ע.א. 2957/93 - משה בנימין נגד פקיד שומה עכו נהריה
*ביטול שומת מס הכנסה כאשר ספרי הנישום לא נפסלו(מחוזי חיפה - עמ"ה 19/92 - הערעור נתקבל).
א. המערער הינו שכיר המתגורר בנהריה. בצריף שהותאם לכך, בצמוד לבית המשפחה,מנהלת אשתו מספרה ובה שני כסאות ספרים. המערער דיווח על הכנסות נמוכות ביותר מןהמספרה בשנות המס 1990-1986, לפעמים כ-%10 מההכנסות שיש לנישום ממספרה לפיתחשיבי פקיד השומה. בינואר 97 נערכה ביקורת במספרה מטעם המשיב. עד לשעת הביקורתקיבלו, באותו יום, שלשה לקוחות שירות ולקוחה אחת היתה בעיצומה של קבלת השירות.בספטמבר 91, לאחר הגשת הערעור, נערכה ביקורת נוספת בעסק. לפי עדות המערער עבדהאשתו במספרה באופן חלקי בלבד, ימים ספורים בשבוע ובשעות הבוקר בלבד. הוא הסביראת העבודה החלקית בשורה של אירועים: מות אבי האשה, נפילת אחי המערער ולידתילדים. השופט סבר שגובה הכנסת האשה במספרה אינו מתקבל על הדעת. עם זאת לא קיבלאת השומה שהוציא פקיד שומה, ערך תחשיב משלו המבוסס על ארבעה לקוחות ליום והפחיתאת השומות. המערער טוען שצריך היה לקבל את הדוחו"ת על הכנסתו כפי שהגיש. הערעורנתקבל.
ב. ביהמ"ש הקפיד עם המערער יתר על המידה. ספרי המספרה לא נפסלו ולא היה דיבביקורת אחת כדי שלא לקבל את הצהרת המערער על הכנסות המספרה. המערער נתן הסבריםלעובדת ההכנסות הנמוכות ולא היה מקום לשלול אותם מניה וביה. גם אם מציגה גירסתהמערער סימני שאלה, היה על פקיד השומה לעשות מאמץ רב יותר כדי לברר מה בפועלמתרחש בעסק, ולא היה מקום לפסול את הדוחו"ת לתקופה של 4 שנים על יסוד ביקורתאחת. בתי המשפט מקפידים הקפדת יתר עם נישום שנתפס אפילו פעם אחת כשאינו נוהגלפי הנוהלים המקובלים בניהול חשבונותיו, ומן הראוי לנקוט באותה אמת מידה מחמירהגם כנגד פקיד השומה, כשהוא מבקש להתעלם מהכנסות מוצהרות של עסק שלכאורה מנהל אתספריו כהלכה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. המערער לעצמו, עו"דעמנואל לינדר למשיב. 8.1.97).
ע.א. 3030/96 - עירית ירושלים ואח' נגד כחילה מפעלי הנדסה... בע"מ
*פסילת הצעות במכרז של עיריה כאשר מנהל החברה המציעה הוא אחיו של חבר המועצה(מחוזי י-ם - ה.פ. 573/94 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה תובענה נגד המערערת (עירית ירושלים) בה עתרה למתן סעד הצהרתישלפיו "אין כל מניעה ש(המשיבה) תשתתף במכרזי (העיריה) בעתיד" על אף שבעל המניותהעיקרי של המשיבה הוא אחיו של אברהם כחילה, חבר מועצת עירית ירושלים. בפסק דינוקבע ביהמ"ש המחוזי שאין מניעה עקרונית שהמשיבה תשתתף בעתיד במכרזיה של העיריה"בכפוף לתנאי שכל התקשרות או חוזה שתזכה בהם... במכרז... יתאשרו... גם על פי(ובדרך) הקבועה בסעיף 122א(ב)(3) לפקודה". סעיף 122א' לפקודת העיריות קובעהגבלות על חברי מועצה, קרוביהם או שותפיהם, ולעניין קרובים כולל אח או אחות,להשתתף במכרזים של העיריה. אולם האיסור לא יחול "לגבי חוזה או עיסקה שהמועצהברוב של שני שלישים מחבריה ובאישור השר התירה ובתנאים שהתירה...". נוכח המגמההפרשנית העולה מסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, פירש ביהמ"ש המחוזי את סעיף122א' הנ"ל כי אין מניעה עקרונית ש"קרוב" ישתתף "על אחריותו" בכל מכרז שלהעיריה, וכי אין לפסול את הצעתו של "קרוב" שלא ביקש מראש אישור כאמור בסעיף122א(ב)(3), אלא זכותו היא להשתתף במכרז ככל מציע אחר, ורק אם יזכה תובא ההצעהלאישור של מועצת העיריה. ערעורה של העיריה, שאליה הצטרף היועץ המשפטי לממשלה,נתקבל.
ב. שגה ביהמ"ש המחוזי בגישתו העקרונית לגבי נוסחת האיזון הראוייה שבין הילכתניגוד האינטרסים לבין הזכות לחופש העיסוק לעניין סעיף 122א'(ב)(3) לפקודה. הכללהוא שקיים איסור של התקשרות ב"חוזה" או ב"עיסקה" בין עיריה לבין "קרוב", ומישמבקש להוציא את עניינו מהכלל שומה עליו להצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקותסטייה ממנו. בהיעדר נסיבות כאלה עומד האיסור בעינו.
ג. נוכח כלליותה של עתירת המשיבה אין צורך לפרט מה הן הנסיבות המצדיקות סטייהמהכלל הנזכר בסעיף 122א' ואם נסיבות אלו מתייחסות אך לטיבו של ה"חוזה" או לטיבהשל ה"עיסקה" או גם לטיב הקשר שבין חבר מועצת העיריה לבין ה"קרוב". יש לדחות אתטענת המשיבה שהכדאיות הכלכלית של החוזה או של העיסקה יכולה לשמש כשיקול להכניסאת עניינו של ה"קרוב" בגדר הסייג הנזכר בסעיף 122א(ב)(3). אשר לשאלה אם ההיתרצריך להתקבל לפני חתימת החוזה או לאחריו - סעיף 122א' אינו קובע מועד למתןההיתר וקיימים שיקולים לכאן ולכאן. אין מקום להכריע בשאלת עיתוי ההיתר הדרוששדינה להיחתך לפי הנסיבות. עניין זה צריך לבוא על פתרונו בכללים שיקבעו ע"י שרהפנים, שבהם יוכל לקבוע עמדתו בעניין זה ולקבוע גם קווים מנחים לאבחנה בין סוגיהמקרים השונים.
ד. המחוקק נקט בסעיף 122א' לפקודה לשון "חוזה" או "עיסקה". הוא לא הביאבחשבון את המקרה המיוחד שבו מבקש ה"קרוב" להשתתף במכרז. מקרה מיוחד זה מחדד אתשאלת העיתוי של הצורך בקבלת ההיתר. גם לעניין זה קיימים שיקולים לכאן ולכאן. גםבעניין זה יש להשאיר את הנושא לשר הפנים שיתקין כללים בנושא העיתוי. מכל מקום,לא היה מקום לקבוע בענייננו, ככלל, שבכל מקרה רשאית המשיבה להשתתף במכרזיה שלהעיריה והתוצאה היא שיש לקבל את הערעור ולדחות את עתירת המשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עו"ד א. אליאב לעירית ירושלים, עו"ד מ. מזוז ליועץ המשפטי, עו"ד י.קרמר למשיבה. 28.1.97).
