ע.א. 639/90 - אביגדור בלום נגד מנהל מס שבח מקרקעין טבריה
*דרכי ניצול האופציה לחישוב מיוחד למס שבח בהתאמה עם שומת מס הכנסה. *תיקון טעות בשומת מס שבח(ועדת ערר נצרת - עמ"ש 87/88 - הערעור נדחה).
א. המערער, אזרח ותושב ארה"ב, מכר במרץ 1984 נכס מקרקעין. העיסקה דווחה למנהלמס שבח והוצאה שומה ביולי אותה שנה. השגה על השומה הוגשה באוגוסט והמשיב הוציאשומה חדשה באפריל 85. המס לא שולם במועדו וכעבור זמן ביקש המערער להוציא שומהחדשה לפי סעיף 48א(ה)(1) לחוק מס שבח מקרקעין. סעיף זה נותן אופציה למוכר, לבקשחישוב מיוחד, שלפיו מצרפים שישית מן השבח הריאלי אל ההכנסה החייבת במס הכנסה שלהמוכר, ומחשבים את ההפרש במס ההכנסה בין המס לאחר הצירוף ובין המס אלמלאהצירוף, והפרש זה מוכפל פי ששה והוא סכום מס השבח שיחול. המשיב דחה דרישה זווועדת הערר דחתה את הערר. הערעור נדחה.
ב. האופציה לפי סעיף 48א(ה) עומדת רק למי שביקש חישוב מיוחד זה. השאלה היא עדאימתי עומדת לנישום הזכות לדרוש את החישוב המיוחד. בסעיף עצמו לא נקבע מועד לכךועל פי הוראות נציבות מס הכנסה אין להיזקק לדרישה כאמור אחרי תום שנת המס, אםכבר נעשתה השומה הסופית. במקרה שלפנינו מדובר בשומה מיולי 84 שתוקנה באפריל 85כשהדרישה לחישוב המיוחד באה בראשית 87. כלל הסופיות והצורך בוודאות מטים את הכףלצד הכרעת המשיב שהבקשה הוגשה באיחור.
ג. נוסף לכך, לא ניתן היה לממש את האופציה לפי סעיף 48 הנ"ל גם מן הטעם שלאנתמלאו דרישות הסעיף לעניין דיווח של הנישום למס הכנסה. אי אפשר לנצל אתהאופציה לחישוב המיוחד אלא אם קיימת שומה סופית אחרונה לעניין מס הכנסה, או אםהוגש דו"ח לפי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה. שני אלה לא התקיימו כאן. אמנם, ב"כהמערער סבר שבהיות המערער תושב חוץ הטוען שלא היו לו הכנסות בארץ, אין הוא חייבבדו"ח לפי סעיף 131 לפקודה כי ממילא השומה שלו היא "שומת אפס". אולם, עובדתהיעדר "תיק" למערער במשרדי פקיד השומה, אינה מוכיחה מאומה, ואינה שקולה כ"שומתאפס". כדי לזכות בחישוב המיוחד לפי האופציה הנ"ל על המוכר להגיש דו"ח כלשהו ולאדי בטענה שלא היתה לו הכנסה חייבת.
ד. בסברו כי הסעיף חל אלא שהדחייה היא מחמת שיהוי, ביקש ב"כ המערער להתגבר עלטענת השיהוי בהסתמכו על סעיף 85 לחוק המאפשר למנהל לתקן את השומה תוך 4 שנים,בין היתר, אם "נתגלתה טעות בשומה". הסמכות היא בין אם נפלה טעות עובדתית וביןאם נפלה טעות משפטית. אולם אין בכך כדי להושיע את המערער. סמכות התיקון קמהכאשר נתגלתה טעות בשומה. בשומה הסופית הנדונה כאן לא נתגלתה כל טעות. אם היתהטעות הרי זו של מי שייצג בשעתו את המערער שלא השכיל לדרוש עבורו את החלופה שלהחישוב המיוחד על פי האופציה של סעיף 48 הנ"ל.
(בפני השופטים: אור, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט טל. עו"ד אברהם שולביץלמערער, עו"ד ישי ישורון למשיב. 11.8.96).
ע.א. 4641+5651/94 - רן כהן קטין ואח' נגד עירית ת"א ומדינת ישראל
*פיצויים עקב פגיעה תוך רשלנות רפואית. *תשלומים עיתיים לנפגע ברשלנות רפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 2706/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעורהנגדי נדחה).
א. המערער (להלן: התובע) נולד בינואר 1980 בניתוח קיסרי בבית היולדות בקריהבת"א. מספר חודשים לאחר הלידה נמצא שהתובע סובל מנזק מוחי שגרם לו לפיגור שכליוכן לפגיעה אורטופדית. בתביעה שהגישו התובע והוריו נגד הנתבעות, בעלות ומנהלותבית היולדות, נטען שעקב טיפול רשלני של הצוות הרפואי של בית היולדות באם, בעתשהיה התובע עובר בבטנה, נגרם לתובע הנזק המוחי על כל תוצאותיו. ביהמ"ש המחוזיקבע שהמשיבות אכן חייבות לפצות את התובע על נזקיו וכן קבע את גובה הפיצויים.
התובע והוריו מערערים על מיעוט הפיצויים שנפסקו ואילו הנתבעות מערערות הן נגדקביעת אחריותן בנזיקין והן נגד שיעור הפיצויים. ערעור הנתבעות נדחה וערעורהמערערים נתקבל בחלקו.
ב. באשר לאחריות הנתבעות לפגם שנגרם עקב הטיפול הרשלני באם - ביהמ"ש המחוזייכול היה לקבל את הראיות מטעם התובעים ולקבוע שבית החולים אחראי לנזקי התובעוהוריו. האם היתה מאושפזת בבית החולים מספר ימים לפני הלידה בשל דימומים ובגיןהתרשלות עובדי הנתבעות לא נעשו הבדיקות המתאימות ולא נתגלתה דלקת שלקתה בה האםושגרמה לנזק המוחי לתינוק. אין לקבל את הערעור בדבר הקשר הסיבתי שבין ההתרשלותלבין נזקיו של התובע.
ג. אשר לגובה הנזק - הנזק המוחי גרם לתובע פיגור שכלי ונכותו הצמיתית היאבשיעור של %100. כתוצאה מפיגורו השכלי הוא יהיה תלוי כל חייו בעזרת הזולת. אחתהשאלות בהן התלבט ביהמ"ש המחוזי היתה אם יש לחשב את הפיצויים מתוך הנחה שהתובעימשיך להתגורר בבית אביו או שישהה במוסד לנכים מסוגו. מבחינת טובתו של התובעראוי שיימצא בבית אביו, וכבר נפסק כי אין להתפשר בטיפול האופטימלי הדרוש להרחיקסכנת חיים של הנפגע. בענייננו, אם ימצא התובע בבית אביו תוחלת חייו תגדל. עםזאת יצא ביהמ"ש מתוך הנחה שבמועד יותר רחוק, כשהאב לא יוכל עוד לטפל בתובעיצטרך התובע לעבור להתגורר במוסד. הואיל והמועד שכך יקרה אינו ידוע קבע ביהמ"שאת הפיצוי בגין טיפול והשגחה בעתיד בדרך של קביעת תשלומים עיתיים. מאידך קבע אתהנזקים האחרים, היינו את הנזק הלא ממוני ואת הנזק הכללי בגין הפסד כושר השתכרותבתשלום חד פעמי. את הפסד כושר ההשתכרות קבע ביהמ"ש לפי השכר הממוצע במשק.
ד. על פי הפסיקה מוסמך ביהמ"ש לפסוק פיצויים בתביעות על נזקי גוף בדרך שלתשלומים עיתיים לחלק מהפיצויים ותשלום חד פעמי בחלק אחר. על פי הכללים שנקבעויכול היה ביהמ"ש לנהוג כך בענייננו. יש בדרך בה הלך ביהמ"ש המחוזי חלק מיתרונותהתשלום החד פעמי בכך שיעמוד לתובע סכום כסף יחסית גדול שיאפשר לו שימוש בולצרכים הקשורים בהטבת תנאי חייו, וחלק מיתרונות שיטת התשלומים העיתיים, בכךשאין ביהמ"ש נוטל על עצמו לצפות ולהעריך את עתידו וקורותיו של התובע בהמשךמסלול חייו, באותם עניינים שעשויים לחול בהם שינויים בתאריך לא ידוע בעתיד.
ה. בעניין תשלום עבור ההשגחה על התובע - ביהמ"ש קבע את הצורך בהשגחה נוספתבגין הפגיעה מגיל 10, בסברו שעד גיל 10 בין כה וכה צריכים ההורים בהשגחה מירביתעל הילד. לעניין זה יש לקבוע את ההשגחה הנוספת הנזקקת מגיל 5 שכן כבר מגיל 5יכולים ההורים להפחית את ההשגחה הרגילה על הילד.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד דן שפטלמערערים, עוה"ד א. אלרום וי. פינקלמן למשיבים. 11.8.96).
