ע.פ. 6096+6527/94 - מנצור אחמד עזיז ומנצור חמאדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה על יסוד ראיות נסיבתיות. *חומרת העונש בעבירה של הריגה(הערעורים נדחו).
א. באחד הימים, בפברואר 94, פרצה תגרה בין המערערים לבין קבוצת נערים שנמנתהעל משפחת קשוע. במהלך הקטטה נדקרו בסכין 3 אנשים מקבוצת קשוע ואחד מהם נפטר.בחקירתם במשטרה סיפרו שניים מן הפצועים כי אחמד דקר אותם והיו ראיות כי חמאדהדקר אף הוא. השניים הועמדו לדין בעבירות של רצח ונסיון לרצח. ביהמ"ש המחוזי קבעכי לא הוכח קשר מוקדם בין המערערים ולא נוצר קשר כזה במהלך הקטטה. לכן בחן אתמעשיו של כל אחד מן המערערים על פי הראיות שהיו בפניו. בסיכומו של דבר הגיעלמסקנה כי חמאדה הוא זה שדקר את מי שמת כתוצאה מהדקירה ואילו אחמד דקר שנייםאחרים. ברם, ביהמ"ש קבע כי המערערים לא התכוונו לגרום למות הקרבנות ולפיכך זוכומעבירת הרצח. אחמד הורשע בחבלה בכוונה מחמירה וחמאדה נמצא אשם בהריגה. כל אחדמהם נדון ל-10 שנות מאסר ונגד חמאדה הופעלו במצטבר 6 חודשים של מאסר על תנאי.אחמד ערער על גזר הדין ואילו חמאדה ערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.הערעורים נדחו.
ב. באשר להרשעתו של חמאדה - הרשעתו מבוססת על ראייה ישירה והיא הודעתו במשטרהוראיות נסיבתיות. ראיות נסיבתיות נבחנות על פי עקרונות לוגיים המגלמים את נסיוןהחיים והשכל הישר. בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומןשל עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיוניתהיחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהןאשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. על ביהמ"ש לשקול על פי מבחני ההגיוןונסיון החיים היפותיזות סבירות המתיישבות עם חפותו של הנאשם, והלה יורשע רק אםהמסקנה המרשיעה הינה המסקנה ההגיונית היחידה. בענייננו הראיות הנסיבתיותמוכיחות אכן כי המסקנה ההגיונית היחידה היא שחמאדה הוא שדקר את המנוח.
ג. באשר לעונש - המערערים נהגו באלימות רבה. הם הצטיידו בסכינים ודקרו ללאהבחנה את הנערים שאיתם התקוטטו ובני משפחותיהם. חמאדה הרג נפש. אחמד דקר שנייםבמקומות מסוכנים ואך כפסע היה בין השניים לבין מותם. לשני המערערים גם הרשעותקודמות בעבירות אלימות. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא הבחין בין העונשיםשהטיל על השניים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטתדורנר. עו"ד מ. לוי לאחמד, עו"ד ש. פליישמן לחמאדה, עו"ד גב' דפנה ביינווללמשיבה. 16.10.96).
בג"צ 4637+7617/95+3269 - יוסף כץ ואח' נגד ביה"ד הרבני האיזורי ואח'
*חריגה מסמכות ע"י בי"ד רבני המוציא "כתב סירוב" נגד מי שמסרב להתדיין בפניו בענייני ממונות(העתירות נתקבלו ברוב דעות השופטים זמיר וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופטטל).
א. שלשה תיקים, שונים מאד זה מזה בעובדות המקרה, מעלים אותה בעיה: האם בי"דרבני מוסמך להוציא כתב סירוב. בעיה זו כבר עלתה בפני ביהמ"ש מספר פעמים אך היאנפתרה מבחינה מעשית בעוד ביהמ"ש יושב על המדוכה. לפיכך נותרה הבעיה עד כה ללאפתרון מבחינה עקרונית. ברוב דעות השופטים זמיר וגב' דורנר החליט בג"צ כי בי"דרבני אינו מוסמך להוציא כתבי סירוב נגד מי שמסרב להופיע בפניו במחלוקת בדיניממונות בעוד השופט טל, בדעת מיעוט, סבר כי ביה"ד מוסמך להוציא כתב סירוב.
ב. לא היתה מחלוקת כי ביה"ד מוסמך להודיע לצד שפנה אליו כי הצד השני אינורוצה להופיע בפניו אך השאלה היתה אם מוסמך הוא להוציא כתב סירוב. לדעת שופטיהרוב מדובר בבי"ד של המדינה שאין לו סמכות אלא מה שהחוק העניק לו ואין הוא יכול
לאלץ אנשים להופיע בפניו ואין הוא יכול להוציא כתב סירוב הפוגע באזרח שאינו חפץלהופיע בפניו. שופטי הרוב יצאו מתוך הנחה שביה"ד מוסמך לשבת כבורר במחלוקותכאשר שני הצדדים מסכימים שישב כבורר, וזאת משום שנושא זה לא עלה על הפרק בדיוןדנא. בסופו של דבר קבע בג"צ, ברוב דעות כאמור, כי כתבי הסירוב שהוציאו בתי הדיןהרבניים בטלים מדעיקרא. השופט טל העיר כי החלטת בג"צ שכתבי הסירוב בטלים אינםעשויים להשפיע על אותם אנשים שכתבי סירוב קובע אצלם את התנהגותם כלפי הצדשכנגדו הוצא כתב סירוב, וגם מטעם זה סבר שאין טעם בהתייחסות של בג"צ לנושא.
(בפני השופטים: זמיר, טל, גב' דורנר. עוה"ד חיים שטוגר, מוטי כהן, גב' דפנההולץ ופנחס וולר לעותרים בעתירות השונות, עוה"ד יהודה שפר, ערן פלס ועופר נתנאללמשיבים בעתירות השונות. 17.11.96).
ע.א. 5666/94 - סלים סנקרי נגד mulB suiluJ
*עיכוב תביעה שהוגשה לבימ"ש מחוזי בישראל בניגוד לתניית שיפוט המעניקה סמכות ייחודית לבימ"ש באוסטריה(מחוזי ת"א - המ' 9549/93 - הערעור נדחה).
א. לבקשת המבקש ניתן במעמד צד אחד היתר המצאה אל מחוץ לתחום בתובענת המבקשנגד המשיבה. בדיון במעמד שני הצדדים קיבל ביהמ"ש את עמדת המשיבה וביטל את היתרההמצאה תוך הסתמכות על תניית שיפוט המעניקה סמכות ייחודית לבימ"ש באוסטריה לדוןבחילוקי דעות שבין המבקש והמשיבה. כמו כן החליט ביהמ"ש לעכב את התביעה שהוגשהבביהמ"ש המחוזי בת"א בניגוד לתניית שיפוט זר. ההחלטה לבטל את ההמצאה מחוץ לתחוםהיא "החלטה אחרת" ועליה יש לבקש רשות ערעור ובקשה כזו הוגשה, ואילו ההחלטה לעכבאת ההליכים היא פס"ד ועליה יש ערעור בזכות. מאחר והחלטת ביהמ"ש המחוזי כורכת אתהשניים הרי ש"ההחלטה האחרת" "נבלעת" בפסה"ד וניתן לערער על השניים בזכות. לגופושל דבר נדחה הערעור.
ב. המערער הוא איש עסקים המייבא ומשווק מוצרים בארץ. מאז שנות ה-80 פעל כמפיץלא בלעדי של מוצרי המשיבה שהיא חברה אוסטרית. בשנת 89 הגיעו בעלי הדין להסדרמסויים שבוטל לאחר מכן ובתגובה הגיש המפיץ את תביעתו נגד החברה בטענה שזו ביטלהאת הסכם ההפצה שביניהם שלא כדין ותבע פיצויים בגין הפרת ההסכם וביטולו.
ג. לטענת המערער נוצר בינו לבין המשיבה הסכם הפצה כהסכם מסגרת. על גביחשבוניות שהוציאה החברה לכל משלוח מצויינים תנאי ההתקשרות בין הצדדים שכותרתם"תנאי התקשרות כלליים". בין התנאים נמצאת תניית שיפוט ייחודית הקובעת הן אתסמכות השיפוט הבלעדית לביהמ"ש באוסטריה והן את הדין המהותי האוסטרי שיחול על כלההתקשרויות. המערער טען כי סעיף השיפוט נמצא בחשבוניות ואילו תביעתו היא עליסוד הסכם המסגרת ובהסכם זה אין תניית שיפוט. טענה זו בדין נדחתה. החשבוניותהמלוות את הסחורה המיובאת והמופצת, מגלמות את הסכם ההפצה שנוצר בין הצדדיםוהתנאים שעל החשבוניות הם תנאי ההתקשרות ביניהם. על המפיץ מוטל היה נטל הראייהוהשכנוע כי אין לקיים את תניית השיפוט הזר והוא לא עמד בנטל זה.