ע.א. 878/96 - מזל נינה פוזילוב נגד אמנון פוזילוב
*סמכות ביהמ"ש לקבוע בעניין החזקת ילדים כאשר הנושא עלה לדיון בבי"ד רבני בתביעת מזונות. *מינוי "אפוטרופוס לדין" לילדים כאשר קיימת מחלוקת בין ההורים אם "טובת הילדים" מחייבת החזקתם ע"י האב או האם(מחוזי ת"א - ת.א. 420/95 - הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב נשואים מזה 16 שנים ולהם ארבעה בנים ושתי בנות. ארבעתהבנים גרים עם האב בקרית מלאכי ואילו האשה גרה עם שתי הבנות גילאי 7 וחציושנתיים וחצי. הבעל שכר מטפלת עבור ילדיו שבהמשך הפכה לבת זוגו ולהם נולד ילדמשותף המתגורר עמהם. באוקטובר 93 הגישה המערערת לביה"ד הרבני תביעה להגדלת סכוםהמזונות שהיא מקבלת וביה"ד הרבני פסק מזונות לאשה ולשתי הבנות וקבע כי הבנותיהיו עם האם. בסוף מרץ 94 קבע ביה"ד הרבני כי יש לזמן את הצדדים לדיון בנושאהחזקת הילדים אך הדיון כאמור לא התקיים מעולם. באפריל 95 הגיש הבעל תביעהלמשמורת הקטינים בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. בתביעה ביקש שכל ילדיו המשותפים עםהמערערת יימסרו לו למשמורת בלעדית בשל אי תיפקודה של האם, מצבה הנפשי ורצונם שלהילדים להיות במשמורתו. תביעת הבעל נתמכה בעמדת רשויות הסעד והרווחה. בכתבהגנתה טענה האם כי אין לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בתביעת האב שכן הסמכות מסורהבאופן בלעדי לביה"ד הרבני, מכח הסכמת הצדדים, וזה אף הכריע לטובתה בענייןהמשמורת על הילדים. בתביעה שכנגד ביקשה האם כי תינתן לה משמורת בלעדית גם לגביארבעת הבנים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מסורה לו הסמכות לדון בתביעת משמורת הילדים שכן לאהוגשה כל תביעת גירושין - לא ע"י הבעל ולא ע"י האשה - בביה"ד הרבני שאליה יכולהיה להיכרך עניין החזקת הבנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ארבעת הבנים ישארו בחזקתו
של האב וגם הבנות יועברו למשמורתו. בפני ביהמ"ש היו מספר חוות דעת שסייעובהחלטתו. בפני ביהמ"ש המחוזי לא העידו לא האם, לא האב, ולא הילדים. ביהמ"ש קבעכי מדובר במקרה קשה אך סבר שבסופו של דבר טובת הילדים שהוא השיקול המכריע מצדיקהעברת הילדים לאב. הערעור נתקבל והעניין הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ג. לעניין סמכות ביהמ"ש המחוזי - התביעה לקבלת משמורת הילדות הוגשה ע"י המשיבבאפריל 95. באותו זמן התנהלו דיונים בביה"ד הרבני בתביעות מזונות, מדור וכיוצאבאלה, אך לא הוגשה תביעת גירושין ע"י מי מהצדדים. כך שאין להתייחס לטענה שנושאהחזקת הילדים "נכרך" לדיונים בביה"ד הרבני. אמנם, ביה"ד עסק בעניין החזקתהילדים, אולם עניין זה נעשה אגב הדיון בבקשת המזונות שהגישה האם ובבקשותיה לשובולהתגורר בבית המשפחה. כיוון שכך, לא קנה לעצמו ביה"ד הרבני סמכות בעניין זה.גם לא היתה הסכמה של המשיב להעניק סמכות לביה"ד לדון בנושא החזקת הילדים.מהאמור עולה כי גם עקרון ההמשכיות - לפיו משהחל עניין מסויים להתברר בערכאהמסויימת, ימשך הדיון בו בפני אותה ערכאה - לא חל במקרה הנדון.
ד. לגופו של עניין - ביהמ"ש העליון ביקש חוות דעת נוספות ואלו הוגשו בהסכמתהצדדים ע"י פסיכולוגים ופסיכולוגים קליניים. חוות הדעת תומכות במסקנות ביהמ"שהמחוזי בדבר העברת הילדות לחזקתו של האב. ברם, בתסקירים נאמר שגם העברת הילדותלאב כרוכה בבעיות. מן התסקירים שהגישו שני הצדדים עולה "מבוכה רבה". ההמלצותהיו שונות ושונו במשך הזמן. יש גם בעיה של שהות הבנות יחד עם אחיהם הבנים.סוגייה זו ניתן לברר באמצעות העדת הבנים. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"שהמחוזי שישמע את עדויות האב והאם, עדות הבנים וכיוצא באלה עדויות כפי שימצאלנכון.
ה. הילדים נקלעו למאבק שבין ההורים. טובת הילדים מחייבת בחינה מדוקדקת,במנותק מהרצון הסובייקטיבי של כל אחד מההורים. בנסיבות אלה יש למנות אפוטרופוסלדין לילדים, שייצג אותם בפני ביהמ"ש המחוזי בכל הסוגיות הקשורות בהחזקתם ויעלהבפניו את טובתם שלהם. מכוחה של הוראת סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטיתוהאפוטרופוסות מוסמך ביהמ"ש למנות לקטין אפוטרופוס לדין כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ארז פשטילמערערת, עו"ד דוד גולן למשיב. 6.1.97).
ע.א. 3368/93 - דוד ונטורה נגד אריה בולוטין
*תביעת חייל נכה לקבלת פיצויים בגין תאונת עבודה כאשר הוא מקבל בגין אותה "חבלה" תשלומים לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום. *דחיית תביעת נזיקין בשל "השתק". הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 1865/86 - הערעור נדחה והערעור הנגדי על אי פסיקת הוצאותנתקבל).
א. המערער נולד בשנת 51. ביוני 69, במהלך שירותו הצבאי, אירעה לו תאונה, בהנגרם שבר של עצם הסירה בידו הימנית. ביולי 72 הגיש תביעה לקצין התגמולים וועדהרפואית קבעה לו דרגת נכות של %10 ועל בסיס זה שולמו למערער תגמולים על פי חוקהנכים (תגמולים ושיקום). המערער החל לעבוד אצל המשיב בשנת 72 בתפקיד של מסגר.בדצמבר 80 נפגע בידו במהלך עבודתו מגוש מתכת שניתז עליו ולאחר התאונה פנהבתביעה למוסד לביטוח לאומי בטענה שתאונת העבודה גרמה לו לנכות בידו. בפברואר 81דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתו. בעקבות זאת פנה המערער בתביעה נוספת לקציןהתגמולים, והוועדה הרפואית של אגף השיקום במשרד הבטחון קבעה למערער %20 נכותבגין "קשיון נוח של שורש היד הימנית". על בסיס קביעה זו שולמו למערער תגמוליםבהתאם לחוק הנכים.
ב. בשנת 86 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי תביעה לפיצויים נגד המשיב בגיןהתאונה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הפר את חובת הזהירות שחב למערער וכי הנזק
שנגרם למערער בתאונה נבע מהפרה זו. עוד קבע ביהמ"ש כי לא היה אשם תורם שלהמערער. על בסיס חוות דעת מומחה קבע ביהמ"ש כי עקב תאונת העבודה נגרמה למערערנכות בשיעור של %20 המתבטאת "בקשיון נוח של שורש היד הימנית". עם זאת דחהביהמ"ש את תביעתו של המערער בהסתמך על הוראת סעיף 36(א)(1) לחוק הנכים המורה כי"חייל משוחרר או נכה הזכאי... לתשלומים, לפי חוק זה וזכאי בשל... החבלה...שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר... רשאי לנקוט צעדיםמשפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבהפיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד". ביהמ"ש קבע כי הואיל והמערערקיבל ומקבל תשלומים על פי חוק הנכים נשללת זכותו לפיצויי נזיקין. ביהמ"ש קיבללעניין זה את פרשנותו של המשיב להוראת סעיף 36(א). על פי פירוש זה, המונח"חבלה" מתייחס לנזק או לליקוי הגופני שנגרם לנכה. הוא אינו מתייחס לאירוע בונגרם אותו נזק או ליקוי. הערעור נדחה וערעור נגדי בעניין הוצאות משפט נתקבל.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המונח "חבלה" שבהוראת סעיף 36(א) מובנו הואהתוצאה שנגרמה, ולא המעשה שגרם אותה. פירוש זה בו בחר ביהמ"ש מעוגן היטבבהוראות חוק הנכים והפסיקה שעסקה בחוק זה. מהוראות חוק הנכים עולה בבירור, כיהמונח "חבלה" שבחוק בא לתאר את הנזק או הליקוי שנגרם, ולא את הפעולה או האירועשגרמו אותו. על פי ההלכה אין לפרש חקיקה סוציאלית באופן דווקני ויש לאמץ אותופירוש שיש בו כדי להגשים את התכלית הסוציאלית של החקיקה אך אין בפירוש הוראתסעיף 36(א) לחוק בהתאם לגישתו של המערער כדי לקדם את מטרתו הסוציאלית של החוק.כלל הפרשנות האמור לא נועד לקידום עניינו המיוחד של בעל דין כזה או אחר. מדוברבשיקול נורמטיבי כללי, המספק הנחיה ביציקת תוכן לנורמות כלליות שבדין כפי שהןחלות על כלל המקרים. אין כל טעם פרשני כללי המצדיק את אימוצו של הפירוש לו טועןהמערער, תוך סטיה ממובנו המתבקש של המונח "חבלה" בחוק הנכים.
