בג"צ 95+5588/96/7256+7350 - פנחס פישלר ואח' נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*ואח' - מרשם פלילי לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. *זכות עיון במסמכים לפי חוק המרשם הפלילי כוללת גם זכות לקבל תדפיס מהמידע(העתירות נדחו פרט לעתירה אחת שנתקבלה בחלקה).
א. עניינה של העתירה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. החוק מבחין בין שניסוגים של מאגרי מידע המנוהלים ע"י המשטרה. האחד "מרשם פלילי" ובו פרטי רישוםלעניין כל אדם שניתנה לגביו הרשעה והשני רישומים אחרים הדרושים למשטרה לצרכיהושעניינם רישומים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים וכן רישומים עלהחלטות שלא לחקור או שלא להעמיד לדין ורישומים על משפטים שבהם עוכבו ההליכים.המרשם הפלילי והרישומים האחרים הם שני מאגרי מידע נפרדים לחלוטין ונועדו למטרותשונות גם אם המשטרה היא שמנהלת את שניהם. העתירות מתייחסות בעיקר לשאלת פירושסעיף 11א' לחוק הקובע כי "מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין... וכןמידע על משפט שבו עוכבו ההליכים... לא יימסר אלא...". השאלה היא אם גם תיקשנסגר מחוסר ראיות יכלל במאגר המידע של ה"רישומים אחרים". העותרים טענו כי כאשרמדובר בתיק שנסגר מחוסר ראיות אין הוא צריך להכלל באף אחד משני המאגרים. בענייןזה נדחו העתירות.
ב. העותר בעתירה הראשונה טען גם בנושא העיון במידע ע"י אדם שהמרשם נוגע לו.לפי סעיף 12(א) לחוק "כל אדם זכאי לעיין במידע שבמרשם הנוגע לו". המשיבים מרשיםלאדם לעיין ואף להעתיק באופן ידני את מה שכתוב במידע עליו ואילו העותר טוען כיזכותו של כל אדם המעיין לקבל תדפיס מהמידע חינם או כנגד תשלום אגרה. לדעת העותראין זה סביר שאדם ישב מול המסוף ויעתיק בכתב יד את הרישומים בעוד שניתן לקבלתדפיס בלחיצת כפתור. בעניין זה נתקבלה העתירה ונקבע כי בעידן המחשב יש לקרוא אלזכות העיון גם את הזכות לקבל תדפיס של אותם נתונים, אלא אם מתבקשת מסקנה אחרת.בעניין זה ניתן צו החלטי לגבי זכותו של העותר לקבל תדפיס מן המידע הנוגע לוושהוא זכאי על פי החוק לעיין בו.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נחמןגולדברג לפישלר, עו"ד אהרון לוי לעותר השני, העותר השלישי, (הרצל טימור) לעצמו,עו"ד שי ניצן למשיבים. 24.11.96).
בג"צ 3520/95 - אליעזר צוברה נגד מיכל צוברה ואח'
*דיון בבי"ד רבני בהרכב חסר מהווה חריגה מסמכות. *הרכב ביה"ד ששמע את התיק צריך לתת את פסה"ד(העתירה נדחתה).
א. העותר והמשיבה נישאו בינואר 88. משעלו היחסים ביניהם על שרטון הגישההמשיבה תביעה לשלום בית בביה"ד הרבני בחיפה ולאחר דיונים, ובכללם תביעת העותרלשלום בית, הגישה המשיבה תביעת גירושין. ביום 18.4.93 ניתן פסק דינו של ביה"דהרבני האיזורי בחיפה המחייב את העותר ליתן גט לאשתו. העותר הגיש כעבור כ-5חודשים לביה"ד הרבני בחיפה בקשה לביטול פסה"ד וטען כי בחלק מהדיונים ישב ביה"דבהרכב חסר. כן טען שלא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את גירסתו. ביה"ד דחה את בקשתהעותר בקבעו כי תביעת האשה לגירושין נדונה בהרכב מלא. העותר ערער לביה"ד הרבניהגדול וטען כי הדיונים התנהלו בחלקם בהרכב חסר וכן כי ההחלטה בעניינו נתקבלהבהרכב שונה מאשר ההרכב ששמע את הראיות. ביה"ד דחה את הערעור וקבע כי ההרכב שדןבתביעת הגירושין של האשה היה מלא וכן היה זהה להרכב שנתן את ההחלטה. העתירהנדחתה.
ב. סעיף 8(ה) לחוק הדיינים קובע כי "בי"ד רבני איזורי ידון בשלשה". דיוןבהרכב חסר הינו חריגה מסמכות ונוגד את החוק ואת התקנות גם יחד, ולפיכך החלטההניתנת בעקבות דיון כזה היא נטולת סמכות. חובת הדיון בהרכב מלא משתרעת לא רק עלהדיון עצמו אלא גם על שלב ההכרעה וחתימת פסה"ד. גם החלטה ע"י הרכב אחר מזה ששמע
ונכח במהלך הדיונים הינה החלטה שיש בה פגם. הצדק, ואף מראית פני הצדק, עלוליםלהיפגע מקום בו פסה"ד ניתן ע"י הרכב שונה מזה שהתרשם מחומר הראיות שבתיק.
ג. בענייננו אין חולק שהתקיימו ישיבות שבהן ישב ביה"ד בהרכב חסר. אולם, צודקתהמשיבה כי ישיבות אלו אין דינן אחד. הישיבות האמורות היו בעניינים שוניםובקביעות שונות. הישיבות כלל לא עסקו בתביעת הגירושין של האשה אלא בתביעת האשהלשלום בית או בעניין תכולת הדירה. מאידך, הדיונים שעסקו בתביעת הגירושין ופסה"דנדונו בהרכב מלא והוא גם ההרכב שנתן את פסה"ד. מכאן שיש לדחות את טענות העותרבאשר להרכב חסר והרכב שונה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אהרוןמילשטיין לעותר, המשיבה לעצמה. 27.11.96).
ע.א. 3055+3197/93 - שלום קלנר נגד טובה גרינברג ואח'
*טענת הטעייה בזכרון דברים לשכ"ט אדריכל. *גובה הפיצוי בשל הפרת הסכם שכ"ט לאדריכל(מחוזי ת"א - ת.א. 2564/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. המערער הוא אדריכל והמשיבות הן שתי אחיות שבבעלותן מגרש באיזור הוד השרון.המגרש היה בעל ערך כלכלי מוגבל לנוכח היות רוב הקרקע קרקע חקלאית וקיומן שלתכניות לחציית המגרש באלכסון ע"י כביש. האדריכל הציע לאחיות לפעול להפשרת הקרקעלבנייה ולגרום לשינוי תכנית המתאר ולתכנן בניה על אותו מגרש. התוצאה כך היתהובמגרש אושרו בסופו של דבר לבניה 48 יחידות דיור.
ב. בזכרון דברים שנחתם בין הצדדים עם התחלת פעילותו של האדריכל נקבע נושא שכרהטרחה של האדריכל לאמור "באם יאושרו סה"כ 48-46 יחידות דיור שכרו יהיה דירת גג(פנטהאוז) אחת וכן דירת מגורים רגילה...". בתכנית שאושרה נקבע שיש לבצעה תוך 3שנים מיום אישורה הסופי ביום 22.12.83 ושכרו של האדריכל היה צריך להימסר לו עדסוף שנת 86. ביום 22.1.86 שלחו האחיות לאדריכל הודעת ביטול לזכרון הדברים.האדריכל השיב שאין הוא מקבל את הודעת הביטול וכי מכל מקום ההודעה עצמה מהווההפרה יסודית של החוזה.
ג. האדריכל פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לאכוף את ההסכם וכסעד חילופי ביקש סעדשל פיצויים. מנגד טענו האחיות כי זכרון הדברים אינו תקף בשל הטעייה, ולחילופין,אם היה תקף, הרי ששורה של מסמכים מאוחרים יותר ביטלה אותו. ביהמ"ש המחוזי ראהבזכרון הדברים הסכם מחייב, שלל את טענות האחיות לעניין בטלותו, ויחד עם זאת לאנתן צו לאכיפתו אלא נעתר לבקשת הסעד החילופי של פיצויים. בבואו להעריך אתהפיצויים הסתמך השופט על המסמכים המאוחרים שנכתבו לקראת הסדר פשרה וביהמ"ש לאראה לפסוק לאדריכל יותר מכפי שהוא עצמו העריך שמגיע לו באותם מסמכים. האדריכלמערער לעניין גובה הפיצויים בלבד והאחיות מערערות על חבותן בסכום כלשהו. ערעורושל האדריכל נתקבל ושל האחיות נדחה.
