רע"א 7689/96 - פינגווין ספורט בע"מ ואח' נגד חברת יורם שולביץ... בע"מ ואח'
*דחיית בקשה למתן סעד זמני בערעור(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים (להלן: פינגווין) והמשיבים (להלן: שולביץ) עוסקים בייצור ובשיווקבגדי עבודה. במאי 96 רכשה פינגווין את עסקיה, לקוחותיה והמוניטין של שולביץבתחום בגדי העבודה. תמורת אלה והמלאי שילמה פינגווין לשולביץ סכום של כ-2.8מליון ש"ח בעשרות שיקים דחויים ונרשמו משכנתאות לטובת שולביץ. כעבור כ-3 חודשיםהגישו המבקשים תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשו להצהיר כי ההסכם עם המשיבים בטלוכי המשכנתאות בטלות וכן נתבקשה השבת כל הכספים ששולמו והשיקים שנמסרו לשולביץומועד פרעונם טרם הגיע. עילות הביטול המבוקש הינן הטעייה, מרמה והצגת מצג חסראו מטעה בנוגע לסוג הלקוחות ולהיקף המחזור של שולביץ. כן טענו המבקשים כי קייםשיעבוד על כל הרכוש של שולביץ אצל רשם החברות לטובת בנק הפועלים ושולביץ לאגילה להם זאת בניגוד להוראות סעיף 18 לחוק המכר. ביהמ"ש נתבקש גם ליתן צוויםזמניים נגד המשיבים האוסרים עליהם להוציא מרשותם, להסב או למסור את השיקיםשקיבלו מהמבקשים במסגרת ההסכם, וכן להימנע מכל פעולה של מימוש ערבויותומשכנתאות שקיבלו במסגרת ההסכם.
ב. ביהמ"ש סירב לתת צו מניעה, משום שצו המניעה אינו הסעד המתאים לתביעהשבעיקרה הינה כספית. כן קבע ביהמ"ש כי אפילו היה מקום להעניק את סוג הסעדהמבוקש, הרי שלא הוכחה התקיימות התנאים הנדרשים להענקתו. ראשית, אם יזכוהמבקשים בתביעה הרי גם אם ייעשה שימוש בשיקים יהא על המשיבים להשיב את סכוםהתמורה החוזית ולאו דווקא את השיקים שנמסרו להם, ושנית לא הוכח לכאורה קיומה שלזכות לסעד השבת השיקים. כמו כן אי הנוחיות שתגרם למשיבים תהיה גדולה ביותרלעומת זו של המבקשים. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ובגדרה הבקשה דנאלצווים זמניים נגד השימוש בשיקים. הבקשה נדחתה.
ג. המבקשים משליכים יהבם על כך שהמשיבים הינם נטולי נכסים פרט לשיקים נשואיצווי המניעה המבוקשים, ועל כן לא יוכלו להיפרע מהם אם יצליחו בתביעתם, אםיועברו השיקים בינתיים לצדדים שלישיים. ברם, עניין זה לא הוכח ע"י המבקשים. איןדי בכך ששולביץ חבה חוב כספי זה או אחר לבנק. השיקולים המכריעים בשאלה אם ליתןאת הסעד הזמני הינם סיכויי הצלחת הבקש לרשות ערעור ומאזן הנוחות לצדדים. מבלילהיכנס לגופה, הרי שבקשת רשות הערעור אינה מגלה טעמים חדשים שאליהם לא התייחסביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש בחן את סיכויי התביעה ומצא שהם אינם גבוהים ואין טעםלהתערב במסקנה האמור. יתכן והיה מקום לשקול אחרת את סיכויי הצלחת התביעה אילוהיה מאזן הנוחות פועל לטובת המבקשים. אלא שלא כך הם פני הדברים. המבקשים קיבלואת תמורת השיקים ואילו המשיבים משתמשים בשיקים לפרעון חובותיהם ובלעדיהם לאיוכלו לעשות כן. לפיכך דין הבקשה להידחות.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה וידאל למבקשים, עו"ד שמאי מנטש למשיבים.17.12.96).
בר"ע 2339/96 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד אוולין דלל
*המסמכים הרפואיים שהצדדים רשאים להביא בפני מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. במסגרת תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת לפיצויים עקב תאונת דרכים, הגישההמבקשת בקשה לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בדבר דרגתהנכות שנקבעה למשיבה. בעניין זה מינה ביהמ"ש המחוזי ארבעה מומחים בתחומיםרפואיים שונים. ב"כ המשיבה המציא למומחים, בין היתר, שמונה מסמכים וב"כ המבקשת
ביקש להחזירם לב"כ המשיבה "מבלי לעיין בהם ומבלי להתחשב בתוכנם". ביהמ"ש המחוזידחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) אומרת כי הנפגעימציא למומחה את כל המסמכים בדבר "הטיפול הרפואי" שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדקלצורך אותו טיפול "ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית". המונח "מסמך"שבתקנות המומחים כולל גם מסמך שנערך שלא ע"י רופא. גם את המונח "טיפול רפואי"יש לפרש פירוש מרחיב, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע, ואיןלפרשו במובן הצר, ככולל רק טיפולים רפואיים במובנם "הקלאסי". תהליך החזרתו שלנפגע למצבו ולתיפקודו שלפני הפגיעה אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלאגם טיפולים מסוגים שונים כגון טיפולים פיזיותרפיים, פסיכולוגיים ואחרים. פרשנותזו מחייבת פרשנות שונה מבעבר לעניין מינוי מומחה שאינו רופא.
ג. יש לאזן בין השאיפה להציג בפני המומחה מסכת עובדתית שלמה ומפורטת לביןהשאיפה שלא להציף אותו בחומר חד צדדי ובלתי רלבנטי. באשר לסייג שלפיו עלהמסמכים להיות "בדבר הטיפול הרפואי" והסייג האוסר המצאה של חוות דעת, הרישמטרתם של אלה לאפשר למומחה הרפואי לעיין במסמכים הכוללים מידע מכלי ראשון בדברהטיפול הרפואי בנפגע, להבדיל מפרשנות וממסקנות של רופא אחר, או של אדם אחר,שאינם בגדר מידע כזה ואינם מכלי ראשון. זאת כדי שיוכל לגבש חוות דעת עצמאית.
ד. יש מקרים שבהם קו הגבול בין מסמכים רפואיים ומסמכים הנוגעים לטיפול רפואילבין אחרים אינו ברור. במקרים כאלה יתן ביהמ"ש את דעתו, בין היתר, לשאלה אםמדובר במסמך שנערך ע"י גוף בלתי תלוי בבעלי דין, שלא ביוזמת בעלי הדין, המשקףשלב טבעי של הטיפול הרפואי, וכן אם יש באבחנות ובהערכות שבמסמך כדי לפגוע באיתלותו של המומחה הרפואי ולהשפיע על חוות דעתו. בענייננו מדובר בדו"ח ריפויבעיסוק של בית חולים לוינשטיין המהווה סיכום של הממצאים שנתגלו בזמן הטיפולבבית החולים במשיבה, מכתבי עובדות סוציאליות למרכז לשיקום מקצועי ולמחלקתהשיקום של המוסד לביטוח לאומי, מכתבים של עובדת השמה לעניין שיקום נפגעי ראשבדבר הכשרה מקצועית למשיבה, מכתב של פסיכולוג המתאר את מצבה של המשיבה וסיכוםתהליך אבחון חלקי של בית חולים לוינשטיין. העיון במסמכים מראה שיש בהם מידעמכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי והשיקומי שניתן למשיבה בעקבות הפגיעה. במידה שישבהם פרשנויות ומסקנות, הרי הן משלימות ומסבירות את המידע בלי שהן עושות אתהמסמכים לחוות דעת פסולות. גלוי לעין שהמסמכים נערכו ע"י מוסדות בלתי תלוייםבבעלי דין, שלא ביוזמתם של בעלי דין, אולם כחלק מן התהליך הרפואי והשיקומי.
ה. שאלה אחרת היא אם חיוניים כל המסמכים לצורך גיבוש חוות הדעת של המומחים,אולם השאלה איננה מידת החיוניות אלא אם יש במסמכים כדי לסייע למומחה לגבש חוותדעת שלמה, בלי להכביר נתונים מיותרים. במקרה הנדון, לאור נסיבות הפרשה, יש להקלבעניין זה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מ. עבדי למבקשת, עו"ד מ. גלעד למשיבה. 24.12.96).
