בש"א 9343/96 - יהודה ושושנה בדיחי נגד מתתיהו מאיר ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד של מכירת נכס לצד שלישי כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
א. בית במבשרת ירושלים (להלן: הנכס) מנוהל על ידי כונס נכסים, המשיב השני (להלן: הכונס הנוכחי). בסכסוך בין המשיב, בעליו של הנכס, לבין מי שרכשו ממנו את הזכויות בנכס, הוסכם כי כונס נכסים מסויים (להלן: הכונס הראשון) ימכור את הנכס כפנוי, ויחלק את תמורת המכירה בהתאם להוראות שיקבל מביהמ"ש בבוא העת. הכונס הראשון התקשר בהסכם שלפיו רכשו המבקשים את הזכויות בנכס. בפסה"ד נשוא ערעור זה הצהיר ביהמ"ש המחוזי כי ההסכם בוטל כדין על ידי כונסים שהחליפו את הכונס הראשון (להלן: הכונסים השניים). בינתיים חדלו גם הכונסים השניים לשמש בתפקידם וכיום בא בנעליהם הכונס הנוכחי. המבקשים ביקשו לעכב את הליכי מכירת הנכס לצדדים שלישיים וטענתם היא כי אם ימכר הנכס לצד שלישי לא יהיה טעם בשמיעת הערעור, כי לא יוכלו לממש את זכייתם בערעור לאחר שצד אחר ירכוש את הזכויות בנכס. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה.
ב. בטרם הגישו את בקשתם הנוכחית, פנו המבקשים - כמצוות תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי - בבקשה דומה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש התרשם מטענתם של המבקשים אודות הנזק החמור שעלול להיגרם להם והבהיר כי היה נוטה לעכב את ביצוע פסה"ד עד לאחר שינתן פסה"ד של ביהמ"ש העליון בערעור שהמבקש עומד להגיש. אעפ"כ הסכים השופט לעיכוב ביצוע רק לתקופה מוגבלת בזמן, עד לתום יומיים שלאחר גמר המועד להגשת הערעור, מאחר "שבתצהיר שהוגש בתמיכה [לבקשה] לא פורטו טענות הערעור ונימוקיו, כדי שביהמ"ש יוכל להעריך מהם סיכויי הערעור". החלטה לעיכוב הביצוע לתקופה קצובה, שניתנה בערכאה הראשונה, כמוה כדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע לתקופה ארוכה יותר. בכך נפתחת הדרך בפני ביהמ"ש שלערעור לדון בבקשה לעיכוב ביצוע, כאמור בתקנה 468. אולם, סמכותו אינה סמכות ערעורית אלא מקורית, והוא רשאי, ואף חייב, לפסוק לפי שיקול דעתו הוא. מכאן, כי אין ממש בטענת המשיב שיש למחוק את הבקשה על הסף מחמת שמהווה היא חזרה על בקשתם של המבקשים מלפני הדרגה הראשונה אשר נדחתה.
ג. העילה העיקרית לעיכוב ביצוע פס"ד הכפוף לערעור היא מניעת שינוי במצב הקיים כאשר קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו. זו הסיבה שבתי המשפט נוהגים להיעתר לבקשות לעיכוב ביצוע צוי פינוי כמעט כדבר שבשיגרה. אין ספק כי אם ימכר הנכס לצד אחר, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. ערכם של נכסים דומים באיזור בו מצוי הנכס עלה מאז התקשרו המבקשים בהסכם עם הכונס הראשון, ואם בסופו של דבר יזכו בערעורם, לא יוכלו לרכוש נכס דומה בסכום שהיה עליהם לשלם על פי ההסכם. יתר על כן, זכיית המבקשים בערעורם פירושה כי עומדת להם הזכות לקבל דווקא את הנכס אותו רכשו מהכונס הראשון.
ד. משכך, באים אנו לשאלת סיכויי הערעור. לפי הפסיקה, כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, די בכך, בדרך כלל, שיש למערער סיכוי כלשהו, ולו גם קלוש, כדי להיענות לבקשת עיכוב ביצוע. מתוך עיון בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי ובנימוקי הערעור עולה כי לא ניתן בשלב זה לומר כי ערעורם של המבקשים על ביטול ההסכם הינו משולל יסוד או נעדר סיכוי.
ה. בנוסף לשיקולים שהוזכרו, על ביהמ"ש לבחון את מאזן הנזקים והנוחות של שני הצדדים ו"כשכפות המאזניים מעויינות ולשני הצדדים עלול להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, אין לעכב את ביצוע פסק הדין". בענייננו, הנזקים שייגרמו למשיב כתוצאה מעיכוב הביצוע הינם כספיים גרידא ויהיו ניתנים לגבייה מהמבקשים, אם ידחה
הערעור ויוכחו הנזקים, בדרך של קיזוזם מהסכום שעל הכונס הנוכחי להשיב למבקשים על פי פסה"ד נשוא הערעור. מאידך, הנזקים העלולים להגרם למבקשים אם יתקבל הערעור ולא יעוכב פסה"ד, לא יהיו ניתנים לפיצוי כספי, שכן משמעות הזכייה בערעור תהיה כי למבקשים הזכות לקבל את הנכס המסויים אותו רכשו על פי ההסכם. אפילו היה נזקם של המבקשים ניתן לפיצוי כספי, עדיין מוטלת בספק יכולתם לגבותו מן המשיב המעיד על המצאותו בקשיים כלכליים ניכרים.
ו. בקשתו של המשיב לחייב את המבקשים או את הכונס הנוכחי לשלם לידיו סכום כספי, מחמת מצבו הכלכלי הקשה, כתנאי לעיכוב הביצוע, ראוייה גם היא להדחות. היריבות הישירה הינה בין המבקשים לבין כונס הנכסים הפועל בכספים המתקבלים מהמבקשים בהתאם להוראות ביהמ"ש הדן בכינוס הנכסים. אם מבקש המשיב לקבל כבר בשלב זה לידיו כספים ששילמו המבקשים, עליו להפנות את בקשתו למותב הדן בכינוס. נושא זה אינו מעניינו של ביהמ"ש בדיון דנא שאינו יושב בערעור על החלטת המותב הדן בכינוס.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נ. רז-מזובר למבקשים. 23.2.97).
בג"צ 7029/95 - הסתדרות העובדים הכללית החדשה נגד עמית - הסתדרות עובדים מכבי ואח'
*הגדרת "ארגון עובדים" לעניין חוקי עבודה שונים. *התערבות בג"צ בפס"ד בית הדין לעבודה(העתירה נתקבלה).
א. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים הינה אם ארגון עמית הוא ארגון עובדים. כדי להשיב לשאלה זו מתעוררת השאלה הקודמת והיא מה הוא ארגון עובדים. שתי שאלות אלה עמדו במרכז התובענה שהוגשה ע"י עמית לביה"ד הארצי לעבודה לפי סעיף 25 לחוק ביה"ד לעבודה. סעיף זה מסמיך את ביה"ד הארצי לדון, בין השאר, כערכאה ראשונה, בתובענות בין ארגון עובדים לארגון עובדים אחר. ארגון עמית ביקש להצהיר שהוא ארגון ארגון עובדים לכל עניין ודבר, וחייב את המעבידים להחיל על החברים בארגון עמית הסדר של גבייה מרוכזת של דמי חבר לארגון זה, בדומה להסדר החל על החברים בהסתדרות הכללית.
ב. לפי סעיף 25(א)(3) לחוק הגנת השכר, הסדר של גבייה מרוכזת בדרך של ניכוי מן השכר אפשרי רק לגבי חברים ב"ארגון עובדים" ולכן הסדר כזה מותנה בהכרה של ארגון עמית כארגון עובדים לפי חוק הגנת השכר. ארגון עמית תבע גם שביה"ד יורה שלא לנכות משכר העבודה של החברים בארגון זה דמי טיפול מקצועי-ארגוני (להלן: דמי טיפול). לפי סעיף 25(א)(3ב) לחוק הגנת השכר רשאי מעביד לנכות דמי טיפול לטובת ארגון העובדים היציג משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים. מכאן שאם ארגון עמית הינו ארגון עובדים, אין מעביד רשאי לנכות דמי טיפול משכרם של החברים בארגון זה. ביה"ד הארצי החליט ברוב של ארבעה נגד שלשה, לקבל את התובענה ולהכיר בארגון עמית כארגון עובדים. העתירה נתקבלה והוחלט שאין להכיר לעניין זה בארגון עמית כארגון עובדים.
ג. ארגון עמית העלה טענה מקדמית כי מן הבחינה הדיונית אין בג"צ מתערב בפסקי דין של ביה"ד לעבודה אלא אם נפלה בפסה"ד טעות משפטית מהותית ויש צורך להתערב בפסה"ד למען הצדק. לדעת עמית, תנאים אלה אינם מתקיימים כאן. טענה זו יש לדחות. טעמה של ההלכה שאין בג"צ מתערב בהחלטות ביה"ד הארצי לעבודה אלא במקרים מיוחדים הוא כי עניין שהוכרע בביה"ד הארצי לעבודה נדון כבר, בדרך כלל, בשתי ערכאות ודיון בערכאה שלישית צריך להיות חריג. בג"צ מתערב בפסקי דין ביה"ד הארצי כשיש טענה ממשית של טעות משפטית מהותית ואז הוא בוחן את הטענה לגוף העניין.
