עע"א 2024/96 + רע"ב 39/96 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אברהם אבו אסעד
*רע"ב 39/96 - רשיון להתהלך חפשי ניתן לבטל או לא לבטל אך לא ניתן לבטלו ולקצר את תקופת המאסר(מחוזי נצרת - ע"נ 195/95 - הערעור נתקבל).
א. במאי 88 נשלח המשיב למאסר בפועל של 9 שנים וחודשיים וכן נדון ל-3 שניםמאסר על תנאי. בספטמבר 93 החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המשיב ברשיון "בתנאישיהיה בגמילה בעמותה העכואית". במרץ 95 נתפס המשיב כשהוא מחזיק כשני גרםהירואין, הורשע על פי הודאתו ונדון למאסר. ועדת השחרורים החליטה במאי 95 "לבטלולהפקיע את רשיונו של האסיר להתהלך חופשי". על החלטה זו הגיש המשיב לביהמ"שהמחוזי "עתירת אסירים" בה ביקש לבטל את ההחלטה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי למרותשהיה מקום מכח סעיף 29 לפקודת בתי הסוהר לבטל את הרשיון, ניתן להתחשב בעובדהשמדובר בכמות קטנה של סמים ולהורות כי מתוך תקופת הרשיון, שהינה 3 שנים, תופעלרק מחצית התקופה. לדעת ביהמ"ש, מכח סעיף 29, רשאית ועדת השחרורים לפי שיקולדעתה "לבטל רשיון שניתן או לשנותו". הערעור נתקבל.
ב. מתן רשיון של ועדת השחרורים מאפשר לאסיר "להשלים" את תקופת המאסר שנותרהלו כשהוא מהלך חופשי. כל זאת בתנאי שיקיים את התנאים שברשיון. אם האסיר עברעבירה או הפר תנאי מתנאי הרשיון רשאית ועדת השחרורים לבטל את הרשיון. הוועדהמוסמכת לבטל את הרשיון או לא לבטלו, אך אין היא מוסמכת להורות כי האסיר לא ישאאת מלוא יתרת מאסרו אלא רק חלק ממנה. טעה ביהמ"ש המחוזי כשסבר כי סעיף 29לפקודה שלפיו רשאית הוועדה "לשנות" את הרשיון מסמיך אותה גם לקצר את יתרתהמאסר. אין לרשיון ולקציבת תקופת המאסר שנותרה ולא כלום. משמעות החלטתה של ועדתהשחרורים לבטל את הרשיון הינה כי על האסיר לשאת במלוא יתרת המאסר שהורה עליוביהמ"ש.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ח. ארצילעותר, עו"ד א. עטרי למשיב. 13.10.96).
בש"פ 7812/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים כאשר המתלוננות על מעשים מגונים שעשה בהן, אחיותיו של הנאשם, שינו גירסתן בעדותן בביהמ"ש(הערר נדחה).
א. לעורר אחות כבת 15 הצעירה ממנו ב-7 שנים. העורר ואחותו מתגוררים בביתהוריהם, אף שהעורר נישא בינתיים. על פי הנטען בכתב האישום נהג העורר במשךשנתיים לעשות מעשים מגונים באחותו ולבעול אותה בכח, ומיוחסות לו עבירות שלאינוס ועשיית מעשה מגונה בקטין שהוא בן משפחה. הראיות העיקריות שעליהן ייסדההתביעה את כתב האישום היו הודעתה של המתלוננת והודעת אחותה הבוגרת ממנה ב-5שנים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכיםלאחר ששוכנע כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה.
ב. עם תחילת המשפט חזרו בהן שתי האחיות מהודעותיהן במשטרה והעלו גירסהמסויימת על שום מה שיקרו במשטרה. לאחר שהאחיות הוכרזו עדות עויינות ביקשההתביעה לקבל את ההודעות כראיות על פי הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות. כן ביקשההתביעה להעיד שתי עובדות סוציאליות, שלטענתה יהיה בעדותן כדי לחזק את מסכתהתביעה. שמותיהן של שתיים אלה לא נכללו בכתב האישום כעדות והצורך להעידן עלה רקלאחר ששתי האחיות חזרו בהן מהודעותיהן במשטרה. ביהמ"ש צריך עתה להכריע בשאלה אםלקבל את ההודעות של האחיות ואם לאפשר העדת שתי העובדות הסוציאליות לאחר שנתבקשתיקון כתב התביעה. בינתיים ביקש העורר עיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים.ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא החליט עדיין אם לקבל או לא לקבל את הודעות האחיות כהוראתסעיף 10א' לפקודת הראיות. הכרעת ביהמ"ש בשאלה זו הינה מכרעת. זאת ועוד, שאלת
מהימנותו של עד, או מי שמסר הודעה במשטרה, אינה עולה בהליכי מעצר אלא אם אמרביהמ"ש אחרת על מי שהעיד לפניו, או אם שקריו של עד או של מוסר ההודעה צפיםועולים מיניה וביה מקריאת הודעתו או עדותו. כמו כן, ביהמ"ש עדיין לא החליטבנושא עדותן של העובדות הסוציאליות. לעדותן של אלו נראה לכאורה שיהיה משקלואולי אף משקל ניכר באשר להערכת הודעותיהן ועדויותיהן של האחיות. בכל הנסיבותאין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד א. כהן וע. כהן לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה.8.11.96).
עע"א 95+4848/96/1076+7488 - מדינת ישראל ואח' נגד סמיר קונטאר ואח'
*עתירת אסירים בטחוניים לאפשר להם קשר טלפוני עם משפחותיהם(ארבעה ערעורים על עתירות אסירים - הערעורים נתקבלו).
א. חמשת המשיבים הורשעו בעבירות בטחוניות חמורות ונדונו לתקופות מאסרממושכות, חלקם למאסר עולם, והם מוגדרים כאסירים בטחוניים. כל אחד מהם הגיש בקשהבנפרד כי שירות בתי הסוהר (השב"ס) יאפשר להם לקיים קשר טלפוני מעת לעת אל מחוץלבתי הסוהר. שנים מהם לומדים באוניברסיטה פתוחה בדרך של התכתבות והם מבקשים כייאפשרו להם להתקשר טלפונית עם האוניברסיטה בעניינים הקשורים ללימודיהם. משיבאחר מבקש לקיים קשר טלפוני עם אביו המתגורר ברצועת עזה, כיוון שאביו זקן וחולהואינו מסוגל לבקרו בבית הסוהר. משיב נוסף טוען כי הוריו מתגוררים בלבנון ואינםיכולים לבקרו וכי אחיו מתגורר באוסטריה והוא מבקש לעמוד בקשר טלפוני עם אחיו.המשיב החמישי מסביר כי הוריו מתקשים לבקרו בגלל ההוצאות הכספיות הכרוכות בכךוהוא מבקש לאפשר לו לעמוד בקשר טלפוני עם הוריו. השב"ס סירב לבקשות המשיביםמשיקולי בטחון המדינה. המשיבים עתרו כנגד הסירוב לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליטלאפשר להם במידה זו או אחרת לקיים את הקשרים הטלפוניים. הערעורים נתקבלו ובחלקמן המקרים הוחלט, בהסכמת המערערים, שהשב"ס ידון באפשרויות מוגבלות של קשרטלפוני.
ב. פקודת נציבות בתי הסוהר מאפשרת לאסירים רגילים להתקשר אל מחוץ לבית הסוהר,אלא אם כן נקבעו מגבלות מיוחדות. מאידך, אסירים בטחוניים מנועים לדבר בטלפוןאלא אם כן יומלץ לאפשר לו לאסיר בטחוני קשר טלפוני. יש הצדקה לקבוע הסדריםמיוחדים לגבי אסירים בטחוניים ובכלל זה לעניין קשר טלפוני עם החוץ. עם זאת ברורכי הסדרים אלה חייבים לעמוד במבחנים המשפטיים החלים בדרך כלל על החלטותמינהליות, הם חייבים להיות ענייניים, סבירים ומידתיים. השאלה היא אם ההסדרשנקבע ע"י שב"ס לגבי הקשר הטלפוני ע"י אסירים בטחוניים עומד במבחנים אלה.
ג. המערערים הסבירו כי קשר טלפוני ע"י אסירים בטחוניים עלול ליצור סכנהלבטחון המדינה. צויין כי בתי הסוהר בישראל משמשים מרכז חשוב לפעילות של ארגונימחבלים. ארגונים אלה מקיימים בבתי הסוהר מסגרות ארגוניות, במבנה היררכי, וביןהיתר הם משתדלים לקיים קשר בין הארגון לבין שלוחותיו בבתי הסוהר. בכלל זה ישלחלקם עניין בהפעלת לחץ ע"י ביצוע פיגועים ובייחוד פיגועי חטיפה-מיקוח.