ע.א. 8419/96 - נציגות הבית המשותף... ואח' נגד גב-רם חברה קבלנית... בע"מואח'
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. בין המערערים, דיירים בבית משותף, לבין המשיבים, קבלני שיפוצים, נתגלעסכסוך שבמרכזו עמדה עבודת שיפוץ בבנין המגורים. המערערים הגישו לבימ"ש השלוםתובענה לפיצוי כספי, ובדיון שנערך בנובמבר 96, לאחר שנשמעו 12 עדים ב-6 ישיבות,ביקש ב"כ המשיבים את פסילת השופטת מלהמשיך ולישב בדין. טענתו היתה כי ביהמ"ש
גילה קוצר רוח והיעדר סבלנות לשמוע את טיעוניו, סירב לרשום התנגדויות וסירבלאשר שאלות. בהחלטתה לפסול עצמה ציינה השופטת כי למעשה אין בבקשת הפסילה כלעילה וכל חשש ממשי למשוא פנים, שכן ההחלטות שניתנו, ניתנו לגופו של עניין והיומהותיות וענייניות בהתאם להתנגדויות שהוגשו. אלא שהמשיבים אינם רוחשים לה אמוןומרגישים מקופחים - והצדק צריך שיראה ולא רק שיעשה. הערעור נתקבל.
ב. עיון בפרוטוקול, כמו גם בתצהיר ב"כ המשיבים, מצביע אמנם על אווירה לא נוחהבאולם הדיונים. אולם, לגוף העניין, אין כל עילה וחשש למשוא פנים, שכן השגותיהםשל המערערים סובבים סביב החלטות דיוניות - ואלה, דינן להתברר בפני ערכאת הערעור- אם יהיה כזה - ולא בדרך של בקשה לפסילת שופט. הפסקת הדיון בשלב זה, לאחרשמיעת עדים רבים, גורמת לעיכוב הדיון, ויש בה כדי לפגוע בצד זה או אחר במשפט.פגיעה זו נשקלת תדיר במקרים בהם השופט פוסל עצמו מלישב בדין. בנסיבות המקרה,ובהתחשב בעובדה כי הן לדעת השופט היושב בדין והן אליבא דערכאת הערעור, אין כלחשש ממשי למשוא פנים, הרי שלא בדין פסלה השופטת את עצמה ויש לקבל את הערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עודד תיק למערערים, עו"ד מוטי בן חיל למשיבים.22.12.96).
בג"צ 6102/96 - מיכאל פ. אשר נגד המוסד לביטוח לאומי וביה"ד הארצי לעבודה
*ביטול הפחתה של מקדמות לביטוח הלאומי כאשר הנישום נפגע בתאונת עבודה באותה שנה והגיש בגין כך תביעה לביטוח לאומי. *הדין שיש להחיל לעניין חבותו או זכותו של בעל דין הוא הדין שחל במועד בו נוצרה החבות או הזכות ולא הדין החל במועד פסה"ד(העתירה נדחתה).
א. העותר, עובד עצמאי, חוייב בתשלום מקדמות בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי(מקדמות). במאי 84 חוייב בתשלום מקדמות לשנת הכספים 84. ביולי 84 נפגע העותרבתאונת עבודה. בנובמבר 84 ביקש העותר להקטין את שיעורי המקדמות ולא ציין כינפגע בתאונת עבודה. המוסד נעתר לבקשתו והבסיס לחיובו במקדמות הוקטן למינימוםשהיה תקף אותה שנה. באפריל 87 הגיש העותר למוסד תביעה בגין תוצאות הפגיעהשנגרמה לו. המוסד לא טען טענת שיהוי, אך דחה את התביעה לגופה והעותר הגיש תביעהלביה"ד האיזורי לעבודה. תביעתו נתקבלה ובמסגרת חישוב גובה קיצבת הנכות נלקחהבחשבון העובדה שלאחר התאונה הקטין העותר את מקדמותיו לשנת 84, והפחתה זו נגדהאת הוראת תקנה 11 לתקנות, כפי שהיתה בתוקף בזמן הרלבנטי. על בסיס זה חושבהקיצבת הנכות המגיעה לעותר. משנמצא כי חובו לדמי ביטוח שנוצר עקב ההגדלה החוזרתשל המקדמות לשנת 84 גדול מסכום הקיצבה, קיזז המוסד את הקיצבה כנגד חוב דמיהביטוח. ביה"ד לעבודה בשתי הערכאות קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי והעתירהנדחתה.
ב. אין חולקין כי המוסד החיל לעניין זה את התקנות כנוסחן בשנת 84, תקנותששונו ב-86. לטענת העותר יש להחיל לגביו את התקנות שהיו בתוקפן בעת אישורזכאותו בשנת 92 ולא בעת אירוע הפגיעה. טענה זו אין לקבל. ככלל, הדין שיש להחילעל אדם, לעניין קביעת חבותו או הכרה בזכות העומדת לו, הוא הדין שחל עליו במועדבו נוצרה חבותו או צמחה זכותו. המועד הקובע בענייננו איננו המועד בו נקבעהלעותר דרגת נכות המזכה אותו בקיצבה, אלא המועד בו אירעה התאונה.
ג. בנסיבות העניין הוחלט לחייב את העותר בתשלום הוצאות המוסד לביטוח לאומיבסכום של 4,000 ש"ח. הנימוק לכך הוא שעניינו של העותר נבדק ע"י שתי ערכאות שלביה"ד לעבודה וכבר ב-95 הגיש עתירה לבג"צ. במעמד הדיון באותה עתירה חזר בוהעותר ממנה לפי הצעת ביהמ"ש שהסביר לו כי בעתירתו לא הבהיר מהן הטעויותהמשפטיות המהותיות בפסה"ד של ביה"ד לעבודה. ביהמ"ש מחק את העתירה בלי שיהיה בכךכדי למנוע מהעותר לשוב ולהגיש עתירה באותו עניין. העותר חזר והגיש עתירה נוספת
זו, אך גם בה לא הראה כל עיקר כי פסק דינו של ביה"ד הארצי לוקה בטעות משפטיתמהותית ולא היה כל מקום להגיש את העתירה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט מצא. העותר לעצמו, עו"ד גב'עירית אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 29.12.96).
בג"צ 4759/95 - פלונים נגד שרת העבודה והרווחה ואח'
*דחיית טענה של אפלייה במימון אחזקת נכים במסגרות מגורים חוץ ביתיות(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם נכים ובעלי פיגור שכלי קשה המתגוררים עם משפחותיהם. הנטלהכלכלי, הפיסי והנפשי הכרוך בכך, מחייב מציאת מסגרות מגורים חוץ ביתיות כשלדעתהעותרים דיור בקהילה, בסמוך ככל הניתן לבית המשפחה, הוא המסגרת הראוייה להםביותר. המשיבים אינם שוללים עוד (כבעבר) פתרון זה, והם מסכימים להקים כנסיוןמסגרת כזו לבחינת הנושא. נמצאו שתי דירות המתאימות לצרכי מגוריהם של העותריםהנכים שבכל אחת מהן ניתן לאכלס ששה דיירים. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לתקציבהדרוש להחזקת המקום. התחשיב שהוגש ע"י העותרים מתייחס להוצאה של 6,710 ש"חלחודש לכל דייר כערכו בחודש יולי 95, ואילו המשיבים, על פי תחשיבם, הגיעו לסכוםשל 6,500 ש"ח לחודש. מחלוקת זו, ועוד נושאים שבינתיים הוסכם עליהם, הועמדהלדיון בפני בג"צ. העתירה נדחתה.
ב. העותרים טוענים כי הם מופלים לרעה לעומת אחרים ואילו המשיבים טוענים שאיןהפלייה וכי אין לחייבם לממן את האחזקה בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע על ידם, הןמשיקולים תקציביים והן משיקולים של שוויון. מובן ששיקולים תקציביים אינם יכוליםלשמש הצדקה להפליה. מאידך גיסא, אילוצי תקציב הינם בגדר שיקולים לגיטימייםלקביעת סדרי הקדימויות בין הצרכים השונים, ובלבד שלא תהיה הפליה בלתי מוצדקת.אין לומר בענייננו שהמשיבים מפלים את העותרים לרעה בהקצאת דמי אחזקה, בהשוואהלדמי אחזקה הניתנים למימון מגוריהם של נכים אחרים. לא די להראות שהמשיבים מקציםסכומים גבוהים יותר לנכים המצויים במוסדות שונים. על העותרים היה להוכיח כילעותרים נכות בעלת איפיונים וצרכים דוגמת אלה של הנכים שבאותם מוסדות, וכי אותםנכים מצויים באותה מסגרת (דיור קהילתי) בה מבקשים הם להימצא. בלעדי הוכחת אלהאין לדבר על הפליה בין שווים, ולא ניתן לומר כי הנטל הורם ע"י העותרים.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג.עוה"ד גב' אריאלה אופיר וגב' אשרת טוקר-מימון לעותרים, עו"ד בלאס למשיבים.5.12.96).