ד. על אף שאין בכוחה של תניית השיפוט לשלול את סמכותו של ביהמ"ש בארץ, הכללהוא כי ביהמ"ש יתן תוקף לתניית שיפוט זר ויעכב הליכים שהוגשו תוך הפרת הסכםכזה, אלא אם התובע יראה סיבות טובות ומיוחדות המצדיקות אי קיומה של תנייתהשיפוט. בענייננו מדובר בחברה זרה שמקום מושבה באוסטריה. היא רשאית להתנות עםהמפיצים של מוצריה כי מקום השיפוט הבלעדי בכל סכסוך הנובע מיחסיהם העיסקייםיהיה אוסטריה. מי שבא בעסקים עימה ומקבל את תנאיה כשנוח לו, אינו יכול להשתחררמהם כשלא נוח לו.
ה. אשר לטענה כי התביעה מבוססת על עילות לבר חוזיות, היינו תביעת פיצוייםונזיקין ולגבי אלה אין להתייחס לתניית השיפוט - אפילו אם תביעת הנזיקין הנדונה
איננה "לפי החוזה" היא קשורה עם החוזה באופן מספיק כדי להביאה בגדר סעיףהשיפוט. עילות הנזקים, הטענה לפגיעה במוניטין, עילת עשיית עושר ולא במשפט וגרםהפרת חוזה, נשענים כולם באופן ישיר על היחסים העסקיים חוזיים בין הצדדים ואיןלהם קיום עצמאי.
ו. המפיץ טוען כי אם יאלץ להתדיין באוסטריה קיים חשש להתיישנות התביעה שם עלפי הדין האוסטרי וכי גם מסיבה זו אין למנוע התדיינות בארץ. על כך ניתן לומר כיהדין האוסטרי לא הוכח. אמנם המערער הגיש בקשה להרשות לו הבאת חוות דעת של מומחהבערעור לעניין זה, אך אין מקום להיענות לבקשה זו. השאלה היתה רלבנטית בביהמ"שהמחוזי וניתן היה להביא את הראייה במהלך הדיון שם. מכל מקום אין חשיבות לקבלתהראייה עתה, שכן המשיבה ביטאה נכונות לוותר על טענת התיישנות באוסטריה. אםהתביעה תדחה שם מחמת התיישנות, על אף שהמשיבה לא תעלה טענה זו, תוכל המערערתלחזור לביהמ"ש בארץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד בנקל ומשעל למבקש, עו"ד ג. מלצר למשיבה. 19.11.96).
בש"א 7615/96 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד מגלן סוכנות לביטוח בע"מ
*דחיית בקשה להארכת מועד כאשר חל איחור של יום אחד עקב טעות בחישוב התאריך האחרון להגשת הבקשה(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת איחרה ביום אחד בהגשת בקשה למתן רשות לערעור. ההסבר שניתן לאיחורהוא בשניים: פגרת הפסח נמנתה ע"י ב"כ המבקשת ככוללת גם את כ"א בניסן, בניגודלקבוע בתקנה 1 לתקנות בתי המשפט וההוצל"פ (פגרות); כתוצאה מעשיית שימוש פעמייםבתוכנה לצורך חישוב התאריך האחרון להגשת הבקשה (בשל "ההפסקה" במנין הימים עקבפגרת הפסח) לא נספר פעמיים היום הראשון (סעיף 10(א) לחוק הפרשנות). על פי האמורצריך היה להיווצר איחור ביומיים, אלא שבשל היות המועד האחרון יום השבת, הוסטהמועד ליום א' והבקשה לרשות ערעור הוגשה ביום ב'. כך נוצר איחור ביום אחד.הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ב. אין להקיש על המקרה דנן מההלכה שנפסקה לעניין טעות בנוגע למספר הימיםבחודש פלוני. באשר לטעות במניין ימי הפגרה כבר נפסק כי זו אינה מהווה טעםמיוחד. מדובר באיחור שמקורו בהוראת חיקוק הקובעת את מועד תחילת הפגרה כך שהטעותנובעת לתכנו של דבר חיקוק, וטעות שכזו אינה מצדיקה הארכת מועד.
ג. אשר לטעות בעניין החישוב בתכנת מחשב - אין לראות בכך טעם מיוחד. האחריותלהגשת בקשה לרשות ערעור במועד היא אחריותו של ב"כ המבקשת ושימוש בתכנת מחשבאינו יכול לפטור את עוה"ד מאחריות להגשת ההליך במועד. כך שאף לא אחד מטעמיהאיחור עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד במקרה זה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד דוד אבולעפיה למבקשת, עו"ד אורי מקובסקילמשיבים. 21.11.96).
דנ"פ 7619/96 - יעקב ציטרון נגד מדינת ישראל
*בקשה לדיון נוסף בנימוק שפסה"ד שניתן בערעור אינו מנומק(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי במעשה מגונה בקטין ונדון ל-3 שנות מאסר,מחציתן לריצוי בפועל. הראייה העיקרית היתה עדותו של הקטין שנמסרה לחוקר נוער.המבקש ערער לביהמ"ש העליון ולאחר שהסניגור השמיע טענותיו ביקש ביהמ"ש תשובתהתביעה רק לעניין הסיוע לעדות הקטין. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש את ערעורו שלהמבקש בציינו לאמור: "נטען בפנינו כי נפלו פגמים בחקירת חוקר הנוער. טענות אלההושמעו בפני הערכאה הראשונה. ניתנה להן תשובה המניחה את דעתנו, ואיננו סבורים
שיש מקום להתערבותנו. אשר לסיוע הנדרש, נחה דעתנו כי קיים בחומר הראיות סיועכנדרש. די לעניין זה בראשית ההודייה, בה הודה המערער כי היו לו 'משחקים' עםהקטין. גם במצבו הנפשי של הקטין ניתן לראות כסיוע, כמו גם בשקריו של המערערבעניין המפתח. לא מצאנו מקום להתערב בעונשו של המערער...". המבקש מבקש לקייםדיון נוסף בטענה כי הלכה חדשה מובלעת בפסה"ד "על פיה אין ביהמ"ש חייב לנמקדחיית ערעור ורשאי ביהמ"ש להסתפק בדחייה לא מנומקת". הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. אין פסה"ד משמיע את ההלכה שהסניגור קורא בו. פסה"ד הוא אכן קצר, אולם בינוובין פס"ד חסר נימוקים המרחק הוא רב. ביהמ"ש אימץ את נימוקיו של ביהמ"ש המחוזיולא פירט אותם אחד לאחד תוך הסכמה להם. אילו עשה כן היה יוצא ידי חובת ההנמקה.אפשר, כי בנימוקים שנתן ביהמ"ש המחוזי, ושאותם אימץ ביהמ"ש שלערעור בפסק דינו,אין כדי להשיב לכל טענותיו של הסניגור, אולם לא ניתן לומר על פסה"ד כי הואסתום, ואינו מבהיר את העקרונות הכלליים עליהם הוא מושתת, רק משום ההפנייהלנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי, במגזר מסויים של הטיעון. את הטרוניה האמיתית ישלראות על כן כמתייחסת למידת ההנמקה ולהיקפה. כיוון שכך, הרי במרכז הבקשה איןעומדת אלא השאלה אם ביהמ"ש נהג כהלכה במקרה ספציפי זה כשלא הרחיב את הנמקתו.תקיפה כזו של פסה"ד אינה עילה לדיון נוסף, כשמעידה היא על עצמה כי נוגעת היאלנסיבותיו של מקרה פרטני ולא לגיבושה של הלכה.
ג. אף אם ניתן היה לראות בפסה"ד פן הלכתי כלשהו, הרי שהוא עולה בקנה אחד עםפסיקתו של ביהמ"ש העליון, ואין בו כל חדשנות. כפי שכבר נאמר ע"י בג"צ "ישומתחייבת החלטה המנמקת את עצמה ארוכות, יש שנדרשת הנמקה קצרה, ויש שדי בקבלתהשל בקשה או דחייתה, ללא כל הנמקה. וזאת כאשר ההחלטה מן הסוג האחרון כמו מתבקשתמעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני ביהמ"ש. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו שלו".
(בפני: השופט גולדברג. 29.11.96).
בש"פ 7980/96 - ולרי ברשצקי נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה כאשר לעורר אין אפשרות להשיג ערבות והוא ממשיך לשבת במעצר(ערר על תנאי שחרור בערובה - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחודש).
