ע.א. 7148/94 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד חברת השמירה בע"מ ואח'
*העמדת זכות תביעה לחברת ביטוח מכח "תחלוף" כאשר זו שילמה למבוטח סכום כסף לפי הערכת שמאי. *חובת המזיק לשלם את הנזק גם כאשר הניזוק לא תיקן את נזקו(מחוזי ת"א - ת.א. 2399/88 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן: חברת השמירה) התקינה במפעל "מוטורולה" מערכת אוטומטיתלגילוי וכיבוי אש. בספטמבר 85 פרצה שריפה במפעל, העבודה הופסקה וחודשה לאחר יוםוחצי. "מוטורולה" היתה מבוטחת אצל המערערת (להלן: "הכשרת הישוב") וזו שילמה להתגמולי ביטוח בסכום השווה לכ-142,000 דולר, על פי דו"ח שמאי מטעמה של "הכשרתהישוב", בגין נזקי השבתת המפעל בזמן הפסקת החשמל. "הכשרת הישוב" תבעה את חברתהשמירה ואת המבטחת שלה חברת הביטוח "כלל", מכח זכותה לתחלוף, על פי סעיף 62לחוק חוזה ביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "חברת השמירה" אחראית כלפי "מוטורולה"מכח הסכמים ולא מכח פקודת הנזיקין ולכן אין צורך להוכיח רשלנות ול"הכשרת הישוב"זכות לתבוע מכח תחלוף. אלא שלא זיכה את "הכשרת הישוב" בסכום כלשהו, משום שמצאכי לא נגרם למוטורולה "אבדן רווחים" שהוא הנזק המכוסה ע"י הפוליסה. הערעורנתקבל.
ב. אכן, נטל הוכחת התנאים הדרושים להעמדת זכות תביעה מכח תחלוף, רובץ עלהתובעת, ובענייננו "הכשרת הישוב" עמדה בנטל זה. פסה"ד קבע שקמה חבות מצד "חברתהשמירה" כלפי "מוטורולה" וכי תגמולי ביטוח שולמו ע"י "הכשרת הישוב"
ל"מוטורולה". תביעת "מוטורולה" שהוגשה ל"הכשרת הישוב" היתה על נזק של כ-220,000דולר ולאחר מו"מ הכיר שמאי מטעם "הכשרת הישוב" בנזק בסכום של כ-142,000 דולרוהמליץ לשלם סכום זה. לא נטען שהיתה קנוניה בין "הכשרת הישוב" לבין "מוטורולה"או שהמגעים ביניהם לא נעשו בהגינות ובתום לב. במצב דברים זה, אין לתקוף אתההסדר שאליו הגיעה "הכשרת הישוב" עם המבוטח ואין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיוםכיסוי ביטוחי, גם אם הוא שנוי במחלוקת, וסבירות הסכום ששולם.
ג. כשמשלמת חברת ביטוח למבוטח תגמולי ביטוח על פי פוליסה בת תוקף, תבדק חובתהתשלום למבוטח - לצורך העמדת זכות התחלוף שלה - על פי סבירות השיקולים שהניעוהלבצע את התשלום. לא בהכרח כל הסדר שייעשה בין מבטחת ומבוטח וכל סכום שישולם לובפועל יהווה ראייה מספקת להעמדת זכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדתלביקורת וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. בכל מקרה תהיה המבטחת זכאית לשיפוי רקכדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח ולא יותר מכך.
ד. "כלל" היתה שותפה כמבטחת לפוליסה שהוציאה הכשרת הישוב ל"מוטורולה" ולפיפוליסה זו שולמו ל"מוטורולה" תגמולי הביטוח. אמנם, "כלל" היתה רק שותף זוטרלפוליסה, אולם ה"מוביל", המקיים מגעים ומסדיר תביעות, עושה זאת בשם כל החברותהמשתתפות, כשלוחן, ואין הן יכולות להתנער ממעשיו ולטעון כי היה עליו להמנעמלהגיע - גם בשמן - להסדר עם המבוטח, אלא אם כן חרג הוא מסמכותו או פעל שלאכדין ואין טענה כזו. עמדה זו אף יוצרת מניעות להעלאת הטענה נגד ההסדר.
ה. השופט קבע כי בהיות הפוליסה פוליסה לביטוח "אובדן רווחים צריך היה להביאראיות על הפגיעה בפדיון של מוטורולה דבר שלא נעשה". קביעה זו אין לקבלה. כתוצאהמהפסקת החשמל נוצר מצב שכדי להדביק את קצב הייצור היה צורך בהשקעת עבודה נוספתשל יום וחצי. הוצאות הכרוכות בהדבקת קצב הייצור נאמדו על ידי השמאי כאמור.הגדלת ההוצאות המקטינה את הרווח, היא "הפסד רווח" המכוסה על ידי הפוליסה, ואיןצורך להוכיח למטרה זו פגיעה בפדיון.
ו. אשר לקביעת גובה הסכום המגיע - "מוטורולה" הגישה דרישה לשמאי מטעם המבטחתהמבוססת על נתונים כספיים והכוללת את כל ההוצאות בעקבות השריפה. השמאי בדק אתהנושא וקיצץ מסכום התביעה סכום ניכר. אין להפחית מסכום זה ויש לפצות את הכשרתהישוב במלוא הסכום ששילמה. אשר לטענה כי ההוצאה לא הוצאה בפועל - הניזוק אינו
חייב לתקן את נזקו כדי לזכות בפיצוי ע"י מי שאחראי לנזק שנגרם לו ואין נפקאמינה אם הוציא הוצאה לתיקון הנזק אם לאו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולחייב אתהמשיבות לשלם למערערת את הסכום של 142,000 דולר כפי שהיא שילמה ל"מוטורולה". (בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת
שטרסברג-כהן. עו"ד רם הורביץ למערערת, עוה"ד משה קפלנסקי ויואב קוק למשיבות.21.1.97).
ע.א. 5640/94 - איוי חסל נגד ראובן חסל
*המועד בו תמה "חזקת השיתוף" בין בני זוג כאשר אין שלום בית בין בני הזוג(מחוזי ת"א - ה.פ. 873/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1960 ונולדו להם 3 בנות. המשיב היה קצין בשירותקבע בצה"ל עד יוני 76. עם פרישתו החל לעבוד בעסק והקים חברה בע"מ. באוגוסט 86עזב המשיב את דירת המגורים המשותפת של בני הזוג. באוגוסט 89 הגישה המערערתלביהמ"ש המחוזי תובענה להצהיר כי היא הבעלים המשותפים ברכושו של המשיב, על יסודחזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג. לצורך הקביעה אילו נכסים עומדים לחלוקה מכחחזקת השיתוף היה על ביהמ"ש לקבוע את המועד שבו תמה החזקה. לטענת המשיב התהווההקרע בין בני הזוג בשנת 64, ומחודש יוני 76 ואילך היתה הפרדה רכושית ברורהומוחלטת ביניהם. לעומתו טענה המערערת שמועד הגשת התובענה שלה, באוגוסט 89, הואמועד ההפרדה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי נתקיימו בין בני הזוג היסודות של "אורח חייםתקין" ו"מאמץ משותף" עד אוגוסט 86. לפיכך קבע כי כל נכסי בני הזוג עד למועד זההיו משותפים, בין אם היו רשומים ע"ש המבקשת ובין אם היו רשומים ע"ש המשיב.
ב. המערערת טוענת כי מועד הגשת התובענה הוא גם מועד ההפרדה. עוד טוענת היאשהרווחים שהפיקה החברה אחרי אוגוסט 86 נבעו מן המוניטין והיכולת של החברהשהצטברו משנת 76 ואילך והיא זכאית לא רק לחלקה ברווחים שהופקו עד 86 אלא גםבאלה שהופקו לאחר מכן. לפיכך, כך טענתה, זכאית היא גם למחצית זכויותיו של המשיבבחנות בראשל"צ שאותה רכש באוקטובר 86 כחודשיים לאחר שנפרדו, וכן בבית במושב ביתעובד שאותו רכש כשנתיים לאחר מכן. מנגד טוען המשיב כי חזקת השיתוף נסתרה, בכךשבעלי הדין קיימו הפרדה מוחלטת של הרכוש ושל החשבונות בכל מקום שהתכוונו לעשותכן, ורק כאשר התכוונו בפירוש שרכוש מסויים יהיה משותף דאגו לרשום אותו ככזה.הערעורים נדחו.