ע.א. 7305/96 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הכרזה על קטין כבר אימוץ עקב אי מסוגלות הורית של ההורים(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 51/93 - הערעור נדחה).
א. בנו של המערער, קטין שכיום הוא בן 8 וחצי שנים, הוכרז כבר אימוץ כלפי אביולאחר שנקבע כי הוכחה עילת אימוץ לפי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, היינו חוסרמסוגלות הורית. קודם להכרזה ניתן פס"ד חלקי שלפיו הוכרז הקטין כבר אימוץ כלפיאמו, לאחר שהאם הודיעה כי היא משאירה ל"ביהמ"ש להחליט בבקשה לפי דעת ביהמ"ששיהיה הכי טוב לבני". עם הגשת הבקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ הגישה המדינהבקשה לאשר את העברתו המיידית של הקטין למשפחה עם כוונת אימוץ לפי סעיף 12(ג)לחוק אימוץ ילדים. בקשה זו הוגשה כשהקטין היה כבן 4 שנים וחצי לאחר ששההכשנתיים במוסד ומצבו היה בכי רע עד שנשקפה סכנה מיידית לבריאותו הנפשית. בהתחשבבכך נתן ביהמ"ש צו כמבוקש והקטין הועבר למשפחה בה נקלט בצורה טובה ביותר ומצבוהוטב ללא הכר.
ב. המערער, יליד 65, צבר לחובתו מגיל צעיר הרשעות פליליות בעבירות אלימותוסמים. הוא נשא 5 תקופות של מאסר. מגיל צעיר התמכר לסמים קשים. עם אמו של הקטיןהתחתן בשנת 88 והתגרש בשנת 92. ביהמ"ש קבע כי הוכח לגביו חוסר מסוגלות הוריתכאשר ננקט מלכתחילה ההליך בדבר האימוץ. אלא שבמהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי החללהסתמן שינוי לטובה באורח חייו של המערער, הוא התמתן בהתנהגותו, החל לעבודלמחייתו ולנהל אורח חיים נורמטיבי. לפיכך החליט ביהמ"ש לקבל חוות דעת שלהפסיכולוג ד"ר גוטליב, ולאחר שנתקבלה חוות הדעת הגיע ביהמ"ש למסקנה כי עדייןאין למערער מסוגלות הורית גם אם אין לזלזל בשינוי שחל אצלו. ביהמ"ש הבהיר כימדובר באב אשר לפני תחילת הליך האימוץ לא ראה את הילד משך שנה ו-3 חודשיםובינתיים חלפו למעלה מ-3 שנים נוספות ועדיין לא ראה את הילד. כך שמדובר בנתק שלכ-4 שנים וחצי ואין טעם לפתוח פרשה סגורה. הערעור נדחה.
ג. המערער מנהל כיום אורח חיים נורמטיבי, התחתן בינתיים וכחודש לפני הגשתהערעור נולד לו בן. הוא התנתק מעברו הפלילי, התרחק מסמים, ומצא מקום עבודהקבוע. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי עם נקיטת ההליך נתקיימו במערער תנאי סעיף13(7) מתחייבת מחומר הראיות. השאלה היא אם המהפך שחל אצל המערער מחייב אתהמסקנה כי חוסר המסוגלות ההורית הינו נחלת העבר ואינו מתקיים עוד כיום. חוותדעתו של ד"ר גוטליב ניתנה במהלך המשפט לאחר שהחל תהליך השינוי במצבו של המערער,ובה הוא כותב כי ניתן לקבוע בצורה חד משמעית כי גם בעת הבדיקה אין למערערמסוגלות הורית מינימלית הנדרשת כדי לגדל את בנו וגם לא תהיה לו מסוגלות כזובעתיד הנראה לעין. חוות דעת זו ניתנה אמנם בספטמבר 94, אך על פי האיבחון של ד"רגוטליב מדובר בחוסר מסוגלות הורית על רקע מבנה אישיותו של המערער. לדעת ד"רגוטליב אין למערער מושג לגבי הקשיים שיהיו לילד אם יצטרך לעבור ממקומו הנוכחיחזרה לרשותו ואין הוא מפגין הבנה לגבי חסכים אפשריים אצל הילד. מחוסר מסוגלותזה של המערער להתמודד עם הטראומה שיעבור הקטין לכשזה יחזור אליו, לא ניתןלהתעלם והוא שמכריע את הכף.
ד. עניין לנו בקטין שזכה לאחר שנות סבל למשפחה אוהבת יציבה ותומכת בה הואנמצא כ-3 שנים וחצי. הוא נקשר למשפחה זו, נקלט בה היטב, מרגיש חלק ממנה, ומצאבה את אושרו. בתסקיר המשלים שקיבל ביהמ"ש העליון נאמר כי ניתוקו ממשפחה זו יהיהבבחינת משבר נפשי הרסני שאינו בר תיקון. במצב דברים זה לא ניתן עוד להחזיר אתהגלגל אחורנית רק על סמך הנחה כי המהפך המבורך שחל אצל המערער, מעיד גם על מהפךבמסוגלותו ההורית. לפיכך אין מנוס אלא לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטגולדברג. עו"ד קראוס למערער, עו"ד גב' אורית סון למשיב. 2.12.96).
ע.א. 4848/95 - הוצאת עיתון הארץ בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*החלטה על מינויו או סיום תפקידו של מנהל ארנונה בעיריה הוא מיום הפרסום ברשומות ולא מיום שנתקבלה על כך החלטה בעיריה(מחוזי י-ם - ה.פ. 265/95 - הערעור נדחה).
א. ביום 25.10.94 הגישה המערערת השגה על חיובה בארנונה לשנת 95. ההשגה נדחתה,בהודעה אל המערער אשר נחתמה ביום 14.2.95 ע"י מר שפרך, מי שהיה מנהל הארנונהבעירית ירושלים. מר שפרך הוחלף במנהל ארנונה אחר ובקשר לכך נתקבלה ביום 23.1.95החלטה של מועצת העיריה בדבר ביטול מינויו של שפרך ומינוי מר לוי במקומו כמנהלהארנונה. דבר ההחלטה על ביטול המינוי והמינוי החדש פורסם בילקוט הפרסומים ביום2.3.95. טענת המערערת היא שבעת שחתם על ההודעה בדבר דחיית ההשגה לא היה שפרךמנהל הארנונה, שהרי כבר ביום 23.1.95 הוחלט לבטל את המינוי, ומכאן שההשגה לאנדחתה ע"י מי שהיה מוסמך לכך ויש לראותה כהשגה שלא נדחתה. אם כך, מבקשת המערערת
להסתמך על סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) שלפיואם לא השיב מנהל הארנונה על השגה תוך 60 ימים, יחשב הדבר כאילו החליט לקבל אתההשגה, זולת אם הוארך מועד התשובה כאמור בסיפא של סעיף 4(ב), הארכה שלא נעשתהבענייננו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהודעתו של שפרך אכן ניתנה ללא סמכות, אך יחד עםזאת יש לתת לעיריה ארכה של 7 ימים כדי לאפשר למנהל הארנונה החדש להשיב להשגתהמערערת. הערעור נדחה.
ב. קיימות הנחיות משרד הפנים, הנחיות שלפיהן נוהגות הרשויות המקומיות, שכלמינוי או ביטול של מנהל ארנונה מפורסם ברשומות, ורק עם פרסום כזה נכנסת ההחלטהעל המינוי או על ביטולו לתוקף. כך פעלה העיריה גם במקרה זה ושפרך המשיך לכהןכמנהל ארנונה עד לפרסום ביטול מינויו ביום 2.3.95. בנסיבות אלה, יש לפרש אתהחלטת העיריה מיום 23.1.95 בדבר ביטול מינויו של שפרך כהחלטה שתכנס לתוקף עםפרסומה ברשומות, דהיינו ביום 2.3.95. כך ראתה זאת העיריה וכך נהגה, ובהתאם לכךהמשיך שפרך לפעול כמנהל הארנונה עד ליום 2.3.96.
ג. די באמור לעיל כדי להצדיק את דחיית הערעור, אף מבלי לחוות דעה לגבי הנמקתביהמ"ש דלמטה. עם זאת יש להוסיף כי יתכן מאד שאף אם המסקנה היתה כי שפרך לא היהמוסמך לפעול כמנהל הארנונה, היה מקום לקבוע את דבר בטלות ההודעה ששלח אלהמערערת, בכפוף למתן ארכה לתקן את המעוות, מכח העקרון בדבר בטלות יחסית.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד נתן ריבון למערערת,עו"ד חיים כהן למשיבים. 4.12.96).
