ע.א. 5957/92 (רע"א 6754/93) - עו"ד יהושע באום כמפרק האחים גולדשטיין... בע"מנגד אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח'
*חובות מס רכוש וארנונה של חברה בפירוק שרשויות המס רשאיות להתנות תשלומם כתנאי למתן אישור העברה לרשם המקרקעין. *שאלות שניתנות לבירור כבקשות למתן הוראות במסגרת תיק פירוק(ערעור וערעור נגדי - ערעור של מס רכוש נתקבל וכל הערעורים האחרים נדחו).
א. השאלה העומדת לדיון ולהכרעה מתייחסת לחוב ארנונה לעיריה ולחוב מס רכושלמשרד האוצר, שחבה חברה בפירוק על נכס מקרקעין לתקופה שלפני מתן צו הפירוקולאחריו. השאלה התעוררה בהקשר להעברת זכויות חכירה בנכס של האחים גולדשטיין(בפירוק) לרוכש הנכס, אשטרום. על מנת לרשום את זכויות החכירה שרכשה אשטרוםבנכס, נדרשה המצאת אישורי העיריה ושלטונות המס בדבר תשלום ארנונה ומס רכוש.משלא הומצאו האישורים ע"י המפרק, כמתחייב מחוזה המכר, הגישה אשטרום נגד המפרקואחרים בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן הוראות למפרק להמציא את האישורים. את אלה ניתןהיה לקבל רק נגד סילוק חובות המס והארנונה והמפרק סבר שאין הוא חייב לסלק חובותאלה. סגן הנשיא וינוגרד קבע כי "החובות שהתגבשו לפני מועד הפירוק דינם כדין כלחוב של חברה בפירוק והעיריה נושה על פיהם ככל נושה אחר... חובות מיום הפירוקואילך הם חובות של המפרק ועליו לפורעם". ביהמ"ש כרך בהחלטתו גם את נושא מסהרכוש באומרו כי קביעתו בעניין הארנונה חלה גם על מס הרכוש.
ב. לאחר מתן ההחלטה פתחה אשטרום בהליכי בזיון ביהמ"ש וביקשה לאכוף על המפרקלמלא אחר החלטתו של הנשיא וינוגרד. המשנה לנשיא לויט דחה את הבקשה. על החלטתהנשיא וינוגרד הוגש ערעור ע"י המפרק ועל החלטת השופט לויט הוגשה בקשת רשותערעור ע"י אשטרום. בערעור הוחלט כי על המפרק לשלם את מס הרכוש החל על הנכס הןמלפני מתן צו הפירוק והן זה החל לתקופה של לאחר מתן צו הפירוק, ואילו באשרלחובות העיריה אושר פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי כי על המפרק לשלם את הארנונה החלהעל הנכס לתקופה שלאחר מתן צו הפירוק ואילו החוב לתקופה שלפני מתן צו הפירוקדינו כדין כל חוב אחר לגבי המפרק.
ג. ב"כ המדינה טען כי נפלו פגמים בהליך שנתקיים שגרמו לקיפוח המדינה, בכלהנוגע למס הרכוש. לדעתו, ההליך בביהמ"ש המחוזי נפתח בבקשה למתן הוראות שהוגשהע"י אשטרום והמדינה לא הוזמנה לדיון. כן טענה המדינה כי ההליך של בקשה למתןהוראות אינו הליך מתאים לבירור השאלות בביהמ"ש המחוזי. לגופו של עניין נטען כיאין שלטונות המס חייבים ליתן את האישור כל עוד לא שולם חוב מס הרכוש, היוצרשעבוד ראשון על הנכס עליו הוא חל. אכן, לא כל מחלוקת ראוייה להתלבן במסגרת בקשהלמתן הוראות במסגרת תיק פירוק, אך אין בטענה זו כדי לפסול את הדיון עצמובביהמ"ש המחוזי. לא כן לגבי הטענה בדבר קיפוח המדינה שלא נשמעה בביהמ"ש המחוזיורק עם הגשת הערעור נודע לה על ההחלטה. אולם, גם המדינה אשמה בכך ומכל מקוםמדובר בשאלה משפטית טהורה שניתן להכריע בה בערעור.
ד. לגופו של עניין - על החובות למס רכוש חל סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה),שלפיו מסים מהווים שעבוד ראשון על הקרקע. כך מבסס החוק את מעמדם של שלטונות המסעל פני נושים אחרים ביחס לקרקע במקרה של פשיטת רגל או שניתן צו פירוק. סעיף11א(1) קובע כי "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין".פועלה של הוראה זו הוא במישור המהותי שהרי הוא מקנה לרשות זכויות קנייניותעדיפות בנכס. לפיכך צודק ב"כ המדינה שאין על שלטונות המס לתת את האישור להעברהשל הנכס אלא אם ישולמו ע"י המפרק חובות מס רכוש הן לתקופה שלפני מתן צו הפירוקוהן לתקופה שלאחר מתן צו הפירוק.
ה. אשר לארנונה - אין העיריה טוענת נגד אותו חלק של ההחלטה המתייחס לחובהארנונה לתקופה שעד למועד צו הפירוק, לגביו נקבע כי הוא מהווה חוב ככל חוב שלהחברה בפירוק. כמו כן אין העיריה טוענת שארנונה היא בגדר מס וכי חוב הארנונה
הוא בעל עדיפות ויוצר שעבוד. העיריה סומכת טענותיה על סעיף 324(א) לפקודתהעיריות שלפיו "לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפניהרשם... תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה...סולקו במלואם...". אל מול הוראה זו ניצבת מערכת חוקים המתייחסת ספציפית לחובותפושטי רגל וחובות בפירוק שתכליתם הוא שוויון בין הנושים. בעימות שבין שתימערכות אלה הדין הוא כפי שנפסק כי חובות שנוצרו לפני שהחלו הליכי הפירוק הינםככל חוב אחר, ואילו חוב ארנונה שנוצר לאחר צו הפירוק שאינו "חוב בר תביעה" עלפי דיני הפירוק, חלות עליו הוראות החוק שמכוחן רשאית העיריה להתנות את מתןהתעודה בסילוק החוב שלאחר הפירוק ע"י המפרק.
ו. לעניין זה אין נפקא מינה אם נכסי החברה בפירוק הוקנו למפרק או לא הוקנולמפרק. הוא החייב בארנונה לתקופה שלאחר מתן צו הפירוק. לעניין הארנונה - הבעלותהרבלנטית הינה כהגדרת סעיף 1 לפקודת העיריות לאמור "'בעל' - לרבות אדם המקבל,או הזכאי לקבל הכנסה מנכס או שהיה מקבלה אילו הנכס היה נותן הכנסה...". הגדרהזו רחבה דיה כדי ליצור את זיקת הבעלות הדרושה בין המפרק לבין הנכס לצורך דיניהארנונה ובמיוחד לעניין הסעיף 324(א) לפקודת העיריות הדורש תעודה המעידהשהחובות המגיעים לעיריה מבעל הנכס סולקו. אשר לשאלה אם המפרק הוא "מחזיק" שעליורובצת חובת תשלום הארנונה - שאלת השימוש בנכס אינה רלבנטית בהקשר זה, שכן לפיסעיף 1 לפקודת העיריות מחזיק הוא מי ש"מחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכלאופן אחר". המחזיק בנכס הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" ובענייננו המפרק הואבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.3.12.96).
בג"צ 406+785/96+326+351+379 - יוסף כספי ואח' נגד הממונה על ההגבלים העסקייםואח'
*מבחן הסבירות של החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים לתקן ולשנות קביעה קודמת שהסדרים מסויימים מהווים הסדרים כובלים(העתירות נדחו בעיקרן).
א. הממונה על ההגבלים העסקיים קבע, על פי סמכותו בחוק ההגבלים העסקיים, כי"הסכמי הבלעדיות" בין חברות הדלק פז, דלק וסונול (המשיבות 3,2 ו-4) לבין מפעיליתחנות הדלק הקשורות בהן הם הסדרים כובלים כמשמעם בחוק ההגבלים. החברות הגישועררים לביה"ד וכצדדים לדיון הצטרפו בעלי תחנות דלק, ארגונים של בעלי תחנות דלקוסוכני דלק וכיוצא באלה. הדיון בפני ביה"ד התרחב והתעצם וחלפו כשנתיים ועדייןנתמשכו הדיונים המקדמיים בפני ביה"ד. כיוון שתחנות דלק רבות הן בבעלות חברותהדלק, או בחכירה ראשית או זכות דיירות מוגנת של חברות הדלק או בהסדרים אחרים שלרכישת סוג בעלות מסויימת יחד עם חוזי אספקה, התפרשו הדיונים גם לענייניםקניינים. כך חלפו שנתיים של דיונים כאשר שורה של טענות מקדמיות העסיקה אתביה"ד. ביה"ד החליט שעל הצדדים לסכם טענות בכתב ועבר זמן רב עד שהוגשוהסיכומים.