בעניינים הנדונים כאן, לפי טיבם, עשויות להתעורר שאלות משפטיות שיש להן השפעה רחבה על ציבור העובדים או על תהליכים חברתיים. יש גם משקל לעובדה שבעניינים אלה ביה"ד הארצי לעבודה יושב בדין, לא כערכאת ערעור אלא כערכאה ראשונה. השאלה מה הוא ארגון עובדים היא שאלה בעלת חשיבות עקרונית ומעשית ממדרגה ראשונה.
ד. בהמשך סוקר בג"צ את ההסטוריה של ארגוני העובדים שהוקמו בארץ, את סימני ההיכר שיש לתת לארגון עובדים ככזה, כולל תקנון הארגון, החברות בו, מטרותיו ודרך יצירתו וכיוצא באלה נושאים. בסיכומו של דבר הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי אין לומר על ארגון עמית שהוא ארגון עובדים לצורך ניכוי דמי טיפול ארגוני לטובת עמית ואי ניכוי דמי ארגון לטובת ההסתדרות הכללית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין, הוסיפו השופטים חשין וגולדברג. 27.2.97).רע"א 7265/95 - שרון גלדשטיין ואח' נגד ג'נט בראל
*אימוץ חוו"ד של מומחה רפואי חיצוני ע"י מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הבקשה נדחתה).
א. במסגרת תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים לפצותה עבור נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מונה פרופ' מיכאל לוי להיות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. לאחר שהגיש את חוות דעתו ביקשו המבקשים לבטל את מינויו כשבקשתם מושתתת על שני נימוקים: האחד, כי בשעה שבדק המומחה את המשיבה, היה נוכח במקום בעלה, שמסר למומחה את תולדות המקרה ומידע על מצבה ותיפקודה של המשיבה לפני התאונה ואחריה; השני, כי המומחה הסתמך בחוות דעתו על חוות דעתו של הנוירופסיכולוג פישמן, שלא מונה על ידי ביהמ"ש ולא הוסמך על ידיו לתת חוות דעת ואף אימץ אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לבטל את מינוי המומחה הרפואי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - הערעור נדחה.
ב. אשר לנוכחותו של בעלה של המשיבה בעת הבדיקה ולקבלת מידע ממנו - אכן, מוטב כי לא יתלוו אל הנפגע בני משפחה, כאשר מטרת הליווי היא להביא בפני המומחה לא רק את תלונותיו וטענותיו של הנפגע עצמו, כי אם תוספת חיזוק לאלה. אך בהיעדר טעמים מיוחדים, אין לאסור על מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה - להבדיל, בדרך כלל, ממומחים אחרים - להשתמש במכשיר החשוב והחיוני, המקובל בתחום זה, של שיחות וראיונות עם אנשים היכולים לתת למומחה מידע מועיל הנובע מקירבתם לנבדק בעבר או בהווה. על אנשים אלה נמנים בני משפחה, מורים ואף אחרים, שהמומחה החליט שיש צורך במידע שבידיהם.
ג. אשר לנימוק השני שהמומחה סמך את חוות דעתו על חוות דעת של מומחה אחר שלא מונה על ידי ביהמ"ש ואף אימץ אותה - אכן, אין מומחה רפואי שמונה רשאי ומוסמך למנות מומחה רפואי נוסף, שימציא חוות דעת כדי לבחון את הסוגיות שהוטלו על זה שמונה על ידי ביהמ"ש. מומחה שמינה ביהמ"ש אינו רשאי לפטור עצמו מלתת חוות דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול הדעת שלו לבדו. בענייננו, חוות דעתו של הנוירופסיכולוג פישמן כולל ברובו ממצאים העולים מהבדיקות שערך ורק פרק הסיכום כולל הערכות וקביעת נכות נוירופסיכולוגית. פרק זה הוא בגדר חוות דעת שראוי שלא תוגש למומחה רפואי ומשהוגשה - שלא יסתמך עליה. אולם מחוות דעתו של המומחה לוי עולה שלא אימץ את חוות הדעת האסורה אלא הפעיל שיקול
דעת עצמאי משלו. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ש. ברג למבקשים, עו"ד מ. רוט למשיבה. 25.11.96).בש"א 795/96 - חברה לבנין מריו לזניק בע"מ נגד יצחק יצחקי ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר מדובר באיחור של יום אחד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת חוייבה ליתן למשיבים ערבות בנקאית צמודה בגין כספים שהועברו אליה ע"י המשיבים לשם רכישת דירה, למרות טענת המבקשת שלא נחתם הסכם מחייב עם המשיבים. המבקשת הגישה את ערעורה על החלטת ביהמ"ש המחוזי באיחור של יום אחד ובקשתה להארכת מועד נדחתה.
העובדה שמדובר ביום אחד אינה מהווה, כשהיא לעצמה, סיבה טובה להתיר פתיחתו של ההליך באיחור, שכן בתום המועד החוקי להגשת הערעור רשאי הצד השני לראות את ההחלטה כסופית. יש לבדוק את סיבת האיחור ורק אם זו עולה כדי "טעם מיוחד" המוכר בדין תינתן הרשות לפתוח את ההליך. אין די בתצהיר שאינו אומר אלא שהאיחור נגרם "לרגל טעות משרדית". המצהיר חייב לבאר מהי הטעות המשרדית שנפלה וכיצד אירעה, שאם לא יעשה כן לא תהיה לביהמ"ש האפשרות לפסוק אם יש בידו להיענות למבקש. בענייננו כל מה שנטען הוא כי האיחור בא בשל טעות משרדית וממילא אין מקום להאריך את המועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד א. קלמנסון למבקש, עו"ד חנן רובינשטיין למשיבים. 17.3.96).עמ"מ 4/96 - הרב יצחק גינצבורג נגד שר הבטחון וראש הממשלה
*ביטול מעצר מינהלי של רב שנעצר בנימוק שהסית לפגוע בערבים (ערעור על מעצר מינהלי - הערעור נתקבל).
ביום 10.3.96 נעצר המערער במעצר מינהלי לתקופה של חודשיים, מכוח סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים). לטענת המשיב קרא המערער, שהוא רב וראש ישיבה, לתלמידיו לפגוע בערבים. לאחר הפיגועים החמורים בירושלים, אשקלון ות"א העביר הוא שיעורים, שאמר בהם כי מבחינה הלכתית חובה לנקום בערבים. המערער הובא בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי, כמצוות סעיף 4 לחוק, וביהמ"ש אישר את צו המעצר. הערעור על כך נתקבל.
טענתו המרכזית של המערער היתה שאין בדברים שאמר לתלמידיו בסיס כלשהו להנחה כי בעטיים יפגעו תלמידיו בערבים. לחיזוק טענתו הגיש המערער דברים שכתב ואמר שמהם עולה כי השקפותיו אינן חד מימדיות וכי אסור לפגוע בחיי לא יהודי שאינו עושה עימנו מלחמה. כמו כן שלל את זכותו של אדם פרטי - להבדילו מן הצבא והמדינה - לעשות נקמה בגויים. לא נטען כי המערער יעשה מעשים המסכנים את בטחון הציבור. המערער דורש בפני תלמידיו מזה מספר שנים, אך אין טוען נגדו כי שידל למעשי עבירה קונקרטיים. גם לא הוכח כי דבריו עלולים - לא בוודאות קרובה, ואף לא במידת הסתברות ממשית הפחותה מכך - להביא את תלמידיו לפגוע בערבים. נגד המערער גם לא הוצא צו מינהלי עד לפיגועים האחרונים. אלא שמאז פיגועים אלה חלף זמן מה, שאפשר להניח כי מקהה הוא את החשש מפני מעשי נקמה בעקבותיהם. לפיכך יש לבטל את צו המעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד נ. ורצברגר, מ. מינצר וד. כרמון למערער, עו"ד מ. בלס למשיב. 28.3.97).דנ"א 1558/94 - ויקטוריה נפיסי נגד סימנטוב נפיסי
*ברירת הדין לעניין שיתוף בנכסים כאשר בני הזוג נישאו בפרס ועלו לישראל לאחר תחילת חוק יחסי ממון בין בני זוג. *חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג(דיון נוסף בפס"ד בע.א. 2119/91 - (סביר מ"ג 205) - העתירה נתקבלה ברוב דעות).
א. המערער והמשיבה נישאו בפרס בשנת 1944, חיו שם קרוב לארבעים שנה וגידלו את חמשת ילדיהם שהם כולם עתה בגירים. בשנת 1979 ביקר המערער בישראל ורכש כאן חנות שנרשמה בבעלותו. בשנת 1983 עלתה המשפחה לישראל ובני הזוג התיישבו בדירה שנרשמה בבעלות שניהם. כ-4 שנים לאחר עלייתם, משהופר במידת מה שלום ביתם, הגישה המשיבה תביעה למזונות ולמדור, וכן תבעה חלק שוה בכלל הנכסים בישראל שרשם הבעל בבעלותו בלבד. הצדדים נישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן: החוק) והמחלוקת התמקדה בשאלת ברירת הדין החל על יחסי הממון שביניהם. כן נחלקו בשאלת קיומן של כוונת שיתוף או זכות לשיתוף. המשיבה סמכה את תביעתה על הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, והמערער טען כי הדין שלפיו יש לבחון את היחסים הממוניים שבינו לבין המשיבה הוא חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, היינו החוק הפרסי כפי שהיה בעת שנישאו. חוק זה, לדברי המערער, אינו מכיר כלל בשיתוף נשים בנכסי בעליהן. הוא כפר גם בהיווצרותה של הסכמה מסתברת לשיתוף הנכסים בינו לבין המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע שעל יחסי הממון בין המשיבה והמערער חלה הלכת השיתוף שהתפתחה בדין הישראל. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והעתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים גולדברג, אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן וגב' דורנר שהחזירו על כנו את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נגד דעתם החולקת של השופטים מצא וטל.ב. בפסקי דין של שופטי הרוב, הנשיא ברק, גולדברג וחשין ושופט המיעוט מצא נדונו בהרחבה הנושאים הקשורים לברירת הדין, הסכמה מכללא של בני זוג העולים לישראל להחיל עליהם את חזקת השיתוף הנהוגה בישראל, תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג וכיוצא באלה נושאים. בסופו של דבר הוחלט כאמור להחיל על בני הזוג את חזקת השיתוף בנכסים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים גולדברג, אור, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טל, גב' דורנר. עו"ד טליה פרדי למבקשת, עו"ד מאיר כהן למשיב. 25.8.96).עע"א 4463/94 + רע"ב 4409/94 - אבי חנניה גולן נגד שירות בתי הסוהר
*רע"ב 4409/94 - דרישת אסיר לאפשר לו לפרסם בעתונות טור אישי על חיי בית הסהר וזכות היסוד של חופש הביטוי(ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופט חשין).