ד. אשר לטענת ההטעייה - טענה זו בדין נדחתה. ההטעייה אינה גורמת להסכם להיותבטל מעיקרו. ההטעייה מעלה עילה לביטול אבל הביטול צריך להיעשות תוך זמן סביר.בענייננו נכתב זכרון הדברים כ-4 שנים לפני הביטול ועבור תקופה של 4 שנים אינוזמן סביר. זאת ועוד, טענת ההטעייה היתה כי האחיות לא ידעו מהו השכר המקובלוהאדריכל הבהיר להם כי השכר שהוא מבקש הוא השכר המקובל. כדי לבסס עובדתית עילתהטעייה היה מקום להראות מהו השכר המקובל. היה עליהן להראות עד מה נמוך השכרהמקובל מהשכר המופיע בזכרון הדברים וכן להראות כי הסיבה להסתמכות על טעותן היתההטעייה מצידו של האדריכל. היה צורך להוכיח את כל היסודות הללו במצטבר ואלה לאהוכחו כלל.
ה. אשר לערעורו של האדריכל - שלשת המסמכים שעליהם הסתמך ביהמ"ש המחוזי כדילקבוע את סכום הפיצויים הינם טיוטות של הסכמים חדשים שנוסחו ולא נחתמו. המסמכיםשונים זה מזה כדרכן של טיוטות. המו"מ לא הגיע כדי סיום מוצלח והמסמכים לא נחתמוכלל. בין אם מדובר במו"מ לקראת הסכם פשרה כטענת האדריכל, ובין אם מדובר במו"מלקראת הסכם שכ"ט חדש כגירסת האחיות, הרי הסכם של ממש לא נכרת בין הצדדים. כךשלמסמכים אלה אין כל תוקף משפטי מחייב והמסמך המחייב היחיד המשקף גמירות דעת שלהצדדים לעניין שכר טרחתו של האדריכל הוא זכרון הדברים.
ו. לאור האמור זכאי היה האדריכל לפיצוי בערכן של הדירות שהיה אמור לקבל.ביהמ"ש המחוזי קבע לפי חישובו פיצוי של 40,000 דולר, ואילו ערכן של הדירות ביוםהפרת ההסכם, דצמבר 86, היה כ-180,000 דולר. לפיכך ייקבע סכום הפיצויים בסכום של180,000 דולר לפי הערך ביום הפרת החוזה. סכום זה יש לחשב לאחר המרתו בשקליםמאותו מועד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. עו"ד שטיינר למערער, עו"ד קשת למשיבים. 5.11.96).
דנג"צ 6490/96 - יעקב אמיר נגד עליזה אמיר
*סמכות נגררת לקביעת חינוך הילדים(עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 5507/95 - העתירה נדחתה).
א. בפסק הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף (סביר מ"ז 392) נתקבלה עתירתה של המשיבהנגד ביה"ד הרבני האיזורי בחיפה ונגד בעלה העותר. במרכז הסכסוך עמד נושא חינוכושל ילדם המשותף של בני הזוג. האם הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד העותר שעניינההחזקת הבן ומזונות לה ולבן. לאחר מכן הגיש האב לביה"ד הרבני תביעה לגירושיןו"כרך" בה את נושא חינוכו של הבן. ביה"ד הרבני קבע כי הסמכות לדון בנושא חינוכושל הקטין מסורה בידיו והורה כי הקטין יחונך במוסדות חב"ד כדרישת האב. האם עתרהלבג"צ ובפסק דינו קיבל ביהמ"ש את העתירה וקבע כי ביה"ד הרבני פעל בחוסר סמכותכאשר נדרש לנושא חינוכו של הבן וכי הסמכות מסורה לביהמ"ש המחוזי. זאת, לפישבתביעה שהגישה האם לביהמ"ש המחוזי להחזקת הילד כלול ממילא גם נושא חינוכו שלהבן. העתירה נדחתה.
ב. דיון נוסף אינו ערעור נוסף. ספיקות והשגות על פס"ד של ביהמ"ש העליון אינןמקימות עילה לקיום דיון נוסף. אפילו ההלכה שנקבעה הינה חדשנית, קשה או חשובה,עדיין מסור לביהמ"ש שיקול דעת אם לקיים או שלא לקיים דיון נוסף באותו עניין.בענייננו אין הצדקה לקיום דיון נוסף. ההלכה שקבע ביהמ"ש אינה יוצרת מהפכה אותוצאות קשות בנוגע למעמדו של ביה"ד הרבני לעומת זה של ביהמ"ש האזרחי. ההלכהאינה עומדת בסתירה ואינה סוטה מתקדימים של ביהמ"ש העליון. כמו כן, ההליכיםהרבים שהתנהלו בביה"ד הרבני ובביהמ"ש מעסיקים את הערכאות זמן רב וגם לעניין זהצריכה להיות השפעה על שיקול הדעת המופעל בקיום דיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אברהם בארי לעותר, עו"ד ישעיהו טישלר למשיבים.27.11.96).
רע"א 5088/96 - .N.Y madretsmA remahmootS נגד עוה"ד יוסף שגב ואריה גולדין(הבקשה נדחתה).
*הגדלת הערבות לצורך המשך קיומו של צו מניעה זמני נגד תשלום שיקא. המבקשת המאוגדת לפי חוקי הולנד הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א, בספטמבר 90,תביעה נגד בנק הספנות ונגד המשיבים. לפי כתב התביעה הוציא בנק הספנות, לפי בקשתהמבקשת, שיק על סך 300,000 דולר משוך על בנק בניו-יורק לפקודת עו"ד שגב (להלן:השיק) ומסר אותו לעו"ד גולדין. לטענת המבקשת הוצא השיק ממנה ע"י עו"ד גולדין
במרמה ושלא כדין. על פי כל אלה תבעה המבקשת לצוות על בנק הספנות לא לפרוע אתהשיק ועל המשיבים שלא יציגו את השיק לפרעון ולא יעשו בו שימוש. ביהמ"ש המחוזינתן, לפי בקשת המבקשת, צו מניעה זמני, שהותנה בהפקדת ערבות בנקאית על סך 50,000ש"ח. כ-5 שנים לאחר מכן הגיש עו"ד שגב בקשה לבטל את צו המניעה הזמני ולחייב אתהמבקשת להפקיד ערבויות בנקאיות צמודות בסכומים גדולים מזה שנקבע. ביהמ"ש המחוזיחייב את המבקשת לתת ערובה להבטחת הוצאות המשפט של המשיב בסך 150,000 ש"ח וכןערובה נוספת של 700 אלף ש"ח לתשלום נזקיו של המשיב אם יזכה במשפט, כשהסכומיםצמודים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. התניית צו המניעה הזמני בהפקדת ערבות בנקאית של 50,000 ש"ח אינה יוצרתזכות מוקנית שאין לפגוע בה, שסכום הערבות לא ישתנה. צו מניעה זמני, ככל החלטתביניים אחרת, ניתן לשינוי במהלך המשפט, בין היתר בשל נסיבות חדשות שנתגלו אושנתבררו. בענייננו מצא ביהמ"ש נסיבות כאלה לאחר שמנהלה של המבקשת נחקר ומדבריומשתמע שמזה שנים המבקשת היתה חברה ריקה מתוכן ללא נכסים אף כי היו לה עסקים.
ג. טענה אחרת של המבקשת היתה שלפי לשונו של סעיף 232 לפקודת החברות היה עלהמשיב להראות שיש "יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאותהנתבע" כבסיס לחיובה בערובה להוצאות. טענה זו בדין נדחתה. כבר נפסק שקיימת חזקהשיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות אלא אם כן קיימים בנסיבות העניין טעמיםלסתור. בענייננו היתה לעיני ביהמ"ש עדות שהיה בה כדי לעורר ספק בדבר יכולתה שלהמבקשת לשלם את הוצאות המשיב ולא הובאה לפני ביהמ"ש כל ראייה לסתור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד עופר שפירא למבקשת, עו"ד אפי פרי לעו"ד שגב, עו"דנורי קונפורטי לעו"ד גולדין. 27.11.96).