א. העורר הועמד לדין בעבירה של חבלה חמורה כאשר לפי כתב האישום תקף את חברתוקשות ונעץ סכין בבטנה. להב הסכין נשבר והמתלוננת ברחה מן העורר. הוא רדף אחריהודקר אותה ואת בנה בגופם באמצעות מספריים. למתלוננת נגרם קרע בסרעפת וקרע בטחולוהיה צורך להסיר את הטחול מגופה. גם לבן נגרמו חתכים בכל גופו ונזקק לניתוח. עםהגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים והוסיף כיהוא דוחה אפשרות של חלופת מעצר "בהיעדר הצעה לחלופת מעצר בתנאים ובאופן שהתביעהתוכל לבחון את התנאים המוצעים בו". בעקבות זאת הגיש העורר בקשה לעיון חוזרוהצביע על חלופת מעצר והיא כי ישהה ב"בית החסד" שבחיפה. מדובר במוסד מוכרומדריך במוסד חתם על תצהיר והעיד בביהמ"ש כי הוא רואה עצמו אחראי לפקח על העוררבמשך 24 שעות. הפרקליטות לא התנגדה להצעה שהועלתה ובלבד שיומצאו ערבויותמתאימות כולל ערבות צד ג'.
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את העורר בתנאים אלה ואחרים ובכללם חיוב שהותושל העורר במוסד "בית החסד" במשך כל שעות היממה והמצאת ערבות צד שלישי על סך25,000 ש"ח. העורר טוען שהוא עולה חדש ואין לו מי שיהיה מוכן לחתום על הערבות.לטענתו, אין זה צודק כי מטעם זה בלבד יעצר שעה שביהמ"ש הסכים לשחרורו ממעצרו.ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא שוכנע שנעשה מאמץ רציני דיו כדי לוודא ולברר אם איןולו גם ערב אחד שיהיה מוכן ליטול על עצמו נכונות לחתום כערב צד ג'. הערר נתקבלבמובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הבירור.
ג. אפשר שהעורר לא היה ראוי מלכתחילה כי ישוחרר ממעצרו. אדם שעשה כמעשיהעורר, הוכיח עצמו כאדם מסוכן הראוי כי ישב במעצר. אולם, משהחליט ביהמ"ש -בהסכמת הפרקליטות - כי ניתן לשחרר את העורר ממעצר, הרי ייעשה לו לעורר עוולחמור אם ימשיך לישב במעצר רק בשל כך שהוא עולה חדש שאין לו מכר ומודע. לפיכך ישלהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיוסיף ויברר אפשרויות ריאליות העומדות לפניהעורר לקבל ערבות צד שלישי. אם יקבע ביהמ"ש שהעורר אינו בבחינת משתמט מחובה, כיאז יקל עמו בנושא ערבות צד שלישי עד כדי ביטולה של חובה זו. יחד עם זאת יבדוקביהמ"ש אפשרות של ביקורת ופיקוח הדוקים של הממונים על "בית החסד".
(בפני: השופט חשין. עו"ד יורם רם לעורר, עו"ד קובי אמסלם למשיבה.
17.11.96).
בש"פ 7581/96 - ולדימיר יעקבזון נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים באישום של הריגה בתאונת דרכים(ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של הריגה, נהיגה במהירות בלתי סבירהואי ציות לתמרור. לפי כתב האישום נהג העורר במשאית מערבל בטון במורד כביש, עקףמשמאל ומימין שיירה של כלי רכב שעמדה על הכביש בכיוון נסיעתו, פגע ברכב מסחרישעמד בראש השיירה ונזרק לכיוון משאית שחצתה את הצומת. נוסע שישב ברכב המסחרינהרג, נהגו נפצע וכן נפצע נהג המשאית. בנובמבר 95 נפסל העורר פסילה מינהליתלתקופה של 90 ימים ובאוקטובר 96 נפסל ע"י ביהמ"ש המחוזי מלהחזיק ברשיון נהיגהעד לגמר בירור הדין. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי העורר החזיק ברשיון נהיגה במשך 20 שנה בחו"ל ו-5 שניםבישראל ועברו "כמעט נקי" וגם בתקופה שחלפה מאז פקע תוקפה של הפסילה המינהליתבפברואר 96 נהג ללא כל תקלה. לטענת המערער נגרמה התאונה עקב איבוד בלמים פתאומיוהיתה בלתי נמנעת. ברם, ביהמ"ש המחוזי עמד בהחלטתו על הראיות שהיו בפניו ובכללןדו"ח בוחן שלפיו הבלמים היו תקינים. הראיות שבאו בפני ביהמ"ש מעידות שנהיגתו שלהעורר יש בה משום סכנה לציבור ושיקול זה מכריע את הכף. לאירוע היו גם תוצאותחמורות ביותר והם מותו של אדם ופציעתם של שניים. לפיכך, עד שייגמר בירור דינושל העורר ועד שיקבע ביהמ"ש אם נגרמה התאונה, כטענת המערער, בשל סיבות שלא היובשליטתו, עומד העורר בחזקת מי שיש להגן על הציבור בפניו. במצב דברים כזה כמעטשאין משקל לעבר תעבורתי נקי או לנסיבות אישיות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד סולימן סולימן לעורר, עו"ד גב' לילך אהל-מסנרלמשיבה. 6.11.96).
בש"פ 8175/96 - שטרנהיים יעקב נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בשל שאי דיותן של הראיות לכאורה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. לעורר יוחסו שני אישומים: באישום אחד הוא מואשם בעבירה של החזקת סםובאישום האחר הוא מואשם יחד עם אחד עזיזה בעבירה של סחר בסם. האישום הראשוןמבוסס על ממצאי חיפוש שערכה המשטרה בביתו ומשרדו של העורר כאשר נתגלו ונתפסומאזניים אלקטרוניים המשמשים להכנת סם, שני גרם קוקאין ו-40 טבליות אקסטזי.העורר הסביר בחקירה כי סמים אלה נועדו לשימושו העצמי. ביהמ"ש המחוזי קבע כיבהתחשב בכמות הסמים באישום זה עשוייה טענת העורר להתקבל ואין בו כדי להצדיק אתמעצרו עד תום ההליכים. מאידך קבע השופט כי באישום השני, שבגידרו הואשם יחד עםעזיזה בסחר בסמים יש כדי להצדיק היענות לבקשת התביעה ולפיכך הורה לעצור אתהעורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. באישום השני נטען בלשון כללית וסתמית כי במהלך שנת 96, בהזדמנויות שונות,מכרו העורר ועזיזה לאנשים שונים סמים מסוגים שונים לרבות אקסטזי. הראייה היחידהשבידי התביעה למעורבותו של העורר בעסקי הסחר בסם בשיתוף עם עזיזה, הן האזנותסתר שקיימה המשטרה בשלב החקירה הסמויה לטלפון של עזיזה. בהאזנות אלו נקלטושיחות בין עזיזה והעורר שלעיתים התנהלו בלשון רמזים ותוך שימוש בקודים מוזרים.ביהמ"ש המחוזי סבר כי המסקנה הלכאורית היחידה מקריאת תמלילי השיחות הטלפוניותהיא שהשניים דיברו בעסקי סחר בסם. בעניין זה הדין עם העורר. נכון ששיחות הטלפוןעשויות לשמש ראייה נסיבתית, אך בהן בלבד לא יכולה להימצא תשתית ראייתית מספקתלאשמתו הלכאורית של העורר. זולת שיחות הטלפון אין בידי התביעה כל ראייה נגדהעורר. גם העובדה שהעורר נמנע מלהסביר בחקירה את המשמעות של מילות הסתר בשיחותהטלפון, יכולה להטיל עליו רק חשד.
ג. לטענת התביעה די באישום הראשון כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום בירורהמשפט בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי. הטענה היא כי הנחת השופט שהעורר עשוי להצליחבטענה כי החזיק בסמים שנתפסו ברשותו לצריכה עצמית אינה מתיישבת עם החזקתם שלמאזניים המשמשים לעיסוק מסחרי בסם. דא עקא, שבשלב החקירה לא נשאל העורר דברלעניין החזקת המאזניים ובסופו של דבר הואשם רק בהחזקת סמים ולא בהחזקת כליםלהכנת סמים. בנסיבות אלה צדק השופט כי האישום הראשון אינו מצדיק את מעצרו שלהעורר. לפיכך יש לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה.27.11.96).
בש"פ 8167+8174/96 - חגי זגורי ואודי גוהרי נגד מדינת ישראל
*קבלת עררים על מעצר עד תום ההליכים כאשר חלק מן הנאשמים באותו כתב אישום שוחררו בערובה(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נתקבלו).
א. העוררים הם שניים מתוך 5 נאשמים שהואשמו יחדיו בעבירות של קשירת קשרלביצוע פשע, החזקת נשק וקבלת נכסים שהושגו בפשע. עם הגשת כתב האישום ביקשההתביעה להורות על מעצר חמשת הנאשמים עד תום ההליכים. בכתב האישום נטען שהנאשמיםחברו יחדיו וקשרו ביניהם לפגוע בבני חבורה אחרת. נטען שחמשת הנאשמים נתכנסובביתו של קטין ודנו ביניהם בעניין הקשר. הראייה העיקרית היא עדותו של הקטיןשנכח בחלק מהשיחה. ביהמ"ש סבר שעדות הקטין אינה מעמידה תשתית מוצקה לנטעןבאישום. עם זאת מצא שלעניין המעצר יש יסוד להבחין בין שני העוררים לבין שלשתהנאשמים האחרים. ביחס לגוהרי מצוייה עדות שוטר שראה את העורר נכנס למקום המפגשובידו אקדח וביחס לזגורי מצוייה עדות הקטין כי במהלך המפגש ראה את זגורי מטפלבאקדח. משום נגיעתם הישירה להחזקת הנשק נראה לשופט נכון להורות על מעצר שניהעוררים ואילו ביחס לשלשת האחרים לא מצא עילה מספקת להורות על מעצר. הערריםנתקבלו.
