ע.א. 8662/96 - אהובה וגליה פולק נגד חברה לבנין בתים אחים הילזנרט בע"מ ואח'
*השגות דיוניות מקומן בערעור ואינן עילה לפסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערות הגישו תביעה כספית נגד המשיבים שעניינה נזקים כספיים שנגרמולמערערות, לטענתן, בשל ליקויי בניה בפנטהאוז שרכשו מהמשיבים. הצדדים הגישולביהמ"ש הודעה על הסכמה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש והמומחה נתן חוות דעת שלפיהעל המשיבים לפצות את המערערות בסכום של 28,000 דולר. לאחר מכן קבע ביהמ"ש אתהתיק להוכחות למועד מסויים למרות התנגדות ב"כ המערערות. בישיבה אחרת התירביהמ"ש לב"כ המשיבים לחקור את המהנדס ולטענת המערערות היתה בכך סטייה ברורה מןההסכמה הדיונית של הצדדים במינוי המומחה מטעם ביהמ"ש. ביהמ"ש גם החליט לבקרבדירת המריבה למרות התנגדות ב"כ המערערות ואף ביקר בדירה. ביהמ"ש נתבקש מספרפעמים לתת פס"ד חלקי על יסוד חוות דעת המומחה וסירב לעשות כן. הוא ציין כי איןהכרח שיאמץ את חוות דעתו של המומחה. המבקשות פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשת רשותערעור על החלטת בימ"ש השלום שלא לתת פס"ד חלקי וביהמ"ש המחוזי קבע כי משהסכימוהצדדים על מינוי מומחה לעניין גובה הנזק, על ביהמ"ש לכבד הסכם דיוני זה וליתןפס"ד חלקי לעניין גובה הנזק. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש השלום כדי שיתן פס"דחלקי וימשיך את הדיון כאמור בהסכם שבין הצדדים. ביהמ"ש שוב נמנע ממתן פס"ד חלקיבציינו כי אמנם הצדדים הסכימו על מינוי מומחה שיקבע את שיעור הנזק, אך חוותדעתו של המומחה אינה עומדת בכללים שנקבעו לעניין תוקפן וכשירותן של חוות דעתמעין אלה. בעקבות החלטה זו ביקש ב"כ המערערות את פסילת השופט מלישב בדין, בטענהשגיבש כבר דעה וכי הוא נוהג עמן במשוא פנים של ממש. ביהמ"ש דחה את הבקשהוהערעור על כך נדחה.
ב. כשמדובר בפסילת שופט אין מדובר בתחושה אישית של המתדיין אלא בקיומו של חששממשי למשוא פנים כפי שהוא משתקף בעיני ביהמ"ש. המבחן הוא אובייקטיבי ולאסובייקטיבי. עיון בכתב הערעור כמו גם בבקשת הפסלות אינו מותיר ספק, כי ענייןלנו בהשגות שהן דיוניות בעיקרן. הטענות הן נגד אי הסכמת ביהמ"ש לפסוק על פיחוות דעת המומחה. בכגון דא, בהשגות דיוניות גרידא, אין די לשם ביסוס חשש ממשילמשוא פנים ולפסילת שופט מלישב בדין. עניינים אלה מקומם בערעור ולא במסגרת בקשהלפסילת שופט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מוטי בן חיל למערערות. 25.12.96).
ע.א. 1725/94 + רע"א 1724/94 - אוסיפ וטטיאנה פרמינגר נגד מדינת ישראל, היחידהלפיצוי מפוני סיני
*רע"א 1724/94 - ריבית והצמדה על פיצויים לפי חוק פיצוי מפוני סיני כאשר התובע סירב בשעתו מטעמים עקרוניים לקבל פיצויים(הערעור נדחה).
א. המערערים היו תושבי העיר ימית ובעלי עסק בה. הם סרבו, מטעמים עקרוניים,לנצל את זכותם לקבלת פיצויים על פי חוק פיצוי מפוני סיני. ועדת הזכאות שהוקמהעל פי סעיף 32 לחוק, הפעילה את סמכותה על פי סעיף 61(ב) לחוק וקבעה את סכוםהפיצוי למערערים, ומאחר והמערערים סרבו לקבל את הפיצוי קבעה הועדה "הסכומיםהמגיעים למשפחת פרמינגר יופקדו ע"י חשב ראש הממשלה אצל החשב הכללי בחשבון פקדוןמיוחד, לפי תנאי החשב לזכותם של הנ"ל". בשנת 91 נמלכו המערערים בדעתם ושבולהתעניין בזכאותם לפיצוי. בשנה זו הגישו ערר על החלטת ועדת הזכאות לועדת העררשהוקמה על פי החוק. בדיון דנא בביהמ"ש העליון הצטמצם הערעור על החלטת ועדת העררלשתי סוגיות בלבד: הצמדת סכום הפיצוי לתנאים הנהוגים בחשבון החשב הכללי כאשרלטענת המערערים ראוי היה להצמיד את סכום הפיצוי כולו למדד המחירים לצרכן, או
לחילופין להחיל על הסכום שנפסק את הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה; אי פסיקת"הוצאות העברה" על פי סעיף 13 לתוספת ז' לחוק. הערעור נדחה.
ב. המערערים הם שסירבו לקבל את הפיצויים המגיעים להם לפי החוק ונוסח החוקאינו מתייחס למצב בו מתיישב מסרב לקבל את הפיצוי. החוק אינו כולל קביעהסטטוטורית מפורשת בדבר תנאי ההצמדה והריבית שישא סכום הפיצוי ממועד קביעתו עדלמועד תשלומו בפועל, ויש לפנות לדין הכללי בסוגיית שערוך סכומים פסוקים, היינולחוק פסיקת ריבית והצמדה. ועדת הזכאות לפי חוק פיצוי מפוני סיני שפסקה את סכוםהפיצוי הינה "רשות שיפוטית" לעניין הפעלת חוק פסיקת ריבית והצמדה. סעיפים 2ו-3א(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה מעניקים ל"רשות שיפוטית" את הסמכות לפסוקריבית, הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, על פי שיקול דעתה. כך שוועדת הזכאותפעלה בגדר סמכויותיה כשפסקה כי סכום הפיצוי ישא את הריבית המקובלת בחשבונותהחשב הכללי. יתירה מזאת, סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי בעל דין ששילםליריבו את הסכום שהוא עשוי להתחייב בו, כולו או מקצתו, בכפוף להחלטת הרשותהשיפוטית, לא תוטל על הסכום ששולם כאמור ריבית לתקופה שאחר התשלום והוא הדיןכשהציע סכום זה ליריב והלה סירב לקבלו. כאן הציעה המדינה לשלם את סכום הפיצויביולי 84, כך שהמדינה עשוייה היתה להשמע בטענה שהמערערים אינם זכאים לריביתכלשהי. ב"כ המדינה לא העלה טענה זו אך קשה לקבל את טענת הקיפוח המועלית מצידםשל המערערים.
ג. גם בטענה השניה של המערערים לעניין הוצאות העברה אין ממש. המערערים לאהוכיחו במועד הרלבנטי כי ברשותם "דירה חדשה" כנדרש. ועדת הזכאות דנה והכריעהבעניינם בלא שהשתתפו בדיון, לא הובאה ראייה שהם רכשו דירה חדשה ובהתאם לכך פסקההוועדה. בכך לא היה כל פגם. אם לאחרונה חל שינוי נסיבות והמערערים רכשו "דירהחדשה" אין עובדה מאוחרת זו מקימה בדיעבד זכות נוספת לפיצוי בגין הוצאות העברהמהדירה הישנה לדירה החדשה.
(בפני: השופט אור. עו"ד מ. פרנקפורטר למערערים, עו"ד י. באום למשיבה.22.12.96).
ע.פ. 1747/93 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת קטין ברצח על יסוד הודאות שמסר לחוקריו. *חומרת העונש של קטין בעבירת רצח(מחוזי באר שבע - ת.פ. 1031/91 - הערעור נדחה).
א. המערער היה ביום המקרה נושא האישום כבן 16 וחצי. הוריו של המערער גרושיםואביו של המערער יצר קשר עם אמו של המנוח צילה פז והתגורר לסירוגין בביתהשבקיבוץ שובל. ביום שישי ה-30.8.91 הגיע המערער לביתה של גב' פז ונשאר שם לשבת.המנוח, היה ביום המקרה כבן 11. המנוח סבל מפיגור שכלי ומאפילפסיה. המערער הינובעל אישיות מופרעת. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע כי במצבי לחץ עלולים להופיעאצל המערער דחפים תוקפניים כלפי עצמו ואלימות פיסית כלפי בני גילו. ביום שבתלאחר ארוחת הצהריים, נשארו המערער והמנוח לבדם בחדר המגורים וצפו בטלביזיה.מאוחר יותר התברר כי המנוח נעלם. החיפושים אחר המנוח לא העלו דבר. למחרת היוםבשעה 30:6 בבוקר הזעיק המערער את אביו ואת הגב' פז אל פינת החי של המשק, שם היומפוזרים חפצים שהיו שייכים למנוח. כעבור שעה חזר המערער והזעיק את אביו לאותהפינת חי שם הבחין, לטענתו, באצבע מבצבצת מתחת למיכל הפוך. במקום נתגלתה גופתושל המנוח כשידיו כפותות בחבל.