בג"צ 6012/96 - ורד גרייבר (סגל) ואח' נגד ניסן (חגי) גרייבר ואח'
*סמכות בי"ד רבני לדון בהחזקת ילדים אינה משתרעת גם על עניין חינוכם של הילדים. *"סמכות נמשכת" לדיון בהחזקת ילדים(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב היו נשואים ולבני הזוג שני ילדים. אורח החיים במשפחה היהחילוני. משחזר המשיב בתשובה, נתדרדרה מערכת היחסים שבין בני הזוג והעותרת הגישהבשמה ובשם הילדים תובענה לביהמ"ש המחוזי ל"מזונות, דמי טיפול, החזקת ילדיםודרכי חינוכם". בתובענה זו נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד בו קבע כי הילדים יהיו בחזקתאמם ותחת משמורתה וכי "התובעים זכאים להמשיך ולשמור על אורח החיים החילוני לפיוחיו עד כה, והנתבע יימנע... מהעברתם ממוסדות החינוך החילוניים ממלכתיים...למוסדות חינוך דתיים". לאחר הגשת התובענה לביהמ"ש המחוזי הגיש המשיב לביה"דהרבני "תביעת גירושין וחלוקת הרכוש המשותף". כתב ההגנה שהגישה העותרת לביה"דהתייחס לשני הנושאים האמורים. ביה"ד החליט כי הצדדים יתגרשו וכי באי כח הצדדיםיעשו מאמץ להתקרב לעמדות אחד כלפי השני בנושא הרכוש, המשמש כבולם בשלב זהלגירושין. ביה"ד הוסיף "הצדדים מודעים לעובדה שיש... לתת הדעת לעמדה מוסכמתבנושא חינוך הילדים".
ב. בני הזוג הגיעו להסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד. בין השאר קובע ההסכםכי הצדדים יתגרשו וכי "נושא הילדים, החזקתם ומזונותיהם והרכוש, יידונו בביה"דהרבני אחרי הגט והצדדים מסמיכים את ביה"ד לדון בכך בסמכות בלעדית". על פי החלטתביה"ד הוגש תסקיר שירותי הרווחה ובעקבות זאת נתן ביה"ד פס"ד בו קבע שהחזקתהילדים תהיה בידי האם. באשר לחינוך הילדים אומר ביה"ד כי יש לרשמם בבית ספרממלכתי דתי. טענת העותרת היא כי לא היתה סמכות לביה"ד לפסוק בעניין חינוךהילדים. העתירה נתקבלה.
ג. המשיב לא העלה כלל בתביעתו לביה"ד הרבני את נושא חינוכם של הילדים. במהלךההתדיינות הגיעו הצדדים להסכם גירושין בו הסכימו שנושא החזקת הילדים יידון אףהוא בביה"ד הרבני. משכך, לא ניתן לומר שלביהמ"ש המחוזי "סמכות נמשכת" לדון
בהחזקת הילדים. אולם, מכך אין עולה המסקנה כי לביה"ד הרבני גם הסמכות לדוןבשאלת חינוכם של הילדים, שכן, החזקת ילד אינה כוללת את נושא חינוכו. אף בהנחהכי ניתן לכרוך בתביעה לגירושין גם את נושא חינוכם של ילדים, צריכה כריכה זולהיות במפורש ובמפורט. במהלך הדיון לא התמקדו כלל הצדדים בשאלת חינוך הילדים.המסקנה היא כי עניין החינוך נותר בשיפוטו של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לבטל אותוחלק מן ההחלטה של ביה"ד הרבני המדבר על חינוך הילדים.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. אורןלעותרים, המשיב לעצמו. 5.12.96).
בש"פ 8976/96 - מדינת ישראל נגד נדים הזימה ודניאל רוזינאשווילי
*סירוב להאריך מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר במהלך שנת המעצר נתקיימו רק שתי ישיבות של ביהמ"ש(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הואשמו בהחזקת סמים, ובייבוא, ייצור וסחר בסמים ונעצרו עד תוםההליכים. המדינה מבקשת להאריך את המעצר מעבר לשנה. המבקשת מודה שקצב התקדמותהמשפט איננו משביע רצון, אך לטענתה נובע הדבר מגורמים שאינם תלויים בתביעה,כגון יומנו העמוס של ביהמ"ש ונסיבות אישיות של הסניגורים. במהלך השנה התקיימושתי ישיבות לשמיעת ראיות - באפריל ובנובמבר 96. היו קבועות ישיבות נוספותובוטלו והמשך המשפט קבוע ל-3 ישיבות בינואר ובפברואר 97. לדעת הסניגורים ימשךהמשפט כשנה ואילו לדעת התביעה יסתיים המשפט תוך 3 חודשים. הבקשה להארכת מעצרנדחתה.
ב. על אף חומרת העבירות נראה כי יש לתת תוכן ומשמעות להוראה בחסד"פ שנאשםישוחרר בתום שנה ממעצרו. כמו בכל בקשה מסוג זה מונחות על הכף חומרת העבירהומסוכנותם של הנאשמים מזה, וחזקת החפות וזכותו של אדם לחירות מנגד. עבירת הסמיםכשלעצמה טומנת בחובה סכנה לציבור ועברייני סמים פגיעתם רעה וסכנתם מרובה. אולם,משקבע המחוקק את תקופת השנה כמועד גבולי להחזקת אדם במעצר היו לנגד עיניו דווקאהעבירות החמורות, שבהן יש הצדקה למעצר ממושך. סעיף 21א' לחסד"פ לא הוציא עבירותסמים מכלל העבירות שלגביהן, כשקיימת עילת מעצר, חובה לשקול חלופת מעצר. המדינהלא הצביעה על נסיבות מיוחדות המתייחסות למסוכנותם של הנאשמים הנדונים, פרטלעובדה שמיוחסות להם העבירות הנדונות, שהן ללא ספק חמורות. לאף אחד מן המשיביםאין עבר פלילי. בנסיבות אלה יש לשחררם ממעצר בהגבלות שונות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' א. פלמור-הרץ למבקשת, עוה"ד בן דורוגלעד למשיבים. 19.12.96).
ע.א. 8668/96 - בוגנים מאירה ואח' נגד אלגרה אשכנזי
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערות נתבעו ע"י המשיבה בשל נזקים שאירעו לה, כתוצאה מתאונת דרכים,כשמעדה לצד הכביש. בישיבת קדם משפט ולאחר ששמע את טענת הצדדים קרא ביהמ"שלצדדים להגיע לפשרה לעניין גובה הנזק שמקורו בתאונה. המערערות טענו כי אין כללמקום לניהול מו"מ לפשרה, משום שלא היה קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו למשיבה וביןהשימוש ברכב. ביהמ"ש קבע, לאחר שעיין בתיק המשטרה, כי לכאורה ישנו קשר סיבתיבין הנזקים לבין פעולת הרכב ונסיעתו, ולכן עדיין שומה על הצדדים לדון בפשרהלעניין גובה הנזקים והפיצוי. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי אין בדבריו לעניין הקשרהסיבתי משום קביעת עמדה סופית לעניין החבות שכן טרם שמע את הראיות שבתיק. החלטהזו ניתנה ביום 17.10.96. ביום 28.10.96 ביקשו המערערות את פסילת השופט בטענה כימהתבטאויותיו בקדם המשפט, ברי כי הוא חרץ דעה לגבי תוצאת המשפט כולו ולגבי חבות
המערערות. כמו כן טענו כי משבחן השופט את החומר שבתיק המשטרה, הרי שעיין ממילאברוב החומר שעליו תסתמכנה המערערות בהגנתן ולפיכך ברי כי גיבש עמדה בתיק זה.ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי לא קבע כל עמדה חד משמעית. הערעור נדחה.
ב. המערערות טוענות כי ביהמ"ש הבהיר להן כי נטל הראיה המוטל על המשיבה הינומאזן ההסתברויות, ומכאן למדות המערערות, בין היתר, כי ביהמ"ש כבר חרץ את דיןהגנתן לפני שנשמע התיק. ברם, עניין לנו בהליך מקדמי בו ביקש השופט מן הצדדיםלהתפשר. במסגרת זו - ובמסגרת זו בלבד - ניתנה החלטתו לעניין החבות. לא היהבהחלטה זו חריצת דין וקביעת עמדה מוקדמת של השופט שציין כבר בהחלטתו מיום17.10.96, לפני שנטענה טענת הפסלות, כי אין בהחלטתו כל קביעה לעניין החבות וכישאלה זו תוכרע לאחר שמיעת הראיות בהליך העיקרי. בנסיבות אלה אין עילה לפסילתהשופט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רון פסקא למערערות. 19.12.96).
