ע.א. 2508/93 - מ. פלזן ואח' נגד יהלומי אוליראן... בע"מ ושאול בוארון
*חבות אישית של חבר בורסת היהלומים לעיסקה שעשה בשם חברה. *חלותו של תיקון בתקנון חברה על חבר בחברה(מחוזי ת"א - ת.א. 1885/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב השני (להלן: בוארון) הוא הבעלים והמנהל של המשיבה הראשונה (להלן:החברה). ביום 2.3.89 התקבל בוארון כחבר בבורסת היהלומים, שהיא חברה ציבורית.בתקנון הבורסה נקבע כי תאגידים אינם יכולים להיות חברים בה. בתאריך 29.11.89החליטה האסיפה הכללית של הבורסה להוסיף לתקנון תקנה שלפיה "חבר בורסה שהינו בעלמניות בחברה בע"מ יהיה אחראי באחריות אישית לכל הפעולות העסקיות אשר תבצע החברהעם חבר בורסה". בשלהי שנת 89 רכש בוארון מהמערערים יהלומים בסכום כולל שלכ-111,000 דולר ושילם תמורתם בשיקים שנמשכו ע"י החברה. השיקים לא נפרעווהמערערים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של כ-225,000 ש"ח.
ב. בכתב התביעה צוטט תקנון הבורסה ונאמר כי בוארון וחברתו מסרו את השיקיםלמערערים "במסגרת ניהול עסקיהם בבורסה ובתמורה עבור... יהלומים". בהסכמתהמערערים ניתנה למשיבים רשות להתגונן. למרות התנגדות המשיבים העידו המערערים גםעל עיסקת היסוד, וכי התקשרו עם בוארון אישית. בוארון הודה בעדותו כי החברהחייבת בחוב, אך הכחיש חבותו האישית. כן טען כי לא חתם על מסמך כלשהו שבו הואמסכים לתחולתו של תקנון הבורסה עליו. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע במחלוקת עובדתיתזאת, כיוון שסבר כי כתב התביעה לא הושתת על עיסקת היסוד אלא על השיקים, וכן קבעכי לא הוכח שהתקנון מחייב את בוארון. ביהמ"ש כתב בפסק דינו כי "בתקנות נקבעהאחריותו של חבר בבורסת היהלומים שהוא בעל מניות בחברה בע"מ לפעולות החברה, אולםהוכח שהתקנות הותקנו לאחר שבוארון התקבל כחבר בבורסה ולא הוכח כי הן הוחלו עליואו כי הסכים לקבל אותן על עצמו". כיוון שכך חייב ביהמ"ש את החברה בלבד בתשלוםהחוב ודחה את התביעה נגד בוארון. הערעור נתקבל.
ג. מראשית ההליכים ברור היה כי השאלה השנוייה במחלוקת היא אם בוארון חב אישיתכלפי המערערים ואת זאת ניתן לדלות מתוך מכלול כתב התביעה אף שהוא לא נוסחבבהירות מספקת. על כל פנים, שאלה זו הועמדה בעקיפין להכרעת ביהמ"ש כשהמשיביםהתנגדו להבאת ראיות על עיסקת היסוד בטענה שחורגות הן מכתב התביעה. לנוכח חובתושל ביהמ"ש לאפשר ואף ליזום תיקון כתב תביעה על מנת לברר מה הן באמת השאלותהשנויות במחלוקת, וידיעתו של ביהמ"ש המחוזי מה השאלה השנוייה במחלוקת, היהעליו, אם סבר כי כתב התביעה אינו מאפשר לברר את אחריותו של בוארון על פי עיסקתהיסוד, לתת לכך ביטוי בהחלטתו כדי לאפשר את תיקון כתב התביעה. אלא שביהמ"ש לאנהג כך, דחה את ההתנגדות ושמע ראיות. בנסיבות אלה, לאחר ששני הצדדים הביאוראיות וחקרו את עדיהם על עיסקת היסוד, נוצר שינוי חזית והיה על ביהמ"ש לפסוקבמחלוקת כפי שהתגבשה על יסוד הראיות שבאו בפניו. ואולם ביהמ"ש נמנע להכריע ביןהגירסות הסותרות, ומכלל הנסיבות עולה כי בוארון חייב בחוב החברה מכח תקנוןהבורסה, שבה היה חבר בעת קשירת העיסקות עם המערערים.
ד. טענת בוארון כי לא התחייב לקיים את תקנון הבורסה אינה נכונה. על פי תקנה22(א) לתקנון רואים בחתימה על בקשה להתקבל כחבר בבורסה התחייבות לציית לתקנונהולהחלטות האסיפה הכללית. זאת ועוד, בוארון זכה בסעד כלפי תובעים אחרים שתביעתםנגדו עוכבה לצורך קיום בוררות, בהסתמכו על תקנון הבורסה. בנסיבות אלה מושתק הואגם כלפי יריבים אחרים מלהתכחש לתחולתו של התקנון עליו.
ה. אשר לטענה הנוגעת לתחולתה של התקנה שהוספה לאחר שבוארון נתקבל כחבר בבורסה- בוארון שרכש את היהלומים מהמערערים אחראי אישית גם על פי תקנה קודמת המטילהאחריות אישית על חבר בורסה שפעל בשם חברה. זאת ועוד, תקנון החברה כפי שהואבתוקף מעת לעת, מחייב את חבריה מתוקף פקודת החברות. הפקודה קובעת כי התזכיר
והתקנון מחייבים את החברה וכל חבר בה ובסעיף 15 לתקנון הוסמכה אסיפה כלליתלשנות את התקנון. שינויים בתקנון שנעשו כדין מחייבים את כל החברים, גם אם לאהסכימו לשינוי ואף התנגדו לו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר.עו"ד ש. פסקא למערערים, עו"ד ר. קיציס למשיבים. 11.12.96).
ע.א. 4995/93 - ג'נט לוין נגד ד"ר אלכסנדר שוורצברד ואח'
*טענה של רשלנות רפואית שבגינה לא אובחנה במועד מחלת הסרטן(מחוזי י-ם - ת.א. 439/91 - הערעור נדחה).
א. המערערת (שנפטרה לאחר הגשת הערעור) היתה ילידת 32. בשנת 82 הופיע כתם שחורמתחת לציפורן האמה של יד ימינה. היא טופלה ע"י המשיב 1, ששימש באותה תקופה רופאעור במרפאתה של המשיבה הרביעית (קופת חולים מכבי), עד שנת 1989. בשנת 89 פנתהלמשיבה 2, שאף היא רופאת עור ולאחר מכן הופנתה למשיב 3 שהוא כירורג ושני אלהטיפלו בה מספטמבר עד נובמבר 89. בפברואר 90 ביקרה שוב אצל המשיב 3 ובמרץ פנתהלמנתח פלסטי ולפי המלצתו נעשתה לה ביופסיה באצבעה ואובחנה אצלה מחלת סרטן בשלבמתקדם. בשנת 91 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים. לטענתה לא אובחנה מחלתה במועדבשל התרשלות המשיבים ועקב כך התפשטה המחלה ושלחה גרורות. לטענתה, אילו היההגילוי במועד מוקדם יותר ניתן היה למנוע את הדבר ולשפר את סיכויי החלמתה.ביהמ"ש המחוזי קבע שאין להטיל את האחריות על רופא מסויים וכי על פי עדויותהמומחים משני הצדדים ומשקלן המצטבר של הראיות נוטה הכף למסקנה שהתובעת סבלהמהמחלה ולא מטיפול הנתבעים בה. לפיכך נדחתה התביעה. הערעור נדחה.
ב. הרופאים שבדקו את הכתם השחור סברו כי מדובר בפטרת ונרשמה לה משחה. משלא חלשיפור המליץ המשיב 3 לעקור את הצפורן ומשלא השתפר המצב הומלץ לבצע ביופסיה.לדעת ביהמ"ש המחוזי לא היה בכתם שנתגלה, שבינתיים גם הלבין, כדי לחייב אתהרופאים לבצע ביופסיה, שהיא כשלעצמה אינה בדיקה קלה. העובדה שכמחצית מהאוכלוסיהבישראל לוקה בפטרת, לעומת כשניים או שלשה מקרים של מלנומה ממאירה מתחת לצפורן,הביאו את ביהמ"ש למסקנה כי האבחנה של פטרת היתה סבירה בנסיבות המקרה ואין לראותבה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על המשיבים. בעניין זה סמך ביהמ"ש על עדויותמומחים עתירי נסיון וידע ואין להתערב במסקנתו. הערעור הוא למעשה על קביעתממצאים עובדתיים שונים ובאלה אין מקום להתערב.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עו"ד דודאלדור למערערת, עוה"ד גב' מירי ניסני-יצחק ויובל ראובינוף למשיבים. 2.12.96).
