ע.פ. 7318+7332/95 - פרץ ציוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של גניבה בידי עובד, מרמה ושוחד(מחוזי נצרת - ת.פ. 163/92 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו נדחה ברוב דעותוהערעור הנגדי נדחה).
א. המערער נתמנה לרבה של עפולה בשנת 1975 ושיתוף הפעולה בינו ובין יו"רהמועצה הדתית עלה על שרטון. בישיבת הרבנים הראשיים לישראל וראשי משרד הדתותסוכם מסמך שלפיו תוקם וועדת בירור שעבודתה תושלם תוך 6 חודשים ובפרק זה יוסמךהמערער לרשום נישואין בביתו ו"הוצאות תפעול הלשכה המיוחדת בבית הרב... יהיו עלחשבון משרד הדתות". לא הושג הסדר בתוך מחצית השנה ו"הפרדת הרשויות" נתמשכה במשךשנים רבות. המועצה הדתית סירבה לקבל אגרות מזוגות שפנו אליה כדי שהמערער יערוךעבורם חופה וקידושין, והמערער קיבל לידיו את האגרות והפקידן בחשבון בנק מיוחדשפתח. זכות החתימה בחשבון היתה למערער ולעד שפריר שניהל את חשבון ההכנסותוההוצאות במחברת. על דבר קיומו של החשבון ידעו ראשי משרד הדתות. באחתההזדמנויות שלח משרד הדתות רואה חשבון לבדוק את החשבונות. היתה זו הביקורתהיחידה. על פי הסדר עם משרד הדתות הורשה המערער לנכות סכומים מסויימים חודשייםלצרכי תפקוד הלשכה וכן סכומים אחרים לשירותי נקיון. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזיגבה המערער סכומים שונים שאותם לא העביר בסופו של דבר למועצה הדתית ומשך כספיםלצרכים אישיים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גניבה בידי עובדציבור, מרמה והפרת אמונים, וקבלת שוחד. הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו נדחהברוב דעות והערעור הנגדי נדחה.
ב. השופט גולדברג: המערער העביר למועצה הדתית כספים בסכומים הרבה יותר גבוהיםממה שסבר וכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. אין חולק כי המערער משך מתוך כספי האגרותשהגיעו לידיו מעבר לסכומים הנקובים בהסדר עם משרד הדתות. כיוון שהאגרות הגיעולידי המערער מכח עבודתו כעובד ציבור הרי שהוא רכש חזקה חוקית בכספים וענייננובסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין הדן בשליחת יד במרמה בכספים שהגיעו למחזיק כדין.בעבירת הגניבה בידי נפקד מונה הפסיקה גם את היסודות של כוונה לשלול שלילת קבעוהיעדר "תביעת זכות בתום לב", ולא רק את יסוד המרמה. על פי ההסדר העתיק המערעראת לשכתו לביתו ומיקם אותה במקלט שבבית. אמנם משרד הדתות הסכים שהמערער יוכללהוציא מדי חודש רק סכום מסויים עבור שירותי מזכירות, כתבנות ונקיון, ולא כלהוצאה נוספת, אולם לא ניתן לתפעל לשכה בלי חשמל, בלי טלפון, בלי ריהוט וכיוצאבאלה וברור היה למערער, על רקע הקרע שבינו ובין המועצה הדתית, כי כל בקשהלהוצאה נוספת מחשבון הבנק לתפעול הלשכה יתקל בקיר אטום. בנסיבות אלה אין לשלולאת האפשרות שהמערער טעה ביחס לזכויותיו כשהוציא הוצאות נוספות שנועדו לאפשר לולתפעל את הלשכה ולתת בה את שירותיו לציבור.
ג. לא כן הדבר לגבי שתי הוצאות שאחת נוגעת לתשלום ביטוח לרכבו של המערערוהשניה לתשלום יעוץ משפטי בתביעה אזרחית שהגישה נגדו המועצה הדתית להעברתהאגרות שגבה. לגבי הוצאות אלה ניתן לומר כי גם תום לב סובייקטיבי צריך לעמודבסטנדארטים סבירים של אדם מהוגן וישר ואין בו כדי ליתן פטור מאחריות פליליתלעולם מושגים מעוות וקלוקל. משיכת הוצאות אלה אינה יכולה להתיישב עם אמות מידההנדרשות מעובד ציבור המופקד על כספי ציבור.
ד. באישומים אחרים הורשע המערער בקבלת שוחד ובגניבה בידי עובד ציבור. מדוברבמפעלי מזון אשר להם נתן המערער תעודות כשרות וקיבל מהם תשלומים שונים אשר לאהכניסם לחשבון הבנק האמור. לגבי מפעלים שאינם בתחום סמכותו כרב, אין לומר, כיהמערער קיבל שוחד או שגנב את הכספים שקיבל ויש לזכותו מאשמות אלה. במקרה אחרקיבל המערער מבית עסק בעפולה, עיר שהיא בתחום סמכותו כרב, שני תשלומים עבור מתן
תעודות הכשר. המערער טען כי קיבל את הכספים עבור השגחתו על הכשרות במקום ולאעבור הענקת התעודה במסגרת תפקידו כרב. ברם, ביהמ"ש דחה את גירסת המערער שביצעבבית העסק עבודות השגחה ועל כן יש להשאיר את ההרשעה על כנה. בעוד מקרה של קבלתכספים מבעלי מסעדה בעפולה הורשע המערער ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי הרשיעאת המערער על סמך עדות יחידה של אחד מבעלי המסעדה אך לא היה די בכך כדי להרשיעאת המערער ויש לזכותו מן העבירה בעניין זה.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש גזר למערער 6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיוכן תשלום קנס של 150,000 ש"ח. אלמלא נתקבל חלק מן הערעור על ההרשעה היה מקוםלקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש. ברם, משנתקבל הערעור בחלקו הגדול איןלהחמיר בענשו של המערער, אך גם אין להקל בעונש, פרט לכך שסכום הקנס יועמד על80,000 ש"ח.