א. המערער מרצה עונשי מאסר מצטברים לתקופה של 11 שנה בגין עבירות מרמה, זיוף ובריחה ממשמורת. בשנת 89, כאשר היה אסיר בבית הסוהר באשקלון, שיגר למקומון "מכל מקום" מספר רשימות מפרי עטו ובהן תיאר את חיי בית הסוהר. באחד ההזדמנויות כשנמלט מבית הכלא נתן ראיון לעיתונאי ובו השמיץ את עובדי בית הסוהר. עתה ביקש מן המשיב להתיר לו לפרסם במקומון "אמצע נתניה" טור אישי או סדרת כתבות על חיי בית הסוהר שבו הוא כלוא. בקשתו סורבה ועל כך הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש החליט שלא להתערב בהחלטת המשיב ודחה את העתירה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וגב' דורנר, בשני פסקי דין, נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ב. עיקרם של הדברים בפסה"ד הארוך נסב על זכות היסוד של "חופש הביטוי" והאם היא מלווה את האדם כשהוא נכנס לכלא כאסיר. בשאלה של הזכות לחופש הביטוי לא היתה מחלוקת אלא בשאלה של יישומו על המקרה הנדון. דעת הכל היתה כי יש למצוא את האיזון בין הזכות הבסיסית של חופש הביטוי לבין הצורך בשמירה על הסדרים בבית הכלא. שופטי הרוב סברו כי בענייננו מטים הנימוקים התומכים בחופש הביטוי את הכף לטובת מתן ההיתר לעותר לכתוב את הטור שלו, ובתנאי, כהבטחתו של העותר עצמו, כי המשיב יוכל לפסול כל כתבה שלא תראה לו ושיהיה בה כדי לפגוע בסדרים
של בית הכלא. דעת המיעוט היתה שהחלטת המשיב סבירה וכי אין לאפשר למערער כתיבת הטור בעיתון.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. עו"ד ד. יקיר למערער, עו"ד י. שפר למשיב. 25.8.96). (פד"י נ(4) 136).בש"פ 6357/96 - מדינת ישראל נגד נקדימון שוקר ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירה של סחר בהירואין וקוקאין(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הועמדו לדין, יחד עם אחרים, ב-8 אישומים הקשורים בסחר בסמים הכוללים מכירת הירואין וקוקאין לסוכן סמוי. הם נעצרו עד תום ההליכים ובתום תקופת השנה ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-3 חודשים. המדינה טוענת כי יש בשחרורם של המשיבים כדי לסכן את שלום הציבור. המשיבים טוענים כי מצוות המחוקק היא כי הנאשם ישוחרר בתום שנה למעצרו והסמכות המסורה לביהמ"ש העליון להארכת המעצר הינה למקרים חריגים בלבד שלא נתקיימו בענייננו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. ביהמ"ש העליון חוזר ומתריע על חומרת המצב שבו מתארכים הליכים פליליים. במקרים רבים אין לתלות "אשם" בצדדים או בביהמ"ש, אך אין בכך להמעיט מחומרת התופעה. במקרים רבים נובעת התמשכות המשפט מתוך רצון להיענות לבקשת הסניגורים לאפשר להם לקיים הגנה נאותה לנאשמים ויש גם שנגרמות דחיות בשל אופן ניהול ההליכים בידי התביעה. לעיתים מתמשכים הדיונים בשל מורכבות המשפט וכן בהתחשב ביומנים העמוסים לעייפה של השופטים. תהא אשר תהא הסיבה, ראוי שהכל יפעלו לשמיעת משפטים פליליים בקצב מוגבר. בכל מקרה יש לשאול מה ההסבר להתמשכות המשפט, מה המועד הצפוי לסיום המשפט, מה המשקל שיש לתת לחומרת העבירה ולסכנה הנשקפת מן הנאשם וכיוצא באלה.
ג. בענייננו המשפט לא התנהל בקצב משביע רצון. דחיות בתיק נבעו בחלקן מיומנו העמוס של ביהמ"ש, חלק ניכר נעוץ בסניגוריה שביקשה דחיות רבות מסיבות שונות וחלק בתביעה. עם זאת ניכרים בתיק מאמצים רבים שעשתה התביעה במספר ישיבות תזכורת שיזמה לקבוע מספר ניכר של מועדים לשמיעה. בהתחשב בנסיבות שגרמו להתמשכות המשפט ובהתחשב במדיניות של ביהמ"ש העליון לעניין הארכת מעצר מעבר לשנה, המסקנה היא שיש להאריך בענייננו את המעצר, אם כי תקופת מעצר מעבר לשנה לא תוארך כדבר שבשיגרה גם אם מלכתחילה נתקיימה עילת מעצר ולא נמצאה חלופה למעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ל. אהל למדינה, עוה"ד י. קליין וז. גורדון למשיבים. 18.9.96). (פד"י נ(4) 269).ע.פ. 3467+2513/96 - מדינת ישראל נגד ויקטור שמש ואריק גז
*ביטול החלטה להעמיד בפיקוח קצין מבחן והתחייבות להימנע מהרשעה בעבירת סחר בהירואין(הערעור נגד ויקטור שמש נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט חשין והערעור נגד אריק גז נדחה פה אחד).
א. המשיבים הואשמו, לפי שני כתבי אישום מקבילים, בסחר בהירואין. משפטיהם של השניים נקבעו לפני שופטים שונים והם הודו בעובדות שבכתב האישום. תחילה נדון עניינו של שמש וביהמ"ש החליט להימנע מהרשעה ולהסתפק בהעמדתו בפיקוח קצין מבחן. גז נדון לאחר מכן, הוא הורשע ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה
וחצי מאסר על תנאי, כאשר ביהמ"ש ציין כי הקל בעונש כדי למנוע פער גדול במיוחד בעונשים שבין השניים. המדינה מערערת על ההחלטה להימנע מהרשעה בעניינו של שמש ועל קולת ענשו של גז. הערעור נתקבל בעניינו של שמש, בפס"ד מפי השופטים מצא וזמיר, בדעת רוב, נגד דעתו החולקת של השופט חשין, והערעור נגד קולת ענשו של גז נדחה פה אחד.
ב. (דעת הרוב): שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. הסמכות להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו, נועדה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. בהחלטתו להסתפק במבחן ללא הרשעה בעניינו של שמש מנה ביהמ"ש המחוזי שני נימוקים עיקריים: מעורבותו היתה בגדר "כשלון חד פעמי"; בינתיים גוייס שמש לצה"ל ונמסרה הערכה חיובית על האופן שהוא מתפקד וההרשעה עלולה לפגוע בסיכוייו ולסגור בפניו דלתות. שני הנימוקים אינם יכולים לעמוד. מן הנטען בכתב האישום, ששמש הודה בו, עולה כי עסק במהלך כחודשיים במתן שירותים לסוחרי סמים באופן שיטתי וקשה לכנות את התנהגותו ככשלון חד פעמי. הימנעות מהרשעה שמטרתה לחסוך מן הנאשם את התיוג של עבריין עשוייה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים, ואין לומר כי מקרהו של שמש נמנה עם הקטיגוריה הזאת. עם זאת, בקבלת הערעור אין להחמיר בעונש של שמש ויש להסתפק במאסר על תנאי שלא יכביד עליו לסיים את שירותו בצבא באורח תקין ומאידך ירתיע אותו מפני הסתכנות במעורבות פלילית נוספת.
ג. אשר לעניינו של גז - לכאורה גם ערעור זה בדין יסודו. לגז הרשעות קודמות במספר עבירות, שאינן עבירות סמים, והמעשים שבעטיים הובא לדין הם חמורים. העונש נוטה בבירור לקולא. טעמו של ביהמ"ש המחוזי היה כי בשל עקרון אחידות הענישה, ולאור ההחלטה להימנע מהרשעתו של שמש, מוצדק להקל בענשו של גז. אם כי הוחלט בערעור להרשיע את שמש הרי גם בנסיבות אלה מן הראוי שלא ליצור פער בלתי מוצדק בין שני המשיבים ולא להחמיר בענשו של גז.
ד. השופט חשין (דעת מיעוט): אילו הרשיע ביהמ"ש קמא את שמש היה מקום לאשר את הכרעת הדין. אולם, ביהמ"ש פסק ששמש ראוי שיוטל עליו מבחן ללא הרשעה וביני לביני גוייס לשירות בצבא והוא מתפקד כהלכה. שמש היה למעשה שרת של אחרים ואת עיקר העבירות עבר בהיותו קטין. מאז הכרעת הדין עברו למעלה מ-6 חודשים ולא יהיה זה מן המידה להפוך את הקערה על פיה. על כן יש לדחות את הערעור גם בעניינו של שמש.