ד. המערער קיבל וממשיך לקבל תגמולים מאת משרד הבטחון, על בסיס טענותיו כי הואסובל מנכות שנגרמה לו בזיקה לשירותו הצבאי. ההליך שבפנינו מבוסס על טענהעובדתית העומדת בסתירה לטענות האמורות שכן עתה טוען המערער כי הנזק נגרם בשלתאונת העבודה שאירעה לו. אין המערער מציע כי פיצויי הנזיקין שתבע מהמשיב יבואובמקום התגמולים על פי חוק הנכים. אדרבא, הוא מבקש ליהנות ממה שכיום הוא מגדירכ"טעות" של הוועדות הרפואיות ובדרך זו לזכות בפיצויי כפל בגין אותה נכות עצמה.התנהגות זו צורמת בחוסר הגינותה. ספק אם דרכו של המערער, המבקש להתנער מן העמדהשנקט בהליך בפני קצין התגמולים עולה בקנה אחד עם החובה לנהוג בתום לב. נקיטה שלעמדות סותרות בנסיבות כאלה אף עלולה לשמש יסוד עצמאי להשתקת בעל דין בהליךהמאוחר ודחיית בקשתו לסעד. ברם, אין צורך לבסס את פסה"ד על תיאוריה משפטית זו,שכן דין הערעור להידחות על בסיס פרשנות החוק כאמור.
ה. המשיב ערער בערעור שכנגד על כך שהמערער לא חוייב בתשלום הוצאות משפטבערכאה הראשונה. לעניין זה צודק המשיב. לפיכך יש לחייב את המערער בתשלום הוצאותהמשיב בשתי הערכאות בסכום של 10,000 ש"ח.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט אור. השופט טירקל הוסיף כי לדידו ניתן היה לדחות אתהערעור מבלי לדון בטענות המערער לגופן בשל השימוש לרעה שנעשה כאן בהליכיביהמ"ש. המערער ביסס בהליך דנא את תביעתו על טענה עובדתית העומדת בסתירה לטענותשהעלה בפני הוועדות הרפואיות של משרד הבטחון. המערער הגדיל לעשות וטען שהואזכאי להבנות ממה שהוא מכנה "טעותו של משרד הבטחון" ובדרך זו לזכות בפיצויי כפלבגין אותה נכות עצמה. זהו ניצול לרעה של כח שיפוטו של ביהמ"ש ואל לו לביהמ"ש
לתת את ידו לכך. די בטעם זה כדי לדחות את הערעור מבלי להכנס לדיון בשאלה הנכבדהשל תחולת דיני ההשתק במקרה כמו הנדון.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. הוסיף הערה קצרה השופטטירקל. עו"ד יחיאל פדרמן למערער, עו"ד אהוד שלוש למשיב. 14.1.97).
ע.א. 2115/95 - בתיה אושרוב נגד עליזה פרחי
*פסילת צוואה כאשר נקבע כי המנוחה לא הבינה את תכנה. *אי העדת עד ע"י צד שיכול להיעזר בעדות זו(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 7051+8147/91 - הערעור נדחה).
א. המנוחה ויקטוריה קורדובה נפטרה בגיל 94 והותירה אחריה צוואה מאוגוסט 82 בהציוותה את רוב רכושה לקרובתה, המערערת. המשיבה, בת אחותה של המנוחה, שאומצה ע"יהמנוחה כדין בשנת 1943, הגישה לביהמ"ש המחוזי התנגדות לקיום הצוואה, בנימוקשהמנוחה לא הבינה את טיבו של המסמך שעליו חתמה. ביהמ"ש המחוזי ניתח בפסק דינואת הראיות שהובאו בפניו, את יחסי המנוחה עם המערערת והמשיבה, את העדויות ביחסלנסיבות עריכת הצוואה, את הצוואה לגופה על אי הדיוקים והטעויות שנפלו בה, וכןאת הראיות בקשר לידיעתה של המנוחה בשפה העברית והסיק כי דלות שפתה העברית שלהמנוחה לא איפשרה לה להבין ולעקוב אחר האמור בצוואה, וכיוון שהצוואה לא תורגמהלה הרי שלא הבינה את תוכנה. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי הצוואה פגומה ואין היאמשקפת את רצון המנוחה. לפיכך סירב לקיים את הצוואה. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי בצוואה הנדונה אין כל פגם, ומי שטוען כנגד תוקפה שלהצוואה עליו נטל השכנוע. טענה זו נכונה היא, אך בפני ביהמ"ש היו ראיות מטעםהמתנגדת, אשר די היה בהן כדי להרים את הנטל שהוטל על המשיבה ולעורר ספק של ממשאם הצוואה עליה הוחתמה המנוחה היתה מובנת לה ואם היא משקפת את רצונה. לענייןהבנת השפה העברית העדיפה השופטת את העדים שהעידו כי המנוחה היתה מסוגלת "לתקשר"בענייני יום יום פשוטים, אך לא היתה מסוגלת להבין את האמור במסמכים מסוגה שלהצוואה.
ג. המשיבה נמנעה מלהגיש תצהיר או להעיד עד שהיה אמור לאמת את גירסתה בדברחוסר הבנתה של המנוחה בשפה העברית, ומכך ביקש ב"כ המערערת ללמוד כי לא הוכחההטענה בדבר היעדר הבנת השפה העברית. אכן, בנסיבות מתאימות רשאי ביהמ"ש להסיקמסקנות נגד צד להליך שנמנע מלהעיד עד מרכזי, שלכאורה היה אמור לתרום תרומהמשמעותית לחיזוק גירסתו של אותו צד. אולם בענייננו ניתן הסבר המניח את הדעתלהימנעות העד מלהתייצב לעדות. גם לגוף העניין אין לומר כי היה זה עד יחיד שיכולהיה לזרות אור על שאלה רלבנטית שנשארה עלומה. בפני ביהמ"ש היו מספר ניכר שלעדויות מטעם שני הצדדים בשאלת שליטתה של המנוחה בשפה העברית, וההנחה שאי הזמנתעד פועל נגד מי שצריך היה להזמינו, לא תחול כאשר צד לא הזמין את כל העדיםהרלבנטיים שהיה בידו להזמינם, אלא רק את מקצתם או מי מהם.
ד. עוה"ד שערך את הצוואה ועו"ד שהיה עד לה לא תרמו בעדותם להבהרת מצבה שלהמנוחה והבנתה את הצוואה בעת החתימה. האחד - כיוון שלא זכר את המעמד ואחר משוםשלא נתן הסבר משכנע לטעויות שנפלו בצוואה, לציון עובדות בלתי בדוקות במסמך ואףאישר שלא תירגם למנוחה את הצוואה. גם הפגמים שנפלו בתוכן הצוואה - אין לבטלםכלאחר יד. העובדות האמורות בהצטברן לתמיהות נוספות יש בהן כדי לבסס את המסקנהשאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.
ה. ב"כ המערערת העלה טענה גורפת שאין לפסול את הצוואה משום שלא נמצא בה פגםצורני. ברם, בענייננו אין מדובר בפגם צורני הנובע מכך שלא נכתב על גבי הצוואהשתורגמה למנוחה, פגם העלול אולי כשלעצמו ובוודאי בהצטרפו לפגמים אחרים לעוררחשש בעניין אמיתות הצוואה ולהעביר את הנטל למי שמבקש לקיימה. משנקבע כי עוה"ד
שערך את הצוואה לא תירגם את הצוואה לשפה המובנת למנוחה היטב, יש בכך פגם מהותישיש בו כדי לעורר חשש ממשי שהוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי שלהמנוחה. בנסיבות אלה חזר הנטל למערערת שביקשה לקיים את הצוואה ולהוכיח אתאמיתותה והיא לא עמדה בנטל זה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש.עו"ד י. שדה למערערת, עו"ד ד. גדנסקי למשיבה. 8.1.97).
ע.פ. 4517+4633/95 - ראלב מנסור והילל עבדל חי נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמת רצח כאשר המשטרה ביצעה את חקירת העדים בהשתתפות עד שהוא עבריין והשתמש באמצעי שכנוע שונים כלפי העדים(מחוזי ת"א - ת.פ. 65/94 - הערעורים נתקבלו).
א. בשעות הבוקר של יום ראשון, ה-16.8.92, נתגלתה גופתה של המנוחה בלהויינשטיין בחוף תל ברוך, שם עסקה בזנות. בידי המשטרה לא היה ולו גם קצה חוטבאשר לזהות הרוצחים. לקראת סוף שנת 93 הגיע למשטרה מידע חדש מפי אחד סופיאןמסלוחי (להלן: סופיאן), הומוסקסואל וקוקסינל העוסק בזנות ממין זכר, שנעצר כחשודבפרשיות אחרות - ובהן רצח - וביקש לזכות בטובות הנאה מן הרשות. במהלך חקירתומסר לחוקרים כי במוצאי שבת, בליל הרצח, ראה את המערער 1 מעלה לרכבו את המנוחהונוסע עימה לכיוון החוף ומאוחר יותר באותו לילה נודע לו מפי פרוצות ששהו באיזורשהן היו עדות ראייה לרצח המנוחה ע"י המערער 1. בשלבים מאוחרים יותר של חקירתו"השלים" סופיאן את גירסתו והתאימה למידע שהצטבר במהלך החקירה.