ע.א. 7358/95 - הסנה... בע"מ נגד שגיא צוקרמן ואח'
*פיצויים לנפגע בתאונת דרכים. *גובה הפסד השתכרות בעתיד לפי השכר הממוצע במשק(מחוזי חיפה - ת.א. 909/91 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב, יליד 1973, נפגע בתאונת דרכים ב-1989. המערערת, כמבטחת, אחראיתלפצותו על נזקיו בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התאונה הוכרהגם כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומיקבעו למשיב נכות רפואית לצמיתות של כ-%77. ביהמ"ש קבע את שיעור נזקיו של התובעבסכום של 2,222,000 ש"ח וזאת בנוסף לנזק הלא ממוני ששולם לתובע לפני מתן פסה"ד.עיקר הנזק שנגרם לתובע הינו בגין הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתידכאשר ביהמ"ש קבע נזק זה בשיעור של כ-2 מליון ש"ח. מהסכום שנפסק נוכה סכוםגימלאות המוסד לביטוח לאומי כך שסכום הפיצוי הועמד על כ-1,072,000 ש"ח. הנתבעת
מערערת על גובה הפיצוי ובעיקר על הפיצוי שנפסק בגין הפסד השתכרות והפסד כושרהשתכרות. הערעור לעניין זה נתקבל.
ב. בעת קרות התאונה היה התובע כבן 16 וחצי, תלמיד כיתה י"א בבית ספר במגמתספורט. את זמנו החופשי הקדיש לפעילות ספורטיבית, במיוחד בענף טניס השולחן בוהצטיין. בנוסף עסק בביצוע עבודות שונות. במסגרת הליך שיקום התובע ע"י המוסדלביטוח לאומי למד בקורס לביטוח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להעריך שהתובע היהמשתכר, אלמלא התאונה, שילוש השכר הממוצע במשק ולאחר התאונה צפוי להשתכר מעט מעלהשכר הממוצע במשק. כך שביהמ"ש חישב את ההפסד לפי גריעה של %60 משילוש השכר.
ג. על פי הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש לא היה יסוד לקבוע את כושר השתכרותו שלהתובע בשיעור שילוש השכר במשק. בדרך כלל, כשביהמ"ש בא לקבוע את סיכויי השתכרותובעתיד של נער שעתידו המקצועי עדיין אינו ידוע, מקובל להניח שישתכר כשיעור ממוצעהשכר במשק, באין אינדיקציות או ראיות שיהא בהן כדי להצביע על פוטנציאל השתכרותגבוה או נמוך מהשכר הממוצע במשק. אכן, בנסיבותיו של התובע יש לקחת בחשבון אתסיכוייו להשתכר גם ממשחק טניס השולחן או אימון בענף ספורט זה וגם מעיסוק נוסף,אך מכאן ועד תוספת של פעמיים השכר הממוצע במשק רב המרחק. לפי הראיות אין ענףהספורט של טניס השולחן נמנה על הענפים המכניסים לעוסקים בהם. כמו כן, אורךתקופת המשחק והאימון בענף ספורט זה אינה מגיעה, בדרך כלל, עד גיל 65 שנים אלאעד לשנות ה-30 בלבד. בנסיבות אלה קביעת כושר השתכרות בשיעור שילוש השכר במשקלוקה בהגזמה המצדיקה התערבות. קביעה של כושר השתכרות בשיעור כפל השכר הממוצעבמשק, ואולי במידה מסויימת מעל סכום זה, הולם יותר ואף הוא מיטיב עם התובע.לפיכך הוחלט להפחית בדרך אומדן סכום של 500,000 ש"ח מהסכום שנפסק לתובע בפריטשל הפסד כושר השתכרות בעתיד.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד א. ירוןלמערערת, עו"ד ח. גלזר למשיבים. 4.8.96).
ע.א. 6295/95 - סוליקה בוחסירה ואח' נגד רות ואהרון בוחסירה
*ביטולו של חוזה למראית עין. *חובת הראיה כי חוזה הינו למראית עין בלבד(מחוזי י-ם - ה.פ. 39/95 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא אמו של המשיב אהרון. המשיבה רות נשואה לאהרון. בין המערערתלבין אהרון ורות נכרת ביוני 90 חוזה בו התחייבה המערערת למכור למשיבים את דירתהמגורים שלה תמורת 60,000 דולר. לאחר שנחתם החוזה דווח על כך למס שבח ע"יעוה"ד, אך הזכויות בדירה לא נרשמו ע"ש בני הזוג. המערערים עתרו לביהמ"ש שיצהירכי החוזה הינו חוזה למראית עין שדינו בטלות. לטענתם, לא היתה כוונת הצדדיםלקיים את החוזה ומטרת החתימה עליו היתה להציג מצג עובדתי כלפי בנק שממנו ביקשובני הזוג לקבל הלוואה כאילו רכשו את הדירה וזו עומדת להרשם על שמם. ביהמ"שהמחוזי סבר שלא הוכח כי הצדדים התכוונו לחתום על חוזה למראית עין. הוא קבעשהחוזה שימש אמנם לבני הזוג "מנוף" לקבלת משכנתא, אך הרצון להשיג משכנתא אינועומד בסתירה לרכישת הזכויות בדירה. לחיזוק מסקנתו ציין ביהמ"ש את העובדה כינמסרה הודעה לרשויות מס שבח על העברת הזכויות בדירה. הערעור נתקבל.
ב. חוזה למראית עין הוא חוזה שעל פיו מסכימים הצדדים, כלפי חוץ, על הסדרמשפטי מסויים, בעוד וכוונתם האמיתית היא שונה. מדובר בחוזה שקיימת בו אי התאמהמכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים ובין רצונם האמיתי. בחוזה למראית עין ניתנתעדיפות לרצונם המשותף האמיתי של הצדדים על פני הצהרתם החיצונית, שמטרתה להציגכלפי חוץ מצב דברים שעל פי המוסכם בין הצדדים אינו משקף מצב משפטי אמיתי. טענתהמערערים היא כי זה המצב בענייננו.
ג. הטוען שחוזה הינו למראית עין בלבד עליו הראייה. את העובדה בדבר הכוונההאמיתית של הצדדים ניתן להסיק ממכלול הראיות וכולל ראיות נסיבתיות. במסגרת זותהיה רלבנטית התנהגות הצדדים שיהיה בה כדי ללמד איך התייחסו הם עצמם לזכויותוהחובות שנקבעו בחוזה. בענייננו הוכחו נסיבות שמהן ניתן להסיק כי מדובר בחוזהלמראית עין. כפי שהוכח, הבנק מוכן היה ליתן הלוואה למשיבים אם יערך חוזה עלרכישת הדירה. על פי עדות המערערת, שביהמ"ש האמין לה, ביקשו ממנה שתעשה טובה כדילקבל הלוואה. גם המשיבה אמרה בהליך אחר שבינה ובין בעלה בתביעה בעניין מזונות,כי העיסקה על פי החוזה היתה רק כדי שהיא ובעלה יוכלו לקבל משכנתא. כמו כן, עלפי החוזה הותנה שעבור הדירה ישלמו הרוכשים 60,000 דולר ובפועל סכום כזה או חלקממנו לא שולם משך כל השנים. זאת ועוד, על פי החוזה צריכה היתה החזקה להימסרלמשיבים עד ספטמבר 90, אך החזקה לא נמסרה להם במשך כל השנים. גם לא נעשו פעולותהעברת הזכויות בדירה על שם המשיבים, לא שולם מס רכישה ולא היתה פעילות במינהללהעברת הזכויות. אכן, עם חתימת החוזה פעל עוה"ד על פי החוזה כאילו מדובר בעיסקתאמת והעביר את המסמכים למס שבח, אך כך נהג משום שלא הוכנס בסוד כוונותיהםהאמיתיות של הצדדים לחוזה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע שההסכם הוא חוזהלמראית עין והוא בטל.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. מליניאקלמערערים, עו"ד מ. מוסק למשיבים. 11.8.96).
ע.א. 2112/94 - א. לוי השקעות ובנין בע"מ נגד עירית חיפה
*ביטול חוזה עקב הפרתו. *חיוב ב"השבה" תוך פסיקה על ביטול חוזה(מחוזי חיפה - ת.א. 1295/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל).