ב. על רקע התמשכות ההליך הציע הממונה הצעת הסדר שלפיה יעדכן (למעשה ישנה) אתקביעתו המקורית באופן שתחולתה תוגבל רק לאותן תחנות אשר אינן מעוררות טענותממשיות של קניין במקרקעין, וכן יקבע כללים להסדרת תנאי תחרות בענף בעתיד. מאידךתבטלנה חברות הדלק את העררים, תשחררנה מחיובי הבלעדיות את תחנות הדלק שהקביעההמעודכנת חלה עליהן ותתחייבנה, כי מכאן ואילך תפעלנה על פי הכללים שייקבעו עלידי הממונה. החברות פז וסונול הסכימו להסדר ואילו דלק דחתה את ההצעה. חברת פזוסונול הודיעו לממונה על עשרות תחנות תדלוק שהקביעה המעודכנת תחול עליהן (למעלה
מ-60 תחנות) ואז החליט הממונה לפעול על פי ההסדר והודיע לביה"ד ולצדדים בדברעדכון הקביעה הראשונית נשוא העררים. בעקבות הודעת הממונה פנו חלק מהמתדייניםלביה"ד בבקשות להכריז על בטלותה של הודעת העדכון. עד שבאו הבקשות לדיון בפניביה"ד הגישו העותרים את העתירות לבג"צ נגד החלטת הממונה לשנות את החלטתוהמקורית בדבר מהותו ותנאיו של ההסדר הקובל. העתירות נדחו בעיקרן.
ג. הממונה נימק את החלטתו לעדכן את קביעתו המקורית בכך שמאז הוגשו הערריםכנגד קביעתו חלפו כשנתיים וחצי והדיון בגופם של העררים טרם החל, ועלולות לחלוףעוד מספר שנים עד שביה"ד יכריע בנושא. בחלוף הזמן עשו חברות הדלק מאמצים לחסןמפגיעה את מעמדן בתחנות התדלוק, ובעזרת הסדרים חדשים נערכו החברות לקראתהאפשרות שגם אם תאושר קביעת הממונה וחוזיהן הכובלים יותרו, תוכלנה לשמר בידיהןאת ההגמוניה הענפית. הממונה בדק ומצא כי עררי החברות הנסמכים גם על טענותקנייניות משוות להליך את אופיו המורכב. על רקע זה סבר הממונה כי ההסדר המוסכםעם חברות הדלק פז וסונול שיביא לשחרור מיידי של תחנות תדלוק במספר המהווה נתחשוק ממשי, יתרום תרומה איכותית ליצירת תנאי תחרות בענף.
ד. באשר לטענה כי הסמכות הנתונה לממונה בסעיף 43 לחוק ההגבלים העסקיים בדברקביעת הסדר כקובל אינה כוללת את הכח לבטל את קביעתו, לשנותה או לתקנה - סעיף 15לחוק הפרשנות קובע כי "הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל - משמעה גםהסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או שניתנה ההוראה".העובדה שמדובר בהחלטה מעין שיפוטית אין בה כדי לשלול את תחולתו של סעיף 15הנ"ל. גם החלטה מעין שיפוטית הניתנת ע"י רשות מינהלית, נכנסת, לפי העניין, לגדר"תקנה" או "הוראת מינהל" כהגדרתן בסעיף 3 לחוק הפרשנות. כלל "גמר המלאכה" החלעל החלטות שיפוטיות אינו חל על החלטה מינהלית הנושאת אופי מעין שיפוטית. אם כי,כבכל סמכות הנתונה לה, מוטל על הרשות להשתמש בהגינות ובסבירות בסמכותה האמורה.
ה. העותרים טוענים כי בהחלטתו לעדכן את קביעתו העניק הממונה לחברות הדלקאישור למעשה להמשך התקיימותם של הסדרים ובכך השיג הממונה את גבולו של ביה"דשהוא בעל הסמכות הייחודית לאשר הסדרים כובלים. גם טענה זו דינה להידחות. קביעתהממונה לפי סעיף 43 היא בעלת אופי הצהרתי, ונפקותה המעשית מתבטאת בהיותה ראייהלכאורה לנקבע בה בכל הליך משפטי. הסמכות הנתונה לממונה, לחזור ולשקול אתהחלטותיו, עומדת לו גם כשהחלטתו המקורית מהווה נושא לערר התלוי ועומד לפניביה"ד. הסמכות הנתונה לביה"ד לפי סעיף 43 לחוק ההגבלים היא סמכות "עררית", וזוסמכות שונה מן הסמכות "המקורית" לאשר הסדר כובל, הנתונה לביה"ד לפי סעיפים 9ו-10 לחוק.
ו. מכלל השגותיהם של העותרים יש רק אחת המעוררת, לפחות לכאורה, חשש לחריגהמסמכות. הכוונה היא לסעיף בהסדר עם החברות פז וסונול המגביל את כוחו של הממונהלטפל בעתיד בפניות בנושא הגבלים עסקיים הנוגעות לתנאי ההסדר ל"מקרה של שינוינסיבות". הכלל הוא ש"רשות" שנתונה בידה סמכות לשקול ולהחליט, צריכה לשקול אתהפעלת הסמכות ולהפעילה כשמוצדק הדבר, ואין הרשות יכולה להתחייב מראש שלא לשקולאם להפעיל את סמכותה ואם לאו. ברם, השאלה הטעונה הכרעה היא אם החלטת העדכון שלהממונה ניתנה בגדר סמכותו. התנאי שעליו מלינים העותרים אינו מהווה חלק מהחלטתהעדכון אלא מן ההסדר המוסכם עם חברות פז וסונול, והשאלה אם ועד כמה מחייב תנאיזה את הממונה אינה טעונה הכרעה עתה.
ז. נותרה השאלה אם החלטת הממונה לעדכן את קביעתו המקורית עומדת במבחןהסבירות. לעניין זה יש לדחות את רוב טענותיהם של העותרים. נותרה רק שאלת העיתויוהזמן שבה פעל הממונה, כאשר למעשה כבר הגיע הדיון לשלב מתקדם, וזאת באשר הממונה
נימק את החלטתו המעודכנת בהתמשכות הדיונית. שאלה אחרת היא על שום מה עשה הממונהאת ההסדר על קביעה חדשה גם לגבי חברת "דלק", כאשר זו לא הגיעה להסדר עימו וכאשרכעת היא נהנית הן מצמצום הקביעה המקורית והן מכך שהיא לא משחררת אותן תחנות דלקשעליהן חלה הקביעה המעודכנת. אילו הגיע הממונה למסקנה שהקביעה המקורית אכןבטעות יסודה, או אילו היה מטיל בספק עתה אם הקביעה המקורית נכונה היא, כי אזניתן היה להבין את קביעתו החדשה במועד שניתנה ואת העובדה שהוא מחיל אותה גם עלחברת דלק. אך את זאת לא אמר הממונה.
ח. לפיכך החליט בג"צ כדלהלן: יש לדחות את העתירה לבטל את הקביעה המעודכנת.אמנם היה בידי הממונה להשיג את היתרונות שבקיצור ההליך גם מבלי להציג הצעהלהסדר המוסכם, אך משהלך בדרך בה בחר, אין עילה מספקת להתערב בהחלטתו ובמה שכברנעשה על פיה. בדיעבד נראה כי להסדר המוסכם עשויות להיות גם תוצאות מועילות.ואילו באשר לקביעה המעודכנת גם על חברת "דלק" - לכך אין ולא יכולה להיות כלהצדקה. לפיכך, על הממונה לחזור ולעיין בעמדתו ולהודיע בהחלטה מנומקת אם עודנומצדיק את קביעתו המקורית. אם יחליט בשלילה, יוכל להמשיך ביישום המהלכיםהמתבקשים מקביעתו המעודכנת גם לגבי חברת דלק. אם יחליט בחיוב, יהיה עליו לתקןאת קביעתו המעודכנת, באופן שישיב על כנה את קביעתו המקורית כלפי חברת דלקויגביל את תחולת הקביעה המעודכנת לחברות פז וסונול.