ב. לנוכח המידע החדש חודשה החקירה ב"הנחייתו" של סופיאן, שנקב בשמות העדיםוהבהיר מראש מהו המידע שברשותו של כל אחד מהם. סופיאן נטל חלק ממשי בחקירתהעדים, ישב יחד עם החוקרים ושכנע את העדים, במידת הצורך, לשתף פעולה עם המשטרהו"הזכיר" להם את הפרטים שעליהם למסור לחוקרים. עם סיום החקירה הוגש כתב אישוםושני המערערים הורשעו בעבירה של רצח. הגירסה העומדת בבסיס הרשעתם של המערעריםמבוססת על ההודעות שמסרו 4 עדים מרכזיים: 3 פרוצות ואסיר שלטענתו התוודה בפניוהמערער הילאל על ביצוע הרצח. באשר לעדותו של סופיאן קבע ביהמ"ש כי אין לקבועממצאים על יסוד עדותו של סופיאן, שנתגלה כאדם שאינו בוחל בעיקום ועיוות העובדותכשהדבר לתועלתו. אחת העדות חזרה בה בעדותה מהודעתה במשטרה וטענה כי זו הוכתבהלה וביהמ"ש קיבל את הודעתה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. הערעור נתקבל.
ג. השופט קדמי: כידוע אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאי מהימנות אלא במקריםנדירים ובנסיבות מיוחדות, כאשר ניתן להצביע על "טעות" המצדיקה התערבות. בנסיבותהעניין יש לומר כי חלה טעות כזו. שתי עדות ראייה טענו בשלב הראשון בחקירתןבמשטרה שלא ידוע להן דבר בקשר לנסיבות הרצח ולזהות הרוצחים ושתיהן שינו את טעמןרק לאחר שהופגשו עם סופיאן והיו חשופות ל"מאמצי השכנוע" שהפעיל עליהן. אין ספקכי לאופיה ולטיבה של מעורבותו של סופיאן יש בנסיבות העניין משקל מכריע בכלהקשור להערכת היכולת לסמוך על הדברים שמסרו עדות אלה במסגרת חקירתן במשטרה.
ד. כללי ההתנהגות הנוהגים במסגרת החברתית של פרוצות הנתונות ל"חסותם" שלסרסורים ו"בני זוג", וקוקסינלים העוסקים בזנות ממין זכר, כשרובם מכורים לסמיםותלויים באספקת הסם, מחייבים כל אחד מהם להתמקד בענייניו ולהתעלם מן המתרחשבסביבתו. כל חריגה מכללי יסוד אלה כרוכה בתגובה אלימה ובענישה סביבתית קשהומכאיבה. הממונים על החקירה הסבירו כי הדרך להתגבר על הסירוב לשתף פעולה עםהמשטרה ולהניע את שתי העדות המרכזיות לספר את הידוע להן, היתה לנקוט בשורה שלאמצעים כולל הפגשתן עם סופיאן. הפגשת העדות עם סופיאן תועדה בסרט וידיאו באופןחלקי בלבד ואין אפשרות לקבוע כיצד ובמה "שיכנע" סופיאן את העדות לחזור בהןמהכחשתן. שההודעות של העדות לוקות מעצם טיבה בחשש שמא "אימצה" העדה מכורח
הנסיבות את הגירסה ש"הזכיר" לה סופיאן כאשר גירסה זו אינה אמת. חשש זה מתחזקומתעצם לנוכח העובדה שאחת העדות הרהיבה עוז לחזור בה בביהמ"ש מהודעתה למרותשהיה ברור לה שהיא מסתכנת בהעמדה לדין ובתגובה "קשה" מצד המשטרה.
ה. לנוכח אישיותו של סופיאן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו בתיקים אחריםובפרשיות אחרות קבע כאמור ביהמ"ש המחוזי שאין הוא מוכן לסמוך ממצאים מרשיעים עלעדותו לבדה. לנוכח החשש הממשי שסופיאן "הכתיב" לעדות את תוכן ההודעות - דיןההודעות שמסרו העדות כדין עדותו של סופיאן ואין לסמוך ממצא מרשיע על דבריהן אלאאם כן תמצא להן תמיכה של ממש בראיות אובייקטיביות אמינות אחרות.
ו. העדויות לוקות גם בפגמי מהימנות הנעוצים בהיעדר סבירות של הגירסאות. אפשרשניתן היה להתגבר, באמצעות התרשמות שהתרשם ביהמ"ש המחוזי מן הצורה שבה העידוהעדות המרכזיות, על פגמי המהימנות הנעוצים בחוסר סבירות ובאי דיוקים בעדויות.ברם, אין בכוחה של ההתרשמות לבדה, כדי להפיג את החשש המתחייב מהפעלתו של סופיאןכ"סוכן הרשות" להנעת העדות לשתף פעולה עם המשטרה ול"הבאתן" לכלל מסירת גירסההמתיישבת עם גירסתו שלו, כאשר אין כל ערובה שהיא משקפת את האמת. אפשר ובנסיבותהמיוחדות של המקרה לא היתה לחוקרים ברירה אלא לנקוט בשיטה יוצאת הדופן של הפגשתהעדות עם סופיאן. ברם "הפגשה" לחוד והפיכתו של סופיאן לחוקר מן המנין, היושבלצידם של החוקרים ונוטל חלק פעיל בחקירת העדים כשהוא לוחץ לשיתוף פעולה ונוקבבפרטי האירוע שהעד אמור למסור לחוקרים - לחוד. לפיכך יש לזכות את המערערים.
ז. השופט טירקל: אין בכוחה של ההתרשמות שהתרשם ביהמ"ש המחוזי כדי להסיר אתהספקות המתעוררים מחמת שילובו של סופיאן בחקירה. לסוגיה זו יפים דבריו שלהרמב"ם המבטאים את עמדתו של המשפט העברי "...ואם לא נקיים את העונשים באומדהחזק מאד - הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשיםבאומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי - ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלףחוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".
ח. השופט מצא: במאמצי המשטרה להתמודד עם האילוצים המיוחדים שבנסיבות המקרהולהגיע לחשיפת העובדות, פגעו החוקרים בתקינות מהלכי החקירה. קשה לבוא עימםבטרוניה על שנקטו בתחבולות חקירתיות והפגישו את העדים עם סופיאן, אך היה פגםחמור בכך שהחוקרים שיתפו את סופיאן בניהול חקירתם של עדים מרכזיים כשהוא עצמונתון בחקירה בשל חשד למעשה רצח אחר והוא יושב במחיצת החוקר והעד ומתערב בחקירה.גילוי וחשיפת העובדות הינם מטרה חשובה, אך גם מטרה זו אינה מקדשת את כלהאמצעים.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. עוה"ד ד. מקרין וא. ריכטמן למערערים, עו"דגב' אתי כהנא למשיבה. 19.1.97).
ע.א. 1828/95 - אליעזר יאיר נגד עירית בת-ים
*אחריות עיריה בנזיקין עקב פגיעה מסולם פגום באולם ספורט של העיריה(מחוזי ת"א - ת.א. 2390/90 - הערעור נתקבל).
א. במהלך משחק כדורסל, במסגרת פעילות לפתיחת חוג ספורט למבוגרים שהתנהל באולםהספורט בבית הספר בבת ים, נפגע המערער ברגלו שנתפסה בסולם צמוד לקיר שהיה חסרבו שלב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער, שהיה אחראי על אולם הספורט, אשם ברשלנותתורמת בשיעור של %100 ודחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. האולם הוא בהחזקת העיריה והיא המתחזקת אותו. הסולם בו נתקלה רגלו שלהמערער היה פגום וחסר בו שלב. המערער אף פנה לעיריה וביקש לתקן את הסולם והואלא תוקן. במגרש היו שני לוחות סל ועליהם סלים, ואם כי היה זה אולם ספורט ולאמגרש כדורסל, הרי ניתן היה לשחק בו כדורסל, שאם לא כן לשם מה המתקנים המתאימים?
לטענת המשיבה מותר היה לקיים במגרש רק אמון כדורסל ולא משחק כדורסל, אך איןטענה זו מעלה ואינה מורידה לעניין אחריות המשיבה. ראשית, משום שלא נאסר לשחק שםכדורסל; שנית, משום שספק אם המשחק לא היה בגדר "אמון"; ושלישית, לא ניתן לומרכי טמונה באותו סולם סכנה למשחקים יותר מאשר למתאמנים. זאת ועוד, גם אם האולםלא היה תקני למשחק כדורסל, אין העיריה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה משלא אסרהבמפגיע משחק כזה שם. לפיכך יש לומר שעל משיבה רובצת האחריות לתאונה בשל רשלנותמצידה. עם זאת יש להטיל על המערער רשלנות תורמת של %50, שכן הוא היה אחראי עלאולם הספורט, הוא זה שיזם או איפשר את המשחק בו נפגע, הוא הכיר היטב את המקוםוידע על הסולם ועל הפגם בו. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת שיעור הנזק. (בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת
שטרסברג-כהן. עו"ד רוזנבוים למערער, עו"ד שטיין למשיבה. 21.1.97).