ו. השופט קדמי (דעת מיעוט): באישום הראשון של נטילת כספים מן החשבון בבנקלצרכים אישיים - יש לזכות את המערער מכל העבירות שבסעיף האמור גם באשר לנטילתהסכומים המתייחסים לתשלום שכ"ט עו"ד ולהשתתפות בהחזקת רכבו של המערער. נטילתהכספים האמורים מן הראוי שתיבחן באספקלריה של הרקע המיוחד ויוצא הדופן העומדבבסיסה. בהסדר שבין משרד הדתות למועצה הדתית, הוענק למערער מעמד של גוף "עצמאי"בתחום הכספי והסמיך אותו להיות "חשב" של עצמו. אמנם סכום ההוצאה "המותרת" הוגבלעל פי ההסדר, אך סכום זה אין בו ליתן מענה להוצאות חריגות חד פעמיות. לגביהוצאות אלה יכול היה המערער להחליט בעצמו כיצד להוציאן. לעניין ההוצאותהמשפטיות - התביעה האזרחית הוגשה נגד המערער ע"י המועצה במסגרת המאבק שניהלהנגדו. היא פעלה כגוף מסחרי "פרטי" שנקלע לסכסוך כספי עם "סוכנו". כפי שהמועצהמימנה את הוצאות תביעתה מכספי האגרות שגבתה מן הציבור, רשאי היה המערער להניחשמותר גם לו לממן את הגנתו מאותו מקור. באשר להשתתפות בדמי הביטוח של הרכב -הדבר נעשה ע"י המערער לאחר שהמועצה החליטה להפסיק לשלם לו תשלום זה כדי לפגועבתיפקודו ולגמד את מעמדו. דמי ההשתתפות האמורים שולמו למערער ע"י המועצה למימוןתיפקודו ומותר היה למערער להתייחס אל נטילת התשלום מן הכספים שברשותו, כאלהוצאה הדרושה להבטחת תיפקודו. באשר להרשעה בעבירת השוחד בגין נטילת כספים מהעסקבעפולה - ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער לא הגיש שירותי כשרות במקום על סמך עדותמסויימת ומתוך אותה עדות עולה שאכן הגיש המערער שירותי כשרות של השגחה שבגינהקיבל את התשלום ולכן יש לזכותו גם מאישום בעבירת השוחד. בסיכום יש לזכות אתהמערער מכל האשמות שיוחסו לו.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עוה"ד קירש ושטיר למערער, עוה"ד אינפלדוגופר למשיבה. 18.8.96).
בש"פ 2602+3713/96 - נחום זינגר (בן צבי) נגד מדינת ישראל
*העמדת "חומר חקירה" לעיון הנאשם(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בביצוע עבירות סמים חמורות וביקש לעיין בחומר החקירה נגדו,בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ. כאשר החומר שהוצג בפניו לא סיפק אותו הגיש בקשה לביהמ"שהמחוזי שיורה לתביעה להעמיד לרשותו את החומר שביקש. החלטת ביהמ"ש המחוזי לאהניחה את דעתו ועל כך הגיש ערר לביהמ"ש העליון. הערר נדחה.
ב. העורר שימש רכז מודיעין ביחידה המרכזית של משטרת מחוז ת"א. במסגרת תפקידוהפעיל אדם מסויים ששימש מקור מודיעיני למשטרה (להלן: "המקור"). לפי כתב האישוםנוצר בין העורר לבין "המקור" קשר שלפיו "המקור" סיפק לעורר סמים והעורר היהסוחר בסמים אלה. משנתפס "המקור" ע"י המשטרה כחשוד בביצוע עבירת סמים הוסכם כי
הלה ימסור למשטרה מידע מפליל נגד העורר וישמש עד מדינה, והמשטרה תסגור תיקיםפליליים שהיו תלויים ועומדים נגדו. העורר ביקש לעיין בכל התיקים הנוגעיםל"מקור" וביהמ"ש החליט שלא לאפשר לו לעיין בתיק שאין לו קשר לאישומים נגדהעורר. בעניין זה נדחה הערר. כן נדחה הערר ביחס לרשימה של חומר חקירה שהוצגהבפניו. העורר טוען שהרשימה אינה מלאה. הוא לא נתן כל פרטים שיתמכו בטענתושהרשימה אינה מלאה.
ג. הערר מעלה שאלה עקרונית. סעיף 74(א) לחסד"פ מטיל על התביעה חובה להציגבפני הנאשם את רשימת כל החומר הנוגע לאישום שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת.הסניגור טוען כי אין אפשרות לדעת אם הרשימה כוללת את כל החומר, שכן המידעבעניין זה מצוי בידי המשטרה ואולי בידי התביעה ואין הסניגור יכול להיות סמוךובטוח שהתביעה מילאה את מצוות החוק. ברם, הסניגור לא הציע פתרון לעניין זה.לדידו, על ביהמ"ש לתת צו המחייב את התביעה למסור לידי העורר את הרשימה של מלואחומר החקירה, ואולם הצעה זו אינה מתקבלת על הדעת. החובה כבר נקבעה בחוק וביהמ"שלא יוציא צו האומר, למעשה, שחובה לקיים את החוק. התשובה לבעייה היא בדבריםשנאמרו בעבר בבג"צ כי כל הנוגעים בדבר חייבים לסמוך על הגינותם, מומחיותם,נסיונם, ושיקול דעתם הנאות של נציגי התביעה הכללית. ההנחה היא שנציגי התביעהנוהגים בהגינות, במילוי החובה המוטלת עליהם בחוק, והנחה זו היא אבן היסוד שלמערכת המשפט. אכן חזקה ניתנת לסתירה אך בעניינו היא לא נסתרה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אבי אודיז לעורר, עו"ד גב' גיליה רביד למשיב28.7.96).