ב. המשטרה הפתיעה את חמשת הנאשמים שהיו מכונסים יחדיו בביתו של הקטין.משהופיעו השוטרים הושלך מן הדירה אקדח. לבד מאקדח זה לא נמצא ברשות מי מהנאשמיםנשק אחר. בכתב האישום נטען שכל חמשת הנאשמים החזיקו באקדח במשותף לתכליתהעבריינית המשותפת. ברור שהימצאותו של האקדח בידי אחד או שניים מבני החבורהאיננה מעידה שחלקם בפרשת האישום היה שונה מחלקיהם של האחרים. המסקנה המתבקשתהיא כי הבחנתו של השופט בין העוררים לבין שלשת הנאשמים האחרים התבססה על עובדהשאינה מהווה חלק מן הגירסה העובדתית שעליה נסמך כתב האישום וממילא אין מקוםלהפלות בין השניים לבין השלשה.
ג. ב"כ המדינה ביקשה להגן על החלטת השופט ואולם המדינה אינה יכולה להישמעבשני קולות. אם היא חפצה להתייצב מאחורי עמדתה המקורית, אם מוצדק להורות עלמעצר העוררים משום שותפותם לקשר הפלילי, היה עליה להגיש ערר על החלטת השופטלשחרר את שלשת הנאשמים האחרים. משלא עשתה כן, נשמט בסיס ההבחנה שעשה השופטוהמסקנה היא שאותם שיקולים שהצדיקו שחרור בערובה של שלשת הנאשמים האחרים,מחייבים גם שחרורם של שני העוררים.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד יצחק ניניו וציון אמיר לעוררים, עו"ד גב' אורלי מוראל למשיבה. 26.11.96).
בש"פ 7923/96 - עימד חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה כאשר לעורר אין אפשרות לגייס את הסכום שעליו להפקיד במזומן והוא ממשיך לשבת במעצר(ערר על תנאי שחרור בערובה - התיק הוחזר לדיון נוסף בביהמ"ש המחוזי).
א. העורר הואשם בעבירות של גניבת רכב, נהיגה בזמן פסילה, סיכון חיי אנשיםבמזיד בנתיב תחבורה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. המדינה ביקשה לעצור את העוררעד תום ההליכים אך ביהמ"ש החליט לשחררו בערובה ובתנאים של הפקדה במזומן של25,000 ש"ח, ערבות צד שלישי על סך 100,000 ש"ח, התייצבות פעם ביום בתחנת משטרהו"מעצר בית" מוחלט בבית הוריו. העורר טוען כי אין ביכולתו לקבץ סכום במזומן של25,000 ש"ח ולא מצא מי שיסכים לערוב לו בסכום של 100,000 ש"ח. באשר לתנאיההתייצבות במשטרה טוען העורר כי הדבר יכביד עליו יתר על המידה. הערר נדחה ככלשמדובר בהקטנת סכום הערבות העצמית ולעניין ההתייצבות במשטרה. באשר לערבות צד ג'הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון נוסף.
ב. יכול מי שיחלוק על החלטת ביהמ"ש לשחרר את העורר ממעצר. אם יוכחו העובדותשבכתב האישום, והנחת היסוד היא שיש ראיות לכאורה לכך, כי אז אין ספק שמדוברבאדם מסוכן לציבור, ואפשר אין זה ראוי לשחררו ממעצר. אולם, משהחליט ביהמ"ששנכון הוא לשחרר את העורר ממעצר, ראוי שיבדוק וימצא אם יכול הנאשם, ולו בקושירב, לעמוד בתנאי השחרור.
ג. לפי הוראת סעיף 21א(ב)(1) לחסד"פ אמורים תנאי השחרור בערובה "להשיג אתמטרת המעצר" בדרך אחרת ממעצר ממש. לאמור: יש מעצר ויש תכלית מעצר ואם ניתןלהשיג את תכלית המעצר שלא בדרך מעצר כי אז יש להורות כך. אולם, אם יודעים מראשכי אין בכוחו של נאשם לקיים תנאים שהושתו עליו, קשה לקבל שבימ"ש יורה על שחרורממעצר ובה בעת ישית תנאים שנאשם לא יוכל לעמוד בהם. בענייננו לא נבדקו הדבריםלגופם. לפיכך, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק את הנושא, כשהנטל הואעל העורר להוכיח כי אין ביכולתו לשאת בתנאים האמורים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ח. שוורצברג לעורר, עו"ד ע. לוין למשיבה.12.11.96).
בש"פ 7568/96 - ישאייב נתיק נגד מדינת ישראל
*חילוט כספי ערבות כאשר עציר ששוחרר בערבות הפר את תנאי השחרור. *טענת הנאשם כי הכסף שהופקד היה של הוריו וחילוטו מהווה פגיעה קשה בהם(ערר על חילוט כספי ערבות - הערר נתקבל בחלקו וסכום החילוט הוקטן).
א. העורר הואשם בעבירות של סחיטת דמי חסות וביהמ"ש המחוזי הורה לשחררו כנגדהפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג' של 50,000 ש"ח בצירוף הפקדה במזומנים של10,000 ש"ח וכן בתנאי שישהה בבית אחיו בנתניה. כן נצטווה להפקיד דרכוניםשברשותו. משלא הפקיד את אחד הדרכונים הורה ביהמ"ש לשחררו גם ללא הפקדת דרכונוהרוסי "אם יפקיד בנוסף לתנאי השחרור שנקבעו סכום של 100,000 ש"ח". העורר הפר אתהתנאי בשתי הזדמנויות, כאשר יצא מבית אחיו והמדינה ביקשה לצוות על מעצרו עדסיום ההליכים וכן לחלט את הערבויות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המעצר וציווה
לחלט סכום של 30,000 ש"ח מתוך הכספים שהופקדו במזומנים. הערר על עצם ההחלטהלחלט כספים נדחה ואילו על שיעור החילוט נתקבל והוחלט לחלט סכום של 10,000 ש"חבלבד.
ב. טענתו הראשונה של הסניגור היתה כי הכספים שהופקדו מקורם בחסכונות שצברואמו של העורר ובעלה במשך שנים רבות, והחלטת ביהמ"ש פוגעת פגיעה אנושה בסיכוייהםלהזדקן בכבוד. אין ממש בטענה זו. החיוב בהפקדה הוטל על העורר באופן אישי,ושיקולים כמו מקורם של כספים שהופקדו ע"י מי ששוחרר בערובה או מצבם הכלכלי שלמי שנתנו לו את הכספים, אין בהם כדי להשפיע על ההחלטה בעניין החילוט.
ג. אין גם יסוד לטענה אחרת של העורר כי סכום ההפקדה במזומנים של 100,000 ש"ח,שנוסף לסכום המקורי של 10,000 ש"ח, נועד רק כדי להבטיח את התייצבותו למשפט אוהשארותו בארץ. כוונת ביהמ"ש בהחלטתו הנוספת גלוייה על פניה והיא הגדלת הסכוםהכולל של הערובה בלי לייחד סכומים לתנאים מסויימים. גם מלשונם של סעיפים 44ו-48(א) לחסד"פ משתמע כי בהיעדר הוראה אחרת בהחלטת ביהמ"ש שהורה על שחרורבערובה - רשאי ביהמ"ש לצוות על תשלום סכום הערבות או על חילוט הערבון בגין כלהפרה של כל תנאי מתנאי השחרור, בלי הבחנה בין התנאים.
ד. אשר לסכום שציווה ביהמ"ש לחלט - בנסיבות העניין החמיר ביהמ"ש עם העורר יתרעל המידה. הפרה אחת, לפחות, היתה במידה לכאורית "טכנית" כפי שציין ביהמ"ש, שכןהעורר נראה ברחוב ליד ביתו וכך הוא טוען גם לגבי ההפרה השניה. במצב דברים זה דיבחילוט סכום קטן יותר "כדי שהעורר ילמד את הלקח" כדברי ביהמ"ש המחוזי וישלהעמיד את סכום החילוט על 10,000 ש"ח.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. חכם לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 21.11.96).
בג"צ 103/96 - עו"ד יוסף פנחס כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
* בג"צ 103/96 - הסכם טיעון בין היועהמ"ש לבין ראש רשות מקומית שלפיו הלה יודה בעבירות מרמה והפרת אמונים והיועהמ"ש לא יבקש מביהמ"ש לקבוע שמדובר בעבירה שיש עמה קלון כדי שראש הרשות לא יודח מתפקידו. לעניין עבירות שיש עמן קלון. *אין בג"צ יכול להתעלם מאינטרס(העתירה נדחתה).
