסכן את שלומה של אשתו המתלוננת. לכך יש אחיזה בעדות אחת הבנות כינתבקשה ע"י העורר להזהיר את האם שאם תתלונן במשטרה "זה הסוף שלה".
(בפני: השופט מצא. עוה"ד פורת ורם לעורר, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 24.11.96).
בש"פ 8102/96 - מדינת ישראל נגד יואב שבי ואח'
*הארכת מעצר חמישית מעבר לשנה (נסיון לרצח) (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדיןבעבירה של נסיון לרצח רב-כלאי בני אבירם, קצין בטחון בכלא איילון ברמלה. לפיכתב האישום ארבו המשיבים למתלונן ליד דירת מגוריו וכאשר יצא מביתו ירו בו, פגעובו וגרמו לו חבלה חמורה. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים ולאחר תוםשנת המעצר הוארך כבר המעצר 4 פעמים, כל פעם ב-3 חודשים. הבקשה להארכת המעצרבפעם החמישית נתקבלה.
כיום קבועים 20 מועדים לשמיעת המשפט בשלשת החודשים הקרובים. ב"כ המשיביםהודיע כי אין הוא נדרש אלא ל-5 ישיבות בלבד כדי לסיים את פרשת ההגנה ועל כן איןספק כי המשפט יסתיים ב-3 החודשים הקרובים. דבר המחוקק הוא ששנת המעצר היא אמתהמידה למעצר הנאשם והארכת המעצר היא היוצא מן הכלל. ברם, בענייננו חומרתההיתירה של העבירה היא שהכריעה בעד הארכה הנוספת של המעצר. נסיון לרצח עובדמדינה מפאת מעשים שעשה בתוקף תפקידו כעובד מדינה, יש בו כדי לקיים יסוד סבירלחשש כי אם ישוחררו המשיבים ממעצרם יסכנו את חייו של אדם ובטחונו או את שלוםהציבור ובטחונו. אכן, לולא הוסיף ביהמ"ש מועדי שמיעה לפי פניית ביהמ"ש העליוןלשלשת החודשים הקרובים, היה מקום לשחרר את המשיבים משום שסופו של המשפט היהנעלם בעיקולי הדרך קדימה. אולם, כאשר נראה כי סופו של המשפט קרוב, משתנה מאליומאזן השיקולים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. פטר למבקשת, עו"ד י. חוגי למשיבים. 22.11.96).
בש"פ 7851/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין במשפחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות מין במשפחהותקיפת קטין כאשר מדובר בבתו הקטינה. לפי כתב האישום אנס העורר את בתו פעמיםרבות במשך כ-4 שנים. בתחילה היתה הילדה בת 12 או 13 וכך אנס אותה עד היותה בת16. לא זו בלבד, אלא שאיים עליה שאם תספר על מעשיו יהרוג אותה. ביהמ"ש המחוזיהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור ביקש להורות על חלופתמעצר ואולם העורר הוכיח עצמו כאדם מסוכן לאשתו ולבתו ואין הוא ראוי כי ישההמחוץ למעצר, שמא יחזור על מעשיו ושמא יעשה לשיבוש הליכי המשפט.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אליהו לוצקי לעורר, עו"ד קובי אמסלם למשיבה.11.11.96).
בש"פ 7531/96 - יוסף אבו ריא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ונאשם נוסף הואשמו באחזקתסם שלא לצריכה עצמית. לפי הנטען נסעו השניים ברכב שכור שבו נהג העורר מחיפה
לאילת ונעצרו במחסום משטרה. בגרב של הנאשם הנוסף נתפס הירואין במשקל של כ-4.4גרם, מתחת למכסה המנוע של הרכב נתפס סם מסוג קאנבוס במשקל של כ-2.2 ק"ג, מתחתלמושב הנהג נתפס סם קאנבוס במשקל של כ-8 גרם ובתוך כיסוי תיבת ההילוכים נתפס סםקאנבוס במשקל של כ-3 גרם. כן נתפסו מאזניים מתחת למושב הנהג. בימ"ש השלום החליטלעצור את הנאשם הנוסף עד תום ההליכים ואילו את העורר הורה לשחרר בערובהובתנאים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה לעצור את העורר עד תוםההליכים. הערר נדחה.