(בפני השופטים: מצא, חשין, זמיר. עו"ד גב' א. מור-אל למערערת, עו"ד ד. גולן לשמש, עו"ד ר. ליטן לגז. 2.9.96). (פד"י נ(3) 682).ע.פ. 3215/96 - פכרי דורבשי נגד מדינת ישראל
*פירוש סעיף בחוק העונשין המונע הטלת עונש שירוצה בעבודת שירות כשהנאשם כבר מרצה עונש של עבודת שירות(הערעור נתקבל).
א. ביום 18.10.94 הורשע המערער בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית ובתקיפת קטין או חסר ישע, הרשעה שהיא נושא הערעור דנא. באותו מועד לא ניתן גזר הדין אלא לאחר כשנה ו-3 חודשים. ביני לביני עבר המערער עבירה אחרת שבה הוטל עליו עונש שירוצה בעבודת שירות. כאשר ניתן גזר הדין בעבירה הראשונה הורה ביהמ"ש להטיל על המערער עונש של ששה חודשים שירוצו בעבודות שירות, כשביהמ"ש לא היה מודע לכך שהמערער כבר מרצה מאסר בעבודת שירות. משהועבר העניין לממונה על עבודת שירות השיב הלה לביהמ"ש כי המערער כבר מרצה מאסר בעבודת שירות וכי בהתאם להוראת סעיף 51י(א)(1) לחוק העונשין לא ניתן לגזור עליו עונש מאסר
שירוצה אף הוא בעבודת שירות. כיוון שכך פסק בימ"ש השלום כי המערער ישא את העונש של ששה חודשי מאסר שהוטלו עליו בגין העבירה ראשונה לא בעבודת שירות אלא בבית הסוהר. ביהמ"ש הוסיף ופסק כי גם יתרת עונש המאסר שהוטל עליו בגין העבירה השניה ירצה המערער בבית האסורים ולא בעבודת שירות וזאת באופן מצטבר. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער אך קבע כי ישא את שני העונשים בחופף ולא במצטבר. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 51י(א)(1) קובע "הרשיע ביהמ"ש עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת... גזר ביהמ"ש עונש מאסר בשל העבירה האחרת - תופסק עבודת השירות מיום מתן גזר הדין ועובד השירות ישא את יתרת עונשו בבית הסוהר...". השאלה הנשאלת היא מהו "המועד הקובע" או מה הם "המועדים הקובעים" להפעלתו של סעיף 51י לחוק. האם יהיה זה יום ההרשעה בגין העבירה השניה, או האם יהיה זה יום גזר הדין בעבירה השניה, ואולי יהיו אלה גם יום ראשון וגם יום האחרון. בענייננו, לעת ההרשעה השניה לא היה המערער עובד שירות, בעוד שלעת גזר הדין היה עובד שירות כך ששאלת "המועד הקובע" יכולה שתכריע בעניינו של המערער.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר כי "לשונו של סעיף 51י ברורה לחלוטין ואינה מותירה מקום לספק" כי הדגש הוא על מועד גזר הדין כך שהסעיף חל בענייננו. אכן, לשונו של הסעיף ברורה לחלוטין אך ברורה בכיוון ההפוך. הרישא החולשת על הוראת הסעיף כולה אומרת "הרשיע בימ"ש עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת..." רק אז יחולו הוראות הסעיף. המועד הקובע הוא איפוא מועד ההרשעה. אכן, גם מועד גזר הדין הוא "מועד קובע" והמסקנה היא שקיימים שני "מועדים קובעים" שיעוררו לחיים את הוראת סעיף 51 לחוק, לאמור, גם ההרשעה וגם גזר הדין חייבים שיהיו בעוד פלוני נושא בעבודת שירות בגינה של עבירה קודמת. כך שביהמ"ש דלמטה שגה כשגזר את ענשו של המערער כפי שגזרו רק בשל פירושה של הוראת הסעיף הנ"ל.
ד. השאלה היא מה יהיה דינו של המערער. מסתבר שהוא נמצא כיום במעצר בגין עבירות תקיפה, עבירות הדומות לאלה שבגינן הועמד לדין בענייננו ובנסיבות העניין אפשר שהממונה על עבודת שירות לא יסכים לקבלו לעבודת שירות. אך צריך שתנתן למערער הזדמנות לטעון לפני בימ"ש השלום לעניין זה. על כן נתקבל הערעור והתיק הוחזר לבימ"ש השלום.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד ג. שחר למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 29.10.96). (פד"י נ(3) 738).בג"צ 3425/94 ואח' - אורי גנור, עו"ד ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואבנר חי שאקי
*ביטול החלטת היועהמ"ש לממשלה שאין עניין ציבורי להעמיד לדין חבר כנסת בחשד של מרמה והפרת אמונים בהיותו שר בממשלה(העתירות נתקבלו בחלקן).
א. המשיב השני (להלן: שאקי) הינו חבר כנסת ששימש בתקופה הרלבנטית לעתירות שר הדתות בממשלת ישראל. במהלך כהונתו התעוררו חשדות בשתי פרשיות שונות: האחת "פרשת התרומות" שעניינה קבלת תרומות עבור עמותה, כאשר לפי החשדות נעברו עבירות זיוף וקבלת דבר במרמה ע"י המשיב שמשך כספים מן העמותה; והפרשה האחרת נקראה "פרשת העמותות" שעניינה החלטת ועדת שרים, שבה היה שאקי חבר, להקצות כ-820,000 ש"ח ל-3 עמותות שבהן היו בני משפחתו ומקורביו הפוליטיים חברים מייסדים. בפרשת התרומות ערך היועץ המשפטי דאז חריש שימוע לשאקי ובפרשת העמותות טרם נערך שימוע. היועץ המשפטי החדש, החליט כי בפרשת התרומות אין די בחומר הראיות כדי
לבסס את אשמתו של שאקי בפלילים ואילו בפרשת העמותות קבע היועץ המשפטי כי יש בידיו ראיות לכאורה, אלא שאין "עניין ציבורי" בהעמדתו של שאקי לדין. העתירה ככל שהיא נוגעת להחלטת היועץ המשפטי שאין ראיות לכאורה בפרשת התרומות נדחתה ואילו העתירה באשר להחלטת היועץ המשפטי שאין "עניין ציבורי" להעמיד את שאקי לדין פלילי נתקבלה.
ב. אשר לפרשת התרומות - עצם העובדה שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נראית בעיני בג"צ בלתי נכונה אין בה כדי להצדיק התערבותו. גם אם בג"צ היה מגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע היועץ המשפטי אילו הסמכות היתה בידיו, אין בה בלבד כדי להניע את בג"צ לקבל עתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שאין די ראיות, אלא אם ההחלטה לוקה בטעות ברורה, בולטת וקיצונית. אין בג"צ הופך למעין "יועץ משפטי על" הבודק במקום היועץ המשפטי אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום אם לאו. חזקה על היועץ המשפטי ועל אנשי הפרקליטות כי החלטתם בעניין כגון דא מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות, הערכת מהימנותו הלכאורית ומשקלו היחסי.
ג. אשר לפרשת העמותות - מדובר ב-3 עמותות שבהן היו חברים בני משפחה קרובים של שאקי, בנו, בתו וחתניו וכן מקורבים פוליטיים. בהיותו חבר בוועדת השרים להקצבות השתתף בהחלטה להקציב לעמותות סכום של כ-820,000 ש"ח. התנהלה חקירה משפטית בחשד לעבירות של מרמה והפרת אמונים ע"י עובד ציבור לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וכן של הפעלת סמכותו של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין ובעקיפין זיקה פרטית בהם, עבירה לפי סעיף 278 לחוק העונשין. היועץ המשפטי לא קיבל את גירסת שאקי שפעולתו היתה מתוך שיקולים לגיטימיים מבלי לדעת על חברותם של בני משפחתו בעמותות וקבע כי, לכאורה, שאקי עבר את העבירה לפי סעיף 284. אלא שלדעת היועץ המשפטי אין עניין לציבור להעמיד את שאקי לדין. היועץ המשפטי ביסס את החלטתו על שורה של נימוקים אך כל אלה אינם יכולים להתקבל.
ד. לכאורה, קיומן של ראיות לכאורה לביצועה של עבירה פלילית מסוג העבירות שבו עסקינן, ע"י איש ציבור, יש בו כדי להקים מעין חזקה בדבר קיומו של עניין לציבור בהעמדה של החשוד לדין. הנחה זו זוכה למשנה תוקף מקום שעסקינן בנושא משרה רמה כל כך, במעשים הקשורים בחלוקת כספי ציבור, ובעבירה דוגמת זו הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, שכל כולה נועדה למנוע ניצולו לרעה של אמון הציבור ולשמור על נקיון הכפיים של משרתיו. הנימוקים שפירט היועץ המשפטי בתשובתו לעתירה אינם עומדים בקריטריונים שבהם לא יועמד איש לדין בעבירות כגון אלה. אכן, התערבות בהחלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד חשוד לדין פלילי מהטעם שאין עניין ציבורי בדבר, לא תיעשה ע"י בג"צ בקלות וכדבר שבשיגרה, אלא מקום ששיקוליו של היועץ המשפטי הם בבירור מוטעים או זרים לעניין, וכך המצב בענייננו.