א. באוקטובר 95 הוגש כתב אישום נגד ראש המועצה המקומית "שדרות" דוד בוסקילה(המשיב 3 - להלן: בוסקילה) שבו הואשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף284 לחוק העונשין ועבירה של ניגוד עניינים לפי סעיף 47 לחוק התכנון והבניה.עפ"י כתב האישום השתתף בדיון והחלטת הוועדה המקומית להמליץ לשנות ייעודם שלמגרשים מסויימים תוך הצמדתם למגרשים פרטיים הגובלים עימהם ובכללם מגרשיםהסמוכים לביתו הפרטי של בוסקילה. כתב האישום הוגש לביהמ"ש בהסכמה בין היועץהמשפטי לממשלה לבין בוסקילה, שלפיה בוסקילה יודה בעובדות האמורות בכתב האישוםוהיועץ המשפטי לא יטען בפני ביהמ"ש כי העבירות שבוסקילה יורשע בהן יש בהן קלון,למרות שלדעתו יש בעבירות משום קלון. ביום 30.11.95 הודה בוסקילה בכל העובדותהמתוארות בכתב האישום וביקש להעמידו במבחן ללא הרשעה. התביעה הודיעה כי תעמודעל הרשעה בדין ותעתור להשתת עונש של מאסר בפועל וקנס. ביהמ"ש החליט לדחות אתהמשך הדיון כדי לקבל תסקיר שירות מבחן ובטרם נמשך המשפט הוגשה העתירה דנא.העותר ביקש להורות ליועץ המשפטי להימנע מליישם ולפעול על פי הסכם הטיעון האמורובעיקר לחייב את היועהמ"ש לבקש מביהמ"ש כי יקבע שמדובר בעבירה שיש עמה קלון כדישבוסקילה יועבר מתפקידו כראש הרשות. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 20(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) קובעלאמור "הורשע ראש רשות בעבירה פלילית וקבע ביהמ"ש, לבקשת היועץ המשפטי לממשלהאו נציגו שהוגשה לפני מתן גזר הדין, שיש עם העבירה קלון, יעביר ביהמ"ש את ראשהרשות מכהונתו". אין צורך לדון כאן בשאלה אם העבירה שבה מדובר אכן נושאת עימהקלון, שכן היועץ המשפטי סבר ועדיין סובר שמדובר בעבירה שיש עימה קלון. העותר
טוען כי אין ליועץ המשפטי בנסיבות העניין כל שיקול דעת אם לבקש מביהמ"ש לקבועכי העבירה נושא הדיון יש עימה קלון. לדעתו, יש לפרש את הוראת סעיף 20(א) לחוקהבחירה הישירה כך, שאם היועץ המשפטי הגיע לכלל מסקנה שמדובר בעבירה שיש עימהקלון, חייב הוא לעתור לביהמ"ש הדן בפלילים לקבוע זאת ואין לו שיקול דעת לכך.טענה זו אין לקבלה.
ג. כשמתכוון המחוקק להטיל חובה על נושא משרה פלונית לעשות כך או אחרת, הואיאמר זאת בלשון ברורה וצלולה, לשון המשמיעה הטלת חובה. בענייננו אין לשון החוקמורה על כוונה להטיל חובה על היועץ המשפטי. אדרבא, לשון החוק והקשר הדבריםמורים על שיקול דעת שהחוק אמר להעניק ליועץ המשפטי. כך בלשון החוק וכך בניתוחושל הנושא העומד לדיון לגופו. לבר בתי המשפט, היועץ המשפטי הוא בעל הסמכות הבכירביותר בשירות המדינה בנושאי חוק ומשפט. הוא המחליט בעניין הגשת משפט פלילי, הואהמחליט אם יעוכב משפט פלילי, ואין זה פירוש סביר לומר שהמחוקק ביקש בענייננואנו להטיל עליו חובה מבלי להשאיר לו שיקול דעת. מסקנה זו מסתברת גם מניתוחו שלהנושא לגופו ומכוונת המחוקק בעניין שיש בו תוצאה כה חמורה של הדחה מתפקיד.
ד. אשר לשיקולי היועץ המשפטי בהחליטו שלא לפתוח בהליכי קלון על פי הסכםהטיעון - היועץ המשפטי העלה שורה של נימוקים אך נימוקיו אלה לוקים ביתר ובחסר.הם לוקים ביתר כאשר היועץ המשפטי סבור כי "הליך הקלון" יש בו משום "עונש" ואיןהדבר כך. הליך הקלון בא להגן על הציבור שאיש שעבר עבירה הנושאת עימה קלון לאייצג את הציבור ולא יעמוד בראשו. מאידך לוקים השיקולים בחסר, שכן אין הם לוקחיםבחשבון עניין זה שמי שהורשע בפלילים בעבירה שיש עימה קלון אינו ראוי להמשיךולעמוד בראש ציבור. נבחר הציבור שעבר עבירה פלילית חמורה - עבירה שיש עימה קלון- לא יועמד כפרנס על הציבור ואם הועמד - יסולק מכהונתו.
ה. השיקול העיקרי שצריך להנחות את היועץ המשפטי בהחלטתו אם לנקוט בהליכי קלוןהוא שיקול טובת הקהילה שראש הרשות הוא מנהיגה, וכל שאר השיקולים, אישיים וכיוצאבאלה, אינם אלא שיקולים נלווים וטפלים. אם למשל ה"קלון" שדבק במעשהו של ראשהרשות אינו כה חמור; עבר זמן ניכר מאז המעשה ועד לימינו אלה; ומאז המעשה לא דבקרבב בראש הרשות שהורשע בדינו - יכול היועץ המשפטי לסבור כי לא יהיה זה נכוןלפתוח בהליך קלון שסופו הידוע הוא כי ראש הרשות ייאלץ לפנות את מקומו. יכולהיועץ המשפטי לסבור כי בנסיבות העניין ראוי ונכון שלא לפתוח בהליך של קלון.יכולות להיות נסיבות נוספות שיצדיקו אי נקיטת הליכי קלון. לא כל מעשי קלוןשבעולם נעשו מחומר אחד, ולא הרי מעשה קלון כהרי מעשה קלון. ואולם, עיקר הואשבמרכז הבימה ניצבת הקהילה, ועל דרך העיקרון נאמר שטובתה של הקהילה היא שתקבעותכריע. היועץ המשפטי הודיע כי רואה הוא בחומרת יתר את מעשהו של בוסקילה עד כדיכך שעומד הוא לבקש שביהמ"ש יטיל מאסר בפועל וקנס כספי. אם כה חמור הוא המעשה,כיצד זה שהיועץ המשפטי לא יפתח בהליך של קלון? האין הקהילה אף היא ראוייה להגנהמפני שמי שכך עוול לה עד שיש להעביר מכהונתו? ואולם בכך לא סגי.
ו. בנוסף להוראות 20(א) לחוק הבחירה הישירה לראשות העיר קיימות בחקיקת השלטוןהמקומי הוראות חוק נוספות שעניינן הרשעה בעבירה הנושאת עימה קלון ובהן הוראותעל דבר העברתם של חברי מועצה ברשות מקומית מכהונתם עקב הרשעת קלון. בוסקילה,מלבד היותו ראש הרשות המקומית הינו גם חבר המועצה. שכן תנאי מוקדם הנדרש מראשרשות מקומית הוא כי יהיה גם חבר המועצה. השאלה היא אם הרשעה בעבירה הנושאת עימהקלון, יש בה כדי לחולל שינוי במעמדו של בוסקילה, כחבר מועצה, גם ללא הליך לפיסעיף 20(א). לפי סעיף 120(8) לפקודת העיריות פסול לכהן כחבר מועצה מי שהורשעבעבירה שיש עימה קלון. מי שמכהן כחבר מועצה והוא פסול עובר עבירה. כיוון
שבוסקילה הוא גם חבר המועצה ואם מחילים עליו את הוראת סעיף 120(8) לפקודתהעיריות, הרי אם יורשע בעבירה שיש עימה קלון פסול הוא מלהמשיך ולכהן כחברמועצה, ואם הוא חדל מלהיות חבר מועצה הרי חייב הוא לפנות את מקומו כראש הרשות.מכאן שבין אם יפתח היועץ המשפטי בהליך קלון ובין אם לאו, פסול הוא בוסקילהמלהמשיך ולכהן כחבר המועצה, ואם לא יפנה את מקומו ניתן יהיה לפתוח לאלתרבהליכים להעברתו מכהונתו כהוראת פקודת העיריות.