ב. בהודעה הראשונה שנרשמה מפיו של המערער סמוך לאחר מציאת הגופה לא אמר דברהקושר אותו או אדם אחר למותו של המנוח. בשלב מאוחר יותר באותו יום מסר הודעהשלפיה אביו הוא האחראי למותו של המנוח. שלשה ימים לאחר מכן מסר הודעה שלישית בה
נטל את האחריות לגרימת מותו של המנוח על עצמו וסיפר כי אירעה תאונה. כשלשהשבועות לאחר מכן שינה המערער את גירסתו וסיפר כי נתגלע ריב בינו ובין המנוחבקשר לערוץ הצפיה בטלביזיה ואז תלה את המנוח והיכה אותו ובסוף מצא המנוח אתמותו. המערער שיחזר את האירועים לנוכח מצלמת וידאו. הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטריתוגם לפסיכיאטרים סיפר כי הוא זה שהרג את המנוח משום שהפריע לו לצפות בטלביזיה.בעדותו בביהמ"ש התכחש המערער להודאותיו וטען שנמסרו כתוצאה מהבטחות לטובות הנאהשונות ולכן ההודאות הן בלתי קבילות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההודעות כהודיותאמת. את ה"דבר מה" הדרוש להודיית חוץ של הנאשם, מצא ביהמ"ש בפרטים עלומיםשהמערער גילה לחוקרים ושיכול היה לדעתם, בשלב שבו גילה אותם, רק אם הודייתו היאהודיית אמת. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח ומכיוון שהוא קטין, שאיןהעונש המקסימלי מחייב, גזר לו 20 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרתהעונש נדחה.
ג. השגותיו של הסניגור כנגד הרשעת המערער מתמקדות במהימנות ההודיות ולדעתהסניגור שגה ביהמ"ש המחוזי בשניים: בכך שקבע שהמערער חשף פרטי ביצוע "עלומים"בעוד שפרטים אלה נתגלו קודם לכן ע"י המשטרה; בכך שלא נתן משקל ראוי לאי ההתאמותשנותרו בין הגירסה שהוצגה בהודיות של המערער לבין המציאות. טענות אלה יש לדחות.באשר לפרטים "העלומים" יכול היה ביהמ"ש לקבל את העדויות של חוקרי המשטרה שלפיהןהפרטים שנחשפו ע"י המערער יכול היה לדעת אותם רק אם הוא ביצע את הרצח. אשרלטענה כי במציאות נתגלו סימנים לשלש מכות בלבד בראשו של המנוח, בעוד שהמערערסיפר על 9 מכות. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מ"אי התאמה" זו, אך סבר שאין בכוחהלעמוד כנגד ידיעת כל הפרטים העלומים שגילה המערער. עמדה זו אינה בלתי סבירהבנסיבות העניין. ניתן למצוא את ההסבר לכך ואין לראות באי התאמה בעניין זה גורםהמעמיד בספק את הודייתו של המערער.
ד. אשר לאי התאמה בין שעת המוות "המדעית" לבין גירסת המערער - ביהמ"ש המחוזיבחן שאלה זו בדקדקנות רבה. אחד המומחים, בחקירה נגדית, הסביר כי השיטות לקביעתהמוות "רחוקות מלהיות מדוייקות לגמרי" ואין הוא שולל את האפשרות שהמוות נגרםבמועד שעליו העיד המערער. ביהמ"ש סבר כי אין באי התאמה זו כדי להעמיד בספק אתגירסת המערער ובכך אין להתערב. כך שדין הערעור על ההרשעה להידחות.
ה. אשר לגזר הדין - ביהמ"ש המחוזי כינה את מעשהו של המערער "מעשה סדיסטי חסראנושיות וזוועתי" ועל רקע חוות הדעת המקצועיות שבאו בפניו קבע, כי "התפרצויותיוהסדיסטיות (של המערער) עלולות לבוא לידי ביטוי גם במקרים אחרים ובמסגרות אחרותוחובה עלינו להגן על הציבור, מפני מעשי הנאשם". שיקולים אלה הניעו את ביהמ"שהמחוזי להעדיף את טובת הציבור על פני הנסיבות האישיות הקשות של המערער. בענייןזה אין להתערב. שם התואר "מפלצתי" בו נקט ביהמ"ש המחוזי הולם את המעשה שעשההמערער. לנוכח הסיכון הממשי כי התפרצות דומה לזו עשוייה להישנות אין להקלבעונש.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד שמואל סףלמערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 9.12.96).
ע.א. 5746/91 - החברה לכבלים... בע"מ נגד המועצה המקומית בית שאן
*החוק לאיסור העלאת ארנונה לשנת 1990 אינו חל על מפעל שהיה בתחום מועצה איזורית ובמהלך השנה סופח למועצה מקומית(מחוזי נצרת - ה.פ. 29/91 - הערעור נדחה).
א. למערערת מפעל שהיה בתחום המועצה האיזורית בית שאן וביולי 90 סופח השטחהכולל את מפעל המערערת, לתחום המועצה המקומית בית שאן. בעקבות זאת תבעה המשיבהמן המערערת, כבר בשנת 90, ארנונה כללית בשיעור המקובל אצל המשיבה, שיעור הגבוה
במידה רבה מן השיעור המקובל אצל המועצה האיזורית. לטענת המערערת העלאה זו היאבניגוד לחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה לשנת הכספים 1990) הקובע כי "לאתגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית לשנת הכספים 1990 סכום שיש בו העלאה מעלסכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1989". ביהמ"ש המחוזי פסק כיההגבלה מתייחסת רק לגבי נכסים או שטחים שהיו מצויים בתחום אותה רשות מקומית גםב-1989. רשות מקומית שאליה סופח נכס מסויים רשאית לנהוג לגבי נכס זה ולהתייחסאליו כאילו "נולד" ברגע הסיפוח או כאילו נבנה בתחומה באותה שנת כספים. לפיכךאין החוק אוסר העלאת שיעור הארנונה לגבי המפעל של המשיבה שהועבר מרשות לרשותבאותה שנה. הערעור נדחה.
ב. הפירוש שנתן ביהמ"ש המחוזי לחוק מתבקש הן מלשון סעיף 1(א) לחוק הארנונהוהן מתכליתו של החוק. הסעיף פונה אל רשות מקומית ואוסר על אותה רשות שגבתה בשנת1989 ארנונה בסכום מסויים לגבות בשנת 1990 סכום גבוה יותר. אין לומר על המשיבהשהעלתה את סכום הארנונה בגין מפעל המערערת, שכן היא לא גבתה כלל ארנונה בגיןמפעל זה בשנת 1989. פירוש זה מתיישב גם עם תכלית החוק. החוק לא התכוון לתת הגנהאו לשריין זכות של נכס, אלא להטיל רסן על הרשויות המקומיות, שהיו נוטות להעלותאת סכומי הארנונה פעם אחר פעם, כדי לממן את העליה בהוצאות הרשות. בענייננוהמשיבה נהגה כאילו המערערת הקימה אותה שנה מפעל חדש בתחום המשיבה, ולגבי מפעלחדש יש להטיל ארנונה בשיעור המקובל בתחום הרשות המקומית אותה שנה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ג. רוביןלמערערת, עו"ד אריה גורי למשיבה. 31.12.96).
בג"צ 8259/96 - נעם פדרמן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש ואח'
*סמכות מפקד כוחות צה"ל לשנות בצו הוראה בדבר שינוי מקום מעצרו של עצור לפי צו מעצר מינהלי(העתירה נדחתה).
א. העותר נעצר ביום 10.11.96 במעצר מינהלי לתקופה של חודשיים לפי צו מעצרשהוצא ע"י המשיב. העותר מבקש כי בג"צ יבטל את צו המעצר וכן כי יבטל את התקנותהקובעות את תנאי המעצר המינהלי, היינו את תקנות שעת חירום (מעצרים) (תנאי החזקהבמעצר מינהלי). העותר טוען כי המשיב קבע בצו המעצר המקורי שהעותר יוחזק במעצרבכלא השרון וזמן קצר לאחר מכן הוציא צו מתקן שהעותר יוחזק בכלא אשמורת. לדעתהעותר אין למשיב סמכות משפטית לשנות את מקום המעצר שנקבע בצו. העתירה נדחתה.
ב. על פי נוסחו של החוק ניתן לקבוע מקום מעצר בצו מעצר או בצו מאוחר יותרומכאן שאפשר גם לשנות את מקום המעצר. הכלל הוא שרשות מוסמכת יכולה לשנות אתהחלטתה אם הנסיבות מצדיקות זאת. אילו נקבע כי מפקד צבאי אינו מוסמך לשנות אתמקום המעצר בשום תנאי ומקרה, התוצאות היו עשויות להיות בלתי סבירות לחלוטין.לדוגמא ניתן להביא את עניינו של העותר עצמו אשר בדיון הראשון בעתירה זאת התלונןעל תנאי מעצר קשים ובעקבות הערות ביהמ"ש שינה המשיב את מקום המעצר פעם נוספתכדי לשפר את התנאים בהם הוא מצוי.