ע.א. 2605/93 - בנק המזרחי... בע"מ נגד בנימין דיליאון ואריה חברה לביטוח בע"מ
*דחיית תביעה של בנק נגד חברת ביטוח בגין פוליסה לכיסוי נזקי הבנק עקב מעשי עובדיו של הבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 3504/85 - הערעור נדחה).
א. המשיב שימש כמנהל סניף בנק של המערער. חברה פלונית (להלן: החברה) נמנתה עםלקוחותיו של הבנק. אביו של אחד מבעלי המניות בחברה, (להלן: גרוס), ערב לחובותיהשל החברה וכבטוחה שיעבד ניירות ערך שהחזיק בקרן נאמנות של הבנק. הבנק בוטח ע"יהמשיבה השניה (להלן: חברת הביטוח), בין היתר, נגד נזקים שייגרמו לו ע"י מעשיעובדיו, לפי התנאים המפורטים בפוליסות. בספטמבר 79 גילתה מחלקת הביקורת של הבנקכי המשיב ביצע פעולות שגויות בחשבונות החברה שבשלן הוקטנו באופן מלאכותי יתרותהחובה שלה, וכן מכר חלק מניירות הערך המשועבדים שלא בהתאם להסכם המשכון. לאחרהגשת דו"ח מחלקת הבקורת החלה התדיינות בביהמ"ש המחוזי בין גרוס והחברה לביןהבנק. בניגוד לאמור בדו"ח הביקורת, הרי בתצהירים שהגישו מנהלי הבנק במסגרת אותםהליכים, הצהירו כי לאור מערכת היחסים בין הבנק לגרוס, ניסוחו של כתב המשכוןומצבה הכלכלי של החברה, פעולתו של המנהל במכירת ניירות הערך היתה תקינה.
ב. נגד המשיב הוגש אישום פלילי בגין הפעולות שביצע בחשבונות החברה וגרוס.לפני שהסתיים משפטו של המנהל (המשיב) הגיעו הבנק, גרוס והחברה לפשרה, שניתן להתוקף של פס"ד. בפשרה נקבע כי הבנק יחזיר לגרוס חלק מניירות הערך שמכר המנהל,כתב המשכון שנתן גרוס יתבטל, והבנק יוותר על חוב של החברה כלפיו. שנה לאחר מכןהוכרע דינו של המנהל. התביעה ערכה עמו עיסקת טיעון שלפיה הודה באישומים שהוגשונגדו והורשע על פי הודאתו. בשלב הטיעונים לעונש טען המשיב כי כל אשר גרם לבנקהוא נזק בסכום של 50,000 ש"י. בפסה"ד קובע ביהמ"ש לאמור "הנאשם הודה כי גרם נזקלבנק בסך 50,000 ש"י" והטיל עליו עונשים שונים.
ג. הבנק תבע מחברת הביטוח תשלום על פי הפוליסה, בגין הנזקים שגרם המנהל.בתביעה לביהמ"ש המחוזי טען הבנק כי נגרמו לו נזקים העולים בשיעור ניכר עד למאדעל הסכום בו הודה המנהל והם מגיעים לסכום של כ-494 מליון ש"י. את תביעתו ביססהבנק אך על שניים אלה: פסה"ד המרשיע את המנהל; הסכם הפשרה עם החברה וגרוס שקיבלתוקף של פס"ד. ביהמ"ש המחוזי ראה את תצהירי מנהלי הבנק שהוגשו על ידה בהתדיינותשלה עם החברה כהודאת בעל דין שבה אימץ ואישרר הבנק את מעשה מכירת ניירות הערךע"י המנהל. כן קבע ביהמ"ש שלא הוכח הנזק שנגרם לבנק עקב מכירת ניירות הערך.לגבי הרישומים השגויים קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שהנהלת הבנק הוטעתה, ואף אם כן,לא הוכח שנגרם נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הרישום לבין הנזק הנטען. לפיכך דחהאת תביעת הבנק נגד חברת הביטוח. הערעור נדחה.
ד. על הבנק היה להוכיח כי נזקיו נגרמו עקב מעשי המנהל. נזקים אלו לא הוכחו.בפסה"ד הפלילי שהוגש אין כל התייחסות לנזק שנגרם. כתב האישום מהווה ראייהלכאורה להתנהגותו הפסולה של המנהל, אך לא לנזקים שנגרמו בשלה. גם הפשרה במשפטהאזרחי בין הבנק לחברה, עילותיה וטעמיה לא הוכחו. אין די בהוכחת נזק סתם, ישלהראות כי הנזק קשור ישירות למעשי המנהל. קשר זה לא הוכח. גם אם תתקבל טענתהבנק כי לא היה מקום לקבל את התצהירים שהוגשו במשפט האזרחי, הסותרים את פסה"דהמרשיע את המנהל, אין בכך כדי לסייע לבנק, שכן אין בפסה"ד התייחסות לנזק שנגרם.הנזק שבו הודה המנהל, 50,000 ש"י, הינו החלק האלף של סכום התביעה שהוגש נגדחברת הביטוח, כך שאין הוא יכול לתמוך בתביעת הבנק. בהיעדר הוכחת נזק שנגרםכתוצאה ממעשיו של המנהל, כשל הבנק גם בהוכחת תנאי הכרחי בפוליסת הביטוח ומכאןשלא קמה חבות חברת הביטוח לשיפויו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר.עוה"ד מ. קפלנסקי וי. קוק למערער, עו"ד פגי שרון למשיבים. 11.12.96).
בש"פ 8298/96 - ציון חסן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, כבן 25, שמע מחבריו שהמתלוננת, כבת 19, היא נערה פתיה המתרצה ללאקושי לקיום יחסי מין. הוא התקשר אליה הביתה מספר פעמים, הציג עצמו בשם בדויוביקש להפגש עמה. לנוכח שידוליו, הסכימה לרדת מביתה כדי לפגשו. העורר, שבאלמקום ברכבו, הציע למתלוננת לבוא לשתות עמו ולשוחח. משנכנסה למכוניתו הובילאותה לאתר בניה באיזור חשוך. המתלוננת ביקשה לעזוב את המקום אך גילתה שדלתהמכונית נעולה. העורר החל מלטף את המערערת בעוד שהיא מבקשת להניח לה ומנסהלהדוף אותו מעליה, אך הוא המשיך במעשיו ואנס אותה. למעשים אלה מצוייה תשתיתראייתית. הסניגור טען כי בנסיבות העניין, ולנוכח עברו הנקי של העורר, מן הראוילהסתפק בחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי לא ראה מקום להסתפק בחלופת מעצר, שכן, כדבריהשופט "את התנהגותו האלימה של (העורר) ומסוכנותו ניתן להסיק ממעשיו במקרההנדון". לפיכך הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בעבר נפסק כי ככלל, ובכפוף לחריגים נדירים שבהם מוכחות נסיבות יוצאותדופן, "אם מיוחסת לנאשם עבירה של אינוס או של נסיון לאינוס, אשר בוצעה כלפיעוברת אורח אקראית, מוטל על ביהמ"ש להורות על מעצרו של הנאשם משום חומרתההמופלגת של העבירה, ואין בידו להסתפק בחלופת מעצר". הכלל שלגבי מי שנאשם באינוסשל עוברת אורח אין, בדרך כלל, מקום להסתפק בחלופת מעצר, כוחו יפה גם על פיהגישה שלפיה בעבירת אינוס המעצר איננו מחמת חשש לסיכון שלום הציבור אלא אמצעישל הרתעת עבריינים בכח, וגם על פי הגישה הגורסת כי חומרת העבירה, כשלעצמה,מקימה רק חזקה לקיומה של עילת מעצר בשל מסוכנות הנאשם. אם המואשם בעבירת אינוסאינו מניח את דעתו של ביהמ"ש כי בנסיבותיו "המאוד מיוחדות" של מקרהו אין מתעוררצורך לעצרו, תתבקש, בדרך כלל, המסקנה כי אין להסתפק לגביו בחלופת מעצר, אלא ישלהורות על מעצר.