ג. בני הזוג נישאו בשנת 60 ולפיכך קובעת חזקת השיתוף כמתכונתה לפני תחילתתקפו של חוק יחסי ממון בין בני זוג. השותפות בין בני הזוג נלמדת מעצם קיומם שלחיים משותפים, אפילו רשום הרכוש ע"ש הבעל לבדו, והיא חלה לא רק על נכסים"אישיים" אלא גם על נכסים "עסקיים". היא קמה אפילו לא שררה הרמוניה מלאה בחייבני הזוג ודי בכך שהם קיימו מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרעאו פירוד של ממש. חזקת השיתוף נסתרת רק אם מוכחת כוונה שלא להקים אותה. חובתההוכחה כי לא נתקיים שיתוף מוטלת על בן הזוג הבא לסתור את החזקה. כאשר כפותהמאזניים מעויינות תהא ידו של בן הזוג התובע שיתוף על העליונה.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע את מועד ההפרדה לאוגוסט 86 כאשר הבעל עזב אתהבית. המשיב מצביע על כוונת בני הזוג להפריד בין נכסיהם וליצור חיץ ביניהם,הנלמדת מן העובדה שניהלו עסקים נפרדים וכן תיקי חשבונות אישיים ועסקיים נפרדים.אכן הדבר הוא נכון, אך ביהמ"ש אימץ את גירסת המערערת שההפרדה נעשתה משיקולי מסולא מתוך כוונה לייחד נכסים מסויימים לכל אחד מבני הזוג. במסקנה זאת המבוססת עלממצאים שבעובדה אין מקום להתערב.
ה. אשר לשאלה אם זכאית המערערת מכח חזקת השיתוף גם וכן למחצית רווחי החברהשהופקו מיום ההפרדה ואילך או שיופקו בעתיד מן הטעם שמקורם ברכוש המשותף למחציתהחנות והבית, שנרכשו אחרי שתמה החזקה - ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעההעיקרית בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה,תחול החזקה גם על הפירות וכן בהיפוכו של דבר אם יהיו הפסדים. התשובה קשה יותרכאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדוייקת שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית או שלאניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה. במקרה האחרון ראוי שחזקת השיתוף לא תחולבדרך כלל על הפירות והוא הדין במקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ב.הוכמן למערערת, עוה"ד א. מילשטיין ומ. דהאן למשיב. 9.1.97).
ע.א. 4721/95 - אברהם רימון נגד CO LEASING .A.E.L
*אכיפת פסק חוץ. *המצאת כתבי בי-דין לכתובת שמסר צד לחוזה בהסכם מהווה המצאה מספקת(מחוזי ת"א - ת.א. 1486/95 - הערעור נדחה).
א. המערער התגורר לפני שנים אחדות בארה"ב, שם שכר מהמשיבה ציוד כבד כנגדתשלום של כ-136,000 דולר ב-36 תשלומים חודשיים. כעבור מספר חודשים חזר להתגוררבישראל ואת הציוד הכבד שלח באוניה לישראל דרך בלגיה. בהוראת צו בימ"ש בארה"בעוכב הציוד בבלגיה ונשלח חזרה לארה"ב שם נמכר תמורת סכום של כ-54,000 דולר.המשיבה הגישה תביעה נגד המערער בבימ"ש בארה"ב וביהמ"ש שם אישר המצאה אל מחוץלתחום, ואיפשר שליחת מסמכים ללא צורך בקבלת אישור מסירה חתום. המסמכים נשלחולכתובות שהמערער מסר בחוזה עם המשיבה ככתובתו בארה"ב ובישראל. בימ"ש פדראליבקליפורניה נתן פס"ד בהיעדר הגנה בו חוייב המערער לשלם למשיבה כ-72,000 דולר.המשיבה ביקשה את אכיפת פסק החוץ בישראל וביהמ"ש המחוזי הורה על אכיפתו. הערעורנדחה.
ב. באשר לטענת המערער כי לא הוכח שביהמ"ש בקליפורניה קנה סמכות לפי דיניארה"ב הדרישה לקיומה של סמכות שיפוט לפי דיני ארה"ב היא לסמכות של ארה"ב בתורשכזו ולא לסמכות מדינתית. את קיום סמכותם של בתי המשפט של ארה"ב במקרה זה ניתןלקבוע מתצהיר שהוגש ע"י משפטן מטעם המשיבה ובו נקבע שעל פי דיני ארה"ב ומדינתקליפורניה, בימ"ש שם היה מוסמך לפסוק בתביעה. זאת ועוד, המסמכים שהוצגו ע"יהמשיבה, שהם מסמכיו הרשמיים של ביהמ"ש הפדראלי בקליפורניה, מצביעים על הליךתקין, של בימ"ש בר סמכות, שראה עצמו ככזה, וחזקה עליו שידע את החוק האמריקאימשהפעיל את סמכותו ונתן החלטותיו.
ג. אשר לטענת המערער שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן - סעיף 3(1) לחוקאכיפת עסקי חוץ קובע כי פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח שהאפשרות שניתנה לנתבעלטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לא היתה סבירה. לטענת המערער הוא לא ידע על קיוםההליך וההמצאה לא נעשתה כדין. על כך יש להשיב: לפי קביעה עובדתית של ביהמ"שהמחוזי ידע המערער על קיום ההליכים נגדו שם; המבחן איננו אם ידע המערער עלההליכים, אלא אם ההמצאה היתה סבירה בעיני ביהמ"ש. כאן ההמצאה היתה סבירה, שכןהיא בוצעה לכתובת בארה"ב שהוסכם עליה בחוזה בין הצדדים ככתובת למשלוח הודעות.בוצעה גם המצאה לכתובת העסקית של המערער בישראל שנמסרה למשיבה ע"י המערער.המצאה זו בוצעה על פי החלטה של ביהמ"ש בארה"ב ללא צורך אישור המצאה, כאשרביהמ"ש נתן החלטה מיוחדת זו מחשש שהמערער עלול להתחמק מהדין ומקבלת המצאה. ד. טענה אחרת בפי המערער בדבר היעדר סמכות לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטיהחלים בישראל כאמור בסעיף 6(א)(3) לחוק. לעניין זה, הזיקות הנדרשות על פי כלליהמשפט הבינלאומי החלים בישראל הן - מגורים או הסכמה. בענייננו היתה הסכמה בסעיף
29 לחוזה בין הצדדים, לדון בסכסוכים משפטיים בפנסילבניה, ואין נפקא מינה שלאהיתה הסכמה לדון בהם בקליפורניה, מאחר וההסכמה היא בעקרון להתדיין בפני מערכתהמשפט הפדראלית של ארה"ב.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ג. מויאל למערער, עו"ד ד. יגול למשיבה. 22.1.97).
ע.א. 2008/92 - אלפרד פוקס נגד פקיד שומה כפר סבא
*אישור פסילת ספרים כאשר ביהמ"ש התבסס על סעיף אחר בתוספת לפקודת מס הכנסה מזה שעליו התבסס פקיד השומה(מחוזי ת"א - עמ"ה 259/87 - הערעור נדחה).
א. המערער ניהל בשנים 85-1984 עסק ובו שני ענפים: שירות קייטרינג ומכירת מזוןמוכן. המשיב פסל את ספרי העסק לפי סעיף 130(ג) לפקודת מס הכנסה וערך שומה לפימיטב השפיטה. בשומה שערך נלקחו בחשבון הוצאות בענף שירות הקייטרינג בשיעור של%30 מהפדיון ובענף המזון המוכן בשיעור של %40. השומה הוצאה לאחר בדיקה אישיתבעסק ולאחר שנמצאה תואמת את התחשיב שהוצא ע"י נציבות המס. ערעורו של המערער עלפסילת הספרים ועל תוצאות השומה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
ב. בהודעה על פסילת ספריו של המערער מנה המשיב מספר נימוקים לפסילה, והם, ביןהיתר, אי ניהול ספר הזמנות, ניהול ספר תקבולים ותשלומים לפי חשבוניות ולא לפיקבלות וכיו"ב. המערער לא הגיש ערר לוועדה לקבילות פנקסים על פסילת ספריו, אלאהשיג על השומה והיא הופחתה במעט, ומשלא הושג הסכם ערער כאמור לביהמ"ש המחוזי.ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן לא נוהל ספר הזמנות כנדרש בהוראות, וכי פסילת הספריםלפי סעיף מסויים בתוספת היתה בטעות שכן על העסק חל סעיף אחר בתוספת, אך הצדיקאת פסילת הספרים מהטעם שספר התקבולים והתשלומים נוהל לפי חשבוניות ולא לפיקבלות.
ג. ב"כ המערער טוען שקיים שוני בין נימוקי פקיד שומה לפסילת הספרים לביןהנימוקים של ביהמ"ש לאישור הפסילה ולא צריך היה ביהמ"ש להחליף את הוראות החוקששימשו בסיס לפקיד השומה לפסול את הספרים. ברם, הפסילה לא היתה מבוססת רק על איניהול ספר הזמנות אלא על כל הנימוקים שציין פקיד השומה. ביהמ"ש יכול היה להתבססעל הוראת דין אחרת מזו שהתבסס עליה פקיד שומה, שכן לפי ההלכה ביהמ"ש היושבבערעור בעניין מסים יושב לא רק כפוסק בין שני בעלי הדין כבערעור אזרחי, אלא ע"יהגשת הערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה ומוטלת חובה על ביהמ"ש לא רק כלפיהנישום המערער אלא כלפי הציבור כולו שהשומה תהיה שומת אמת.