הסניגור השתית את עיקר טענותיו על הודייתו של הנאשם הנוסף במשטרה שכל הסםשנתפס היה שלו והעורר לא ידע כלל על קיומו. ברם, הטמנת הסמים מתחת למכסה המנועובתוך כיסוי תיבת ההילוכים לא היתה עניין חפוז אלא הצריכה התעסקות. משעת היציאהמחיפה ועד לתפיסה היו העורר והנאשם הנוסף יחדיו במכונית והרכב היה אמור לשמש אתהשניים במשך שלשה ימים. מכאן שהאפשרות שהעורר ידע שהסם מצוי ברכב סבירה הרבהיותר מאשר האפשרות שהוטמן בו בלי ידיעתו. לכך נמצא חיזוק בסתירות שנתגלובהודעות של העורר ושל הנאשם הנוסף.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה.17.11.96).
בש"פ 7979/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על אוטובוס בעקבות פריצת מינהרת הכותל) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, נער בן 15 וחצי, עומדלדין בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה בכך שידה אבן לעבר אוטובוסואף פגע בו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. אבןאשר ידה נער בן 15 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר ידה אותה איש מבוגר. אם כךככלל, לא כל שכן שעבירה זו של יידוי אבנים - בזמננו ובמקומנו - עושים אותהנערים ולא בוגרים. אדם - ולו נער הוא - שעשה כמעשה העורר, סכנתו מרובה כי יוסיףויעשה כמעשה שכבר עשה ועל כן מוצדק הצו לעצרו עד תום ההליכים. אין ממש בטיעונושל הסניגור כי יש לראות את יידוי האבן בענייננו כחלק מ"מהומת המנהרה". היום היאהמנהרה ומחר תצוץ סיבה אחרת ליידוי אבנים. הסכנה טרם חלפה והחשש בעינו הוא.ברם, אין הצדקה כי המשפט יימשך וילך ללא גבול ועל כן אם לא יסתיים המשפט עדליום 15.1.97 ישמש הדבר עילה לעיון חוזר בהמשך המעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ג'וואד בולוס למבקש, עו"ד קובי אמסלם למשיבה.15.11.96).
בש"פ 7903/96 - מדינת ישראל נגד אוריאל דניאלס
*בקשה שניה להארכת מעצר מעבר לשנה (רצח ושוד) (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות שלרצח בכוונה תחילה ושוד מזויין ועם הגשת כתב האישום הוחלט להורות על מעצרו עדתום ההליכים. בחלוף שנה החליט ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר בעוד 3 חודשיםועתה הוגשה בקשה נוספת להארכת המעצר ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
עיון בסדר ההליכים מלמד כי המשפט ניתן היה כבר לסיימו, שכן פרשת התביעהנסתיימה כבר ביום 3.7.96. אלא שבאותו שלב החליט המשיב להחליף את עורך דינוולבקשת הסניגור החדש נאלץ ביהמ"ש לדחות את המשך המשפט. בשל יומנו העמוס שלביהמ"ש היתה אותה דחייה לזמן ניכר. את הדחייה כולה יש לזקוף לחובתו של המשיב,ומכאן שבקשת המדינה מוצדקת לגופה מכל בחינה שהיא.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד קובי אמסלם וגב' הדסה נאור למבקשת, עו"ד יונתןבוטח למשיב. 15.11.96).