בג"צ 6271/96 - ידידיה בארי נגד היועץ המשפטי לממשלה ודוד מושביץ
*החלטת היועהמ"ש שלא להגיש תביעה פלילית בגין פרסום מודעה שלדעת העותר יש בה משום המרדה(העתירה נדחתה).
א. ביום הצגתה של הממשלה החדשה בכנסת פורסמה בעיתון "הארץ" מודעה בה מובאציטוט מספר מלכים העוסק בפרשת נבות היזרעאלי. הקטע מסתיים בדבריו של אליהוהנביא "הרצחת וגם ירשת?". משפט זה מובלט. בטקסט שבמודעה נאמר "מוגש כתזכורתכואבת לציבור ולנושאי שם שמים לשווא... עם השבעת ממשלה חדשה בישראל ובמלאת 230ימים להירצחו של יצחק רבין". העותר טוען כי מושביץ הוא זה שפירסם את המודעההאמורה ופנה ליועץ המשפטי כי יגיש תביעה נגד מושביץ בעבירות של "פרסום המרדה"ולשון הרע. היועץ המשפטי השיב לעותר כי אין הוא סבור כי ניתן לבסס כאן, במידתהוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, טענה לעבירה בין של המרדה ובין של הוצאת לשוןהרע. לדעת העותר גישתו של היועץ המשפטי היא בלתי סבירה באופן קיצוני והוא מבקששבג"צ יורה ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגד מושביץ. עמדת היועץ המשפטי היא שלאנפל פגם בשיקול דעתו, וגם אם היה בסיס ראייתי לכאורה לביצוע העבירות הנטענות,הרי אין לפתוח בחקירה מטעמים של היעדר עניין לציבור ובהתחשב בעיקרון חופשהביטוי. העתירה נדחתה.
ב. מדיניותו של היועץ המשפטי היא לנקוט הליכים פליליים במקרים הנוגעים לחופשהביטוי רק אם ישנה סכנה קרובה לוודאי לשלום הציבור. אין לומר כי החלטתו שלהיועץ המשפטי לממשלה על רקע המשקל שנתן לשיקולים השונים היא בלתי סבירה. שיקולהדעת הוא של היועץ המשפטי ובג"צ לא יתערב בשיקול דעתו אם החלטתו היא במתחםהסבירות. טבעי הדבר כי כאשר יש לאזן בין שיקולים אחדים, ולעיתים סותרים, תתכנהמסקנות שונות. הדעות יכולות להיות חלוקות אך ההכרעה היא של היועץ המשפטילממשלה.
ג. בשולי הדברים העיר בג"צ כי הוא עד לאחרונה לגל גואה של עתירות להתערבותבשיקול דעתו ובהחלטותיו של היועץ המשפטי אם יש מקום לפתוח בחקירה נגד פלוני אולהעמידו לדין. חלקן עתירות של מי שסבור שעומד להיות מוגש נגדו כתב אישום וחלקןנגד החלטה שלא להעמיד לדין. ניתן להתרשם לא אחת כי מאחורי העתירה אין ולא כלוםפרט לרצון לנגח יריב פוליטי, או גוש פוליטי יריב, או רצון לזכות בפרסומת מבלישיש בנסיבות המקרה יסוד להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. תופעה זואינה תופעה ראוייה. נוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה ליועץ המשפטי לממשלה, מן הראוישהכלי של פניה לביקורת שיפוטית יופעל רק באותם מקרים, אשר הנסיון מלמד שהינםנדירים, כשיש תשתית המצדיקה זאת.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. העותרלעצמו, עו"ד שי ניצן למשיבים. 13.11.96).
רע"א 8061/95 - עוזר יצחק נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי י-ם - ע.א. 422/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. במקום עבודתו של המערער עמדה משאית מנוף. המנוף הוא חלק מהמשאית. המנוףהופעל ע"י מנוע המשאית. המנוף היה אמור להרים צינור מתכת ולהעמיסו על המשאיתלשם הובלתו לתיקון. המנוף הופעל, הצינור הורם ופגע במערער. הוא תבע את נהגהמשאית (המשיב השני) ואת המבטחת (המשיבה). בימ"ש השלום פסק כי המאורע שגרם נזקגוף למערער הוא "תאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים (להלן: חוק הפיצויים) כפי שתוקן בתיקון מס' 8 לחוק.
ב. שופט השלום הניח כי התאונה אירעה תוך כדי טעינה של המשאית. לאור הגדרתהדיבור "שימוש ברכב מנועי" בתיקון מס' 8 הקובע כי "שימוש ברכב מנועי... למעטטעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" אין לראות בפעולת הטעינה "שימוש ברכבמנועי". על כן התאונה אינה נופלת להגדרת הדיבור "תאונת דרכים" ברישא של אותההגדרה. אולם, תיקון מס' 8 הוסיף וקבע כי "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרםעקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודוהמקורי". לדעת שופט השלום, "החזקה הקבועה בהגדרת 'תאונת דרכים' לפיה יש לראותכתאונת דרכים מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב - חרף האמור ברישא שלאותה הגדרה - היא חזקה חלוטה, ולכן גוברת על המקרה היוצא מן הכלל, הבלתי חלוט,הנזכר בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי'".
ג. בערעור לביהמ"ש המחוזי נהפכה הקערה על פיה וביהמ"ש המחוזי קבע בפס"ד קצרלאמור "...אנו מוכנים לקבל שאכן מכח ההרחבה של החוק, ובהיות הכח המפעיל אתפעילות המנוף כח של רכב מנועי, הרי נזקים הנובעים בפעילות כזו נופלים למסגרתהכללית הקונצפטואלית, ומוכרים כתאונת דרכים... דא עקא שמשלב זה ואילך מדוברבמעשה שהוא תאונת דרכים על כל השלכותיו. אחת ההשלכות היא שגם על תאונה כזו יחולהחריג שבסיפא להגדרת 'שימוש ברכב מנועי' שלפיו לא ייראה 'טעינתו של מטען אופריקתו, כשהרכב עומד' כ'שימוש ברכב מנועי'...". כיוון שמדובר בהטענת הצינור עלהמשאית הרי המאורע אינו מהווה "שימוש ברכב מנועי". הערעור נתקבל וביהמ"ש העליוןהחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום.
ד. בפסק דין רחב היקף המשתרע על פני 50 עמוד סוקר הנשיא ברק את ההיסטוריה שלחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הפסיקה העניפה הנוגעת לתאונת דרכים והגדרתהלפני תיקון מס' 8, התיקונים לחוק, מגמת החוק והנסיבות שהביאו לשינויים השוניםבמשך השנים בחוק האמור.
ה. מאורע הוא "תאונת דרכים" אם נזק הגוף נגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי.הדיבור "עקב" הוא בעל אופי "סיבתי". המבחן הסיבתי הטמון בדיבור "עקב" הוא מבחןכפול: מבחן סיבתי עובדתי ומבחן סיבתי משפטי. המבחן הסיבתי העובדתי מתמצה לרובבסיבה - בלעדיה אין. המבחן הסיבתי משפטי הוא מבחן של סיכון. נזק נגרם "עקב"שימוש ברכב מנועי, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר.
ו. תיקון מס' 8 לא הסתפק בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ושל "שימוש ברכבמנועי". בנוסף להגדרה הבסיסית הוסיפה הכנסת בתיקון מס' 8 שלשה מצבים נוספים אשרהם בגדר "תאונת דרכים" ומצב אחד אשר אין לראותו כ"תאונת דרכים". כל 4 החזקותהחלוטות הן ביטוי למצבים ספציפיים שנדונו בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון. חלקןעולה בקנה אחד עם המבחן התעבורתי וחלקן נותן ביטוי למבחן היעודי לעניין הגדרתתאונת דרכים. באופן כללי, במקום המבחן היעודי שהגדיר את הדיבור "תאונת דרכים"עד לחקיקת תיקון מס' 8, בא עתה המבחן התעבורתי.