ז. לדעת פרקליטו של בוסקילה אין הוראת סעיף 120(8) לפוקדת העיריות תופסתבבוסקילה שכן בהיותו ראש הרשות רק הוראת סעיף 20(א) לחוק הבחירה הישירה חלהעליו. טענה זו יש לדחות. על בוסקילה כחבר מועצה חל גם סעיף 120(8) לפקודתהעיריות. לענייננו סבור היועץ המשפטי כי סעיף 120(8) חל על ראש הראשות וצודקהוא בעמדתו.
ח. משנקבע כי היועץ המשפטי שקל שיקולים שלא צריך היה לשקול ולא שקל שיקוליםשצריך היה לשקול, השאלה היא מה המסקנה שיש להסיק מכך. האם להחזיר את הענייןלשולחנו של היועץ המשפטי שישוב ויבחן את הצורך בהליכי הקלון בחינה נוספת ויחליטאת שראוי להחליט? אין צורך לעשות כן ומטעמים אלה: ראשית לכל, אין להתעלם מןהעובדה שבוסקילה שינה מצבו לרעה: הוא הודה בעובדות האמורות בכתב האישום ואתהנעשה אין להשיב. הודייתו של איש ציבור במעשה עבירה תשאר הודייה מבחינה ציבוריתגם אם יינתן לו במשפטו הפלילי לחזור בו מהודייתו. אינטרס הציפייה וההסתמכות שלבוסקילה, אין זה ראוי שבג"צ יתעלם ממנו. זאת ועוד, הרי לפי סעיף 120(8) הנ"לניתן יהיה לנקוט בהליכים להעברתו של בוסקילה מכהונתו, ומשנמצאה דרך חילופיתלהביא את הנושא בפני ביהמ"ש, לא יהיה זה ראוי, בנסיבות העניין, להחזיר את הנושאלשיקולו מחדש של היועץ המשפטי. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אביעדהכהן ויוסף פנחס כהן לעותר, עו"ד חובב ארצי ליועץ המשפטי, עו"ד אבי עמירםלבוסקילה. 3.11.96).
ע.א. 3765/95 - אכרם חוסיין והסנה חברה לביטוח בע"מ נגד ד"ר שלמה טורם ואח'
*דחיית בקשה של חברת ביטוח, הנתבעת בגין תאונת דרכים, לשלוח לרופאים הודעה לצד ג' בטענה של רשלנות רפואית בטיפול בנפגע(מחוזי חיפה - ת.א. 633/92 - הערעור נדחה).
א. המשיב הרביעי (להלן: התובע) נפצע בתאונת דרכים ומאוחר יותר נקטעה רגלו.הוא הגיש תביעה נגד נהג הרכב והמבטחת (המערערים). המערערים שלחו למשיבים הודעתצד ג' בה ייחסו למשיבים רשלנות רפואית באיבחון לקוי של מצבו של התובע ועקב כךנגרמה קטיעת רגלו. על כן, טענו המערערים, זכאים הם לקבל מן המשיבים "שיפוי,פיצוי ו/או דמי השתתפות". המשיבים הגישו בקשה למחוק את ההודעה לצד ג' על הסףבנימוק כי אין עומדת לנתבע על פי חוק הפיצויים עילה לתבוע השתתפות מצד שלישי,על בסיס חבות נזיקית של הצד השלישי כלפי הנפגע בתאונת הדרכים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים. הוא הבהיר כי זכות ההשתפות בדינינזיקין קיימת בין מזיקים אחדים אשר חייבים כלפי הניזוק ואם לניזוק אין עילהכלפי אחד מהמזיקים אין המזיקים האחרים יכולים לתבוע ממנו השתתפות. אשר לשאלה אםהיתה לתובע עילה נגד המשיבים - סעיף 8(א) לחוק הפיצויים קובע לאמור "מי שתאונתדרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח... לא תהיה לועילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף...". ביהמ"ש קבע כי הסעיף אינומציב מחסום בעל אופי דיוני אלא שולל מן הבחינה המהותית קיומה של זכות תביעהבידי הנפגע בגין נזק עקב רשלנות רפואית מאוחרת לאירוע התאונה, שהינו נזק ברתביעה על פי חוק הפיצויים. הערעור נדחה.
ג. סעיף 4(א) לחוק הפיצויים, החיל על זכותו של הנפגע בתאונת דרכים הוראותשונות של פקודת הנזיקין ובכללן הוראת סעיף 76 העוסקת בריחוק הנזק. זכות זו שלהנפגע חובקת על פי חוק הפיצויים גם נזקים שאירעו עקב רשלנות המאוחרת לאירועהתאונה ובכלל זה רשלנות רפואית שדבקה בטיפול שניתן לנפגע לאחר התאונה. השאלההיא אם במצב דברים זה, בהתחשב בהוראת ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים,השוללת מן הנפגע את עילתו על פי פקודת הנזיקין בגין רשלנות רפואית כזו, נשללתמן החייבים על פי החוק האפשרות לחזור על האחראים לרשלנות הרפואית.
ד. זכות ההשתתפות בין מעוולים מעוגנת בסעיף 84 לפקודת הנזיקין. גם אלמלא היתהמופיעה בפקודה, היה מקום להכיר בה, שכן מן הבחינה המהותית יונקת זכות ההשתתפותמעקרונות כלליים שבדין. היא שייכת, מבחינה מהותית, לדיני עשיית עושר ולא במשפט.סעיף 84 לפקודת הנזיקין אינו כלול ברשימת הוראות הפקודה שהוחלו בסעיף 4(א) לחוקהפיצויים על זכותו של הנפגע לפיצוי על פי החוק, אך אין זה אומר כי נשללה זכותםשל החייבים על פי החוק להשתתפות.
ה. על המערערים, הטוענים לזכות להשתתפות, לבסס את זכות תביעתו של הנפגע כלפיהמשיבים. זכות ההשתתפות עשויה להיות מושפעת מקיומו של פטור ביד הנתבע להשתתפותכלפי הנפגע. בהקשר זה יש חשיבות להבחנה שמבחינים דיני ההשתתפות בין מצב בולנתבע (הצד השלישי) עומד פטור דיוני לבין מצב בו הוא נהנה מפטור מהותי. הכללהוא, כי פטור בעל אופי דיוני, אינו משפיע על זכות ההשתתפות. המצב שונה כשמדוברבמצב בו נהנה אחד החייבים מחסינות מהותית ואז לא תהיה כלפיו זכות השתתפות. דיןזה הוא הן בתביעה לשיפוי והן בתביעה להשתתפות. בענייננו, הוראת סעיף 8(א) לחוקהפיצויים, בעניין ייחוד העילה, מציב בפני הנפגע מחסום מהותי. לכן אין אפשרותלהגיש תביעת השתתפות במקרים שבהם חל סעיף 8(א) לחוק הפיצויים.
ו. ההודעה לצד שלישי במקרה דנן מבוססת על חבות נזיקית של הנתבעים להשתתפות.לא התעורר במקרה זה הצורך לדון ולהכריע בשאלת קיומה של זכות השתתפות המושתתת עלחבות חוזית אפשרית של צד ג' להשתתפות כלפי הנפגע בתאונת דרכים. שאלה זו אינהפשוטה, והיא טעונה ליבון ועיון נפרדים. מכיוון שאינה דרושה הכרעה בערעור זהניתן להשאירה בצריך עיון.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מלמן למערערים,עוה"ד ר. וייס, י. גורי וע. בדראנה למשיבים. 19.11.96).
בג"צ 6532/94 - איברהים עבדאללה אבו כף נגד שר החקלאות ומינהל מקרקעי ישראל
*בקשת בדואי להקצות לו קרקע למרעה בנגב. *טענת אפלייה צריכה להיות נתמכת בנתונים של ממש(העתירה נדחתה).
א. העותר, בן העדה הבדואית שבנגב, ביקש כי המשיבים (שר החקלאות ומינהל מקרקעיישראל) יחכירו לו, למטרות רעיית צאן ובקר, קרקע בשטח של כ-3,000 דונם באיזוראדוריים שבנגב. במהלך העתירה הוסיף עתירה חילופית לקבלת שטח בן 4,000 דונםבאיזורי עדולם ולכיש. העתירה נדחתה.
ב. העותר העלה שוב ושוב טענת אפליה, שלפיה אחרים זוכים לחכור מאת המינהל קרקעלרעייה ואילו הוא נדחה שוב ושוב. מדובר בטענת אפליה סתמית שמופרחת לחלל ביהמ"שמבלי שהיא תומכת עצמה לנתונים של ממש ואין בה ולא כלום. מי שטוען אפליה צריךלהצביע על פלוני או על פלונים הזוכים - שלא כדין, לטענתו - במה שהוא אינו זוכהבו. שומה עליו גם לצרף אותו פלוני או אותם פלונים כמשיבים לעתירה, כדי שתינתןלהם האפשרות ההוגנת להגן על עניינם כדבעי. בעתירתו ובתיקונים לה אין העותרמצביע אלא על שניים אשר לטענתו הופלה ביחס אליהם. טענת אפליה זו ראוייה היתהלהישמע. דא עקא, העותר לא צירף אותם כמשיבים ואלה אינם עומדים בפני בג"צ. בג"צ
הציע לב"כ העותר לצרפם כמשיבים נוספים לעתירה והוא סירב. רצונו של העותר כבודו,אך משלא צירפם כמשיבים לעתירה ומשלא נקב בשמותיהם של אחרים שזכו כטענתו שלאכדין ממילא נסתתמו טענות האפליה שבפניו.