רע"א 7420/95 - בתיה אריאל נגד רותם חברה לביטוח בע"מ ואח'
*תביעה בסדר דין מקוצר המבוססת על עילה של עשיית עושר ולא במשפט שבסיסה ההיסטורי נעוץ בחוזה ביטוח(הבקשה נדחתה).
א. מוסך תובל (המשיבה השניה - להלן: המוסך) ומנהלו המנוח (מורישה של המבקשת -להלן: המוריש) נתבעו ע"י בעל רכב שנגנב מהמוסך וע"י מבטחת הרכב, חברת צור,לפצותם. הנתבעים - המוסך והמוריש - שלחו הודעת צד ג' לרותם שהיתה המבטחת שלהמוסך. בימ"ש השלום חייב את הנתבעים לשלם לתובעים את סכום התביעה וחייב את רותםלשפות את הנתבעים (המוסך והמוריש). בעקבות פסה"ד שילמה רותם לנתבעים את הסכוםשבו חוייבה. רותם, המוסך והמוריש ערערו על פסה"ד והערעור נתקבל בחלקו כאשרחיובו של המוסך כלפי התובעים (בעל הרכב ומבטחו) הושאר על כנו ואילו חיוביהם שלרותם ושל המוריש בוטלו. בעקבות פסק הדין הגישה רותם תביעה בסדר דין מקוצר נגדהמוריש ונגד המוסך, להשיב לה את הכספים ששילמה להם מכח פסק דינו של בימ"שהשלום. המבקשת - שהחליפה בינתיים את המוריש שהלך לעולמו - ביקשה למחוק את
הכותרת סדר דין מקוצר ובימ"ש השלום נעתר לכך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה שלרותם ופסק כי התביעה ראוייה להתברר בסדר דין מקוצר. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נדחה.
ב. מדובר בתביעה המוגשת על יסוד עילה של עשיית עושר ולא במשפט שמקורה בחוקעשיית עושר, אשר בסיסה ההיסטורי נעוץ בחוזה הביטוח. בימ"ש השלום חייב אתהנתבעים לשלם לתובעים על פי אותו חוזה וחיוב זה בוטל בערעור. אין מקום להבדילבין מקרה כזה לבין מקרה שבו הוגשה תביעה להשיב מה ששולם על פי חוזה, שבו הוכשרההדרך של סדר דין מקוצר גם במקרה שאין הוכחה בכתב על עילת ההשבה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. מי-טל למבקשת, עו"ד ש. צ'רטוב למשיבה.25.12.96).
ע.א. 5919/96 - אשטרום חברה להנדסה בע"מ ואח' נגד דניאל רשלין ואח'
*הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. *פריקה וטעינה תוך ניצול הכח המכני של הרכב לפי ייעודו המקורי(מחוזי י-ם - ע.א. 26+46/95 - הערעור נתקבל).
א. המשיב עבד בהרכבת מבנים טרומיים אצל המערערת 2 שהיתה מעבידתו. בעבודתוהסתייע המשיב במנוף המורכב על רכב והמהווה חלק אינטגרלי ממנו. המנוף מופעל ע"ימנוע הרכב. הרכב הוא בבעלות המשיבה 2 (המשיבה). המנוף היה מעביר קורות במקוםהעבודה ובעת שחרור אחת הקורות מהמנוף התהפכה הקורה ורגלו של המשיב נתפסה ונגרםלו נזק גוף. המשיב הגיש תביעת נזיקין על פי פקודת הנזיקין נגד מעבידתו המערערתהשניה ומנהל העבודה שלה המערער השלישי. נגד המשיבה ומבטחה הוגשה תביעה על פיחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנפגעים בתביעת הנזיקין טענו, בין השאר, כיהתאונה שנגרמה למשיב היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים כפי שתוקןבתיקון מס' 8. בימ"ש השלום קבע כי התאונה אכן הינה "תאונת דרכים" שכן היא נגרמהע"י "רכב" כמשמעותו בחוק הפיצויים. כן קבע השופט כי התאונה נופלת לגדרי החזקההחלוטה המרבה שלפיה יראו כתאונת דרכים גם מאורע "שנגרם עקב ניצול הכח המכני שלהרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". כן קבע כי קייםקשר סיבתי בין הפעלת המנוף לבין התאונה.
ב. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וטענו כי התאונה אינה בגדר "תאונת דרכים"ויש להכריע בה על פי פקודת הנזיקין. הם הדגישו כי לשם הפעלת המנוף חייב הרכבלהוריד זרועות הידראוליות - המשמשות כארבע "רגליים" - עליהן נשענת המשאית ובשעהזו גלגלי המשאית תלויים באוויר. על רקע זה נטען כי אין תחולה לחזקה החלוטההמרבה באשר ל"ניצול הכח המכני של הרכב" שכן הרכב שינה את ייעודו המקורי. כןנטען כי בעת התאונה לא נעשה שימוש ברכב "למטרות תחבורה". ביהמ"ש המחוזי קיבל אתהערעור בקבעו כי התאונה לא נגרמה ע"י "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.לדעת ביהמ"ש המחוזי החזקה החלוטה המרבה בדבר אירוע הנגרם עקב ניצול כוחו המיכנישל הרכב כוחו יפה רק אם בעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי למטרותתחבורה. לדעת ביהמ"ש המחוזי אם התאונה אינה תאונת דרכים, לא חלה החזקה החלוטההמרבה. הערעור - לאחר קבלת רשות - נתקבל.
ג. המחלוקת בין הצדדים סובבת סביב השאלה אם התאונה נשוא ערעור זה היא "תאונתדרכים" כמשמעות דיבור זה בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים. פירושן של הוראות התיקוןעמד במרכז פסה"ד ברע"א 8061/95 (סביר מ"ח 230). כפי שנפסק יש לעבור שני שלביםבתהליך הפרשני לעניין תאונת דרכים. בשלב הראשון השאלה הינה אם התאונה נכנסתלגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים היינו "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקבשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בענייננו אין האירוע נכנס למסגרת ההגדרההבסיסית שכן הנזק לא נגרם עקב "שימוש" ברכב המנועי "למטרות תחבורה". התאונה
אינה נתפסת בגדר "שימוש" שכן היא נגרמה בעת פריקת מטען ופריקת מטען הוצאהבמפורש מגדר "שימוש" ברכב מנועי. הפעלת הרכב גם לא היתה "למטרות תחבורה".
ד. כיוון שהתאונה אינה מהווה "תאונת דרכים" על פי ההגדרה הבסיסית, יש לעבורלשלב השני של הבדיקה הפרשנית אם חלה החזקה החלוטה האומרת כי יראו כתאונת דרכיםמאורע שנגרם עקב ניצול כח מכני של הרכב. התשובה לכך בענייננו היא חיובית. בעתניצול הכח המכני של הרכב "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי" שהיה ונשאר "דותכליתי" - נסיעה וטעינה ופריקה. העובדה שבשעת הפריקה ניצבה המשאית על "רגליים"הידראוליות אינה משנה את ייעודו המקורי. הפריקה והטעינה על פי הייעוד המקורייכולות להיעשות כאשר המשאית נשענת על גלגליה או על הרגליים ההידראוליות.
ה. עיקר הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי היתה כי החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכח המכנישל הרכב" חלה רק שעה שנעשה "שימוש" ברכב כמשמעות הדיבור "שימוש" בתיקון מס' 8.טענה זו יש לדחות. החזקה בדבר "ניצול הכח המיכני של הרכב" נועדה להכניס לגדר"תאונת דרכים" מקרים שאינם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית שיסודותיה אינםמתקיימים. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר על כנה את פסיקת בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, חשין, גב'שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שמעון כץ למערערים,עו"ד בועז ארד למשיב, עו"ד עוזי לוי למשיבה. 29.12.96).
ע.א. 5847/96 - חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נגד מוחמד סובח ואח'
*דחיית טענה שתאונה במעלית מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(מחוזי חיפה - ע.א. 152/96 - הערעור נדחה).
א. המשיב, עובד של חברה לשיווק בשר, עסק בהעברת בשר. המשיב הוביל קרטונים שלבשר במעלית ותוך כדי תנועת המעלית ניסה ליישר את הקרטונים, מעד ורגלו נתפסה ביןהקיר למעלית. נגרם למשיב נזק גוף והוא תבע בנזיקין את החברה לשיווק בשר (המשיבההשניה) ואת המערערת. במסגרת הדיון בבימ"ש השלום העלתה המערערת את הטענה כיהתאונה בה נפגע המשיב הינה "תאונת דרכים" ולאור "ייחוד העילה" לפי סעיף 8 לחוקהפיצויים נשללת עילת התביעה של המשיב על פי דיני הנזיקין כלפי המערערת. בימ"שהשלום קיבל את הטענה שמדובר בתאונת דרכים והורה על מחיקת התובענה נגד המערערת.ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע שמדובר בתביעת נזיקין ולא בתאונתדרכים. הערעור נדחה.