ד. המערער טען גם כי פקידי המס שערכו ביקורות בעסק לא העירו לו מה לא תקיןבניהול הספרים כדי שיתקן את הדבר. אכן ראוי שבביקורות יוער לנישום מה לא תקין,אך אין בהמנעות מלהעיר כדי להכשיר ניהול ספרים שלא על פי הוראות הדין, כפישנתגלה במקרה זה בביקורת שנועדה למטרה זו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד י. בורבסקי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 27.1.97).
רע"א 7454/96 - איזבינסקי סמיון ורעיסה נגד טיטלבאום שמואל
*טענת "הודאה והדחה" בתביעה לפס"ד המצהיר על ביטול חוזה עקב אי תשלום מלוא התמורה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים רכשו מן המשיב דירה והוסכם ביניהם כי מחיר הדירה יהיה סכום השווהל-78,000 דולר. לטענת המשיב קיבל לידיו סכום השווה ל-60,000 דולר בלבד והיתרהלא שולמה. לפיכך עתר לבימ"ש השלום למתן פס"ד המצהיר כי הוא זכאי לבטל את הסכםהמכר ולקזז מסכום ההשבה את הפיצוי המוסכם. המבקשים הודו בכריתת ההסכם ובתנאיו,לרבות סכום התמורה, אך טענו כי שילמו את מלוא התמורה המוסכמת ועל כן אין המשיב
זכאי לסעד המבוקש על ידו. בפני ביהמ"ש התעוררה שאלה על מי לפתוח בהבאת הראיות.ביהמ"ש קבע כי המבקשים מודים בכל פרטי ההסכם ומכחישים רק את טענת המשיב ששילמורק חלק מהתמורה ובכך למעשה טוענים הם טענת "פרעתי" שבעקבותיה חל הכלל בדבר"הודאה והדחה" ועליהם לפתח בהבאת הראיות.
ב. בבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי טענו המבקשים כי מדובר בתביעת המשיבלסעד הצהרתי הקובע שהסכם המכר בטל, ולגבי סעד זה אין בהגנתם משום הודאה בכלהעובדות המהוות את עילת התביעה, שכן ההודאה בכריתת החוזה ובתמורה אינה מהווההודאה בהפרת ההסכם בדרך של אי תשלום התמורה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשותערעור בציינו כי העובדה שהסעד המבוקש ע"י המשיב הוא סעד הצהרתי וכי אין הואתובע תשלום סכום כסף, אין בה כשלעצמה כדי לשנות מן העובדה שמדובר ב"הודאהוהדחה". לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לרשות ערעור. הבקשה לרשות ערעורלביהמ"ש העליון נדחתה.
ג. השאלה המשפטית היא אם עצם הודאת המבקשים בכריתת ההסכם לרכישת הדירה, תוךהכחשת טענת המשיב כי התמורה לא שולמה במלואה, מהווה "הודאה והדחה" ומעבירה אתנטל השכנוע על המבקשים. המבקשים טוענים כי רק אילו תבע המשיב סעד של תשלום כלהסכום הנקוב בחוזה, היינו אכיפה, והם היו מודים בעובדת כריתת החוזה, ניתן היהלראות בהודאתם משום "הודאה והדחה". בכך נתפשו המבקשים לכלל טעות. השאלה אםמדובר ב"הודאה והדחה" אינה תלויה בסעד המתבקש. אחד הרציונלים להעברת נטל השכנועמקום שנטענת טענת "הודאה והדחה" נעוץ בכך שקל יותר להוכיח טענה חיובית (כגון"פרעתי") מאשר טענה שלילית (כגון "החוב לא שולם"). רציונל זה מתקיים באותה מידהכשמדובר בתביעת חוב וכשמדובר בתביעה לסעד הצהרתי בגין אי תשלום חוב.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה כדריה למבקשים. 5.1.97).
ע.א. 6581+7247/96 - גניס... בע"מ ואח' נגד איזי פארק בע"מ ואח'
*הכרה בהליכי הגשת הצעות לכרטיסי חניה אלקטרוניים "כמכרז" גם אם מלכתחילה לא נתמלאו התנאים הנדרשים במכרז(מחוזי ת"א - ה.פ. 1008/95 - הערעורים נדחו ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהןוטל, בפס"ד מפי השופט טל, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המשיבה השניה, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן: משקוכלכלה), הינה חברה בשליטת מרכז השלטון המקומי. גניס מייצרת כרטיסי חניהאלקטרוניים. איזי פארק עוסקת בפיתוח וייצור של כרטיסי חניה אלקטרוניים. משקוכלכלה ביקשה למצוא פתרון ארצי לבעיית החניה המוסדרת ברשויות המקומיות ולשם כךהוקמה "ועדת היגוי מצומצמת לחניה". לוועדה זו הגיעו הצעות של חברות שפיתחוכרטיס חניה אלקטרוני וביניהן גניס ואיזי פארק. ועדת ההיגוי נקטה בצעדים שוניםובפרסומים שונים וגניס טענה כי הקריטריונים והפרמטרים שקבעה החברה למשק וכלכלהבהליך המתקדם נקבעו בדיעבד והם עומדים בחלקם בניגוד למה שצויין בהתחלה. לאחרשורה של הליכים נתבקשו מספר חברות להגיש הצעות מחיר ובעלי הדין, גניס ואיזיפארק, וכן שתי חברות נוספות הגישו הצעות מחיר. לאחר פתיחת המעטפות שלחה משקוכלכלה מכתב למשרד הפנים בבקשה להכיר בתהליך האמור כתהליך של מכרז ומשרד הפניםדחה את הבקשה. לפיכך הודיעה משק וכלכלה לחברות המשתתפות על ביטול ההליך והכוונהלפרסם מכרז פומבי. איזי פארק דרשה ממשק וכלכלה להשלים את ההליך ולקבוע את החברהואת הכרטיס הזוכה, על בסיס ההצעות של המציעים והקריטריונים שנקבעו. משלא נענתהבחיוב פנתה לביהמ"ש המחוזי וקיבלה פס"ד הצהרתי שלפיו ההליך שנתקיים הוא הליך שלמכרז וכי על משק וכלכלה והשלטון המקומי לנקוט בכל האמצעים כדי לקבל אישור שרהפנים. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל, בפס"ד מפי השופטטל, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט גולדברג (דעת מיעוט): השאלה העומדת לדיון אינה אם בהתאם להליךשקיימה משק וכלכלה היה עליה לבחור בכרטיס שזכה בתחרות, אלא אם קיימה החברה הליךשל "מכרז" ואם היה מקום להצהיר כי ההליך אכן היה הליך של מכרז. על כך יש להשיבבשלילה. כשמדברים על מכרז "רגיל" או "פורמלי" מתחייב כי נתוניו יהיו גלוייםוקבועים מראש. מתן אפשרות למשתתפים לתקן תוך מהלך התחרות את הצעותיהם, כפישאירע בענייננו, אף אם היא ניתנת לכל המשתתפים במכרז, אינה עולה בקנה אחד עם"מכרז". לא רק שתנאיה של התחרות במכרז חייבים להיות קבועים מראש, אלא שהםחייבים לאפשר קנה מידה אחיד להשוואה בין הצעות. בענייננו לא קבעה משק וכלכלהאלא את המסגרת הבסיסית לתחרות וכל מציע רשאי היה להגיש כרטיס חניה אלקטרוני עלפי איפיונים שקבע הוא עצמו. תוך כדי התחרות ניתנה לחברות המציעות אפשרות לשנותולשפר את הכרטיס המוצע על ידן. בכך נשללה מהתחרות בשלב הראשון אופייה כמכרז,ולא היה מקום לתת לאיזי פארק את ההצהרה שביקשה.
ג. השופט טל: בשלב הראשון אכן לא היה מדובר במכרז. ברם, התהליך שינה את פניובהמשך והיה ברור לכל המשתתפים שהכרטיס שיבחר הוא יהיה הכרטיס הזוכה ושלאחר קבלתאישור משרד הפנים יוצע הכרטיס הזוכה לרשויות המקומיות בלא צורך במכרז נוסף.מדובר היה בתהליך של מכרז, אלא שמכרז זה לא נערך ע"י הרשויות המקומיות עצמן,ולכן דרוש אישורו של משרד הפנים שיכיר בו כמכרז. משרד הפנים לא אישר את התהליךכמכרז ולכן שקלה משק וכלכלה לפרסם מכרז פומבי. ברם, מתברר שמאחורי סירובו שלמשרד הפנים להכיר בתהליך כמכרז, עומדת משק וכלכלה עצמה. מן הראיות עולה שגםגניס עצמה ראתה את ההליך כהליך של מכרז ולכן באה אל החברה בטרוניה למה זה שינתהפרמטרים תוך כדי ההליך. גניס העלתה טענות שונות אך על אף טענותיה המשיכה להשתתףבתהליך ונטלה חלק בהצעת המחיר. פירוש הדבר, שאילו נתקבלה הצעתה - היתה דעתהנוחה מן ההליך, ועכשיו שלא זכתה היא פוסלת את התהליך. אין להשלים עם גישהאופורטוניסטית שכזו. בסיכומו של דבר יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טל. עו"ד דוד כהן לגניס, עוה"דיחיאל אטיאס וגב' גלית הרמן לחברה למשק וכלכלה, עו"ד יונתן בך לאיזי פארק.19.1.97).