(בפני השופטים: בך, מצא, קדמי. החלטה - השופט בך. עוה"ד גנור, ע. שפירא, א. שרגא וב. ארד לעותרים, עו"ד י. רזניק ליועץ המשפטי, עוה"ד א. גולדנברג וע. ברקת לשאקי. 7.8.96). (פד"י נ(4) 1).דנג"צ 4894/96 - זאב פרבר נגד משטרת ישראל ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף בהחלטת בג"צ לדחות עתירה על הסף ללא הזמנת העותר לדיון. *אין להתערב במעשי הממשלה במסגרת ההסכם עם הרשות הפלשתינית(העתירה נדחתה).
א. העותר הגיש למשטרה תלונה נגד ראש הממשלה ושרים שהם מפרים את הוראות פקודת מניעת טרור, בכך שבמסגרת ההסכם עם הרשות הפלסטינית מועברים נכסים וכסף לארגון אש"פ שהוכרז כארגון טרור. בעתירתו שאותה הגיש בבג"צ 2214/96 עתר למתן צו
על תנאי נגד המשטרה על שהחליטה שלא לפתוח בחקירה. עתירתו נדחתה על הסף, בלא שהוזמן להופיע לפני ביהמ"ש. בדחותו את העתירה קבע ביהמ"ש "עתירה זו אינה מגלה על פניה עילה סבירה כלשהי, אשר יש בה כדי להצדיק הוצאת צו על תנאי נגד המשיבים". טענותיו של העותר בבקשה זו לדיון נוסף הן שתיים: ביהמ"ש העליון לא היה מוסמך לדחות את העתירה בלי להזמינו קודם לכן לטעון טענותיו; לגוף העניין, לא היה מקום לקבוע שהעתירה אינה מגלה עילה שכן היא בעלת חשיבות כללית ועל כן היא ראוייה לדיון נוסף. הבקשה נדחתה.
ב. תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבג"צ קובעת כי "העתירה תובא לפני שופט של ביהמ"ש העליון והוא רשאי... להורות על הזמנת העותר לפניו או להעביר את העתירה להרכב של שלשה; הועברה העתירה להרכב של שלשה, רשאי ההרכב... להורות על הזמנת העותר לפניו, ואם היה סבור שהעתירה אינה מראה על פניה עילה רשאי הוא לדחותה... ללא הזמנת העותר...". מהי אותה "עילה" הנזכרת בתקנה אשר אם אינה עולה מתוך העתירה תוצדק דחיית העתירה אף ללא הזמנת העותר? את הפרשנות של התיבה "עילה" יש לקבוע על פי תכליתה של הוראת התקנה המאפשרת סילוק התובענה על הסף אף בלא שמיעת טיעונו של העותר, ולאור טיב ההליך המתקיים בבג"צ והסעדים אשר בסמכותו להעניק. ה"עילה" שעל בג"צ לבחון את קיומה לצורך החלטה אם להזמין את העותר היא העילה להתערבות ביהמ"ש במעשי הרשות, והוא מכריע בעניין בהתחשב בכלל הנסיבות, כשההחלטה אם להתערב אם לאו הינה בשיקול דעתו. תכליתה של תקנה 5 לסלק על הסף עתירה שברור על פניה שביהמ"ש לא ימצא, על פי האמור בה, עילה להתערבות במעשה הרשות, היינו כשמדובר בעתירה שאין סיכוי שתתקבל.
ג. אכן, על ביהמ"ש לנהוג זהירות קודם שיורה על דחיית העתירה בלא שמיעת העותר שכן מדובר בצעד דרסטי בעל תוצאות קשות מבחינתו של העותר. לכן על ביהמ"ש לשקול אם תיקון כזה או אחר בעתירה לא יוכל לסלק ליקוי שנפל בה ואם יש סיכוי כלשהו שדברי הסבר או טיעון עשויים לשנות את מסקנתו של ביהמ"ש. אך כשהמסקנה המתבקשת בדבר דחיית התביעה היא חד משמעית, רשאי ביהמ"ש לדחות אותה אף בלא שמיעת העותר. כך שביהמ"ש פעל בענייננו במסגרת סמכותו ואין כל חידוש בכך שהחליט על דחיית העתירה בלא שישמע את העותר.
ד. גם לעיצומה של החלטת ביהמ"ש אין עילה להורות על קיום דיון נוסף. בג"צ כבר קבע בשורה של פסקי דין שאין עילה להתערב במעשי הממשלה ושריה שנעשו במסגרת כריתת ההסכם בין הממשלה לבין הרשות הפלסטינית ובמסגרת מימושם של תנאי הסכם זה.
(בפני: השופט אור. העותר לעצמו, עו"ד ע. הלמן למשיבים. 21.8.96). (פד"י נ(4) 21).עמ"מ 6/96 - פלונים נגד מדינת ישראל
*החזקתם במעצר של תושבי לבנון שנעצרו בלבנון ע"י כוחות הבטחון הישראליים והובאו לישראל(הערעור נדחה).
א. ארבעת המערערים הינם תושבי לבנון. הם נעצרו ביום 22.2.96 ע"י כוחות הבטחון הישראליים בתחומי לבנון, באיזור הבטחון, והובאו לישראל ביום 17.3.96. שלשה ימים לפני כן, ביום 14.3.96, חתם שר הבטחון, בתוקף סמכותו על פי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), לגבי כל אחד מהמערערים, על צו שלפי יוחזק בכלא בישראל במשך 6 חודשים, היינו מיום 17.3.96 ועד ליום 16.9.96. ביום 19.3.96, בתוך 48 שעות ממועד מעצרם של המערערים בישראל, הובאו המערערים לפני סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי. אחרי יומיים החליט לאשר את צווי המעצר נגד כל ארבעת המערערים.
בערעור מעלים המערערים הן טענות פרוצדורליות נגד חוקיות המעצר והן טענות לגופו של עניין באשר לנימוקי המעצר. הערעור נדחה.
ב. המערערים טוענים כי מאחר שנעצרו ע"י הרשויות הישראליות בלבנון כבר ביום 22.2.96, חובה היתה, על פי סעיף 4(א) לחוק להביאם לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בתוך 48 שעות מאותו מועד ומשלא נעשה דבר הרי המעצר נעשה שלא כדין ומן הדין לשחררם. טענה זו יש לדחות. סעיף 4(א) הנ"ל קובע לאמור "נעצר אדם על פי צו שר הבטחון... יובא תוך 48 שעות ממעצרו... לפני נשיא בימ"ש מחוזי...". מכאן כי ההוראה מתחילה להיות אופרטיבית רק כאשר האדם הנוגע בדבר נעצר על פי "צו השר לפי חוק זה". נסיבות החזקתם של המערערים בלבנון אינן מעניינו של ביהמ"ש בהקשר לחוקיותו של הצו, גם אם המעצר בלבנון בוצע ללא אסמכתא חוקית.
ג. טענה אחרת בפי המערערים כי שר הבטחון לא היה מוסמך לחתום ביום 14.3.96 מראש על צו מעצר שהוא בר ביצוע רק כעבור שלשה ימים כשהמערערים היו אמורים להיות מועברים לשטח מדינת ישראל. גם טענה זו דינה להידחות. אין מניעה לכך ששר הבטחון יחתום על צו המעצר בתאריך פלוני, תוך ציון שיכנס לתוקף במועד מאוחר יותר, כאשר אפשר יהיה לעצור את העציר המיועד בישראל. גם הטענה כי מכל מקום צריך היה להביא את המערערים בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בתוך 48 שעות מעת הוצאת הצו ביום 14.3.96, דבר שלא נעשה, ועל כן דין הצווים להתבטל - דינה להידחות. על פי סעיף 4 הנ"ל עציר צריך להיות מובא לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בתוך 48 שעות ממעצרו לפי הצו של השר ולא נאמר שיש להביא את העציר תוך 48 שעות מיום החתימה על הצו.
ד. לגופו של עניין - הובאו ראיות מספיקות לפני השר כי טעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים את החזקת המערערים במעצר. מהמידע שהובא לפני השר עולה כי ארבעת המערערים נטלו חלק בחטיפתו של אזרח לבנוני. לשר הבטחון היה יסוד סביר להניח כי טעמי בטחון המדינה חייבו את הוצאת צו המעצר נגד המערערים.
(בפני: השופט בך. עוה"ד א. ברדוגו וד. דרעי למערערים, עו"ד ש. ניצן למשיבה. 7.7.96). (פד"י נ(4) 45).בש"פ 7376/96 - מיכאל צריקר נגד מדינת ישראל
*העלאת טענת פסלות שופט לפני הקראת כתב האישום כמוה כתחילת המשפט לעניין תקופת 60 הימים לתחילת משפט פלילי או שחרור הנאשם. *תנאי שחרור בערובה בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה(הערר נדחה).
א. העורר, תושב רמלה, הואשם בתקיפה חבלנית של אשתו ואיומים עליה ובימ"ש השלום ציווה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר והורה לשחררו כנגד הפקדת ערבות וכן הורה שעליו להתגורר "צפונה לחדרה או דרומה לאשקלון". בערר טוען הסניגור כי העורר היה נתון במעצר בשל כתב האישום האמור במשך תקופה העולה על 60 ימים ומשפטו לא התחיל ולפיכך דינו להשתחרר מן המעצר לפי הוראות סעיף 52 לחסד"פ ללא הגבלה וללא התניית תנאים. כמו כן הוא טוען לגופו של עניין נגד תנאי השחרור. הערר נדחה.