בש"פ 5670/96 - מדינת ישראל נגד מחמוד גנימאת
*שחרור בערובה (התפרצות לרכב, גניבה ותקיפת שוטרים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של התפרצות לרכב בכוונה לגנוב וחבלה ברכב, כניסהלישראל שלא כדין ותקיפת שוטרים בעת מילוי תפקידם. האישומים הראשונים מבוססים עלהחשד שהמשיב נמנה על קבוצה שאחד מחבריה פרץ לטרקטור שחנה סמוך לאתר בניה בגילה,התניע את הטרקטור אך לא הצליח להסיעו. לאחר שהנסיון לגנוב לא צלח צעד יחד עםשניים אחרים לעבר מחנה הפליטים הסמוך "עאידה". לפי הודעת השוטרים שעקבו אחריהשלשה התנגד המשיב למעצרו ונאבק עם השוטרים. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיבעד תום ההליכים ואילו ביהמ"ש המחוזי סבר שאין לתביעה "ראיות לכאורה" להוכחתזהותו של המשיב כפי שנמנה עם הקבוצה שביצעה את הפריצה לטרקטור ואין בסיס למעצרובשל אישום זה. באשר לשני האישומים האחרים סבר ביהמ"ש שניתן להסתפק בשחרורבערובה והורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נתקבל.
ב. יש בחומר הראיות "ראיה לכאורה" בדבר זהותו של המשיב כמי שנמנה עם האלמוניםשטיפלו בטרקטור וכמי שצעד עם שניים מחבריו ממקום חניית הטרקטור ועד לקרבת מחנההפליטים שם נעצר. שגה איפה ביהמ"ש המחוזי בסברו שאין בחומר החקירה כדי לבססקיומה של "ראיה לכאורה" לזהותו של המשיב ככל שהדבר דרוש לחזקה במעצר עד תוםההליכים. כך שיש עילת מעצר גם לגבי האישום הראשון של הנסיון לגנוב רכב.
ג. גם אלמלא נמצאה "ראיה לכאורה" למעורבותו של המשיב בנסיון לגנוב אתהטרקטור, שגה ביהמ"ש המחוזי בסברו כי מידת הסיכון שהמשיב ימלט מאימת הדין, בכלהנוגע לאישומים האחרים, מותירה מקום לשחרורו בערובה. המשיב הוא תושב בית צוריףשבשטח האוטונומיה. בשעתו נדון ל-15 שנות מאסר ושוחרר בהסכמי אוסלו 4 שנים לפנישריצה את מלא עונשו בתנאי שלא יכנס לישראל לפני שתחלוף מלוא תקופת המאסר. הוסכםכי אם יפר את התחייבותו זו יהיה עליו להשלים את מאסרו. כך שתלויה מעל ראשו
תקופת מאסר ממושכת יחסית אם ייקבע שנכנס לישראל וזאת בנוסף לעונש שצפוי לו בשלהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום אם יורשע בהן. הוספת שיקול זה לשיקולים אחריםשוללת מכל וכל שחרור בערובה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' דלית גילה לעוררת, עו"ד מוחמד בורגל למשיב.13.8.96).
רע"א 3703/96 - חברת הרשפינקל ובניו בע"מ ואח' נגד יצחק גולדשטיין
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר העיכוב נובע מכך שבימ"ש השלום השהה מתן החלטה בבקשה לתיקון "טעות סופר"(הבקשה נדחתה).
א. ביום 14.9.93 ניתן בבימ"ש השלום בת"א פס"ד בו חוייבו המבקשים לשלם למשיבפיצויים בגובה דמי שכירות ראויים, בשל מניעת שימוש בחנותו של המשיב בבני-ברק.ביום 21.9.93 הגיש המשיב בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין ע"פ סעיף 81(א) לחוקבתי המשפט בה ביקש לתקן את פסק הדין ולקבוע כי לסכום הפיצויים תצטבר ריביתדולרית והסכום כולו יומר לשקלים לתאריך הגשת התביעה וישא ריבית והפרשי הצמדה עדלפרעונו. ביום 29.4.94, כשבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה, דחה בימ"ש השלום אתהבקשה לתיקון טעות סופר. המשיב ערער לביה"ש המחוזי בציינו כי ערעורו מוגשבהסתמך על הוראות סעיף 81ג' לחוק בתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי האריך את המועדלהגשת הערעור וקבע כי "אם נוצרה מכשלה בתיק זה, אין מקורה... אלא בכך שביהמ"שהשהה החלטתו במשך זמן ניכר, הרבה מעבר לקבוע בסעיף 81 של חוק ביהמ"ש... אומנםיתכן שהיה ראוי שהמערער ימנע מליטול על עצמו סיכון, ויגיש את הערעור תוך 45 יוםמיום שניתן פסק הדין... (ש)יש בנסיבות הנוכחיות 'טעם מיוחד' להארכת המועד...וכך אנו עושים". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענת המבקשים היא שהשתהות בימ"ש השלום במתן ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופראינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור. ברם, השאלה אם קיים "טעםמיוחד" היא שאלה שבשיקול דעתה המלא של הערכאה קמא, ואין להתערב בהחלטה בהליך שלרשות ערעור. לגוף העניין יפים הדברים שנאמרו בעבר שכל עוד סעיף 81 בעינו עומד,יש להקל על המבקש תיקון פס"ד או החלטה אחרת בטיבו של "הטעם המיוחד" הנדרשלהארכת מועד לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין, הרבה מעבר לפרשנות שניתנה לדיבור זהבסוגיות אחרות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים וינטרוב למבקשים, עו"ד משה שויג למשיב.1.8.96).