ע.א. 34/95 - עמוס גבעון נגד ד"ר ברמה ואח'
*התיישנות בתביעת נזיקין בגין "תקיפה" ובגין "רשלנות". *תביעה נגד רופאים בגין רשלנות רפואית בניתוח באוזן(מחוזי י-ם - ת.א. 529/91 - הערעור נדחה).
א. המערער סובל מליקוי שמיעה בשתי אוזניו כתוצאה ממחלת אוטוסקלרוזיס. אחדהטיפולים במחלה הוא ניתוח סטפדקטומיה האמור לשפר את השמיעה באופן זמני ואינומרפא את המחלה. בשנת 79 עבר התובע ניתוח סטפדקטומיה באוזן הימנית. ביום 30.7.84עבר ניתוח דומה גם באוזן שמאל, (להלן: הניתוח הראשון), שבוצע ע"י המשיב הראשוןובסיומו נוצר קרע בעור התוף. לשם תיקון הקרע נותח המערער בפברואר 86 ע"י המשיבהשני להנחת שתל מתחת לעור התוף. בביקור במרפאה שבועיים לאחר הניתוח נמצא כיהשתל זז ממקומו ולכן ניסה המשיב השני לאחות את הקרע באמצעות צריבת שוליו אך ללאהצלחה. מאוחר יותר פנה המערער לאחד ד"ר כהן שביצע ביולי 86 ניתוח שלישי באוזןשמאל שבו נסגר סופית הקרע בעור התוף.
ב. המערער טען כי כתוצאה מרשלנותם של המשיבים הראשון והשני נגרמה לו נכותבשיעור של למעלה מ-%23, נכות המגבילה אותו בחייו ובעבודתו כעו"ד. עוד טען כיהיות ולא הועמד על הסיכונים שבניתוח הראשון מגיעה פעולת המשיב הראשון במקרהשלפנינו לכדי תקיפה. בגין הניתוח הראשון תבע המערער בעילות רשלנות ותקיפה.המשיבים ביקשו למחוק ראש זה של התביעה בטענת התיישנות. לטענתם, הניתוח הראשון
בוצע ביום 30.7.84 ואילו התביעה הוגשה ביום 31.7.91 לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.בהתבססו על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קבע ביהמ"ש כי לגבי עילת הרשלנות מירוץההתיישנות מתחיל מהיום בו נודע לתובע על הנזק. עוד נקבע כי לראשונה נודע למערערעל הנזק ביום 1.8.84, ביום בו שוחרר מבית החולים, ועל כן נדחתה טענת ההתיישנות.לעומת זאת, לגבי עוולת התקיפה נתקבלה הטענה, מכיוון שבעוולה זו עילת התובענההיא המעשה ולא הנזק ובעניין זה חל סעיף 89(1) הקובע כי מירוץ ההתיישנות מתחילמהיום בו אירע המעשה, היינו, ביום 30.7.84, ועילת התביעה לגביו התיישנה.
ג. לגופו של עניין נקבע כי המשיב הראשון שביצע את הניתוח הראשון היה רופאמומחה והיתה לו המיומנות והנסיון הנדרשים לביצוע הניתוח, וכי לא הוכחה התרשלותמצד המשיב הראשון. באשר לניתוח השני דחה ביהמ"ש טענת המערער שהמשיב השני ביצעאת הניתוח ללא המיומנות הנדרשת וכי ביצע אותו בצורה רשלנית. ביהמ"ש קבע שרצויהיה כי יימצא רופא בכיר בחדר הניתוח, שיפקח על פעולות המשיב השני שהיה מתמחהבכיר באותה עת, אך מכיוון שלא הוכח כי היתה רשלנות בהנחת השתל אין בכך כדילהשפיע על התוצאה הסופית. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ד. הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדרהכללי מצוי בחוק ההתיישנות שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לפי סעיף 89 לפקודתהנזיקין. תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין היא 7 שנים כאמור בחוק ההתיישנותותקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. בסעיף 89 לפקודת הנזיקין מוגדר"היום שבו נולדה עילת התביעה" לאמור "(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרםע"י מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היוםשבו נתגלה הנזק...". סעיף קטן 89(1) עוסק בעוולות בהן הנזק אינו תנאי מתנאיהאחריות, דוגמת עוולת התקיפה, כאשר בעוולות מסוג זה יחל מירוץ ההתיישנות ביוםשבו אירע המעשה או המחדל, וסעיף קטן 289(2) מתייחס לעוולות בהן הנזק הוא אחדמיסודות האחריות, דוגמת רשלנות. כאן יחל מירוץ ההתיישנות ביום שבו אירע הנזקואם לא נתגלה באותו יום - היום שבו התגלה הנזק.
ה. המערער ביסס את תביעתו, בין השאר, על עוולת התקיפה, ויש להחיל לגביה אתסעיף 89(1) לפקודה, שלפיו מירוץ ההתיישנות הוא יום התרחשות המעשה הוא היום בובוצע הניתוח הראשון. הניתוח בוצע ביום 30.7.84 והתביעה הוגשה ביום 31.7.91היינו בחלוף תקופת ההתיישנות. המערער טוען כי נודע לו על הסיכונים הכרוכיםבניתוח והעובדות המקימות את עילת התובענה רק מספר ימים לאחר הניתוח כשקיבללידיו את טופס המחלה ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום זה. בכך מבקשהוא להתבסס על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אולם, אין בהוראות הסעיף כדי לסייעלמערער שכן הביע את הסכמתו לביצוע הניתוח וחתם על טופס הסכמה לביצועו.
ו. המשיבים תוקפים את החלטת ביהמ"ש שדחה את טענתם כי גם התביעה בעילת הרשלנותבמהלך הניתוח הראשון התיישנה. המשיבים טוענים כי היום בו נתגלה הנזק הוא יוםהניתוח, דהיינו יום 30.7.84, ומכיוון שמבחן גילוי הנזק הוא אובייקטיבי אין חובהשהנזק יתגלה ע"י המערער דווקא. סעיף 89(2) לפקודה קובע כי אם לא נתגלה הנזקביום שאירע יחול מירוץ ההתיישנות ביום שבו נתגלה הנזק. קיימת גישה סובייקטיביתהרואה את מועד ההתגלות ביום שבו התגלה הנזק לניזוק וקיימת גישה אובייקטיביתהמסתפקת בהתגלות הנזק לעולם ולאו דווקא לניזוק עצמו. טרם הוכרע לפי איזה גישהיש לנקוט. אך בענייננו אין צורך להכריע בשאלה זו מכיוון שלא הוכח כי מימהמשיבים התרשל בניתוח הראשון ובין כך ובין כך דין תביעת המערער באשר לניתוחהראשון להידחות.
ז. אשר לניתוח השני - בתקופה שבה בוצע הניתוח היה המשיב השני במעמד של רופאמתמחה ולא היה מנתח בכיר בחדר במהלך הניתוח. ביהמ"ש קבע כי מוטלת היתה על ביתהחולים החובה להציב רופא בכיר בניתוח השני. אולם, נסיבות המקרה מלמדות על כךשהניתוח נערך ע"י המשיב השני בהתאם למקובל ותוצאת הניתוח לבדה אין בה כדי ללמדעל קיום רשלנות. באחוז גדול של מקרים בניתוחים מסוג זה קורית תזוזה של השתל ללאכל אשמה מצד הרופא המנתח. המשיב השני נקט בצעדים הנדרשים כשהוברר שהשתל זזממקומו. בנסיבות אלו אין לומר שהמשיב השני התרשל בביצוע הניתוח ובהליכיםשאחריו.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. המערער לעצמו,עו"ד זוהר למשיבים. 14.1.97).
ע.א. 583/93 - מדינת ישראל נגד טחנת קמח שלום בע"מ ואח'
*ביטול חוזה עקב פגם בממכר למרות שהקונה הצהיר בהסכם כי בדק את הממכר ולא יהיו לו טענות של פגם בממכר. *מבחן "המיידיות" בביטול חוזה עקב אי התאמת הממכר(מחוזי ת"א - ה.פ. 26/91 - הערעור נדחה).