ד. האסירים המבקשים רשות לקיים קשר טלפוני, אינם יכולים להסתמך על זכותהעומדת להם כמו לכל אדם. זכויות המוקנות לאסיר, בהיותו אדם, אינן בהכרח זהותבהיקף לזכויות המוקנות לאדם אחר. כך במיוחד לגבי זכויות הקשורות באופן טבעיבחופש התנועה שנשלל מן האסיר. עם זאת, ההסדר אינו יכול להיות שרירותי והוא חייבלאזן כראוי בין זכויותיו של האסיר מצד אחד, והסדרי הבטחון לא רק בבית הסוהרעצמו אלא אף מחוץ לבית הסוהר, מצד שני. לצורך האיזון כשמדובר באסירים בטחוניים,יש הבדל בין מקרה בו הסכנה לבטחון המדינה רחוקה וקטנה לבין מקרה בו הסכנה קרובה
וממשית, כשם שיש הבדל בין מקרה בו הקשר הטלפוני נדרש למטרה הומנית באופן מובהקלבין מקרה בו הקשר נדרש מטעמים של נוחות בלבד.
ה. שיקול הדעת בעניין הצורך בהטלת מגבלות על אסירים, ומהות המגבלות, מופקדבידי שב"ס. גם הסמכות הנדרשת לצורך זה מוקנית לו. ביהמ"ש לא הופקד על הפעלתהסמכות, כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה. אין ביהמ"ש צריךלהעדיף את שיקול דעתו שלו, לגופו של עניין, על שיקול דעתם של שלטונות ביתהסוהר. בענייננו החליט ביהמ"ש להתערב בהחלטות השב"ס משום שסבר כי השב"ס לא הגיעלאיזון הראוי ושאלה זו של חוסר איזון היא עילה מוכרת וכשירה לביקורת שיפוטית עלהחלטות מינהליות. השאלה היא רק אם צדק ביהמ"ש כאשר פסק בכל אחד מן המקרים כיהחלטת השב"ס לוקה בחוסר איזון המצדיק את ביטול ההחלטה ע"י ביהמ"ש. כדי להשיב עלשאלה זו יש לבדוק כל מקרה לגופו.
ו. להלן עבר ביהמ"ש לבדוק את המקרים לגופם וקבע שיש לקבל את הערעורים. עםזאת, בחלק מן המקרים הובהר כי השב"ס יבדוק דרכים לאפשר לתלמידים קשר טלפוני עםהאוניברסיטה, ובאחד המקרים יבדוק השב"ס שוב אפשרות של קשר בין האסיר לביןאביו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, טירקל. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יהודה שפרלמערערים, עו"ד מחמוד סאלח למשיבים. 13.11.96).
ע.פ. 3127+3237/93 - אמג'ד אבו סאלח נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש מ-12 ל-15 שנות מאסר בגין תקיפת קטין בן שנתיים והפיכתו למפגר ונכה(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינהעל קולת העונש נתקבל).
א. ביולי 89 נולד הקטין אחמד לאמו נג'לה וזו גידלה את בנה הקטן לבדה והתפרנסהלמחייתה מעבודה. בשנת 90 החל המערער להתגורר עם נג'לה כבן זוגה. במהלך התקופהבה חיו יחדיו, נהג המערער להכות את אחמד הקטן באכזריות, וכשניסתה נג'לה למנועאותו מהכות את בנה, היכה המערער אף אותה. באוקטובר 91, בעוד אחמד ישן במיטתו,תקף אותו המערער כשהוא מכה אותו בכח ובאכזריות בכל חלקי גופו. נג'לה התלוננהבמשטרה והמערער נעצר לחקירה. לאחר מספר ימים נעתרו הרשויות לבקשת נג'לה והמערערשוחרר בערובה בהתחייבו שלא להיפגש עם נג'לה ולא להיכנס לביתה במשך 3 חודשים. לאחלף שבוע אחד והמערער הגיע לביתה של נג'לה היכה אותה וגרם לה שטף דם בעינהולאחר מכן נפנה אל אחמד הקטן שישן במיטתו החל להכות אותו באכזריות הטיח את ראשושל אחמד בקיר מספר פעמים וגרם לכוויה על גבו בסיגריה בוערת. אחמד עבר ניתוחבראשו ולא שב להכרתו כחודשיים. נגרם למוחו נזק מצטבר שהביא לשיתוק בפלג גופוהימני. הילד סובל מפיגור ולדברי הרופאים קשה להאמין שיחזור לתפקד כילד בריא.ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. ערעורו שלהמערער על חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. באים בפני המשפט ענייני אלימות במשפחה. יש מקרים קשים ויש מקרים קשיםמאוד. מקרה מעין זה עוד לא בא בפני ביהמ"ש. מעשים כמעשיו של המערער, אין עליהםלא סליחה ולא כפרה. אכן, ילדות קשה היתה לו למערער, אך חברה לא תוכל לסלוח עלהמעשים המחרידים בחומרתם שביצע המערער בקטן בן שנתיים חסר ישע. לא נסלח עלהפיכתו של ילד נורמלי ובריא לילד נכה ומשותק במחצית גופו. העונש המכסימלי הקבועבחוק לעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה להטיל נכות או מום הינו 20 שנה. אםראוי להטיל במקרה כלשהו את העונש המכסימלי הקבוע בחוק או עונש הקרוב לו - הריזה המקרה שלפנינו. אולם, מדובר עתה בבימ"ש שלערעור והשאלה היא אם משהשית ביהמ"שלמערער עונש של 12 שנים מאסר בפועל ראוי כי ביהמ"ש העליון יחמיר עם המערער כמו
ישב בערכאה קמא. ידוע הוא כי ביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם נאשם שהוארואה להחמיר בענשו. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 15 שנים מאסר בפועל ו-3 שניםמאסר על תנאי כאמור.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין. עו"ד אבו-סאלח למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 7.11.96).
רע"א 2759/96 - מרים דן ואח' נגד אינה וולפרט ואח'
*צו זמני למנוע השלמת עיסקת מכר מקרקעין ע"י האפוטרופוס הכללי(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה טוענת לבעלות על קרקע מסויימת מכח ירושה. קרקע זו היתה בידיהאפוטרופוס הכללי והוא ערך חוזה מכר על הקרקע עם המבקשים. לבקשת המשיבה נתןביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני המונע מהאפוטרופוס להמשיך ולהשלים את הליכי המכירהשל המקרקעין. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם זכותם של המבקשים לפי חוזה המכר גוברת עלזכותה של המשיבה, אם היא יורשתו של הבעלים של המקרקעין, שלגביהם הוצא צו ניהול,בהיות הבעלים בבחינת נעדר. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני כאמור והבקשה לרשותערעור נדחתה.
ב. לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי על נימוקיה גם אם ההתייחסות היתהרק לחומר שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי. אלא שבינתיים חלה התפתחות כאשר ביהמ"שהמחוזי בחיפה נתן פס"ד המצהיר על המנוח, הבעלים של המקרקעין הנדונים, ורעייתוז"ל, כנספים באקציה שנערכה בשנת 1941 וכן נתן צו ירושה המכריז על המשיבה כעליורשתו היחידה של אביה המנוח. אכן, המסמכים בעניין זה לא הוגשו בדרך המקובלת,לא נתבקשה ולא נתקבלה רשות להגשתם והם צורפו לתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור.ככל הנראה קיבלו האפוטרופוס והמבקשים עותקים ממסמכים אלה ולא העירו דבר בקשראליהם ובצדק נמנעו מלעשות כן, בהיות המסמכים מסמכים רשמיים של ביהמ"ש המחוזי.אם בהיעדר מסמכים אלה היה מקום למנוע העברת המקרקעין עד לבירור תביעת המשיבה,קל וחומר שכך הדבר לאור מסמכים אלה.
ג. הבעיות המתעוררות הקשורות לשאלת התחרות בין זכות היורשת של בעלי המקרקעיןלבין מי שבידו חוזה מכר לרכישתם מהאפוטרופוס, ראויות להתלבן ולהתברר במשפט שביןהצדדים. עד אז לא רצוי לאפשר יצירת עובדות בשטח באופן שלא ניתן יהיה להחזיר אתהמצב לקדמותו אם ימצא ביהמ"ש שיש מקום לכך.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. ליבנה למבקשים. 3.11.96).
ע.א. 6064+6071/93 - מימסב... בע"מ ואח' נגד סודהגל בע"מ ואח'
*מיכלים להגזזת מים שנמסרו לצרכנים ב"השאלה" תמורת "פקדון" עברו לבעלותם של הצרכנים. *המוניטין הדרושים בעוולה של גניבת עין(מחוזי ת"א - ת.א. 96/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה בעיקרו).