ז. באשר לשלבי התהליך הפרשני - תיקון מס' 8 מבוסס על הגדרה בסיסית של הדיבור"תאונת דרכים", לאחריה באות 3 חזקות חלוטות שלפיהן יראו במצבים מסויימים תאונתדרכים וחזקה חלוטה אחת שלפיה לא יראו מצב מסויים כתאונת דרכים. בשלב הראשון עלהשופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת זו עליולבחון אם היה במאורע "שימוש" ואם המאורע נגרם ע"י "רכב". אם האירוע אינו נופלבגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשניולבחון אם המקרה נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. אם כך הדבר יעבור השופטלשלב נוסף ויבחן אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת. כאשר האירועאינו נכנס למסגרת ההגדרה הכללית של תאונת דרכים, אך הוא נכנס למסגרת החזקההחלוטה המרבה, הרי יד החזקה החלוטה המרובה היא על העליונה. כך אם לא מתקיימיםהיסודות של ה"שימוש" לפי ההגדרה הכללית, כך בהגדרת הקשר הסיבתי, כך בהגדרת מהותהמאורע הנדרש בגדרי ההגדרה הבסיסית.
ח. בענייננו, המאורע נגרם בעת טעינה של מטען על משאית. הטעינה נעשתה באמצעותניצול הכח המכני של המשאית אשר הפעיל מנוף המחובר לרכב. מכח קביעתו המפורשת שלתיקון מס' 8, נזק גוף הנגרם עקב טעינה של מטען על "רכב" או פריקתו ממנו, אינונזק הנגרם עקב "שימוש" ברכב מנועי, אפילו מדובר בטעינה ופריקה שהם "למטרותתחבורה". כיוון שכך מגיעים לשלב השני של התהליך הפרשני ועל השופט לבחון אםהמאורע שבפניו מקיים את דרישותיה של אחת החזקות החלוטות המרבות. מבין 3 חזקותמרבות, הנוגעת לענייננו היא זו הקובעת כי "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרםעקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודוהמקורי.
ט. החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכח המכני של הרכב" מכוונת לכל אותם מקרים בהםהרכב הוא "רב תכליתי". זהו רכב אשר על פי יעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה(הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות, שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית,המנצלות את כוחו המכני של הרכב. התאונה עצמה נגרמה במסגרת ניצול כוחו המכני שלהרכב להגשמתן של פעולות נוספות אלה, ובלבד שאותה עת "לא שינה הרכב את ייעודוהמקורי".
י. אם הרכב הוא "חד יעודי" ויעודו הוא תעבורתי בלבד, לא תחול החזקה החלוטהמקום שהטעינה והפריקה נעשתה תוך שימוש "מאולתר" בכח המכני של הרכב. לעומת זאת,כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכח המכני של הרכב העומד הוא חלק מייעודו המקורישל הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל יעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך טעינהופריקה, נופל לגדר החזקה חלוטה בעניין "ניצול הכח המכני של הרכב".
יא. המקרה אינו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית, שכן מדובר בטעינה כשהרכב עומדובמצב דברים זה הטעינה אינה בגדר "שימוש ברכב מנועי". ברם, המאורע נופל לגדרהחזקה החלוטה המרבה הנוגעת "לניצול הכח המכני של הרכב". עניין לנו ברכב שיעודוהמקורי הוא "דו תכליתי". המשאית משמשת להובלת משא וייעוד זה הוא תעבורתי והיאמשמשת על פי ייעודה המקורי גם להרמת מטען והורדתו. ייעוד זה אינו תעבורתי. נזקהגוף נגרם למערער עקב השימוש בייעוד המקורי הלא תעבורתי. נזק גוף זה נגרם עקבניצול כח המנוע של הרכב ויש לראות את האירוע כ"תאונת דרכים".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב'שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שלמה לוי למבקש, עו"ד שלמהברקוביץ למשיבים. 28.11.96).
ע.א. 4469/95 - חדר יונס דראושה נגד אררט חברה לביטוח בע"מ
*הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי נצרת - ת.א. 288/92 - הערעור נדחה).
א. המערער, קבלן עצמאי, הוא בעל טרקטור. הוא עבד יחד עם עובד שלו שנהגבטרקטור באתר עבודה. הטרקטור שימש לביצוע חפירה. בחלקו הקדמי של הטרקטור, וכחלקאינטגרלי ממנו, מצוייה "כף". בחלקו האחורי של הטרקטור וכחלק אינטגרלי ממנו,מצוייה "זרוע". על הזרוע היה מורכב אותה עת "פטיש". לצורך המשך העבודה היה צריךלהחליף את ה"פטיש" ב"סל". לשם התקנת ה"סל" במקום ה"פטיש" היה צריך להזיז אתה"סל" ממקומו, ולהניחו בתנוחה מסויימת לשם הרכבתו על זרוע הטרקטור. הנהג דחף אתה"סל" ממקום עמידתו לתוך הכף הקדמית. המערער משך את ה"סל" לתוך הכף ותוך כדימשיכת הסל החליק המערער, כנראה משמן או גריז שהיו על הכף הקדמית, נפל ונפגעבגבו. כל אותה עת פעל המנוע של הטרקטור.
ב. המערער תבע את חברת הביטוח וטען כי התאונה (העצמית) היא "תאונת דרכים"כמשמעות דיבור זה בחוק הפיצויים כפי שתוקן בתיקון מס' 8. ביהמ"ש המחוזי לא קיבלאת הטענה ודחה את התביעה. הוא קבע כי נזק הגוף נגרם למערער לא עקב "שימוש" ברכבמנועי, שכן התאונה נגרמה בעת "טעינה" על הכף של הטרקטור. כן קבע כי החזקההחלוטה בדבר "ניצול הכח המכני של הרכב" אינה חלה, שכן הטעינה היתה "ידנית",ואין קשר סיבתי בין נזק הגוף שנגרם למערער לבין ניצול הכח המכני של הטרקטור.הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש העליון התייחס לשאלה אם התאונה בה נפגע המערער מקיימת את דרישותיהשל ההגדרה הבסיסית ל"תאונת דרכים" המצוייה ברישא של הגדרת הדיבור "תאונת דרכים"בסעיף 1 לחוק הפיצויים כפי ששונה בתיקון מס' 8, ולשאלה אם התאונה בה נפגעהמערער, אם אינה נופלת למסגרת הגדרה בסיסית, מקיימת את דרישותיה של החזקההחלוטה, לפיה יראו כתאונת דרכים מאורע הגורם נזק גוף אשר נגרם עקב "ניצול הכחהמכני של הרכב".
ד. לעניין ההגדרה הבסיסית - אין לראות את הפעולה שעשה המערער כפעולת "שימוש"כהגדרת הדיבור בתיקון מס' 8. אם יהיה ממויין האירוע כ"טעינה" כי אז אין לראותבפעולת המערער משום "שימוש" ברכב שכן תיקון מס' 8 מוציא במפורש טעינתו של מטעןאו פריקתו של רכב עומד. אפשרות אחרת היא לראות באירוע משום "טיפול" ברכב, אך גםאז הטיפול אינו "טיפול דרך" הכלול בהגדרה אלא מהווה "טיפול בית". אשר לשאלה אםהתאונה נכנסת להגדרה של פעולה "למטרות תחבורה" - שימוש הוא "למטרות תחבורה" אםהוא בגדריו של סיכון תעבורתי אשר ייעודו התעבורתי של הרכב גורם. על פי גישה זו,הפעולות שעשה המערער בטרקטור, בהחליפו את הפטיש בסל, אינן "למטרות תחבורה".אמת, פעולות אלה הן בגדר יעודו הטבעי של הטרקטור, אך אין הן בגדר יעודו
התעבורתי. הטרקטור הוא רכב "רב ייעודי" והטיפול שעשה בו המערער נוגע לייעודוהלא תעבורתי.
ה. עולה השאלה אם התאונה נתפסת בגדר אחת החזקות החלוטות שבהתקיימן רואיםתאונה כ"תאונת דרכים". החזקה הנוגעת לענייננו יכולה להיות זו שלפיה יראו כתאונתדרכים גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמורלא שינה הרכב את ייעודו המקורי". גם מבחינה זו אין לומר כי מדובר בתאונת דרכים.התאונה נגרמה בשל פעולה "ידנית" של המערער ללא שימוש בכח המכני של הטרקטור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב'שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד חאלד א. זועבי למערער, עו"ד יזרחאלמוג למשיבה. 28.11.96).