בש"פ 7561/96 - מדינת ישראל נגד פלונים
*ביטול שחרור בערובה של תושבי השטחים (גניבת רכב ונסיעה פרעית תוך כדי בריחה מהמשטרה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים, שהם קטינים, ילידי שנת 1980ו-81 וקטין נוסף, תושבי חברון, הואשמו בכך שהתפרצו למכונית פרטית שחנתהבירושלים ונסעו בה במשך כ-10 דקות עד לתפיסתם בידי המשטרה אחרי מרדף משטרתי שבוהשתתפו כ-4 או 5 ניידות משטרה, ואחרי שנסעו בפראות דרך רחובות ירושלים עד לצומתגילה בקרבת בית לחם. בימ"ש השלום הורה לעצור את שני המשיבים עד תום ההליכיםואילו ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררם בערובה. לדעת התביעה די בעובדות המקרה בצירוףהעובדה שמקום מגוריהם הקבוע של השניים בחברון כדי לצוות על מעצרם עד תוםההליכים. לעומת זאת טען הסניגור כי אין להפלות בין המשיבים ובין הנאשם השלישיששוחרר. אשר לחשש שימלטו מן הדין סבור הוא כי די בהפקדת מזומנים וערבויות תושביירושלים כדי להבטיח את התייצבותם. הערר נתקבל.
הנסיון שעשו המשיבים להמלט מפני המשטרה והנהיגה הפרועה בחוצות ירושלים כדילהימלט לאיזור בית לחם מעידים על כך שקיים יסוד סביר לחשש כי השניים ימלטו מןהדין. לכך מוסיפה משקל העובדה שהם מתגוררים באיזור שיש להניח כי יד המשטרה תקצרמלעצרם בזמן שיימצאו בו. ביהמ"ש העליון קבע יותר מפעם אחת כי כאשר מקום מגוריהםשל נאשמים הוא באיזור שבתחום שליטת הרשות הפלשתינאית, קיים חשש ממשי של איהתייצבות למשפט וניתן לקבוע כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרורבערובה וקביעת תנאים לשחרור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אריה פטר לעוררת, עו"ד מחמד עוויסאת למשיבים.27.10.96).
בג"צ 8061/96 - צבי ינאי נגד פרקליטות מחוז הדרום
*בקשה לשקול מחדש העמדה לדין בעבירות מין כאשר בדיקת פוליגרף פרטית הראתה שהנאשם דובר אמת שלא ביצע את העבירה (העתירה נדחתה).
העותר עומד לדין בבימ"ש השלום בבאר שבע בשני מעשי עבירה שלעשיית מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים. פרשת התביעה נסתיימה וטרם החלהפרשת ההגנה. תוך כדי ההליכים נבדק העותר ביוזמת בא כוחו בבדיקת פוליגרף במכוןפרטי. בבדיקה זו נשאל אודות המעשים המגונים המיוחסים לו בכתב האישום והשיב כילא עשאם. לפי חוות דעתו של המומחה נמצא העותר דובר אמת. לפיכך ביקש הסניגור כיהפרקליטות תשקול שנית את עניין העמדתו לדין לנוכח תוצאות בדיקות הפוליגרף.הפרקליטות סרבה לכך והעתירה נדחתה.
מן המפורסמות הוא שבדיקת פוליגרף אינה מהווה ראייה קבילה בפלילים, ורשאיתהיתה הפרקליטות להסתמך על הראיות המצויות בתיק המשטרה ושלא ליתן משקל לבדיקתהפוליגרף שעבר העותר במכון פרטי. בוודאי כך הוא, שעה שהמשפט הפלילי מצויבעיצומו ולאחר שתמה פרשת התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. 14.11.96).