א. סודהגל עוסקת מאז שנת 79 בייבוא מכשירים ביתיים להכנת סודה מתוצרת המפעלהבריטי "סודה סטרים". הגזזת המים במכשיר נעשית בעזרת מיכל תואם המכיל גז דחוס.המיכל, הקרוי "סודהבל", אף הוא מתוצרת "סודה סטרים", מיובא לישראל ומסופק לצרכןבעת רכישת מכשיר ההגזזה ומיועד לשימוש חוזר לאחר מילויו בגז. שירות ההספקה ניתןבאמצעות רשת של קימעונאים (מפיצים) מורשים שהתקשרו עם סודהגל בהסכמי הפצה. שיטתהשיווק של המיכלים היא כזו שהמיכל הראשון המלא בגז נמסר לצרכן כנגד תשלום מחירהגז, ותשלום נפרד, המכונה "פקדון", תמורת המיכל. משהתרוקן המיכל, בידי הצרכןלהחליפו במיכל מלא, אצל מי מהמפיצים המורשים, כנגד תשלום מחיר הגז בלבד.
ב. במהלך השנים השתלבו ספקים נוספים בשיווק מכשירי הגזזה ובמילוי מיכלי גז.גם עיסוקם של אלה התבסס על השימוש במיכלי גז סודהבל או תואמיהם. לא ציבור
הצרכנים, ואף לא הקימעונאים המפיצים מקפידים בזיהוי המיכלים הריקים, וכל מפיץוצרכן לקחו ונתנו מיכלים ריקים בלי להקפיד על זהותם. תופעה זו גרמה לפעילותמכוונת ומתוכננת שמטרתה לרכוש מן המפיצים, וע"י כך להוציא מן המחזור, מספר גדולשל מיכלים ריקים משל ספק מסויים, כדי ליצור מחסור מדומה בתוצרתו של הספק ובדרךזו לאלץ את קהל הצרכנים להיזקק למיכלים שיוזרמו ע"י ספק אחר. המשיבות ביקשולהתגונן מפני הסיכון האמור בדרך של התנייה חוזית עם המפיצים שהמיכלים הםבבעלותן ושהם מושאלים למפיץ לשם השאלתם לצרכן.
ג. בתובענה של המשיבות נטען כי המיכלים שבידי מימסב הם בבעלותן ולפיכך ישברכישתם ע"י מימסב ומילויים בגז משום עוולת גזל כלפי המשיבות ועוולה של גניבתעין כלפי צרכניהן. עוד נטען בתובענה כי בפעילות של השגת המיכלים יש גם משוםהתעשרות שלא כדין ושבנטילת המיכלים הריקים מן הצרכנים יש משום עוולה של גרםהפרת חוזה. נגד הנתבעים האחרים (צינדה בע"מ, שניאור גוניק בע"מ ושניאור גוניקאישית) נטען כי שיתפו פעולה עם מימסב ומכאן שהאחריות לעוולותיה של מימסב מוטלתגם עליהם. על יסוד העובדות הנטענות עתרו המשיבות למתן צו מניעה נגד מימסבואחרים שלא להוסיף ולעסוק במילוי מיכלי סודהבל ובהפצתם ולמתן צו עשה שיחייב אתהנתבעים למסור למשיבות את כל מיכלי סודהבל וכן דינים וחשבונות על כמויותהמיכלים שסחרו ולחייבם בפיצויים בגין הנזק שגרמו. טענתה המרכזית של מימסב היתהכי סודהגל מכרה את המיכלים אם למפיצים ואם לצרכנים ולא נשתיירה לה זכות כלשהיבמיכלים.
ד. תוך כדי סיכומי הטענות בפני ביהמ"ש המחוזי ניתן בביהמ"ש העליון פסה"דבעניין סודהגל נגד ספילמן (ע.א. 347/90 פד"י מ"ז(3) 459 - להלן פרשת ספילמן).בפרשה זו נקבע ברוב דעות כי העיסקה בה מעבירות המשיבות את המיכל לרשות הצרכן,אף שהיא מתוארת כעיסקת שאילה, הרי היא על פי מהותה עיסקת מכר ומשהפך הצרכןלבעליו של המיכל אין משתיירת למשיבות כל זכות לתבוע כי המיכל שנמכר על ידהיוחלף ע"י הצרכן דווקא אצל מפיציהן המורשים. עם זאת נקבע בפרשת ספילמן -ולעניין זה נפלה ההכרעה פה אחד - שכנגד מי שהיו נתבעים בתובענות ההן זכאיותהמשיבות דנא לסעד על פי שתי עילות אחרות שהוכחו - עשיית עושר ולא במשפט וגרםהפרת חוזה. בהתחשב בפס"ד ספילמן קבע ביהמ"ש המחוזי בעניין דנא שיש לדחות אתתביעת המשיבות ככל שזו התבססה על העילה של עוולת גזל וגם התביעה בגין גניבת עיןנדחתה. עם זאת הסיק השופט מפרשת ספילמן כי יש מקום לחייב את מימסב ואת גוניקאישית בגין עוולה של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט ועל כן עליהם להימנעמכל עיסוק הכרוך בשימוש במיכלי סודהבל וכן ליתן למשיבות דוחו"ת מפורטים עלעיסוקם במיכלים אלה והתמורה שקיבלו ממילויים. השופט לא מצא ראיות לחיוב צינדהוחברת גוניק והתביעה נגדן נדחתה. הערעור נתקבל בעיקרו והערעור הנגדי נדחה.
ה. אין יסוד להתערב בהחלטת השופט לדחות את תביעת המשיבות נגד צינדה וגוניקבע"מ ומאידך אין בסיס ראייתי להחלטת השופט להטיל אחריות למעשיה של מימסב גם עלגוניק. בכך שלגוניק יש שליטה עקיפה במימסב ובקיומם בעבר של יחסים עסקיים בינולבין המשיבות, אין עילה מספקת לחיובו. הטלת חבות אישית על גוניק למעשים שיוחסולמימסב (בהנחה שמדובר במעשים המעמידים עילה כנגד מימסב עצמה) מותנית היתה בקיוםראייה לפעילותו הממשית של גוניק בסיוע למימסב בביצוע המעשים ולפעילות כזאת לאהובאה ראייה מספקת.
ו. אין מקום להתערב בהכרעת ביהמ"ש המחוזי שדחה את התביעה על פי העילה שלגניבת עין. המשיבות לא הניחו תשתית ראייתית לכך שלמיכלי סודהבל יצאו המוניטיןהנטענים. הכלל הוא שעל התובע בעילה של גניבת עין מוטלת חובה להראות כי השם,
הסימן או התיאור של הטובין או המוצר, נשוא תביעתו, רכשו להם הכרה בקרב ציבורהצרכנים ואם נכשל התובע בכך תדחה תביעתו מבלי שביהמ"ש ידרש לשאלה אם מעשה הנתבעמהווים גניבת עין. כיוון שכך שוב אין צורך להידרש לשאלה אם מעיקרא ניתן לרכושמוניטין במיכלים מסוג זה, בהנחה שאין כל ייחוד בעיצובם או בצבעם, וגם אם התשובהלשאלה זו היא בחיוב, האם המוניטין הנרכשים, אף שנוצרו בישראל בזכות פעילותן שלהמשיבות, אינם קניינן שלהן אלא קניינו של היצרן האנגלי.
ז. המשיבות טוענות כי גם לפי פס"ד ספילמן, ועל יסוד העובדות שנקבעו כאן, הןזכאיות לקבלת צו שיחייב את מימסב להחזיר להן את מיכלי סודהבל שנרכשו על ידהממפיצים, להבדיל מצרכנים. גם טענה זו דינה להידחות. אכן, סיווג העיסקה שביןהמשיבות לבין הצרכן כעיסקת מכר אינו שולל את האפשרות לסווג את העיסקה שבינןלבין המפיץ על פי המתכונת שעיצבו הצדדים בהסכמה ביניהם, היינו, שאין המפיץ רוכשאת הבעלות במיכלים. כך שעקרונית יכלו המשיבות להישמע בתביעה בעילה של גזל. אךכדי להצליח בתביעה כזאת נגד מימסב היה עליהן להוכיח כי המפיצים, שמהם רכשהמימסב מיכלי סודהבל ריקים, פעלו כשלוחיהן גם לעניין רכישת המיכלים הריקים מידיהצרכנים. בהיעדר חיוב חוזי המגביל את זכות המפיצים לעשות במיכלים הריקים ככלהעולה על רוחם, לא חלה עליהם הגבלה כזאת. מעת שהצרכן רכש זכות בעלות במיכל רשאיהיה למכרו לכל מי שיחפוץ ובכלל זה למפיץ. משרכש המפיץ את המיכל הריק מידי הצרכןרשאי היה, כבעליו החדשים, למכרו לכל אדם ובכלל זה גם לספק אחר.