ג. בעת שמיעת העתירה העלה ב"כ העותר טענה שהמשיבים מפלים את הבדואים ביחסליהודים רק משום שהם בדואים ולכן אינם זוכים באשר זוכים היהודים. טענה זו חמורהביותר והיה על העותר להניח תשתית עובדתית ומשפטית ראוייה קודם שהוא בא לבנותעליה בניין של אפליה, כביכול. הוא לא הניח שום תשתית של אמת לטיעון זה ועל כןדינה של הטענה להידחות.
ד. אשר לשטחים שמבקש העותר כי יוחכרו לו - בתחילה דובר כאמור על שטח של 3,000דונם באיזור הנגב, אולם שטח זה הוא שטח אש שצה"ל מרשה לרעות בו רק בחודשיםפברואר עד מאי. באותם חודשים משמש השטח למרעה אלפי ראשי צאן של עשרות בדואיםוממילא אין אפשרות להחכירו לעותר בלבד. אין להעניק לו זכות בלעדית לעלות עלהשטח והוא יכול לעלות על השטח יחד עם האחרים ולחלוק עימהם. הוא הדין בשטח האחרשל 4,000 דונם שמבקש העותר, שגם עליו מעלים את מקניהם עשרות בדואים אחרים ואיןכל הצדקה לפגוע באותם בדואים רק משום שהעותר מבקש כי ייטיבו עימו.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד רמי יובללעותר, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 10.11.96).
בג"צ 7777/96 - עוה"ד יורם סגי-זקס ודוד גולן נגד לשכת עוה"ד ואח'
*דחיית עתירה נגד לשכת עוה"ד לעניין הגבלת זכות לפרסם תחום התמחות מקצועית של עו"ד כמוקדמת מדי (העתירה נדחתה כמוקדמת מדי).
העותרים קובלים על כך כי זכותם לפרסם ברבים אתתחום התמחותם המקצועית מוגבלת - לטענתם שלא כדין - הן בסעיף 55 לחוק לשכת עוה"דוהן בכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית). העותרים שלחו ביום 26.9.96 מכתבים ללשכתעוה"ד, לשר המשפטים ולוועדת החוקה של הכנסת בנושא הנדון. ביום 7.10.96 השיבהסמנכ"ל לשכת עוה"ד כי נושא "הרחבת הפרסום המותר לעו"ד" יובא לדיון במוסדותהלשכה. תשובת משרד המשפטים לעותרים היתה כי פנייתם הועברה לבדיקת המשנה ליועץהמשפטי לממשלה לענייני חקיקה ועם סיום הבדיקה יזכו לתשובה. לא יצאו אלא כשלשהשבועות והעותרים החישו פעמיהם לבג"צ. עתירתם נדחתה כמוקדמת מדי.
משפונה עותר אל רשות מוסמכת בבקשה כלשהי, עליו להמתין תקופה סבירה לקבלתתשובתה העניינית של הרשות קודם שהוא פונה בעתירה לבג"צ. אם כך ככלל, לא כל שכןשעה שמדובר בבקשה לשינוי כללים שנוהגים על פיהם זמן רב. על העותרים להתאזרבסבלנות עד לקבלת תשובה עניינית המשיבים ועד אותה עת אין מקום לפניה לבג"צ. אםתעבור תקופת חודשים בלתי סבירה והעותרים לא ייענו לפנייתם יוכלו הם לפנותבעתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. 7.11.96).
רע"א 6657/96 - דיגמי שלמה וגולדה נגד עדי מירצקי השקעות ובניין בע"מ ואח'
*מאזן הנוחות לצורך מתן צו ביניים האוסר מכירת נכס לצד שלישי כאשר המוכר ביטל הסכם מכר עם המבקש (הבקשה נדחתה).
ביוני 94 נערך חוזה מכר של קוטג' בין המבקשים ובין המשיבה.המשיבה הודיעה למבקשים על ביטול החוזה והמבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בתביעהלמתן סעד הצהרתי כי ביטול החוזה ע"י המשיבה חסר תוקף וכי המבקשים לא הפרו אתהחוזה. המבקשים ביקשו גם צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להתקשר בעיסקה למכירתהקוטג' עם צדדים שלישיים. במועד הגשת בקשה זו כבר התקשרה המשיבה עם המשיבים 2ו-3 בחוזה למכירת הקוטג'. בקשת המבקשת נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי "עלפני הדברים, אי אפשר לקבוע שהמשיב הוא זה שהפר את החוזה. כפות המאזניים נוטותלגירסה ההפוכה. מבחינת מאזן הנוחות, אין פה שמירה על מצב קיים, לאור העובדה
שהנכס נמכר בינתיים לצד שלישי". על החלטה זו לא נתבקשה רשות ערעור, אך המבקשיםהגישו בקשה נוספת לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להשלים את העיסקה ביניהםברישום. גם בקשה זו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי מדובר בבקשות דומות שהסעד המבוקשבשתיהן זהה ולכן אין לשנות את ההחלטה הקודמת. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשתרשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע עד להחלטה בבקשת רשות הערעור. הבקשה נדחתה.
מהחלטתו הראשונה של ביהמ"ש המחוזי עולה המסקנה כי המבקשים ולא המשיבה הםשהפרו את החוזה ועל החלטה זו לא ביקשו המבקשים רשות ערעור. במצב דברים זה,הואיל ובינתיים נמכר הקוטג' לאחרים, ובהתחשב בכל הנסיבות, כולל מאזן הנוחיות,אין עילה להתערב בהחלטה נשוא בקשת ערעור זו. מסקנה זו מתבקשת, אפילו אם הסעדבבקשה השניה לצו זמני, מבחינת טיבו, שונה מזה שנתבקש בבקשה הראשונה.
(בפני: השופט אור. עו"ד אורי דניאל למבקשים, עו"ד מרדכי שלו למשיבה.4.11.96).
בש"פ 7850/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה של נער הנאשם בעבירות אינוס חמורות של ילדה קטינה (הערר נדחה).
העורר, קטין בן 16, הואשם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירותמספר פעמים, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, התעללותבקטין ואיומים. המדובר במעשים שביצע בגופה של ילדה כבת 11 הגרה בשכנותו. הילדהסבלה כאבים והתחננה לפני העורר כי יחדל ממעשיו אך ללא הועיל. לפי כתב האישום,לאחר שאנס את הילדה פעמים מספר, הזמין העורר את חברו שיבצע גם הוא מעשי מיןבילדה ואכן השניים אנסו בזה אחר זה את הילדה. בדיון על מעצרו של העורר הסכימההמדינה לשקול חלופת מעצר שתבטיח את שלום הציבור ובעיקר שלומם של ילדים. ביהמ"שהחליט לשחרר את העורר בתנאים של "מעצר בית" בבית דודו במושב. החלטה זו ניתנהבאוגוסט 96. כעבור מספר שבועות ביקש העורר לשנות את תנאי שחרורו שכן הוא תלמידהעולה לכיתה י' ובקשתו היתה כי יותן לו להמשיך במסגרת לימודיו בבית הספרבעפולה. לשם כך עתר לשנות את תנאי שחרורו כך שיוכל להתגורר בבית דודתו בעפולה.ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי העורר מהווה פוטנציאל של סכנה לילדיםבעיר מגוריו וטובת הציבור עדיפה על רצונו להמשיך ללמוד. העורר הגיש בקשה נוספתלשנות את תנאי השחרור בערובה והפעם ביקש כי יותן לו לשהות בכפר נוער במסגרתחינוכית. אף בקשה זו נדחתה. הערר נדחה.
נער כבן 16 האונס במשך כשנתיים ילדה כבת 11 מוכיח כי הוא מסוכן לציבור עדלמאוד, ויש לעשות הכל שלא יוכל לבוא בקשר עם קטינות. ההצעות שהועלו עד כה איןבהן כדי למנוע את הסיכון ועל כן דינן דחייה. אכן, יש להשתדל שהעורר לא יאבד שנתלימודים, אולם כששוקלים את האינטרסים המתגוששים ביניהם, אין ספק קל כי אינטרסטובת הציבור גובר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יוסף בן חמו לעורר, עו"ד קובי אמסלם למשיבה.11.11.96).