רע"א 4449/96 - אסתר יבין נגד יעקב יבין
*אי מתן פס"ד להגדלת מזונות כאשר לא הוגש כתב הגנה אך הוגשה תביעה נגדית להפחתת המזונות(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. במאי 94 ניתן פס"ד שבו חוייב המשיב לתת למבקשת מזונות בסכום של 3,000 ש"חלחודש. בפברואר 96 הגישה המבקשת תביעה חדשה בה טענה כי המשיב הטעה את ביהמ"שבמשפט הקודם ולמעשה זכאית היא לסכומים נוספים, של 25,000 ש"ח לחודש, שמקורםבמשיכות שמשך המשיב מכספי חברה שבשליטתו. כעבור שבוע הגיש המשיב לביהמ"ש תביעהלהפחתת דמי המזונות בטענה שהחברה האמורה התמוטטה והוא ערב לחובותיה אישית, כיבריאותו הורעה ומשכורתו היא פחות מ-3,000 ש"ח לחודש. המשיב לא הגיש כתב הגנהבמועד כנגד תביעת המבקשת וזו ביקשה פס"ד בהיעדר הגנה. לביהמ"ש המחוזי הסבירהמשיב את השיבוש שחל באי הגשת כתב הגנה בכך שהמתין לקבלת כתב הגנה לתביעתו כדילבקש איחוד דיון. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לפס"ד בהיעדר הגנה, בציינוכי פורמלית אמנם צדקה לכאורה המבקשת, אך התביעות הסותרות הוגשו כמעט במקבילוהנאמר בכל אחת מהן כוחו יפה למעשה ככתב הגנה בתביעה האחרת ועל כן הפגם שבהיעדרכתב ההגנה הוא טכני פורמלי בלבד. כן קבע השופט כי לא היה נעתר אוטומטית לבקשתהמבקשת, שכן לא ראוי לתת פס"ד על פי עתירת תובע, גם כאשר אין כתב הגנה, אם מתוךכתב התביעה עולה שאין ראוי להיעתר לתביעה כמות שהיא וזה המצב בענייננו. הבקשהלרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשת טוענת כי ביהמ"ש שגה כשסטה מהפסיקה ומהוראת תקנה 97(א) לתקנות סדרהדין ונמנע ממתן פס"ד בהיעדר כתב הגנה. כן טוענת המבקשת כי אילו לא היה נעתרביהמ"ש לבקשתה אוטומטית ונותן פס"ד אלא דורש ממנה להוכיח תביעתה, יכולה היתהלהוכיח את התביעה מבלי שהמשיב היה קונה מעמד בדיון. אף אם צודקת המבקשת בטענתהכי בהחלטתו עשה ביהמ"ש המחוזי את עבודתו של המשיב, שלא נימק כראוי את הסיבה לאיהגשת כתב הגנה במועד, הרי שמבחינה מהותית ומטעמי יעילות ראוי להניח לתביעותלהתברר במאוחד ולאפשר הכרעה אמיתית בסכסוך, להבדיל ממתן פס"ד על בסיס כתב תביעהבלבד עקב פגם דיוני. לפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. גולדבליט למבקשת, עו"ד ש. ברוידה למשיב.1.1.97).
בש"א 9015/96 - יעד נציגויות בע"מ ואח' נגד יצ-אר בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשות הגישו תביעה כספית נגד המשיבים ושניים אחרים. בינואר 96 החליטביהמ"ש המחוזי, במסגרת בקשה ליתן תשובות לשאלון, כי שמיעת התביעה תפוצל באופן
שבשלב הראשון תבורר ותוכח השאלה אם היתה התחייבות מצד המשיבים ומה היה סוגהותוכנה. בנובמבר 96 ניתן בביהמ"ש "פסק דין" הקובע כי המשיבים קיבלו על עצמםלשלם למבקשים את החובות שנותרו מהנתבעת השניה עבור רכישת ציוד לאתרים בהםהמשיבה הראשונה היתה קבלן ראשי וזאת בתנאי שיוותרו רווחים לאחר סיומן שלהעבודות באותם אתרים. השאלה שנותרה לדיון היא אם למשיבה נותרו רווחים באתריםאלה ובשאלה זו החליט ביהמ"ש לאפשר לצדדים למנות מומחה. המבקשות הגישו בקשה ליתןלהן ארכה להגשת ערעור על החלטה זו עד לחלוף 45 ימים ממתן החלטה סופית בתיקשיקבע את הסכומים שעל המשיבים לשלם למבקשות, אם בכלל. הבקשה הוגשה לשם הזירוזועל יסוד הנחה כי החלטת ביהמ"ש האמורה מהווה "פסק דין" שעליו יש לערער תוך 45ימים, שכן אם מדובר ב"החלטה אחרת" יכולות המערערות לערער על כך במסגרת הערעורהסופי. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. לכאורה נראה כי מדובר בהחלטה אחרת, ואולם ההחלטה אם מדובר בפס"ד או בהחלטהאחרת אינה נמצאת במסגרת הבקשה להארכת המועד. ב"כ המבקשות מבסס את הבקשה להארכתמועד על טעמים של יעילות הדיון והצדק עימו. מדובר כאן בבקשה שהוגשה לפני שחלףהמועד להגשת ערעור, ומשמעות הדברים היא כי טרם הבשילה זכותו הדיונית של הצדשכנגד לראות בפסה"ד מושא הבקשה סוף פסוק. האינטרס של המשיבים שלא להיות מוטרדיםעוד בהליכים בקשר עם פס"ד זה טרם התגבש. אכן, המבקשות יכולות כבר עתה, מבחינהטכנית, להגיש ערעור על פסה"ד, ואולם גורלו של הערעור כרוך בהתפתחות ההליכיםבביהמ"ש המחוזי, על פי תוצאות הדיון בשאלת קיומם של רווחים למשיבים וגובהם שלהרווחים. יעילות הדיון מצדיקה כי יתקיים דיון מאוחד בכל הסוגיות שמעלה הסכסוךבין בעלי הדין לאחר שההליך בביהמ"ש המחוזי יסתיים. לפיכך יש להיעתר לבקשהלהארכת המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אמיר כהן למבקשות, עו"ד יוחנן בלש למשיבים.12.1.97).
ע.א. 5034/96 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ עקב אי מסוגלות הורית(הערעור נדחה).
א. המערער ואשתו נשואים כ-20 שנה ולהם 4 ילדים משותפים. שלשת הילדים הגדולים- שתי בנות ובן שהם כיום בני 17 שנים ומעלה - והקטינה, ילידת אוגוסט 90, שלגביהמתנהל תיק אימוץ. לקראת סוף שנת 94 הוגשה ע"י היועץ המשפטי בקשה להכריז עלהקטינה כבת אימוץ מכח סעיף 13(7) לחוק האימוץ בשל חוסר מסוגלות הורית. האםנעלמה ולא ניתן היה למוצאה, היא לא הגיבה ולא הופיעה לדיון שנערך בתיק האימוץוניתן פס"ד המכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפיה. האם לא ערערה על פס"ד זה. ביוני96 הוכרזה הקטינה כבת אימוץ גם כלפי אביה לאחר שנקבע כי מתקיימים לגביו תנאיסעיף 13(7) לחוק האימוץ. הערעור נדחה.
ב. משפחת הקטינה מוכרת לשירותי הרווחה מאז שנת 79. שלשת הילדים הגדולים גדלומחוץ לבית במשך תקופות ממושכות עקב הזנחה קשה של ההורים. גם מצבה של הקטינה היהבכי רע. הוגשו לביהמ"ש המחוזי חוות דעת רפואיות שקבעו את חוסר המסוגלות ההוריתשל המערער. בערעור נטען כי חל שיפור במצבו של האב והוא כיום מסוגל לגדל אתהקטינה, אך חוות דעת חדשה קבעה כי לא חל שינוי במצבו של האב וכי עדיין אין לומסוגלות הורית. מתן "הזדמנות נוספת" למערער, כפי שהוא מבקש, אינו אלא הימורמסוכן, שאת המחיר עליו עלולה לשלם הקטינה. היא סובלת מהיעדר דמויות הוריותקבועות והיעדר משפחה חמה ותומכת לאורך זמן, כאשר עוד בטרם מלאו לה 3 שנים הוצאהמבית הוריה והיא שוהה בפנימיה. טובתה מחייבת מציאת סביבה משפחתית קבועה, יציבה
ואוהבת. אין ממש בטענת ב"כ המערער כאילו ילדים בני אימוץ לפי סעיף 13 לחוקהאימוץ הם דווקא ילדים של נרקומנים, חולי נפש, מפגרים, עבריינים ומתעללים. חוסרמסוגלות הורית לפי סעיף 13(7) לחוק עשוי לקום גם מקום בו הורה "רגיל" הוכחכ"חסר מסוגלות הורית" לפי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה רבת השנים בסוגיה.