בש"פ 7243/96 - מדינת ישראל נגד מאיר בר
*שחרור בערובה מסיבות רפואיות (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
נגד המשיב ושלשה אחרים הוגש כתב אישוםוהמדינה ביקשה מעצרם עד תום ההליכים. הדיון בבקשת המעצר נקבע ליום 28.10.96.ביום 13.10.96 החליט ביהמ"ש לעצור את שלשת הנאשמים האחרים עד לדיון ואילו אתהמשיב שחרר בתנאים מגבילים. בהחלטתו ציין כי באופן רגיל היה מקום להורות עלמעצר כל הנאשמים אך לגבי המשיב הוא מחליט לשחררו בערבות "אך ורק מהסיבה הרפואיתשלו... וכדי שבמשך השבועיים עד לדיון בבקשה יוכל לקבל את הטיפול הרפואי בביתהחולים ליד מקום מגוריו". הערר נדחה.
המשיב נפגע בתאונת דרכים מספר שבועות לפני שנעצר והוא סובל משבר מרוסק בשכמושקובע והושם בגבס. הוא נזקק לצילומי ביקורת מתמידים בבית החולים כדי לעקוב אחרתזוזות אפשריות בשבר. אכן, רק במקרים נדירים יש מקום לשחרר עציר בשל מצבבריאותו, כאשר תנאי לכך שיוכיח כי המחלה ממנה הוא סובל חמורה ולא ניתן לטפל בהכראוי אם לא ישוחרר. גם במקרה כזה עדיין יש צורך לשאול מה הסכנה הצפוייה לציבוראם ישוחרר העציר. אולם, דברים אלה יפים לאחר שנתברר בדיון כי קיימת עילת מעצרואין מקום לתחליף מעצר. בענייננו טרם הוחלט שיש לעצור את המשיב עד תום ההליכיםוביהמ"ש יידרש לכך בדיון שיתקיים ביום 28.10.96. אם יכריע בה בחיוב ממילא יהאעליו להתייחס לשאלה הרפואית ולמצבו הרפואי של המשיב אותה שעה. בשלב זה, וכל עודלא נקבע כי דינו של המשיב להיעצר, אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' מור אל למבקשת, עו"ד גב' בר און למשיב.16.10.96).
ע.פ. 3610/96 - פלונים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הראשון הורשע באינוס בנסיבותמחמירות וב-3 אישומים של מעשה סדום בנסיבות מחמירות והמערער השני באינוסבנסיבות מחמירות ובמעשה סדום בנסיבות מחמירות, בשני מקרי אינוס ובשני מקרים שלמעשה סדום. המערער הראשון נדון לעונש של החזקה במעון נעול לתקופה של שנה וחציוהמערער השני נדון ל-5 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרתהעונש נדחה.
עניין לנו באונס ע"י חבורה שבוצע בילדה בת 12, במשך תקופה של שנה. לולאקטינותם של המערערים היה העונש המוטל עליהם כבד פי כמה וכמה. ביהמ"ש התחשבבגילם הצעיר של המערערים וניתן לכך מלוא המשקל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, קדמי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד א. מסאלחהלמערערים, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 15.10.96).
בש"פ 6354/96 - יניב גולן ואופיר צברי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו כי ביחד עם נאשםנוסף החזיקו סם מסוג קנביס במשקל כולל של למעלה מ-11 ק"ג שלא לצריכה עצמית.ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. הסניגור טוען שאין ראיותלכאורה, וכן שאין לעצור נאשמים הצעירים מגיל 21 ללא קבלת תסקיר קצין מבחן. העררנדחה.