ע.א. 4329/95 - אלמן ויקי ואלמן אלמוג (קטינה) נגד אלמן יוסף
*פסיקת מזונות לאשה שאינה עובדת ומטפלת בבת הקטינה (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי פסק לקטינה, ילידת אפריל 94, מזונות בסך1,500 ש"ח לחודש ונמנע מלפסוק לאם הקטינה מזונות מבעלה המשיב בקבעו שהיא מסוגלתלהשתכר כפי שהשתכרה בעבר. הערעור נתקבל. בני הזוג חיים בנפרד ובעת ההתדיינותטיפלה האשה בבתה הקטינה ולא עבדה. ביהמ"ש התייחס לפוטנציאל ההשתכרות של האםולכן שלל את מזונותיה. בכך שגה ביהמ"ש והיה עליו לפסוק מזונות לאשה. לפיכךחוייב המשיב לשלם לאשה מזונות בסכום של 1,000 ש"ח לחודש נכון ליום פסה"ד של
ביהמ"ש המחוזי בפברואר 92 ללא הצמדה וללא ריבית עד היום ועם הצמדה וריביתמהיום.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד ששון למערערות, עו"דאילוביץ למשיב. 20.11.96).
בש"פ 7767/96 - מוחמד ג'באלי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בעבירות מין כאשר שותפו של הנאשם שוחרר בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של נסיון למעשה סדום בקטין, מעשה מגונהבאדם שלא בהסכמה, הדחה בחקירה ואיומים וביהמ"ש הורה עם הגשת כתב האישום עלמעצרו של העורר עד תום ההליכים. באפריל 96 הורתה שופטת ביהמ"ש העליון על החזקתהעורר ב"מעצר בית" בבית דודו בקלאנסואה וההחלטה לא נתבצעה מכיוון שהדוד סירבלקבל את העורר תחת חסותו. ההליכים במשפט נמשכו עד שבעלי הדין הגיעו לעיסקתטיעון ולפיה הורשע העורר בעבירה של מעשה מגונה באדם שלא בהסכמתו. בקשת העוררעתה היא כי ישוחרר ממעצרו בתנאים של "מעצר בית" וזאת לא בבית דודו אלא בביתהוריו שבכפר טייבה. ב"כ המדינה מתנגדת לבקשה. הערר נתקבל.
בנסיבות רגילות לא היה מקום להיעתר לעורר שכן המעשה שבו הודה חמור וניתןלחשוש כי יחזור עליו שוב. אולם, אין מדובר כאן בנסיבות רגילות. העורר הואשם יחדעם נאשם אחר, קטין, כאשר השניים ביצעו את העבירה הקשה בקרבן תמים צעיר. דא עקא,הנאשם השני, שעל אף היותו קטין אין מעשהו נופל בחומרתו ממעשהו של העורר ואוליאף עולה עליו בחומרתו, אינו מצוי במעצר אלא בתנאי מעצר בית, וקשה להסביר כיצדזה שהעורר ימשיך לשהות במעצר כשנאשם אחר לא יהיה במעצר. לפיכך יש לשחרר אתהעורר ממעצרו ובלבד שישהה בתנאי "מעצר בית" בכפר טייבה ותנאי המעצר ייקבעו ע"יביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מ. אטיאס לעורר, עו"ד גב' נ. כץ למשיבה. 8.11.96).
בש"פ 7813/96 - פתחי ברהום נגד מדינת ישראל
*שחרורו של נאשם אחד ממעצר מהווה "שינוי נסיבות" לגבי נאשם אחר שנעצר עד תום ההליכים לצורך עיון מחדש במעצרו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של שודבנסיבות מחמירות וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. העבירה בה מואשםהעורר מעלה עילה למעצר. אשר לחלופת מעצר - העבירה ונסיבותיה אינן מצדיקותלהורות על חלופת מעצר. אלא שאחד משותפיו של העורר שוחרר ל"מעצר בית" בהסכמתהפרקליטות והשאלה אינה אלא מה בין אותו נאשם לבין העורר, שהעורר ישב במעצרוחברו לא יהיה במעצר. טוען ב"כ המדינה כי גירסת הנאשם האחר מצדיקה את שחרורובערובה ואולם טיעון זה אין בו כדי להוציא את ענייננו מגדרי עקרון השוויון.העובדה היא שהשניים עומדים לדין בצוותא חדא ובגין אותו מעשה עצמו. יתר על כן,ב"כ המדינה הודיעה לשאלת ביהמ"ש כי המדינה תהיה נכונה לשקול לחיוב חלופת מעצראם זו תהיה "חלופה ראוייה". הערר נתקבל.
בשחרורו של הנאשם האחר ממעצרו "נשתנו נסיבות" מאז החלטת ביהמ"ש המחוזיבעניינו של העורר, והדבר מצדיק, לכאורה, עיון מחדש בהחלטת המעצר. לפיכך יוחזרהתיק לביהמ"ש המחוזי שיעיין בבקשת העורר להורות על חלופת מעצר. ביהמ"ש יקבע אתתנאי השחרור.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד א. כהן וע. כהן לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה.8.11.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 6096+6527/94 - הרשעה בעבירה של הריגה על יסוד ראיות נסיבתיות. ─ *חומרת העונש בעבירה של הריגה ................................242 ─* בג"צ 4637+7617/95+3269 - חריגה מסמכות ע"י בי"ד רבני המוציא "כתב סירוב" ─ נגד מי שמסרב להתדיין בפניו בענייני ממונות .............242 ─* ע.א. 5666/94 - עיכוב תביעה שהוגשה לבימ"ש מחוזי בישראל בניגוד לתניית שיפוט ─ המעניקה סמכות ייחודית לבימ"ש באוסטריה ...........................243 ─* בש"א 7615/96 - דחיית בקשה להארכת מועד כאשר חל איחור של יום אחד עקב טעות ─ בחישוב התאריך האחרון להגשת הבקשה ................................244 ─* דנ"פ 7619/96 - בקשה לדיון נוסף בנימוק שפסה"ד שניתן בערעור אינו מנומק ...........244 ─* בש"פ 7980/96 - בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה כאשר לעורר אין אפשרות ─ להשיג ערבות והוא ממשיך לשבת במעצר ...............................245 ─* בש"פ 7581/96 - פסילה מנהיגה עד תום ההליכים באישום של הריגה בתאונת דרכים ........246 ─* בש"פ 8175/96 - קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בשל שאי ─ דיותן של הראיות לכאורה ..........................................246 ─* בש"פ 8167+8174/96 - קבלת עררים על מעצר עד תום ההליכים כאשר חלק מן ─ הנאשמים באותו כתב אישום שוחררו בערובה .......................247 ─* בש"פ 7923/96 - בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה כאשר לעורר אין אפשרות לגייס ─ את הסכום שעליו להפקיד במזומן והוא ממשיך לשבת במעצר ..............248 ─* בש"פ 7568/96 - חילוט כספי ערבות כאשר עציר ששוחרר בערבות הפר את תנאי ─ השחרור. *טענת הנאשם כי הכסף שהופקד היה של הוריו וחילוטו ─ מהווה פגיעה קשה בהם .............................................248 ─* בג"צ 103/96 - הסכם טיעון בין היועהמ"ש לבין ראש רשות מקומית שלפיו הלה ─ יודה בעבירות מרמה והפרת אמונים והיועהמ"ש לא יבקש מביהמ"ש ─ לקבוע שמדובר בעבירה שיש עמה קלון כדי שראש הרשות לא יודח ─ מתפקידו. לעניין עבירות שיש עמן קלון. *אין בג"צ יכול ─ להתעלם מאינטרס ..................................................249 ─* ע.א. 3765/95 - דחיית בקשה של חברת ביטוח, הנתבעת בגין תאונת דרכים, לשלוח ─ לרופאים הודעה לצד ג' בטענה של רשלנות רפואית בטיפול בנפגע ........251 ─* בג"צ 6532/94 - בקשת בדואי להקצות לו קרקע למרעה בנגב. *טענת אפלייה ─ צריכה להיות נתמכת בנתונים של ממש ................................252 ─* בג"צ 7777/96 - דחיית עתירה נגד לשכת עוה"ד לעניין הגבלת זכות לפרסם תחום ─ התמחות מקצועית של עו"ד כמוקדמת מדי ..............................253 ─* רע"א 6657/96 - מאזן הנוחות לצורך מתן צו ביניים האוסר מכירת נכס לצד שלישי ─ כאשר המוכר ביטל הסכם מכר עם המבקש ...............................253 ─* בש"פ 7850/96 - בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה של נער הנאשם בעבירות אינוס ─ חמורות של ילדה קטינה ............................................254 ─* ע.א. 4329/95 - פסיקת מזונות לאשה שאינה עובדת ומטפלת בבת הקטינה .................254 ─* בש"פ 7767/96 - שחרור בערובה בעבירות מין כאשר שותפו של הנאשם שוחרר בערובה .......255 ─* בש"פ 7813/96 - שחרורו של נאשם אחד ממעצר מהווה "שינוי נסיבות" לגבי נאשם ─ אחר שנעצר עד תום ההליכים לצורך עיון מחדש במעצרו .................255 ──