ב. בפס"ד מקיף מתייחס הנשיא ברק בהרחבה לפרשנות תיקון מס' 8 לעניין היותו שלאירוע תאונת דרכים, הגדרת ה"שימוש" ברכב, הגדרת רכב מנועי וכיוצא באלה נושאיםהנוגעים לשאלה אימתי מדובר בתאונת דרכים ואימתי לא. ביהמ"ש הפנה לפסיקתו הואברע"א 8061/95 (סביר מ"ח 230) והגיע למסקנה שנסיעה במעלית אינה תאונת דרכים.השופטת שטרסברג כהן הוסיפה פס"ד קצר לפסק דינו הנרחב של הנשיא ברק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, גב'שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד א. פיגנבויים למערערת, עו"ד פ.רזוק למשיב, עו"ד ע. בשאראת למשיבה. 29.12.96).
רע"פ 6183/96 - ליאון סוזנה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לערעור שלישי על הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים כאשר הנמקת שתי הערכאות דלמטה היתה שונה(הבקשה נדחתה).
א. בפברואר 92 נהג המבקש ברכב פרטי, בנתיב האמצעי מתוך שלשה, במהירות של כ-55קמ"ש, כאשר אורות הנסיעה של הרכב דולקים. בשלב כלשהו עבר המבקש לנתיב הימניופגע ברכב גרר שחנה בימין הדרך, רכבו הסתחרר למרכז הכביש ונפגע ממכונית סובארושנסעה מאחוריו בנתיב המרכזי באותו כיוון נסיעה. כתוצאה מפגיעת הסובארו נהרגה
חברתו של המבקש שישבה לימינו. המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונגזרלו עונש של מאסר ל-3 חודשים בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 3 חודשים, קנס של2,000 ש"ח ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים. המבקש ערער על הרשעתולביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורו ברוב דעות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טוען כי הרציונל שלפיו מצומצמים המקרים בהם ניתנת רשות לערער בפניערכאה שלישית אינו מתקיים בענייננו וזאת משום ששופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי "בחרולשנות את הקביעה שהיתה ביסוד פסק דינו של בימ"ש השלום". מכאן, טוען המבקש,שלמעשה לא נדחו טענותיו ע"י שתי הערכאות, ויש מקום שערכאה שלישית תשמע אותןותכריע בהן. יש לדחות טענה זו. העקרון לפיו תנתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישיתבמקרים נדירים בלבד המעלים שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית, אינו נסוגמקום בו שינתה ערכאת הערעור הראשונה קביעות של הערכאה עליה הוגש הערעור.
ג. המבקש ממשיך וטוען כי המקרה הנדון מעלה שאלה שהיא בעלת חשיבות משפטיתוחוקית, והיא שאלת חובת הנהיגה במהירות המאפשרת עצירה בטווח אורות הנסיעה שלהרכב. לטענתו קבעו שופטי הרוב הלכה הנוגדת הלכה קודמת שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליוןבעניין זה. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, שופטי הרוב לא קבעו הלכה הנוגדת אתההלכה הקודמת בעניין מהירות המאפשרת נהיגה עצירה בטווח האורות. שנית, אפילו היהטועה ביהמ"ש המחוזי, אין זו עילה מספקת להעניק רשות לערער בפני ערכאה שלישית,כפי שנקבע לא אחת.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יאיר גרין וגב' איילת נוי-ריינהורן למבקש, עו"דחובב ארצי למשיבה. 22.12.96).
ע.א. 8304/96 - יורם גלובוס נגד .N.V .dtL srehcleM
*בקשה לפסילת שופט עקב פסיקתו בהחלטת ביניים בעלת אופי דיוני(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער נתבע ע"י המשיבה בגין הפרת הסכם שנחתם בין המשיבה לבין חברה,כשהמערער חתם על מסמך, שלדעת המשיבה דינו כדין ערבות להתחייבויות החברה. המערערהגיש בקשה למחיקת כתב התביעה על הסף בטענה של היעדר יריבות או עילת תביעה שלהמשיבה כלפי המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למחיקה על הסף ובאשר לטענהבדבר היעדר יריבות והיעדר עילה קבע ביהמ"ש כי "אין כל יסוד ליתר טענות הנתבע,החתום באופן אישי על ההתחייבות - ערבות להספקת 28 סרטים ש-17 מתוכם לא סופקווממילא חייב בהחזר תמורתם". המערער ביקש מהשופט לפסול את עצמו בטענה כיהמחלוקות שבלב התביעה הנדונה הינן קיום החיוב של החברה והמערער כלפי המשיבה,שאלת היות המערער ערב לחיובה של החברה ושאלת חבות המערער לערבות כספית כלפיהמשיבה להבדיל מהתחייבותו לספק סרטים. לפיכך, משקבע ביהמ"ש כי המערער חתום עלערבות להספקת סרטים שלא סופקו וממילא חייב הוא בהחזרת תמורתם הרי שביהמ"ש הכריעבכל המחלוקות שבתיק מבלי ששמע ראיות ומבלי שבחן את הסוגייה לעומקה. ביהמ"ש דחהאת בקשת המערער לפסילתו בציינו כי ההחלטה מבוססת על כתבי טענות ועל הנחותלכאוריות בלבד ועל כן זו החלטה בעלת אופי דיוני מובהק. לפיכך אין כל חשש למשואפנים או כל סיבה אחרת לפסלותו. הערעור נדחה.
ב. ההחלטה האמורה אינה מגלה חשש ממשי למשוא פנים. מסקנה זו נובעת לא רקמהיותה של ההחלטה דיונית באופיה, אלא גם מלשון ההחלטה עצמה. המערער מוצא בדבריםשנאמרו משום הכרעה במחלוקת, ואולם לגופם אין הם באים אלא לקבוע עמדה בשאלתהיריבות וקיום העילה בלבד ואין בהם קביעה, או התיימרות לקבוע, דבר ועניין לגביהמחלוקות המהותיות שבתיק הנדון. דרך ארוכה עוברת בין דחיית בקשה למחיקה על הסף
לבין הכרעה בעניין הנדון. החלטה בעניין המחיקה על הסף מחייבת התייחסות כלשהילתיק עצמו - ואין בה כשלעצמה כדי לפסול את השופט שדן בבקשה מלדון בתיק העיקרי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שאול שרצר למערער, עו"ד הלל איש שלום למשיבה.19.12.96).
ע.א. 2880/96 - ד"ר דוד בלטנוי נגד שר הבריאות ואח'
*התליית רשיונו של רופא בגין רשלנות רפואי(הערעור נדחה).
א. ועדה שמונתה לבדוק קובלנה נגד המערער מצאה כי המערער לא גילה יכולתמקצועית הנצפית מרופא בנסיבות אירוע שהתרחש בהליך לידה, בכך שלא נקט באמצעיםכדי שתבוצע בדיקת אולטרה-סאונד, בדיקת הדמיה, כדי לאשש את אבחנתו בדבר המצב בוהיה שרוי הוולד לקראת הלידה. הוועדה קבעה כי אילו היה המערער פועל לביצועהבדיקה הנדרשת וזו היתה מתבצעת, ניתן היה למנוע את התוצאה הקשה שנגרמה בדרך שלעריכת ניתוח קיסרי. הוועדה לקחה בחשבון, מבלי לקבוע ממצאים ברורים בקשר לכך, אתטענת המערער כי פעל תוך ציות להוראות מטעות שניתנו לו ע"י רופאים בכירים, אךמצא שגם לפי גירסתו של המערער הוא אשם ברשלנות. בעקבות זאת המליצה הוועדה עלאמצעי משמעת של התליית רשיונו למשך 3 חודשים. הערעור נדחה.
ב. משהסתפק המערער באבחנה הקלינית וקיבל עליו ליילד את היולדת בלידה לדנית,נטל על עצמו סיכון החורג מרמת המיומנות המקצועית שנדרשה ממנו. די בעובדה זו כדילהצדיק את המסקנה בדבר התנהגותו המקצועית הרשלנית של המערער. אשר לאמצעי המשמעתשהוטל עליו - הוועדה כבר לקחה בחשבון את כל השיקולים לקולא שניתן היה להעלותלטובת המערער, גם אם יש יסוד לטענותיו כי לא פעל באופן עצמאי באותו אירועשנסתיים באסון.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. עו"ד מ. ניסני-יצחק למערער, עו"ד גב'מ. חשין למשיבים. 10.12.96).
בר"ע 1948/95 - יאיר שמעון נגד "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח'
*בקשה לעיון חוזר בהחלטת ביהמ"ש העליון לדחות בקשה לרשות ערעור(בקשה לעיון חוזר בהחלטה - הבקשה נדחתה).