ג. ביהמ"ש המחוזי שלל את האפשרות לאימוץ פתוח כלפי מי מההורים, אך קבע כי ישלשקול זאת כלפי האחות הגדולה. המומחה שולל גם אופציה זו. ברם, אין צורך לדוןבכך כל עוד לא נקבעה החלטה סופית בצו האימוץ בשאלת האימוץ הפתוח. החלטת ביהמ"שהמחוזי בשאלת האימוץ הפתוח אינה אלא בגדר המלצה. אין בהמלצתו כדי לשלול אתשיקול דעתו של ביהמ"ש שידון בצו האימוץ לגופו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב'מירי קראוס למערער, עו"ד גב' אורית סון למשיב. 26.1.97).
ע.א. 3322/95 - יצחק גמזו נגד עו"ד דניאל גושן
*התיישנות בתביעת נהנה נגד נאמן(מחוזי חיפה - ת.א. 997/89 - הערעור נדחה).
א. המערער ואחיו מנהלים התדיינות מאז 1973 באשר לדירה שירשו מאמם בקרית חיים.האם נפטרה בשנת 73 וביהמ"ש החליט על מכירת הדירה למרבה במחיר מבין שני האחים.שמאי קבע את מחיר הדירה וביהמ"ש שוכנע שהמערער אינו מוכן לקנות את חלקו של האחולכן האח ירכוש את הדירה תמורת מחצית ערכה, היינו 540,000 ל"י. כן החליט ביהמ"שכי הסכום ישולם בשני תשלומים "לידיו הנאמנות" של ב"כ של האח הוא המשיב. האחהפקיד את הכסף במועד והמערער סירב לפנות את הדירה. ביוני 79 העביר המשיב ללשכתההוצל"פ סכום של 270,000 ל"י שהופקד בידיו. נמשכו משפטים בין האחים והוגשוערעורים ובסופו של דבר כל דרישותיו וערעוריו של המערער נדחו. בספטמבר 87, כחלוףלמעלה מ-7 שנים מיום הפקדת הכספים בידי המשיב, תבע המערער את המדינה ואת המשיבלתשלום הפרשי הצמדה. התובענה נגד המדינה נדחתה על הסף. בתובענה נגד המשיב טעןהמערער כי הלה הפר את חובת הנאמנות כלפיו בכך שלא השקיע את הכספים כנדרש בתקופתאינפלציה והשתמש בהם לצרכיו. המשיב טען בכתב הגנתו שלא שלח ידו בכספים, ומכלמקום, טען, התביעה התיישנה. ביהמ"ש דחה את תביעת המערער נגד המשיב הן בשלהתיישנותה והן לגוף העניין כשקבע שהטענה בדבר מעילה לא הוכחה. הערעור נדחה.
ב. דין תביעתו של המערער להידחות בשל התיישנותה ואין צורך לדון בטענות אחרותשהועלו בערעור. התיישנות תביעות נשלטת ע"י חוק ההתיישנות. דיני ההתיישנותהכלליים חלים גם על תביעות נהנה נגד נאמן. עם זאת, תחולת דיני ההתיישנותהכלליים על תביעות מסוג זה כפופה להתאמות, הנדרשות מאופיים של יחסי הנאמנות.ככלל, תביעת נהנה נגד הנאמן מתיישנת בחלוף תקופת ההתיישנות המתחילה ביום בונולדה עילת התביעה, ובענייננו - ביום הפרת חובת הנאמנות. בחוק נקבעו הוראותמיוחדות למקרים שבהם התובע לא ידע על העובדות המהוות את העילה. כשנטענת תרמית,תקופת ההתיישנות תתחיל מיום שנודע לתובע על התרמית, ואילו לעניין עילות אחרותנקבע כי אם נעלמו מן התובע, מסיבות שלא היו תלויות בו, העובדות המהוות אתהעילה, תתחיל תקופת ההתיישנות מן היום שבו נודעו לו העובדות.
ג. יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת המידהלזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת עליסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא חובתו; ושנית, תקופתההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות. החזקת נאמן בנכסאינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמעבטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות. כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר
בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדתעילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה.
ד. בענייננו מתעוררות שתי שאלות. ראשית, האם המשיב השתמש לצרכיו בכסף שהפקידבידיו האח; ושנית, מתי נודע למערער כי הכספים ששולמו למשיב ע"י האח הוחזקובערכם הנומינלי. ביהמ"ש המחוזי מצא, על יסוד הראיות שבאו בפניו, כי המשיב לאהפיק טובת הנאה לעצמו. בממצא זה אין יסוד להתערב. לעניין תחילתה של תקופתההתיישנות טענת המערער היא כי רשאי היה להניח שהמשיב ממלא חובתו כנאמן ודואגלכך שהכסף שהופקד עבורו לא יישחק. דא עקא, הוכח שהמערער ידע שהכסף נשמר עבורובערכו הנומינלי כבר בנובמבר 79. לפיכך חלה תקופת ההתיישנות מאותו תאריך.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד י. ננרלמערער, עו"ד ג. ראובינוף למשיב. 23.1.97).
ע.פ. 1610/93 - חוסני עבד אל לטיף ותד נגד מדינת ישראל
*חוקיות צו פיקוח על מצרכים ושרותים המחייב רשיון למוסכים לפי אותו צו(מחוזי חיפה - ת.פ. 1458/90 - הערעור נדחה).
א. המערער מנהל מזה שנים רבות תחנת דלק בכפר ג'ת כאשר בידו רשיון לניהולהתחנה לפי חוק רישוי עסקים. אולם, כפי שנתברר בביקורת שנערכה ע"י מפקח מטעםמשרד התחבורה, אין בידי המערער רשיון לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכיםומפעלים לכלי רכב). על כך הועמד המערער לדין פלילי. הוא הודה בעובדות אך כפרבאשמה וטען נגד החוקיות של צו המוסכים, שהוצא מכח חוק הפיקוח על מצרכיםושירותים. לטענת המערער, צו זה, ככל שהוא דורש רשיון לתחנות דלק, חורג מןהסמכות שהוענקה בחוק הפיקוח. בימ"ש השלום קיבל את טענת המערער וזיכה אותו,ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער, והערעור, ברשות, נדחה. ב. סעיף 3 לחוק הפיקוח קובע לאמור "לא ישתמש שר בסמכותו לפי חוק זה אלא אםהיה לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש לקיום פעולה חיונית, למניעת הפקעת שעריםוספסרות או למניעת הונאת הציבור". סעיף 1 לחוק הפיקוח מגדיר "פעולה חיונית"לאמור "פעולה הנראית לשר כחיונית... לקיום אספקה סדירה או שירותים סדירים,לקיום יציבות של מחירי מצרכים...". חזקת החוקיות החלה על כל צו מינהלי, אומרתכי חזקה היא שהצו ניתן כחוק. מי שמבקש להפריך חזקה זאת, עליו להוכיח טענתו.
ג. צו המוסכים צריך לעמוד בתנאים של חוק הפיקוח כפי שנקבעו בפסיקה ובין היתרצריך שהשר יכוון את דעתו, בהוצאת הצו, לאחת המטרות שנקבעו בחוק הפיקוח. המערערטוען כי לא היתה בפני השר שום מטרה ממטרות החוק אלא מטרה של גביית אגרה. זוהישאלה שבעובדה וכדי להשיב על שאלה זו לא היתה בפני בימ"ש השלום אלא עדותו של פקחמטעם משרד התחבורה שערך את הבדיקה והעיד שיש לו סמכות וכשירות אחת בלבד, והיאלבדוק אם קיים רשיון או לא קיים רשיון ולא לבדוק נתוני בטיחות או נתונים אחרים.אין ללמוד מעדות זו אלא דבר אחד - שעד זה לא היה מוסמך לבדוק אלא אם יש לתחנתהדלק רשיון. הוא לא אמר ואף לא היה מוסמך לומר אם משרד התחבורה מקיים פיקוחנוסף על תחנות הדלק, כשם שלא היה מוסמך לומר מה היתה ומה הינה המטרה של צוהמוסכים. כך שלא היתה בפני בימ"ש השלום תשתית של ראיות כדי לסתור את חזקתהחוקיות.