ג. אשר לבקשת העותר לבטל את תקנות המעצרים מכל וכל משום שיש בהן פגיעה בחירותמעבר למידה הראוייה - על פני הדברים אין יסוד לומר שהתקנות לוקות בחוסר סבירותאו בחוסר מידתיות. תקנות המעצרים הותקנו ע"י שר המשפטים בהתייעצות עם שר הפניםובאישור ועדה משותפת של ועדת חוקה וועדת החוץ של הכנסת. מבחינה זאת תקנות אלהיוצאות דופן. הלכה היא שבג"צ נוהג זהירות מיוחדת בתקנות שאושרו ע"י ועדה שלהכנסת, קל וחומר שתי ועדות של הכנסת, לפני שהוא פוסל אותן בשל חוסר סבירות אוחוסר מידתיות. גם אין זה מקובל וגם אין זה ראוי לפסול תקנות על יסוד טענה גורפתוסתמית שהן לוקות בחוסר סבירות או בחוסר מידתיות. מי שמבקש לפסול תקנות בטענות
כאלה, צריך להצביע על הוראה מסויימת, זו או אחרת, ולהראות למה היא בלתי סבירהאו בלתי מידתית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד ורצברגר לעותרים, עו"ד בלסלמשיבים. 12.12.96).
ע.פ. 4938+5036/94 - דוד שמרלינג והרצל ציון נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 4938+5036/94 - התנאים הנדרשים כדי ששותף לעבירה יהפך ל"עד מדינה" לעניין הצורך בסיוע לעדותו במקום דבר לחיזוק. *הרשעה ב"קשר" וב"עיסקה אחרת" בסמים כשהקשר ליבוא סמים לא יצא לפועל. *ניתן לקבוע כי "חומר" שנעשתה בו עיסקה הינו "סם מסוכן" על סמך ראיות נסי(מחוזי ת"א - ת.פ. 413/93 - ערעורו של ציון נדחה פה אחד וערעורו של שמרלינגנתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג ומצא נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. במהלך השנים 93-89 היו ציון, שמרלינג ואדם נוסף בשם אלכסנדר שותפים בניהולעסק בחיפה. במהלך שנת 92 נקלע העסק לקשיים כספיים ועל פי גירסתו של אלכסנדר,העומדת בבסיס כתבי האישום נגדו ונגד שני המערערים, קשרו השלשה קשר לייבא סמיםמטורקיה באמצעות יאכטה שעמדה לרשותו של אלכסנדר ובדרך זו להיחלץ מן המשבר. בשלבהראשון קשרו השלשה קשר עם אדם הידוע בכינוי "דאטו" שהיה אמור לרכוש עבורםבטורקיה הירואין. לאחר שעיסקה זו, נושא האישום הראשון, לא יצאה לפועל, קשרוהשלשה קשר עם שניים אחרים, סולמי ושמש, לייבא מטורקיה הירואין ונושא זה הואנושא האישום השני. סולמי ושמש הועמדו לדין בנפרד ונדונו, סולמי ל-11 שנים מאסרושמש ל-9 שנים מאסר כשמדובר במאסר. דאטו שנעצר בטורקיה הובא לדין יותר מאוחרונדון על פי עיסקת טיעון ל-7 שנים וחצי מאסר בפועל. גם אלכסנדר הובא לדין בנפרדונדון בשל אחריותו לעבירות שבשני האישומים הנדונים ל-9 שנים מאסר בפועל ו-3שנים מאסר על תנאי. שני המערערים הורשעו בגין שתי העסקאות האמורות בעבירות שלקשירת קשר ועיסקה בסם מסוכן ושמרלינג נדון ל-13 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי וציון נדון ל-11 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. ערעורו שלשמרלינג נתקבל ברוב דעות השופטים גולדברג ומצא נגד דעתו החולקת של השופט קדמי,ואילו ערעורו של ציון נדחה הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.
ב. השופט קדמי: נושא האישום הראשון, הקשר לייבא סמים, מתייחס לפגישה של שניהמערערים, אלכסנדר ודאטו בפארק הירקון. לשם מימושו נסע אלכסנדר לאיסטנבול ושםנפגש עם דאטו. הם תיאמו מפגש לקבלת הסמים אך העיסקה לא יצאה לפועל. כשנה לאחרמכן התקיים מפגש בפארק שבו השתתפו - לגירסתו של אלכסנדר - שני המערערים,אלכסנדר, סולמי ושמש. בחקירתו הנגדית הותיר אלכסנדר בספק את השתתפותו שלשמרלינג במפגש זה. במהלך המפגש הוסכם כי שמש ירכוש בטורקיה 50 ק"ג הירואיןואלכסנדר יביא את הסם ארצה ביאכטה. ציון מודה שהזדמן למקום אך הוא מכחיש שמדוברבפגישה על עיסקת סמים ואילו שמרלינג מכחיש בכלל שהיה במקום. על פי המוסכם נסעשמש לטורקיה ומסר לידי סוחר סמים מקומי 70,000 דולר ולאחר מכן הגיע גם אלכסנדרוהביא עמו סכום של 30,000 דולר שנמסרו לאותו סוחר. אלכסנדר קיבל כ-50 ק"גהירואין והסם נשאר בטורקיה. משחזר אלכסנדר ארצה נערך חיפוש ביאכטה ולא נמצאדבר. אלכסנדר ואשתו, והנווט של היאכטה נעצרו בקשר למעורבות בייבוא סם.
ג. למחרת היום החליט אלכסנדר לשתף פעולה עם המשטרה ומסר הודייה מפורטת בה חשףאת פרטי הפרשיות כאמור. לפי גירסת אלכסנדר שמרו המערערים על "מעורבות של מאחוריהקלעים" כאשר הוא פועל בשטח בשמם ומטעמם. המערערים הכחישו מעורבות בפרשיותהאמורות ולטענתם אלכסנדר טופל עליהם אשמת שווא. שמש אישר בעדותו בקווים כללייםובאורח שילדי את גירסתו של אלכסנדר בקשר לאישום השני, למעט עניין מעורבותו שלשמרלינג.
ד. הסניגורים טוענים כי נתגלו אי דיוקים בגירסת אלכסנדר ולא היה מקום לתת בהאמון. אכן הגירסה לוקה ב"אי דיוקים". ברם, אין בכוחם של הפגמים כדי להשמיט את
הבסיס מתחת לאמיתות הגירסה הבסיסית של אלכסנדר. אמיתותה של הגירסה הבסיסיתמתחייבת הן מעדותו של שמש המאשר את פרטי ההתקשרות בין שתי הקבוצות כאשר נוכחותושל ציון בשני המפגשים מלמדת בעליל שאין מדובר בהתקשרות עצמאית של אלכסנדר לבדו,היא מתיישבת עם העובדה שהשלשה חיפשו יחד מוצא מן המצוקה הכלכלית שאליה נקלעו,וכל זאת כאשר על פי התרשמות ביהמ"ש מן העדים יש ליתן אמון בגירסה זו.
ה. אשר לטענת הסניגוריה כי אלכסנדר הוא "עד מדינה" - אין מחלוקת שהוא שותףמלא לעבירות המיוחסות למערערים. כשותף לעבירה טעונה עדותו לפחות "דבר לחיזוק"ואילו היה "עד מדינה" כי אז היתה טעונה עדותו "סיוע". את טענתם כי אלכסנדר הינו"עד מדינה" סומכים הסניגורים על כך שקיבל בפועל מספר "טובות הנאה" שהבולטותשבהן היו שחרורה של אשתו ממעצר ועדותם של קצינים לעזרה שהושיט להם כבסיס להקלהבעונש. מאידך טוענת המדינה כי לא נחתם עם אלכסנדר הסכם של "עד מדינה" ולא נעשתהעמו "עיסקת טיעון" ולכן אין לראות בו עד מדינה.
ו. אין צורך בחתימת הסכם פורמלי על מנת להפוך אדם ל"עד מדינה". די בכך שהעדשהיה שותף לעבירה מעיד לאחר שניתנה לו או שהובטחה לו "טובת הנאה" כלשהי ולאודווקא התחייבות שלא להעמידו לדין בשל הפרשה נושא העדות. עם זאת, צריך שתתקיים"זיקת קשר" בין טובת ההנאה לבין מסירת העדות, באופן שתכנה של העדות קשור"סיבתית" לקבלת טובת הנאה. בענייננו, הגירסה הבסיסית של אלכסנדר נמסרה על ידוללא "קשר" לטובת הנאה שקיבל או שהובטחה לו. שחרור האשה היה תוצאת לוואי מןההתוודות ולא הסיבה להתוודות. הדעת נותנת שאלכסנדר ידע שמסירת הגירסה תביאלשחרור אשתו ושיתוף הפעולה עם המשטרה תטיב עמו בעתיד. אולם החלטתו למסור הודעההיתה פרי שיקול והערכת מצב ולא תולדה של קבלת הצעה או הבטחה לטובת הנאה. כךשאין לראות את אלכסנדר כ"עד מדינה" ועדותו טעונה "דבר לחיזוק" בלבד.