ע.א. 6000/93 - עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נגד האשם רג'בי ואח'
*הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 419/92 - הערעור נדחה).
א. המשיב נהג ב"מנוף מערבל". המערבל היה מבוטח אצל המשיבה השניה. הוא הגיעלאתר בניה כשהוא נושא עימו בטון מוכן ונעצר במרחק כ-10 מטר מגדר בטון בגובה שלכ-4 מטר שהיתה בתהליך הקמה. הבטון נפרק מן המערבל בעזרת משאבת בטון הנפרדתמהמערבל. ממשאבת הבטון נמשך צינור נייד באורך של כ-30 מטר. משאבת הבטון הופעלהע"י המנוע של המערבל. המנוח פואז קואסמה עסק ביציקת גדר הבטון ואחז בצינורהנייד כדי לפרק את הבטון לתבנית הגדר. מעל לגדר הבטון ובסמוך למשאבה היו מצוייםחוטי חשמל של מתח גבוה ותוך כדי כיוון הצינור הנייד הוסט הצינור לעבר חוטיהחשמל והמנוח התחשמל ומת.
ב. עזבון המנוח ואלמנתו תבעו את העובד שנהג במערבל ואת חברת הביטוח. המערעריםטוענים כי המנוח נפטר ב"תאונת דרכים" כמשמעות דיבור זה בחוק הפיצויים לנפגעיתאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעותה בתיקוןמס' 8 לחוק הפיצויים. נקבע כי התאונה אינה נופלת למסגרת ההגדרה הבסיסית שלתאונת דרכים ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרותתחבורה") שכן השימוש במערבל לא היה "למטרות תחבורה". ביהמ"ש המחוזי בדק אםהתאונה נכנסת למסגרת החזקה החלוטה המרבה שלפיה יראו כתאונת דרכים גם "מאורעשנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב" ופסק כי התאונה לא נגרמה "עקב" ניצול הכחהמכני של הרכב. לדעת ביהמ"ש הדיבור "עקב" מצביע על קשר סיבתי משפטי וקשר כזה לאהתקיים. הערעור נדחה.
ג. לצורך קביעה אם תאונה נכנסת למסגרת תיקון מס' 8 יש להבחין בין שני חלקיההעיקריים של ההגדרה בדבר "תאונת דרכים". החלק הראשון של ההגדרה קובע את ההגדרההבסיסית של "תאונת דרכים" והחלק השני קובע חזקות חלוטות - 3 חזקות מרבות וחזקהממעטת אחת - אשר בהתקיים מרכיביהן יראו, או לא יראו, כתאונת דרכים גם אתהאירועים הקבועים בהן.
ד. אשר לשאלה אם מתקיימות בענייננו דרישותיה של ההגדרה הבסיסית - די לציין כיהתאונה נגרמה בשל פריקתו של הבטון מהמערבל ופריקתו של מטען הוצאה במפורש מהגדרתהדיבור "שימוש" ע"י החוק. הפעלת הרכב לא נעשתה "למטרות תחבורה". היא נעשתה תוךניצול ייעודו הלא תעבורתי של הרכב. הסיכון שבגינו מצא המנוח את מותו לא היהסיכון תעבורתי.
ה. אשר לשאלה אם מתקיימות דרישות החזקה החלוטה המרבה בדבר "ניצול הכח המכנישל הרכב" - גם בעניין זה התשובה היא שלילית. ביסוד חזקה חלוטה זו עומדים מצביםשונים בהם "רכב מנועי" הוא בעל יעוד דו (או רב) תכליתי. אחד מיעודיו הוא
תעבורתי. יעוד אחר - ותנאי הוא כי יעוד זה יהיה ייעודו המקורי - אינו תעבורתי.על פי תנאי החזקה החלוטה, אם מאורע גרם נזק גוף עקב ניצול הכח המכני של הרכב,ובעת ניצול כח מכני זה לא שינה הרכב את יעודו המקורי הלא תעבורתי, יראו במאורעזה "תאונת דרכים". בענייננו אינם מתקיימים יסודותיה של חזקה חלוטה זו. לאמתקיים התנאי כי האירוע היה "עקב" השימוש בכוחו המכני של הרכב המנועי.
ו. הדרישה כי התאונה נגרמה "עקב" ניצול כוחו המכני של הרכב מבטאת דרישה שלקשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי המשפטי הוא בענייננו מבחןהסיכון. היינו, הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוקלהטיל אחריות. בענייננו, המנוח החזיק בידו צינור נייד שהיה מחובר למשאבת הבטון.זו הופעלה ע"י המנוע של המערבל. הצינור נגע בחוטי החשמל ואין לומר שהפגיעה באהלמנוח מסיכון שנוצר כתוצאה מניצול הכח המכני של המערבל. אילו נפגע המנוח מהבטוןשהוזרם בצינור הנייד, או מזרם חשמלי שמקורו בכח המוטורי של המנוע, ניתן היהלומר שהנזק הוא בתחום הסיכון של ניצול הכח המכני של המערבל. לא כן כאשר הפגיעהבאה מחוטי החשמל והסיכון שיצרו חוטים אלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב'שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עו"ד ליפאליאור למשיבים. 28.11.96).
ע.א. 5500/94 - צבי ואסתר בלאו נגד שרה פרידמן ואח'
*פירוש הוראה בצוואה כהוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש". *טענת השפעה בלתי הוגנת לעניין קיום צוואה. *הגשת ערעור נגדי כאשר אין הוא נובע מהערעור הראשי(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 5738/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעורהנגדי נדחה).
א. המנוח מאיר שפרלינג היה נשוי לגב' הילדה שפרלינג (להלן: המנוחה). בני הזוגהיו חשוכי ילדים. ביום 1.11.79 ערכו בני הזוג צוואות הדדיות. המנוחה הורישהבצוואתה את רכושה למנוח וקבעה בצוואתה הוראות נוספות וצוואה דומה ערך גם המנוח.המנוחה נפטרה ביוני 85 וכעבור כשנתיים החל המנוח להתגורר עם גב' אסתר ברודר.באוגוסט 91 הלך המנוח לבית עולמו והותיר אחריו 3 צוואות. הצוואה הראשונה שלפיהיורשת המנוחה את המנוח ולאחר מכן יורשים אחרים כפי שיובא להלן, צוואה שניהמנובמבר 90 בה מוריש המנוח לגב' ברודר את זכויות השימוש והמגורים בדירתםהמשותפת וכספים בחשבונותיהם המשותפים, לאחותו גב' סאבו סכום כסף נתון ואת "שאררכושו" לגב' פרידמן בת אחותו ולבעלה, וצוואה שלישית מיוני 91 בה הוא מוריש את"שאר רכושו" לבני הזוג בלאו, אחיינה של גב' ברודר ואשתו במקום לבני הזוגפרידמן.
ב. בביהמ"ש המחוזי התעוררו מספר שאלות ובכללן האם הצוואה השלישית תקפה ומהוהיקף עזבון המנוח, כאשר שאלה זו תלוייה בפרשנות צוואת המנוחה, אם היא כוללתהוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש". סעיף 7 של צוואת המנוחה אומר כך"במקרה, וביום פטירתי, בעלי מאיר שפרלינג לא יהיה בחיים, אז כל רכוש מכל סוגשהוא... יעבור אחרי פטירתי ופטירת בעלי מאיר שפרלינג ליורשים הבאים...". כאן באהפירוט של היורשים השניים שהם המשיבים. המערערים טוענים כי יש לראות בסעיף זההוראת "יורש במקום יורש" כמשמעותה בסעיף 41 לחוק הירושה, כך שעניינו רק אםהיורש הראשון לא יהיה בחיים בפטירת המוריש, ואילו אם היורש הראשון בחיים בפטירתהמוריש הוא יורש את כל הרכוש ויכול לעשות בו כרצונו. המשיבים מאידך ביקשו לראותבסעיף זה הוראת "יורש אחר יורש" כמשמעותה בסעיף 42(א) לחוק הירושה הקובע כי"המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון...". כל אחדמהצדדים תמך טיעוניו בהוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה, שלפיו מפרשים צוואה לפי
אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה -כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר ב"יורש אחר יורש" כהגדרת סעיף 42(א) הנ"ל.לדעתו, הנסיבות תומכות בפירוש זה לצוואה שכן ההסדר שבין בני זוג חשוכי ילדיםשבו הם מצווים את רכושם אחד לשני, ולאחר מותם לקרובי משפחה של בני הזוג, הינוהגיוני ועולה בקנה אחד עם נסיון החיים. כן קבע ביהמ"ש כי הצוואה השלישית תקפה.המערערים מערערים על הקביעה שמדובר ב"יורש אחר יורש" ולא ב"יורש במקום יורש"ואילו המשיבים מערערים על כך שלא נפסלה הצוואה השלישית. ערעורם של המערעריםנתקבל ושל המשיבים נדחה.