א. מינהל הסחר הממשלתי ייבא לישראל חיטה מארה"ב ואיסם אותה בממגורות בבניברק. המשיבה (להלן: הטחנה) היא חברה העוסקת בטחינת חיטה לקמח. היא ניהלה מו"מעם מינהל הסחר לרכישת 6,700 טון חיטה. במהלכו בדקה את החיטה בדיקה מדגמית,ובחוזה מכר שנחתם בין הצדדים ביום 15.8.90 נאמר "החברה מצהירה שבדקה את הכמותהקנויה ואין לה ולא יהיו לה טענות... בשל פגמים גלויים או נסתרים העלוליםלהתגלות... החל מיום חתימת זכרון הדברים לא יהיה המשרד אחראי לטיב החיטה... אףכי הבעלות טרם עברה לחברה...". ביום 23.9.90 קלטה הטחנה כמות של חיטה ממספרתאים שבממגורות והתברר שמתקבלות שכבות של חיטה שחורה המדיפה ריח רע, שלא היתהראוייה לשימוש. במכתב מיום 19.12.90 הודיעה הטחנה שהיא מבטלת את החוזה, והגישהתובענה על נגד מינהל הסחר שבה ביקשה להצהיר כי החוזה בוטל.
ב. המחלוקת המשפטית בין הצדדים התייחסה לשאלה אם היתה הטחנה רשאית לבטל אתהחוזה בשל הפגם הנזכר, אחרי שהצהירה בזכרון הדברים שבדקה את החיטה, שמצאה אותהתקינה ושלא יהיו לה טענות בגין פגמים. בעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענותהטחנה שסמכה על הוראת סעיף 16 לחוק המכר שלפיה אם "היתה אי התאמה הנובעתמהעובדות שהמוכר ידע או שהיה עליו לדעת בעת גמירת החוזה, ולא גילה אותן לקונה,זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור... בכל הסכם, ובלבד שיתן למוכר הודעה עליהמיד לאחר שגילה אותה". במקרה הנדון שבו היה מדובר באלפי טונות של חיטה, אי אפשרהיה לבדוק את טיבו של כל חלק וחלק בממכר ולפיכך היתה הבדיקה חייבת להיותמדגמית. כשמדובר בסוג כזה של ממכר, הויתור על הטענות בגין פגם איננו אבסולוטיאלא יחסי להיקף הבדיקה שנעשתה או שהיתה יכולה להיעשות בנסיבות העניין. לפיכךקבע כי תניות הויתור שבחוזה לא שללו מן הטחנה את זכותה לטעון לאי התאמה ולבטלאת החוזה. הערעור נדחה.
ג. לדעת מינהל הסחר יש לפרש את תניות הויתור באותו אופן כשמדובר בסחורהשבדיקת טיבה נעשית בדרך מדגמית או בדרך אחרת. כמו כן נטען שסעיף 16 לחוק המכראינו חל במקרה הנדון משום שלא מדובר באי התאמה, ואפילו היתה אי התאמה הרי שלאנבעה מעובדות שמינהל הסחר ידע או יכול היה לדעת. כן נטען שהטחנה השתהתה זמן רבבטרם הודיעה על אי התאמה. טענות אלה אין להן על מה שיסמוכו. מדובר כאן במצבשאין אפשרות לבדוק את כל הסחורה וחייבים לעשות רק בדיקה מדגמית. הקונה רשאילדחות את הבדיקה, כאשר הדרך היחידה לבדוק את הממכר היא להשתמש בו ולכלותו.במקרה כזה יש לראות רק בהעברת החיטה לטחנה או בטחינתה לקמח בדיקה אמיתית, שעליהניתן היה להשתית את הויתור שבתניית הויתור. לפיכך יש לפרש את תניית הויתור
פרשנות מצמצמת, לפיה הויתור הוא רק יחסי לכמות שנבדקה והוא אינו מתייחס לכללהכמות החיטה הקנויה.
ד. אשר לזכותה של הטחנה להסתמך על אי ההתאמה - זכותו של הקונה להסתמך על איההתאמה "על אף... כל הסכם" מותנית בשלשה תנאים: אי התאמה, שהמוכר ידע או היהעליו לדעת, ובלבד שהקונה נתן למוכר הודעה מיד לאחר שגילה אותה. לגבי התנאיהראשון של אי ההתאמה הרי הממצאים העובדתיים קובעים שהיתה כאן אי התאמה. כך גםהתנאי השני שמינהל הסחר צריך היה לדעת את המצב. נותרה לדיון השאלה אם התקייםהתנאי השלישי והוא "מבחן המיידיות". ביום 23.9.90 נתקבלו בטחנה שכבות של חיטהשחורה ומדיפה ריח רע והדבר חזר על עצמו במשלוחים נוספים. בשלב זה המתין מנהלהשיווק של הטחנה משום, שכטענתו, "באותו זמן לא היה יסוד סביר להניח שזה מעיד עלכלל החיטה... אני חושב שאם יש שכבות של כמה טונות, אפילו 10 או 20 טון מסה"כהחיטה, והשאר 6,688 טונות הם טובים, זה לא המקרה שצריך לצעוק חמס". רק אחרישהגיע למסקנה שהחיטה מקולקלת שלח את ההודעה ובכך עמד במבחן המיידיות.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד נועםסולברג למערערת, עו"ד שאול בן חיים למשיבה. 14.1.97).
ע.א. 974/91 - עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנוןובניה זמורה ואח'
*פיצויים עקב שינוי תכנית בנין עיר שהפחית מערך המקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 81/88 - הערעור נתקבל).
א. עקב שינוי תכנית בנין עיר (להלן: התכנית השניה) פחתו אחוזי הבניה המותריםבחלקת מקרקעין אשר בבעלות המערערות (להלן: החלקה) בהשוואה לתכנית בנין העירהקודמת (להלן: התכנית הראשונה). המערערות תבעו פיצויים עקב הפגיעה במקרקעין.בפני ביהמ"ש המחוזי הוצגו חוות דעת של מומחים משני הצדדים. ביהמ"ש לא אימץ אתחוות הדעת בשלמותן אלא הסתמך על חלקים בכל אחת מחוות הדעת וקבע כי ערכה שלהחלקה ירד עקב התכנית השניה מ-202,500 דולר ל-186,750 דולר. עם זאת, כיווןשמדובר בירידת ערך בסכום שאינו מגיע לכדי %10 משווי הקרקע, קבע ביהמ"ש, בהסתמכועל הוראות סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, כי הפגיעה אינה בת פיצוי. בפי המערערותשתי טענות: כי ביהמ"ש המחוזי צריך היה למנות מומחה נוסף מטעמו כדי להכריעבמחלוקת שבין שני המומחים; כי בעבר, עם קבלת התכנית הראשונה, שונתה תכנית בניןעיר קודמת המתייחסת לאותה חלקה ואחוזי הבניה הוגדלו, ועקב כך נדרשו המערערותלשלם מס השבחה והן שילמו את המס. עתה, כאשר אחוזי הבניה חזרו והצטמצמו, ראוי כייפוצו על הנזק שנגרם להן, אף אם נזק זה נמוך מ-%10 משוויה של הקרקע. הערעורנתקבל על יסוד הטענה השניה.
ב. אין לקבל את הטענה הראשונה בדבר מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. שני המומחיםהסכימו לאופן שבו צריך להיות מחושב הנזק. נותרו בעיניהן נקודות מחלוקת מצומצמותיחסית במספר נושאים והשופט הסתמך על התרשמותו ועל שיקול דעתו וכן על ראיותנוספות שהובאו לפניו וקבע מסקנתו על יסוד חלקים משתי חוות הדעת. אין לומרשהשופט חייב היה לקבל את אחת מחוות הדעת במלואה או שלא להסתמך על אחת מהן כלל.
ג. מאידך צודקות המערערות בטענתן השניה שטעמי הצדק מחייבים לפצותן. תביעתהמערערות לתשלום פיצוי נופלת בגדרו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. סעיף 200לחוק יוצר חריגים לעקרון הכללי הקבוע בסעיף 197 ומצמצם את תחולתו. הפסיקה פירשהאת סעיף 200 ככולל שלשה מבחנים מצטברים, אשר רק בהתקיים שלושתם תהא הוועדההמקומית פטורה מפיצוי בעל המקרקעין בגין הפגיעה שנגרמה לו עקב התכנית. שלשתהתנאים המצטברים הם: המדובר בפגיעה הנמנית על אחת מ-11 סוגי המקרים המובאים
בסעיף 200; הפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר; אין זה מן הצדק לשלם פיצוייםלנפגע. הנטל להוכיח את קיום שלשת התנאים המצטברים הינו על הועדה המקומית.