ח. מימסב מערערת כנגד חיובה בצו מניעה ובצו למתן חשבונות על יסוד העילה שלעשיית עושר ולא במשפט וערעור זה בדין יסודו. בכתב התביעה של המשיבות נאמר כיבנטילת מיכלים המצויים בבעלותן יש גם משום התעשרות שלא כדין. בכך נכרך ענייןההתעשרות בעוולת הגזל. משנוקתה מימסב מעוולת הגזל שיוחסה לה נשמט גם בסיס הטענהכי יש לחייבה להשיב למערערות את ה"גזילה" עקב ההתעשרות האסורה. השופט קיבל אתטענת מימסב שכתב התביעה של המערערות לוקה בחסר, אך סבר כי מדובר ב"היעדרו שלטיעון משפטי" שעל חסרונו ניתן להתגבר בעזרת תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי.בכך שגה. ענייננו אינו בשמיטתה מכתב התביעה של "הוראת דין" אלא בהיעדר טיעוןעובדתי שבכוחו להעמיד בסיס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט ובכגון דא תקנה 74אינה מועילה.
ט. זאת ועוד, בפרשת ספילמן נתקבלה התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט על יסודעובדות שנטענו והוכחו ועובדות כאלה לא נטענו ולא הוכחו בפרשתנו. לפיכך יש לקבללעניין זה את ערעורה של מימסב, לדחות גם את החיוב על פי העילה של עשיית עושרולא במשפט ולבטל את חיובה במתן חשבונות. צו המניעה יצומצם לרכישת מיכלי סודהבלמן המפיצים המורשים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד אפריםולדמן למימסב, עו"ד אבנר מנוסביץ לגוניק, עו"ד היו קוברסקי לסודהגל.18.11.96).
ע.א. 496/93 - פקיד שומה חיפה נגד משה סמו
*המחיר המקורי של רשיון להפעלת מונית שנתקבל ע"י המוכר חינם לעניין שומת רווח הון כשהזכות נמכרה(מחוזי חיפה - עמ"ה 176/91 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 73 קיבל המשיב רשיון להפעלת מונית. בשנת 87 מכר את זכותו תמורת30,000 ש"ח. פקיד שומה הוציא שומה על רווח ההון שנצמח למשיב ממכירת הזכות, עלבסיס הקביעה שהמחיר המקורי של הזכות הינו אפס, וכל סכום המכירה מהווה רווח הוןהחייב במס. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי ולצורך ניתוח הסוגייה נדרש ביהמ"ש למספרהגדרות הכלולות בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי סבר שמדובר ב"מתנה"
שקיבל המשיב מהרשויות המוסמכות והחיל על העסקה את החלופה האומרת כי ה"מחירמקורי" של הנכס "אם הנכס נתקבל במתנה שלא מקרוב" הוא "התמורה ביום המכירה".לפיכך העריך את שווי הרשיון ליום שהמשיב קיבל אותו לעומת סכום המכירה לצורךתשלום המס. הערעור נתקבל.
ב. האם מתן רשיון להפעלת מונית יכול להיחשב כמתן מתנה? - הכלל הוא שיש לשאוףלהרמוניה חקיקתית, הן בין דיני המס השונים בינם לבין עצמם והן בין דיני המסלבין הדין הכללי. לפיכך יהיה זה טבעי לפנות להוראות חוק המתנה. מסעיפי חוקהמתנה עולה כי מספר יסודות נדרשים לשם שכלולה של עיסקת מתנה. עיסקת המתנה הינהחוזה הנכרת בדרך של הצעה וקיבול בין שני הצדדים לה - נותן המתנה ומקבלה. מתןרשיון, בשונה מעיסקת מתנה, אינו עיסקה דו צדדית, כי אם פעולה מינהלית חד צדדית,המהווה אחת מסמכויות הביצוע החשובות של המינהל לעניין הרישוי. שיטת חלוקתהרשיונות שהיתה נהוגה בתקופה הרלבנטית לא התחשבה כלל במצב הענף ובשיקוליםכלכליים, אלא במידת עמידתו של המבקש בקריטריונים שנקבעו. מכאן, שלא על פי חוזהולא מתוך כוונה ליתן מתנה העניקה הרשות את הרשיון למשיב אלא מילאה את חובתה עלפי הדין.
ג. דרישה אחרת להשתכללות המתנה הינה הקנייה של נכס מן הנותן למקבל, היינוהעברת זכות שיש לנותן והענקתה למקבל. בענייננו, אין מדובר בזכות שהיתה מוחזקתבידי המדינה והועברה למקבל הרשיון, אלא בזכות הנוצרת במיוחד עבור מקבל הרשיון.אינה דומה "זכות" שיש לבעל רשיון במונית והוא מעביר את הזכות לאחר, למתן רשיוןמקורי לעניין העברת "זכות". מכאן כי אין מדובר בהענקת מתנה וההסדרים הקבועיםבסעיף 88 הנ"ל לעניין נכס שנתקבל במתנה אינם חלים. משכך חלה פיסקה אחרת שלההגדרה היינו כי מדובר בנכס שהגיע לנישום "בכל דרך אחרת" כאשר קובע הסכוםשהוציא הנישום לרכישתו של אותו נכס. מכאן שצדק פקיד השומה כי המחיר המקורי שלהזכות הוא אפס.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עוה"ד גב' לילךאהל ויעקב כהן למערער, עו"ד ר. רויטגרונד למשיב. 19.11.96).
רע"א 3128/94 - אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*הכח הנדרש לביצוע "פריצה" כדי להיות מכוסה ע"י פוליסה המגדירה "פריצה" כחדירה שבוצעה "בכח". *פרשנות פוליסת ביטוח על דוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח(מחוזי ת"א - ע.א. 1050/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערערת מנהלת ומפעילה בית כנסת ברמת חן המבוטח אצל המשיבה. באחד הימיםנפרץ ארון הקודש ונגנבו ארבעה ספרי תורה. שמאי שהוזמן ע"י המשיבה קבע כיאלמונים חדרו לבית הכנסת דרך חלון צדדי, שגבהו כמטר וחצי. לעניין אופן החדירהדרך החלון העיד השמאי כי אפשר לטפס על הקיר מבלי שום עזרי לוואי וכי לא נתגלוסימני פריצה חוץ מסימני בוץ.
ב. פוליסת הביטוח הנדונה מעניקה כיסוי ביטוחי בגין אובדן או נזק כתוצאהמ"פריצה". הגדרת "פריצה" בפוליסה הינה "גניבה... באמצעות חדירה... בתנאישהחדירה או היציאה בוצעו בכח ונשארו סימנים המעידים על כך...". שופטת בימ"שהשלום קבעה כי אין הוכחה פוזיטיבית כי החלון דרכו נכנסו הפורצים נפרץ. לדעתהשופטת, גם אם יכול טיפוס על קיר להיחשב לשימוש בכח, הרי שנדרש שהשימוש בכחייעשה בחדירה עצמה ולא בדרך אל החדירה. כמו כן קבעה, כי סימני הבוץ שנמצאו לידהחלון אינם מעידים על פריצה בכח ואינם מעידים כיצד בוצעה החדירה. ביהמ"ש המחוזידחה, ברוב דעות, את ערעורה של המערערת והותיר על כנו את פסק דינו של בימ"שהשלום. הערעור נתקבל.
ג. השופט בך: אין לקבל את טענת המערערת כי הפריצה האלימה של ארון הקודש,שממנו נגנבו ספרי התורה, יכולה אף היא, ולפחות ביחד עם יתר העובדות המוכחות,לספק את דרישת ה"שימוש בכח" שבפוליסה. בפוליסת הביטוח נאמר במפורש כי המונח"פריצה" משמעו "שהחדירה או היציאה בוצעו בכח". שימוש בכח ובאלימות בתוך המבנה,ע"י שבירת מגירה או ארון, או פריצת כספת, אינו מתגבר על אותו תנאי שבפוליסהואינו רלבנטי לגביו.
ד. השאלה היא אם העובדה שהגנב טיפס לאורך הקיר החיצוני עד לחלון ונכנסכשהחלון לא היה נעול מלכתחילה, מהווה "שימוש בכח" בעת החדירה. מתעוררת שאלה האםישנו הבדל עקרוני ומעשי בין התנאי בפוליסה שלפיו דרושה חדירה "בכח" כדי לחייבאת חברת הביטוח, ובין דרישה, כפי שהיא מופיעה בפוליסות אחרות, שלפיה נחוצהחדירה "בכח ובאלימות". ניתן לתאר מקרים רבים בהם תתבצע חדירה תוך שימוש בכח, אךלא באלימות.