בש"פ 5612/96 - איתמר בן גביר נגד מדינת ישראל
*בקשה של מי שנתון במעצר בית לקבלת רשיון לצאת להשתתף בנישואי חבר(הערר נדחה).
א. העורר נתון ב"מעצר בית" מוחלט כתנאי לשחרור בערובה ממעצר עד תום ההליכיםבתיק פלילי שהוגש נגדו. אותו תיק מייחס לעורר עבירה של הפרת צו הגבלה שהוצאנגדו ע"י אלוף פיקוד העורף, שלפיו נאסר על העורר לצאת מתחומי הישוב בו הואמתגורר ללא היתר או בניגוד לתנאיו. הפרת צו ההגבלה באה לכלל ביטוי בכך שלאחרשניתן לעורר היתר לצאת מן הישוב שבו הוא מתגורר לירושלים, כדי להיות נוכח בהליךשיפוטי, ניצל את ההזדמנות וחרג מתנאי ההיתר בכך שהסתובב בירושלים ועסק בפעילותשאינה עולה בקנה אחד עם זו שלמענה ניתן לו ההיתר. עתה ביקש העורר לצאת מביתו עלמנת להשתתף בשמחת נישואי חברו הקרוב. בימ"ש השלום ולאחריו ביהמ"ש המחוזי דחו אתבקשתו והערר נדחה.
ב. "מעצר הבית" המוחלט שבו נתון העורר, מהווה למעשה תחליף ל"מעצר ממשי"מאחורי סורג ובריח, ולכאורה, השיקולים למתן היתר לצאת מהבית זהים לשיקולים
שצריך היה לשקול אילו נתבקש ההיתר כאשר העורר נתון במעצר ממש. היתר לצאת ממעצראו ממעצר בית כרוך במתן אמון באיש שלא ישתמש לרעה בהיתר ולא יחרוג ממסגרתו.כאשר מדובר במי שהוכיח כבר בעבר שאין לסמוך עליו בעניין זה, יהסס ביהמ"ש מלחזורוליתן לאיש "הזדמנות נוספת". הפרת אמון בעבר תשמש, איפוא, שיקול נכבד בבקשהלמתן היתר יציאה מן המעצר או מעצר הבית.
ג. אין למצוא פגם בהחלטות השופטים שדחו את בקשת העורר. טקס נישואין של חברקרוב, להבדיל ממי שקרוב למבקש בקירבת דם מדרגה ראשונה, אינו מצדיק, על פי טיבו,נטילת סיכון של שימוש לרעה בהיתר והדבר נתון לשיקולו של ביהמ"ש על רקעהנסיבות.
(בפני: השופט קדמי. העורר לעצמו, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 8.8.96).
בש"פ 5637/96 - משה ברגזין וויקטור מלכה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד, סחר בנשק וסמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של ברגזין נדחה ושל מלכה נתקבל).
א. ברגזין הואשם בשוד בנסיבות מחמירות ובקשירת קשר עם העורר מלכה לביצוע שנימעשי שוד וכן בנשיאה והובלת נשק, סחר בנשק וסחר בסמים. מלכה הואשם בקשירת קשרעם ברגזין לביצוע שני מעשי שוד. כתב האישום מבוסס בעיקרו על 3 הודעות שמסר סוכןמשטרתי מוסווה וקלטת שעליה מוקלטים דברים שנאמרו ע"י שני העוררים במסגרת שיחהשקיימו עם הסוכן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכיםוהסניגורים טוענים שאין תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים.טענה זו נעוצה כל כולה בטרוניות והשגות כנגד אמינותו ומהימנותו של הסוכןהמשטרתי. כן נטען כי אין הצדקה למעצר העוררים ומן הראוי לשחררם בערובה בתנאיםמגבילים. עררו של ברגזין נדחה ושל מלכה נתקבל.
ב. אשר לשאלה אם קיימות ראיות לכאורה - ביהמ"ש המחוזי שקל את ההשגות שלהסניגורים והגיע למסקנה שיש בחומר שבפניו ראייה לכאורה כנדרש לצורך מעצר עד תוםההליכים ואין להתערב במסקנה זו. אכן, הסתמכות על הודיית חוץ של נאשמים, שנמסרהבפני סוכן משטרתי סמוי, כבסיס בלעדי למעצר עד תום ההליכים, במיוחד כשמדוברבסוכן סמוי בעל עבר פלילי וכאשר יש מקום לחשש שהוא מבקש לרצות את רצון שולחיו,מחייבת זהירות רבה. אך עדותו של הסוכן נתמכת בהקלטת שני העוררים ומפי שניהםנשמעים דברים שיש בהם אחיזה, אם לא למעלה מזה, לגירסת הסוכן.
ג. אשר לטענה נגד קיומה של עילת מעצר - אין די בקיומו של "חשש תיאורטיאבסטרקטי" לסיכון מן הסיכונים הקבועים בסעיף 21א(א)(1) לחסד"פ ועל התביעה להציגתשתית עובדתית ממשית בהקשר זה. בעניינו של ברגזין נמצא בסיס ל"מסוכנתו" בעברוובצורה שבה בוצע בפועל השוד שבאחריות לביצועו הודה ברגזין באזני הסוכן הסמוי.די בתשתית זו כדי להצדיק את המעצר. לעומת זאת, בעניינו של מלכה מגלה התשתיתשעליה מצביעה התביעה "חולשה" אם לא למעלה מזה. עברו של מלכה נקי ועצם התחברותולברגזין אינה מספיקה כדי לייחס לקשר שקשר איתו משקל העשוי לבסס סיכון מןהסיכונים הנדרשים לצורך המעצר בפועל. לפיכך ישוחרר בערובה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ארנולדו בלסר לברגזין, עו"ד מועלם רוני למלכה, עו"דנועם סולברג למשיבה. 25.8.96).