אשר לטענה בדבר הצורך בתסקיר קצין מבחן - ביהמ"ש העליון כבר הביע עמדתו מספרפעמים כי רצוי לערב את שירות המבחן בשלב המעצר, בכל מקרה של מעצר קטין, גם כאשרהחוק אינו מחייב זאת. עם זאת קבע כי אין בהיעדרו של תסקיר שירות המבחן כדילהשמיט את הקרקע מהאפשרות לצוות על מעצר קטין. בענייננו אין מדובר כלל בקטינים,אף שמדובר באנשים צעירים אשר טוב היה אילו ניתן היה להימנע ממעצרם מבלי לסכן אתשלום הציבור. ברם, מנסיבות המקרה והראיות לכאורה עולה כי כדי להבטיח בפניהסיכון הפוטנציאלי הנשקף מהעוררים יש מקום לקיים את מעצרם עד תום ההליכים.קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצורך המעצר ואין לקבוע חלופה למעצרם של הנאשמיםבשל הסיכון הרב הצפוי משחרורם.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חיים קאזיס לעוררים, עו"ד גב' דפנה בינווללמשיבה. 2.10.96).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 8156/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (חטיפה ואינוס) .............................210 ─* בש"פ 7756/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (זיוף יפו"כ נוטריוניים ומכירת נכסים ─ שבבעלות אזרחים זרים) ............................................210 ─* בש"א 7704/96 - עיכוב ביצוע פס"ד הדוחה תביעה לאכיפת חוזה מכר ....................211 ─* בש"פ 8041/96 - שחרור בערובה (חבלה) .............................................212 ─* בש"פ 7637/96 - ביטול שחרור בערובה בנימוק של חוסר ראיות (עבירות מין במשפחה) .....212 ─* ע.א. 6657/95 - הגדרת "מעביד" לעניין תביעת המוסד לביטוח לאומי להשבת ─ גמלאות ששילם לנפגע בתאונת עבודה .................................213 ─* בש"פ 8082/96 - ביטול שחרור בערובה (נסיון לדרוס שוטר תוך המלטות ברכב משוטרים) ...213 ─* ע.א. 5717/91 - עיכוב ביצוע ערבות בנקאית כאשר לא נתמלא תנאי להפעלת ─ הערבות. *המחאת ערבות בנקאית וטענות החייב כלפי הנמחה. ─ *האוטונומיות של הערבות הבנקאית. *"חריג התרמית" בהפעלת ─ ערבות בנקאית אוטונומית ..........................................214 ─* ע.א. 1818/93 - פיצויים בגין "פגיעה" במקרקעין עקב איחוד וחלוקה שלא בהסכמה .......216 ─* בש"א 7627/96 - עיכוב ביצוע פס"ד כאשר הנושה עשוי למכור נכס ממושכן כדי ─ לגבות את סכום פסה"ד .............................................217 ─* ע.א. 7609/96 - בקשה לפסילת שופט עקב הערה בדיון על ביטול פס"ד שניתן ─ במעמד צד אחד ....................................................218 ─* בג"צ 8273/96 - עתירה נגד קביעת ישיבות ביהמ"ש במשפט פלילי בשעות אחה"צ ...........218 ─* בש"פ 7713+7714/96 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים ע"י קטינים בעקבות ─ פריצת מינהרת הכותל) .........................................219 ─* בש"פ 8283/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................219 ─* בש"פ 8152/96 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפת אשה ע"י בעלה) ........................219 ─* בש"פ 8102/96 - הארכת מעצר חמישית מעבר לשנה (נסיון לרצח) ........................220 ─* בש"פ 7851/96 - מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין במשפחה) .........................220 ─* בש"פ 7531/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................220 ─* בש"פ 7979/96 - מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על אוטובוס בעקבות פריצת ─ מינהרת הכותל) ...................................................221 ─* בש"פ 7903/96 - בקשה שניה להארכת מעצר מעבר לשנה (רצח ושוד) ......................221 ─* בש"פ 7561/96 - ביטול שחרור בערובה של תושבי השטחים (גניבת רכב ונסיעה ─ פרעית תוך כדי בריחה מהמשטרה .....................................222 ─* בג"צ 8061/96 - בקשה לשקול מחדש העמדה לדין בעבירות מין כאשר בדיקת ─ פוליגרף פרטית הראתה שהנאשם דובר אמת שלא ביצע את─ העבירה ..........................................................222 ─* בש"פ 7243/96 - שחרור בערובה מסיבות רפואיות .....................................222 ─* ע.פ. 3610/96 - חומרת העונש (אינוס) .............................................223 ─* בש"פ 6354/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................223 ──