ז. בעניינו של האישום הראשון - לא באה בפני ביהמ"ש אלא עדותו של אלכסנדר.מאידך, בעניינו של האישום השני היתה גם עדותו של שמש המזכיר לעניין זה את ציוןבלבד. אילו נדרש "סיוע" לעדותו של אלכסנדר, לא היה בעדותו של שמש כדי לספקו אלאכנגד ציון ובקשר לאישום השני בלבד. זאת משום שראיית הסיוע צריכה ל"סבך" אישיתאת כל אחד מהמערערים בכל אחת מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ברם, עדותושל אלכסנדר טעונה רק "דבר לחיזוק" שנועד להצביע על כך שדברי העד הם דבריםאמינים, ואין הכרח שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני. במקרהשלפנינו מציג אלכסנדר בעדותו "תיזה" שלפיה החליטו הוא והמערערים למצוא פתרוןלמצוקה הכלכלית שאליה נקלע העסק המשותף שלהם, ולתיזה זו, שעניינה הבאת סמיםבאמצעות היאכטה, יש תמיכה מלאה בעדותו של שמש. במצב דברים זה יש בעדותו של שמשכדי לספק "דבר לחיזוק" לגירסה הבסיסית של אלכסנדר בדבר מעורבות שני המערעריםבשתי הפרשיות.
ח. הסניגורים טוענים כי שגה ביהמ"ש בכך שהרשיע את המערערים בעבירה של ביצוע"עיסקה אחרת" בסם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים בשל הקשר שקשרו עם דאטו במסגרתהאישום הראשון. טענה זו סמכו על כך שעל פי העובדות אין בהתקשרות האמורה יותרמאשר קשירת קשר, והעובדה כי ה"פשע" הוא עבירה לפי סעיף 13 לפקודה, אינו הופך אתה"קשר" ל"עיסקה אחרת" כמשמעותה בסעיף 13. טענה זו יש לדחות. אכן, כאשר קבוצהקושרת קשר בינה לבין עצמה לעיסקת סמים, אפשר להאשימה בקשירת קשר ולא ב"עיסקהאחרת" כאשר הקשר לא יצא לפועל. ואולם, כאשר קבוצה קושרת עם אחר קשר לביצועעיסקה בסמים, כי אז ניתן להאשים את הקבוצה גם בעשיית "עיסקה אחרת". הוא הדיןבאשר לאישום השני.
ט. המערערים טענו שלא הוכח כי החומר שנרכש בטורקיה היה סם מסוכן. ברם, ניתןלקבוע כי "חומר" הינו "סם מסוכן" גם ללא תפיסת החומר ובדיקתו במעבדה ואפשרלקבוע זאת גם על סמך ראיות נסיבתיות. בענייננו מדובר ב"חומר" שנרכש ע"י "מומחיםלסמים" שלא ישלמו סכום של יותר מ-100,000 דולר מבלי שיהיו משוכנעים שנמסר להםסם מסוכן באיכות נאותה. מקום שכמות מסחרית של סם נרכשת ע"י קניינים מנוסים מספקמוכר ומשולמת עבורה תמורה נכבדה, חזקה שבעובדה היא שהחומר שמוסר הספק הינו אותוסם שבקשר אליו נקשרה העיסקה.
י. אשר לעונש - אכן העונש שנגזר אינו קל גם כשמדובר בעבירות הקשורות בייבואסמים בכמות נכבדה ובמיוחד כאשר מאמצי הייבוא נכשלו. ברם אין להתערב ולהקל עלהמערערים לנוכח מדיניות הענישה המבקשת להציב בעזרתם של עונשים חמורים מחסוםבפני ייבוא סמים. לכאורה לא נשמר במקרה דנא העקרון של אחידות הענישה, שכןאלכסנדר שהיה השותף "הפעיל" יצא לבדו לחו"ל, שילם את חלקה של קבוצתו תמורתהסמים, קיבל את הסמים והסתירם שם ובכל זאת נדון ל-9 שנים מאסר בפועל בלבד, כאשרהמערערים נדונו למאסרים יותר חמורים. ברם, כך הדבר רק לכאורה, שכן אלכסנדר זכהלהקלה בעונש לנוכח שיתוף הפעולה המיידי עם המשטרה והסגרת שותפיו. עם זאת, לנוכחמצב בריאותו של שמרלינג, ובהתחשב בכך שלעניין הקשר עם סולמי היה ציון הצירהמרכזי, נראה כי על אף עברו ניתן להקל עמו ולהשוות את ענשו לזה שנגזר על ציון.
יא. השופט גולדברג (דעת הרוב לעניין הרשעת שמרלינג): מסכים כי דין ערעורו שלציון להידחות. בעדות של שמש יש לא רק כדי לחזק אלא אף כדי לסייע לעדותו שלאלכסנדר בכל הנוגע לאישום השני ובכל הנוגע לציון. באשר לאישום הראשון - עדותושל שמש מחזקת את דבריו של אלכסנדר, על אף שהיא נוגעת ישירות לאישום השני, שכןבנסיבות העניין יש לראות את שתי הפרשיות כמסכת אחת. לא כן לגבי ערעורו שלשמרלינג. גירסת אלכסנדר כי כל שלשת השותפים ראו בעיסקות הסמים מוצא למשבר הכספיהיא אכן גירסה הגיונית. אולם, עובדה זו משליכה רק על אמינותה של הגירסה ואין בהלשמש חיזוק לגירסתו. שאם לא כן, נמצאנו מחזקים את עדות אלכסנדר מתוכה בלבד.כיוון שאין בחומר הראיות כל חיזוק לעדותו של אלכסנדר ככל שהיא נוגעת למעורבותושל שמרלינג יש לקבל את ערעורו של שמרלינג ולזכותו משתי הפרשיות.
יב. השופט מצא: בהיעדר דבר לחיזוק עדותו של אלכסנדר, ביחס למעורבותו בפרשתהעבירות של המערער שמרלינג, אין הרשעתו של שמרלינג יכולה לעמוד. אכן, קשה להלוםשציון חבר לאלכסנדר לביצוע העבירות מבלי לשתף בכך את שמרלינג, וגם נכון הדברש"דבר לחיזוק" די לו כי יחזק את אמינות גירסתו של העד, ואין זה תנאי שיתייחסלדבר ביצועה של העבירה או לנגיעתו של הנאשם לביצועה, עם זאת אין להסיק קיומו של"דבר לחיזוק" מהגיונה הפנימי של גירסת העד שהיא הטעונה חיזוק.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד מ. רובינשטיין לשמרלינג, עו"ד י.שפטל לציון, עו"ד ג. רביד למשיבה. 11.12.96).
ע.א. 90+4629/91/5827 + רע"א 1072/94 - נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מנגד יורשי קלופשטוק ואח'
*רע"א 1072/94 - תחולת חוק ההסדרים במגזר החקלאי על תביעת יורשים לפדיון מניות מורישיהם באגודה חקלאית(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעור של נהריה נתקבל).
א. בין המערערת לבין יורשיהם של חברים באגודה המערערת התנהלו דיונים משפטייםבקשר לסכומים שזכאים היורשים לקבל עבור פדיון מניותיהם של המורישים. בעודהדיונים המשפטיים נמשכים הוחק חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי הקובע כיהליכים בקשר לחובות של אגודות חקלאיות יהיו בהתאם להוראות חוק ההסדרים. הוראתסעיף 7(ב) לחוק מורה על הפסקת ההליכים המתנהלים בבית משפט לגבי "חוב כולל"
כהגדרתו בחוק, והעברתם לדיון בפני משקם, בעל תפקיד הממונה על פי החוק. השאלההמרכזית הינה אם ההסדר שבחוק ההסדרים חל על תביעת היורשים. רק אם התשובה שלכךתהיה שלילית ימשך הדיון בשאלה מה הסכום המגיע ליורשים עבור פדיון מניותיהם שלהמורשים. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי חוק ההסדרים חל גם על תביעת היורשיםלפדיון מניותיהם של המורישים ומכיוון שכך לא פסק בשאלות השנויות במחלוקת ביןהצדדים.