א. המבקש עבד כשכיר באגד ולאחר מספר שנים התקבל כחבר במשיבה. בפרישתו שולמולו פיצויי פרישה רק בגין תקופת חברותו במשיבה, ללא התחשבות בתקופת עבודתוכשכיר. בימ"ש השלום קיבל את התביעה שהגיש המבקש וקבע כי על "אגד" לשלם לופיצויי פרישה גם בגין תקופה זו. על פס"ד זה הגישו המשיבות ערעור לביהמ"ש המחוזיוערעורן נתקבל. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו נדחתהבנימוק שלא הראה קיומה של שאלה שהיא בעלת חשיבות עקרונית המצדיקה מתן רשותערעור. כעת, כשנה לאחר דחיית בקשתו, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הדוחהאת בקשתו לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ב. סעיף 41 לחוק בתי המשפט מורה כי פס"ד של בימ"ש מחוזי בערעור, ניתן לערעורלפני ביהמ"ש העליון, אם ניתנה לכך רשות ערעור. על החלטה לדחות את הבקשה לרשותערעור או לקבלה לא קבע המחוקק ערכאת ערעור. על כן המסקנה היא שעל החלטה זו לאניתן לערער עוד והיא סופית.
ג. החלטת ביהמ"ש ניתנת לעיתים לעיון חוזר. בחלק מן המקרים קבע המחוקק אתזכותו של המתדיין לפנות לביהמ"ש בבקשה כזו, כגון בענייני מעצר ושחרור בערובה אובפשיטת רגל. הוראה כגון אלו לא נקבעה לגבי החלטה מושא בקשה זו. במקרים אחרים,כאשר מדובר בפס"ד שביצועו הולך ונמשך, בעניין מזונות, ניתן לשוב ולדון באותועניין שהוכרע כבר, אם נשתנו הנסיבות במידה המצדיקה דיון מחודש. בבקשתו רואה
עצמו המבקש כמי שיאבד את עולמו אם בקשתו לעיון חוזר תדחה. אולם, למול אינטרס שלהמבקש בקיום דיון מחדש, עומד אינטרס אחר והוא כי יהא סוף להתדיינות והסכסוך ביןהצדדים יבוא אל סיומו בהכרעת ביהמ"ש.
(בפני: השופטת דורנר. 24.12.96).
בג"צ 8744/96 - עמוס ויחזקאל חוזה נגד ביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעוריםאזרחיים ואח'
*עתירה שבג"צ יבטל פס"ד של ביהמ"ש העליון בערעור בטענה שבפסיקתו חרג מסמכותו(העתירה נדחתה).
א. בין העותרים לבין המשיבה 5 נערך חוזה למכירת מקרקעין ומשנתגלע סכסוך ביןהצדדים תבעו העותרים מן המשיבים 8-5 סכום כסף ואילו המשיבה 5 תבעה את אכיפתהחוזה וכן פיצויים על הפרת החוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת העותרים ואילוביהמ"ש העליון בערעור ביטל את פסה"ד והחליט לאכוף על העותרים לקיים את חיוביהםעל פי החוזה ולשלם למשיבה 5 פיצויים מוסכמים. בקשת העותרים לדיון נוסף נדחתהועתה הם מבקשים כי בג"צ יבטל את פסה"ד שבערעור. לדעת העותרים, חרג ביהמ"שהעליון מסמכותו, התעלם מכללי היסוד שבהם מצווה ביהמ"ש לערעורים והשופטים קיפחואת העותרים. העתירה נדחתה.
ב. לפי חוק יסוד השפיטה, בג"צ אינו נותן סעד נגד בתי משפט שחוק בתי המשפט דןבהם. אמנם, בג"צ מוסמך לבקר גם פסקי דין והחלטות של בתי המשפט, אך אין הואמפעיל סמכות זאת אלא לעיתים נדירות. חריגה מסמכות יכולה לשמש עילה לביטול פס"דשל בימ"ש, אם אין דרך של ערעור או דרך אחרת בה ניתן לקבל סעד. אך הטענותשהעותרים מעלים בעתירה, גם אילו היו נכונות, רחוקות מרחק רב מחוסר סמכות.לביהמ"ש העליון נתונה הסמכות לדון בערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, ואפילו אםהוא טועה אגב דיון בערעור כזה אין הוא חורג מן הסמכות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. 11.12.96).
רע"א 1521/95 - רונן שטיין נגד קצין התגמולים משרד הבטחון ואח'
*הכרה בהחמרת מחלת בירגר בצבא כהחמרה עקב השירות. *כאשר המומחים קובעים שחלה החמרה במחלה עקב השירות, על המדינה להוכיח כי ההחמרה הנטענת חלפה(מחוזי ת"א - ע.א. 1721/92 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש התגייס לשירות בצה"ל בשנת 84 בפרופיל רפואי 97, שירת כ-3 שניםבתפקידים שונים ברמת הגולן והשתחרר בשנת 87 בפרופיל זהה. שרותו היה שרות קשהבתנאי שדה. בשנת 86, במהלך שירותו, החל להתלונן על כאבים עזים ברגליו ונבדקמספר פעמים ע"י רופאים צבאיים שלא איבחנו את מחלתו. כיום ברור שהוא סובל ממחלתבירגר - מחלה המתבטאת בחסימת כלי דם היקפיים, ובעקבות זאת הפרעה בזרימת הדםובאספקת החמצן, בעיקר לגפיים התחתונות. בשנת 89, משאובחנה מחלתו לראשונה, הורדהפרופיל הרפואי שלו ל-21. המבקש פנה למשיב בבקשה להכיר בו כנכה צה"ל, אשר נכותונגרמה עקב השירות. בקשתו נדחתה, עררו לוועדת הערעורים נדחה ואף ערעורו לביהמ"שהמחוזי נדחה בדעת רוב. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. מקובל על כל המומחים שמחלת בירגר היא מחלה קונסטיטוציונלית, וכי עישון הואגורם סיכון המשפיע על המחלה. זו מחלה שאין לה טיפול תרופתי, פרט להנחייה חדמשמעית להפסקת עישון ולטיפול סימפטומאטי. המבקש סבל לראשונה מכאבים ברגליו לאחרשכבר היה שנתיים בשרות צבאי סדיר, אך מכיוון שמחלתו לא אובחנה לא קיבל טיפולתרופתי מתאים. זאת ועוד, הוא היה מעשן "כבד" ובהיעדר אבחנה לעניין מחלתו לאהוזהר כי עליו להפסיק לעשן. לאחר שחרורו משירות סדיר המחלה המשיכה לקנן בו עדלהופעת נמק באצבעות רגליו. ב-89 המליץ רופאו ד"ר שיפרין על הפסקת עישון ונטילת
תרופות וההתדרדרות במצבו של המבקש נעצרה והנמק ברגליו נעלם. יחד עם זאת לא חלפהמחלתו.
ג. קצין התגמולים שהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמו קבע כי אין קיימת נכות עקבהשירות הצבאי שכן מדובר במחלה קונסטיטוציונלית "וגם אם נניח כי חלה החמרה...בתקופת השירות, היא היתה זמנית וחלפה מבלי להשאיר נכות הקשורה בשרות". ועדתהערעורים לפי חוק הנכים ניתחה את חוות הדעת של מומחים משני הצדדים וקבעה כי לאהיה דבר בתנאי השירות הצבאי שיכול היה לגרום את המחלה וכי מדובר לכל היותרבהחמרתה. בסופו של דבר קבעה הוועדה כי כיום "אין המערער (המבקש) סובל עודמההחמרה שחלה במחלתו... כיוון שההחמרה חלפה...". בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעותכאשר דעת הרוב קבעה שוועדת הערעורים העדיפה חוות דעת של מומחה אחד על פני חוותדעתו של מומחה אחר ובכגון אלה אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב, ואילו דעתהמיעוט היתה כי הוכח קשר סיבתי בין ההחמרה לבין השירות הצבאי וכי קביעת הוועדהלגבי סיום תקופת ההחמרה היא מסקנה משפטית המבוססת על הקביעות העובדתיות וניתןלהתערב בה. הערעור נתקבל והוחלט שיש להכיר בהחמרה בשיעור של %50 מהנכות שתקבע.