א. המערערת, חברה העוסקת בבניה, זכתה בשנת 79 במכרז של העיריה לרכישת מגרשבחיפה ולבניית בנין מסחרי וחניון "בהתאם לתכנית המפורטת חפ/1671" שיזמה העיריהואושרה ע"י מוסדות התכנון המוסמכים. בספטמבר 79 התקשרה המערערת עם המשיבה בחוזהשלפיו התחייבה המערערת להקים בנין מסחרי וחניון בן 3 קומות בהתאם לתכניתהמפורטת. החברה קיבלה את החזקה במגרש. על פי החוזה קיבלה על עצמה החברה ביןהיתר "להכין תכנית בניה ולהגיש לאישור הוועדה המקומית... תוך 6 חודשים... לתקןאת תכניות הבניה בהתאם לכל דרישה... באם תהיה דרישה כזאת...". עוד נאמר בחוזהכי "הקונה (המערערת) מצהיר ומאשר כי ראה, בדק ובחן את החלקה, לרבות תכניות בניןעיר... ומצא אותה מתאימה למטרתו ומוותר בזאת על כל טענות...". החברה לא נקטה אתההליכים הדרושים למימוש החוזה. ביולי 80 הגישה תכנית לצורך קבלת היתר שאיננהבהתאם להתחייבותה על פי החוזה. החברה נתבקשה לתקן את תכניותיה אך לא עשתה כן.בינתיים התברר כי לא ניתן ליישם את התכנית המפורטת במלואה כיוון שלא ניתן היהלשלב הקמת מקלט כנדרש ע"י הג"א עם 160 מקומות חניה כפי שנקבע בתכנית. החלה מסכתארוכה וממושכת של מגעים בין העיריה לחברה ומהנדסי העיריה המליצו מספר המלצות אךהחברה לא פעלה בהתאם לאף אחת מההצעות. העיריה שלחה לחברה הודעה כי היא מבטלת אתהחוזה בשל אי הגשת התכנית המתוקנת ע"י החברה לצורך קבלת היתר בניה. המערערתהגישה תביעה לפסה"ד הצהרתי כי הודעת הביטול של העיריה בטלה. כן ביקשה לחייב אתהעיריה לשלם לה פיצויים. ביהמ"ש דחה את התביעה תוך חיוב החברה בהוצאות וכןהוסיף "על יסוד הוראות סעיף 14 לחוזה... אני קובע, כי התובעת (המערערת) תהיהזכאית להחזר הסכום ששילמה לעיריה... וזאת בניכוי סך 500,000 ל"י צמוד... החזרהכסף הנ"ל ייעשה כנגד החזרת החלקה ע"י התובעת לעיריה".
ב. המערערת ערערה על כך שביהמ"ש לא קבע שביטול החוזה ע"י העיריה נעשה שלאכדין וכן על כך שהעיריה חוייבה להשיב לה את כספי המכר בצירוף הפרשי הצמדה בלבדוללא ריבית. הערעור שכנגד מופנה נגד הפיסקה האחרונה בעניין זכותה של החברהלהשבה בניכוי הפיצויים המוסכמים. העיריה טוענת כי קביעה זו של ביהמ"ש חורגתכליל מהסעדים והשאלות שנדונו במשפט. ערעורה של החברה נדחה וערעורה הנגדי שלהעיריה נתקבל.
ג. החוזה נכרת על יסוד ההסכמה כי התכנית המפורטת הנ"ל היא הבסיס למימושוולמילוי התחייבויות הצדדים. החברה נטלה על עצמה התחייבות לטפל בהכנת התכניותובהתאמתן להוראות מוסדות התכנון. מדובר בחברה קבלנית מנוסה, הבקיאה בתכניותבנין ובהכנת תכניות המוגשות למוסדות התכנון. אם בדיקת החברה לא עמדה ברמהמקצועית נאותה, כמסתבר בכך שלא עמדה על חוסר מקום ל-160 מקומות חניה ביחד עםמקלט, הרי שרכשה את החלקה לפי תנאי החוזה, ואינה יכולה להעלות עוד כל טענהלעניין זה.
ד. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה, לא הגישה במועד את התכניות לקבלת היתר ולאמילאה אחר הוראות הוועדה המקומית לתיקון התכניות. החברה לא נזקקה לאף אחדמהפתרונות המוצעים לפתרון בעיית מקומות החניה והמקלט. העיריה נהגה בתום לבוגילתה רצון רב לסייע בפתרון, ואף הציעה כמה וכמה דרכים כיצד להתגבר על הבעיה,אך החברה לא קיבלה אף אחת מן ההצעות. לפיכך, בדין קבע ביהמ"ש המחוזי שהעיריההיתה זכאית להודיע על בטלות ההסכם מחמת הפרתו ע"י החברה.
ה. אשר לערעורה שכנגד של העיריה - על פי הפסיקה של ביהמ"ש העליון, לעניין"השבה" כחלק מההתדיינות בתקפותו של ביטול חוזה, חל הכלל שביהמ"ש לא יפסוק לטובתתובע סעד שלא ביקש. יש יוצאים מן הכלל אם וכאשר כל העובדות הנחוצות להכרעהבעניין ההשבה הובהרו. הזכות להשבה היא פועל יוצא מביטול החוזה. לפיכך, אם איןמתחייב כל בירור עובדתי ומשפטי ביחס לעצם קיומה של הזכות ולמימושה של זכות זו,ובפני ביהמ"ש הובאו כל הראיות המאפשרות לו להכריע בסכסוך בין הצדדים במלואו,יוכל ביהמ"ש באופן יוצא דופן ליתן לתובע סעד זה שלא ביקש.
ו. בענייננו התמקד הדיון על פי התביעה שהוגשה בשאלת תקפותה של הודעת ביטולהחוזה ובשאלה אם היתה הפרה יסודית של החוזה מצד החברה. לא הובאו כל ראיות ולאנתבררו כל נתונים ביחס לתביעות הכספיות. המערערת החזיקה במגרש תקופה ארוכה בלישפעלה למילוי התחייבויותיה ומאז שהוגשה התביעה חלף זמן ניכר נוסף. אף שהודעתהביטול נשלחה בשנת 86, לא פינתה עד עכשיו החברה את המגרש והיא מפעילה אותוכמגרש חניה בתשלום. הצדדים גם חלוקים ביחס לסכום ששולם לעיריה שהוא "בר השבה"ובאשר לפירוש סעיף 14 לחוזה שקבע את מנגנון ההשבה. העיריה אף מעלה טענות ביחסלזכותה לדמי שימוש במגרש. סכום ההשבה, אופן ההשבה והחיובים המוטלים על הצדדיםמחייבים דיון נפרד. לפיכך יש לבטל את פסה"ד ככל שהוא נוגע לשאלת ההשבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -השופטת בייניש. עו"ד אטיאס למערערת, עו"ד גונן למשיבה. 14.8.96).
ע.א. 4294/90 - עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי נגד רחמני ושות' מימון בע"מ ואח'
*חיוב בעלת חשבון בבנק בגין שיקים שנמשכו בחשבונה ע"י חתנה שהיה בעל זכות חתימה בחשבון. *חיוב עפ"י עיסקת היסוד בתביעה לפרעון שיקים. *חיוב מרשה בחתימת המורשה על שיק כאשר לא צויין כי המורשה חותם בשם המרשה(הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט בך נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. המערערת היתה הבעלים של מפעל טקסטיל (להלן: המפעל) כשאת העסק ניהלו בפועל,לצידה של המערערת, בנה מאיר רינסקי וחתנה יצחק הניג (המשיב 2) ושניהם היו בעליזכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת. הניג משך בחתימת ידו 14 שיקים עוקביםמחשבון הבנק של המערערת לפקודת חברה מסויימת (להלן: החברה הנפרעת). על כל אחד
מהשיקים מוטבעים בדפוס פרטיה האישיים של המערערת כפרטי בעל החשבון כפי שמחייבהיום הדין. החברה הנפרעת הסבה את השיקים לחברת מימון, המשיבה הראשונה (להלן:המשיבה). המשיבה תבעה מהמערערת והניג לפרוע את השיקים ומשסירבו פנתה בתביעהשטרית בסדר דין מקוצר נגד הניג מכח חתימתו על השיקים כ"מושך", נגד המערערתשהשיקים נמשכו על חשבון הבנק שלה מכח היותה בעלת החשבון כאשר חתימתו של הניגכמושך נעשתה על ידו כ"מורשה" מטעמה ונגד אחרים. הניג שעזב את הארץ כשהוא משאיראחריו חובות כבדים ומנהל החברה הנפרעת שהוכרז כפושט רגל לא התגוננו. החברההנפרעת נכנסה להליכי פירוק ולא ניתן היה להיפרע ממנה. במצב דברים זה התנהלההתביעה נגד המערערת בלבד.