(בפני השופטים: מצא, טל, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. זכרוני, ע.לב, י. רסלר, ר. גזית, י. אבירם וע. בן פורת לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן לממונה עלההגבלים, עו"ד א. גולדנברג לחברת פז, עו"ד צ. אגמון לחברת דלק, עו"ד ח. שטריקסלחברת סונול. 2.12.96).
בה"נ 38/95 - ולנטינה דרבגדסריאן נגד אילאס דרבגדסריאן והיועץ המשפטי לממשלה
*בקשה להתרת נישואין בין בני עדות שונות(בקשה להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת היא אזרחית רומניה, בת העדה המזרחית (אורתודוכסית), שנישאה באוגוסט77 ברומניה בנישואין אזרחיים ודתיים (אורתודוכסים) למשיב, שהוא אזרח ישראלי.בני הזוג מתגוררים בישראל מאז נישואיהם ולהם 3 ילדים. המבקשת פנתה לביהמ"שהמחוזי בחיפה בתביעת מזונות ומדור שקט. המשיב פנה לביה"ד של העדה המזרחית(אורתודוכסית) בתביעת גירושין. על השתייכותו הדתית קמה מחלוקת בין הצדדים.המשיב טוען כי הוא בן העדה המזרחית (אורתודוכסית) מכח נישואיו הדתיים למבקשתואילו המבקשת טוענת שהמשיב הוא בן העדה הלטינית (קתולית), למרות נישואיהםשנערכו כמנהג האורתודוכסים. המבקשת עתרה לבג"צ נגד סמכותו של ביה"ד ועתירתה שלהמבקשת נתקבלה בשל היותה "נכרית" לאור סימן 54 לדבר המלך במועצתו, מבלי להכריעבשאלת השתייכותו הדתית של המשיב. בינואר 95 הגישה המבקשת בקשה לקביעת שיפוט לפיחוק שיפוט בענייני הדת התרת נישואין (מקרים מיוחדים). הוגשו חוות דעת של ביה"דשל העדה המזרחית (אורתודוכסית) ושל ביה"ד של העדה הלטינית (קתולית) בשאלתהשתייכותו הדתית של המשיב בעקבות טקס הנישואין הדתיים, ולפי חוות הדעת המשיבהצטרף בטקס הנישואין הדתיים לעדה המזרחית (אורתודוכסית) ומכאן שבני הזוגמשתייכים לאותה עדה דתית. הבקשה להתרת הנישואין נדחתה.
ב. מדובר בשני בני זוג, אשר בעריכת הנישואין היו בני העדה המזרחית(אורתודוכסית). לעדה זו בי"ד דתי בישראל על פי הוראת סימן 54 לדבר המלך במועצתוואין נשיא ביהמ"ש העליון מוסמך לקבוע סמכות שיפוט על פי חוק שיפוט בענייני התרתנישואין (מקרים מיוחדים). תוצאה זו אינה מניחה את הדעת שכן אין בישראל ערכאה
שיפוטית (דתית או אזרחית) המוסמכת לדון בהתרת הנישואין של בני הזוג. לתיקוןהמצב נדרש שינוי בחוק וכל עוד לא בא שינוי כזה אין מנוס מלהגיע לתוצאה האמורה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף בן מנשה למבקשת, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץהמשפטי. 9.12.96).
ע.פ. 1797/94 - דב אלכסנדר נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות סמים כאשר הנאשם שיתף פעולה עם המשטרה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע על פי הודייתו בשתי עבירות של עיסקות ייבוא סם והחזקתובכמויות גדולות מאד. בעיסקה הראשונה לא הושגו סמים ובעיסקה השניה השיג המערעראת הסם בטורקיה והסתירו שם, אך הסם לא הובא בסופו של דבר ארצה. המערער נדון ל-9שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הסניגור טוען שקיים פער ענישה ביןהמערער ובין אדם אחר המכונה דאטו, בעל עבר פלילי, שהיה מעורב בשתי העיסקות והואשהשיג את הסם בעיסקה השניה. דאטו נדון בהסדר טיעון ל-7 שנים מאסר מהן 5 שניםבפועל. הסניגור מדגיש שדאטו לא הודה ולא מסר כל הודעה ולא העיד נגד שארהמעורבים, בעוד שהמערער, שעברו נקי, מסר מרצונו הטוב הודעה מפורטת ביותר, וגםהעיד במשפט שותפיו. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אין דופי בהסדר הטיעון שנעשה עם דאטו. הפרקליטות שוקלת את שיקוליההלגיטימיים ובסופו של דבר גם לביהמ"ש שיקול דעת אם לאשר את הסדר הטיעון. כמו כןהעונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר. עם זאת, לפנינו מקרה מיוחד במינו.חוקריו של המערער העידו כעדי הגנה, ומדבריהם עולה רמה בלתי מצוייה של שיתוףפעולה מצד המערער. מדברי החוקרים עולה שאלמלא פרטי הפרטים שמסר המערער בהודעתו,המשתרעת על 110 עמודים, ספק אם היה בידי המשטרה חומר ראיות מספיק. כתוצאה מכךנוצרה עובדה שאחד המעורבים בשתי העיסקות, דאטו, שלא שיתף פעולה עם המשטרה, ניצלאת זכות השתיקה ולא העיד נגד שותפיו, נהנה מעונש קל בהרבה מזה של המערער. אם כיאין למתוח ביקורת על הסדר הטיעון עם דאטו, הרי שהתוצאה יש בה מעין מסר לנחקריםשמוטב להם לנצל את זכות השתיקה. לאור האמור הוחלט להפחית שנה אחת מן המאסרבפועל שהושת על המערער וענשו יעמוד על 8 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: טל, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד דן קואל ובן-ארי למערער,עו"ד אריה פטר למשיבה. 19.12.96).
ע.פ. 2391/94 - יוסף סלמן נגד מדינת ישראל
*ביטול צו שירות לתועלת הציבור כאשר הנאשם לא התייצב לשירות(הערעור נדחה, צו שירות לתועלת הציבור בוטל והמערער הורשע).
א. המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של היזק בזדון בכך שבעת סכסוך ביןמדביקי מודעות במערכת הבחירות שפך דבק על רצפת המכונית של המתלוננים ונדוןלתשלום קנס בסך 1,000 ש"ח. בביהמ"ש המחוזי היתה דעת המיעוט שיש לזכות את המערערואילו דעת הרוב היתה שיש לדחות את הערעור על ההרשעה ולהקל בענשו של המערער כךשהקנס הועמד על מחציתו. למערער ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון ולאחר קבלתתסקיר קצין המבחן הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את ההרשעה ולהטיל על המערער צושירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. במסגרת צו השירות אמור היה המערער לעבוד במסגרת"עזר מציון" בליווי קשישים במשך 120 שעות. פסה"ד ניתן בספטמבר 95, אך המערער לאקיים את צו השירות למרות התראות חוזרות ונשנות. הסניגור אמר כי אין בפיו הסברשל ממש להמריית צו השירות ויחד עם זאת הוסיף ואמר, וכן אמר המערער עצמו, כיבשנה האחרונה נתגלו קשיים בחיי המשפחה של המערער וזה הטעם לאי מילוי צו השירות.
ב"כ המדינה הבהיר כי בנסיבות העניין מסכימה המדינה להעניק ארכה נוספת למערערכדי שימלא אחר הצו שהוטל עליו. הצו לשירות תועלת הציבור בוטל.
ב. המערער ידע היטב את פשר החובה שהוטלה עליו והסבריו לאי מילוי הצו אין בהםכל ממש. המערער הוא עובד עירית ירושלים ובמשך השנה האחרונה התייצב לעבודתוכסדר. כשם שידע להתייצב לעבודתו כך היה עליו למלא חובתו כלפי ביהמ"ש וכלפיהחברה שהטילה עליו את עבודות השירות. לפיכך בוטל צו השירות לתועלת הציבורוהמערער הורשע שוב בעבירה שהורשע בה כאשר העונש שהוטל על המערער בשיעור של 500ש"ח קנס יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד רוני בר און למערער, עו"דחובב ארצי למשיבה. 24.12.96).
בש"פ 8591/96 - מרדכי אסרף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים).