ד. אין לקבל את טענת המבקש כי המחלה כולה נגרמה עקב השירות ולא רק ההחמרה.מאידך צודק הוא כי משהוכח קשר סיבתי בין ההחמרה במחלה לבין השירות הצבאי, היההנטל על המשיב להראות שהחמרה זו חלפה, ושאין עוד קשר סיבתי בין מצבו של המבקשהיום לבין שירותו הצבאי. בנטל זה לא עמד המשיב. המומחים תמימי דעים כי החמרהכלשהי אירעה עקב השירות ואין הם תמימי דעם לעניין זמניות אותה החמרה. משהוכיחהמבקש כי מחלתו הוחמרה עקב תנאי השירות אין לומר כי ניתן להסיק שאותה החמרהשנגרמה עקב השירות הצבאי חלפה. על כן יש להכיר בהחמרת מחלתו של המבקש עקבשירותו הצבאי. כיוון שיש קושי לאמוד את שיעורה של החמרה זו יהיה זה הולם לקבועהחמרה בשיעור של %50 מהנכות שתקבע לו ע"י הוועדה הרפואית.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש.עו"ד בן ישראל למבקש, עו"ד ח. זיסקינד למשיב. 23.12.96).
רע"א 7149/96 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד ניסן ורשבסקי
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל החלטת בימ"ש השלום למנות מומחה רפואי נוסף בנימוק של היכרות בין המומחה הראשון לבין פרקליטו של התובע(הבקשה נדחתה).
א. בביהמ"ש השלום בירושלים מתבררת תביעת המשיב נגד המבקשת בגין נזקי גוףשנגרמו לו בתאונת דרכים. בהסכמת הצדדים מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי מטעםביהמ"ש והלה הגיש חוות דעת בה קבע כי למשיב נותרה כתוצאה מן התאונה נכות צמיתהמשוקללת של %37. אצל המבקשת נוצר חשד שהמומחה נוטה באופן בלתי ענייני לטובתהמשיב. בין מועד מתן חוות הדעת לבין מועד חקירת המומחה בביהמ"ש שלחה המבקשת שניחוקרים שביררו את מהות היחסים בין המומחה לבין ב"כ המשיב. השניים הציגו עצמםכפציינטים ולשניהם המליץ המומחה על ב"כ המשיב כעו"ד שיכול לטפל בתביעותיהם. הואאף שיבח באזני אחד החוקרים את ב"כ המשיב וציין כי הוא כותב עבורו חוות דעת מדיפעם. המומחה נחקר בביהמ"ש והסביר כי הזכיר את שמו של ב"כ המשיב מאחר שכמעט אינומכיר עורכי דין אחרים. ב"כ המבקשת ביקש לפסול את חוות הדעת שנתן המומחה.
ב. בימ"ש השלום קבע כי אין להתעלם משני מקרים בהם הפנה המומחה אנשים אל ב"כהמשיב והחליט למנות מומחה נוסף בתחום האורטופדי והורה שלא להציג בפניו את חוותהדעת של המומחה הראשון. ביהמ"ש המחוזי, בערעור, קבע כי בימ"ש השלום נתפס לטעותכאשר סבר כי אינו יכול להסתמך על חוות הדעת של המומחה שהוא עצמו מינה. ביהמ"שהמחוזי קיבל את עדות המומחה שאינו מכיר עורכי דין רבים הנוהגים לייצג תובעים
בתביעות נזיקין, וקבע כי דבר זה מסביר מדוע הפנה המומחה לקוחות לב"כ המשיב.הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור משלבת בתוכה התרשמות ממהימנותו שלהמומחה הספציפי עם עמדה עקרונית באשר להתנהגותו הראוייה של מומחה הממונה מטעםביהמ"ש והשלכותיה. בשאלה כגון דא רבה חשיבותם של הנתונים המיוחדים לכל מקרהומקרה ויש מקום להפעלת שיקול דעת רחב מצד השופט היושב לדין. בעניין דנא נתוניהמקרה נשקלו כראוי ואין עילה להתיר ערעור שני.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מנחם שכטר למבקשת. 22.12.96).
ע.א. 5411/93 - ארגון הפועלות של הפועל המזרחי ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*מעוניין" בעזבון לצורך מעמד בבקשה לצו ירושה לפי פקודת הירושה. *הענקת מתנה בזכויות אובליגטוריות נגד עזבון לקבלת נכס. *נטילה קונסטרוקטיבית המסיימת את הליך המתנה(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 8235/90 - הערעור נתקבל).
א. על שם המנוח דוד סובל (להלן: המנוח) רשום נכס מקרקעין בישראל. סובל נפטרבשנת 35 בארה"ב כשהוא נשוי לגב' שרה סובל (להלן: המנוחה) שנפטרה בארה"ב בשנת74. המנוחה - שהיתה יורשתו היחידה של המנוח - ערכה בשנת 53 מסמך בו נאמר כי היאמעבירה את זכויותיה בנכס ל"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי". הנכס לא היה רשוםע"ש המנוחה. המערערות, ארגון הפועלות ותנועת "אמונה", עתרו לביהמ"ש המחוזי למתןצו ירושה שלפיו המנוחה היא יורשתו של המנוח. האפוטרופוס הכללי התנגד לבקשהבעיקר משני טעמים: אין לארגון "מעמד" לעניין הבקשה משום שאין הוא "מעוניין" עלפי פקודת הירושה משנת 23 (החלה על ענייננו) לבקש צו ירושה; המתנה לא הושלמהמעולם והמסמכים הנלווים לה כולם פקעו עם מות המנוחה ועל כן אין למערערות כלזכות ביחס לנכס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טיעוני האפוטרופוס הכללי הן באשר לטענההמקדמית בדבר מעמד המערערות לבקשת צו הירושה והן באשר לטענה לגוף עניין המתנה.הערעור נתקבל.
ב. באשר לטענה המקדמית בדבר היעדר זכות פניה לביהמ"ש - את מסקנתו ביסס ביהמ"שהמחוזי על סעיף 10 לפקודת הירושה המציין 3 חלופות שבהן ייחשבו אנשים ככאלההמעוניינים בעזבונו של מת. השופט בדק את 3 החלופות ושלל את חלותן על המערערות.ברם, סעיף 10 מתייחס, כאמור בו, לסעיף 9 שלפניו שבו מדובר על אנשים מעונייניםהיכולים לפנות לביהמ"ש המחוזי כדי להביע התנגדות שבי"ד של עדה דתית ידון לענייןצו ירושה למנוח. אין סעיף 9 עוסק באנשים הזכאים לפנות לביהמ"ש לבקש צו ירושהמלכתחילה. באופן כללי בפקודת הירושה "מעוניין בעזבון" אינו מוגבל על פי החלופותהאמורות, ומעמדם של אנשים כ"מעוניינים" ייקבע בהתאם לעניין הקשור בעזבון שיידוןבפני הערכאה המוסמכת על פי הפקודה. ראוי לאמץ מגמה פרשנית מרחיבה לצורך פקודתהירושה ברוח דיני הירושה החלים כיום על פי החוק החדש אם הם עולים בקנה אחד עםהאמור בפקודה.
ג. אשר לטענה לגופו של עניין שאין המתנה תופסת - במסמך אשר לפי הנטען מהווהמתנה כותבת המנוחה:
...dnel eht ot deed eht revo evig dna ezirohtua ybereh ...I" ."...tolaopaH nugrI ot מסמך זה נעשה בפני נוטריון ציבורי ונמסר לנציגי הארגון בצירוף שטר הרישוםהמקורי של הנכס משנת 1928. מנוסח הכתב מתקבל הרושם שהמנוחה סברה כי בהעברת הכתבבצירוף שטר הרישום ה-"deed" - העניקה לארגון את הזכויות בנכס. דא עקא, שהנכסהיה רשום אותה שעה (ועד היום הזה) על שם בעלה המנוח, ולכן כל שיכלה המנוחהלהעניק כמתנה לארגון היתה זכותה האובליגטורית כנגד עזבון המנוח לקבלת הנכס.
ד. כעבור 12 שנים, בשנת 65, כשהתברר שהארגון אינו יכול לממש את זכותו להעביראת הזכויות בנכס לשמו, חתמה המנוחה בפני נוטריון ציבורי בניו יורק על הצהרהשהיא יורשתו היחידה של המנוח ועל יפו"כ בלתי חוזר בו הוסמכו עורכי דין מטעמהלבצע את הפעולות הנדרשות כדי להעביר את המקרקעין על שם הארגון. בשנת 74 נפטרההמנוחה מבלי שנעשו פעולות כלשהן להעברת המקרקעין על שם הארגון. בינתיים מנוהלהנכס ע"י האפוטרופוס הכללי.
ה. על המתנה הנטענת חלים דיני המג'לה ולא חוק המתנה. על פי סעיפי המג'לההמתנה נקשרת בהצעה וקבלה ונגמרת בנטילה. לא ניתן לוותר על יסוד "הנטילה" גםכשמדובר בזכויות. אולם, ניתן להסתפק ב"נטילה קונסטרוקטיבית", ומשמעותה של נטילהכזו פורשה באופן שיש בו כדי לקיים תקפה של מתנה, אם ניתן להצביע על פעולה כלשהישל קבלה מצד מקבל המתנה או גילוי דעתו כי הסכים לקבל את המתנה.