ד. המערערים העלו טענה דיונית והיא כי תהא אשר תהא הפרשנות של צוואת המנוחה,לא היה זה ראוי לדון בה במסגרת ההליך שהתקיים בביהמ"ש בבקשות לקיום הצוואותהשונות של המנוח, נושא שאינו קשור בשאלת היקף העזבון. ברם, השאלה הועלתהמלכתחילה בביהמ"ש המחוזי כאחד הטעמים של המשיבים בהתנגדותם לצוואות השניהוהשלישית. הם כרכו בהתנגדותם גם את הטענה כי כל צוואה של המנוח שתקויים אינהכוללת את עזבון המנוחה. המערערים לא התנגדו לדיון בביהמ"ש המחוזי ואת טענתםהפרוצדורלית הם מעלים לראשונה בערעור. כיוון שכל הצדדים המעוניינים נטלו חלקבהליכים בביהמ"ש המחוזי ובערעור אין עוד מקום להטיל על הצדדים התדיינות נוספתויש להכריע בעניין זה כאן ועתה.
ה. אשר לפרשנות הראוייה של סעיף 7 בצוואת המנוחה לעניין היקף העזבון - כדילעמוד על אומד דעתה של המצווה יש לפנות תחילה לצוואה עצמה, והכוונה לבדיקתהצוואה כולה על כל הוראותיה. טענות המערערים בסיכומיהם כי הצוואה כולה, תוכנהואופן ניסוחה תומכים בפירוש של "יורש במקום יורש" יש לקבלן. לפיכך יש לקבל אתהערעור על פירוש צוואת המנוחה.
ו. אשר לערעור שכנגד בדבר תקפותה של הצוואה השלישית - המערערים טענו כי ישלדחות את הערעור שכנגד על הסף משום שאין הוא נובע מהערעור העיקרי. אכן, ספק אםהערעור שכנגד נובע מהעניין אשר בגינו הוגש הערעור. עם זאת, קיימים שיקוליםשלפיהם ראוי להותיר פתח רחב להגשת ערעור שכנגד. כפי שנקבע, אין לקפח בעל דיןשהעדיף להותיר על כנו את פסק דינה של הערכאה דלמטה. ספק בנוגע לזיקה המהותיתבין ערעור שכנגד לבין הערעור, צריך לפעול לטובת אותו בעל דין שביקש לשים קץלסכסוך ע"י אי הגשת ערעור. ביסודה של גישה זו המגמה להרתיע בעלי דין מלערערולמעט ריב. ברם, אין צורך להכריע בשאלה הדיונית, שכן המסקנה הסופית, לאחר בדיקתטענות המשיבים היא שיש לדחות את ערעורם.
ז. הטענה העיקרית של המשיבים הינה כי הצוואה השלישית נעשתה תחת השפעה בלתיהוגנת. נוכח הקושי הטבוע באפשרות להוכיח את רצונו החפשי של אדם שאיננו עוד ביןהחיים והצורך לעמוד על צפונות רצונו, נעזרים פעמים רבות בכללי הראיות ובדרך כללמה שמכריע איננו הוכחת העובדות, אלא השימוש בחזקה ובכללי דיני הראיות לענייןנטל ההוכחה. על פי ההלכה, כאשר המתנגד לצוואה הוכיח קיום נסיבות המצביעותלכאורה על יחסי תלות "יסודית ומקיפה" בין המצווה לאדם אחר, אשר לו מיוחסת השפעהבלתי הוגנת, עובר הנטל אל כתפי מי שמבקש לקיים את הצוואה, להוכיח כי הצוואהאינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. לשם קביעת קיום יחסי תלות מהסוג האמור, עלביהמ"ש לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי לגמול למישהיטיב עם המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותהתלות.
ח. ביהמ"ש המחוזי שמע עדויות ביחס למצבו של המנוח כאשר שינה את צוואתו השניהוערך את הצוואה השלישית. ביהמ"ש בחן את מכלול הנסיבות, שמע עדויות הצדדיםהמעוניינים ועדות רופא שבדק את המנוח. מסקנת ביהמ"ש היתה שלא הוכחו נסיבותהמצדיקות העברת נטל ההוכחה לכתפיהם של המערערים. המסקנה בדבר העברת נטל ההוכחההיא אכן מסקנה משפטית, אך בעניין דנא מושתתת היא על העובדות כפי שנקבעו על יסודהתרשמות מחומר הראיות. לפיכך אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהנטללהוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת לא הועבר לשכמם של המערערים, ואילו הטועניםלקיומה של השפעה פסולה כזו לא הרימו את נטל ההוכחה.
ט. פסה"ד ניתן מפי השופטת בייניש. המשנה לנשיא ש. לוין העיר כי העובדה שענייןפירוש צוואת המנוחה ותוקף הצוואה השלישית נדון באותו הליך, אינה מעוררת ספקבדבר היותם של עניינים אלה נפרדים זה מזה, ומטעם זה, בהיעדר ערעור מצד המשיבים,אין צורך לדון בתקפה של הצוואה השלישית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. עוה"ד י. פריצקי ונ. כרמל למערערים, עוה"ד א. קנטי ומ. אריאן למשיבים.19.11.96).
רע"א 6733/96 - מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ נגד כדורי... בע"מ ואח'
*תשובות לשאלון (הבקשה נדחתה).
הרקע להתדיינות בין הצדדים הוא פרסום כתבה בעיתון שלפיהפרוייקט מגורים בשם "לב בית הכרם" המשווק ע"י המשיבה, לא יהיה ראוי למגוריםבגלל הרעש של כביש מס' 4 שיעבור בסמוך. הוגשה תביעה ע"י המשיבה נגד העיתון,כתבים ועורך העיתון. המבקשת היא צד שלישי שאליה שלחו הנתבעים הודעת צד ג'.המבקשת ביקשה לקבל מהמשיבה פירוט של כל התביעות שהוגשו נגדה במשך 5 השנים שקדמולפרסום בכל עניין ונושא שהוא. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי "השאלה הינהמכבידה ואינני סבור כי מן הראוי לחייב את התובעים (המשיבה) לתת במסגרת זו פירוטשל כל התביעות שהוגשו נגדה כמבוקש". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה שנשאלה היא כללית וגורפת. היא מכבידה בכל מקרה ללא קשר למספר התביעותשהוגשו נגד המשיבה במשך 5 שנים. גם אם לא הוגשו כלל או לא הוגשו תביעות רבות,הרי הפירוט המבוקש מכביד, הן מבחינת הנושא והן מבחינת הזמן. יש ממש בטענתהמשיבה כי השאלה אינה רלבנטית. לאור טיב הפרסום העומד במרכז ההתדיינות, איןלכאורה רלבנטיות לשאלה שנשאלה גם אם המשיבה טוענת לשמה הטוב שנפגע. יתירה מזו,מהשאלה עולה נימה של נסיון "לדוג" אינפורמציה לנגח בה מתחרה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. פוזנר למבקשת. 28.11.96).
בג"צ 7566/95 - אלכסנדר דרייב ורגינה דרייב נגד שר הפנים
*ביטול אשרת עולה שהושגה בטענות כוזבות שהמבקשת היא יהודיה (העתירה נדחתה).