*אין למסור לשופט רשימות בכתב יד מבלי להציגן בפני הצד השני(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בסחר בסמים והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית וביהמ"ש המחוזי הורהעל מעצרו עד תום ההליכים. במהלך הדיון בערעור אישר ב"כ המדינה שאין הוכחהלכאורה שהעורר מכר סם, אלא שהעורר רכש פעם 20 גרם ופעם 30 גרם הירואין. הסניגורטוען כי מכיוון שאין ראיות לכאורה למכירת הסמים, נופל אחד מן היסודות ששימשולמעצרו של העורר עד תום ההליכים והאשמות המיוחסות לו מצטמצמות לרכישת סם. באשרלכך טוען הסניגור כי אין ראיות גם לרכישת הסם. הערר נדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה להוכחת רכישת הסם ע"י העורר. הסם שנרכש הוא בכמותמסחרית. לנאשם הרשעות קודמות בהחזקה ושימוש בסמים ובייצוא, ייבוא, מסחר ואספקתסמים. קיימת עילת מעצר נגד העורר ואין מקום להמירו בחלופת מעצר.
ג. בערכאה הראשונה נמסרו לביהמ"ש רשימות בכתב יד של ב"כ המשיבה המהוות אתסיכום טענותיה שם. הרשימות לא נמסרו לעיונו של ב"כ העורר אף שביקש זאת ועמדו רקלעיונו של ביהמ"ש. על כך יש להעיר שכל טענה המועלית ע"י צד בין בכתב ובין בעלפה צריכה להיות גלוייה בפני הצד השני, אלא אם כן היא נהנית מחסיון על פי החלטתביהמ"ש. הרשימות הועמדו בביהמ"ש העליון לעיונו של הסניגור באופן שניתנה לואפשרות להתייחס אליהן בערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ב. בנימין לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה.11.12.96).
בש"פ 8616/96 - מדינת ישראל נגד עמיד חאג' יחיא
*חידוש מעצר והארכתו מעבר לשנה כאשר נאשם בסחר בסמים שוחרר בתנאים בתום שנה למעצרו ולא מילא אחרי תנאי השחרור(בקשה לעצור מחדש את המשיב לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירות סמים חמורות והיה נתון במעצר מספטמבר 95. לאחר חלוףשנה החליט ביהמ"ש העליון לשחרר את המשיב בחלופת מעצר בתנאים מסויימים. המשיבהפר את תנאי חלופת המעצר ולפיכך ביקש ב"כ המדינה להורות על מעצרו של המשיבלתקופה של 3 חודשים לפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
ב. הסניגור טוען כי מן ההחלטה שניתנה בדבר שחרור המשיב בתום תקופת השנה עולהכי לא היתה עילת מעצר נגדו ומשאין עילת מעצר אין להורות על חלופת מעצר. ברם,בהוראה על חלופת מעצר לא נקבע כי אין עילת מעצר נגד המשיב. ביהמ"ש קבע רק כימשחלפה תקופת שנה מיום המעצר ולא נסתיים משפטו יש מקום לשחררו, אלא אם נתקיימונסיבות מיוחדות המצדיקות שימוש לפי סעיף 54 לחסד"פ. אין בהחלטה זו או בסעיף 53לחוק המורה על שחרור עציר בתום שנה, כדי לקבוע כי בתום שנה פוקעת עילת המעצר.
ג. הסניגור ביקש, לחלופין, לאפשר למשיב, למרות הפרת תנאי החלופה, להמשיךלהיות משוחרר בתנאי חלופת מעצר. בקשה זו יש לדחות. ההפרה הלכאורית היא בוטה,העבירות הן חמורות ביותר ועברו של המשיב כולל הרשעות קודמות רבות. הסניגור טועןכי משך הזמן הממושך הצפוי עד לסיום המשפט הוא גדול, שכן נקבעו 4 תאריכיםלשמיעתו במסגרת החודשים דצמבר וינואר, ולא די במועדים אלה. התשובה לכך היאשלמשיב ניתנה הזדמנות שלא להיות נתון במעצר. הוא לא ניצל הזדמנות זו ומעל באמוןשניתן בו. הוא הוכיח כי אין לסמוך עליו ואין כל סיבה לתת בידו הזדמנות נוספת.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' לילך אוהל-מסנר למבקשת, עו"ד יורם שפטללמשיב. 5.12.96).
בש"פ 8739/96 - מדינת ישראל נגד עמרם אסידו ויוסף ביטון
*הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר המשפט התמשך מסיבות שאינן תלויות בנאשם(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו במכירת עשרות גרם הירואין לסוכן סמוי של המשטרה. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועתה מתבקשת הארכת המעצר מעברלשנה. ב"כ של אסידו טוען כי חל בינתיים כרסום בחומר הראיות נגד משיב זה. אולםהטענה שהעלה בעניין זה היא מסוג הטענות היפות לעיון חוזר בהחלטת מעצר, ע"יביהמ"ש שנתן החלטה זו. זאת ועוד, אסידו לא נתן גירסה משלו במשטרה שתעמוד נגדגירסת התביעה. אשר לביטון שאף הוא לא מסר גירסה במשטרה, הרי ב"כ לא טען כרסוםבראיות. הנה כי כן נגד שניהם קיימת עילת מעצר. אלא שלפי חוק סדר הדין הפליליאין די בכך לצורך הארכת המעצר, אלא אם לדעת שופט ביהמ"ש העליון יש טעם מיוחדלהארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
ב. שאלה ראשונה היא מדוע התמשכה שמיעת המשפט עד כדי כך. מסתבר שבמהלך השנההתקיימו רק 5 ישיבות ולא יהיה זה נכון להטיל על הסניגורים את האחריות להתמשכותהמשפט. התמשכות המשפט היא שיקול כבד, אם כי לא מכריע, בזכות השחרור בתום שנהלמעצר, ובמקרה דנא נודע משקל להתמשכות גם משום שהמשפט לא התנהל בקצב הראוי וגםמשום שספק אם יסתיים תוך 3 חודשים נוספים אם המעצר יוארך. מנגד, סחר בהירואיןהינו עבירה חמורה מאד ובדרך כלל נוטה ביהמ"ש להחזיק נאשמים בעבירה זאת במעצר עדתום משפטם. שיקול נוסף הקשור לחומרת עבירה הוא המסוכנות של הנאשם. לעניין זה ישמקום להבחין בין שני המשיבים. לאסידו יש עבר פלילי כבד, אם כי לא בעבירות סם.הוא משוחרר כאסיר ברשיון כשעדיין נותרו לו 7 שנים מאסר אם יורשע בעבירה דנא.לפיכך יש להאריך את מעצרו.
ג. המצב שונה לגבי ביטון. עברו הפלילי מצטמצם לעבירה אחת לפי פקודת הסמיםשעבר בשנת 1990 ועליה נדון לפיקוח קצין מבחן. עובדה זו עוררה התלבטות אם יש בהכדי להטות את הכף לזכותו ולהביא לשחרורו מן המעצר בתנאים מגבילים. בסופו של דברהכריעה את הכף חומרת העבירה והסכנה הנובעת ממנה, למרות שזו פעם ראשונה שביטוןמואשם בעבירה זו. אם לא יסתיים המשפט תוך התקופה של הארכת המעצר יהיה זה קשהלהאריך את מעצרו של ביטון לתקופה נוספת.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד דוד יפתח לאסידו, עו"ד ששוןבר עוז לביטון. 24.12.96).