ב. המונח "חוב כולל" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההסדרים ככולל חיובים כספיים שונים,והמסקנה שחבותה של האגודה בפדיון מניות חבריה היא "חוב" במובן החוק מתבקשת הןמלשון החוק והגדרת "חוב" אשר בו, והן מתכלית החקיקה שביסוד חוק ההסדריםוההיסטוריה של החקיקה. באשר ללשון ההגדרה של המונח "חוב" - על פי ההגדרה כאמורמדובר ב"חיוב כספי". בדין הכללי המונח "חיוב כספי" פירושו חיוב לשלם כסף והואכולל חיובים הנושאים אופי חוזי, הוא כולל חיובים שמקורם בפגיעה בזכותו שלפלוני, והוא כולל חיובים שאינם רצוניים ובכללם עילות שמקורן בדיני הנזיקין אובדיני עשיית עושר ולא במשפט וכיוצא באלה. מכך עולה שהחיוב של האגודה לפדות אתמניות חבריה המנוחים נכנס לגדר המונח "חיוב כספי" בדין הכללי. עדיין יש מקוםלהתחקות אחר תכליתו החקיקתית המיוחדת של חוק ההסדרים והאם תכלית זו אינה מחייבתלצקת תוכן אחר, צר יותר, לתוך המונח של חיוב כללי. השאלה היא מהי הפרשנותהנגזרת מתכלית החקיקה. התשובה לכך היא שבמקרה דנא פרשנותו של המונח "חיוב כספי"בדין הכללי מגשימה תכליתו של חוק ההסדרים.
ג. המשיבים טוענים שהואיל ובהוראות חוק ההסדרים יש פגיעה בזכות הקניין,המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרשן בצמצום, והפרשנות על דרךהצמצום תצדיק את קבלת עמדתם שחוק ההסדרים אינו חל על החובות להם הם טוענים.אכן, דברים שנאמרו בפסיקה מבטאים שינוי בנקודת האיזון בין ערכים שונים, בעקבותקבלת חוקי היסוד שעניינם זכויות האדם. שינוי זה משפיע על פרשנות החקיקה, אך איןבו כדי לחולל סטיה מן הכלל היסודי, לפיו יש לפרש דברי חקיקה על פי תכליתם. לכךיש להוסיף שמה שמבקשים התובעים למעשה הוא שמעמדם יהיה יותר טוב ממעמדם של נושיםאחרים של האגודה. אין לומר כי יש דבר מה בזכות החוקתית לקנין המצדיקה העדפה שלהתובעים לעומת אחרים. אדרבה, שווי המניה יגדל עקב החלת חוק ההסדרים על נושיםאחרים, ואין זה סביר שדווקא על יורשי בעלי המניות לא יחול החוק, כך שהם יהנוממנו מצד אחד ולא יהיו כפופים לו מן הצד השני.
ד. יש גם לדחות טענה אחרת של היורשים כי החוק לא חל על ההליכים הנדונים כאן,שכן הסעד שנתבע אינו אלא סעד הצהרתי, שאינו נכלל בגדר המונח "חוב" שבחוקההסדרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור.עו"ד ע. ברנבלום למערערת, עוה"ד י. גבעון וג. שילה למשיבים. 16.12.96).
ע.פ. 3274/94 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס כאשר "הסכמת" המתלוננת באה עקב איומים שקדמו למעשה המיני. *עבירה של הוצאת ילד ע"י הורה מידי אפוטרופסו, ההורה השני, ללא רשות. *חומרת העונש בעבירות אינוס וגרימת חבלה של גבר בגרושתו(מחוזי ת"א - ת.פ. 314/93 - הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת היו נשואים כ-10 שנים ונולדו להם שני ילדים, אשר היובמועדים הרלבנטיים בגילאים 8 ו-5. השניים התגרשו בהסכמה על רקע של מסכת יחסיםקשה שהיתה משולבת באיומים ובאלימות. גם לאחר הגירושין ביקש המערער לשמור על קשר"אפוטרופסי" הדוק עם המתלוננת והמשיך לקיים עמה יחסי אישות בניגוד לרצונה,כשהוא מאלצה לציית לו באיומים, באלימות גופנית ובחטיפת בנם. אחד האישומים מתמקד
בשלשה אירועים אלימים שבגינם הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות של איומים, תקיפהוביצוע מעשה מגונה.
ב. אישום אחר מתייחס לכך כי לאחר שהמערער נטל את בנם בן ה-5 של בני הזוג מגןהילדים בידיעת המתלוננת, המשיך להחזיקו ברשותו במשך 4 ימים רצופים בניגודלרצונה, כאמצעי לאלץ את המתלוננת לציית לדרישותיו לקיים עמו יחסי אישות במלוןמפגשים בהרצליה (להלן: המלון). המתלוננת נכנעה לדרישותיו של המערער בשל חששלשלומו של הבן וקיימה עם המערער יחסי אישות באותו מלון במספר הזדמנויות עוקבות.לכאורה, קויימו יחסי האישות "בהסכמת" המתלוננת, שבפועל שיתפה פעולה עם המערערולא התנגדה התנגדות פיסית, ברם על פי גירסת המתלוננת היה המערער מודע לכךש"הסכמה" לכאורה זו, אינה אלא "כניעה" לאיומים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערבגין מעשים אלה בעבירות אינוס, סחיטה באיומים וחטיפה ממשמורת והדחה בחקירה בשלאיומים שהביאו את המתלוננת לבטל תלונה שהגישה קודם לכן בקשר לחטיפת הבן.
ג. אישום נוסף מתייחס לאירועים שבהם הסיע המערער את המתלוננת למקום מבודדוהיכה אותה קשות, בעל אותה מיד לאחר הכאתה, היכה אותה למחרת היום כדי שתפסיקמגעיה עם גבר נשוי שהמערער לא היה מוכן להשלים עם קיומם. בגין מעשים אלה הרשיעביהמ"ש את המערער בעבירות של תקיפה ואיומים, אינוס ומעשי סדום. אישומים נוספיםמתייחסים להטרדות טלפוניות שהטריד המערער את המתלוננת ושתיים מחברותיה בקשרלעדויות ולעדים שעמדה התביעה להשמיע במשפטו. ביהמ"ש גזר למערער 6 שנים מאסרבפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ד. סעיף 373(א) לחוק העונשין קובע כעבירה את "המוציא, במעשה או בפיתוי, קטיןשלא מלאו לו 16 שנים... ממשמורתו של אפוטרופסו על פי דין בלי הסכמתהאפוטרופוס". הסניגור טוען כי לצרכי הרשעה לפי סעיף זה על התביעה להוכיח שמעשההחטיפה התבצע "תוך אי שיתוף פעולה מצד הקרבן הנחטף". המערער מבקש ליישם אתהגדרת המושג "חטיפה" שבסעיף 369 לחוק העונשין לעניין משמעות העבירה הקבועהבסעיף 373(א) אך אין לעשות כך. האיסור לפי סעיף 373 אינו נוקט במושג "חטיפה".לשונו של הסעיף נוקטת בדיבור "להוציא" ומשמעותו הלשונית של הדיבור אינה כוללתהוצאה "בעל כורחו" של מי ש"מוציאים" אותו. הכוונה כאן היא הרחקה אל מחוץ למסגרתשבה צריך הקטין להימצא, הוצאה כפשוטה ולא מעבר לכך.
ה. טענה אחרת בפי הסניגור שסעיף 373 מתייחס להוצאת ילד ע"י הורה מחזקתו שלהורה אחר, כאשר קיים פס"ד של הערכאה מוסמכת כי משמורתו של הקטין נתונה לאותוהורה, ואין די בעניין זה בהסכמה "פרטית" שהושגה בין ההורים לבין עצמם כבמקרהשלפנינו. גם טענה זו דינה להידחות. די בהוצאה ממשמורת שעליה הסכימו ביניהם שניהאפוטרופוסים העתידיים של הקטין כדי להחיל את האיסור שבסעיף 373.
ו. באשר לעבירות האינוס והסחיטה בבית המלון - טענת הסניגור היא שלא היה מקוםלתת אמון לגירסת המתלוננת שלא הסכימה מרצונה החופשי לקיום יחסי האישות. ברם,ביהמ"ש המחוזי אימץ את גירסת המתלוננת ובכך אין להתערב. הגירסה מדברת על השלמהעם קיום היחסים והמפגשים במלון על רקע חששה של המתלוננת מפני נקיטה באלימות מצדהמערער. בנסיבות אלה אין להפריד בין האלימות והאיומים שהפגין המערער לבין"ההסכמה" שבאה בעקבותיהם ומכוחם. אכן, האלימות והאיומים שהביאו ל"הסכמתה" שלהמתלוננת לקיום יחסי האישות עם המערער לא ננקטו ב"צמוד" לקיום היחסים, אלאבמועד מוקדם יותר, ויחסי המין גופם קויימו ללא נקיטה באלימות וכאשר המערערמפגין כלפי המתלוננת רוך ואהבה, אך אין באלה כדי לשנות את העובדה שההסכמה"הבסיסית" לקיום היחסים הושגה באלימות ובאיומים.