ב. העורר התייצב להקראת כתב האישום אך לפני שהוקרא כתב האישום ביקש לפסול את השופטת שישבה לדין. בשל כך נדחה המשך ההליכים עד שחלפה תקופת 60 הימים. בימ"ש השלום קבע כי העלאת טענת הפסלות לפי סעיף 146 לחוק, כמוה כהתחלת המשפט, המפסיקה את מירוץ התקופה. לפיכך דן בנושא והורה כאמור על מעצר עד תום ההליכים. לעומתו סבר ביהמ"ש המחוזי שאין לראות נאשם שטען טענת פסלות לפני שהוקרא לו כתב האישום כמי שמשפטו התחיל ואעפ"כ התנה את תנאי השחרור כאמור. בעניין זה
יש לקבל את דעתו של בימ"ש השלום. אכן, המושג של "תחילת המשפט" אין לו הגדרה בחוק, אך בידי ביהמ"ש לפרשו לפי נסיבותיו של כל עניין ועניין. בענייננו ניתן להסתפק בהגדרה גמישה ש"תחילת המשפט" הוא השלב שבו מובא הנאשם לביהמ"ש העומד לדון במשפטו, שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ"הליך שלפני המשפט" ושלא לצורך עניין מינהלי גרידא.
ג. אשר לסכום הערבות והתנאים לשחרור העורר - לעורר הרשעות קודמות בעבירות של תקיפה, איומים והדחה למניעת עדות במשפט, ודי בכך כדי לתמוך בטענת המדינה כי העורר עלול לסכן את אשתו ובנותיו ושאין לאפשר לו להתגורר ברמלה. גם לא הונחה תשתית מספקת שלפיה אין בכוחו של העורר לעמוד בערובות הכספיות שהוטלו עליו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ע. גנון לעורר, עו"ד גב' א. מור-אל למשיבה. 24.10.96). (פד"י נ(4) 70).בש"פ 8638/96 - נחום קורמן נגד מדינת ישראל
*חזקת המסוכנות בעבירת רצח או הריגה לצורך מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר שימש רכז הבטחון של הישוב הדר-בית"ר ולפי כתב האישום קיבל התרעה על יידוי אבנים לעבר מכונית. הוא נכנס לכפר באיזור כשהוא נוהג בג'יפ וחמוש באקדח כדי לתפוס את מיידי האבנים. באותה שעה היו המנוח ושניים מבני דודיו בדרכם מבית הספר לבתיהם והעורר רדף אחריהם, תפס את המנוח, היכה אותו ובעט בראשו ולאחר שהפיל את הילד ארצה הניח את כף רגלו על צוואר הילד והיכה באקדח בראש הילד. כתוצאה מהמכות נפטר הילד לאחר זמן קצר. בהתחלה מסר העורר למשטרה גירסה שלפיה צעק על הילד וכתוצאה מכך התעלף הילד ולאחר מכן החליט שלא לשתף פעולה עם המשטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום ועל כן קמה עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(2) לחסד"פ. חומרת העבירה כשלעצמה יכולה להוות עילת מעצר, אך גם לגבי עבירות כאלה חייב ביהמ"ש לבדוק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנטל להפריך את חזקת המסוכנות רובץ על הנאשם ובענייננו העורר לא הרים את הנטל. הוא בחר בזכות השתיקה ואל לו לצפות מביהמ"ש להתחשב בעובדות שלא נטענו ולכן אין לגביהן כל ידיעה או ראיה. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בשכבר הימים היתה מקובלת בביהמ"ש דעה שניתן לעצור נאשם בעבירה חמורה למטרת הרתעה של אחרים. בינתיים נקבעה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי החדש כי מטרת המעצר היא מניעתית ולא הרתעתית, אך אם הנאשם בעבירה חמורה לא הרים את הנטל להוכיח העדר מסוכנות, רשאי ביהמ"ש לעצור אותו עד תום ההליכים. בענייננו עדיין לא חל החוק החדש, אך גם אם יתייחס ביהמ"ש לנושא בדרך המקילה עם העורר, היינו לפי החוק החדש, עומדת לעורר שתיקתו לרועץ שכן קשה לביהמ"ש לומר שהעורר הרים את הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות כאשר הוא שותק. אכן עומדת לנאשם זכות השתיקה, אך זכות זאת, שיש בה כדי לסייע בידי הנאשם לצאת זכאי בדין, לא נועדה לסייע בידי הנאשם להשתחרר מן המעצר המניעתי לפני שהוכרע הדין. בדרך כלל, נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה חמורה, מן העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2), אינו יכול ליהנות משני העולמות: גם לשתוק, על אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מן המעצר אעפ"י שהוא נותר בחזקת מסוכן.
ג. אכן, עדיין קיים ועומד הצורך לבדוק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, כגון "מעצר בית", אך חזקת המסוכנות שלא הופרכה גוררת אחריה חזקה נוספת, ולפיה המסוכנות מצדיקה מעצר בפועל, להבדיל מחלופת מעצר. אם חומרת העבירה יוצרת חזקת מסוכנות, המהווה עילת מעצר, היא גם יוצרת מאליה, לפי ההגיון, חזקה כי שחרור מן המעצר כרוך בסכנה, וחזקה כזאת פועלת נגד חלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד י. גולן לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 23.12.96). (פד"י נ-(5) 200).ע.פ. 2831/95 - הרב עידו אלבה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הסתה לגזענות ועידוד אלימות בגין פרסום מאמרו של רב בנושא "בירור הלכות הריגת גוי"(מחוזי י-ם - ת.פ. 251/94 - הערעור נדחה בחלקו ברוב דעות ובחלקו פה אחד).
א. המערער, רב ומורה הלכה בכולל שליד מערת המכפלה בחברון, הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים במספר אישומים. האישום הראשון סב על מאמר בנושא "בירור הלכות הריגת גוי" שחובר והופץ ע"י המערער בשנת 1994. על פרסומו של מאמר זה הואשם המערער בפרסום הסתה לגזענות בניגוד לסעיף 144ב(א) לחוק העונשין ובעידוד לאלימות. בארבעת האישומים הבאים יוחסו למערער עבירות נוספות, בניגוד להוראות חוק העונשין ובכלל זה נסיון לייצר נשק, להחזיק נשק ושיבוש הליכי משפט. באישום של הסתה לגזענות נדחה הערעור ברוב דעות הנשיא ברק והשופטים בך, גולדברג, מצא, וגב' דורנר נגד דעתם החולקת של השופטים טל וטירקל, ואילו באשר לאישום האחר נדחה הערעור פה אחד.
ב. עיקרו של הערעור נסב על ההרשעה בעבירה של הסתה לגזענות ועידוד לאלימות. בקשר לנושא זה נכתב פסה"ד העיקרי ע"י השופט מצא והוסיפו השופטים שתמכו בו בדעת הרוב. הועלו הנושאים שעניינם מטרת החקיקה נגד גזענות, מהותה של העבירה והמחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה, עבירה התנהגותית ללא דרישת תוצאתיות וכיוצא באלה נושאים במסגרת חוק העונשין. כמו כן נדונה בהרחבה שאלת חופש הביטוי וחופש האקדמי, מבחני הוודאות הקרובה או ההסתברות וכיוצא באלה. כאמור, החליטו שופטי הרוב שיש לדחות את הערעור ואילו השופטים טל וטירקל, בשני פסקי דין נפרדים, סברו שלעניין ההסתה לגזענות ועידוד אלימות יש לקבל את הערעור. גם ערעור על גזר הדין, שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, נדחה ברוב דעות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גולדברג, מצא, טל, גב' דורנר, טירקל. עו"ד נ. ורצברגר למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.9.96). (פד"י נ(5) 221).בש"א 8240/96 (ע.א. 6626/96) - איתן חנני נגד פקיד שומה חיפה
*ע.א. 6626/96) - דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לתשלומי מס הכנסה עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הוציא למבקש שומות לפי מיטב השפיטה בגין השנים 1989-1991. בשומות אלה ייחס המשיב למבקש הכנסות נוספות בשל הפרשי הון בלתי מוסברים. המבקש ערער על השומות לפני ביהמ"ש המחוזי בטענה כי דין השומות להיות בטלות ומבוטלות באשר המשיב דילג על שלב משלבי השומה - היינו מתן אפשרות למבקש להשמיע את טענותיו לפני הוצאת שומה, וכן טען כי בידו להסביר חלק ניכר מהפרשי ההון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בעיקרו. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה נדחתה.
ב. הכלל הוא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסה"ד מוטל לשכנע את ביהמ"ש בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל. סטייה כזו עשוייה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים
להצליח בערעורו; כי אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל יהיה זה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי של פסה"ד יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. תנאים אלה אינם מתקיימים כאן.
ג. עיקר טיעונו של המבקש הוא כי בנסיבות המיוחדות ביצועו המיידי של פסה"ד יגרום לו נזק בלתי הפיך משום היותו בעליו של מפעל באיזור הצפון המעסיק כ-35 עובדים וביצועו המיידי של פסה"ד יחייבו "למשוך את כל האמצעים הכספיים מן המפעל, דבר שיגרום לקריסתו ויחייב פיטורי העובדים וסגירתו של מפעל חיים". ברם, הכלל הבסיסי הוא כי מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת בקשתו לעכב את ביצוע פסה"ד. גם אם אין מדובר בעמדה גורפת ולפעמים יש מקום לשקול אף את מצבו הכספי של המבקש, הרי שהתחשבות כזו במצבו של המבקש מותנית בשלשה: בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו; על המבקש לשכנע את ביהמ"ש שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל; על ביהמ"ש לתת דעתו בהקשר האמור גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב. המבקש לא השכיל לשכנע כי תנאים אלה מתקיימים בעניינו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ר. כץ למבקש, עו"ד י. ליבליין למשיב. 15.1.97). (פד"י נ(5) 403).דנג"צ 2161/96 - רבחי סעיד שריף נגד אלוף פיקוד העורף
*דחיית בקשה לדיון נוסף בתקפן של תקנות הגנה לעניין הריסת בתי מחבלים לנוכח חוק יסוד: כבוד האם וחירותו. *הריסת בית מחבל שביצע פיגוע התאבדות(הבקשה לדיון נוסף נדחתה).