רע"ב 5183/96 - דוד בוניפד נגד ועדת השחרורים
*החלטת ועדת השחרורים לבטל תוקף שחרור ברשיון(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נדון בשנת 89 לעונש של 10 שנים מאסר ומשסיים לרצות 2/3 מתקופת המאסרשוחרר ברשיון. תוקף הרשיון אמור היה לפקוע בפברואר 93. בינואר 91 ביצע המבקש
עבירה של החזקת כ-29 גרם הירואין, הובא לדין ונגזרו לו 4 שנים מאסר בפועל וכןהופעלו כנגדו במצטבר 3 שנות מאסר על תנאי. ביולי 91 ביצע המבקש עבירה נוספת שלהחזקת סמים בכמות יחסית קטנה לצריכתו העצמית. בגינה נדון ל-6 חודשים מאסרבפועל. המדינה ביקשה להפקיע את רשיון האסיר של המבקש בנימוק שהפר את תנאיהרשיון, אלא שבמועד הגשת הבקשה הסתבר כי בשל חלוף הזמן יכולה התביעה לסמוך אתבקשתה רק על עבירתו האחרונה של המבקש וכך עשתה. ועדת השחרורים שדנה בבקשההחליטה להפקיע את הרשיון ובמסגרת שיקוליה הביאה בחשבון לא רק את עבירתו האחרונהשל המבקש, ששימשה עילה לבקשת המדינה, אלא גם את העבירה שקדמה לה. ערעורו שלהמערער לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לטענת הסניגורים היה על המדינה לגדור את בקשתה רק לעבירה האחרונה שלהמבקש, וזו כשלעצמה לא היוותה עילה מוצדקת להפקעת הרשיון, שכן הפקעת רשיוןהמטילה חובת ריצוי של יותר מ-3 שנות מאסר בשל הפרת תנאי רשיון שבגינה הוטלו רק6 חודשי מאסר, היא מרחיקת לכת לחומרה. דין הטענה להידחות. במסגרת שיקוליה רשאיתועדת השחרורים להביא בחשבון שיקוליה מכלול של נתונים שהינם רלבנטיים להכרעהבשאלה אם האסיר, חרף הפרת תנאי הרשיון, ראוי להמשיך להתהלך חופשי. מבחינה זונודע משקל רב לעובדה שבמהלך תקופת הרשיון ביצע המבקש עבירה חמורה של החזקת כ-29גרם הירואין.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. עו"ד גב' תמי אולמן למבקש, עו"ד ע. הלמןלמשיבה. 11.12.96).
בש"פ 8948/96 - גדי בן שטרית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות סמים כאשר הוא פועל כחלק מכנופיה שייבאה סמים מסוגל.ס.ד., אקסטזי, וקוקאין מהולנד לישראל. כן הואשם בהחזקת נשק שלא כדין ביאכטהשלו בהולנד. חברים אחרים בכנופיה נעצרו אף הם. העורר היה עצור 10 חודשים בהולנדוהוסגר ארצה לאחר מיצוי הליכי ההסגרה נגדו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררעד תום ההליכים והסניגור מתמקד בטענה מרכזית של היעדר ראיות לכאורה. לחילופין,מציע הוא חלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. תמונת האישום הראשון שעניינה הקמת רשת להברחת סמים לישראל היא קשה ביותר.מדובר באדם שעסק ברכישת סמים, גיוס בלדרים, סחר בסמים וייבא לישראל בעצמוובאמצעות אחרים. כמות הסמים גדולה ביותר. העדות המרכזית היא עדות הבלדר בןשימול שהוא שותף לעבירה ועדותו מצריכה חיזוק, אך חיזוק זה מצוי בחומר החקירה.אשר לאישום השני שעניינו החזקת סמים שלא לצריכה עצמית - ביהמ"ש המחוזי סבר שאיןראיות לכאורה להוכחת אישום זה. נראה כי די במציאת הסם - 1980 כדורים - בארוןחדר השינה ביאכטה הרשומה על שמו של העורר ושהתגורר בה, כדי להעמיד נגדו את"חזקת המקום" וכדי לשמש ראייה לכאורה נגדו, גם אם ביקרו במקום ישראלים נוספיםשעישנו סמים שהיו מפוזרים בו.
ג. לכל האמור לעיל מצטרפת שתיקתו של העורר, שלא מסר גירסה כלשהי ולא הסבירדבר. הסניגור טוען כי עומדת לעורר זכות השתיקה שהיא מזכויות היסוד של האדם,ואין לזקוף לחובתו ונגדו את עובדת שתיקתו. אכן, זכות השתיקה של העורר שמורה לוואין הוא חייב לומר דבר אם אינו רוצה בכך. אולם, כאשר הוא ניצב אל מול האשמההמושתתת על עדות אדם המסבך אותו ישירות בביצוע עבירות, וכאשר עדות זו מקבלתחיזוקים כאמור, וכאשר ראיות נסיבתיות קוראות למתן הסבר מפי הנאשם שירחיקנומהמעשים המיוחסים לו והוא בוחר לשתוק, מתקבלת מסכת ראיות לכאורה, בלתי מכורסמת,
העומדת נגדו. אין שתיקתו יוצרת ראייה נגדו יש מאין, אלא הראיות הקיימות אינןנפגמות וממילא מתחזקות. על כן, גם אילו היו קיימות ראיות לכאורה רק לאישוםהראשון, היה מקום לקבוע כי קמה עילת מעצר נגד העורר, קל וחומר כאשר קיימותראיות לכאורה גם לגבי האישום השני. אשר לחלופת המעצר - טיב העבירות, נסיבותביצוען, מסוכנותו של העורר ועברו הפלילי, אינם מצדיקים חלופה כזו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. זילברברג לעורר, עו"ד ש. ניסים למשיבה.22.12.96).
ע.פ. 5992/93 - אלברט ממן נגד מדינת ישראל
*הבחנה מוצדקת להבדיל מאפלייה בעניין העונש בעבירות סמים(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער נדון ל-9 שנים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי בעקבות הרשעתו, עלפי הודאה שנעשתה על בסיס עיסקת טיעון, בעבירות הנוגעות לעסקות סמים וייבוא סמיםובעבירה של החזקת נשק שלא כדין. העבירות מתייחסות לשתי פרשיות: האחת - הקמת רשתלייבוא סמים מטורקיה שבמסגרתה נעשו שני נסיונות כושלים לייבא כ-1,650 גרםהירואין וכן ייבוא של 40-30 גרם הירואין שצלח; והשניה - ברכישת אקדח משתיק קולוהחזקתו במקום סתר. טענתו היחידה של המערער הינה כי ביהמ"ש גזר עליו עונש העולהבמידה משמעותית ביותר על העונשים שנגזרו על נאשמים אחרים שהורשעו יחד איתו ובכךהופר עקרון אחידות הענישה. הנאשמים האחרים שהועמדו לדין יחד עם המערער הם: אשתושל המערער שנדונה ל-11 חודשים מאסר בפועל; נאשם נוסף שנדון ל-4 שנים ו-3 חודשיםמאסר בפועל ונאשם אחר שנדון ל-3 שנים ו-4 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרתהעונש נדחה.
ב. נאשם נוסף שהועמד לדין בנפרד, באשר לא היה בארץ בעת שהוגש כתב האישום(עזרא אלפי - להלן: עזרא), הורשע בביהמ"ש המחוזי כאשר לפי הראיות "מעמדו" שלעזרא ברשת ההברחה היה זהה למעמדו של המערער. עזרא נדון ל-6 שנים וחצי מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון וביהמ"שהחמיר את ענשו והעמידו על 8 שנים מאסר בפועל. אכן, על שלשת שותפיו של המערערלכתב האישום הוטלו ענשי מאסר קלים במידה משמעותית מן העונש שהוטל עליו. ברם,העובדה כי מדובר ב"שותפים" - הן למעשים העומדים בבסיס ההרשעה והן לכתב האישום -אינה מחייבת, מניה וביה, הטלת עונש "אחיד" על כל אחד מהשותפים, וענשו של כלשותף נמדד ונקבע על פי טיבה ואופיה של מעורבותו בפרשה העבריינית שבגינה הורשעוכולם. במקרה דנן, המערער היה היוזם והרוח החיה בארגון רשת ההברחה, כשהוא לא רקעומד בראשה ומפעיל אותה, אלא גם נוטל חלק ממשי בקידום פעילותה. הוא עצמו נסעלטורקיה מספר פעמים כדי להוביל את רכישת הסמים וכדי לארגן את ההברחה באמצעותבלדרים, ומשהדבר לא צלח הבריח לארץ בעצמו הירואין. במצב דברים זה אין לדבר עלאפליה בין שווים, אלא הבחנה - מוצדקת ומחייבת - בין שונים. על החומרה היתירההמאפיינת ייבוא של הירואין - סם המוות - לארץ, אין צורך להרחיב. העונש שנגזראינו חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"דעודד הכהן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 22.12.96).