ד. המערערות הוכיחו כי בעקבות אישור התכנית הראשונה, שהגדילה את אחוזי הבניה,נדרשו הם לשלם, ואף שילמו, מס השבחה. התכנית השניה ביטלה השבחה שהיתה גלומהבתכנית הראשונה וגרמה למערערות נזק. בנסיבות אלה, שיקולי צדק והגינות מצדיקיםכי גם אם הנזק שנגרם הינו "סביר" וגובהו פחות מ-%10 יש לשלם להם את ירידת ערךהקרקע. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערות לפיצוי על יסוד הנימוק האחד שמדוברבסכום שאינו מגיע ל-%10 ולכן אינו מצדיק פיצוי. ביהמ"ש לא דן ב"מבחן הצדק"הקבוע בסעיף 200 ולא קבע דבר לגבי מידת הצדק שבאי תשלום פיצויים. לפיכך ישלחייב את המשיבות לשלם למערערות את הסכום של 15,750 דולר בערכי ינואר 91.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"דז. קורוליק למערערות, עוה"ד גב' מרים ליפשיץ וגב' עשירה ראובני למשיבות.26.1.97).
בש"פ 9022/96 - חאתם בן רידא שית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יבוא סמים כאשר הנאשם הובא לישראל בעל כרחו שלא כדין(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, אזרח ותושב לבנוני, הואשם בכך כי היה שותף לייבוא הירואין במשקל שלכ-840 גרם מלבנון לישראל ובסחר בהירואין הנ"ל. העורר יחד עם אחר שידלו לבנוניבשם מוחמד להעביר עבורם את הסם מלבנון לישראל. העורר השגיח על הפעולה מעבר לגדרלבל תופרע. העורר נתפס בלבנון, הובא לישראל בדרך לא חוקית והושם במעצר. ביהמ"שהמחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. העורר טוען שהעבירות בוצעו בחו"ל ואין סמכות לביהמ"ש בארץ לשפטו. טענה זודינה להידחות. סמכותו של ביהמ"ש לשפוט את העורר קבועה בסעיף 38(ב) לפקודת הסמיםהמסוכנים. גם התנאי של סעיף 38(ג) מתקיים באשר סחר בסם הוא מעשה אסור גם עפ"יהחוק הלבנוני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העבירה המיוחסת לעורר היא עבירת פנים שעליהחלים דיני העונשין של ישראל וצדק בכך. בסעיף 12 לחוק העונשין נקבע כי "דיניהעונשין של ישראל יחולו על כל עבירת פנים". סעיף 7(א)(1) ו-(2) לחוק העונשיןקובע כעבירת פנים "עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל" או "מעשה הכנהלעבור עבירה... או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל ובלבדשהעבירה... היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל". המעשים והעבירות המיוחסיםלעורר מהווים איפוא עבירת פנים שביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בה.
ג. טענה אחרת בפי העורר הינה שהובא לארץ בעל כרחו ולכן אין סמכות לשפטו כאן.הדיון המהותי המקיף בטענה זו אמור להיערך בעת הדיון במשפט הפלילי עצמו. בשלב זהדי בקביעה שכאשר יש לביהמ"ש בארץ סמכות שיפוט ענייני ביחס לנאשם המובא בפניו,אין חוקיות המעצר או המשפט מושפעת מן הדרך בה הובא החשוד אל תוך תחומי ישראל.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ר. מסאלחה לעורר. 12.1.97).
רע"א 6066/95 - גלסר רוזלין ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח'
*תביעה נגד ועדה מקומית בגין מתן רשיון בניה כאשר הוגש ערר לוועדה מחוזית והערר נדחה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבים 3-1 (הועדה המקומית לתכנון ובניהירושלים, חטיבת הרישוי והפיקוח של העיריה ויו"ר הועדה המקומית) ליתן סעד הצהרתיאו צווי עשה נגד המשיבים 3-1 בקשר להחלטות שקיבלה הועדה המקומית ליתן הקלותבניה בפרוייקט בניה המוקם בסמוך למגורי המבקשים. העילות שעליהן נסמכו המבקשיםהיו, בין השאר, חריגה מסמכות וחוסר סבירות קיצוני. כן נתבקש ביהמ"ש להצהיר או
להורות לועדה המקומית ולחטיבת הרישוי של העיריה לעשות שימוש בסמכויות פיקוחואכיפה שונות המסורות להן על פי הדין. לכתב התביעה צורפו כנתבעות גם המשיבות 4ו-5 שהן חברות הבניה הבונות את הפרוייקט. לאחר הגשת התביעה הגישו המבקשים עררלועדה המחוזית לתכנון ובניה והערר נדחה בעיקרו. בביהמ"ש המחוזי ביקשו המשיביםלדחות או למחוק על הסף את התביעה בטענה כי החלטת הוועדה המקומית נבלעת בהחלטתהוועדה המחוזית בערר ועל כן לא נותרה למבקשים עילה נגד הוועדה המקומית. מנגדביקשו המבקשים להתיר להם לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את הוועדה המחוזית כנתבעתנוספת. ביהמ"ש המחוזי התיר למבקשים תיקון כתב התביעה תוך סייגים מסויימים ודחהאת הבקשה לסילוק התביעה על הסף. כן הורה למחוק את המשיבים 3-1 מכתב התביעה לאחרשהוועדה המחוזית הפכה לבעל דין. הערעור לעניין זה נתקבל.
ב. אכן, במרכז התובענה עומדת עתה החלטת הוועדה המחוזית אשר באה במקום החלטתהשל הוועדה המקומית. עם זאת, כפי שציין ב"כ הוועדה המחוזית, יש לראות את הוועדההמקומית כ"רשות אחרת הנוגעת בדבר" במובן תקנה 4(ד) לתקנות התכנון והבניה כך שישגם לוועדה המקומית מעמד ועניין ישירים בדיון. זאת ועוד, למערערים טענות קשותנגד האופן בו טיפלה הוועדה המקומית בענין. לכך יש להוסיף כי בכתב התביעה נתבקשוסעדים נגד הוועדה המקומית לא רק בכשירותה כרשות תכנון, אלא גם בכשירותה כרשותפיקוח ואכיפה. גם סעדים אלה מחייבים כי הוועדה תהא בעל דין בהליך זה.
ג. עם זאת אין לקבל את טענת המבקשים שגם בעקבות החלטת הוועדה המחוזית יש מקוםלהתיר להם לתבוע סעדים אופרטיביים מן הוועדה המקומית בגין פגמים "מינהליים"שנפלו בהחלטתה. לפיכך יש לקבל את הערעור כך שהמבקשים יגישו כתב תביעה מתוקן בויוכלו לפרט טענותיהם גם לעניין הפגמים שנפלו בפעולותיה של הוועדה המקומית.המבקשים לא יוכלו לתבוע סעד מן הוועדה המקומית בקשר להחלטותיה בכשירותההתכנונית, להבדיל מפעולותיה בכשירותה כגוף שעניינו פיקוח ואכיפת החוק.
(בפני: השופט אור. עוה"ד אברהם גל ויהונתן צבי למבקשים, עו"ד דני ליבמןלוועדה המקומית, עו"ד ראובן יהושע לחברות הקבלניות, עו"ד משה גולן לוועדההמחוזית. 2.1.97).
בש"פ 196/97 - דניאל מרטינז נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר כאשר המשפט לא החל תוך 60 יום מהגשת כתב האישום(הערר נתקבל).
א. העורר הועמד לדין יחד עם אחר בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ונעצר עד תוםההליכים. ביום 26.12.96 מלאו 60 ימים להיותו נתון במעצר. שבועיים קודם לכן הובאהעורר לביהמ"ש יחד עם הנאשם הנוסף להקראת כתב האישום ונכחו גם הסניגורים.בפרוטוקול הדיון שנערך בפני השופט טימור נרשמה רק תגובתו של הנאשם הנוסף לאישוםולא נרשם דבר ביחס לעורר מלבד נוכחותו ונוכחות סניגורו. באותו מעמד קבע השופטאת מועד הדיון בתיק ליום 13.1.96, על פי סעיף 144 לחסד"פ ומועד זה הודע לב"כהצדדים. ביום 29.12.96 הגישה ב"כ המדינה בקשה לתיקון פרוטוקול בה נטען כי בטעותנרשמו בפרוטוקול רק דברי ב"כ שותפו של העורר והפרקליטה ביקשה כי הפרוטוקוליתוקן ויצויין כי פרקליטו של המערער אמר שהקריא אף הוא לעורר את כתב האישוםוהלה הבין את תכנו וכופר בעובדות המפורטות בכתב האישום. השופט טימור נעתר לבקשהותיקן את הפרוטוקול. הסניגור ביקש לבטל את החלטת התיקון מכיוון שניתנה מבלישנתבקשה תגובתו לבקשה. הפרקליטה הסכימה לביטול הבקשה, והביעה עמדתה כי המשפטכבר החל ולכן אין מקום לשחרר את הנאשם, אך הוסיפה כי היא מוכנה לקיים דיון נוסףבו יוקרא מחדש כתב האישום. ביום 6.1.97 ביטל השופט טימור את הצו לתיקוןהפרוטוקול וקבע דיון למחרת היום להקראת כתב האישום בפני העורר וב"כ.