ו. בהתייחסו לעניין הנטילה הקונסטרוקטיבית לא נתן השופט משקל הולם לנסיבותהמיוחדות של המקרה דנן. בשנת 53 נמסר כאמור מסמך המתנה לנציגי הארגון וצורף לושטר הרישום שהוחזק מאז בידי המערערות. במסירת שטר זה וקבלתו ע"י הארגון יש משוםהשלמת "נטילה קונסטרוקטיבית" שיש בה כדי לצאת ידי קיום יסוד הנטילה. הצדדים לאזנחו את רעיון מימוש המתנה, ומשהוברר להם כי קיימים קשיים בעניין זה, נקטההמנוחה בצעד של מתן יפו"כ בלתי חוזר בשנת 63. בנוסף לכך ערכה המנוחה מסמך בוהצהירה כי היא היורשת היחידה של המנוח. ממכלול הנסיבות ניתן להסיק כי המתנההושלמה עוד בשנת 53 ומכל מקום גם אם לא תאמר כך, הרי קבלת ההצהרה על זכויותהמנוחה כיורשת בשנת 65 בצירוף יפוה"כ הבלתי חוזר השלימו את קבלת המתנה האמורה.
ז. המסקנה הנ"ל אין בה כשלעצמה כדי להכריע במבוקשן של המערערות לממש את הזכותלקבלת הנכס עצמו. לפיכך יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שתידון שם בקשתהמערערות לצו ירושה לגופה. טענות המשיב בכל הנוגע לאכיפת הזכות, לרבות הטענותבדבר החיוב הנלווה או התנאי שנקבע במסמך המתנה, טענות ההתיישנות או השיהוי,הנפקות המשפטית של משך הזמן שחלף, וכן השימוש שניתן לעשות ביפוה"כ הנוטריוני -כל אלה שאלות שתתבררנה בעיתן ובשלב המתאים.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד רכטמןלמערערות, עו"ד י. זילביגר למשיבים. 30.12.96).
ע.א. 3457/93 - שרון שמואל נגד נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ
*הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים לפני תיקונו בתיקון מס' 8. *"פעולת פריקה וטעינה" לעניין תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 871/90 - הערעור נתקבל).
א. המערער נפגע בתאונת עבודה באוקטובר 89. המקרה אירע בעת עבודה במתקן הטענהאוטומטי. ההטענה נעשית ע"י פיקוד אלקטרוני באמצעותו מוטענים שקי מלט על גבימשאיות. המתקן כולל שתי יחידות הקשורות בחיבור קשיח, שאחת מהן היא עגלה ובהמשכומגש המחליק את השקים אל תוך משאית. במתקן מתקיימות שתי תנועות. האחת - נסיעהמישורית של שתי היחידות על פסים והשניה עליה וירידה של המגש. היחידה הנעה עלהמישור קדימה ואחורה עושה כן לצורך מילוי אוטומטי של העגלה בשקי מלט המגיעים אלהמתקן מפסי היצור. הנסיעה על הפסים קדימה נעשית לצורך פריקת השקים על המשאיתוסידורם באמצעות המגש. עובר לתאונה ביצע המערער פעולת שימון על העגלה, בעת שנעהמן המשאית והלאה לכיוון הטענתה של העגלה. המערער הגיש תביעת נזיקין בגין נזקיגוף שנגרמו לו והשתית אותה על עילות שבפקודת הנזיקין. במהלך הדיון הועלתה ע"יהמשיבה טענה כי התאונה בה נפגע המערער היתה תאונת דרכים כמובנה בחוק פיצוייםלנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה אירעה במהלך טעינת המשאית
ומכיוון שעל המקרה חל חוק הפיצויים הקודם לתיקון מס' 8 לעניין טעינה ופריקה,היתה התאונה תאונת דרכים. הערעור נתקבל.
ב. ההגדרה החדשה של תאונת דרכים בתיקון מס' 8 אינה חולשת על ענייננו. בחלקהרלבנטי של הגדרת תאונת דרכים שלפני תיקון החוק, מוגדרת תאונה כ"מאורע שבו נגרםלאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". הטענה היתהשמדובר בתאונה משום שבוצעה טעינה של משאית בשקי מלט, אך לא נטען כי מדוברבתאונת דרכים בשל כך שהעגלה המעורבת היא עצמה כלי רכב. כדי שהתאונה תחשב לתאונתדרכים, תנאי הוא שהתאונה אירעה עקב "שימוש" ברכב מנועי, כולל טעינה ופריקה. איןזה הכרחי שטעינה ופריקה יבוצעו דווקא ידנית וגם שימוש בכלים מכניים לצורךהטעינה של המשאית או פריקה ממנה יחשב לטעינה ופריקה שלה.
ג. בענייננו, השאלה היא אם בעת קרות התאונה נעשתה פעולה של טעינת המשאיתוהתשובה לכך היא שלילית. אין להרחיב את פרשנות מושג הטעינה, כדי שתכלול פעולותהחורגות מפעולת הטעינה כפשוטה. רק פעולת הטעינה עצמה של המשאית יכולה להיחשבל"שימוש" בה. כל פעולות שהן מוקדמות לטעינה עצמה לא תחשבנה ככאלה, אפילו אםמטרתן היתה לשמש את פעולת הטעינה אשר תיעשה לאחר מכן. אם מתכוונים להעמיס מטעןעל משאית, כל פעולות ריכוז של המטען או הובלתו לכיוון המשאית, מתוך כוונה לאחרמכן להטעינו עליה, אינן פעולות אשר נכללות בפעולת הטעינה עצמה. בענייננו איןצורך לקבוע את השלב המדוייק בו מתחילה פעולת הטעינה והדבר גם לא קל לתיחוםולהגדרה. יתכנו מקרי גבול שקשה לצפותם מראש. אך המקרה דנא איננו מקרה גבולוברור שבעת התאונה הנדונה לא נעשתה כל פעולת טעינה. במיוחד כאשר הפגיעה התרחשהבשעה שהעגלה נעה מהמשאית והלאה, לכיוון המקום בו אמורים היו שקי מלט להיותמוטענים על העגלה.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. יונגר למערער,עוה"ד וינברג את וינברג למשיבה. 30.12.96).
דנ"א 3962+3971/93 - אורי זילברשטיין ואח' נגד פקיד שומה למפעלים גדולים
*הכנסה רעיונית" לצורך מס הכנסה בקבלת הלוואה ללא ריבית ע"י בעלי מניות בחברה מהחברה(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.א. 533/89 (פד"י מ"ז (3) 376) - פסה"ד הקודםאושר).
א. בעלי שליטה בחברה נתנו לחברה שיקים אישיים דחויים, לתקופה של חצי שנה,כשהחברה היתה אמורה לפרוע בשיקים אלה חוב שלה לספקיה. ימים ספורים לאחר מתןהשיקים, משכו המנהלים מן החברה במזומן את מרבית סכום השיקים. כתוצאה מכך עמדחשבון החברה ביתרת חובה והיא ניכתה מהכנסותיה את ההוצאה שנגרמה לה ע"י משיכתהיתר. את הכסף שמשכו המבקשים מן החברה השקיעו במניות בנקאיות שנשאו תשואה פטורהממס. הטרנסאקציה נרשמה בספרי החברה כהלוואת בעלים לחברה שהוחזרה להם כעבורשבוע. פקיד השומה ראה בכסף שמשכו הבעלים הלוואה ללא ריבית שניתנה ע"י החברהלבעלים, וחייב את המבקשים במס, בהסתמכו על סעיף 3(9)(1) לפקודת מס הכנסה.ביהמ"ש המחוזי ביטל את השומות באשר לדעתו אף שהעותרים עשו "תרגיל" והפיקורווחים הנובעים מקבלת ההלוואה ללא הצמדה וללא ריבית, אין הדין מאפשר למסותרווחים אלה. לדעתו, בהיעדר הוראה מפורשת בפקודה, אין הריבית הנחסכת, שהיא,"הכנסה רעיונית", נחשבת כהכנסה לפי סעיף 2 לפקודה. בערעור לביהמ"ש העליון נהפךפסה"ד על פיו והוחלט כי ההלוואה ללא ריבית שניתנה לבעלים כבעלי שליטה בחברה,הצמיחה רווח רעיוני החייב במס לפי סעיף 2(4) לפקודה הקובע ריבית כמקור הכנסה.בדיון הנוסף הוחלט לאשר את פסה"ד של ביהמ"ש העליון בסיבוב הקודם.