רע"א 3249/96 - ענת עורקבי ואח' נגד הסנה חברה לביטוח ואח'
*בקשה להזמין לחקירה מומחה רפואי שנתן סיכום מחלה למומחה שמונה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
במסגרת בירורה של תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים מינהביהמ"ש המחוזי את ד"ר זיידל להיות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. אחרי שתיפגישות עם המבקשת פנה המומחה לביהמ"ש וביקש להפנות את המבקשת לבדיקה פסיכולוגית
"על מנת להגיע לאבחנה יסודית ומדוייקת ככל האפשר על מצבה הנוכחי... כאמצעי עזרהכרחי, שבלעדיו חוות הדעת שלי תהיה לוקה בחסר". ביהמ"ש אישר את הבדיקה ובעקבותהבדיקה הוגש למומחה הרפואי "סיכום איבחון נוירופסיכולוגי" (להלן: הסיכום).בחוות הדעת הרפואית הפסיכיאטרית שהגיש ד"ר זיידל נכלל סעיף שבו צוטטו עיקריהממצאים שבסיכום. המבקשת ביקשה להגיש את הסיכום ולהעיד את מחברו וביהמ"ש המחוזידחה את בקשתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד"ר זיידל השתמש בחוות דעתו רק בממצאים העולים מן הסיכום ולא בחלקיו שהםבגדר חוות דעת או הערכות של מחבריו. ממצאים אלה, יחד עם הבדיקות שערך בעצמו,שימשו אותו בעריכת חוות דעתו ועל חוות דעת זו אין ב"כ המבקשת חולקת. תהליךהאיבחון הוא בגדר בדיקות עזר הנערכות לפי תקנה 9 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים (מומחים), שמטרתן לסייע בידי המומחה הרפואי, ואין לראות בהן חוות דעתעצמאיות ונפרדות העומדות כשלעצמן. על כן אין מקום להגיש את הסיכום או לחקור אתמחבריו על תוכנו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' ר. נבות-גלוסקה למבקשים, עו"ד י. רהט למשיבים.4.12.96).
ע.פ. 9021/96 - סלים מועדי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה כאשר השופט איפשר לתובע, לפי סעיף 163 לחסד"פ, לשאול את הנאשם שאלות על הרשעות קודמות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירה של התעללותבקטין ובחסר ישע ובחקירתו העיד כי הוא אב למופת וכי לא היכה את אשתו. בעקבותזאת ביקש התובע, על פי סעיף 163 לחסד"פ, לאפשר לו לשאול את המערער על דבר הרשעהקודמת שבה הורשע בגין תקיפת אשתו. הסניגור ביקש למחוק את הדברים מהפרוטוקול.ביהמ"ש החליט כי נתמלאו התנאים הנקובים בסעיף 163 לחסד"פ ועל כן התיר את השאלה.אגב כך העיר השופט כי תובע המבקש לטעון לפי סעיף 163, צריך לנקוט לשון זהירה,שמא יתגלה כבר מתוכן בקשתו הדבר אותו הוא מבקש להתיר להשמיע באזני ביהמ"ש.בעקבות החלטה זו ביקש הסניגור מהשופט לפסול עצמו, באשר דבר הרשעתו הקודמת שלהמערער בא שלא כדין לידיעתו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
הערעור אינו אלא נסיון לערער על החלטתו של ביהמ"ש על פי סעיף 163 לחסד"פ.ערעור כזה ניתן להגיש רק עם מתן פסה"ד. בהיעדר אפשרות לערער, עומדת בעינה החלטתביהמ"ש, שבעקבותיה נמסר כדין מידע על הרשעותיו הקודמות של המערער. ניתן להשאירבצריך עיון את השאלה, אם היה מקום לפסילת השופט אילו החליט שלא להיעתר לבקשהכפי שנוסחה ע"י התביעה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ר. מסאלחה למערער, עו"ד גב' א. מור-אל למשיבה.24.12.96).
בש"פ 8483/96 - אבי רביבו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת כ-5 ק"גהירואין. סם זה נתפס בביתו של אחד גבריאלוב בירוחם, והלה טען בחקירתו כי העוררהוא שהפקיד את הסם במשמורתו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכיםוהערר נדחה.
העורר טוען כי לאישום הנדון אין בידי התביעה ראיות לכאורה. ביהמ"ש המחוזי דןבטענה זו בהרחבה וקבע כי לעדותו של גבריאלוב מצוייה תמיכה ראייתית בעדות אשתושל העד וכן בראיות נוספות. אכן, לכך שהיה זה העורר שהפקיד בידי גבריאלוב את הסםאין ראיה ישירה אחרת זולת עדותו של גבריאלוב. אלא שלטיב ולקרבת הקשרים שהתקיימובין העורר לבין גבריאלוב, מצויות ראיות אחדות התומכות בגירסת גבריאלוב ומכחישות
את גירסת העורר כאילו לא היו ביניהם כל קשרים. הראייה העיקרית היא עדות אשתו שלגבריאלוב. אפשר שהמשטרה לא נהגה כשורה בהתירה לעדה זו להפגש עם בעלה ולשוחחעימו בטרם נתבקשה למסור עדותה. ברם, קביעת משקלה של העדות הינה עניין לביהמ"שלפניו יקויים הבירור.
(בפני: השופט מצא. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה.8.12.96).
ע.פ. 6493/96 - מדינת ישראל נגד אפריים ברקו
*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב השתתף בריב כנופיות כשהואמצוייד בנשק קר (סכינים ומספריים). יחד עם חבריו הם פנו להתמודדות עם המתלונן.המשיב פצע את המתלונן פציעות קשות. הוא הורשע בפציעה בחבלה מחמירה ונדון ל-6חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של12,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב פצע את המתלונן פציעות קשות. התנהגותו היא חמורה ולולא מספר נסיבותמקילות היה ענשו צריך להיות חמור ביותר. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את הנסיבותהמקילות אך ניתן לנסיבות אלו משקל כבד מדי. בהתחשב בנסיבות העניין, ובכך שאיןביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, יש להטיל על המשיב 3שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. תשלום הקנס יבוטל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, קדמי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' אתי כהנאלמערערת, עו"ד מיכה גבאי למשיב. 15.10.96).
רע"א 5596+6820/96 - שמעון קדם... בע"מ ואח' נגד טמרון השקעות בע"מ ואח'
*החלטה שלא לבטל פסק בוררות כאשר הבורר, עו"ד, נעזר בבתו שהיא עורכת דין בכתיבת פסק הבוררות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחה).
בין בעלי הדין נתקיימה בוררות ומשניתן פסקהבורר ביקשו המבקשים לבטל את הפסק. הם הסתמכו על דברים שנאמרו, כביכול, למבקשהשני, מר שמעון קדם, בשיחת טלפון שנערכה עם הבורר. קדם טען כי הבורר מסר לושבתו היא שכתבה את פסה"ד והוא רק חתם עליו. ביהמ"ש לא האמין לדבריו של מר קדם,וקבע כי בתו של הבורר, שהיא עורכת דין העובדת במשרדו, סייעה אמנם לבורר בכתיבתהפסק, אך אין בכך כדי לפסול את הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי לא האמין לדבריו של קדם. המבקשים לא הצביעו על טעם שיצדיקהתערבות בכך. בתו של הבורר עובדת במשרדו של אביה, אך אין פסול בסיוע שהגישה,בכשרותה כעורכת דין, כל עוד הבורר עצמו נשאר בעליו של הפסק ותוצאת הפסק היא פריהחלטתו שלו. מדובר בהיקף נרחב של חומר שהוגש לבורר, וטבעי הוא שלצורך כתיבתהפסק נזקק לסיוע. אין בכך כל פסול.
(בפני: השופט אור. עוה"ד מנחם אברמוביץ' וחיים וינטרוב למבקשים, עוה"ד אמנוןגולדנברג וניר י. אפשטיין למשיבים. 8.12.96).
בש"פ 8972/96 - מדינת ישראל נגד כאיד איברהים
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר לא היתה הצדקה להתארכות המשפט (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב נתוןבמעצר מאז דצמבר 95. בינואר 96 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד תום ההליכיםוהתיק נקבע להוכחות למאי ויוני 96. מספר ישיבות שנקבעו התבטלו מסיבות שונותוהישיבה האחרונה התקיימה ביום 19.12.96. מועדים נוספים נקבעו לפברואר ולמרץ1997, קרוב לתום שלשת חודשי ההארכה המבוקשת. ב"כ התביעה אישר כי קרוב לוודאישיהיה צורך לבקש הארכה נוספת של המעצר. כך שהצפי הוא, במקרה הטוב, שהמשיב יהיהנתון במעצר לפחות שנה וחצי בטרם יסתיים משפטו. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
אין די בכך שהעבירות חמורות, כדי להיענות לבקשה להארכת מעצר לשנה, שהרי סעיף54 לחסד"פ מיועד מלכתחילה לטפל במקרים חמורים וכמו בכל בקשה מסוג זה מונחות עלהכף חומרת העבירה ומסוכנותם של הנאשמים מזה וחזקת החפות וזכותו של אדם לחרותמנגד. במקרה דנן אין ספק כי העבירות הן חמורות ביותר, אלא שלא די בכך. המבקשתלא השכילה להצביע על נסיבות מיוחדות המכניסות מקרה זה לגדר החריגים שבהם ראוילהאריך את המעצר מעבר לשנה. למשיב אין עבר פלילי ואין התביעה טוענת עוד כי קייםחשש לשיבוש הליכי משפט או להמלטות מן הדין כפי שטענה בביהמ"ש המחוזי בבקשתהמעצר. גם בעבירות במסגרת סעיף 21א(ב) יש לשקול חלופת מעצר שתשיג את תכליתהמעצר. לפיכך הוחלט על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים מגבילים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. אינפלד למבקשת, עו"ד ש. בר עוז למשיב.26.12.96).