ג. בענייננו, דין העורר כדין מי שיוחסה לו עבירת אינוס שבוצעה כלפי עוברתאורח אקראית. המעשה השכיח הוא בנהג האוסף אשה הממתינה להסעה ומשהיא בוטחת בוונוסעת עמו הוא מועל באמונה ואונס אותה. מקרהו של העורר, אם הוא שונה מן המקרההשכיח, הריהו שונה לחומרה. העורר לא נתקל בקורבנו באקראי, אלא בחר בה מראש,התקשר עמה ושידל אותה להפגש עמו ולנסוע במכוניתו כדי לשתות ולשוחח, כאשרמלכתחילה התכוון להוליכה שולל במטרה לקיים עמה יחסי מין בין בהסכמתה ובין שלא
בהסכמתה. נראה שהשמועה שהגיעה לעורר כי המתלוננת נוחה להתמסר, מילאה את ישותווגם משהוברר לו כי היא דוחה אותו בסירוב מוחלט, לא הניח לה עד שביצע את זממו.התנהגות חסרת מעצורים זו מעידה על העורר, שאם ישוחרר עלול הוא לסכן את שלוםהציבור.
(בפני: השופט מצא. עו"ד חיים משגב לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.8.12.96).
בש"פ 8554+8555/96 - מדינת ישראל נגד יצחק ברדה
*הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירת סמים כאשר הנאשם כבר שוחרר מהמעצר(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת 50 גרם הירואין ובנובמבר 95 נעצר עד תוםההליכים. ביולי 96 הורשע ע"י בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסה"ד כיווןשלא היה מנומק כראוי והחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי שיכתוב פסק דין מנומקכנדרש. משהוחזר התיק לבימ"ש השלום ביקשה המדינה, ביום 28.11.96, כי ביהמ"שיצווה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי המשיב נתון במעצר כבר יותרמשנה, ולפיכך, לפי סעיף 53 לחסד"פ יש לשחררו מן המעצר, אלא אם שופט ביהמ"שהעליון יחליט, לפי סעיף 54 לחוק להאריך את המעצר. המדינה הגישה ערר לביהמ"שהמחוזי ועררה נדחה. בהתאם לכך שוחרר המשיב מן המעצר ביום 1.12.96.
ב. על החלטה זו הגיבה המדינה בשתי דרכים: הגישה ערר לפי סעיף 38 לחסד"פ בוהיא טוענת כי טעו הערכאות קמא כשקבעו כי המשיב הינו "נאשם" אשר "היה נתון במעצרבשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת" כלשונו של סעיף 53. לטענתהמדינה, מיום שהמשיב הורשע ע"י בימ"ש השלום ונדון למאסר (22.7.96), ועד ליום בוביטל ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד והחזיר את התיק לבימ"ש השלום (20.11.96), המשיב לאהיה נתון במעצר בשל כתב אישום, אלא היה נתון במאסר בשל פס"ד. לפיכך יש לומרשהיה נתון במעצר רק כ-8 חודשים בשל כתב האישום. עם זאת הגישה המדינה "לשםהזהירות בלבד" בקשה לפי סעיף 54 לחסד"פ להאריך את המעצר ב-3 חודשים למקרה שהעררידחה. הבקשה להארכת המעצר ב-3 חודשים נתקבלה ומכיוון שכך הערר לא נדון ונדחה.
ג. השאלה שהועלתה בערר אינה פשוטה. אמנם, מבחינה לשונית הדין עם המדינה, אולםמבחינת המדיניות הראוייה יתכן כי הדין עם המשיב. מדובר בשאלה עקרונית שעדיין לאניתנה לה תשובה ע"י ביהמ"ש והיה מקום להכריע בערר בהרכב של שלשה. ברם, כיווןשיש להיעתר לבקשת המדינה להאריך את המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ מתייתר הצורךלהכריע בערר. העבירה בה מואשם המשיב היא עבירה חמורה. ביהמ"ש נוהג, במסגרתהמאבק הקשה נגד סחר בסמים, לעצור את הנאשמים בעבירה כזאת עד תום ההליכיםובמקרים הראויים להאריך את המעצר מעבר לשנה. למשיב יש עבר פלילי עשיר בעבירותשונות, ובעיקר בעבירות סמים, וריצה כבר תקופות מאסר ממושכות. יש בכך כדי להעידעל המסוכנות שלו ועל הנזק שהוא עלול לגרום אם יהלך חופשי. אכן, אין להאשים אתהמשיב בהתמשכות משפטו, אך גם הפרקליטות אינה אשמה בכך וההתמשכות נובעת מן הפגםשנפל בפסה"ד כאמור.
ד. העובדה שהמשיב שוחרר כבר מן המאסר ביום 1.12.96 פועלת לזכותו, שכן ביהמ"שמהסס להחזיר נאשם ששוחרר מן המעצר אל מאחורי סורג ובריח. אעפ"כ הוא עושה זאת אםשיקולים של בטחון הציבור דורשים זאת וזה המקרה שבפנינו לאור חומרת העבירה והעברהפלילי של המשיב.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד ירון בן יוסף ושי נודללמשיב. 11.12.96).
רע"פ 6916/96 - אמנון דרעי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש בטענה של סטייה מאחידות הענישה (הבקשה נדחתה).
לבימ"ש השלום הוגש כתב אישום נגד המבקש ושלשה אחרים בעבירותשעיקרן שימוש בכרטיסי אשראי מזוייפים. שניים מן הנאשמים הגיעו מיד להסדר טיעוןשאושר ע"י ביהמ"ש. כעבור כמחצית השנה הודה נאשם נוסף באישומים שיוחסו לו. המבקשהגיע גם הוא להסדר טיעון שלפיו יימחקו חלק מן האישומים והוא יודה בשארהאישומים. לאחר שאומץ הסדר הטיעון נגזר עונשם של המבקש ועונשו של הנאשם האחרל-11 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וטעןשחלקו בפרשה היה קטן משל שותפיו ולא היה מקום להשית עליו עונש זהה לזה שלהנאשמים האחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בציינו כי בימ"ש השלום בחן אתהשיקולים השונים ואת חלקו הדומיננטי של המבקש ומשך הזמן שחלף בין פתיחת המשפט,הודאת שאר הנאשמים והודאת המבקש, ועל רקע זה והצורך בהחמרה בעבירות של זיוףכרטיסי אשראי דחה את ערעורו של המבקש. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
עיקר יהבו של המבקש מופנה כלפי חומרת העונש שנגזר עליו בהתחשב בחלקו היחסיבפרשה הנדונה. בכגון דא אין די בסטיה מאחידות הענישה כדי להקים עילה למתן רשותערעור בפני ביהמ"ש העליון. רק במקרים יוצאי דופן תצדיק חומרת הענישה ערעור נוסףעל דרך של ערעור ברשות. במקרה הנדון ישנו הבדל בחלקו של כל נאשם בפרשה, אך הבדלזה לא חייב שימצא את ביטויו בחישוב אריטמטי מדוייק בענישה. המבקש טען עוד כיבימ"ש השלום "תימרץ" אותו להודות באישומים שיוחסו לו, אך אין בטענה זו עילהלהתערבות על דרך של מתן רשות ערעור, הגם שאין הדעת נוחה מפעולות כאלו של בתיהמשפט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יהודה נוריאל למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה.5.12.96).
רע"פ 9056/96 - חברת קוביק בע"מ ויעקב חביב נגד noitaroproC tfosorciM
*דין פס"ד בקובלנה פלילית פרטית כדין פס"ד עפ"י כתב אישום לעניין ערעור או זכות ערעור על הכרעת הדין לפני מתן גזה"ד (הבקשה נדחתה).
נגד המבקשים הוגשה קובלנה פלילית פרטית בשל הפרת זכויותיוצרים בתוכנה הידועה בתור DOS-MS. המבקשים זוכו בבימ"ש השלום, המשיבה ערערהלביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור והשיב את הדיון לביהמ"ש השלום לקביעתהעונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בערעור, דין פסה"ד בקובלנה כדין פס"ד על פיכתב אישום. הבקשה היא כאן למתן רשות ערעור כנגד הכרעת דין בטרם ניתן גזר הדין.הערעור ורשות הערעור נתונים רק על פס"ד ולא על הכרעת דין בנפרד מגזר הדין.
(בפני: הנשיא ברק. 19.12.96).
ע.פ. 7296/96 - מאיר פניאן נגד מדינת ישראל
*ביטול מאסר בעבודת שירות והמרתו במאסר על תנאי כשהתברר שהנאשם לא ביצע בעבר עבודת שירות ועליו לרצות את ענשו במאסר בפועל (הערעור נתקבל).