ע.א. 2939+6421/93 - המועצה המקומית ראש העין נגד בן יקר גת... בע"מ ואח'
*סירוב העיריה לתת אישור העברה למקרקעין עקב אי תשלום הוצאות ביוב כאשר המבקש שילם את ההוצאות למינהל והתשתית לא בוצעה ע"י העיריה(מחוזי ת"א - ה.פ. 91+665/93/1684 - הערעורים נדחו).
א. המשיבות, חברות בן יקר גת ומ.ל. בניה ופיתוח, הן קבלני בנין (להלן:הקבלן). הקבלן התקשר בחוזי פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל לגבי מקרקעין שבתחום
המועצה המקומית ראש העין. הוצאות הפיתוח שהקבלן התחייב בהן כלפי המינהל כוללותתשלום בעד "מערכת הספקת מים כמוגדר בחוקי העזר של הרשויות המקומיות כאגרת הנחתצינורות", וכן "מערכת הביוב". נקבע בהסכם כי במקומות בהם משרד השיכון מבצע אתמערכת הספקת המיים ותשתית מערכת הביוב פטור הקבלן מן האגרה העירונית. הקבלןשילם למשרד השיכון בגין הפיתוח ואין מחלוקת שהמועצה לא ביצעה עבודות תשתיתבאיזור הנדון ולא נשאה בעלותן. חרף זאת, סירבה המועצה ליתן לקבלן אישורים לפיסעיף 157א' לחוק התכנון והבניה, בטענה שלא קיבלה תשלומים בגין היטל הנחתצינורות ובגין היטל ביוב. הקבלן פנה לביהמ"ש המחוזי שיצהיר כי הוא זכאי לקבל אתהאישורים לפי סעיף 157א'. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת הקבלן והערעור נדחה.
ב. הסמכות של רשות מקומית להטיל היטל הנחת צינורות והיטל ביוב מעוגן בפקודתהעיריות. מנוסח הסעיפים הנוגעים בדבר עולה שרק במקרים שבהם הרשות המקומיתהחליטה להתקין מתקני ביוב או הנחת צינורות והיא נשאה בהוצאות או עתידה לשאתבהוצאות התקנתם, עומדת לה הזכות לגבות את ההיטל.
ג. הוראות בחוק עזר המטילות חובת תשלום היטל גם כשתנאי הסעיפים הנוגעים בדברבפקודת העיריות אינם מתקיימים, נקבעו בחריגה מסמכות. לפיכך, נסיונה של המועצהלהסתמך על הוראות כאלה בחוק העזר, לא יצלח. אכן, קביעת שיעורו של ההיטל נעשיתבחוק עזר, ושיעורו יכול שייקבע לאו דווקא על פי שיעור התועלת הישירה שיש לבעלהנכס, אך תנאי על פי החוק להטלת ההיטל על הנכס בחוק עזר הוא שההיטל יוטל רקבגין התקנת הביוב או הנחת הצינורות שישמשו את הנכס, ואשר הוצאות ההתקנה חלו אותחולנה על הרשות המקומית. בענייננו, לא המועצה היא שהתקינה את הביוב והצינורותועלותם של אלו לא חלה עליה. לא ההסכם בין הקבלן לבין משרד השיכון, המחייב אתשני אלה בינם לבין עצמם, הוא שעומד למועצה למכשול בטענותיה, אלא היעדר סמכותלדרוש את ההיטלים שדרשה, באשר לא נתמלאו תנאי החוק להטלתם ולגבייתם.
(בפני השופטים: אור, גב', דורנר, טירקל, החלטה - השופט אור. עו"ד בן חורימיני למערער, עו"ד גב' מלכה אנגלסמן לבן יקר גת, עו"ד צחי פלדמן למ.ל. בניהופיתוח בע"מ, עוה"ד גב' בתיה לחובר וא. קליר למשיבים האחרים. 18.8.96).
ע.א. 6585/96 - מ.ג.ע.ר מרכז גביה ממוחשבת נגד עיריית נשר ואח'
*בקשה לביטול מכרז של העיריה כאשר זו ניהלה מו"מ עם המציעים לאחר פתיחת ההצעות(מחוזי חיפה - ה.פ. 900/94 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהןוטירקל נגד דעתו החולקת של השופט טל).