העותרת השניה נולדה לאם יהודיה אך סמוך לעלייתה מבריתהמועצות המירה את דתה לדת הנוצרית. בן זוגה של העותרת, העותר הראשון, אינויהודי. בטופס שמילאו העותרים בשגרירות ישראל במוסקבה צויין לגבי העותר כי הואבן הלאום האוקראיני ובסעיף הדת צויין "לא מאמין" בטופס של העותרת צויין כיהלאום "יהודי" ובסעיף הדת צויין "לא מאמינה". על סמך טפסים אלה קיבלה העותרתאשרת עולה כיהודיה והעותר קיבל את האשרה כבן זוגה של יהודיה. כשמילאו העותריםבארץ טפסים לשם קבלת תעודת זהות ציינו הם את דתם כנוצרית. כיוון שכך הודיע מנהלמינהל האוכלוסין על הכוונה לבטל את אשרות העולה על פי סעיף 11(ב) לחוק הכניסהלישראל. העתירה נדחתה. לנוכח הנסיבות אין מקום להתערב בקביעת שר הפנים כי
העותרים השיגו את אשרות העולה שלהם ע"י מצג כוזב בשגרירות ישראל במוסקבה. ממילאגם אזרחותם ותושבותם של העותרים הושגו שלא כדין.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד גב' לינדהבראייר לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 21.11.96).
בש"פ 8044/96 - פגי לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה כי יחד עם אחרנטל בכח מגופו של המתלונן כיס מותן (פאוץ') שהחזיק על גופו וכן תלשה העוררת בכחשרשרת זהב מעל צווארו של המתלונן. במהלך השוד, נאמר בכתב האישום, תקפו העוררתוהאדם השלישי את המתלונן, היכו אותו, והעוררת חתכה את ימינו בסכין. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגדהעוררת אם כי כדבריו קיימות "תמיהות מספר" בחומר הראיות. הערר נתקבל.
התמיהות שביהמ"ש עמד עליהן הינן לא אך תמיהות אלא תמיהות גדולות. כך הוא,למשל, באשר לכך שהמתלונן לא מסר את פרטי העוררת בגירסתו הראשונה; זיהוייה שלהעוררת בידי המתלונן היה ע"י עימות - ועימות אינו זיהוי. אף שלעימות נודע משקלכלשהו, הנה בנסיבות העניין דומה שמשקלו אינו כבד במיוחד; לדברי ביהמ"ש המחוזיהודתה העוררת כי נכחה בזירת העבירה בעת האירוע, ואולם עיון בהודעתה מלמד כימספר שורות לאחר מכן היא טוענת כי לא היתה כלל במקום. העוררת מכורה לסמיםומשקלה של "הודאתה" אינו כבד במיוחד. כמו כן, העוררת טענה לאליבי והמשטרה לאעשתה דבר כדי לבדוק אותו אליבי. ועל כל אלה: העוררת לא נחקרה על דבר זהותו שלאותו אדם שלישי והמשטרה לא חקרה כלל באשר לזהותו של האדם השלישי. בכל הנסיבותיש להורות על שחרורה של העוררת ממעצרה בערובה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' ד. מרשק-מרום לעוררת, עו"ד א. פטר למשיבה.19.11.96).
ע.פ. 5361/96 - ליאוניד דון נגד מדינת ישראל
*גזירת עונש העולה על העונש המירבי (הערעור נתקבל).
צודק המערער בטענותיו כי משלא גזר ביהמ"ש קמא עונש נפרד לכלעבירה בה הורשע המערער, אלא עונש אחד לכל העבירות, אין העונש יכול לעלות עלהעונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה החמורה ביותר. לפיכך יש לקבל את הערעור באופןשעונש המאסר שיוטל על המערער יועמד על 3 שנים מתוכן שנתיים בפועל והיתרה עלתנאי כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד אגמי למערער, עו"דגרנות למשיבה. 29.10.96).
בג"צ 8335/96 - בניאן יוסף נגד לשכת עוה"ד בישראל
*בקשה להתערבות בג"צ בציון בבחינת התמחות בכתב של לשכת עוה"ד (העתירה נדחתה).
העותר השלים את תקופת התמחותו וניגש למבחן התמחות בכתבשנערך בלשכת עוה"ד. נמסר לו כי לא עמד בבחינה שכן זכה ב-58 נקודות כאשר הציוןהנחשב כ"עובר" הוא 60 נקודות. העותר עיין בדף התשובות שהכינו עורכי המבחןושהיווה בסיס להשוואה עם המבחנים ובעקבות זאת הגיש ערעור על הציון שניתן לוומשנדחה הערעור פנה לבג"צ. עתירתו נדחתה. טענתו העיקרית של העותר היא כיתשובותיו לחמש מן השאלות שנכללו במבחן ושנפסלו כלא נכונות, היו ראויות להתקבלכתשובות נכונות. בטענה זו אין כדי להעמיד עילה לעתירה, שכן בג"צ אינו יושבכערכאת ערעור על הכרעות הבוחנים בבחינות ההתמחות של לשכת עוה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. 25.11.96).
בש"פ 7776/96 - גבי שמואל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר התגרש מאשתו ועל אףגירושיו מקנא הוא לה. בנסיונו של העורר להפריד בין גרושתו לבין פלוני שהיה בקשרקרוב עימה, איים על גרושתו כי יפגע בה אם לא תנתק קשריה עם אותו פלוני. לאחותהשל גרושתו אמר כי ירצח את גרושתו אם לא תיענה לו. לגרושתו אמר כי ירצח אותהויתאבד. ואכן, ביום 31.8.96, לאחר חצות, הגיע העורר לדירת גרושתו וירה באקדחומספר כדורים לעברה. שני כדורים פגעו באשה ואילו חברה הצליח להימלט מפגיעה גםבו. העורר הואשם בעבירות של איום ונסיון לרצח וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עדתום ההליכים. הערר נדחה.
עיקר הדיון נסב על בקשת הסניגור להורות על חלופת מעצר. הוצגה חוות דעתו שלתת אלוף במילואים נתק'ה ניר וחוות דעתו של תת אלוף במילואים בנצי וינר מי שהיהמפקד הנח"ל. וינר הודיע בכתב ובעל פה כי הוא מוכן שהעורר יתגורר בביתו עד לסיוםההליכים והוא ערב לכך כי העורר לא יצא את הבית אלא יחד עימו. כן הבטיח כי אםיפר העורר את "מעצר הבית" הוא יודיע על כך מיד למשטרה. אך אין די בכך. הנסיבותמראות שמדובר במצב נפשי קשה שהעורר שרוי בו, ואותו מצב נפשי דרדר אותו כדי כךשהוא יכול לירות בגרושתו ובחברה. בנסיבות אלו, בתי המשפט לא ירימו את תמורתםלהגנת האדם והחברה אם יורו על שחרורו של העורר ממעצרו לעת הזו. אין לקבל אתהתחייבותו של וינר כמספקת ונתקיימו בענייננו הוראות סעיף 21א(א)(1) לחסד"פ שבשלנסיבת העבירה או מהותה קיים יסוד סביר לחשש כי הנאשם יסכן את חייו של אדם או אתבטחונו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד נ. בטיטו לעורר, עו"ד ט. ורנר למשיבה. 8.11.96).
בש"א 7846/96 - חיים יגרמן ואח' נגד יוסף ליבנה
*בקשה להעברת דיון מבימ"ש בחיפה לעיר אחרת בטענה שהתובע הוא עו"ד מקובל בקרב שופטי חיפה (בקשה להעברת מקום הדיון מחיפה למקום אחר - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש נגדהמבקשים תביעה בגין לשון הרע בשל כתבה שהועברה ע"י המבקשים למערכות עיתוניםבחיפה. המבקשים טוענים כי מן הראוי להעביר את הדיון בתובענה לבימ"ש אחר שלאבמחוז חיפה, משום שהמשיב הינו עו"ד ידוע ומקובל בקרב שופטים רבים ועורכי דיןבמחוז, וכי מטעמים של מראית פני הצדק וקשריו החברתיים של המשיב, מן הראוי כיהתביעה תועבר לדיון בבימ"ש שאינו בחיפה. המשיב שולל את הבקשה ומציין כי המבקשבעצמו הגיש תביעה נגד המשיב לביהמ"ש לתביעות קטנות בחיפה ותביעה זו אוחדה עםהתביעה הנדונה. כן מציין המשיב כי הטיפול המהיר בתיק אינו פועל יוצא של "קשריו"אלא פרי יעילות שיפוטית גרידא. הבקשה נדחתה.