ה. באשר לפירוש פוליסה התפתח במדינות רבות הכלל שלפיו תפורש פוליסת הביטוח"בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח". עקרון פרשני זה מנוגד, לפחות לכאורה, לכלליפרשנות המקובלים בדרך כלל בדיני חוזים, שבהם מתחקים אחר כוונותיהם של שניהצדדים כאחד. בחוזי ביטוח, כאשר לשון החוזה בגיזרה השנוייה במחלוקת הינה רבמשמעית, כשאחת מהמשמעויות הנסבלות מבחינה מילולית היא זו לה טוען המבוטח, יוביליישומו של עקרון כיבוד הציפיות הסבירות של המבוטח לפירוש החוזה בהתאם לנטען עלידו. לתוצאה זו ניתן להגיע גם מכוחו של הכלל הנהוג אצלנו בדבר פרשנות מסמך נגדהצד שניסח אותו כאשר מתגלה בו דו משמעות. פירוש הפוליסה על פי דוקרטרינתהציפיות הסבירות, יכול להוביל לקביעה בדבר קיום כיסוי ביטוחי, גם מקום בוהפרשנות השנוייה במחלוקת על פי כוונתה של חברת הביטוח בזמן כריתת החוזה תראה כיהחברה התכוונה לשלול כיסוי.
ו. על רקע הכללים האמורים, השיקולים שינחו בארץ כשבאים לפרש פוליסת ביטוחיהיו אלה: כאשר נוסח ותוכן הפוליסה אינה בהירים וברורים די צרכם, וכאשר אין הםחד משמעיים, יפורש המסמך נגד מנסחו; במקרה של ספק יועדף הפירוש התומך בזכאותושל המבוטח; יש לאמץ את דוקטרינת הסבירות אם כי יש לצמצם את תחולתה למקרים שבהםאין הפוליסה מכילה פתרון חד משמעי למצב שהתהווה או כשהכתוב בפוליסה מוביללתוצאה אבסורדית שהדעת אינה סובלתה.
ז. בפרשנות הפוליסה דנא יש לייחס חשיבות לעובדה שמדובר בפוליסה על חדירה"בכח" ולא חדירה "בכח ובאלימות" על פי הנוסח שנכלל בפוליסות רבות אחרות. ניתןלקבל את הגישה כי בכדי להוות "חדירה בכח" יש צורך בשילוב שני רכיבים, היינושימוש במידה מסויימת של כח, וכניסה לבניין בדרך בלתי מקובלת. לא מידת הכח היאהקובעת בכל מקרה, אלא מהות הפעלת הכח. בענייננו, השתמש הגנב בכח בטפסו על קירהבית הנדון ולכל הדעות מדובר בדרך בלתי מקובלת של כניסה לתוך בית. אכן, שימושבכח והסימנים לכניסה בכח צריכים להתייחס לחדירה לתוך המבנה, אך התיזה שמעשההחדירה מתייחס לשניה בה עובר הגוף של הגנב את הפתח של הבנין אין לקבלה. טיפוסעל קיר כדי להיכנס דרך אחד הפתחים לתוך הבניין, מהווה חלק ממהלך החדירה.
ח. השופט חשין: חוזי ביטוח הינם, ככלל, חוזים אחידים. ניסוחם הוא בידי אנשיהמקצוע של חברות הביטוח, ובמהלך הדברים הרגיל אין למבוטחים כל השפעה על תוכנם.בתי המשפט עשו ככל יכולתם לעיונן של כפות המאזניים לעת פירושו של החוזה. כךנקבע הכלל כי תניות פטור או תניות המצמצמות חיוב תפורשנה באורח מצמצם לטובתו שלהמבוטח. כך נקבע הכלל כי בדו משמעות המתגלית בחוזה, יש לפרש את החוזה כנגדמנסחו. כך לעניינה של דו משמעות הנגלית על פני הדברים וכך באשר לדו משמעות
נסתרת (חבויה). כך נולד העקרון שלפיו ראוי לפרש חוזה ביטוח על פי ציפיותיוהסבירות של המבוטח. בענייננו אין צורך לשרטט במדוייק את גבוליה של דוקטרינההציפיות הסבירות שכן ברור כי נתקיימו תנאי הפוליסה וקמה ונתעוררה חבותה של חברתהביטוח כלפי המבוטחת.
ט. באשר לפירוש של חדירה "בכח" - אין מקום להשוואה פרשנית בין פוליסה זו שבהמדובר ב"כח" לבין פוליסות אחרות שבהן מדובר "בכח ובאלימות". לא הרי "כח" בהקשראחד כהרי "כח" בהקשר אחר. כאשר מופיע המושג "כח" ולצידו מושג "אלימות" ניתןלפרש את השניים כמושגים נרדפים. ניתן לומר כי המושג "כח" בהופיעו בדד, אפשר רחבהוא בתחומי התפרשותו מן ה"כח" הבא כצמד עם חברתו "אלימות". בענייננו, החדירהלבית הכנסת נעשתה בכח ונשארו סימנים על כך כדרישת פוליסת הביטוח.
י. השופט קדמי: בנסיבות העניין נכון וראוי לפרש את הוראות הפוליסה על בסיסהעקרון של "כיבוד ציפייתו הסבירה של המבוטח". הפוליסה הנוגעת לעניין, מיועדתבמקורה לביטוח של "בתי עסק" להבדיל מבתי כנסת. הדרישה כי החדירה תעשה בדרך שלפריצה - המצריכה שימוש בכח - נועדה להצר ולצמצם את אחריותו של המבטח, אגב הטלתחובה על המבוטח להגן על המבנה מפני כניסה שאינה כרוכה בשימוש בכח. כאשר מדוברב"עסק" רשאי המבטח להניח כי המבוטח ער לחובתו לנקוט באמצעי מיגון כנגד חדירה,באופן שהסיכון שהמבטח נוטל על עצמו מצומצם לחדירה אגב שימוש בכח של ממש.
יא. פרשנות זו של הסיכון שאותו נוטל על עצמו המבטח אינה עולה בקנה אחד עם"הציפייה הסבירה" של אגודה וולונטרית המקיימת בית כנסת בקהילה, בדבר משמעותו שלביטוח תכולתו של בית הכנסת כנגד גניבה. כאשר מדובר במבנה שבו מקיימת אגודהוולונטרית פעילות חברתית על בסיס התנדבותי, על המבטח לצפות לכך שעיקר הסיכוןמוטל עליו, כאשר ציפייתו הסבירה של המבוטח היא שהסכם ביטוח התכולה שעליו חתםרחב ביותר וסייגיו מצומצמים להכרחי ולמובן מאליו. ציפייתו הסבירה של ועד האגודההיתה ללא ספק שגניבת תכולתו של בית הכנסת אגב חדירה לתוכו שלא בדלת הקבועה לכךתבוא בגדר "גניבה אגב פריצה" המזכה את בית הכנסת בתשלום דמי הביטוח.
(בפני השופטים: בך, חשין, קדמי. עו"ד משה קפלנסקי למערערת, עו"ד יוסף רנרטלמשיבה. 14.10.96).
בג"צ 4309/95 - דוד כהן סקאלי נגד ראש אכ"א צה"ל ואח'
*דחיית בקשה לתשלום הוצאות משפט כאשר המשיבים נענו לדרישות העותר שלא עקב העתירה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נדחתה).
ביום 6.7.95 הגיש העותר לבג"צ עתירהשעניינה ביטול צו קריאה לשירות מילואים ומתן אישור שלפיו שירת העותר במילואיםבתקופה פלונית. באותו יום ניתן צו על תנאי כמבוקש. עוד באותו יום, לפני שהגיעההעתירה למשיבים, נמסר לעותר כי פנייתו למשיבים בעניין צו הקריאה נמצאה מוצדקתולכן הוחלט לתקן את רישומי הצבא באשר לתקופת המילואים בה שירת. בעקבות זאתבוטלה העתירה אך העותר טוען כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות שכן מכתב מטעמולמשיבים מיום 9.5.95 נענה בעצלתיים. הבקשה נדחתה.
בשאלת החיוב בהוצאות יש לבחון אם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזורבו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפניביהמ"ש. במקרה דנן לא העתירה היא שהביאה לסעד שביקש העותר. יתכן ונגרמו לעותרהוצאות לפני הגשת העתירה וגם בגין הגשת העתירה גופה, אך אין באלה כדי לחייב אתהמשיבים בתשלום הוצאות. משך הזמן שחלף ממועד הפניה למשיבים ועד למתן התשובהאינו ארוך יתר על המידה ואין ממש בטענת העותר שעניינו טופל בעצלתיים.
(בפני: הרשם גילון. עו"ד אבישי יעיש לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיבים.29.10.96).