ז. באשר לעבירה של הטרדת עד - זו באה לכלל ביטוי בסידרה של התקשרויותטלפוניות אל המתלוננת על אף סירובה לשוחח עם המערער. נסיון להדחת עדים בא לכללביטוי בשיחות טלפון שקיים המערער מבית המעצר עם חברתה של המתלוננת שבמסגרתה דרשממנה, באיומים והטלת אימה, להעביר מסר "מפחיד" לעדי התביעה. הסניגור טוען כימטרת פניותיו של המערער למתלוננת היתה לברר את שלום הילדים ללא קשר להיותה עדתהתביעה במשפטו. טיעון זה אינו מתיישב עם התמונה המצטיירת מעדותה של המתלוננת.משהיתה המתלוננת לעדת התביעה המרכזית, היה על המערער להימנע מכל מגע עמה,ובמיוחד כך הם פני הדברים כשהעבירות המיוחסות לו נעוצות בתלונתה של המתלוננתעצמה. אשר לנסיון להדחת עדי תביעה - ניתן לראות בשיחות הטלפוניות שקיים המערערעם עדות התביעה משום נסיון להדחת עדי התביעה.
ח. אשר לעונש - טענות הסניגור הינן כי יש לבחון ולהעריך את התנהגות המערערבאספקלריה של "מריבת אוהבים" בין בני זוג שהגירושין לא הפרידו ביניהם, ולאלהתייחס למערער כאל עבריין נוקשה הכופה את רצונו על הזולת באלימות ובאיומים.אין לקבל גישה זו. סכסוך בין בני זוג, אינו יכול לשמש צידוק לנקיטה באלימותובאיומים נגד בן הזוג האחר, לחטיפת ילדיהם של בני הזוג, ולשיעבוד בן הזוג לקיוםיחסי אישות - לאחר הגירושין - באיומים ממשיים של פגיעה גופנית חמורה במי מבניהמשפחה. נקיטה באלימות ובאיומים נגד בן זוג - לרבות בן זוג לשעבר - וגרירתילדים ובני משפחה אחרים למעגל האלימות, מהווים מעשים שחומרתם עולה על זוהמאפיינת אותם דרך כלל כאשר הם מבוצעים כלפי "זרים".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט קדמי.עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 9.12.96).
בג"צ 94+6544/95/4574 - יהודה אשתמקר ואח' נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*דחיית בקשה של מתגייסים להתקבל למשטרה משום שקרובי משפחתם מה"מעגל הראשון" הינם עבריינים(העתירות נדחו).
א. שלשה עותרים (בשתי העתירות) ביקשו להתגייס למשטרה ובקשתם נדחתה מן הטעםשקרובי משפחתם מן המעגל הראשון הינם עבריינים פעילים ובעלי עבר פלילי. העותריםטוענים כי אסור לפקוד על העותרים את עוונות קרובי משפחתם, ולו קרובים מן הדרגההראשונה הם. לפני שמיעת העתירות ניתן פסה"ד בבג"צ 4360/94 (סביר מ"ז 326 - פרשתטאטור) בו נפסק כי לעניין גיוסו של פלוני רשאית המשטרה להביא במניין שיקוליה אתמעורבותם של קרובי אותו פלוני בפלילים. באותו פס"ד העלה בג"צ בפרוטרוט אתהשיקולים מזה ומזה. העתירה בעניין דנא נדחתה.
ב. אין מקום לסטות מן ההלכה שנקבעה בפרשת טאטור. עם זאת, בפרשת טאטור הסתייםפסה"ד בקביעה שעל המשטרה לבדוק לעמקו כל עניין לגופו שמא ניתן לגייס את פלונילשירות המשטרה תוך הטלת מגבלות אלו ואחרות הנדרשות מתוך השתייכותו למשפחה בה ישעבריינים. בענייננו נתבקשה המשטרה לבדוק את עניינו של כל אחד מן העותרים. מתוךתצהיר תשובה משלים של המשטרה עולה שהיא שקלה את ענייניהם של העותרים אחד לאחד.אשר לשניים מן העותרים לא מצאה המשטרה אפשרות לגייס אותם בשים לב לנסיבותיהםהספציפיות ואילו לאחד העותרים אומרת המשטרה כי ניתן לשקול את עניינו שוב, אךכעת אין מגייסים אנשים למשטרה ואם ייפתחו תקנים לגיוס והעותר עדיין יביע רצונולהתגייס תיערך בדיקה מחודשת.
ג. ב"כ של אשתמקר טוען כי בעניינו אין מדובר כלל בגיוסו למשטרה אלא בפיטוריומן המשטרה ועל כן לא היתה המשטרה מוסמכת לפעול כפי שפעלה. טענה זו אין לקבלה.מסתבר כי המשטרה היתה נתונה בסד של מועדי גיוס, ועל כן קיבלה את העותר ביןשורותיה בהליך מזורז ומקוצר. היא החתימה את אשתמקר על הצהרה בה הצהיר עותר זה
כי ידוע לו שלא סיים את הליכי הגיוס "ואם אמצא בלתי מתאים לשירות מסיבהכלשהי... יופסק שירותי ולא תהיינה לי כל טענות כלפי משטרת ישראל". לאחר שאדםחותם על הצהרה מעין זו, שנתבקשה בתום לב, אין הוא יכול לבוא ולהתכחש לחתימתוכמו לא היתה. ראוי הוא העותר, איפוא, שיראו אותו כמי שמבקש להתגייס למשטרהוממילא חלה עליו הילכת טאטור. אכן, אילו עבר זמן רב מאז החתימה על ההצהרה ועדלהחלטה שלא לקבלו למשטרה, אפשר שהיה מקום לטענת העותר בנסיבות מסויימות. אולם,בענייננו הודע לו על החלטה שלא לגייסו כאשר לא חלפו אלא כ-6 שבועות מאז גוייס.בנסיבות אלה דין טענתו להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין. עו"דאילן מאוטנר לאשתמקר, עו"ד דן יקיר לעותרים האחרים, עו"ד גב' נורית אלשטייןלמשיבים. 18.12.96).
ע.א. 1552+1683/95 - יהודה סלמה ואח' נגד משה שרון ואח'
*הפרת הסכם(מחוזי חיפה - ה.פ. 849/93 - הערעור נתקבל).
א. בחברה משפחתית - חברת נקניק חיפה, מעדני כרמל בע"מ (להלן: החברה) - היובעלי השליטה האחים יהודה ועזרא סלמה. במהלך שנת 1992 נתגלעו סכסוכים בין עזראויהודה שהגיעו לערכאות ובין הצדדים גובש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד (להלן:הסכם עזרא יהודה). ההוראות הרלבנטיות בהסכם קבעו כי עזרא מוכר ליהודה את מחציתהון מניות החברה שבבעלותו, שתשלום התמורה יתבצע בעשרה תשלומים, שטר העברתהמניות חתום הופקד בידיו של נאמן וימסר ליהודה לאחר תשלום מלוא התמורה, יהודההתחייב לגרום לביטול ערבות עזרא לחוב של החברה בבנקים תוך שלשה חודשים.
ב. כעבור מספר חודשים נערך הסכם בין יהודה לשרון (להלן: הסכם יהודה שרון)שקבע כי שרון קונה את מחצית הון מניות החברה שעזרה מכר ליהודה, שרון התחייבלשלם את תמורת המניות תוך 30 ימים או בפריסה של 12 חודשים, שרון אישר כי ידועלו תוכנו של הסכם עזרא יהודה וכי אם לא תתאפשר רכישת מניות עזרא ע"י יהודה,מסיבות שאינן תלויות ביהודה, לא יחשב הדבר כהפרת חוזה מצד יהודה. סעיף 23 להסכםיהודה שרון קבע כי "כל צד יתן ערבויות ובטחונות לבנקים... לשם קבלת אשראי,שיהיה דרוש למימון פעילות החברה, ותוך 3 חודשים... ידאגו הצדדים לכך שהיקףהערבויות והבטחונות שכל צד יתן יהיה שווה לאלה שינתנו ע"י הצד האחר". ביום27.4.93 התקיימה אסיפה כללית של בעלי המניות בה הוחלט לקבל את התפטרותו של עזראמהנהלת החברה ולמנות תחתיו את שרון. פרוטוקול מישיבה זו הופקד בידיו של נאמןואמור היה להמסר לידיו של שרון, לאחר שחרורו של עזרא מערבויות שנתן לטובתהחברה. בחודשים העוקבים העמיד שרון ערבויות לטובת החברה, אך לא בסכום מספיקבכדי להשוות את סכום הערבויות שניתנו מצידו של יהודה.
ג. ביום 20.7.93 שלח ב"כ של שרון מכתב ליהודה ובו נטען כי בעת המו"מ על סעיף23 הנ"ל הוסכם בין הצדדים כי נוסח הסעיף יסומן כסעיף 23(א) ואליו יתווסף סעיףקטן (ב) שיקבע כי סעיף 23(א) יכנס לתוקפו רק לאחר שהמניות שקנה יהודה מעזראיועברו על שמו של שרון. ב"כ של יהודה הכחיש מכל וכל קיומה של הסכמה מעין זו.כעבור שבוע הודיע ב"כ של יהודה לשרון על ביטול ההסכם מאחר ולא העמיד בטחונותמספיקים לבנקים כמתחייב מסעיף 23. יהודה לא קיים את התחייבותו על פי הסכם עזראיהודה לשחרר את עזרא מערבויותיו, וביום 29.7.93 הודיע לו עזרא על ביטול ההסכםביניהם. יהודה ועזרא התקשרו בהסכם חדש, עזרא תפס את מקומו בניהול החברה ושרוןהודח מתפקידו כמנהל. שרון פנה לביהמ"ש בבקשה להצהיר כי הסכם יהודה שרון עומד
בתקפו וכי הושמט מנוסח החוזה התנאי שלפיו איזון הערבויות ייעשה רק לאחר העברתהמניות על שמו של שרון.