בעיסקת טיעון הוסכם בין המערער והתביעה שעל המערער ייגזרמאסר בפועל של 6 חודשים שאותם יישא בעבודת שירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עיסקתהטיעון והורה כי המאסר יומר לעבודת שירות לאחר שיומצא תסקיר הממונה על עבודתשירות. דא עקא, לאחר גזה"ד, התברר שבעבר נדון המערער למאסר שיישא בעבודת שירותוהוא לא השלים את עבודתו. לדעת הממונה על עבודות השירות אין לאפשר למערער פעםנוספת לרצות עונש בעבודת שירות. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש כי על המערער לשאת אתהמאסר בפועל. הערעור נתקבל. בנסיבות האמורות ונוכח הנסיבות שבגינן נתבקש ביהמ"שמלכתחילה לאפשר למערער לרצות את העונש בעבודת שירות, יש לקבל את הערעור ולהמיראת עונש המאסר בפועל למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אביה אלף למשיבה.22.12.96).
בש"פ 8285/96 - מדינת ישראל נגד מרדכי יהל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודת שירות כשהוגש ערעור על קולת העונש (בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשםיחד עם מספר נאשמים נוספים בעבירות הקשורות באיסוף כספים לבחירות בשנת 88 ונדוןל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות ועונשים נוספים. המדינה ערערה על קולת העונשובקשתה היא לדחות את ביצוע עונש המאסר עד למתן פס"ד בערעור. הסניגור התנגדלבקשה בציינו כי מאז פרשת העבירות חלפו כבר 8 שנים ובהתחשב בגילו של המשיב שהואכבן 63 ובמצב בריאותו, היענות לבקשת המדינה תסב לו עינוי דין. הסניגור הציעלהחיש את שמיעת הערעור מבלי לעכב את ביצוע המאסר והצהיר שאם הערעור יישמע לפנישהמשיב יסיים לרצות את מאסרו, לא תבוא מצידו טענה שהתחלת ריצוי מאסר בעבודתשירות מהווה שיקול שלא לגזור על המשיב מאסר בפועל נוסף. הבקשה נתקבלה. מסתברשבפרשה זו צפויים ערעורים נוספים הנוגעים למי שהיו נאשמים אחרים במסגרתו שלהאישום המשותף וכי המדינה תבקש איחוד הדיון בכל הערעורים. גם המשיב עצמו שוקלהגשת ערעור נגד הרשעתו. בנסיבות אלה דין בקשתה של המדינה להתקבל.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אלון אינפלד למערערת, עו"ד דניאל רזומוב למשיב.19.12.96).
בש"פ 8864/96 - מדינת ישראל נגד מוחמד שורפי
*הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר שני נאשמים אחרים שוחררו בערובה (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם יחד עם שנייםאחרים בעבירות אחדות ובכללם סחר בסמים. הוא נעצר עד תום ההליכים ועררו נדחהבשעתו ע"י ביהמ"ש העליון. בינתיים חלפה שנה למעצר, שמיעת המשפט הסתיימה ולאנותר אלא להמתין להכרעת הדין. לפיכך מבקשת המדינה כי המעצר יוארך בחודשיים.הסניגור מתנגד לכך כאשר לטענתו הוראת החוק היא שיש לשחרר נאשם בתום שנה למעצרווחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייב להקפיד, עוד יותר מאשר בעבר, על כך שנאשםלא יוחזק מעבר לשנה במעצר בהיעדר טעמים מיוחדים. בענייננו, טוען הוא, איןלסניגוריה כל חלק בהתמשכות המשפט. עוד הוא טוען כי השניים שהועמדו לדין באותהאשמה שוחררו מן המעצר, האחד משום שלא היו די ראיות והשני מטעמי בריאות. בכך ישכדי להחליש את ההצדקה להחזקת המשיב במעצר. הבקשה נתקבלה.
כנגד השיקולים הפועלים לטובת המשיב, ניצבים שיקולים התומכים בהארכת המעצר.ראשית - והעיקר - הוא העבר הפלילי של המשיב. הוא הסתבך בפלילים, עבירות רבות שלגניבה ופריצה, עוד בהיותו קטין. מאז נהיה בוגר, מזה 17 שנים, הורשע במספר ניכרשל עבירות סמים ונדון לתקופות מאסר ובכללן תקופות מאסר ממושכות. עתה גם קייםועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. חומרת העבירה בעבירות סמים היא שיקול נכבדבמסגרת השיקולים בבקשה להארכת מעצר מעבר לשנה, ובענייננו קיים שיקול נוסף והואשהמשפט הסתיים ובקרוב תינתן הכרעת הדין.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד חאלד כבוב למשיב.19.12.96).
בש"פ 8368/96 - אברהם סבג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בייבוא 4 בקבוקיםהמכילים קוקאין מקולומביה והפקתו יחד עם אחיו יגאל סבג בדירת חברתו של יגאלמיכל זילכה. האישום מבוסס על עדותה של זילכה שעימה נחתם הסכם עד מדינה. עם הגשתכתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. בערר טוענתהסניגורית כי עדויות עדת המדינה אינן מבססות לכאורה את אשמת העורר, וכי בחומרהראיות אין סיוע לעדותה של עדת המדינה. הערר נדחה.
באשר לטענה הראשונה - גירסת עדת המדינה מפלילה את העורר באורח ישיר וברור.באשר לטענה השניה - סיוע לעדות עדת המדינה מצוי בעובדה שבבית העורר נמצאו שנימשקלים אלקטרוניים ששימשו לשקילת סמים, וכן בכך שמתחת לגרם המדרגות בפתח ביתושל העורר נמצאו חלק מהגיגיות (פיילות) שתאמו לתיאור הגיגיות ששימשו, על פיעדותה של זילכה, להפקת הסם. תמיכה ראייתית נוספת לעדותה של עדת המדינה ניתןלמצוא בנסיעות התכופות של העורר לקולומביה במועדים שתאמו למתואר בגירסת העדה.לכך יש להוסיף כי הודיית העורר שערב מעצרו הסתתר מפני המשטרה תומכת אף היאבגירסת עדת המדינה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אורית חיון לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה.16.12.96).
בש"פ 8401/96 - עמיד חאג' יחיא ואח' נגד מדינת ישראל
*חסיון באשר למקום בו הוצבה תצפית סמוייה של המשטרה (הערר נדחה על הסף).
העוררים עומדים לדין בעבירה פלילית כאשר חומר החקירהכולל דו"ח על תצפית סמוייה שקיימה המשטרה לעבר פעילות בה נחשדו העוררים. עלהמקום בו הוצבה התצפית הוטל חסיון לטובת הציבור, כמשמעו בסעיף 45 לפקודתהראיות. הסניגור הגיש עתירה להסרת החסיון לפי סעיף 46 לפקודה, והשופט דחה אתהבקשה. הערר נדחה על הסף בהיעדר זכות ערר.
סעיף 74(ה) לחסד"פ, שעליו סומך הסניגור, מורה על קיום זכות ערר נגד החלטתביהמ"ש בבקשת נאשם להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר חקירה שלא הועמד לעיונו.לדעת הסניגור חלה זכות זו אף במקום בו מניעת זכות העיון נובעת מקיומו של חסיון.טענה זו יש לדחות. לסעיף 74 לחסד"פ ולדינים המסדירים את נושא הראיות החסויותאין ולא כלום. דינה של דחיית עתירה להסרת חסיון כדין כל החלטת ביניים בנושאקבילותן של ראיות, וסעדו של הנאשם הינו בהגשת ערעור על הכרעת הדין אם יורשע.
(בפני: השופט מצא. עו"ד יורם שפטל לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה.11.12.96).
ע.פ. 4414+4419/94 - מרדכי אבנזר נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירות של גרימת חבלה חמורה וסחיטה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה באיומים, עבירות של פציעהבנסיבות מחמירות ושימוש בסם מסוכן. התמונה המצטיירת הינה של אדם שאינו בוחלבאמצעים כדי להשיג את שהוא מבקש להשיג, אדם התוקף לעיתים את קורבנותיו בלא כלסיבה הנראית לעין. כך, תוך כדי ריב במועדון, נטל המערער סכין יפנית וחתך אתקורבנו לאורך פניו והצלקת שהותיר החתך היא קשה ואורכה כ-12 ס"מ. בפעם אחרת,כשנה לאחר מכן, חתך את קורבנו בפניו, גם הפעם בסכין יפנית, לאחר מכן דקר אתהקורבן במספריים בידו. הרשעה נוספת מתייחסת לכך שהמערער דקר את קורבנו בדוקרןללבו. המערער הטיל חיתיתו על כל סביבותיו ולאחר שהיה נוהג לחתוך את קורבנותיו,אין פלא בדבר שאנשים העדיפו להיעתר לדרישותיו האלימות במעשי הסחטנות שלו ובלבדשלא ייקלעו אל בין ידיו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל וכן הפעילמאסרים על תנאי - האחד של שנה והאחד של 18 חודשים כשהם חופפים את המאסר של 7שנים. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה על קולת העונש. ערעורה של המדינה עלקולת העונש נתקבל.