א. המשיבה פירסמה מכרז למתן שירותי גביה. המערערת השתתפה במכרז יחד עם אחרים.לאחר פתיחת תיבת ההצעות זומנו שלושה משתתפים שעמדו בתנאי הסף לישיבה עם ועדתהמכרזים. הוועדה הציגה להם שאלות שונות בדבר נסיונם המקצועי ובדבר הפחתת שיעורהעמלה שהוצע על ידם. במסמכי המכרז היו מספר הוראות מפורשות שלפיהן שמרה לעצמההמועצה את הזכות לנהל מו"מ עם המציעים השונים העומדים בתנאי המכרז. המשיבה 5(להלן: מילגם) זכתה במכרז לאחר שבמו"מ הוזילה את המחיר בשיעור ניכר. ביהמ"שהמחוזי לא מצא פסול בעצם ניהול המו"מ משהזכות לנהלו נכללה במסמכי המכרז, ולאמצא שהמו"מ לקה בחוסר שוויון או בחוסר תום לב. לפיכך נדחתה תביעת המערערתלפסילת המכרז. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתוהחולקת של השופט טל.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: המועצה שמרה לעצמה במפורש את הזכות לנהל מו"מ עםהמציעים העומדים בתנאי המכרז, השאלות שהוצגו למציעים היו זהות לענין מקצועיותם,נסיונם ומחיר הצעתם, והמו"מ לא לקה בחוסר שיוויון או בחוסר תום לב. שני רעיונותעיקריים מונחים ביסודו של המכרז: האינטרס הציבורי - היינו הבטחת ממשל תקין ע"י
ניהול ענייניה של הרשות בדרך שיש בה מתן סיכוי שווה ויחס זהה והוגן לכל אישמתוך הציבור; האינטרס העיסקי - להשיג את האיכות המעולה ביותר האפשרית, תמורתמחיר נמוך ככל האפשר, בתוך המועד התואם את דרישותיה של הרשות. שני עקרונותמנחים אלה, דרים בכפיפה אחת ואינם סותרים זה את זה. השגת ההצעה הטובה ביותרבמחיר הנמוך ביותר אינה צריכה לכרסם באינטרס הציבורי של שמירה על כללי מינהלתקין.
ג. האם מו"מ במכרז, לאחר פתיחת תיבת ההצעות, הנעשה כדי לקדם את האינטרסהעיסקי, פוגע באינטרס הציבורי של הבטחת ניהול תקין ונורמטיבי של ענייני הרשות?יש הגורסים שאכן כך הוא, ואחרים גורסים כי רעיון ניהול המו"מ אינו פסולכשלעצמו. לשיטה אחרונה זו יש להשתמש במו"מ בזהירות ולהתנות את השימוש בו בתנאיםוכן יש להתנות עליו מראש במסמכי המכרז ולקיימו בהגינות וביושר. בפסיקה נפסלומכרזים שהתנהל בהם מו"מ, אך זאת כאשר המו"מ לא התנהל עם כל המציעים אלא עם חלקםמאחורי גבם של אחרים. מאידך קיימים בפסיקה תקדימים הקובעים שמו"מ במסגרת הליכיהמכרז מותר אם באה על כך קביעה מפורשת בכללי המכרז והמו"מ מתנהל ביושר והגינותעם המציעים שנמצאו עוברים את הסף. אין לראות באיסורו של מו"מ צו מקודש. עם זאת,אל להן לרשויות לסבור כי יוצאות הן ידי חובתן כאשר הן מכילות במסמכי המכרז תנאיהמאפשר ניהול מו"מ. כשמנהלות הן את המו"מ, עליהן להקפיד הקפדה יתירה על שוויון,תחרות הוגנת, נקיון כפיים, טוהר מידות ותום לב.
ד. בענייננו, על בסיס העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי, לא נמצאו במו"מפגמים שהיה בהם כדי לפסלו. זאת ועוד, המערערת השתתפה במכרז בו היה תנאי שאיפשרניהול מו"מ, היא השתתפה במו"מ וציפתה לתוצאות, ורק לאחר שנתקבלו ולא נחה דעתהמהן, מצאה לתקוף את המכרז. אילו עצם ניהול המו"מ היה פסול מעיקרו, או אילו נמצאבו פגם היורד לשורש העניין, לא היתה שתיקת המערערת עומדת לה לרועץ, אולם לא כךהם פני הדברים.
ה. השופט טל (דעת מיעוט): ניהול מו"מ עם המציעים לאחר פתיחת הצעות ובטרםייקבע הזוכה - פותח פתח רחב לשחיתות ופוגע, למפרע, בחשאיות המכרז ובשוויון.לכן, אין מקום "לשמירת זכות" בתנאי המכרז לניהול מו"מ ולנהוג על פי זכות זו גםאם הותנתה מראש. אכן, אין לפקפק בטוהר המידות של הרשות המקומית במקרה הספציפישלפנינו, אך עשויים להיות מקרים שבהם תנוצל הזכות לנהל מו"מ לאחר פירסום המכרז.יש להמנע מלהעמיד בנסיון רשות בעלת מכרז. יש להגביל את האפשרות לניהול מו"מ עםהמציעים למקרים כגון: ניהול מו"מ עם זוכה לאחר שזכה במכרז, או, כאשר לא נתקבלהשום הצעה, ולפי הנורמות אין חובה לפתוח במכרז חדש, או למקרים המנויים בתקנה 7לתקנות חובת המכרזים, או במקרים שבהם פטורה הרשות מלכתחילה מחובת המכרז.
ו. השופט טירקל: משהתירה פסיקת בתי המשפט לקיים מו"מ במכרז של רשות שלטונית,בתנאים מסויימים, אין מקום לאסור אותו במכרז של רשות מקומית. אפשר להעלות חששותלטוהר המידות כפי שהעלה השופט טל בחוות דעתו, אך במקרה דנא יש לכבד את התקדימיםהקיימים ולאשר את המכרז הנדון בעיקר בשל גורם ההסתמכות. עם זאת, קיימים טעמיםמשכנעים לסטות בעתיד מתקדימים אלה, בשל החששות לטוהר המידות. במצב דברים זה ישמקום לשקול את השימוש בטכניקת הסטייה הפרוספקטיבית המאפשרת פסיקה על פי הדיןהקיים תוך הצבעה על כך שהוא עומד להשתנות בעתיד. בדרך זו יש לנקוט כאן תוךדחיית הערעור.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד אהוד ארצי למערערת, עוה"דדורי קלגסבלד וארז טיקולסקר למשיבים. 21.8.96).