בג"צ 5991/96 - שלומי אנג'ל ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה מחמת שיהוי (העתירה נדחתה מחמת שיהוי).
העותרים מציגים עצמם כעותרים ציבוריים הבאיםלבג"צ לא כדי להגן על אינטרס אישי אלא כדי להגן על העקרון של שלטון החוק. בשםעקרון זה מבקשים העותרים שבג"צ יכריז על בטלותן של תקנות התכנון והבניה (פטורמהיתר לעבודה או שימוש במתקני בזק באיזורים כפריים) המאפשרות לסלקום ולפלאפוןלהקים אנטנות בתחום מועצות אזוריות שונות. העתירה נדחתה. התקנות נכנסו לתוקףבמרץ 95 והעותרים פנו לבג"צ רק באוגוסט 96. בינתיים הוקמו ברחבי הארץ אנטנותרבות ע"י סלקום ופלאפון מכח תקנות אלה, בהוצאות כספיות גדולות, והן משרתותבפועל מספר גדול מאד של מנויי טלפון. גם אם אין כאן שיהוי סובייקטיבי, יש כאןשיהוי אובייקטיבי. הנזק שעלול להיגרם לסלקום ולפלאפון, ובעצם לציבור הרחב, אםהעתירה תתקבל, עלול להיות גדול ורב, ולא רק מבחינה כספית. די בשיהוי כזה כדילהביא לדחיית העתירה. נוסף לכך, גם לגוף העניין אין בטענות העותרים אף טענההמצביעה על פגם משפטי המצדיק ביטול התקנות.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד ר. כהן וא. מעוזלעותרים, עוה"ד א. מנדל, ר. כספי, י. מיטל, צפריר וא. וקסלר למשיבים.
1.12.96).
ע.א. 897/95 - יוסף גיל נגד הכשרת הישוב חברת לביטוח בע"מ
*היעדר כוונת מרמה במסירת פרטים בשאלון לחברת ביטוח (הערעור נתקבל).
שאלת חבותה של המשיבה (המבטחת) כלפי המערער (המבוטח) תלויהבשאלה אם המערער העלים מידע בתשובות שענה לשאלון מטעם המשיבה מתוך כוונת מרמהאם לאו. אם היתה כוונת מרמה מצידו, הרי שאין עומדת למערער תביעה לתשלום תגמוליביטוח. אם לא היתה כוונת מרמה כזו, הרי לפי סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח איןעומדים למשיבה הסעדים לפי סעיף 7 לחוק, הואיל ואותה אינפורמציה אשר המערער נמנעמלמוסרה אינה קשורה כלל במקרה הביטוח, דהיינו מחלת הסרטן בה לקה המערער. בימ"שהשלום הגיע להתרשמות ולמסקנה שלא היתה כוונת מרמה מצידו של המערער. במסקנה זולא היה מקום להתערב ע"י ביהמ"ש המחוזי. לפיכך נתקבל הערעור, פסק דינו של ביהמ"שהמחוזי בוטל ופסק דינו של ביהמ"ש השלום הוחזר על כנו.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד חג'ג' למערער, עו"דאדר למשיבה. 19.11.96).
רע"א 5994/96 - פארן, מושב עובדים ו-49 אחרים נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*דחיית ערעור על החלטת "המשקם" לפי חוק ההסדרים הנוגעת להגשת ראיות (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא אגודה חקלאית שיתופית המסווגת כמושב עובדים ויתרהמבקשים הם חברים בה. במסגרת דיון לפני המשקם בעניין קביעת חובותיהם שלהמבקשים, לפי סעיף 12 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, החליט המשקם, ביןהיתר, שלא לראות את הדוחו"ת הכספיים של המבקשת "כמאזנים שניתן להסתמך עליהםכראיה לכאורה לקביעת החובות והזכויות של האגודה וחבריה". המבקשים עתרו לביהמ"שהמחוזי שיבטל את החלטת המשקם. ביהמ"ש דחה את התובענה בציינו כי אין מדובר כאןבפסק וגם לא בפסק ביניים המכריע בנושא בוררות חלקים חלקים ולכן אין ההחלטהניתנת לתקיפה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי החוק, הנושא והמטרה של הדיון לפני המשקם הם קביעת החובות ואופן הסדרתם.החלטת המשקם נשוא הבקשה אינה מכריעה בנושא זה או בחלק ממנו, אלא עוסקת בראיות.מטרת ההחלטה היתה להודיע למבקשים מראש שהדוחו"ת הכספיים לא ישמשו כראייה ובכךבא המשקם להנחות את המבקשים בעניין המשך הבירור, בלי שחסם בפניהם את הדרךלהוכיח את טענותיהם. אין כאן פסק המשקם והמבקשים רשאים להגיש למשקם כל ראייההנראית להם להוכחת טענותיהם. את השגותיהם יוכלו להעלות במסגרת בקשה שבה יתקפואת הפסק בתום ההליכים אם ירצו בכך.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אפרים היים למבקשים, עוה"ד ברוכשטיין, י. פישרואיל דרורי למשיבים. 28.11.96).
בש"א 7681/96 - אחים שרבט... בע"מ ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*דחיית בקשה לסעד ביניים בערעור כאשר סעד כזה עשוי לגרום נזק לציבור הנזקקים לדיור שאת ביצועו מבקשים לעכב (בקשה לסעד זמני - הבקשה נדחתה).
במרץ 96 פירסמה המשיבה מכרז להקצאת 17מתחמי קרקע שונים, שיהיו הגרעין לעיר חדשה בשם "אלעד" לצורך בנייה למגורים.המבקשות זכו במכרז לגבי שני מתחמים, כל אחת לגבי מתחם נפרד אחד. מאוחר יותרהתברר שהמבקשות - שהן חברה וחברת בת שלה - השתתפו במכרז בניגוד לתנאי שאסר עלהשתתפותן של "חברות המהוות חלק מקבוצה אחת כגון: חברות אם וחברות בת" וכו'.לפיכך נפסלו הצעותיהן. המבקשות הגישו בביהמ"ש המחוזי בירושלים תובענות להצהירשכל אחת מהן היא הזוכה במכרז, אולם ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירות בקבלו אתהפירוש של המשיבים לסעיף הנ"ל. המבקשות ערערו על פסה"ד וביקשו לתת להן סעדיםזמניים שונים ובכללם צוי מניעה האוסרים על משרד השיכון להתקשר עם כל גורם אחרלגבי בניית המתחמים האמורים. הבקשה לסעד זמני נדחתה.
אין צורך לדון כאן בסיכויי הערעור. לענייננו מכריע את הכף השיקול שעיכובבנייתן של 242 דירות העתידות להיבנות במתחמים שבהם מדובר ומתחם שלישי שעניינוכרוך בהם, עלול לגרום נזק ממשי לציבור הנזקקים לדיור זה. מאידך, אם יזכוהמבקשות בערעורן ניתן יהיה לפצותן בכסף.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ליפא מאיר וצבי אנגלנדר למבקשות, עו"ד משה גולןלמדינת ישראל, עוה"ד איאד ראבי, גדעון וינשטוק, דן אדלמן ויהודה ליבוביץ לחברותהקבלניות שזכו במכרזים. 30.12.96).