העונש שהטיל ביהמ"ש על המערער אינו חמור כל עיקר, אך השאלה היא אם ראוילהתערב ולהחמיר בו. לאחר שיקול נראה כי ראוי להחמיר עם המערער ולו במידת מה. כך
יעשה על דרך שעונשי המאסר על תנאי שהופעלו יהיו חופפים ביניהם, אך יצטברו לעונששהוטל על המערער בעניין דנא. כך יועמד עונשו של המערער על 8 שנים וחצי מאסר.
(בפני השופטים: חשין, טל, גב' דורנר. עו"ד גב' אלה קהאן למערער, עו"ד גב'אמי פלמור-הרץ למשיבה. 5.12.96).
בש"א 7643/96 - זיתוני בנימין ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים ביקשולהגיש תובענה ייצוגית נגד המשיבים וביהמ"ש דחה את בקשתם לאשר את תובענתםכתובענה ייצוגית. הם הגישו ערעור על ההחלטה האמורה והם מבקשים פטור מתשלוםאגרה. הם סומכים בקשתם על הוראות סעיף 35ז' לחוק הגנת הצרכן, האומר כי "תובענהייצוגית תהיה פטורה מאגרת ביהמ"ש". טענת המבקשים היא כי הערעור על החלטה שלאלאשר תובענה כתובענה ייצוגית הוא בגדר תובענה ייצוגית, ולפיכך חל הפטור מתשלוםהאגרה. הבקשה נדחתה. הביטוי תובענה ייצוגית אינו יכול להכיל ערעור על החלטה שלאלאשר תובענה ייצוגית. כך שאין לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. אשר לפטורשמבקשים המבקשים מן החובה להפקיד ערבון - המבקשים לא הביאו כל תמיכה בטענתם כיהם אינם בני יכולת, ובנוסף לכך ביהמ"ש חייב את המבקשים בתשלום הוצאות ושכ"טעו"ד בסכום של 8,000 ש"ח והסכום טרם שולם.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד א. צ'רטוק למבקשים, עו"ד י. בשן למשיבים.22.12.96).
ע.א. 4806/96 - חברת .E.I.M... בע"מ נגד מדינת ישראל - משרד האוצר
*השיקול של עידוד התעשייה בישראל בקביעת זוכה במכרז (הערעור נדחה).
במכרז מטעם משרד האוצר הועדפו ספקים מחו"ל על פני המערערתשהיא חברה ישראלית וערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערעור נדחה. אין לנו ענייןבמכרז סגור אלא בתנאים במכרז ותנאים אלה הם ענייניים. אמת, ביצועי המחשב שלהמערערת הם טובים, אך הביצוע אינו הדרישה העניינית היחידה, אלא נוסף לכך גםאמינות התחנה, יכולתה להשתלב ברשתות, התאמה למערכות הפעלה שונות וליישומיםמקובלים במערכות אלה.
עם זאת צודקת המערערת בכך כי השיקול של עידוד התעשיה המקומית הוא שיקולענייני ויש לתת לו את המשקל הראוי לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. בג"צ רשםלפניו תשובת המדינה כי במכרז הבא שיערך בתחום זה, ככל הנראה בעוד שנה אושנתיים, המדינה תיקח בחשבון גם את השיקול של עידוד המשק המקומי וכן את השיקולשל התאמת תנאי המכרז לתנאי הארץ, ותיתן להם את המשקל הראוי במסגרת השיקוליםהענייניים. עם זאת, בנסיבות המקרה דנא אין טעם מספיק לפסילת המכרז.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד חנן מלצרוגב' איילת סימון קסלר למערערת, עו"ד גב' רחל זכאי נוימן למשיבה. 3.12.96).
רע"פ 8491/96 - יובל כהן נגד מדינת ישראל
*אין לערער על הכרעת הדין כשבימ"ש מחוזי קיבל ערעור על זיכוי והחזיר את התיק לבימ"ש השלום למתן גז"ד (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של סחיטה באיומים והואזוכה. ערעורה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל חלקית והמבקש הורשע בעבירה שלאיומים. ביהמ"ש הורה להשיב את הדיון לבימ"ש השלום לשמיעת טיעונים לעונש ולגזירתהדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הבקשה היא לערער על הכרעת הדין בטרם ניתן גזרהדין. הערעור ורשות הערעור אינם ניתנים על הכרעת דין בנפרד מגזר הדין.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אטיאס מקסים למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה.19.12.96).
ב ת ו כ ן
* רע"א 7689/96 - דחיית בקשה למתן סעד זמני בערעור .................................290 ─* בר"ע 2339/96 - המסמכים הרפואיים שהצדדים רשאים להביא בפני מומחה שנתמנה ─ ע"י ביהמ"ש ......................................................290 ─* ע.א. 8419/96 - ביטול החלטת שופט לפסול עצמו .....................................291 ─* בג"צ 6102/96 - ביטול הפחתה של מקדמות לביטוח הלאומי כאשר הנישום נפגע ─ בתאונת עבודה באותה שנה והגיש בגין כך תביעה לביטוח ─ לאומי. *הדין שיש להחיל לעניין חבותו או זכותו של בעל דין ─ הוא הדין שחל במועד בו נוצרה החבות או הזכות ולא הדין החל ─ במועד פסה"ד .....................................................292 ─* בג"צ 4759/95 - דחיית טענה של אפלייה במימון אחזקת נכים במסגרות מגורים ─ חוץ ביתיות ......................................................293 ─* ע.א. 7305/96 - הכרזה על קטין כבר אימוץ עקב אי מסוגלות הורית של ההורים ..........293 ─* ע.א. 4848/95 - החלטה על מינויו או סיום תפקידו של מנהל ארנונה בעיריה הוא ─ מיום הפרסום ברשומות ולא מיום שנתקבלה על כך החלטה בעיריה .........294 ─* בג"צ 6012/96 - סמכות בי"ד רבני לדון בהחזקת ילדים אינה משתרעת גם על עניין ─ חינוכם של הילדים. *"סמכות נמשכת" לדיון בהחזקת ילדים .............295 ─* בש"פ 8976/96 - סירוב להאריך מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר במהלך ─ שנת המעצר נתקיימו רק שתי ישיבות של ביהמ"ש .......................296 ─* ע.א. 8668/96 - סירוב פסילה .....................................................296 ─* ע.א. 2605/93 - דחיית תביעה של בנק נגד חברת ביטוח בגין פוליסה לכיסוי ─ נזקי הבנק עקב מעשי עובדיו של הבנק ...............................297 ─* בש"פ 8298/96 - מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס ................................298 ─* בש"פ 8554+8555/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירת סמים כאשר הנאשם כבר ─ שוחרר מהמעצר ................................................299 ─* רע"פ 6916/96 - דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש בטענה של סטייה ─ מאחידות הענישה ..................................................300 ─* רע"פ 9056/96 - דין פס"ד בקובלנה פלילית פרטית כדין פס"ד עפ"י כתב אישום ─ לעניין ערעור או זכות ערעור על הכרעת הדין לפני מתן גזה"ד .........300 ─* ע.פ. 7296/96 - ביטול מאסר בעבודת שירות והמרתו במאסר על תנאי כשהתברר ─ שהנאשם לא ביצע בעבר עבודת שירות ועליו לרצות את ענשו ─ במאסר בפועל .....................................................300 ─* בש"פ 8285/96 - עיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודת שירות כשהוגש ערעור על ─ קולת העונש ......................................................301 ─* בש"פ 8864/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר שני נאשמים ─ אחרים שוחררו בערובה .............................................301 ─* בש"פ 8368/96 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין) ...............................301 ─* בש"פ 8401/96 - חסיון באשר למקום בו הוצבה תצפית סמוייה של המשטרה ................302 ─* ע.פ. 4414+4419/94 - החמרה בעונש בעבירות של גרימת חבלה חמורה וסחיטה ..............302 ─* בש"א 7643/96 - דחיית בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון .......................303 ─* ע.א. 4806/96 - השיקול של עידוד התעשייה בישראל בקביעת זוכה במכרז ................303 ─* רע"פ 8491/96 - אין לערער על הכרעת הדין כשבימ"ש מחוזי קיבל ערעור ─ על זיכוי והחזיר את התיק לבימ"ש השלום למתן גז"ד ..................303 ──