ב. בפס"ד מקיף מפי השופטת שטרסברג-כהן נדונו השאלות השונות הנוגעות לשיטתהמיסוי בארץ. השאלה הספציפית שלפנינו אינה אקטואלית במישור הקונקרטי, שכן מאז1985, משתוקנה הפקודה, הריבית הנחסכת מהלוואה ללא ריבית הניתנת ע"י חברה לבעליהשליטה בה חייבת במס, בין לשיטתם של אלה הגורסים כי סעיף זה הוא מקור מיסויעצמאי, ובין לשיטתם של אלה הגורסים שהמקור למיסוי "הכנסה" כזו הוא סעיף 2לפקודה. השאלה דורשת איפוא תשובה במישור העקרוני ובמישור זה הרחיבה השופטתשטרסברג-כהן והגיעה למסקנה כי אין לשנות את הגישה כפי שהתגבשה בפסה"ד הראשון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, גב' דורנר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ת. לרנר, ד. פוטשבוצקי ור. כץ לעותרים, עו"ד גב' לאהמרגלית למשיב. 4.12.96).
ע.א. 4809/93 - חזיזה יוחאי, קטין ואח' נגד מרכז רפואי סורוקה בנגב ואח'
*טענה של רשלנות רפואית בלידה שגרמה לשיתוק מוחין של הוולד(מחוזי י-ם - ת.א. 366/88 - הערעור נדחה).
א. המערער נולד בבית החולים סורוקה בדצמבר 75. אמו, שזו היתה לידתה הששית,הגיעה לבית החולים יום קודם לכן. בשעות הערב הועברה לחדר לידה ולפנות בוקרנערכה לה בדיקה ונקבע מצג של "ראש גבוה". בבוקרו של אותו יום, כשראו הרופאים כימצג הראש תקוע החליטו לזרז את הלידה ע"י פקיעת שק מי השפיר. בעקבות זאת חלתשניק לעובר ונעשו פעולות ובכללן הכנות לביצוע ניתוח קיסרי. אולם, כעבור 5 דקותהוחלט להוציא את התינוק בעזרת ואקום והתינוק הוצא כשהוא במצב של תשניק קשה.המערער סבל שיתוק מוחין והוא סובל מפיגור שכלי קשה. המערערים טוענים כי שיתוקהמוחין והפיגור הקשה הם תוצאה של רשלנות המשיבים המתבטאת בשלשה אלה: בעצםההחלטה על ביצוע פקיעת שק מי השפיר; בכך שהפיקוע היה ללא הכנה ראוייה; בכךשלאחר הפקיעה לא בוצע חילוץ מהיר של התינוק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שעת הלידה היתה 5 דקות לאחר ביצוע פקיעת שק מי השפירולא כ-25 דקות לאחר הפקיעה, וכי זהו תשניק קצר שאינו יכול לגרום לנזק חמור כפישהופיע אצל המערער. השופט לא מצא התרשלות בעצם ההחלטה לבצע את הפקיעה בעתובתנאים שבוצעה, מכיוון שהפרקטיקה שהיתה מקובלת בשנת 75 ראתה בחיוב פקיעת שק מיהשפיר בחדר הלידה ולא בחדר הניתוח. כמו כן לא הוכחה התרשלות בטיפול לאחרהפקיעה, כשהתברר שהלידה מתרחשת במהירות. בסופו של דבר הגיע ביהמ"ש למסקנהשהטיפול בלידת המערער לא היה רשלני. הערעור נדחה.
ג. את עיקר מאמציהם כיוונו המערערים נגד הקביעה כי פקיעת שק מי השפיר היתהכחמש דקות לפני הלידה, ולטענתם היתה הפקיעה הרבה לפני כן, כך שהתשניק ממנה סבלהמערער היה ארוך ויש בו כדי להסביר את הנזק המוחי שנגרם לו. יש אי התאמה ביןהרישום שנעשה בחדר התינוקות לזה שנעשה במהלך הלידה, כאשר במחלוקת זו הכריעביהמ"ש על העדפת הרישום שנעשה במהלך הלידה. המערערים לא הצליחו להעלות נימוקשיצדיק סטייה מקביעה זו שהיא בעיקרה קביעה עובדתית. קיים הגיון רב בהסתמכות עלרישומים שנעשו בזמן אמת בחדר הלידה ולא רישומים שנרשמו בדיעבד, על ידי מי שלאנכח בשעת האירוע. כמו כן, לרישום בחדר הלידה גם נמצא סיוע בראיות אחרות. כךשאפילו אם בהתחשב בסתירה שבין הרישומים היה על המשיבים להוכיח את שעת פקיעת שקמי השפיר הרי עמדו בנטל זה.
ד. נקודת המוצא לדיון בהתרשלות הצוות המטפל, היא הפרקטיקה המקובלת ברפואהבשנת 75. פקיעה מלאכותית של שק מי השפיר בחדר הלידה היתה פרקטיקה מקובלת ומוכרתבמועד הלידה. כיוון שכך אין ממש בטענה כי עצם ביצוע הפקיעה מהווה התרשלות. ישגם לדחות את הטענה כי הרופא המיילד צריך היה להתייעץ עם רופא מומחה בטרם
הפקיעה. כיוון שמדובר היה בפעולה מקובלת על הרפואה במועד ביצועה, לא היה צורךבהתייעצות עם רופא מומחה. משלא הוכחה התרשלות מצד המשיבים דין התביעה להידחות.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. דייויסלמערערים, עו"ד י. אבימור למשיבים. 12.12.96).
בג"צ 4157/95 - לדרר רחל ו-39 אח' נגד שר הבריאות ואח'
*הנחיות משרד הבריאות המייחדת פעולת פיענוח ותשובה מוסמכת לבדיקות אולטרה-סאונד של נשים בהריון לרופאים בלבד(העתירה נדחתה).
א. העותרות, כ-40 במספר, הן טכנאיות העוסקות בבדיקות אולטרה-סאונדגיניקולוגי-מיילדותי. הן רואות עצמן נפגעות מהנחיות שהוצאו ע"י מנכ"ל משרדהבריאות לעניין פענוח ותשובה מוסמכת לבדיקות אולטרה-סאונד בנשים בהריון, שייעשולהבא רק ע"י רופאים מומחים לדבר. אף כי ההנחיות אינן מונעות רופאים מלהסתייעבטכנאיות, הרי יש בהן כדי להגביל את פעולת הטכנאיות. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענת העותרות כי לפי פקודת הרופאים מותר לטכנאיות לקיים בדיקותאולטרה סאונד בנשים בהריון ולפענח אותן - במבוא להנחיות נאמר במפורש כי משרדהבריאות מתכוון לעיגון ההנחיות בחוק ובתקנות ובשלב זה אין להן תוקף מחייב.ההנחיות אינן דין מחייב אלא חוות דעת המתבססת על ממצאים ומסקנות של ועדת מומחיםשמונתה לבדוק עניין זה. כל שנדרש הוא שההנחיות יעמדו במבחנים הרגילים החלים עלהחלטות מינהליות. ההנחיות מבוססות על בדיקת וועדה שהורכבה ממומחים מן השורההראשונה, שלדעתם ההנחיות ישפרו את בריאות הציבור. העותרות סבורות אחרת אך איןבג"צ מקבל על עצמו להכריע במחלוקת בין מומחים, המייעצים לרשות המוסמכת, לביןמומחים התומכים בעותרות. חזקת החוקיות אומרת כי החלטת הרשות, המתבססת על דעתמומחים, היא החלטה חוקית. הנטל מוטל כרגיל על העותרים להוכיח שנפל פגם משפטיבדעת המומחים והדבר לא הוכח.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. עו"ד יהודה רסלר לעותרות, עו"ד גב'אסנת מנדל למשיבים. 3.12.96).
בג"צ 9460/96 - בדר יעקב אלג'ולאני ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניהירושלים ואח'
*דחייה על הסף של עתירה הנוגעת למתן היתרי בניה משום שהנושא צריך לידון בבימ"ש מחוזי (העתירה נדחתה על הסף).
עניינה של העתירה הוא היתר בניה שלדעת העותרים נמנעתהמשיבה מלהנפיק להם לבניית בתי מגורים בחלקות מסויימות בראס אל עמוד. כלפיהוועדה המחוזית לתכנון ובניה מכוונת העתירה להורות לוועדה המקומית להנפיק אתההיתרים וכלפי שר הפנים לחייבו לתת הנחיות מתאימות להוצאת ההיתרים. בעתירהמועלות טענות המתייחסות לטיפול הרשויות בתכנית המתאר למקום שהופקדה ב-1990 ועדעתה לא אושרה ע"י שר הפנים. בקשות העותרים לסימון קווי בניין נענו בשלילה בטענהשהתכנית טרם אושרה ולטענתם ללא סימון קווי בניין לא ניתן להם למצות את זכותהבניה. העתירה נדחתה על הסף.