א. בעקבות פיגוע התאבדות באוטובוס קו 26 בירושלים שבו נהרגו 4 אנשים ו-103 נפצעו העלתה החקירה כי בנו של העותר (להלן: המבוקש) הוא שהעביר למחבל המתאבד את מטען ההתאבדות. לאחר הפיגוע בקו 26 נמלט המבוקש ועל פי המידע מדובר בפעיל חמאס בכיר אשר במסגרת פעילותו מעורב בתכנון ובביצוע של פיגועים חמורים ובמתן הנחיות לגיוס פעילי חמאס לצורך ביצוע פיגועי התאבדות. לביהמ"ש נמסר כי בני משפחת המבוקש הגישו לו סיוע לאחר הפיגוע ועמדו בקשר מתמיד עמו. אלוף פיקוד העורף החליט על הוצאת צו החרמה, אטימה והריסה של חלק מן המבנה, שבו התגוררו דרך קבע המבוקש ובני משפחתו. יחידת מגורים אחת שבה מתגוררת משפחה גרעינית נפרדת (אח נשוי, אשתו ובנו), הושארה על כנה. אלוף הפיקוד פעל על פי סמכותו מכח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום).
ב. ביסוד החלטת המשיב עמד המצב החדש שנוצר בעקבות פעילותו של ארגון החמאס - פעולתו של מחבל מתאבד בקו 18 בירושלים שבה נהרגו 25 אנשים ונפצעו 48, פעולת מחבל מתאבד בטרמפיאדת חיילים בצומת אשקלון שבה היה הרוג אחד ו-38 פצועים; פעולת מחבל מתאבד בקו 18 בירושלים שבה נהרגו 18 אנשים ונפצעו 7; פעולת מחבל מתאבד בכיכר דיזינגוף בת"א שבה נהרגו 13 אנשים ונפצעו 125. המשיב ציין כי שיקולי ההרתעה והצורך בנקיטת מדיניות ופעילות תקיפה לשם שמירה על בטחון הציבור, חומרת מעשיו הנפשעים של המבוקש ופעילותו העויינת, זיקתו הברורה אל הבית גם בתקופת היותו מבוקש, ההנחה שפעילותו העויינת לא נעלמה גם מבני הבית כל אלה הביאו להחלטת ההריסה והאטימה. כנגד החלטת המשיב הגישה אחות המבוקש עתירה לבג"צ (1740/96) וביהמ"ש דחה פה אחד את העתירה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ג. ב"כ העותר (אבי המבוקש) מציינת כי הילכתו של ביהמ"ש בבג"צ 1740/96 עומדת בסתירה להלכות קודמות של ביהמ"ש, הן לעניין איתור יחידת הדיור של המפגע, הן לעניין המידתיות בפגיעה, הן לעניין השיהוי, והן לעניין הקשר הסיבתי בין העבירה המיוחסת לבין הסנקציה. לדעתה, מספר נושאים הקשורים בהפעלת תקנה 119
לתקנות ההגנה ראויים לדיון נוסף, ובהם ענישה קולקטיבית והרתעת הרבים, הפליה בין יהודים לשאינם יהודים וכיוצא באלה נושאים. ברם, תנאיה של ההוראה בסעיף 30(ב) לחוק ביהמ"ש בדבר קיומו של דיון נוסף לא נתקיימו. סעיף זה קובע כי ביהמ"ש רשאי להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף "... אם ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש... מקום לדיון נוסף". הלכתו של ביהמ"ש בבג"צ 1740/96 אינה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בג"צ ואינה ממלא את התנאים האחרים לקיומו של דיון נוסף.
ד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בו כדי להצדיק קיום דיון נוסף. תוקפן של תקנות ההגנה (שעת חירום) נשמר, גם אם אין הן מתיישבות עם הוראות חוק היסוד. אכן, יש לפרש את הסמכות הנתונה בתקנות ההגנה ברוח ההוראות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כן, בטרם יפעיל בעל הסמכות את הכח הנתון לו בתקנה 119 עליו להעמיד לנגד עיניו תכלית ראוייה. על בעל הסמכות לפעול במידה שאינה עולה על הנדרש. זהו מבחן של מידתיות. רק אם לא ניתן להשיג את ההרתעה המבוקשת ע"י אמצעי דראסטי פחות, מוצדק לנקוט את האמצעי החמור של ההריסה. האמצעי שננקט צריך לעמוד ביחס ראוי למטרה הראוייה. הדרישות הנובעות מחוק היסוד נתקיימו בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עו"ד גב' י. גנסין למשיב. 19.3.96). (פד"י נ(4) 485).רע"א 2339/96 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד אוולין דלל
*המצאת מסמכים למומחים רפואיים שנתמנו ע"י בימ"ש בתביעת פיצויים עקב תאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. במסגרת בירורה של תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת לפיצויים בגין פגיעה בתאונת דרכים, הגישה המבקשת בקשה לסתור את קביעותיה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בדבר דרגת הנכות שנקבעה לה. בהחלטתו בעניין זה מינה ביהמ"ש המחוזי לצורך בדיקת המשיבה ארבעה מומחים רפואיים בתחומים שונים. ב"כ המשיבה המציא למומחים הרפואיים עשרה מסמכים וב"כ המבקשת ביקש להחזירם מבלי לעיין בהם. לגבי שניים מן המסמכים הושגה הסכמה והבקשה לגבי שמונת המסמכים הנותרים נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. עניין ההמצאה של מסמכים למומחה רפואי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוסדר בתקנה 8(א) לתקנות הפיצויים. המסמכים שהמצאתם הותרה סוייגו בשלשה סייגים: עליהם להיות "בדבר הטיפול הרפואי", לרבות בדיקות לצורך הטיפול; עליהם להיות "נוגעים לעניין שבמחלוקת"; נאסרה הגשת חוות דעת רפואית. לדעת ב"כ המבקשת חורגים המסמכים הנדונים מגדרם של שניים מן הסייגים, בכך שאינם מתארים טיפול רפואי שניתן למשיבה ואינם עוסקים בבדיקות רפואיות וכן בכך שתוכנם כולל "התרשמות, הערכה, המלצות ומסקנות המהווים על פי מהותם חוות דעת אסורות".
ג. המונח "מסמך" בתקנה 1 בתקנות המומחים כולל גם מסמך שנערך שלא ע"י רופא. גם את המונח "טיפול רפואי" יש לפרש פירוש מרחיב, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע, לרבות טיפול שיקומי. הגישה המקובלת לאחרונה היא שהתהליך של החזרתו של נפגע למצבו ולתפקודו לפני הפגיעה אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלא גם מסכת מקיפה של טיפולים מסוגים שונים, כגון טיפולים פיזיותראפיים, פסיכולוגיים ואחרים. גישה זו מחייבת פרשנות שונה מבעבר, באשר
לסייגים שלפיהם על המסמכים להיות "בדבר הטיפול הרפואי" וכי יאסר המצאה של חוות דעת שמטרתן לאפשר למומחה רפואי לעיין במסמכים הכוללים מידע מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי בנפגע, בעקבות הפגיעה, להבדיל מפרשנות וממסקנות של רופא אחר או של אדם אחר, שאינם בגדר מידע כזה ואינם מכלי ראשון.
ד. בענייננו מדובר ב-8 מסמכים הכוללים, בין היתר, דו"ח ריפוי בעיסוק של בית חולים לוינשטיין - מרכז לשיקום שחובר ע"י מרפאה בעיסוק ומתאר את מצבה של המשיבה בעת קבלתה למקום; מכתבי עובדות סוציאליות למרכז לשיקום מקצועי; מכתבים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעניינם שיקום המשיבה וכיו"ב. העיון במסמכים מראה שיש בהם מידע מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי והשיקומי שניתן למשיבה בעקבות הפגיעה. אם יש בהם פרשנויות ומסקנות הרי הן משלימות ומסבירות את המידע ואינן עושות את המסמכים לחוות דעת פסולות. המסמכים נערכו ע"י מוסדות בלתי תלויים בבעלי הדין, שלא ביוזמתם של בעלי הדין, אלא כחלק של התהליך הרפואי והשיקומי. שאלה נפרדת היא אם חיוניים כל המסמכים לצורך גיבוש חוות הדעת של המומחים, אולם השאלה איננה מידת החיוניות, אלא אם יש במסמכים כדי לסייע למומחה לגבש חוות דעת שלמה, בלי להכביר נתונים מיותרים ובלי לסבך את חוות הדעת. בנסיבות המקרה יש להקל בעניין זה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מ. עבדי למבקשת, עו"ד מ. גלעד למשיבה. 24.12.96) (פד"י נ(4) 529).בש"פ 9075/96 - יוסף טופול נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור בערובה כאשר הנאשם מוסיף לשבת במעצר משום שאינו יכול להמציא את הערבות הנדרשת(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות מרמה בהיקף נרחב של 13 מליון שקלים שבוצעו כלפי מעבידתו, חברת אמות השקעות בע"מ שהעורר שימש כחשב שלה. כתב האישום נגדו כולל 53 אישומים. ביוני 96 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי מאחר שהכספים שנגנבו לא אותרו ניתן להניח שלעורר חזקה עליהם ועל רקע זה קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של העורר יאפשר לו להימלט מן הדין. על החלטה זו ערר העורר לביהמ"ש העליון ובהחלטתו מאוגוסט 96 קבע ביהמ"ש העליון כי יש חשש מבוסס שהנאשם ימלט מן הדין אם ישוחרר. עם זאת קבע ביהמ"ש כי ניתן לשחרר את העורר בתנאי שיפקיד ערבות בנקאית או סכום מזומן של 5 מליון ש"ח.