ע.פ. 5287+5350/95 - מדינת ישראל נגד עדנאל חמדאן בן חסן
*החמרה בעונש בעבירה של נסיון לרצח (ערעורים על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירהשל נסיון לרצח, בכך שכרך חבל סביב צווארה של המתלוננת וניסה להטביעה בנסיבותמחמירות ביותר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל והמערער ערער עלהרשעתו ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולת העונש. הערעור על ההרשעהנדחה בשעתו ולאחר הגשת תסקיר שירות המבחן למבוגרים הוחלט לקבל את הערעור על
קולת העונש. העונש שהושת על המערער אינו משקף את חומרת העבירה, אף אם מתחשביםבעקרון שאין למצות את הדין בערעור על קולת העונש. למערער הרשעות לא מועטותבעבירות שונות ובכללן בעבירות של אלימות. אין יסוד שלא להפעיל את המאסר על תנאישהיה תלוי ועומד נגד המערער במלואו. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 10 שניםמאסר בפועל וכן יופעל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד גב' דפנהביינוול למערערת, עו"ד וופא זואבי פאהים למשיב. 29.12.96).
בג"צ 2579/96 - הרב עוזי אזולאי משולם נגד ממשלת ישראל ואח'
*עתירה להרחיב סמכויות ועדת חקירה ממלכתית כאשר הוועדה עצמה מתנגדת לכך (העתירה נדחתה).
הממשלה החליטה בינואר 95 למנות ועדת חקירה ממלכתית שתחקור"את פרשת העלמם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948". העותר מבקש להרחיבאת כתב הסמכות של ועדת החקירה כך שתתפרס גם על השנים שלפני 48 ולאחר 54. העתירהנדחתה. עמדתה של ועדת החקירה היא שאין מקום להרחיב את סמכותה לגבי השניםהאמורות שכן התופעה שבה מדובר מוגבלת לשנים 1948 עד 1954. בקשת העותר באה בפניהממשלה. לפי חוק ועדות חקירה הממשלה רשאית "על פי פניית ועדת החקירה" להרחיב אולצמצם את נושא החקירה. כאן לא היתה פנייה כזאת מצד ועדת החקירה. להיפך, הוועדהסבורה שאין מקום לשנות את כתב הסמכות שלה. השאלה היא אם עמדתה של ועדת החקירההינה בלתי סבירה בצורה קיצונית שיש בה כדי להצדיק התערבותו של בג"צ והתשובה לכךהיא שלילית. הוועדה הוקמה כדי לבדוק תופעה מסויימת שמעסיקה אותה זה קרובלשנתיים, ואפשר להבין את עמדתה נגד הרחבה ניכרת של תחום הסמכות ומהות התפקידשחברי הוועדה קיבלו על עצמם.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד צ. חוגי לעותר, עו"ד גב'אסנת מנדל למשיבים. 1.12.96).
רע"א 5214/96 - שלמה רז ואח' נגד חבות בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור כאשר ההחלטה נשוא הבקשה מהווה פס"ד חלקי שהערעור עליו הוא בזכות (הבקשה נדחתה על הסף).
המבקשת השלישית (להלן: החברה) והמשיבה חתמו על הסכםשלפיו הלוותה המשיבה לחברה 40,000 ש"ח. המבקשים 1 ו-2 (להלן: המבקשים) חתמו עלכתב ערבות להבטחת פרעון חובות החברה למשיבה. החברה חתמה גם על שני שטרי חובלפקודת המשיבה שעליהם חתמו המבקשים כערבים. כבטוחה נוספת נרשמה משכנתא שניה עלדירת המבקשים לטובת המשיבה. החברה לא פרעה את החוב והמשיבה הגישה להוצל"פ בקשהלביצוע שטרי החוב ובקשה למימוש שטר המשכנתא. המבקשים לא התנגדו לבקשה לביצועהשטרות אך הגישו התנגדות למימוש המשכנתא. הבקשה נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ. בעקבותזאת הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי תובענה בה ביקשו להצהיר כי "הסכם ההלוואה,כתב הערבות, שטרי החוב ושטר המשכנתא בטלים מעיקרם; תיקי ההוצל"פ נפתחו שלאכדין; המבקשים אינם חייבים למשיבה דבר הואיל והחוב נפרע". ביהמ"ש המחוזי דחה אתהתובענה ככל שעניינה הסכם ההלוואה ושטרי החוב על הסף, אולם השאיר אותה על כנהככל שעניינה מימוש שטר המשכנתא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה בלי לדון בה לגופה.החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין הסכם ההלוואה, כתב הערבות ושטרי החוב סיימה אתהדיון במחלוקות אלה, ולפיכך היא בגדר פס"ד חלקי שהערעור עליו הוא בזכות ואינומצריך נטילת רשות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד יוסי פינטו למבקשים, עו"ד גב' גאולה זלצמן למשיבה.19.12.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 5957/92 - חובות מס רכוש וארנונה של חברה בפירוק שרשויות המס רשאיות ─ להתנות תשלומם כתנאי למתן אישור העברה לרשם המקרקעין. *שאלות ─ שניתנות לבירור כבקשות למתן הוראות במסגרת תיק פירוק ..............338 ─* בג"צ 406+785/96+326+351+379 - מבחן הסבירות של החלטת הממונה על ההגבלים ─ העסקיים לתקן ולשנות קביעה קודמת שהסדרים ─ מסויימים מהווים הסדרים כובלים ....................339 ─* בה"נ 38/95 - בקשה להתרת נישואין בין בני עדות שונות ...........................341 ─* ע.פ. 1797/94 - הקלה בעונש בעבירות סמים כאשר הנאשם שיתף פעולה עם המשטרה .........342 ─* ע.פ. 2391/94 - ביטול צו שירות לתועלת הציבור כאשר הנאשם לא התייצב לשירות ........342 ─* בש"פ 8591/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים). *אין למסור לשופט רשימות בכתב ─ יד מבלי להציגן בפני הצד השני ....................................343 ─* בש"פ 8616/96 - חידוש מעצר והארכתו מעבר לשנה כאשר נאשם בסחר בסמים שוחרר ─ בתנאים בתום שנה למעצרו ולא מילא אחרי תנאי השחרור ................343 ─* בש"פ 8739/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר המשפט התמשך ─ מסיבות שאינן תלויות בנאשם .......................................344 ─* רע"ב 5183/96 - החלטת ועדת השחרורים לבטל תוקף שחרור ברשיון ......................344 ─* בש"פ 8948/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................345 ─* ע.פ. 5992/93 - הבחנה מוצדקת להבדיל מאפלייה בעניין העונש בעבירות סמים ...........346 ─* רע"א 3249/96 - בקשה להזמין לחקירה מומחה רפואי שנתן סיכום מחלה למומחה ─ שמונה ע"י ביהמ"ש ................................................346 ─* ע.פ. 9021/96 - סירוב פסילה כאשר השופט איפשר לתובע, לפי סעיף 163 לחסד"פ, ─ לשאול את הנאשם שאלות על הרשעות קודמות ...........................347 ─* בש"פ 8483/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................347 ─* ע.פ. 6493/96 - החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה ................................348 ─* רע"א 5596+6820/96 - החלטה שלא לבטל פסק בוררות כאשר הבורר, עו"ד, נעזר ─ בבתו שהיא עורכת דין בכתיבת פסק הבוררות .....................348 ─* בש"פ 8972/96 - דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה בעבירות סמים כאשר ─ לא היתה הצדקה להתארכות המשפט ....................................348 ─* בג"צ 5991/96 - דחיית עתירה מחמת שיהוי ..........................................349 ─* ע.א. 897/95 - היעדר כוונת מרמה במסירת פרטים בשאלון לחברת ביטוח ................349 ─* רע"א 5994/96 - דחיית ערעור על החלטת "המשקם" לפי חוק ההסדרים הנוגעת ─ להגשת ראיות .....................................................350 ─* בש"א 7681/96 - דחיית בקשה לסעד ביניים בערעור כאשר סעד כזה עשוי לגרום נזק ─ לציבור הנזקקים לדיור שאת ביצועו מבקשים לעכב .....................350 ─* ע.פ. 5287+5350/95 - החמרה בעונש בעבירה של נסיון לרצח ...........................350 ─* בג"צ 2579/96 - עתירה להרחיב סמכויות ועדת חקירה ממלכתית כאשר הוועדה עצמה ─ מתנגדת לכך ......................................................351 ─* רע"א 5214/96 - דחיית בקשה לרשות ערעור כאשר ההחלטה נשוא הבקשה מהווה ─ פס"ד חלקי שהערעור עליו הוא בזכות ................................351 ──