ע.פ. 2784/96 - סימה גיאת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת שוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת פרצה לבית מגורים למטרתגניבה ובהיותה בדירה חזרה בעלת הדירה לביתה והמערערת תקפה אותה, היכתה אותהותלשה מעל צווארה שרשרת זהב. המתלוננת נחבלה ונזקקה לטיפול רפואי. המערערתהורשעה בעבירות של התפרצות, גניבה ושוד, וביהמ"ש גזר לה 3 שנים מאסר בפועל וכןהפעיל שנה מאסר על תנאי כשמחציתה מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור שם את הדגש בערעורו על גילה של המערערת, נסיבותיה האישיות ומסכתחייה הקשה. אכן מצבה של המערערת אינו קל, אלא שהעבירות שביצעה לפי מהותןונסיבות ביצוען היו חמורות ואין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עימה יתר על המידה.יצויין שלמערערת הרשעות קודמות רבות מאד, כאשר עבריינותה המתמשכת נעוצהבהתמכרותה לסמים. בגין חלק מן העבירות ריצתה עונשי מאסר אחדים ואת עבירותיההנוכחיות ביצעה זמן קצר לאחר שחרורה מבית הסוהר כאסירה ברשיון.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. עו"ד אליה שאול למערערת, עו"ד אלון אינפלדלמשיבה. 20.11.96).
ע.פ. 3188/96 - מוסה אבו ע'אנם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של גניבת מכוניות ע"י שכירתן מחברות השכרה והברחתן לרצועת עזה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קשר קשר עם שניים אחריםשבמסגרתו היה המערער שוכר מכוניות, מעבירן לידי שותפיו לעבירות בעזה תמורת סכוםכסף, ואחר כך מתלונן במשטרה על גניבת המכוניות. ביולי 95, בשובו מעזה אחרישהשאיר שם את המכונית השכורה החמישית במנין, עוכב במחסום ונעצר לחקירה. בעקבותזאת יצא אחיו של המערער לעזה והחזיר משם את המכונית האחרונה שנמכרה ע"י המערער.זמן לא רב אחרי פרשה זו, מסר המערער את המכונית הפרטית שלו לשותפו לעבירותהקודמות, כדי שהלה ימכור אותה ויתן לו חלק מתמורתה, ולאחר מכן התייצב במשטרהוהתלונן שמכוניתו נגנבה, ותבע מחברת הביטוח את דמי הביטוח. המערער הורשעבעבירות של קשירת קשר, גניבת רכב, מסחר ברכב גנוב ומסירת ידיעות כוזבות,וביהמ"ש גזר לו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן פסל אותומלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים מיום גזר הדין. הערעור על חומרת העונשנדחה פרט לכך שתקופת הפסילה הועמדה על 4 שנים מיום השחרור מהמאסר.
הסניגור התמקד בעברו הנקי של המערער ונסיבותיו המשפחתיות. מתברר שלמערערנולד ילד עם פתיחת משפטו, הוא תכנן להתמחות במשפטים ובעקבות מעורבותו במעשיםהפליליים קרוב לוודאי שאפסו סיכוייו להיות עו"ד, ולטענת הסניגור די בעונש קצריותר כדי להשיג את מטרות הענישה. אכן, תקופת המאסר שהוטלה על המערער אינה קצרה,אך אין לומר שהעונש חמור במידה המצדיקה התערבות. מדובר במסכת של עבירותמתוכננות היטב שבוצעו במהלך תקופה לא מבוטלת. חומרה מיוחדת יש בעובדה שגם המעצרבעקבות גניבת המכונית החמישית לא הרתיע את המערער מלהמשיך במעלליו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. עו"ד אברהם שאול למערער, עו"ד אלון אינפלדלמשיבה. 20.11.96).
בש"פ 7683/96 - חביב יהודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת נערה ע"י אביה והכאתה בכל חלקי גופה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בתקיפת בתו שהיא כבת15 בכך שהיכה אותה בכל חלקי גופה. שופטת בימ"ש השלום שיחררה את העורר בערובהובתנאי שלא יכה את בתו. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש הורהלעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר הודה בכך שהיכה את בתו, אך לטענתו עשה
זאת על מנת לחנך את בתו. הסניגור עמד בהרחבה על הטענה תוך הדגשה שהמשפחה עלתהמתימן לא מזמן והכאת ילדים היא אמצעי חינוכי מקובל שם. הערר נדחה.
מבלי לעסוק בהיבטים העיוניים של הסוגיה שעליה עמד ביהמ"ש המחוזי, אין גםצורך לעסוק במאפיינים תרבותיים חברתיים של בני עדתו של העורר בתימן והשפעתם עלהתנהגותו והמשמעות המשפטית לכך. לחובתו של העורר מכריעות את הכף הרשעותיוהקודמות בעבירה של תקיפת אשתו וכן בעבירות של איומים, לרבות איומים ע"י סכין,על עובדים של מרכז הקליטה שבו הוא מתגורר. כמו כן, עבירתו הנדונה נעברה בזמןשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. מעשים אלה מעידים על נטייתו של העוררלהשתמש בדרכי אלימות ושהוא מסוכן לציבור ולבני משפחתו. לא היה בהליכים שננקטועד היום כדי לרסנו ולפיכך דין הערר להידחות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דן כוכבי לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה.3.11.96).
ע.א. 3223/94 - יצחק שטיין נגד שושנה שטיין
*הפחתת סכום המזונות לאשה שאינה עובדת אך יש לה פוטנציאל של השתכרות (הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה הם בני זוג החיים בנפרד זה כ-11 שנה. המערערעזב בשעתו את הבית ודר עם אחרת ולהם ילד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכנסתו החודשיתשל המערער עומדת על 8,000 ש"ח וחייב את המערער לשלם למשיבה סכום של 3,100 ש"חלחודש החל באפריל 93 כשהמזונות צמודים. הערעור על גובה המזונות נתקבל.
המערער מתגורר בדירה שכורה ולאחר תשלום דמי השכירות ודמי המזונות אין השאריתמספקת, לטענתו, למחייתו, בעוד האשה ממשיכה להתגורר בדירת בני הזוג ואינה עובדתלמחייתה. בסיטואציה כזו יש להתחשב גם בפוטנציאל ההשתכרות של האשה, שהיא בגילהעבודה. היא לא נתנה הסבר המניח את הדעת מדוע אינה עובדת. לפיכך יועמד סכוםהמזונות על 3,500 ש"ח נכון להיום. כדי לחשב את סכום המזונות לגבי התקופה שעברהיש לשערך סכום זה לאחור בהתאם.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עו"ד זאב ולנרלמערער, עו"ד גב' שושנה גלס למשיבה. 4.11.96).
ע.פ. 1377/96 - פרשין ולדימיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בפציעה קשה ע"י יריות בעת ביצוע שוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אך נס הוא שהמערער לא גרם למותו שלהמתלונן שעה שירה לעבר ראשו בשעת ביצוע השוד. כתוצאה מן היריות נפגעה עינו שלהמתלונן ונעקרה כתוצאה מכך. זאת בנוסף לפגיעות נוספות שהמתלונן נפגע בהן כתוצאהמהירי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה.העונש אמנם כבד, אולם הוא הולם את הנסיבות האכזריות בהן בוצע השוד. המערער ירהלעבר קורבנו בקור רוח ובאי איכפתיות לגבי התוצאות, אחרי הכנות מדוקדקות מוקדמותלביצוע השוד. הנסיבות האישיות של המערער אינן יכולות להצדיק הקלה בענשו, כשמטרתהענישה במקרה כגון זה היא גם להרתיע אחרים, ולא רק להעניש את המערער.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד ו. קובל למערער,עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 12.11.96).
בש"פ 7660/96 - יוסי אסולין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד מזויין של בנק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של שודמזויין, החזקת נשק ותקיפה ואיומים. לפי הנטען נכנס באוקטובר 95 לסניף בנק מסדברמת גן ובאיומי אקדח שדד למעלה מ-2000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררעד תום ההליכים ולטענת העורר אין הראיות שבידי המשיבה עולות כדי ראיות לכאורה.
הסניגור מכוון דבריו בעיקר למסדר זיהוי תמונות שנערך ולתמלילי שיחות טלפון שלהעורר עם בני משפחתו בארץ בזמן ששהה בבלגיה לשם יצא אחרי השוד. את טענותיובעניין הזיהוי מבסס הסניגור בעיקר על אמירתו של עד הזיהוי שזיהה את העורר כמישרק "דומה ב-%80 לשודד שהיה בסניף". כנגד תמלילי השיחות טען שאין בהם דבר המעידעל אשמת העורר. כן מלין העורר על כך שבעת זיהוי תמונתו של העורר לא היה נוכחסניגור. הערר נדחה.