ב. ביני לביני פנה הסניגור לביהמ"ש המחוזי כדי שישחרר את העורר על פי הוראתסעיף 52 לחסד"פ. ביום 6.1.97 היתה אמורה להתברר הבקשה של הסניגור בפני השופטבנאי אלא שהנאשם לא הובא לביהמ"ש. לפיכך נעתר השופט לבקשת המדינה וקבע את הדיוןבבקשת השחרור למחרת היום וציווה על הבאת העורר. גם ביום שלאחריו בשעה יעודה לאהובא העורר בפני השופט בנאי לדיון בבקשת השחרור ולא לשופט טימור לצורך ההקראה.העורר הובא רק בשעות הצהריים המאוחרות ואז הורה השופט טימור כי העורר יתייצבבפניו. העורר סירב והודיע שיתנגד בכח להכנסתו לאולם. ביהמ"ש ציין כי איום זהמתפרש כהפרעה לקיום דיוני ביהמ"ש ולכן הורה על קיום הדיון בהיעדר הנאשם. בעררטען הסניגור נגד החלטת השופט בנאי שלא לשחרר את העורר על אף שעברו 60 הימיםולדחות את הישיבה לדיון. מנגד טוענת התובעת כי ההקראה נתקיימה ביום 12.12.96כגירסת המדינה בבקשה לתיקון הפרוטוקול, ומכל מקום יש לראות בהליך שהתקיים ביום7.1.97 בפני השופט טימור משום תחילת המשפט. הערר על אי שחרור העורר נתקבל.
ג. יש יסוד להנחה כי בפועל נתקיימה הקראה בפני השופט טימור ביום 12.12.96,שהרי לשם כך הובא הנאשם וזומן ב"כ לאותו דיון. אולם משחזרה בא ב"כ המדינהמהבקשה לתיקון הפרוטוקול, לא ניתן לקבוע כי ביהמ"ש החל בשמיעת משפטו של העוררבאותו יום. שונה המצב ביחס להליך שהתקיים ביום 7.1.97. אכן, על פי סעיף 143לחסד"פ מצוות המחוקק היא, כי יקויים הליך של הקראת כתב האישום בנוכחות הנאשםובו יובא לידיעתו תכנו של האישום ותתקבל תגובתו. אך משסירב העורר להתייצב בפניהשופט למרות שנצטווה לעשות כן, ואף איים בפתח אולם ביהמ"ש להתנגד בכח להכנסתולאולם, רשאי היה השופט לקבוע כי דינו כמי שהורחק מביהמ"ש על פי סעיף 131 לחסד"פולהתחיל את המשפט בהיעדרו. כך שיש לראות בהליך שנתקיים ביום 7.1.97 תחילתהמשפט.
ד. משנקבע כי לא התחיל משפטו של העורר אלא ביום 7.1.97, הרי על פי הוראת סעיף52 לחסד"פ נשמטה התשתית לצו המעצר שניתן נגד העורר משעברו 60 הימים ממעצרו.אכן, אין לקבל טענת הסניגור כי ניתן היה לשחרר את העורר אף בלא החלטת ביהמ"ש.הנסיון מלמד שהשאלה אם החל המשפט כמצוות המחוקק בתוך 60 יום מחייבת לעיתיםהכרעה שיפוטית. זאת ועוד, הוראת השחרור שבסעיף 52 היא אכן הוראה מנדטוריתהמחייבת שחרור לאלתר, מששוכנע ביהמ"ש כי טרם החל להתברר משפטו של העצור. אולםמאז תוקן חוק סדר הדין בשנת תשנ"ה, על ביהמ"ש לשחררו כאמור תוך הפעלת שיקול דעתלעניין תנאי השחרור. מטעם זה אין השחרור יכול להיעשות כיום בדרך מינהלית, כמוצעבהחלטות קודמות של ביהמ"ש העליון. עם זאת, מן הראוי שביהמ"ש שעולה בפניו טענהכי לא החל המשפט וכי אין תוקף חוקי להחזקת נאשם במעצר, יברר לאלתר אם נתקיימוהתנאים המחייבים את השחרור.
ה. בעניינו של העורר, היה מקום לשחררו בהקדם האפשרי משהוברר כי ההליך שנתקייםביום 12.12.96 לא היווה את תחילת המשפט כנדרש על פי החוק, והפגם לא תוקן מבעודמועד. לפיכך יש לשחררו בתנאים. עתה, משהחל המשפט של העורר ביום 7.1.97, פתוחההדרך בפני המדינה לבקש מעצרו עד תום ההליכים.
ו. בשולי הדברים העירה השופטת בייניש כי בישיבת ביהמ"ש אליה הובא העוררלמעצרו לצורך הקראת כתב האישום בלבד, היה הסניגור ער לכך שלא נתבקשה ולא נרשמהתגובת העורר, הוא לא מצא לנכון להפנות תשומת לב ביהמ"ש לכך, והודיע לעורר כיכתוצאה מטעות זו יוכל להשתחרר כחלוף 60 ימים. לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין"במילוי תפקידיו יפעל עו"ד לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לביהמ"ש לעשותמשפט". ניתן היה לצפות מעו"ד מנוסה כי יקיים את חובתו כלפי ביהמ"ש ויפנה אתתשומת לבו לטעות שנפלה במהלך ניהול הישיבה. אין הסניגור צריך ליזום דיון להקראת
כתב האישום אם לא נקבעה ישיבה לשם כך, אך בהופיעו בפני ביהמ"ש עוה"ד הוא גם"נאמן ביהמ"ש" וראוי היה שלא יתעלם מחובותיו כלפי ביהמ"ש כדי לעקוף הליך שנקבעעל פי הדין.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גבאי למבקש, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.10.1.97).
ע.א. 7840/96 - אברהם זיידנברג נגד ליאורה זיידנברג ואח'
*פסילת שופט שקיבל מידע מאחד הצדדים כאשר הצד השני כבר לא היה בלשכתו ועקב כך הורה על הגשת תסקיר בתיק מזונות(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה הם בעל ואשה והמשיבים האחרים הם שלשת ילדיהם. בין הצדדיםמתנהל תיק מזונות בבימ"ש לענייני משפחה בכפר סבא. באחד הימים התקיימה ישיבתהוכחות ומאחר וב"כ המערער מיהר, נדחה המשך ההוכחות למועד שנקבע. אז עזב ב"כהמערער את הלשכה בה נערך הדיון והמערער עצמו המתין מחוץ ללשכה ליד הפתח לקבלתפרוטוקול הדיון. המשיבה וב"כ נותרו בתוך הלשכה ובמעמדן החליטה השופטת לבקשתסקיר סעד. בהחלטתה לעניין זה כתבה "לאחר שנתתי את ההחלטה ולאור הבעייתיות הרבהשעולה בתיפקודם של הילדים... בנסיבות העניין אבקש תסקיר סעד מהמחלקה לשירותיםחברתיים ברעננה....". המערער הגיש בקשה לפסילת השופטת מן הטעם שעולה חשש כבדלמשוא פנים לאור האירועים שהתרחשו כאמור. השופטת דחתה את בקשת הפסילה בקבעה כי"לא נראה לי כלל ועיקר כי העובדה שביהמ"ש הזמין תסקיר ללא שנועץ בב"כ המבקש,הינה סיבה לפסלות השופט...". בערעור נתבקשה השופטת להתייחס לנושא בעקבות טיעוניהצדדים, וציינה כי תוך כדי המתנה לתדפיס הפרוטוקול הוחלפו דברים בין המשיבהוב"כ "דברים אשר הגיעו לאוזני, באשר למצבם הנפשי הקשה של ילדי הצדדים... לאיכולתי לעצום עין ולהתעלם מהדברים ששמעתי... מטרתו של ביהמ"ש לענייני משפחהאינה לטפל בסכסוך בבעיה פלונית... כאילו היתה תביעה כספית... אלא כחלק ממכלולרחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל... ולפיכך החלטתי על הזמנת תסקיר...".הערעור נתקבל.
ב. במהלך השנים נתגבשו בפסיקה עקרונות יסוד שעל בתי משפט לנהוג על פיהם. ביןהשאר נוהגים על פי עקרון היסוד שלפיו זכותם של בעלי הדין להיות נוכחים, בעצמםאו באמצעות נציגיהם, בכל מהלך משפטם, ואין ביהמ"ש שומע עדות או מקבל מידע אחרבנוכחות צד אחד בלבד. בענייננו נפגע עקרון יסוד זה. השופטת קיבלה החלטה בענייןהתסקיר לאחר ששמעה את דבריו של צד אחד בלבד שלא בנוכחות הצד השני. עמידתו שלהמערער בפתח אינה בגדר נוכחות לעניין זה. אין מדובר בפגיעה של מה בכך הנוגעתלעניינים חסרי ערך לגבי המשפט, אלא בפגיעה ממשית הנוגעת לעניינים שהינםרלבנטיים לגבי המשפט ושהשפיעו על השופטת בהחלטתה לגבי תסקירי הסעד. משלא נשמרהזכותו של המערער כאמור, מחייב פגם זה את פסילת השופטת והעברת התיק לשופט אחר. (בפני: הנשיא ברק. עו"ד יובל אזני למערער, עו"ד גב' ורדה חקלאי למשיבים.9.1.97).