ד. ביהמ"ש המחוזי ביסס את פסק דינו על פרשנות נוסחו הקיים של סעיף 23, בציינוכי לפי פירוש זה חובת מתן הערבויות ע"י שרון אינו מותנה בהעברת המניות על שמו.אולם, כדי להגיע לאומד דעת הצדדים להסכם, יש ללכת מעבר למילה הכתובה ולהיעזרבנסיבות העובדתיות. כך הגיע השופט למסקנה שהצדדים התכוונו להחליף את הבטחונותשנתן עזרא באלה שיתן שרון וכי החלפת הבטחונות היא פועל יוצא של שינוי הבעלותבמניות, ולפיכך, כל עוד לא הועברו המניות ע"ש שרון אין הוא חייב לתת אתהערבויות. כיוון שביהמ"ש הגיע למסקנה זו, לא דן עוד בטענתו של שרון שהושמטמההסכם סעיף המחייב ביחסים ביניהם. עם זאת נמנע השופט מלצוות על אכיפת ההסכםוקבע כי לשרון עילה לתביעת פיצויים ו"הזכות להגיש הליך נפרד לשומת נזק זהולחיובם של המשיבים (עזרא ויהודה) בתשלומו". יהודה מלין על פרשנותו של ביהמ"שלסעיף 23 והוא טוען כי שרון הוא שהפר את ההסכם ואילו עזרא מערער על אותו חלק שלפסה"ד שניתן לפרשו כאילו עומדת לשרון תביעה לפיצויים נגדו. ערעורו של יהודהנתקבל ומכיוון שכך לא היה עוד טעם לדון בערעורו של עזרא.
ה. על פי נוסחו של סעיף 23 צריך שרון להשוות את הערבויות והבטחונות שיתן לאלהשל יהודה תוך 3 חודשים, ללא כל תלות במועד רישום הבעלות במניות על שמו של שרון.אילו התכוונו הצדדים כי איזון הערבויות יותנה בהעברת המניות לא היה דבר יותרפשוט מאשר לציין זאת בהסדר. גם נסיבות העיסקה מצביעות לכאורה על כך שלא היתהכוונה להתנות את חובת איזון הערבויות בהעברת המניות על שמו של שרון. יהודההתחייב לשחרר את עזרא מהערבויות שנתן לטובת החברה תוך שלשה חודשים, בעוד שיהודההיה אמור לקבל את הבעלות במניות רק לאחר סיום התשלומים לעזרא כעבור 10 חודשים.שרון עצמו לא היה זכאי לרישום המניות על שמו עד שימלא את חיוביו הכספיים והואהעדיף לשלם את תמורת המניות ב-12 תשלומים. כך שאין יסוד לסברה ששרון התחייבלאזן את הערבויות תוך 3 חודשים בתנאי שיושלם רישום המניות על שמו.
ו. סעיף 25(א) לחוק החוזים מורה כי חוזה יפורש על פי אומד דעתם של הצדדים. עלהשופט להקפיד לבל יימצא מגשים את כוונתו שלו למה שראוי היה שהצדדים יסכימו,ויזנח את כוונת המתקשרים. בענייננו, שרון עצמו לא טען כלל כי סעיף 23 בנוסחוהקיים מבטא דבר מה אחר מכפי שמעיד פשוטו של הכתוב, אלא טען שהיה סעיף נוסף שלאנכלל בחוזה. כיוון שכך היה צריך ביהמ"ש לקבוע אם היה או לא היה סעיף נוסף ולאלפרש את סעיף 23 פירוש שהצדדים לא ביקשו לאמצו.
ז. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בטענתו של שרון שהיתה הסכמהמפורשת להוסיף פיסקה נוספת להסכם, טענה שלא נדונה כלל ע"י ביהמ"ש המחוזי. נוכחהתוצאה האמורה ממילא מתבטלת הקביעה בפסה"ד ככל שהיא נוגעת לעזרא.
(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד מנחם לוינסוןליהודה סלמה, עו"ד רפאל נבט לשרון, עו"ד י. כרמי לעזרא. 8.12.96).
בג"צ 4676/94 - מיטראל בע"מ ואח' נגד הכנסת ואח'
*תקפותו של חוק ייבוא בשר המגביל את חופש העיסוק בכך שהוא מתנה הענקת רשיון יבוא בקבלת תעודת הכשר לבשר. *פיסקת ההתגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק, המעניקה סמכות לכנסת לחוקק חוק הפוגע בחופש העיסוק(העתירה נדחתה).
א. לאחר שינויים במדיניות הייבוא של בשר, כאשר הייבוא הבלעדי ע"י הממשלהנפסק, ולאחר מספר עתירות לבג"צ ע"י העותרת בעניין קבלת רשיונות לייבוא בשר לאכשר, ופסיקתו שיש להעניק לעותרת רשיונות, חוקקה הכנסת את חוק ייבוא בשר קפואהקובע כי "לא ייבא אדם בשר אלא אם כן קיבל לגביו תעודת הכשר...". התניית ייבואבשר בתנאי שיהיה הכשר, מגבילה את חופש העיסוק, אך חקיקה זו של הכנסת התקבלה
ברוב של למעלה מ-60 חברי כנסת, כך שהחוק עונה על פיסקת ההתגברות שבחוק יסוד:חופש העיסוק, הקובעת "תוקפו של חוק חורג... הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיהתקפה... אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף עלאף האמור בחוק יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום 4 שנים מיום תחילתו, זולתאם נקבע בו מועד מוקדם יותר". בחוק ייבוא בשר שהוא חוק חורג ונתקבל כאמור ברובשל למעלה מ-60 חברי כנסת נאמר במפורש כנדרש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמורבחוק יסוד: חופש העיסוק". העותרים העלו שתי טענות עיקריות: האחת, כי פיסקתההתגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק, אין בכוחה להעמיד הגנה לחוק חורג הפוגעבעקרונות היסוד הנזכרים בפיסקת העקרונות של חוק יסוד: חופש העיסוק; והשניה, כיאם חוק חורג פוגע לא רק בחוק יסוד: חופש העיסוק, אלא גם בחוק יסוד: כבוד האדםוחירותו, אין החוק החורג תופס, באשר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בו פיסקתהתגברות כאמור. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענה הראשונה - מגמתה של פיסקת ההתגברות היא להעניק למחוקק אפשרותלהגשים באמצעות חקיקה יעדים חברתיים ופוליטיים, בלא חשש שהחקיקה תעמוד בבחינהשיפוטית ותמצא לא חוקתית ובטלה. באמצעות פיסקת ההתגברות נשמר מעמדו של חוקיסוד: חופש העיסוק, כהוראה חוקתית על חוקית, ועם זאת מוכר כוחו של המחוקק לפגועבחופש העיסוק. גם אם נניח, מבלי להכריע בדבר, כטענת העותרים, כי קיימים עקרונותיסוד אשר חוק חורג אינו יכול לפגוע בהם, הרי אלה הם עקרונות יסוד למטרות אשר כלהמבנה החוקתי שלנו, לרבות חוקי היסוד עצמם, מושתתים עליהם, ואשר הפגיעה בהם היאמהותית וקשה. זה אינו המקרה שלפנינו. הפגיעה בחופש העיסוק היא מוגבלת, שהריפתוחה בפני העותרות האפשרות לייבא בשר כשר, ללא צורך ברשיונות ייבוא.
ג. אשר לשאלה אם על פי פיסקת ההתגברות המצוייה בחוק יסוד: חופש העיסוק, יכוללהתקבל חוק חורג הפוגע גם בזכות אדם המעוגנת בחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו -העותרים טוענים כי חוק ייבוא בשר פוגע בשורה של זכויות הנובעות מחוק יסוד: כבודהאדם וחירותו. גם בהנחה שצודקים העותרים בכך, מבלי לקבוע כי אכן כך הדבר, איןלפסול את חוק ייבוא בשר. פרשנות חוקתית ראוייה צריכה מחד גיסא להתחשב בכךשפיסקת ההתגברות מצוייה בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואינה מצוייה בחוק יסוד: כבודהאדם וחירותו, אך מאידך גיסא היא צריכה להתחשב בכך שקיומה של פיסקת ההתגברותבחוק יסוד: חופש העיסוק, יש לה השלכות על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלקממכלול הנורמות החוקתיות.