באשר לעד שזיהה את העורר - הוא הדגיש הן במסגרת מסדר זיהוי התמונות והןבעדותו במשטרה כי "אני מסוגל לזהותו באופן ודאי". אם ניתן היה לראות במלים"דומה ב-%80" משום הטלת ספק בזיהוי, הרי שספק זה הוסר. אשר לאי נוכחות סניגורבעת זיהוי תמונתו של העורר - הסניגור מסתמך על הלכה שנפסקה בע.פ. 559/77 (פד"יל"ב(2) 180) שם נאמר כי אין לייחס משקל הוכחתי למסדר תמונות שבו זוהה המערערבהיעדר הסניגור. ברם, אין הנדון דומה לראייה. בענייננו נערך מסדר זיהוי התמונותבשלב של "איתור העבריין" בזמן שהעורר שהה בחו"ל לפני שהיה בגדר חשוד ולפנישמונה סניגור. כך שהכלל האמור אין כוחו יפה כאן. לנושא זה של זיהוי התמונות ללאנוכחות סניגור יתן ביהמ"ש דעתו כשיבוא להכריע בשאלת אשמתו או חפותו של העורר.גם דברים שונים שאמר העורר בתמלילי שיחות הטלפון מצביעים לכאורה על האשמה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד בן יהודה לעורר, עו"ד גב' לילך אוהל מסלר למשיבה.4.11.96).
בש"פ 7415/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד כשהנאשם עומד להתגייס (הערר נדחה).
העורר, יליד נובמבר 78, הואשם בארבעה מעשי שוד, שלשה מהםבנסיבות מחמירות, וכן בנסיון לשוד. לפי הנטען נעשו המעשים כלפי קטינים בגילים15 עד 18 ובמהלכם גנב מהמתלוננים חפצים שונים, כסף ותעודות. ביהמ"ש המחוזי הורהלעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגור טען כי העורר עומד להתגייס לצה"ל תוך מספר חודשים וקיים סיכוישבעקבות גיוסו ישנה את אורחותיו. בטענה זו אין ממש. נגד העורר ננקטו בעברהליכים פליליים בבתי משפט לנוער ובבימ"ש השלום ובכללם עשרות פרשיות של גניבה,פריצה, תקיפה, בריחה ממעצר וממשמורת חוקית. ב-20 מקרים נמצא שביצע את העבירותשיוחסו לו, אך בשל היותו קטין לא הורשע. בתי המשפט מצווים לדקדק ולבדוק היטבבבקשות לעצור קטינים, אך במקרה כגון זה, כאשר נושא העורר על שכמו קופה כבדתמשקל של מעשי עבירה דומים, שביניהם גם מעשי אלימות, אין זכות קטינותו עומדת לועוד. גם נטייתו לברוח ממעצר וממשמורת חוקית, שאותה מימש 8 פעמים בעבר, משמיטהאת הבסיס מתחת לטענה שניתן לשחררו בתנאי שישהה בביתו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד פוקרא לעורר, עו"ד כרמל למשיבה. 24.10.96).
רע"א 6442/96 - עבד-אלג'ני זיוד נגד מדינת ישראל
*סמכותו של ביהמ"ש שלא למחוק כתב הגנה עקב אי מילוי צו לגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון ולהאריך את המועד למילוי הוראות הצו (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה לפצותו עבור נזקי גוף שנגרמו לוובקדם משפט הורה ביהמ"ש למשיבה לגלות מסמכים ולהשיב על שאלון. משלא קיימההמשיבה את הצו, גם אחרי הארכת המועד לקיומו, החליט למחוק את כתב ההגנה והורהלמבקש להגיש תצהיר להוכחת נזקיו. לאחר מכן ביטל ביהמ"ש, לבקשת המשיבה, אתההחלטה הקודמת וחזר והאריך למשיבה את המועד לקיום צו גילוי המסמכים ותשובותלשאלון תוך חיובה של המשיבה בהוצאות. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי נותנת בידי ביהמ"ש את הכח למחוק תובענה אוכתב הגנה של בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון או לגילוי מסמכים או צווים
אחרים המנויים שם. הגישה המקובלת היא שביהמ"ש מאריך, בדרך כלל, את המועד לקיוםהצו ומסתפק בהטלת הוצאות על מפר הצו. אין הוא נוהג להשתמש בכח שניתן לו לפיהתקנה אלא במקרים קיצוניים, אחרי ששוכנע שהמפר מסרב בזדון לעשות את המוטל עליו.בענייננו שוכנע ביהמ"ש כי "נתקיימו נסיבות מיוחדות במינן שנבעו מאירועים מצעריםהקשורים בעורכת דין פלונית ואין הצדקה לפקוד את עוון מחדליה של זו, על המבקשת"(המשיבה). מדובר בבעיות בריאות, אישפוזים חוזרים והיעדרות ממושכת של פרקליטהשטיפלה בתיק מטעם המשיבה ואין מקום להתערב בהחלטה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד עאהד אגבארייה למבקש. 26.11.96).
ע.א. 6789/94 - יהונתן דודוביץ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה
*השטח שממנו ניתן להפקיע אחוז מסויים ללא תשלום פיצויים הוא זה שעליו עומד הבית המשותף ולא זה הצמוד ליחידה בבית המשותף (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי מיקד את קביעותיו סביב הפרשנות הנכונה למהותהשטח שממנו ניתן להפקיע אחוז מסויים ללא תשלום פיצויי הפקעה וקבע שהבסיס ממנונגזר השטח שניתן להפקיעו ללא תשלום פיצוי הוא החלקה שעליה עומד הבית המשותף ולאהשטח הצמוד ליחידה ברישום הבית המשותף. דעתו זו של השופט המחוזי נכונה היא ואיןלהתערב בקביעתו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד דוידוביץלמערערים, עו"ד בונה למשיבה. 22.10.96).
רע"א 7998/96 - דוד דיאמנט נגד יצחק קזרנובסקי
*דחיית בקשה להעביר בורר מתפקידו (הבקשה נדחתה).
לפני מספר שנים נערך הסכם בין הצדדים שלפיו ילווה המשיבכספים למבקש והמבקש הפקיד בידיו של עו"ד סלפוי מסמכים, כבטוחה להחזר הלוואה,ובכלל זה יפוי כח בלתי חוזר, למימוש זכויותיו של המבקש בנכס מקרקעין מסוייםבמידה ולא יעמוד בהחזר הכספים למשיב. באותה עת היה עו"ד סלפוי שותף בעריכתהמסמכים ואף ייצג את המבקש בעניינים אחרים. משפרצו חילוקי דעות כספיים בין בעליהדין פנה המשיב לעו"ד סלפוי שיפעל על פי המסמכים שבידיו, המבקש התנגד והענייןהגיע לביהמ"ש המחוזי. בדיון הוסכם כי עו"ד סלפוי ישמש כבורר בין הצדדים. בישיבהמקדמית, בקשר לסדרי הבוררות, פנה הבורר למבקש וציין כי לפי מיטב ידיעתו המבקשחייב כספים למשיב והוא יקבע את גודל החוב. בעקבות הערה זו ביקש המבקש מביהמ"שהמחוזי להעביר את הבורר מתפקידו, בטענה כי מעורבותו של עו"ד סלפוי בעניין נשואהבוררות עלולה להשפיע על החלטתו בבוררות, והוא גילה כי דעתו נוטה באופן ברורלצד אחד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי הבורר אכן מעורב ובקי בפרטי הפרשה, ואך משום כך נבחרלהיות בורר בעניין. כן הוסיף כי טענתו של המבקש שאינו חייב מאום למשיב רשאי הואלהוכיח בראיות בישיבת הבוררות ואין חשש של ממש למשוא פנים של הבורר הן לפיהמבחן האובייקטיבי והן לפי המבחן הסובייקטיבי. ביהמ"ש המחוזי בדק את כל הראיותוהתייחס לכל הטענות וקבע כי אין מקום להעביר את הבורר מתפקידו כאשר זה מונהבהסכמת הצדדים ועקב בקיאותו בפרטי המחלוקת ובכך אין להתערב.
(בפני: השופט אור. עו"ד מנשה וחניש למבקש, עו"ד יעקב בכר למשיב. 14.11.96).
בש"פ 7064/96 - נעמי זיו נגד משטרת ישראל
*הראייה הנדרשת במעצר לצורך חקירה (הערר נדחה).