בג"צ 8738/96 - חיים רוזנברג נגד פרקליט מחוז ת"א
*דחיית עתירה לבג"צ לפני מיצוי אפשרות לפנות למשטרה בתלונה על ראיות שהושגו נגדו שלא כחוק (העתירה נדחתה).
העותר, עובד בכיר בחברת "ידיעות אחרונות", נעצר במעצר ביתע"י בימ"ש השלום בקשר לחקירות בעניין האזנות סתר. לטענתו, הראיות נגדו הושגומהחוקר הפרטי מר לאופר שהוגש נגדו כתב אישום בנושא האזנות סתר, כאשר לאותו חוקרשולמו כספים ע"י גורם פרטי לרכישת הראיות. העותר פנה לבג"צ בבקשה להורותלפרקליטות לא לעשות שימוש בעדויות או ראיות אחרות שהושגו מלאופר תמורת כסף. על
פי הטענה שולמו ללאופר "מליוני שקלים" בתמורה לעדותו ולשרותיו כסוכן מדיח ובכךיש משום פשע. העתירה נדחתה.
לפני שהעותר פונה לבג"צ, אם בכלל יכול הוא לפנות כך, עליו למצות את הדרכיםהאחרות הפתוחות בפניו. אם הוא סבור שנעברה עבירה על החוק עליו להגיש תלונהלמשטרה; אם הוא סבור שאין מקום להעמידו לדין בגלל פסלות חומר הראיות, רשאי הואלפנות לתביעה ולהביא בפניה את עצומותיו; אם יוגש נגדו כתב אישום, יכול הואלהעלות את כל טענותיו בפני ביהמ"ש שבפניו יתקיים משפטו, מה עוד שטענותיומתייחסות לפסלותו ואי קבילותו של חומר הראיות שהדרך להתנגד לקבלתו קבועה בחוק.בכל אופן אין הפניה לבג"צ פתוחה בפני העותר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ד. ויסגלס לעותר.9.12.96).
רע"א 6796/96 - בלה אפרתי נגד גיל ניר
*דחיית בקשה לרשות ערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי בעניין דחיית התנגדות לביצוע שטר ע"י ראש ההוצל"פ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי בירושליםהחליט לדחות בקשת רשות לערער על החלטת ראש ההוצל"פ, שהחליט לדחות את התנגדותהשל המבקשת לביצוע שטר עקב איחור בהגשת הבקשה. נימוקו של ביהמ"ש היה שלגופה -טענת המבקשת לחוסר תמורה חלקי אינה מספקת על מנת לקבל את ההתנגדות. בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. בדונו בבקשה לרשות לערער לא פעל ביהמ"ש אלאבסמכות ראש ההוצל"פ וזה לא היה מוסמך לדון בהתנגדות לגופה. יתירה מזאת: הסמכותלדון בעניין זה (עקב סכום השיק) היתה נתונה אך לבימ"ש השלום, אילו הועברה אליוההתנגדות, ולא לביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיראליו את העניין כדי שידון לגופה בבקשה לרשות לערער שהוגשה לו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ר. גורסקי למבקשת, עו"ד ש.ד. קספר למשיב.12.1.97).
רע"פ 121/97 - ריטה גלוזמן ודוד רום נגד היועץ המשפטי לממשלה
*טענת חוקר פרטי לחסיון על חומר שהשיג במסגרת פעילותו עבור לקוח (הבקשה נדחתה).
הרשות השיפוטית של ארה"ב ביקשה, על פי תקנות העזרה המשפטיתלמדינות זרות, סיוע בקשר להליך פלילי המתנהל נגד גלוזמן בארה"ב בעבירות שלקשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נוספות. במסגרת בקשת הפרטים נתבקש דוד רום למסורחומר שגילה ביחס לגלוזמן. רום שימש חוקר פרטי ולטענתו חל בעניין זה סעיף 7 לחוקחוקרים פרטיים ושירותי שמירה בעניין חסיון לדברים שהוחלפו בין לקוח לבין החוקר.בהחלטת הערכאות דלמטה נדונו כמה שאלות בדבר קיומו העקרוני של החסיון והיקפווהנסיבות הקונקרטיות שהוכחו במקרה דנן, ובסופו של דבר קבעו שהחסיון אינו חלבענייננו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מסתבר שרום היה חוקר פרטי במשך שנה אחת (1992) אך מאז אותה שנה לא חידש אתרשיונו. את החקירה ביצע בחודשים ספטמבר אוקטובר 95 ואז לא היה בידו רשיון. בעתביצוע החקירה גם לא היה לרום משרד המיועד לחקירות פרטיות כמצוות החוק והמפגשבין השניים התקיים ברכבו הפרטי של רום. בנסיבות אלו אין עילה לשקול ליתןלמבקשים רשות לערער על מנת להשיג על המסקנה שבמועד הרלבנטי לא נתקיימו בין שניהמבקשים יחסים שבין חוקר פרטי ללקוח.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אביגדור פלדמן למבקשים. 9.1.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 7148/94 - העמדת זכות תביעה לחברת ביטוח מכח "תחלוף" כאשר זו שילמה ─ למבוטח סכום כסף לפי הערכת שמאי. *חובת המזיק לשלם את הנזק ─ גם כאשר הניזוק לא תיקן את נזקו ..................................370 ─* ע.א. 5640/94 - המועד בו תמה "חזקת השיתוף" בין בני זוג כאשר אין שלום בית ─ בין בני הזוג ....................................................371 ─* ע.א. 4721/95 - אכיפת פסק חוץ. *המצאת כתבי בי-דין לכתובת שמסר צד לחוזה ─ בהסכם מהווה המצאה מספקת .........................................372 ─* ע.א. 2008/92 - אישור פסילת ספרים כאשר ביהמ"ש התבסס על סעיף אחר בתוספת ─ לפקודת מס הכנסה מזה שעליו התבסס פקיד השומה ......................373 ─* רע"א 7454/96 - טענת "הודאה והדחה" בתביעה לפס"ד המצהיר על ביטול חוזה ─ עקב אי תשלום מלוא התמורה ........................................373 ─* ע.א. 6581+7247/96 - הכרה בהליכי הגשת הצעות לכרטיסי חניה אלקטרוניים ─ "כמכרז" גם אם מלכתחילה לא נתמלאו התנאים הנדרשים ─ במכרז ......................................................374 ─* ע.א. 34/95 - התיישנות בתביעת נזיקין בגין "תקיפה" ובגין "רשלנות". ─ *תביעה נגד רופאים בגין רשלנות רפואית בניתוח באוזן ...............375 ─* ע.א. 583/93 - ביטול חוזה עקב פגם בממכר למרות שהקונה הצהיר בהסכם ─ כי בדק את הממכר ולא יהיו לו טענות של פגם בממכר. *מבחן ─ "המיידיות" בביטול חוזה עקב אי התאמת הממכר .......................377 ─* ע.א. 974/91 - פיצויים עקב שינוי תכנית בנין עיר שהפחית מערך המקרקעין ...........378 ─* בש"פ 9022/96 - מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יבוא סמים כאשר הנאשם ─ הובא לישראל בעל כרחו שלא כדין ...................................379 ─* רע"א 6066/95 - תביעה נגד ועדה מקומית בגין מתן רשיון בניה כאשר הוגש ערר ─ לוועדה מחוזית והערר נדחה ........................................379 ─* בש"פ 196/97 - שחרור ממעצר כאשר המשפט לא החל תוך 60 יום מהגשת כתב האישום .......380 ─* ע.א. 7840/96 - פסילת שופט שקיבל מידע מאחד הצדדים כאשר הצד השני כבר ─ לא היה בלשכתו ועקב כך הורה על הגשת תסקיר בתיק מזונות ............382 ─* בג"צ 8738/96 - דחיית עתירה לבג"צ לפני מיצוי אפשרות לפנות למשטרה בתלונה ─ על ראיות שהושגו נגדו שלא כחוק ...................................382 ─* רע"א 6796/96 - דחיית בקשה לרשות ערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי בעניין דחיית ─ התנגדות לביצוע שטר ע"י ראש ההוצל"פ ..............................383 ─* רע"פ 121/97 - טענת חוקר פרטי לחסיון על חומר שהשיג במסגרת פעילותו עבור ─ לקוח ............................................................383 ──