ב. עילת התביעה נגד המערערת על פי כתב התביעה היתה עילה שטרית. לאחר שניתןנגד הניג פס"ד לתשלום השיקים, ביקשה המערערת למחוק את התביעה נגדה על הסף משוםשאם מדובר במשיכת השיקים במסגרת יחסי שליחות, יש בחיובו האישי של השלוח (הניג)כדי לפטור את השולח (המערערת). ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאחר שראה את פסה"דשניתן נגד הניג כפס"ד על תנאי שהתביעה העיקרית נגד המערערת תדחה. בסיום הדיוןחייב ביהמ"ש את המערערת לשלם למשיבה את תמורת השיקים, לא מכח העילה השטריתהנעוצה בשיקים בתור שכאלה, אלא מכוחה של עילה חוזית הנעוצה בעיסקת מימון שנקשרהבין המשיבה לבין הניג כשלוחה של המערערת ואשר במסגרתה נמשכו השיקים. הערעורנדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט בך נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ג. השופט קדמי (דעת מיעוט): קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר קיומה של "עיסקתיסוד" בין המערערת לחברת המימון - מוטעית. כתבי הטענות אינם מדברים בקיומה של"עיסקת יסוד" כזו ואין בראיות שהוגשו כדי להוכיח כי עיסקה כזו התקיימה בפועל.לקביעת ביהמ"ש שמדובר בצדדים "קרובים" לשטר, אין תשתית ראייתית מספקת, ואין היאעולה בקנה אחד עם הוראות הדין. ככלל, נסב על פי שטר, שאינו הנפרע, הוא צד"רחוק" ביחסיו עם המושך ולא צד "קרוב" כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי.
ד. אשר לעילה השטרית - התביעה שהוגשה לביהמ"ש ע"י החברה המממנת היתה ונותרהתביעה שטרית שהוגשה בסדר דין מקוצר. סעיף 25(א) לפקודת השטרות קובע כי "מי שחתםעל שטר... והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה... אינו חב על פיהשטר חבות אישית; אך תוספת מילים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה אופועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות אושחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית". המשיבה ניסתה להוכיח כי הניגחתם בתור מורשה, אך להוכחה כזו יש משמעות רק במקום שמתמלאים תנאי ההרשאההקבועים בסעיף 25א' לפקודה ותנאים אלה לא נתמלאו כאן. הניג לא "הוסיף לחתימתומילים המורות שהוא חותם בשם מורשה" כאמור בסעיף 25. הטענה היא כי אין צורךשהמושך יוסיף מילים כאמור לצד וצמוד לחתימתו דווקא, וכי די בכך שמן הרישוםהמצוי "על פניו" של השיק ניתן ללמוד שחתימת המושך היא "חתימה בתוקף הרשאה".לטענה זו שתי תשובות. תשובה פורמלית לשונית הנעוצה בלשון המפורשת של סעיף 25שלפיה צריך שהמושך בתוקף ההרשאה יוסיף לחתימתו מילים ובמקרה שלנו המושך לאהוסיף לחתימתו מילים כלשהן; תשובה עניינית מהותית הנגזרת על דרך ההיקש מדין"החריגה מהרשאה". מקום שהשלוח לא ממלא בדווקנות אחר הוראות סעיף 25(א) ואינומציין במפורש לצד חתימתו שמדובר ב"חתימת הרשאה" אין חתימת השלוח מחייבת אתהשולח במישור השטרי. אכן, חיי המסחר מצדיקים קיומה של הנחה לכאורה שלפיה חתימתהמושך על גבי שיק היא חתימתו של בעל החשבון, אך אין בכוחה של הנחה לכאורית זולפתוח את הפתח להוכחת "הרשאה" בתביעה שטרית כאשר לעניינה של זו מחייבות הוראותסעיף 25(א) לפקודת השטרות.
ה. הנשיא ברק: לפי סעיף 25 הנ"ל, מקום ששלוח פועל בגדרי הרשאתו וחותם על שטראת שמו בלבד, בלא שניתן לראות שהוא חתם בתור שלוח, השלוח חב (אישית) על פי השטרואילו השולח אינו חב על פיו. דין השטרות שונה, בעניין זה, מדין השליחות. ביסודתפיסה זו עומד העיקרון כי הזכויות על פי השטר צריכות להיקבע על פי חזות השטר.אין להפנות את האוחז לנתונים לבר שטריים. שונים פני הדברים כשהשלוח פעל בהרשאהוחתם את שמו שלו תוך תוספת דברים מהם ניתן ללמוד כי הוא פועל כשלוח. ברם, בשאלהאם חייבת ההדגשה כי השלוח חותם בשם השולח להיות מפורשת ליד חתימת השלוח, או דיבכך שעובדה זו עולה מתוך הפרטים האחרים של השטר, יש להעדיף את הגישה השניה.הגישה הראוייה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטרבשלמותו.
ו. אשר לשאלה אם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות בפרשנות החתימה המצוייה עלהשטר - בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדיםקרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - אין מניעה מהתחשבותבנסיבות החיצוניות של פרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים.לעומת זאת בין צדדים רחוקים - צדדים אשר אין ביניהם עיסקת יסוד - חזות השטר היאהמקור לפרשנות, ואין לפנות לנסיבות חיצוניות. בענייננו, עניין לנו בטופס של שיקשהודפס ע"י הבנק ועליו נתוניה האישיים של המנוחה. החתימה עצמה אינה קריאה. כלאוחז בשטר היה מניח אחד משני אלה: שהחתימה היא של בעלת החשבון ששמה, כתובתהומספר החשבון שלה, מופיעים על השיק, או חתימה של אדם אחר הפועל בשמה. איש לאהיה מעלה על הדעת כי אדם זה יחתום על שיק לא לו. פירוש סביר של השיק בכללותומוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי החתימה אינה חתימתו האישית של הניג אלא חתימתובתור שלוח של בעלת החשבון. ואפילו תאמר כי קיים ספק באשר לאיפיונה של החתימהכחתימה אישית או חתימה "בתור" שלוח, הרי ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות לשם הבאתראיות חיצוניות באשר למהות החתימה וראיות חיצוניות אלה מבססות את המסקנה כיהמושך פעל כשלוח של בעלת החשבון.
ז. השופט בך: כאשר מדובר בסעיף 25(א) לפקודה על "מי שחתם על שטר בתור מושך...והוסיף לחתימתו מילים המורות שהוא חותם בשם מרשו..." הרי סובל דיבור זה אתהפירוש שלפיו אין "המילים הנוספות לחתימה" חייבות להימצא דווקא ליד החתימה עצמהולהיות נרשמות ע"י החותם עצמו, ומספיק אם המסר האמור משתקף בבירור מהרשוםומהמודפס על גבי השטר כולו.
(בפני השופטים: ברק, בך, קדמי. עו"ד א. בלייר למערערת, עו"ד מ. הוברמןלמשיבה. 18.8.96).
ע.א. 4865/96 - אבנר צורף נגד יפה נחמני ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין המערער לבין המשיבים מתנהלת תביעה שעניינה בקשתו של המערער ליתן תוקףלהסכם מכר. בישיבת ההוכחות הראשונה בתיק עלה המערער להעיד. הוא הגיש תצהיר עדותראשית ונחקר בחקירה נגדית ע"י ב"כ המשיבה. במהלך עדותו אמר המערער כי "מהשכתבתי בתצהיר עדות ראשית אני לא מאמין שיש לו שייכות לכל החוזה". בתגובה לכךציינה השופטת כי "לאור הצהרתך שאין קשר בין תצהיר עדות ראשית שלך לבין חוזהרכישת הדירה, נראה לי כי הפסדת תביעתך". עם סיום החקירה הנגדית ביקש המערער מןהשופטת לפסול עצמה מלישב בדין. לטענת המערער הביע ביהמ"ש דעתו בצורה נחרצת,בייחוד כאשר ביהמ"ש ציין כי "כל מה שקרה בתיק הזה ימצא ביטוי בפסה"ד". אמירהכזו, טוען המערער, בשלב כה מוקדם במשפט ולפני שנשמעו כל העדים, מצביעה על קיום
חשש ממשי למשוא פנים. מאידך טענו המשיבים שהמערער המתין יתר על המידה בטרם טעןלפסלות השופט ואיבד את זכותו. יתר על כן, נכונה אמירת השופטת בעניין שמיטתהבסיס לתביעת המערער. השופטת קמא סירבה לפסול עצמה בציינה כי משאמר המערער כיאין קשר בין החוזה לבין תצהירו, שמט הוא את הבסיס הראייתי לעילת תביעתו ולפיכךהעירה לו את הערתה. ביהמ"ש ציין כי אכן קיבל המערער את הערת ביהמ"ש ובהמשךחקירתו הבהיר כי אמירתו הקודמת התייחסה לחוזה אחר וכי בכל האמור לחוזה העומדבבסיס תביעתו תומך תצהירו בחוזה המכר בינו לבין המוכר. הערעור נדחה.