רע"א 340/94 - חברת חלקה 41 בגוש 6415 נגד מרקו בסן
*מעשה בית דין. *קיומו של הסכם בוררות. *סמכויות בורר בסכסוך מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 467/93 - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, חברה קבלנית, הקימה ברמת השרון בית משותף. בהסתמך על אישור עקרונישל הוועדה המקומית החלה המבקשת למכור חנויות בבניין. הוועדה המחוזית לתכנוןולבניה לא אישרה את התכנית והמבקשת נאלצה לבנות את הבניין באופן שונה מזהשתוכנן. התעוררו חילוקי דעות בין המבקשת לרוכשי החנויות ונגד המבקשת הוגשותביעות שאוחדו לתיק אחד (ת.א. 325/83). המשיב לא היה צד בתיק זה. הצדדים הגיעולהסכמה בדבר העברת הנושא להכרעתו של בורר ולהסכמה זו ניתן תוקף של פס"ד. בהליךנפרד הגישה המבקשת תובענה נגד המשיב בנוגע להסכם שנכרת בינה לבין המשיב בדברמכירת חנות בבניין (החנות הקטנה). מחלוקת זו יושבה בהסכמה ע"י הצדדים. אולםהמשיב טען כי רכש מהמבקשת חנות נוספת בבניין (החנות הגדולה) כשהטענה נשענת עלמספר קבלות חתומות ע"י מנהלה של המבקשת באותה עת, שאחת מהן כללה תיאור של החנותהגדולה.
ב. המשיב הצטרף לדיונים בבוררות בין הצדדים לת.א. 325/83, נכח בישיבות ואףהגיש כתב תביעה לבורר ובו תבע שלשה סעדים: קביעת שיעור יתרות התשלומים שעליולשלם בגין החנות הגדולה; חיוב המבקשת להעמיד לרשותו את החנות הגדולה; קביעתהמפרט הטכני של החנות. המבקשת הגישה כתב הגנה בו כפרה בסמכות הבורר לדון בשאלהאם התחייבה למכור למשיב את החנות הגדולה, בין השאר בטענה שהמשיב אינו צדלבוררות. לגופו של עניין טענה המבקשת כי לא נכרת הסכם מכר בינה לבין המשיב לגביהחנות הגדולה וכי במסמכים שהציג המשיב אין כדי להוות "מסמך בכתב" במובן סעיף 8לחוק המקרקעין. נוכח כפירתה של המבקשת בסמכות הבורר, פנה המשיב לביהמ"ש המחוזיבבקשה (המ' 6400/91) לקבוע כי לבורר סמכות לדון במחלוקת שבינו לבין המבקשת.הבקשה הוגשה במסגרת ת.א. 325/83 הנ"ל. ביהמ"ש נעתר לבקשה והחליט (ההחלטההראשונה) כי הבורר נתמנה על מנת לפסוק בכל העניינים הנוגעים לכל הרוכשים בבנייןוההסכם חל גם על המשיב, כמי שהיה, או כמי שטוען שהיה, אחד הרוכשים. המבקשתערערה לביהמ"ש העליון על ההחלטה הראשונה. הערעור נדחה משום שהמבקשת לא הפקידהערבון כנדרש.
ג. ביום 8.3.93 ניתן פסק הבורר בו קיבל את תביעת המשיב וקבע כי החנות הגדולהנרכשה ע"י המשיב וכי יש להעמיד את החנות לרשותו. המשיב הגיש בקשה לאישור פסקהבורר ומנגד עתרה המבקשת לביטול פסק הבורר. ביום 22.12.93 ניתן פסה"ד נשואהבקשה לרשות ערעור דנא, בו אישר ביהמ"ש את פסק הבורר ודחה את הבקשה לביטול.ביהמ"ש חזר על "ההחלטה הראשונה" וקבע כי מהליכי הבוררות עולה שהמבקשת ראתה עצמהקשורה בהליך הבוררות. יתר על כן, המבקשת, לאחר בוררות ארוכה, לא העלתה בסיכומיהבבוררות כל טענה נגד סמכות הבורר. ביהמ"ש דחה את טענת המבקשת כי מדובר בסכסוךשעניינו בעלות במקרקעין שהבורר לא היה מוסמך לדון בו, וקבע כי פסק הבוררות אינומתיימר להיות פס"ד mer ni אלא פסק הקובע הלכות בין הצדדים לבוררות. הבקשה לרשותערעור נדחתה.
ד. המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה הראשונה ולא הפקידה ערבון כנדרש. מחיקתהערעור אינה מונעת מההחלטה הראשונה להוות מעשה בית דין. האופן המסויים בו סולקועל הסף הליכי הערעור על ההחלטה הראשונה, על דרך המחיקה או על דרך הדחייה, אינויכול להשפיע על מעמדה של ההחלטה הראשונה כמעשה בית דין.
ה. עדיין יש מקום לבחון אם לגופה היתה ההחלטה הראשונה יכולה ליצור מעשה ביתדין בין הצדדים. ההחלטה הראשונה הכריעה בבקשה שהוגשה בגדרו של ת.א. 325/83 לאחרשכבר ניתן פסה"ד באותו תיק ונקבע שהנושאים יועברו לבורר. בהחלטה הראשונה נקבע
היקף התפרשותו של פסה"ד בת.א. 325/83, בו מגולם הסכם הבוררות שבין המבקשת לביןהרוכשים. מדובר בהכרעה מעורבת של חוק ועובדה, היוצרת על פניה השתק לגבי כלרכיביה. השאלה המרכזית המתעוררת היא אם מדובר בהחלטה "סופית" שהממצאים שנקבעובה משתיקים את הצדדים בהליכים מאוחרים. לשאלה זו יש להשיב בחיוב. אמת המידהלבחינת סופיותה של הכרעה שיפוטית לצורך תורת מעשה בית דין, היא אם מדובר בהכרעהברורה, וודאית ושלמה, שאינה נתונה עוד לשינוי וההחלטה הראשונה עומדת במבחן זה.יודגש, שההחלטה העומדת למבחן בענייננו אינה החלטת ביניים הניתנת במהלכו שלדיון. כאן מדובר בהחלטה שניתנה לאחר פסה"ד בתובענה ואמת המידה לבחינת סופיותהשל החלטה כזו אינה אמת מידה "דיונית". עניינה בהיקף פרישתו של הסכם הבוררותולהחלטה יש השפעה ישירה על תוכן ההכרעה המקורית.