ב. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר לביהמ"ש המחוזי בטענה כי אין בכוחו לעמוד בתנאי השחרור הכספיים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חוסר יכולתו של נאשם יכול, בנסיבות מסויימות, להוות סיבה טובה לעיון מחדש בתנאי הערובה, אם כי אין בחוסר יכולת כזה כשלעצמו כדי לחייב את ביהמ"ש לשנות את התנאים או ההחלטה. לגופו של עניין דחה ביהמ"ש את הבקשה. כעבור זמן הוגשה בקשה נוספת לעיון חוזר נגד סכום הערובה שהעורר נדרש להפקיד. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי החשש מפני הימלטות העורר מן הדין סביר נוכח הודאתו בגניבת סכומי עתק והעובדה שלא החזיר אפילו אגורה אחת מהסכום שגנב. ביהמ"ש קבע כי אין הוא מקבל את הצהרת העורר על היעדר יכולת. ערר על החלטה זו נדחה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי יש ראיות לכאורה לכך שנגנבו מליוני שקלים ע"י העורר ועל פני הדברים טענת העורר לאי יכולת להפקיד את סכום הערובה אינה מתיישבת עם הודאתו בגניבת סכומי עתק. העורר לא הפקיד את הערובה המופחתת ושוב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור. בקשתו נדחתה ומכאן הערר דנן. הערר נדחה.
ג. העורר שב וטוען גם בעררו זה כי אינו יכול להמציא את הערובה האמורה. לטענתו, נעוץ הדבר בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו ע"י המעבידה על סך 30 מליון ש"ח ובגידרה של תביעה זו עוקל כל רכושו ורכוש משפחתו. אכן, לכאורה מעלה עררו שאלה קשה, שעניינה שלילת חירותו של אדם מטעמים של היעדר אמצעים. עם זאת, העורר אינו כופר בכך שהתביעה הביאה ראיות לכאורה לאשמתו לעניין ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים. העורר גם אינו כופר בכך ששווי הנכסים שאותרו בידו ובידי בני משפחתו ושעוקלו רחוק מאוד מגובה הסכומים שנטען כי מעל בהם. במצב דברים זה, אין בטענות ובסוגיות העקרונית שהעורר מעלה כדי לשנות את העובדה שקיים פער בלתי מוסבר בין הסכומים שנגזלו לבין הנכסים שאותרו אצל העורר ובני משפחתו. על רקע זה מתעורר חשש ממשי כי שחרורו של העורר, בלי שהדבר ילווה בהשתת ערובה הולמת, יביא לכך שיהיה לו תמריץ של ממש להימלט מאימת הדין.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. שקלר לעורר, עו"ד י. שטראוס למשיבה. 15.1.97). (פד"י נ(5) - 635).דנ"א 2401/95 - רותי נחמני נגד דניאל נחמני
*אכיפת הסכם בין בני זוג להפרייה חוץ גופית של ביצית שהוצאה מגוף האשה בזרע של הבעל שהוקפאו עד למציאת פונדקאית (דיון נוסף בפס"ד שניתן בע.א. 5587/93 - העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים בך, גולדברג, מצא, קדמי, גב' דורנר, טל וטירקל נגד דעתם החולקת של הנשיא ברק והשופטים אור, זמיר וגב' שטרסברג-כהן). לאחר מספר שנות נישואין חשוכי ילדים ולאחר שרותי נחמני עברה ניתוח שבעקבותיו איבדה את יכולתה להרות הריון טבעי, החליטו בני הזוג נחמני להביא ילד לעולם בהפריה חוץ גופית. ביציות שהוצאו מגופה של רותי הופרו בזרעו של דני והוקפאו בבית החולים. בני הזוג התקשרו עם מוסד בארה"ב לשם איתור פונדקאית שתישא את ילדם, אלא שקודם שהגיע התהליך לשלב זה, עזב דני נחמני את הבית, הקים משפחה חדשה והוליד בת, בעודנו נשוי לרותי המסרבת להתגרש. רותי פנתה לבית החולים וניסתה לקבל לרשותה את הביציות המופרות כדי להמשיך בתהליך, ומשסורבה פנתה בתביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזה נענה לה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של דני נחמני ברוב דעות המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) והשופטים ד. לוין, זמיר וגב' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טל. הוגשה עתירה לדיון נוסף והעתירה נתקבלה. בדיון הנוסף נדונו מגוון של נושאים הקשורים להסכם הורות לשורת הצדק וכיוצא באלה נושאים (ראה סביר מ"ה-137). בסופו של דבר נתקבלה העתירה והוחזר על כנו פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי המאפשר לרותי לקבל את הביציות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גולדברג, אור, מצא, קדמי, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טל, טירקל. עו"ד ז. גרובר לעותרת, עו"ד ד. הר אבן למשיב. 12.9.96). (פד"י נ(4) 661).
* בש"א 9343/96 - עיכוב ביצוע פס"ד של מכירת נכס לצד שלישי כאשר לא ניתן יהיה ─ להחזיר את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור ....................400 ─* בג"צ 7029/95 - הגדרת "ארגון עובדים" לעניין חוקי עבודה שונים. *התערבות בג"צ ─ בפס"ד בית הדין לעבודה .....................................401 ─* רע"א 7265/95 - אימוץ חוו"ד של מומחה רפואי חיצוני ע"י מומחה רפואי שמונה ע"י ─ ביהמ"ש ....................................................402 ─* עמ"מ 4/96 - ביטול מעצר מינהלי של רב שנעצר בנימוק שהסית לפגוע בערבים ...403 ─* בש"א 795/96 - דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר מדובר באיחור של ─ יום אחד....................................................403 ─* דנ"א 1558/94 - ברירת הדין לעניין שיתוף בנכסים כאשר בני הזוג נישאו בפרס ─ ועלו לישראל לאחר תחילת חוק יחסי ממון בין בני זוג. *חזקת ─ שיתוף בנכסים בין בני זוג ..................................403 ─* עע"א 4463/94 + רע"ב 4409/94 - דרישת אסיר לאפשר לו לפרסם בעתונות טור אישי על ─ חיי בית הסהר וזכות היסוד של חופש הביטוי ..................404 ─* בש"פ 6357/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה בעבירה של סחר בהירואין וקוקאין ......405 ─* ע.פ. 3467+2513/96 - ביטול החלטה להעמיד בפיקוח קצין מבחן והתחייבות להימנע ─ מהרשעה בעבירת סחר בהירואין ..................................405 ─* ע.פ. 3215/96 - פירוש סעיף בחוק העונשין המונע הטלת עונש שירוצה בעבודת שירות ─ כשהנאשם כבר מרצה עונש של עבודת שירות .....................406 ─* בג"צ 3425/94 - ביטול החלטת היועהמ"ש לממשלה שאין עניין ציבורי להעמיד לדין ─ חבר כנסת בחשד של מרמה והפרת אמונים בהיותו שר בממשלה ......407 ─* דנג"צ 4894/96 - דחיית בקשה לדיון נוסף בהחלטת בג"צ לדחות עתירה על הסף ללא ─ הזמנת העותר לדיון. *אין להתערב במעשי הממשלה במסגרת ההסכם ─ עם הרשות הפלשתינית .......................................408 ─* עמ"מ 6/96 - החזקתם במעצר של תושבי לבנון שנעצרו בלבנון ע"י כוחות הבטחון ─ הישראליים והובאו לישראל ..................................409 ─* בש"פ 7376/96 - העלאת טענת פסלות שופט לפני הקראת כתב האישום כמוה כתחילת ─ המשפט לעניין תקופת 60 הימים לתחילת משפט פלילי או שחרור ─ הנאשם. *תנאי שחרור בערובה בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה ...410 ─* בש"פ 8638/96 - חזקת המסוכנות בעבירת רצח או הריגה לצורך מעצר עד ─ תום ההליכים .............................................411 ─* ע.פ. 2831/95 - הרשעה בעבירה של הסתה לגזענות ועידוד אלימות בגין ─ פרסום מאמרו של רב בנושא "בירור הלכות הריגת גוי" .........412 ─* בש"א 8240/96 (ע.א. 6626/96) - דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לתשלומי ─ מס הכנסה עד לערעור ......................................412 ─* דנג"צ 2161/96 - דחיית בקשה לדיון נוסף בתקפן של תקנות הגנה לעניין הריסת ─ בתי מחבלים לנוכח חוק יסוד: כבוד האם וחירותו. *הריסת בית ─ מחבל שביצע פיגוע התאבדות .................................413 ─* רע"א 2339/96 - המצאת מסמכים למומחים רפואיים שנתמנו ע"י בימ"ש בתביעת ─ פיצויים עקב תאונת דרכים ..................................414 ─* בש"פ 9075/96 - דחיית בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור בערובה כאשר הנאשם מוסיף ─ לשבת במעצר משום שאינו יכול להמציא את הערבות הנדרשת .......415 ─* דנ"א 2401/95 - אכיפת הסכם בין בני זוג להפרייה חוץ גופית של ביצית ─ שהוצאה מגוף האשה בזרע של הבעל שהוקפאו עד למציאת פונדקאית ...416 ──