ב. אכן, יכול שהערה של שופט במהלך הדיון, תהא זו הערה מהותית או פרוצדוראלית,תקים חשש למשוא פנים בעיניו של המתדיין. דא עקא, שהמבחן אינו חשש בעיני המתדייןאלא החשש הממשי למשוא פנים כפי שזה נבחן בעינו של השופט היושב בדין. משכךהדברים, הרי נקל לראות כי במקרה דנן לא מתעורר כל חשש כזה למשוא פנים. דבריהשופטת נאמרו בכדי להבהיר למערער את הנפקות המשפטית של עדותו, ולא מתוך קביעתעמדה לגבי הסכסוך כולו. הבהרה זו היטיבה עם המערער שבעדותו בהמשך הדגיש כיתצהירו תומך בקיום החוזה שבלב המחלוקת.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יואל שוורץ למערער, עו"ד אחיקם גריידי למשיבה.29.7.96).
רע"א 5896/95 - רחל סיליס נגד בן ציון אלקנה
*בקשה לביטול פסק בורר בטענה שלא היה הסכם בוררות תקף(מחוזי י-ם - ה.פ. 371+484/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבלברוב דעות השופטים טל וטירקל נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן).
א. המבקשת והמשיב הגיעו במהלך דיון משפטי להסדר פשרה שלפיו הוסכם כי "יתרתהתביעה והסכסוך... יועברו להכרעתו של בורר יחיד ומוסכם... לא הגיעו הצדדיםלהסכמה על מיהות הבורר עד יום 12.2.92 יתמנה הבורר ע"י עוה"ד גרשון מאק לפיבקשת אחד הצדדים". הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד. הצדדים לא הגיעו להסכמה עד ליום12.2.92 על מיהות הבורר ועו"ד מאק לא קבע מי יהיה הבורר. כיוון שכך הציע ב"כהמשיב כבורר את מר אלי סיטון, וב"כ המבקשת הסכים בכתב למינויו של סיטון כבורר.בעקבות זאת ניסח ב"כ המשיב הסכם בוררות אלא שהמבקשת סירבה לחתום על ההסכם לאחרשהתברר לה, לטענתה, כי קיימים יחסי קירבה או ידידות מיוחדים בין המשיב וביןסיטון. ב"כ המשיב פנה בכתב לסיטון ובקשו להיות בורר על פי ההסכמה המקורית בהסכםהפשרה, וסיטון הסכים וזימן את הצדדים לישיבת בוררות. שבוע ימים לפני הדיון שלחההמבקשת פקס לבורר בו ציינה את הפתעתה מהמינוי ואת כפירתה בסמכותו. היא לאהופיעה לדיון וניתן נגדה פסק בוררות.
ב. כ-6 חודשים לאחר מתן הפסק הגישה המבקשת בקשה לביטולו ובקשה להארכת מועדלהגשת בקשת הביטול. את הבקשה לביטול הפסק סמכה על מספר עילות המנויות בסעיף 24לחוק הבוררות כשהטענה המרכזית היא שלא היה הסכם בוררות בעל תוקף וכן שהפסק ניתןע"י בורר שלא נתמנה כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם הבוררות המגולם בהסכםשקיבל תוקף של פס"ד, הוא הסכם בוררות בר תוקף. לדעת השופט "ההסכם" השני שבוננקב שם הבורר אינו הסכם בוררות חדש, אלא בא לקבוע את הבורר המוסכם. עוד קבעביהמ"ש כי המבקשת לא ביטלה את הסכם הבוררות המקורי וכי לא פנתה, כפי שצריכההיתה לעשות, בבקשה לביהמ"ש להעביר בורר מתפקידו כאמור בסעיף 11 לחוק הבוררות.הדרך הפתוחה בפניה היתה תקיפת הפסק ע"י הגשת בקשה לביטולו במועד והיא החמיצה אתהמועד ולא הביאה הסבר מניח את הדעת לאיחור הרב בהגשת הבקשה לביטול. הערעורנתקבל ברוב דעות השופטים טל וטירקל, בפס"ד מפי השופט טירקל, נגד דעתה החולקת שלהשופטת שטרסברג-כהן.
ג. השופטת שטרסברג-כהן (דעת מיעוט): טענות המבקשת נכנסות לגדר עילות הביטולשבסעיף 24 לחוק הבוררות ולא קמה למבקשת עילה מחוץ למסגרת העילות המנויות בסעיףזה. המבקשת העלתה טענת הטעייה בעצם מינויו של סיטון כבורר וטענה זו קשורהבהשגות לגבי טיבו של הבורר ולגבי כשירותו לשמש ככזה. לפי סעיף 11 לחוק מש"נתגלהשהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים" קמה עילה לבעל דין לפנות לביהמ"ש ולבקש להעביראת הבורר מתפקידו ודבר זה לא נעשה ע"י המבקשת. משהגישה בקשה להארכת מועד לאהביאה נימוקים ראויים להארכתו. אכן, השופט העיר כי בנסיבות העניין נראה לו שקמהלמבקשת עילת ביטול ההסכם מכח טעות, שכן היא וב"כ לא ידעו על ההיכרות שבין הבוררלבין המשיב בעת מתן הסכמתם למינויו, אך אמירה זו אינה יכולה לסייע למבקשת שכןדחה בקשתה להארכת מועד ובדין עשה כן.
ד. השופט טירקל (דעת הרוב): יש לקבל את הערעור ולבטל את פסקו של הבורר מןהטעם שבעת שפתח בהליכי הבוררות לא היה בין בעלי הדין "הסכם בוררות בר תוקף"ובכך נתקיימה עילת הביטול שבסעיף 24(1) לחוק הבוררות שבקשת ביטול המבוססת עליהאינה מוגבלת בזמן. היה על המשיב לדעת כי המבקשת לא היתה מסכימה למינויו של מרסיטון כבורר לולא הטעות בדבר ההיכרות הקיימת בינו ובין הבורר. כך שלדעת ביהמ"שהמחוזי קמה "עילת ביטול" מחמת טעות אלא שלא האריך את המועד.
ה. השאלה העיקרית היא אם היה בין בעלי הדין, שבאי כוחם הסכימו למנות את סיטוןכבורר, הסכם בוררות בר תוקף. העיון בעובדות מראה כי בשלב הראשון נעשה בין בעליהדין הסדר פשרה, אך באי כח בעלי הדין לא הגיעו להסכמה בדבר מינויו של הבורר עדליום 12.2.92 ואף לא לאחר מכן, וגם עו"ד מאק לא מינה בורר. כך שהסכם הבוררותהראשון בטל ועבר מן העולם מאליו. מסקנה זאת היתה ברורה, כנראה, גם לבאי כח בעליהדין שכן כשביקש ב"כ המשיב להסדיר את העניין פנה לב"כ המבקשת והציע לו נוסח שלהסכם בוררות חדש שבעלי הדין יחתמו עליו ונוסח זה כלל את הנאמר בהסכם הבוררותהראשון ונקב בשמו של סיטון כבורר. בשלב זה הודיעה המבקשת שאינה מסכימה שסיטוןישמש בורר וסירבה לחתום על הסכם הבוררות השני. משמעות סירובה היתה ברורה לבוררולמרות זאת זימן את בעלי הדין לדיון ונתן פסק בוררות בהיעדרה של המבקשת. בעשותוכן פעל הבורר בלי שהיה בין בעלי הדין הסכם בוררות בר תוקף. די במסכת עובדתיתזאת כדי לקבוע שעומדת למבקשת עילת הביטול שבסעיף 24(1) לחוק הבוררות, שלאהחמיצה את המועד להגשת בקשתה וכי יש לבטל את פסק הבוררות.
ו. גם בהנחה שהסכם הבוררות הראשון לא התבטל, דין הערעור להתקבל. אין לראות אתביטול ההסכמה למינויו של סיטון ביטול של "הסכמה משנית" כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי,אלא ביטול הסכם הבוררות כולו, המקים למבקשת עילת ביטול לפי סעיף 24(1) לחוקהבוררות. היא היתה רשאית לבטל בשל הטעות את הסכם הבוררות כולו ובפועל אף עשתהזאת. לפי סעיף 19 לחוק החוזים "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעתלאחד מחלקיו... אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה,רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". במקרה הנדון באה המבקשת,לכאורה, לבטל רק את ההסכמה למינויו של סיטון, אולם לא יכול להיות ספק שאילוידעה שהתוצאה של הסכמתה להתדיין בבוררות תהיה שהבוררות תתקיים לפני סיטון דווקאלא היתה מסכימה לבוררות.