ד. פסילה של צו, שהוא בגדר חקיקת משנה, אינה דבר של מה בכך. היא מחייבת בדיקהיסודית וזהירה, בין היתר, בדיקה של תשתית הראיות הנדרשת כדי לבסס עליה את פסילתהצו. בענייננו לא נוצרה תשתית כזאת.
(בפני השופטים: אור, זמיר, טל. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ר. שרון למערער,עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 19.1.97).
ע.א. 2246/91 - אפרים עיון וקרנית נגד עזבון בורגר אלברט ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים עבור הפסד פנסיה כאשר לפי תקנון קרן הפנסיה מותנית זכות הפנסיה בתביעה מהמזיק במקרה מוות בתאונה(הערעור נדחה).
א. המנוח נפגע בתאונת דרכים באוקטובר 83, בהיותו בן 63, ונפטר כתוצאהמהפגיעה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום פיצויים לעזבון המנוח ולשאיריו.המערערים מעלים טענות שונות ומכולן ראוי להתמקד בטענה נגד חיוב בגין הפסד פנסיהשל המנוח לאחר גיל הפרישה הצפוי. המנוח היה חבר בקרן פנסיה של עובדי מפעלי משקההסתדרות. תקנון הקרן קובע כי שאיריו של חבר שנפטר מחמת תאונה, לא יזכו בפנסיהמהקרן, אלא אם הגישו תביעה נגד הגורם לתאונה והפסידו בה, ולא זכו בפיצוייםמגורם כלשהו. אם יזכו בתביעה, יזכו בפנסיה רק אם יעבירו לקרן את כל הכספים שזכובהם. המערערים טוענים כי יש בהסדר שבתקנון כדי להעמיס על המזיק לשלם פיצוייםעבור נזק שלא נגרם לתלוייו של המנוח החבר בקרן, וכי הקרן משתחררת שלא כדין ועלחשבון המזיק מחובתה לשלם את הפנסיה. הערעור נדחה.
ב. התקנון הוא הסכם המחייב את החברים ואת שאיריהם. אין הקרן חייבת לקבל עלעצמה תשלומי פנסיה לשאיריו של חבר שמזיק כלשהו אחראי למותו. עם זאת, הקרן אינהמפקירה שאירים אם הם אינם זוכים בפיצויים מצד שלישי. לתכלית זו באו ההוראותשבתקנון הקרן המחייבות את השאירים לתבוע את המזיק. אם יצליחו בכך - לא יקבלופנסיה. בדרך זו נשמר העקרון שלפיו אין המזיק צפוי לשלם יותר מאשר מלוא הפיצוייםהמגיעים לניזוק ואין הוא צפוי לתביעה מצד הקרן. אילו נוכתה הפנסיה מהפיצויים,היתה הקרן זכאית לתבוע מהמזיק את ששילמה לשאירים. כמו כן, אין הניזוק מקבל יותרמפעם אחת את מלוא הפיצויים המגיעים לו, בין שהוא מקבלם מהמזיק ובין שהוא מקבלםמהקרן אם העביר לקרן את שקיבל מהמזיק.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד י. דביר למערערים, עו"ד פרוכטר למשיבים. 22.1.97).
ע.א. 3115/93 - ראובן יעקב נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה
*אין להתנות קבלת השגה במס שבח ודיון בה בתשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת או במתן ערובה על סכום המס(מחוזי חיפה - תיק עמ"ש 71/91 - ועדת ערר לפי חוק מס שבח - הערעור נתקבל).
א. המערער מכר נכס מקרקעין, הגיש שומה עצמית למס שבח ושילם את המס החל לפישומה זו. המנהל חלק על התמורה והוציא שומה שהיתה גבוהה בהרבה מן השומה העצמית.המערער הגיש השגה על השומה ובהתאם לדרישת החוק הציע ערובה להבטחת החוב השנויבמחלוקת. ערובה זו - עיקול על מקרקעין - לא הניחה את דעתו של המנהל והוא סירבלדון בהשגה כל עוד לא ימציא המערער ערבות בנקאית. המערער הגיש ערר לועדת העררוזו קבעה ברוב דעות שעל המקרה חלה הוראת סעיף 91(א) לחוק מס שבח מקרקעין שלפיהנישום שהשיג על שומה ישלם את המס שאינו שנוי במחלוקת ויפקיד ערובה על הסכוםהשנוי במחלוקת. הועדה דחתה את הצעת המערער להטיל עיקול על נכס במקום ערבותבנקאית. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 87 לחוק קובע כי "הרואה עצמו מקופח בהודעת שומה רשאי... להשיג עליהלפני המנהל... ויתן טעם להשגתו; המנהל ישיב למשיג את החלטתו המנומקת בכתב".הוראה זו מצוייה בפרק השמיני שבחוק מס שבח שכותרתו "השגה וערעור". אל הוראה זומצטרפת הוראת סעיף 91(א) לחוק המצוייה בפרק התשיעי העוסק על פי כותרתו ב"תשלוםהמס וגבייתו". הוראה זו קובעת את המועדים לתשלום המס ולפיה יש לשלם את יתרת המסעל פי השומה "תוך 14 יום מיום שנמסרה השומה הסופית לחייב". הסיפא להוראה זוקובעת כי מי שהשיג על השומה "ישלם את המס שאינו שנוי במחלוקת ויתן ערבות בנקאיתאו ערבות אחרת שיקבע המנהל...". על פי הוראה זו מוטלת על מי שהשיג על שומתוהחובה להמציא ערבות לתשלום המס. אולם, המצאת הערבות אינה תנאי להגשת ההשגה
ולדיון בה. מסקנה זו מעוגנת בשני שיקולים מרכזיים: ראשית, שיקול הקשור בלשוןהחוק ותכליתו; שנית, שיקול פרשני אשר ביסודו שמירה או אי הגבלת הזכות לפנייהלערכאה המוסמכת לתקיפת החלטה מינהלית. לעניין מסקנה זו יש לומר כי גם תשלום המסשאינו שנוי במחלוקת אינו מהווה תנאי לדיון בהשגה ולהחלטה בה.
ג. נקודת המוצא לפרשנות הוראת חוק היא בלשונה. אין בחוק התניה מפורשת שלהזכות להגיש השגה או של הדיון בהשגה בהפקדת הערובה הנזכרת בסעיף 91(א). התניהכזו לא נזכרת בסעיף 87 העוסק בעצם הזכות להשיג על הודעת שומה של המנהל, וגםאינה מפורשת בסעיף 91(א) הקובע את החובה להפקיד את הערובה. אך לא רק לשונוומיקומו של הסעיף, אלא גם ההגיון והתכלית שבהוראתו מצביעים על כך שכוונתו היתהאך לקבוע מועד לתשלום המס על פי שומה שהוצאה ודרך שתבטיח את התשלום, ולא להתנותתנאים לקיומה של הזכות להשגה. המסקנה האמורה מתחזקת מהשוואה של הוראות סעיף91(א) להוראות מקבילות שבחקיקה הפיסקלית, שבהן נקבע בבירור כי הגשת השגה מותניתבתשלום כלשהו.
ד. זאת ועוד, ענייננו בפרשנותה של הוראה שבדין הקובעת את זכותו של אדם להשיגעל חיובו במס. בפרשנות הוראה זו יש להעדיף את הפתרון המקיים את זכותו הבסיסיתשל אדם לפנות לערכאות ולא להציב בפניו מכשול. ניתן להצביע על שני רכיביםחיוניים של הזכות: האחד, קיומה של סמכות שיפוט בידי בתי המשפט; והשני, קיומה שלאפשרות מעשית בידי בעלי הדין לפנות לביהמ"ש. רכיב שני זה כולל גם את זכותו שלכל אדם שלא יועמדו בדרכו מכשולים, אשר ימנעו ממנו את מימושה המעשי של זכותולפנות לבתי המשפט או יכבידו על זכות זו באופן בלתי סביר. נדרשת לשון חקיקתיתברורה וחד משמעית כדי להביא למסקנה כי המחוקק ביקש להגביל זכות זו בדרך שלהכבדה על מימושה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד דורון רזלמערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 20.1.97).
בר"ע 8634/96 - חברת א. קצף ובניו בע"מ ואח' נגד בנק איגוד בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על סירוב עיכוב ביצוע מימוש משכנתא (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים ניהלו חשבונות אצל המשיב ושיעבדונכסים שונים ובכללם דירות מגורים. משלא נפרעו חובותיהם והמשיב החל במימושהבטחונות, ביקשו המבקשים בביהמ"ש המחוזי צו לעיכוב ביצוע מימוש משכנתאות שלדירות המגורים. בקשתם נדחתה והמבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור ובינתיים ביקשו צומניעה זמני עד למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
המבקשים טוענים כי כאשר מדובר במימוש בטחונות על דירת מגורים, הרי כענייןשבשיגרה נענה ביהמ"ש לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שמשמעו פינוי בית מגורים. ואולם,סיכויי הערעור במקרה דנן אינם גבוהים. לאור האמור, ומאחר שהמצב הכלכלי שלהמשיבה יאפשר לה לפצות את המבקשים במידת הצורך, אין עילה למתן צו מניעה זמני.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד א. צברי ור. ברקמן למבקשים, עו"ד א. גאון למשיבה.1.1.97).