ד. פרשנות ראוייה צריכה להעניק הגנה חוקתית לחוק החורג, הפוגע גם בזכויותהמעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם מתקיימים שלשה תנאים מצטברים אלה:הפגיעה בזכויות האדם האחרות היא תוצאת לוואי המתבקשת באופן טבעי מהפגיעה בחופשהעיסוק; הפגיעה בחופש העיסוק היא הפגיעה העיקרית ואילו הפגיעה בזכויות האדםהאחרות היא משנית; הפגיעה בזכויות האדם האחרות, כשלעצמה, אינה בעלת עוצמהממשית. תנאים אלה מתקיימים בענייננו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, אור, חשין, זמיר,גב' שטרסברג-כהן, טל, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד רנאטו יאראק וגב'הלה קרן לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 25.11.96).
ע.א. 5068/91 - רמ"ט בע"מ נגד שעפרני ניסים ואח'
*הבהרת פס"ד וקביעה כי כאשר בערעור מתבטל חיוב של הערכאה הראשונה יש להשיב את מה ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (הבקשה נתקבלה).
בפסק דינו של ביהמ"ש העליון נתקבל ערעור ונקבע כי פסה"ד שלביהמ"ש המחוזי יתוקן "על ידי ביטול החיוב בגין ירידת ערך הדירות ואנו מוריםכן". מחלוקת נטושה בין הצדדים אם את הסכום נשוא החיוב יש להחזיר עם או ללא
הצמדה וריבית כחוק. הוגשה בקשה להבהרת פסה"ד וביהמ"ש קבע כי משהתבטל חיוב כספילאחר שבוצע - יש להחזיר את הסכום ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיוםהתשלום ועד ליום ההחזרה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד א. מזרהלמערערת, עו"ד מ. ניתאי למשיבים. 24.12.96).
בש"א 8644/96 - שמעון סגל נגד מנכ"ל משרד הפנים ואח'
*מערער יכול לערער על אי קבלת ערעור לרישום ואין המשיב יכול לערער על קבלת ערעור לרישום אלא בפני ההרכב שידון בערעור (בקשה להורות שלא לקבל ערעור לרישום - הבקשה נדחתה).
בקשה זו מתבססת על תקנה421 לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנה פותחת בפני מערער דרך להביא לשופט שאלה אםערעור שהוגש ממלא או אינו ממלא אחר ההוראות שבתקנות, אך זאת רק אם הערעור לאהתקבל לרישום. תקנה זאת אינה חלה במקרה שלפנינו. ראשית, מפני שהערעור כן התקבללרישום; ושנית, מפני שהבקשה מוגשת ע"י המשיב ולא ע"י המערער. די בכך כדי לדחותאת הבקשה. אכן, אין בכך כדי לחסום את דרכו של המבקש להעלות מחדש את השאלה אםמדובר בערעור בזכות או בערעור ברשות בפני ההרכב שידון בערעור.
(בפני: השופט זמיר. 29.12.96).
ע.פ. 2696/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של התעללות בקטין כאשר האב גזר לילדים בעת שינתם אחת מפאותיהם (הערעור נדחה).
על רקע מחלוקת באשר לחינוך בניו, גזר המערער, בעת ששניילדיו, בני 10 ו-7, ישנו שנת ישרים, את אחת הפאות של כל אחד מהילדים. על כךהורשע המערער בהתעללות בקטין ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירותו-9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. "אב הגוזר אתאחת מפאות ילדיו הקטנים, בנסיבות כפי שהתרחשו בעניין שלפנינו, עושה מעשההתעללות. נתקיימו במערער הרכיבים העובדתיים והנפשיים של העבירה. העונש שהוטל עלהמערער אינו חמור באופן המצדיק התערבותנו". (ראה דנ"פ 9003/96 להלן).
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עזראיצחקי למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 28.11.96).
דנ"פ 9003/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף על הרשעה בהתעללות בקטין עקב גזירת אחת מפאות הילדים (הבקשה לדיון נוסף נדחתה).
על דחיית ערעורו של העותר בע.פ. 2696/96 (ראהלעיל) הגיש העותר בקשה לדיון נוסף כאשר הוא סומך את בקשתו על שתי טענות:שהעובדות שבביצוען הורשע אינן מהוות עבירה; שביהמ"ש לא היה רשאי שלא לנמק אתפסק דינו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
לעניין הטענה הראשונה - העותר טוען כי המעשה שבו הורשע, אירע עקב מחלוקתבינו לבין אשתו הנוגעת לאופן חינוכם הדתי של הילדים, לאחר שזו גילחה, בניגודלדעתו, את שיער ראשם והשאירה את פאותיהם בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע וביהמ"שהעליון אישר ש"בנסיבות כפי שהתרחשו" ביצע העותר מעשה של התעללות נפשית בילדים.מדובר בממצא עובדתי גרידא, שנקבע על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה (שלא פורטובפסק דינו של ביהמ"ש העליון). נמצא שאין מדובר בסתירה בין הלכות שונות ואף לאבקביעת הלכה קשה או חדשה המצדיקה דיון נוסף. אשר לעניין ההנמקה - אין חולקיןשפסה"ד שלערעור צריך שיהיה מנומק, אך מידת ההנמקה תלוייה בנסיבות העניין. במקרהשלפנינו, לא זו בלבד שביהמ"ש לא קבע הלכה שאין לנמק פס"ד, אלא שפסה"ד היה מנומקאם כי בקצרה. השאלה אם ביהמ"ש היה צריך בנסיבות העניין ליתן הנמקה יותר מפורטתאינה ראוייה לקיום דיון נוסף.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עזרא יצחקי לעותר. 24.12.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 8662/96 - השגות דיוניות מקומן בערעור ואינן עילה לפסילת שופט ...............322 ─* ע.א. 1725/94+רע"א 1724/94 - ריבית והצמדה על פיצויים לפי חוק פיצוי ─ מפוני סיני כאשר התובע סירב בשעתו מטעמים ─ עקרוניים לקבל פיצויים ...............................322 ─* ע.פ. 1747/93 - הרשעת קטין ברצח על יסוד הודאות שמסר לחוקריו. *חומרת ─ העונש של קטין בעבירת רצח ........................................323 ─* ע.א. 5746/91 - החוק לאיסור העלאת ארנונה לשנת 1990 אינו חל על מפעל ─ שהיה בתחום מועצה איזורית ובמהלך השנה סופח למועצה ─ מקומית ..........................................................324 ─* בג"צ 8259/96 - סמכות מפקד כוחות צה"ל לשנות בצו הוראה בדבר שינוי מקום ─ מעצרו של עצור לפי צו מעצר מינהלי ................................325 ─* ע.פ. 4938+5036/94 - התנאים הנדרשים כדי ששותף לעבירה יהפך ל"עד מדינה" ─ לעניין הצורך בסיוע לעדותו במקום דבר לחיזוק. *הרשעה ─ ב"קשר" וב"עיסקה אחרת" בסמים כשהקשר ליבוא סמים לא יצא ─ לפועל. *ניתן לקבוע כי "חומר" שנעשתה בו עיסקה הינו "סם ─ מסוכן" על סמך ראיות נסיבתיות מבלי שהחומר נבדק. *עקרון ─ אחידות הענישה בעבירות סמים ..................................326 ─* ע.א. 90+4629/91/5827+רע"א 1072/94 - תחולת חוק ההסדרים במגזר החקלאי על תביעת ─ יורשים לפדיון מניות מורישיהם באגודה חקלאית ..328 ─* ע.פ. 3274/94 - הרשעה בעבירות אינוס כאשר "הסכמת" המתלוננת באה עקב איומים ─ שקדמו למעשה המיני. *עבירה של הוצאת ילד ע"י הורה מידי ─ אפוטרופסו, ההורה השני, ללא רשות. *חומרת העונש בעבירות ─ אינוס וגרימת חבלה של גבר בגרושתו ................................329 ─* בג"צ 94+6544/95/4574 - דחיית בקשה של מתגייסים להתקבל למשטרה משום ─ שקרובי משפחתם מה"מעגל הראשון" הינם עבריינים .............331 ─* ע.א. 1552+1683/95 - הפרת הסכם ...................................................332 ─* בג"צ 4676/94 - תקפותו של חוק ייבוא בשר המגביל את חופש העיסוק בכך ─ שהוא מתנה הענקת רשיון יבוא בקבלת תעודת הכשר לבשר. ─ *פיסקת ההתגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק, המעניקה סמכות ─ לכנסת לחוקק חוק הפוגע בחופש העיסוק ..............................333 ─* ע.א. 5068/91 - הבהרת פס"ד וקביעה כי כאשר בערעור מתבטל חיוב של הערכאה ─ הראשונה יש להשיב את מה ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ..........334 ─* בש"א 8644/96 - מערער יכול לערער על אי קבלת ערעור לרישום ואין המשיב יכול ─ לערער על קבלת ערעור לרישום אלא בפני ההרכב שידון בערעור ..........335 ─* ע.פ. 2696/96 - הרשעה בעבירה של התעללות בקטין כאשר האב גזר לילדים בעת ─ שינתם אחת מפאותיהם ..............................................335 ─* דנ"פ 9003/96 - דחיית בקשה לדיון נוסף על הרשעה בהתעללות בקטין עקב גזירת ─ אחת מפאות הילדים ................................................335 ──