ז. העובדה שהמבקשת לא נקטה בהליכים לפי סעיף 11 לחוק הבוררות כדי להעביר אתהבורר מתפקידו, אין בה כדי למנוע ממנה מלסמוך על העילה האמורה. לפי סעיף 11(1)רשאי ביהמ"ש להעביר בורר מתפקידו, בין היתר, אם "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמוןהצדדים". אכן, השתתפות בעל דין בהליכי בוררות למרות ידיעתו שהבורר קשור בקשרכלשהו עם בעל הדין שכנגד, עלולה להשתיק אותו מלטעון טענה זאת אחרי מתן פסק
הבוררות. אולם, אין להסיק מכך שבעל דין הטוען לפסול כזה אצל הבורר יהיה מנועמלהעלות טענתו אחרי מתן פסק הבוררות, כאשר סירב בפירוש ומלכתחילה מטעם זהלהשתתף בהליכי הבוררות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עוה"ד מ. קירש וג. שרויארלמערערת, עו"ד ע. פלדמן למשיב. 21.8.96).
בש"פ 5803/96 - מדינת ישראל נגד יואב שבי ואח'
*הארכת מעצר רביעית מעבר לשנה (נסיון רצח)(בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בנסיון לרצוח את רב כלאי בני אבירם כשיצא מביתו ביריותאקדח שפגעו בו וגרמו לו חבלה חמורה. הם מוחזקים במעצר עד תום ההליכים ומעצרםכבר הוארך 3 פעמים מעבר לשנה. עתה מתבקשת הארכת מעצר רביעית. הבקשה נתקבלה.
ב. פרשת התביעה הסתיימה בינואר 1996 ומאז נעשו מאמצים רבים להשלים את פרשתההגנה אך אלה לא נשאו פרי. העבירה המיוחסת למשיבים חמורה, ובנסיבות העניין היתהבשעתו הצדקה להחזקתם במעצר עד תום ההליכים. ברם, כשמתבקשת הארכת מעצר מעברלשנה, אין די בקיומה של עילת מעצר ובהצדקה עניינית להחזקה במעצר דווקא, וישלבדוק אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת המעצר כחריג מכלל הקבוע בסעיף32 לחסד"פ. ביהמ"ש המחוזי עשה מאמץ מיוחד ויוצא דופן לסיים את המשפט תוך תקופתההארכה השלישית והועיד לו 15 מועדי דיון. המאמץ לא נשא פרי, בעיקר בשל כך שב"כהמשיבים נאלץ לסעוד את אשתו החולה ולבטל בשל כך מועדי דיון יקרים, כשהמשיביםמסרבים להיות מיוצגים ע"י סניגור אחר. יהיו הדברים כאשר יהיו ההתקדמות של הדיוןנפגמה. המפתח לסיום הבאת הראיות בתוך תקופת הארכה זו נתונה בידי הסניגור לאחרשראיות התביעה הושלמו. ביהמ"ש המחוזי עשה כל שיכול היה לעשות כדי להאיץ את קצבהדיון ועתה על הסניגור לעשות הכל כדי שניתן יהיה להשלים את הדיון. לאור הנסיבותיש להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד צדוק חוגי למשיבים.19.8.96).
בש"פ 5887/96 - סקג'יו אשר נגד מדינת ישראל
*שינוי תנאי "מעצר בית"(בקשה לשינוי תנאי "מעצר בית" - הבקשה נתקבלה).
א. העורר הואשם בפציעה בנסיבות מחמירות, בכך שחתך בשבר של כוס יין, שניפץ עלדלפק במועדון בו בילה, את גרונו של המתלונן וגרם לו חבלה שבגינה אושפז ליומייםבבית חולים. גירסתו של העורר היא כי במהלך דין ודברים בינו לבין המתלונן הפילוהמתלונן ארצה כשהוא מחזיק כוס יין בידו והכוס התנפצה, וכי כאשר התרומם פגעבתנועת הגנה אינסטינקטיבית בגרונו של המתלונן. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרושל העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש הורה על שחרורו בערובה בתנאי "מעצר בית"מוחלט בבית הוריו. העורר משרת בשירות חובה בצה"ל, וטענתו היא כי הרחקתו מהיחידהשבה הוא משרת תביא לפליטתו משירות סדיר ובנסיבות העניין, כאשר טרם נבחנהגירסתו, אין הצדקה להטביע עליו אות קלון הכרוך בשחרור מוקדם מן השירות על רקעכזה. כדי למנוע תוצאה קשה כזו מבקש ב"כ העורר שביהמ"ש יורה על "מעצר מותנה"מוחלט במקום "מעצר בית" ואם כך ייעשה הדבר כי אז יימצא העורר בפיקוח מתמיד שלמפקדיו בתחומי היחידה שבה הוא משרת ויישמט הבסיס מתחת לסיכון של התפרצות אלימהנוספת מצידו. הערר נתקבל.
ב. מפקדו של העורר, המג"ד, הבהיר כי הוא מוכן לקבל את העורר ל"מעצר מותנה"תחת חסותו וקיימים במחנה יחידתו של העורר התנאים הדרושים לכך. בהמלצתו מדגיש
המג"ד כי העורר ממלא תפקיד המחייב "אחריות ומשמעת עצמית גבוהה" וכי בתקופתשירותו, כשנתיים, לא נכשל בעבירות משמעת "ותמיד היווה דוגמא אישית לחייליהמפקדה ולחיילי מחלקת רס"ר בפרט". בהתחשב בהערכתו של המג"ד נראה כי הסיכוןשהעורר יחזור על מעשהו נחלש במידה המתירה הליכה לקראתו, ולפיכך יש לשנות אתהחלטת בימ"ש השלום ולהורות כי העורר יימצא "במעצר מותנה" מוחלט בתחומי היחידהשבה הוא משרת ולא יצא מתחומי המחנה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה.28.8.96).
בש"פ 5697/96 - רונן דוד נגד מדינת ישראל
*בקשה לביטול תנאי של "מעצר בית" בשחרור בערובה(ערר על התניית שחרור בערובה ב"מעצר בית" - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין בכך שאיפשר לאחיהבן ה-15 וחצי של חברתו, לדרוך את אקדחו של העורר כשהוא טעון, ומשהעורר לחץ עלההדק נורה כדור שפגע בראשו של המנוח וגרם למותו. התביעה ביקשה להורות על מעצרושל העורר עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה ואיפשר לעורר להשתחרר בערובהבתנאי "מעצר בית". הערר מכוון נגד ההוראה בדבר "מעצר בית", כאשר לטענת הסניגוראין בנסיבות המיוחדות של המקרה "עילת מעצר", וגם אם קיימת עילת מעצר איןבנסיבות העניין הצדקה ל"מעצר בית". הערר נדחה.
ב. מקום שאדם מואשם בהריגה של אחר ביריה שנורתה מאקדחו, באה ההתנהגות העומדתבבסיס אישומו בעבירה של הריגה - אם במעשה ואם במחדל - בגדר עבירה "שנעשתהבאלימות" לעניין עילת המעצר הקבועה בסעיף 21א(א)(2) לחסד"פ. מכל מקום באההתנהגות כאמור בגדר עבירה "שנעשתה... תוך שימוש בנשק חם" כאמור בסעיף הנ"ל.לדיבור עבירה "שנעשתה באלימות" יש בהקשר הנדון כאן משמעות רחבה, הכוללת גםעבירה שתוצאתה "משקפת" אלימות, ואילו הדיבור "שימוש בנשק חם" כולל גם "שימוש"בנשק כזה לצרכי שעשוע. במצב דברים זה באה ההתנהגות העומדת בבסיס אישומו שלהעורר בהריגה, בגדר העבירות המקימות עילת מעצר.
ג. גם "שלום הציבור" כמשמעותו בסעיף 21 הנ"ל מצדיק מעצר עד תום ההליכים, עלמנת לקדם פניו של סיכון ממשי הטבוע בטיבה של העבירה נושא האישום - לשלוםהציבור, אם העורר יתהלך חופשי. (לעניין זה יש לציין כי ב"כ התביעה טענה שמחומרהחקירה עולה - לכאורה - שהעורר גילה בעבר, במספר הזדמנויות, חוסר זהירות מרחיקלכת בכך שהשתמש בנשקו לצרכי שעשוע).
ד. נותרה להכרעה השאלה אם לשחרר את העורר בערובה שיוכל להימצא מחוץ לביתובשעות היום. לאחר שקילת הנסיבות, המסקנה היא שבשלב זה לא יהא זה מן התבונהליטול סיכון לשלום הציבור כאמור. העורר יוכל לחזור ולפנות לביהמ"ש, כעבורתקופה, בבקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, כפי שהוצע ע"י התביעה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד שמואל סעדיה לעורר, עו"ד גב' לילך אהל למשיבה.19.8.96).