ע.א. 7019/94 - גדעון ליפבסקי נגד עמליה דן
*ביטול קיום צוואה מאוחרת שהיתה זהה לצוואה קודמת כאשר הראיות בדבר כשרות הצוואה הובאו לגבי הצוואה הקודמת בלבד (הערעור נתקבל).
המנוחה, שצוואותיה משמשות נשוא ערעור זה, נפטרה באוקטובר 91והשאירה צוואה מיום 19.5.88 וצוואה מיום 30.8.90. המשיבה ביקשה את אישורה שלהצוואה מיום 30.8.90 וביהמ"ש נענה לבקשה ואישר צוואה זו. ביהמ"ש קבע כי צוואהזו היא ללא שינוי ממשי לעומת הצוואה מ-19.5.88 וכי ביום 30.8.90 ביקשה המנוחהלהוציא עותקים מצוואתה שמיום 19.5.88 ועוה"ד החליט משיקולים שלו להחתימה מחדש.
משקבע כך, לא בדק ביהמ"ש את מצבה של המנוחה מבחינת כשירותה לערוך צוואה ביום30.8.90 ואישר את הצוואה מאותו תאריך בהסתמך על כך שלפי הראיות היתה המנוחהכשירה לצוות את אשר היא ציוותה ביום 19.5.88. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש אישר את הצוואה מיום 30.8.90 רק משום שהיתה זהה, לדבריו, לזו שמיום19.5.88 ובדק כאמור את מצבה ביום 19.5.88. בכך שגה השופט. אם הצוואה מיום30.8.90 שביקשו לאשר ושאושרה היא צוואתה האחרונה של המנוחה, היה על ביהמ"שלבדוק את מצבה באותו יום ודבר זה לא נעשה וגם לא היו ראיות לעניין זה. ואילו אםהצוואה מיום 30.8.90 היא במעמד של העתק בלבד מן הצוואה הקודמת לה, היה עלביהמ"ש לקיים את הצוואה הקודמת דבר שלא נתבקש לעשות. לפיכך יש להחזיר את התיקלביהמ"ש המחוזי כדי שיביא דברים על תיקונם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אברהם בארילמערער, עוה"ד פורת ורם למשיבה. 6.1.97).
רע"א 6144/96 - חברת הביטוח הלאומית בע"מ נגד אבו סעוד עמאד ואח'
*תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע קשה בתאונת דרכים ביוני 95והמבקשת מכחישה חבותה לתשלום נזקיו, באשר, לטענתה, הנפגע עסק בהסעת נוסעים בשכרולכן אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו. לאור הכחשתה של המבקשת בשאלת החבות נקבע התיקלשמיעה, אך השמיעה התמשכה והתעכבה מאחר והעדים מטעם המבקשת לא התייצבו. בינתייםהיתה תלוייה ועומדת תביעה של הנפגע לתשלום תכוף וביהמ"ש המחוזי החליט כי המבקשתתשלם למשיב תשלום תכוף של 25,000 ש"ח בקבעו כי התובע היה מפרנס את עצמו, אשתוובנו התינוק שנולד כחודשיים לפני התאונה, ועקב התמשכות ההליכים ביחס לחבות איןביהמ"ש מצליח להגיע לשמיעת הבקשה לתשלום תכוף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת העלתה טענות שונות, ובכללן כי אין לשלם תשלום תכוף לפני בירור שאלתהחבות. כן העלתה השגות כנגד קביעת ביהמ"ש כי המבקשת תוכל לקבל חזרה את התשלומיםשתשלם למשיבים מקרנית מכח סעיף 57(א)(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.בהקשר לכך התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתחולתו של סעיף זה. ברם, אין צורךבשלב זה של ההליכים להתייחס לטענות האמורות. את כל הטענות תוכל המבקשת להעלותבמסגרת ערעור על פסה"ד אם יוגש כזה. כל מטרתו של התשלום התכוף להוות סעד כספיזמני ומהיר לנפגע בתאונת דרכים עד לפסיקת הפיצויים המגיעים לו במסגרת התביעההעיקרית. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לקשיים העולים מהחלטתו לתשלום תכוף כל עוד לאהוכרעה שאלת החבות. עם זאת, היה מודע גם לצורך הדחוף בתשלום תכוף לצורך שיקומושל הנפגע. אין מקום להתערב באיזון שערך ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מוחמד דחלה למבקשת, עו"ד שקיב עלי למשיבים.9.1.97).
ע.א. 4569/94 - יואב יצחק נגד עו"ד וייסגלס
*פיצול סעדים (הערעור נתקבל).
השאלה בה דן ביהמ"ש המחוזי אם רשאי המערער לתבוע נזקיםמהמשיב עקב פיצול הסעדים - עשוייה היתה אולי להתעורר לו החליט ביהמ"ש בתובענההקודמת לדחות את התובענה. אך בפסה"ד הקודם לא נתקבלה התביעה ולא נדחתה אלא נקבעכי "ההליכים בתובענה זו מסתיימים". לפיכך לא נוצר מחסום בעד המערער מלהגיש אתתובענתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, קדמי. עוה"ד משה זינסול וצביטהורי למערער, עו"ד רם שמגר למשיב. 31.12.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 2957/93 - ביטול שומת מס הכנסה כאשר ספרי הנישום לא נפסלו ...................354 ─* ע.א. 3030/96 - פסילת הצעות במכרז של עיריה כאשר מנהל החברה המציעה הוא ─ אחיו של חבר המועצה ..............................................354 ─* ע.א. 878/96 - סמכות ביהמ"ש לקבוע בעניין החזקת ילדים כאשר הנושא עלה ─ לדיון בבי"ד רבני בתביעת מזונות. *מינוי "אפוטרופוס לדין" ─ לילדים כאשר קיימת מחלוקת בין ההורים אם "טובת הילדים" ─ מחייבת החזקתם ע"י האב או האם ....................................355 ─* ע.א. 3368/93 - תביעת חייל נכה לקבלת פיצויים בגין תאונת עבודה כאשר הוא ─ מקבל בגין אותה "חבלה" תשלומים לפי חוק הנכים תגמולים ─ ושיקום. *דחיית תביעת נזיקין בשל "השתק". הוצאות משפט .............356 ─* ע.א. 2115/95 - פסילת צוואה כאשר נקבע כי המנוחה לא הבינה את תכנה. ─ *אי העדת עד ע"י צד שיכול להיעזר בעדות זו ........................358 ─* ע.פ. 4517+4633/95 - זיכוי מאשמת רצח כאשר המשטרה ביצעה את חקירת העדים ─ בהשתתפות עד שהוא עבריין והשתמש באמצעי שכנוע שונים ─ כלפי העדים .................................................359 ─* ע.א. 1828/95 - אחריות עיריה בנזיקין עקב פגיעה מסולם פגום באולם ספורט של ─ העיריה ..........................................................360 ─* רע"א 4449/96 - אי מתן פס"ד להגדלת מזונות כאשר לא הוגש כתב הגנה אך ─ הוגשה תביעה נגדית להפחתת המזונות ................................361 ─* בש"א 9015/96 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד ..............361 ─* ע.א. 5034/96 - אימוץ עקב אי מסוגלות הורית ......................................362 ─* ע.א. 3322/95 - התיישנות בתביעת נהנה נגד נאמן ...................................363 ─* ע.פ. 1610/93 - חוקיות צו פיקוח על מצרכים ושרותים המחייב רשיון למוסכים ─ לפי אותו צו .....................................................364 ─* ע.א. 2246/91 - פיצויים בתאונת דרכים עבור הפסד פנסיה כאשר לפי תקנון קרן ─ הפנסיה מותנית זכות הפנסיה בתביעה מהמזיק במקרה מוות בתאונה .......365 ─* ע.א. 3115/93 - אין להתנות קבלת השגה במס שבח ודיון בה בתשלום הסכום ─ שאינו שנוי במחלוקת או במתן ערובה על סכום המס ....................365 ─* בר"ע 8634/96 - דחיית בקשה לרשות ערעור על סירוב עיכוב ביצוע מימוש משכנתא ........366 ─* ע.א. 7019/94 - ביטול קיום צוואה מאוחרת שהיתה זהה לצוואה קודמת כאשר ─ הראיות בדבר כשרות הצוואה הובאו לגבי הצוואה הקודמת בלבד ..........366 ─* רע"א 6144/96 - תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים .................367 ─* ע.א. 4569/94 - פיצול סעדים .....................................................367 ──