גם אם המשיב הוא כפי הנטען "בעל קשרים רבים" ומוכר בקרב השופטים בחיפה, איןבכך כדי לפסול את כל השופטים המוכרים לו והמכירים אותו מלדון בעניינו. כך הדברבייחוד לאור העובדה כי המשיב הינו עו"ד במקצועו, ומטבע הדברים הוא מוכר בקרבשופטים ונושאי תפקידים שיפוטיים אחרים. אם יש בידי המבקשים עילה לפסילת השופטהיושב בדין בעניינם - עליהם לבסס עילה זו כנדרש ולפנות לביהמ"ש בבקשה לפסולעצמו, ולא בבקשה להעברת הדיון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד פז מוזר למבקשים, עו"ד שמעון שר למשיב. 27.11.96).
בש"פ 7468/96 - אהרון בן עיון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יריות לכיוון בדואים כדי שיפנו שטח מסויים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בספטמבר 96, בליל שבת לאחר חצותלילה, יצא העורר מביתו בישוב כוכב יעקב כשהוא חמוש בעוזי שבו החזיק ברשיון והלךלתחנת הדלק בפסגות ליד הכפר ג'בע. העורר ציווה על שלשה בני משפחה בדואית,
שהתיישבו במקום לפני כן, להסתלק משם. אחרי שהתעורר ביניהם ויכוח פתח העורר באשוירה שלשה כדורים בכיוון רגליהם. כשהגיע למקום כח של חיילי צה"ל ירה העורר גםלעבר אחד החיילים. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בעררו איןהסניגור חולק על העובדות הנזכרות אך מנסה למעט ממשקלן. לדעתו מדובר באדם ישרדרך העובד ומפרנס בכבוד את משפחתו, שעשה את מעשיו משום שנכנסה בו רוח שטותואולי גם הטיפה המרה. כן טען שאין לייחס משקל להרשעה קודמת אחת בהנחת חומריחבלה שבה הורשע העורר בשנת 83 ועליה נתן את הדין. הוא ביקש להביא בחשבון את מצבבריאותה החמור של אשתו הנכה והעובדה שהוא אב ל-4 ילדים קטנים שיש לטפל בהם.הערר נדחה.
גם בהנחה שהעורר עשה מעשיו משום שנכנסה בו רוח שטות, וגם אם כל הטענות בדבריושר אורחות חייו נכונות הן, הרי מעשיו של העורר עונים בו ומעידים עליו שהואעלול לסכן את בטחון הציבור. זאת, בעיקר, בהתחשב בהרשעתו בעבר בעבירה שהיה כרוךבה סיכון לחיי אדם. אם עשה מעשה בעבר הרחוק וחזר ועשה מעשה בעבר הקרוב, מילידינו יתקע שלא תנוח עליו הרוח מחר ושוב הפעם יחזור ויעשה מעשה? יתר על כן,העבירות הנדונות נעברו תוך שימוש בנשק שנמסר לעורר ברשיון, כשהעורר מפר אתהאמון שניתן בו ומשתמש בנשק שלא למטרתו. בנסיבות אלה שחרור בערובה אין בו כדילהשיג את מטרת המעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ר. בר-חיים לעורר, עו"ד ש. טובבין למשיבה.31.10.96).
בש"פ 7814/96 - ולדימיר ליטבק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה לשם מין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של חטיפהלשם מין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טועןכי חלקו של העורר במעשה הנפשע המיוחס לו ולחבריו לא היה אלא שולי בלבד וביהמ"שהמחוזי התייחס אליו כאילו היה מן העבריינים העיקריים. ברם, העורר נטל חלקבחטיפתה של נערה, הוא מודה במעשהו, וגם מי שחלקו בחטיפת נערה הוא שולי - יחסיתלחבריו - גם הוא עושה מעשה הנושא אות של חומרה מיוחדת ומוכיח כי מסוכן הואלציבור. בכגון דא אין מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד א. כהן וע. כהן לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה.8.11.96).
בג"צ 7971/96 - אלתי ברק נגד צה"ל
*בקשה של חייל כי מפקדו יספק לו נשק קל מחמת מצב בריאותו (העתירה נדחתה).
העותר הינו חייל בשירות סדיר, וקובלנתו היא שמפקדו אינומספק לו נשק מסוג 16-M קצר, על אף שקצין רפואה אישר כי הוא "חייב לשאת נשק קצרלמשך 3 חודשים". העתירה נדחתה. טענת העותר תמוהה. לא נשמע כי רופא או קציןרפואה מורה למפקד בצה"ל איזה כלי נשק שיספק לחייל. ואכן, קצין הרפואה לא נתכווןכלל להורות למפקד כי יספק כלי נשק פלוני לעותר. כוונתו לא היתה אלא זו שהעותראסור לו לשאת - מטעמי בריאות - רובה 16-M ארוך שהוא כלי כבד. אם הניסוח אינוברור הכוונה ברורה. בין כך ובין אחרת: עניינו של העותר חייב למצוא את פתרונובמסגרת הצבא, בין אם בהחלטת המפקד, בין בהחלטת נציב קבילות החיילים ובין בהחלטתהפרקליטות הצבאית ובין בכל דרך אחרת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. 12.11.96).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 5588/96 ואח' - מרשם פלילי לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. *זכות ─ עיון במסמכים לפי חוק המרשם הפלילי כוללת גם זכות לקבל ─ תדפיס מהמידע ................................................226 ─* בג"צ 3520/95 - דיון בבי"ד רבני בהרכב חסר מהווה חריגה מסמכות. *הרכב ביה"ד ─ ששמע את התיק צריך לתת את פסה"ד ..................................226 ─* ע.א. 3055+3197/93 - טענת הטעייה בזכרון דברים לשכ"ט אדריכל. *גובה הפיצוי ─ בשל הפרת הסכם שכ"ט לאדריכל ..................................227 ─* דנג"צ 6490/96 - סמכות נגררת לקביעת חינוך הילדים .................................228 ─* רע"א 5088/96 - הגדלת הערבות לצורך המשך קיומו של צו מניעה זמני נגד תשלום ─ שיק .............................................................228 ─* בג"צ 6271/96 - החלטת היועהמ"ש שלא להגיש תביעה פלילית בגין פרסום מודעה ─ שלדעת העותר יש בה משום המרדה ....................................229 ─* רע"א 8061/95 - הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים .......230 ─* ע.א. 4469/95 - הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים .......232 ─* ע.א. 6000/93 - הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים .......233 ─* ע.א. 5500/94 - פירוש הוראה בצוואה כהוראת "יורש אחר יורש" או "יורש ─ במקום יורש". *טענת השפעה בלתי הוגנת לעניין קיום צוואה. ─ *הגשת ערעור נגדי כאשר אין הוא נובע מהערעור הראשי ................234 ─* רע"א 6733/96 - תשובות לשאלון ...................................................236 ─* בג"צ 7566/95 - ביטול אשרת עולה שהושגה בטענות כוזבות שהמבקשת היא יהודיה .........236 ─* בש"פ 8044/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................237 ─* ע.פ. 5361/96 - גזירת עונש העולה על העונש המירבי ................................237 ─* בג"צ 8335/96 - בקשה להתערבות בג"צ בציון בבחינת התמחות בכתב של לשכת עוה"ד .......237 ─* בש"פ 7776/96 - מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) ................................238 ─* בש"א 7846/96 - בקשה להעברת דיון מבימ"ש בחיפה לעיר אחרת בטענה שהתובע ─ הוא עו"ד מקובל בקרב שופטי חיפה ..................................238 ─* בש"פ 7468/96 - מעצר עד תום ההליכים (יריות לכיוון בדואים כדי שיפנו שטח ─ מסויים) .........................................................238 ─* בש"פ 7814/96 - מעצר עד תום ההליכים (חטיפה לשם מין) .............................239 ─* בג"צ 7971/96 - בקשה של חייל כי מפקדו יספק לו נשק קל מחמת מצב בריאותו ...........239 ──