בש"פ 5869+5870/96 - ג'ורג' אבו-מנה נגד מדינת ישראל
*כשאין ראיות לכאורה לביצוע עבירה אין יסוד ל"שחרור בערובה" ובתנאי "מעצר בית"(הערר נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי).
א. העורר הואשם בעבירת שוד וביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצרו עד תום ההליכים.ביהמ"ש קבע כי אין ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים והורה לשחרר את העוררבתנאי מעצר בית. משנמצא כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית החליט ביהמ"ש המחוזילעצרו עד תום ההליכים. העורר הגיש ערר הן על ההחלטה הראשונה בדבר מעצר הבית והן
על ההחלטה השניה, ואילו המשיבה לא הגישה ערר על ההחלטה הראשונה. הטענה העיקריתשל ב"כ העורר היא משקבע ביהמ"ש בהחלטתו המקורית שאין בחומר החקירה "תשתיתראייתית לכאורית כמצוות הדין" לא היה מוסמך להורות על שחרורו של העורר בערובה,לרבות בתנאי "מעצר בית", והיה עליו לשחררו שחרור מלא. אם כך הם פני הדברים, כיאז נשמט בסיסו החוקי של "מעצר הבית" וביהמ"ש לא היה מוסמך להורות על מעצרו בשלהפרת אותם תנאים. בתשובתה לא חלקה למעשה ב"כ המדינה על העמדה העקרונית של ב"כהעורר, אלא שלטענתה טעה ביהמ"ש בקבעו שאין בחומר החקירה "ראייה לכאורה" להוכחתמעשה השוד המיוחס לעורר. הערר נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. צודקת ב"כ המדינה שיש בחומר החקירה משום "ראייה לכאורה" במידה הנדרשתלהחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. תגובת ב"כ המדינה מהווה למעשה ערר עלההחלטה המקורית של ביהמ"ש המחוזי בדבר שחרור העורר בערובה וערר כזה לא הוגשבשעתו. עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בהליכי מעצר והשאלה היא בסופו של דבר אם ישהצדקה למעצרו של העורר או שיש לשחררו שחרור מלא או שחרור מסוייג, ניתן לדוןבנושא כאילו הוגש ערר גם מטעם המדינה.
ג. לנוכח הלשון המפורשת של סעיף 21א(ב) לחסד"פ, תנאי בסיסי למעצר הוא קיומהשל "ראייה לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם, ובהיעדר סמכות להורות על מעצראין בסיס ל"שחרור בערובה". במצב דברים זה לא היה בסיס חוקי ל"מעצר הבית" שהפרתתנאיו עומדת בבסיס מעצרו של העורר ובכך נשמט הבסיס גם מתחת לחוקיות המעצר.לפיכך, יש לקבוע כי ההחלטות שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העורר בערובהבתנאי "מעצר בית", ולאחר מכן להחזקתו במעצר בעקבות הפרת התנאים בטלות. אלא שיחדעם זאת יש להורות על החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים על בסיס הקביעה שישבחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לתכלית זו. על פני הדברים, לפחות,כרוך שחרורו של העורר בנטילת סיכון ממשי של שיבוש הליכי משפט ע"י הטרדת עדיםופגיעה בשלום הציבור.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' קנצפולסקי לעורר, עו"ד גב' טובבין למשיבה.25.8.96).
בש"פ 5790/96 - רון מקב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים - חשיש)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בעבירות סמים ובכללן נסיון לייבא חשיש מזוקק שלא לצריכה עצמיתבכמות של 534 גרם נטו. לפי האישום רכש את החשיש בהודו ושלח אותו לבית אחותושבקיבוץ מפלסים. השלטונות ההודיים תפשו את חבילת הסם ושוטר הודי הביא את הסםלארץ ומסרו למשטרה. חוקרי המשטרה הוציאו את מרביתו של הסם לפני שנמסר לתעודתווהותירו בחבילה רק 45 גרם לנמען. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תוםההליכים והערר נתקבל.
ב. הסניגור טען כי הסם נרכש ע"י העורר בהודו ונשלח עבור אחותו, הנמצאת בשלביםקריטיים של מחלת האיידס, כסם משכך כאבים ומשפר תיאבון ולכן יש להתייחס אליו כאלסם שנועד לצריכה עצמית כאילו היה תרופה. לטענתו, חומר בהרכב זהה לחומר הפעילהמצוי בחשיש משמש בסיס לתרופה מקילה על חולי סרטן סופניים, ולתרופה האמורה ישהשפעה מקילה זהה גם על חולי איידס בשלבים מתקדמים, והטענה היא שכשלונו של העוררנעוץ רק בכך שלא פנה בבקשה מתאימה לגורמי הרפואה כדי לקבל היתר להביא את הסם.עוד הוא טוען כי לעניין המעצר מן הראוי להבחין בין סמים קשים כקוקאין והירואיןלבין סמים קלים כ"חשיש", וגם כשמדובר בהחזקת כמות מסחרית אין הדבר "מחייב" מניה
וביה החזקה במעצר עד תום ההליכים. מנגד מצביעה התביעה על כך כי גירסת העוררלוקה ב"חוסר סבירות" החוסם את קבלתה כגירסת אמת.
ג. נסיבות המקרה מיוחדות במינן. אין לשלול לחלוטין את האפשרות שהסם נועד,בעיקרו לפחות, לשימושה של אחותו הדועכת של העורר. שאלה זו תתברר במשפט, ובשלבזה, שהדברים נקבעים על פי חומר החקירה לבדו, נכון יהיה לילך לקראת העוררולהנותו, לעניין ההחזקה במעצר, מן האפשרות שהסם נרכש ונשלח ארצה על רקע מצבההאנוש של האחות, ועל כן יראה, לצורך ההחזקה במעצר, כסם שנועד לצריכה עצמית.במצב דברים מיוחד וחריג זה, ניתן - וגם זאת כחריג נדיר ויוצא מן הכלל - לאפשרלעורר להשתחרר בערובה בתנאי "מעצר בית" מוחלט. יודגש, כי אין לראות בהחלטה זופתח לקביעת חריג לכללים שטבעה ההלכה הפסוקה בדבר החזקה במעצר של מייבאי סמיםלישראל. במידה רבה יש לראותה כמחווה לאחות שימיה ספורים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד יורם שגיא-זקס לעורר, עו"ד עמית מררי למשיבה.21.8.96).
בג"צ 5107/96 - חיה נוח ואח' נגד ראש המועצה המקומית עומר ואח'
*סירוב מועצה מקומית להשכיר אולם למופע אמנות שבו יופיע אביב גפן (העתירה נתקבלה).
אמרגן פרטי שכר מהמועצה המקומית עומר את האמפיתאטרוןשבבעלותה וביקש לקיים מופעים אמנותיים ובהם מופע של אביב גפן. המועצה סירבה וכןסירבה לפרסם על לוח המודעות תגובה על עמדת המועצה שתוכנה טור סאטירי שפורסםבאחד העתונים. העתירה נגד החלטות אלה נתקבלה. באשר לפרסום המודעה הסכים ב"כהמועצה המקומית כבר עם פתיחת הדיון שלא היה מקום שלא לפרסם את המודעה. אשרלמופע של אביב גפן נטען כי הנימוק והסירוב נבע מנסיבות בעלות אופי בטיחותי ללאקשר לזהותו של האמן. ברם, דברים אלה עומדים בסתירה להתבטאויות ראש המועצה שצייןכי זהותו של האמן מונחת ביסוד הסירוב. נימוק זה אינו כדין. אסור למועצה המקומיתהמשכירה מנכסיה, להפלות בין שוכרים שונים, בוודאי שאסור לה להפלות בין אמניםשונים, על פי עמדת ראש המועצה לדעותיו של האמן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב'ענת שקולניקוב לעותרים, עוה"ד אברהם ויינרוט ובועז אדלשטיין למשיב. 18.8.96).
בג"צ 3074/96 - וועדת ההצלה (הסיוע) האיסלאמית נגד ראש הממשלה ואח'
*איסור הבאת כספים לישראל ע"י אגודה התומכת במחבלים (העתירה נדחתה).
המשיבים הוציאו שני צווים האוסרים הבאת כספים מחו"ל לצרכיפעולות העותרת בישראל. העתירה נגד הצווים נדחתה. הונחת תשתית מספקת כנדרש במשפטהמינהלי כי העותרת עוסקת במתן סיוע מסיבי למשפחות של פעילי חמאס, שביצעו אותיכננו פיגועים חמורים, ושנכלאו, נהרגו או גורשו, וכי מקור מימון עיקרי שלהעותרת מצוי בתרומות המגיעות מארגונים בחו"ל שכולם מהווים חלק ממערכת המימון שלארגון החמאס. כך שצודקים המשיבים בעמדתם שהעותרת תומכת בארגון טרור ומחזקת אתידי חברי הארגון ופעילותו, ומהווה חלק מתשתיתו הרחבה של ארגון זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיאברק. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרת, עו"ד שי ניצן למשיבים. 11.8.96).