כל הטענות מכוונות כנגד אי מתן היתרי בניה על ידי הרשויות המוסמכות לכך. זהוהסעד העיקרי המבוקש והטענות נגד הטיפול בתכנית המתאר הן טענות שבגררה. אמנם חלקמהטענות מתייחס - במישור העיקרוני - לתיפקוד לקוי של הרשויות המופקדות על תכנוןובניה, אולם אלה משניות לעילת עתירתם של העותרים, המלינים על אי קבלת ההיתריםהמבוקשים. נושאים אלה הועברו זה מכבר לבתי המשפט המוסמכים, המוסמכים לדון - אגבדיון בנושא קבלת היתר הבניה - בכל הנושאים האחרים המועלים בעתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד אלי תוסיהכהן לעותרים. 29.12.96).
בש"א 4572/96 - יצחק פרץ נגד ג'ורדנה ואן ספירו והסנה בע"מ
*דחיית ערר על החלטת הרשמת שלא להאריך את המועד להפקדת ערבון כאשר חלפה שנה מהמועד שנקבע (ערעור על החלטת הרשמת שלא להאריך מועד להפקדת ערבון - הערעור נדחה).
המבקשהגיש ערעור וקיבל הודעה על מועד להפקדת ערבון בתוך 30 יום. הערבון הופקד כעבורלמעלה משנה. המבקש טען כי האיחור נבע מטעות במשרדו של בא כוחו באשר ההודעה עלהפקדת הערבון לא תוייקה בתיק הנכון והתקלה לא נתגלתה מכיוון שעוה"ד שטיפל בתיקעזב את המשרד. הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד בציינה כי התקלה המשרדית הפכהלרשלנות ולהזנחה לאור הזמן הרב שחלף. נקבע כי הדבר חמור אף יותר מכיוון שבענייןזה הוגש ערעור שכנגד, עובדה שהיתה אמורה להמריץ את ב"כ המבקש לעיין בתיק ולגלותאת התקלה. על כן דחתה את הבקשה להארכת מועד. ב"כ המערער טען כי הטעות אינהמגיעה לידי רשלנות והזנחה וכן טוען הוא כי העובדה שבעניין זה תלוי ועומד ערעורשכנגד, היא עצמה מהווה טעם להארכת המועד. הערעור נדחה.
בבקשה דנא אין המבקש חייב להראות "טעם מיוחד" להצדקת ההארכה. יחד עם זאת, לאיאריך ביהמ"ש את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם מראה המבקש צידוק לכך. אחד הטעמיםלהארכת מועד הוא שבאותו עניין תלוי ועומד ערעור נוסף, ואולם אין מדובר בכללגורף, וההחלטה נתונה בסופו של דבר לשיקול דעת ביהמ"ש בהתבסס על כלל נסיבותהעניין. אין זה סביר שאיחור של שנה בהפקדת הערבון, הנובע כל כולו מרשלנותבמשרדו של ב"כ המערער, יוכשר אך ורק בשל הגשת ערעור שכנגד. יתר על כן, הגשתהערעור שכנגד במקרה דנן רק מגבירה את רשלנות ב"כ המערער, מכיוון שהגשת הערעורשכנגד יכלה להוות סיבה לבדיקת התיק המדובר ולגילוי התקלה.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. רענן למערער, עו"ד מ. זוכוביצקי למשיבים.18.12.96).
רע"א 5214/96 - שלמה רז ואח' נגד חבות בע"מ
*דחיית תובענה בחלקה בלבד ניתנת לערעור בזכות ואין צורך בקבלת רשות (הבקשה נדחתה).
המשיבה נתנה הלוואה למבקשת השלישית (להלן: החברה) ועל הסכםההלוואה חתמו שני המבקשים הראשונים (להלן: המבקשים) כערבים. החברה חתמה גם עלשני שטרי חוב לפקודת המשיבה שעליהם חתמו המבקשים כערבים וכבטוחה נוספת נרשמהמשכנתא על דירת המבקשים לטובת המשיבה. אחרי שהחברה לא פרעה את החוב הגישההמשיבה ללשכת הוצל"פ בקשה לביצוע שטרי החוב או למימוש שטר המשכנתא. המבקשים לאהתנגדו לבקשה לביצוע השטרות אך התנגדו למימוש המשכנתא. כעבור שנים הגישוהמבקשים לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה ביקשו להצהיר כי הסכם ההלוואה, כתבהערבות, שטרי החוב ושטר המשכנתא בטלים מעיקרם, וכי תיקי ההוצל"פ שנפתחו לצרכיביצוע שטרי החוב ומימוש המשכנתא נפתחו שלא כדין. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבה ודחהאת התובענה ככל שעניינה הסכם ההלוואה ושטרי החוב, אך השאיר אותה על כנה ככלשעניינה מימוש שטר המשכנתא. המבקשים ביקשו רשות לערער על ההחלטה. הבקשה נדחתהמבלי לדון בה לגופה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין הסכם הלוואה, כתב הערבות ושטרי החוב סיימה אתהדיון במחלוקות אלה ולפיכך היא בגדר פס"ד חלקי, שהערעור עליו הוא בזכות ואינומצריך נטילת רשות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יוסי פינטו למבקשים, עו"ד גב' גאולה זלצמן למשיבה.19.12.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 2508/93 - חבות אישית של חבר בורסת היהלומים לעיסקה שעשה בשם חברה. ─ *חלותו של תיקון בתקנון חברה על חבר בחברה ........................274 ─* ע.א. 4995/93 - טענה של רשלנות רפואית שבגינה לא אובחנה במועד מחלת הסרטן .........275 ─* רע"א 7420/95 - תביעה בסדר דין מקוצר המבוססת על עילה של עשיית עושר ולא ─ במשפט שבסיסה ההיסטורי נעוץ בחוזה ביטוח ..........................275 ─* ע.א. 5919/96 - הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות ─ דרכים. *פריקה וטעינה תוך ניצול הכח המכני של הרכב לפי ─ ייעודו המקורי ...................................................276 ─* ע.א. 5847/96 - דחיית טענה שתאונה במעלית מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה ─ בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ...............................277 ─* רע"פ 6183/96 - דחיית בקשה לערעור שלישי על הרשעה בגרימת מוות בתאונת ─ דרכים כאשר הנמקת שתי הערכאות דלמטה היתה שונה ....................277 ─* ע.א. 8304/96 - בקשה לפסילת שופט עקב פסיקתו בהחלטת ביניים בעלת אופי דיוני .......278 ─* ע.א. 2880/96 - התליית רשיונו של רופא בגין רשלנות רפואי .........................279 ─* בר"ע 1948/95 - בקשה לעיון חוזר בהחלטת ביהמ"ש העליון לדחות בקשה לרשות ערעור .....279 ─* בג"צ 8744/96 - עתירה שבג"צ יבטל פס"ד של ביהמ"ש העליון בערעור בטענה ─ שבפסיקתו חרג מסמכותו ............................................280 ─* רע"א 1521/95 - הכרה בהחמרת מחלת בירגר בצבא כהחמרה עקב השירות. *כאשר ─ המומחים קובעים שחלה החמרה במחלה עקב השירות, על המדינה ─ להוכיח כי ההחמרה הנטענת חלפה ....................................280 ─* רע"א 7149/96 - דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל ─ החלטת בימ"ש השלום למנות מומחה רפואי נוסף בנימוק של ─ היכרות בין המומחה הראשון לבין פרקליטו של התובע ..................281 ─* ע.א. 5411/93 - "מעוניין" בעזבון לצורך מעמד בבקשה לצו ירושה לפי פקודת ─ הירושה. *הענקת מתנה בזכויות אובליגטוריות נגד עזבון ─ לקבלת נכס. *נטילה קונסטרוקטיבית המסיימת את הליך ─ המתנה ...........................................................282 ─* ע.א. 3457/93 - הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת ─ דרכים לפני תיקונו בתיקון מס' 8. *"פעולת פריקה וטעינה" ─ לעניין תאונת דרכים ..............................................283 ─* דנ"א 3962+3971/93 - "הכנסה רעיונית" לצורך מס הכנסה בקבלת הלוואה ללא ריבית ─ ע"י בעלי מניות בחברה מהחברה .................................284 ─* ע.א. 4809/93 - טענה של רשלנות רפואית בלידה שגרמה לשיתוק מוחין של הוולד .........285 ─* בג"צ 4157/95 - הנחיות משרד הבריאות המייחדת פעולת פיענוח ותשובה מוסמכת ─ לבדיקות אולטרה-סאונד של נשים בהריון לרופאים בלבד ................286 ─* בג"צ 9460/96 - דחייה על הסף של עתירה הנוגעת למתן היתרי בניה משום שהנושא ─ צריך לידון בבימ"ש מחוזי .........................................286 ─* בש"א 4572/96 - דחיית ערר על החלטת הרשמת שלא להאריך את המועד להפקדת ─ ערבון כאשר חלפה שנה מהמועד שנקבע ................................287 ─* רע"א 5214/96 - דחיית תובענה בחלקה בלבד ניתנת לערעור בזכות ואין צורך ─ בקבלת רשות ......................................................287 ──