השאלה העומדת להכרעה היא אם יש חשד סביר לכך שהעוררת קשרה קשרעם חשוד נוסף שנעצר בפרשה זו, להטמין רימוני יד מתחת למכונית של בעלה שלהעוררת. בימ"ש השלום השיב על השאלה האמורה בשלילה והורה כי המערערת תשוחררותהיה ב"מעצר בית" אצל הוריה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המשטרה והורה על
מעצרה של העוררת עד ליום 10.11.96 בצהריים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מתקשהאמנם למצוא חומר המבסס דבר ממשי נגד העוררת, אך יש בכל זאת נקודה מסויימתשמצביעה על חשד קל שבקלים שייתכן שהוא יתאמת ויתכן שאין בו כלום. כיוון שמדוברבעבירה חמורה ומכיוון שבהיות העוררת ב"מעצר בית" עלולה היא לשבש את החקירה הורהלעצור אותה למספר ימים. הערר נדחה.
אכן, אין בחומר החקירה ראייה של ממש הקושרת את העוררת לקשר להטמנת הרימונים.אולם, ראייה אשר כזאת אינה נדרשת בשלב זה כדי להצדיק את מעצרה של העוררת. דיבכך שקיים חשד סביר לעניין קשר בין העוררת לבין הנאשם הנוסף להטמין את הרימוניםמתחת למכונית של הבעל. החשד הסביר עולה מתוך עובדות המקרה.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד איתן ארז וליאור דובדבני למבקשת, עו"ד אוריכרמל למשיבה. 10.10.96).
בג"צ 7362/96 - אבימור יעקב, עו"ד, ואח' נגד שר המשפטים, צחי הנגבי, ואח'
*החלטת שר המשפטים שלא לאשר את כללי לשכת עוה"ד לעניין הבחירות למוסדות הלשכה (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו להורות לשר המשפטים לבטל את תקנות לשכת עוה"ד(בחירות לוועד המרכזי) וכן להורות לו לאשר את כללי לשכת עוה"ד (בחירות למוסדותהלשכה). העתירה נדחתה. לשר המשפטים סמכות, מכח סעיף 109 לחוק לשכת עוה"ד. סעיףזה הוא בעל תחולה כללית. הוא חל בכל מקרה בו נקבעה סמכות בחוק הלשכה להתקנתכללים. הוא חל, איפוא, על סמכות הלשכה להתקין כללים על פי סעיף 11 לחוק הלשכה.על פי האמור בסיפא של סעיף 109 לחוק הלשכה, כל עוד המועצה הארצית של הלשכה לאהתקינה כללים, רשאי שר המשפטים להתקין תקנות. זהו העיגון לסמכות השר להתקין אתתקנות הבחירות ובכך תשובה לטענה כי השר לא היה מוסמך לכך.
השר בדק את כללי הבחירות שהוצעו לו ע"י הלשכה, והחליט שלא לאשרם. החלטה זוהיא כדין. לשר המשפטים נתונה הסמכות לאשר כללי הלשכה או לסרב לאשרם. הסירובלאשר יכול שיהא מבוסס על גישתו של השר כי הכללים אינם כדין, או שיש ספקבחוקיותם, ויכול שיהא מבוסס על תפיסתו של השר כי הכללים, אף שהם כדין, אינםראויים לגופם. בענייננו החליט השר שלא לאשר את הכללים הן משום שכללי הבחירותאינם קובעים מועד לבחירות והן משום שהם קובעים שיטה לחלוקת עודפים אשר לדעת השרספק אם היא חוקית. בשיקולים אלה אין כל פגם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד פ. מרינסקילעותרים, עוה"ד דן בריסקמן וצ. אגמון למשיבים. 20.10.96).
בג"צ 5848/96 - טל גל בע"מ נגד שר החקלאות ופיתוח הכפר ואח'
*הטלת מגבלות על ייבוא מזון לחיות בשל חשש למחלת "הפרה המשוגעת" (העתירה נדחתה).
בקשתה של העותרת היא לייבא לישראל מזון לחיות מחמד מבריטניהוהמשיבים מטילים מגבלות על ייבוא כזה, כדי למנוע את הופעת מחלת "הפרה המשוגעת"בישראל. אחת המגבלות היא שהמזון צריך להיות עשוי מחומר גלם בריטי בלבד. לטענתהעותרת נגועה מדיניות זו בחוסר סבירות קיצוני וכן באפליה לעומת יצרני מזון כזהבארץ. שכן, המשיבים מתירים לייבא ארצה מזון מוכן שיוצר, לדוגמא בהולנד, מחומריגלם הולנדיים ובה בעת אין הם מתירים יבוא מוצר מוגמר מבריטניה מחומר גלם שהובאלמפעל המייצר מאותם מפעלים בהולנד. העתירה נדחתה. ההגבלות שהטילו המשיבים אינןחורגות ממתחם הסבירות, וזאת נוכח חומרתה הרבה של המחלה. אף אם נוטות ההגבלותלצד החומרה, הרי שבשים לב לסכנה המרובה שבמחלה, אין מקום להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. עו"ד יאראק לעותרת, עו"ד בריסקמןלמשיבים. 10.11.96).
ב ת ו כ ן
* עע"א 2024/96 + רע"ב 39/96 - רשיון להתהלך חפשי ניתן לבטל או לא לבטל אך ─ לא ניתן לבטלו ולקצר את תקופת המאסר ...............258 ─* בש"פ 7812/96 - בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים כאשר המתלוננות ─ על מעשים מגונים שעשה בהן, אחיותיו של הנאשם, שינו ─ גירסתן בעדותן בביהמ"ש ...........................................258 ─* עע"א 95+4848/96/1076+7488 - עתירת אסירים בטחוניים לאפשר להם קשר טלפוני ─ עם משפחותיהם .....................................259 ─* ע.פ. 3127+3237/93 - החמרה בעונש מ-12 ל-15 שנות מאסר בגין תקיפת קטין בן ─ שנתיים והפיכתו למפגר ונכה ...................................260 ─* רע"א 2759/96 - צו זמני למנוע השלמת עיסקת מכר מקרקעין ע"י האפוטרופוס ─ הכללי ...........................................................261 ─* ע.א. 6064+6071/93 - מיכלים להגזזת מים שנמסרו לצרכנים ב"השאלה" תמורת ─ "פקדון" עברו לבעלותם של הצרכנים. *המוניטין הדרושים ─ בעוולה של גניבת עין .........................................261 ─* ע.א. 496/93 - המחיר המקורי של רשיון להפעלת מונית שנתקבל ע"י המוכר חינם ─ לעניין שומת רווח הון כשהזכות נמכרה ..............................263 ─* רע"א 3128/94 - הכח הנדרש לביצוע "פריצה" כדי להיות מכוסה ע"י פוליסה ─ המגדירה "פריצה" כחדירה שבוצעה "בכח". *פרשנות פוליסת ─ ביטוח על דוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח .....................264 ─* בג"צ 4309/95 - דחיית בקשה לתשלום הוצאות משפט כאשר המשיבים נענו ─ לדרישות העותר שלא עקב העתירה ....................................266 ─* ע.פ. 2784/96 - חומרת העונש בעבירת שוד ..........................................267 ─* ע.פ. 3188/96 - חומרת העונש בעבירות של גניבת מכוניות ע"י שכירתן מחברות ─ השכרה והברחתן לרצועת עזה ........................................267 ─* בש"פ 7683/96 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפת נערה ע"י אביה והכאתה בכל ─ חלקי גופה) ......................................................267 ─* ע.א. 3223/94 - הפחתת סכום המזונות לאשה שאינה עובדת אך יש לה פוטנציאל ─ של השתכרות ......................................................268 ─* ע.פ. 1377/96 - חומרת העונש בפציעה קשה ע"י יריות בעת ביצוע שוד ..................268 ─* בש"פ 7660/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד מזויין של בנק) .........................268 ─* בש"פ 7415/96 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד כשהנאשם עומד להתגייס ............269 ─* רע"א 6442/96 - סמכותו של ביהמ"ש שלא למחוק כתב הגנה עקב אי מילוי צו ─ לגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון ולהאריך את המועד למילוי ─ הוראות הצו ......................................................269 ─* ע.א. 6789/94 - השטח שממנו ניתן להפקיע אחוז מסויים ללא תשלום פיצויים ─ הוא זה שעליו עומד הבית המשותף ולא זה הצמוד ליחידה בבית─ המשותף ..........................................................270 ─* רע"א 7998/96 - דחיית בקשה להעביר בורר מתפקידו ..................................270 ─* בש"פ 7064/96 - הראייה הנדרשת במעצר לצורך חקירה .................................270 ─* בג"צ 7362/96 - החלטת שר המשפטים שלא לאשר את כללי לשכת עוה"ד לעניין ─ הבחירות למוסדות הלשכה ...........................................271 ─* בג"צ 5848/96 - הטלת מגבלות על ייבוא מזון לחיות בשל חשש למחלת "הפרה ─ המשוגעת" ........................................................271 ──