בג"צ 5636/96 - נעם פדרמן נגד אלוף פיקוד מרכז
*בקשה של אסיר "משוחרר ברשיון" לצאת ממקום מגוריו בניגוד לתנאי הרשיון (העתירה נדחתה).
העותר הינו אסיר משוחרר ברשיון, כשאחד מתנאי הרשיון אוסרעליו לצאת מאיזור מגוריו אלא בהיתר מטעם אלוף פיקוד המרכז. ביום 5.8.96 פנההעותר טלפונית ללשכת אלוף הפיקוד וביקש היתר לצאת מאיזור מגוריו כדי להשתתףבשני אירועים: האחד טקס כלולותיו של חבר ביום 8.8.96 (יום קיום הדיון בעתירה)
והשני טקס בר מצוה של בנו של ידיד ביום 13.8.96. משנענה בשלילה לפנייתוהטלפונית, שיגר העותר ביום 6.8.96 מברק ללשכת האלוף, בו חזר על שתי בקשותיווהבהיר כי אם לא יקבל תשובה בכתב עד ליום 7.8.96 יפנה לבג"צ. הוא לא קיבל תשובהומכאן הפניה לבג"צ. העתירה נדחתה. מועדי האירועים נושא העתירה אינם בלתי צפוייםוככלל הריהם קבועים וידועים פרק זמן ניכר לפני התרחשותם. לפיכך חייב היה העותרלפנות לאלוף הפיקוד פרק זמן סביר לפני המועדים האמורים, באופן שתהיה שהות מספקתלבירור עניינו. פניה לאלוף הפיקוד 3 ימים לפני מועד החתונה, ו-8 ימים לפני מועדבר מצווה, אינה מותירה פרק זמן סביר לטיפול בבקשה ודי בהשהיית הפניה לאלוף כדילדחות את העתירה על הסף.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. 8.8.96).
רע"א 317/95 - מתן אל חיים סולמי ואח' נגד בנק איגוד לישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לערור על החלטה שלא לתת צו מניעה זמני, כאשר עברו שנתיים מאז הוגשה הבקשה והמבקש לא ברר מדוע בקשתו לא נדונה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה למתן צו מניעה זמני לבקשת המבקשיםוהם הגישו בקשה לרשות ערעור לפני כשנתיים. מחמת תקלה במזכירות לא הובאה הבקשהלדיון אלא לאחרונה. הבקשה נדחתה. על אף חלוף הזמן לא פנו המבקשים לביהמ"שלבירור השהיית הטיפול. לדבריהם יש להם עדיין עניין בבקשה לרשות ערעור, אולםלאור הזמן הרב שחלף ללא צו זמני, נראה לכאורה כי לא אצה הדרך למבקשים להשיג צוכזה. יש להניח כי לא ננקטו נגדם צעדים, שאילו כך היה, היו נוהגים אחרת. מכלמקום, משנדחתה הבקשה לצו מניעה בנובמבר 94 והנושא לא טופל עד היום, אין מקוםשביהמ"ש העליון יתערב היום בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, והמבקשים יכולים לחזורלביהמ"ש המחוזי בבקשה חדשה ולפרוש את אשר אירע במשך התקופה של קרוב לשנתיים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ש. סלפוי למבקשים, עוה"ד ר. יגנס, א.שמאי-כתב וב.צ. באיער למשיבים. 26.8.96).
דנ"פ 3321/96 - אבי שילוח נגד מדינת ישראל
*היקף שיקול הדעת של ביהמ"ש אם לקבל הסדר טיעון (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירות של משיכת שיק ללא כיסוי וקבלת דברבמרמה. הוא הודה בעובדות בעקבות הסדר טיעון בין הסניגוריה לתביעה שלפיו יעתרולעונש מוסכם של 18 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי משמעותי. ביהמ"ש המחוזי לאקיבל את הסדר הטיעון חרף העובדה שהתביעה פרשה בפניו באריכות את הסיבות שהביאוהלגיבוש והסכמה על ההסדר. ביהמ"ש גזר למבקש עונש של 36 חודשי מאסר ושנתיים מאסרעל תנאי. על פס"ד זה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון שעיקרו השגה על כך שהסדרהטיעון לא אומץ ע"י ביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש העליון נחלקו הדעות. שופטי הרובסברו שיש לדחות את הערעור ואילו שופט המיעוט סבר שהסכם טיעון יש לקיים. בעתירתולדיון נוסף טוען המבקש כי בפסה"ד מתעוררת שאלה רבת משמעות, והיא, אימתי יחוייבביהמ"ש בקיום הסדר טיעון, מה הם גדרי השיקול של ביהמ"ש באמצו או בדחותו עיסקתטיעון, ומה הם השיקולים שיש לבחון בערעור על החלטה כגון דא. הבקשה נדחתה.
נכון הדבר, כי שאלה היקף שיקול הדעת של ביהמ"ש בקבלתו של הסדר טיעון אובדחותו, היא שאלה נכבדה שיש לה משמעות רבה. שאלה זו חוצה שיקולים ציבורייםומערכתיים כאחד. אולם אין בפסה"ד נשוא הבקשה כל חידוש או סטייה מן הפסיקה שקדמהלו, חידוש, שיש בו כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף. חילוקי הדעות בעניין זההובאו כבר לא אחת בפני ביהמ"ש העליון כעילה לקיומו של דיון נוסף, וגם אז כברהוחלט כי אין בחילוקי דעות אלה כשלעצמם כדי להקים עילה לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מאיר מורגנשטרן למבקש, עו"ד גב' דפנה ביינווללמשיבה. 16.7.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 639/90 - דרכי ניצול האופציה לחישוב מיוחד למס שבח בהתאמה עם שומת ─ מס הכנסה. *תיקון טעות בשומת מס שבח ...............................18 ─* ע.א. 4641+5651/94 - פיצויים עקב פגיעה תוך רשלנות רפואית. *תשלומים עיתיים ─ לנפגע ברשלנות רפואית .........................................18 ─* ע.א. 7358/95 - פיצויים לנפגע בתאונת דרכים. *גובה הפסד השתכרות בעתיד לפי ─ השכר הממוצע במשק .................................................19 ─* ע.א. 6295/95 - ביטולו של חוזה למראית עין. *חובת הראיה כי חוזה הינו ─ למראית עין בלבד ..................................................20 ─* ע.א. 2112/94 - ביטול חוזה עקב הפרתו. *חיוב ב"השבה" תוך פסיקה על ביטול ─ חוזה .............................................................21 ─* ע.א. 4294/90 - חיוב בעלת חשבון בבנק בגין שיקים שנמשכו בחשבונה ע"י חתנה ─ שהיה בעל זכות חתימה בחשבון. *חיוב עפ"י עיסקת היסוד בתביעה ─ לפרעון שיקים. *חיוב מרשה בחתימת המורשה על שיק כאשר לא ─ צויין כי המורשה חותם בשם המרשה ...................................22 ─* ע.א. 4865/96 - סירוב פסילה ......................................................24 ─* רע"א 5896/95 - בקשה לביטול פסק בורר בטענה שלא היה הסכם בוררות תקף ...............25 ─* בש"פ 5803/96 - הארכת מעצר רביעית מעבר לשנה (נסיון רצח) ..........................27 ─* בש"פ 5887/96 - שינוי תנאי "מעצר בית" ............................................27 ─* בש"פ 5697/96 - בקשה לביטול תנאי של "מעצר בית" בשחרור בערובה .....................28 ─* בש"פ 5869+5870/96 - כשאין ראיות לכאורה לביצוע עבירה אין יסוד ל"שחרור ─ בערובה" ובתנאי "מעצר בית" ....................................28 ─* בש"פ 5790/96 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים - חשיש) ...........................29 ─* בג"צ 5107/96 - סירוב מועצה מקומית להשכיר אולם למופע אמנות שבו יופיע ─ אביב גפן .........................................................30 ─* בג"צ 3074/96 - איסור הבאת כספים לישראל ע"י אגודה התומכת במחבלים .................30 ─* בג"צ 5636/96 - בקשה של אסיר "משוחרר ברשיון" לצאת ממקום מגוריו בניגוד ─ לתנאי הרשיון .....................................................30 ─* רע"א 317/95 - דחיית בקשה לערור על החלטה שלא לתת צו מניעה זמני, כאשר ─ עברו שנתיים מאז הוגשה הבקשה והמבקש לא ברר מדוע בקשתו ─ לא נדונה ע"י ביהמ"ש ..............................................31 ─* דנ"פ 3321/96 - היקף שיקול הדעת של ביהמ"ש אם לקבל הסדר טיעון .....................31 ──