ו. אשר לטענה כי החלטת הבורר נגועה בהיעדר סמכות משום שנשוא ההכרעה בעלותבמקרקעין שהיא הכרעה חפצית (mer ni) הפועלת גם כלפי צדדים שלישיים - גם טענה זויש לדחות. ראשית, המבקשת לא העלתה טענה זו בדיון בבקשתו של המשיב לקבוע כי הסכםהבוררות חל על הסכסוך. טענה זו, שלפיה מדובר בעניין שכלל אינו כשיר להימסרלבוררות, היא רלבנטית להליך בו נקט מלכתחילה המשיב והיתה יכולה להשפיע עלההכרעה בהליך. על כן נוצר מעשה בית דין גם לעניין זה, אף שהטענה לא הועלתה.מעשה בית דין חובק לא רק עניינים שעלו ונדונו, אלא גם טענות שהיתה חובה להעלותבהליך הקודם.
ז. אך גם לעיצומה יש לדחות את טענת המבקשת. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקיומושל הסכם מכר בעניין החנות הגדולה והשאלות שהתעוררו נגעו לדיות המשפטית שלהמסמכים שעליהם מושתת כתב התביעה לצורך יצירת התחייבות לעיסקה במקרקעיןולאותנטיות של מסמכים אלה. כן התעוררו שאלות בדבר גובה הסכומים שעל המשיב לשלם,בהנחה שנכרת הסכם. מדובר איפוא בשאלות הסובבות סביב קיומו ותוכנו של הסכם מכרובשאלות אלה הכריע הבורר. החלטת הבורר אינה מחייבת צדדים שלישיים, אשר לא נטלוחלק בהתדיינות. הסכסוך והכרעת הבורר בו, מצויים, על כן, בדלת אמותיו של חוקהבוררות. כך שאין ההכרעה נוגעת לצד שלישי שרכש את החנות מהחברה המבקשת.
ח. לצד פס"ד חפצי שכוחו יפה כלפי כל העולם ופס"ד גברא המחייב רק את הצדדיםהישירים להתדיינות, מצוייה קטגוריה נוספת והם פסקים שהם מעין חפציים (ni isauqmer). פסקים שהם mer ni isauq מחייבים רק את הצדדים הישירים להתדיינות. הם אינםמחייבים את כל העולם וזו הסיבה שהם מכונים mer ni isauq. לקטגוריה זו משתייכיםהליכים בהם התובע טוען לאינטרס או לזכות בנכס מסויים, ומבקש שזכות זו תיקבעכנגד טענותיו של אדם אחר. נושאים אלה יכולים להיות נושא לקביעה ע"י בורר.
(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד ה. שנקר למבקשת,עו"ד י. פרוינד למשיב. 11.8.96).
ע.א. 4964+5191/92 - פטר גד נשיץ, עו"ד נגד צביקה עשת ואח'
*פגם בהצעה במכרז כאשר ידוע מי הגיש את ההצעה אך שכח לחתום עליה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1243/91 - הערעור נתקבל).
א. חברת עמידר (להלן: עמידר) פירסמה 19 מכרזים למכירת נכסי מקרקעין ביפו.במסגרת אחד המכרזים הגיש עשת הצעה לרכישת הנכס ותמורתו הציע סכום של כ-510,000ש"ח. הצעה זו היתה השניה בגובהה כאשר בהצעה הראשונה הסכום היה 675,000 ש"ח, אךבהצעה זו היו חסרים פרטי המציע וחתימתו. על רקע זה נפסלה הצעה זו ע"י ועדתפתיחת המעטפות והוועדה ראתה את הצעתו של עשת כהצעה הגבוהה ביותר. ועדת המכרזיםהתכנסה יום אחד אחר כך ובישיבתה ציין חבר ועדת פתיחת המעטפות מר מולכו כיבמסגרת בדיקת ההצעות השונות לצרכים סטטיסטיים, זיהה את בעל כתב היד שעל ההצעה
הגבוהה ביותר במכרז. הזהות בין כתבי היד התגלתה לו ע"י השוואת ההצעה להצעותאחרות של אותו מציע במכרזים שפורסמו במקביל. בניגוד להצעה העומדת לדיון כאן,ההצעות האחרות היו חתומות והפרטים בהן מולאו. היו אלה הצעותיו של נשיץ. מולכוגם הבחין כי מספרי השיקים הבנקאיים שצורפו להצעותיו של נשיץ במכרזים האחריםעוקבים למספר השיק בהצעה שבענייננו וגם כתב היד בהצעות זהה להצעה זו. בירורטלפוני שנערך עם נשיץ, אימת את השערתו של מולכו. נוכח חוות הדעת של היועץהמשפטי של ועדת המכרזים, לפיה לא היתה הצדקה לפסול את הצעתו של נשיץ, הוחלטלאפשר לו לתקן את הצעתו ע"י הוספת פרטיו האישיים וחתימתו והוא עשה כן באותויום. לפיכך החליטה ועדת המכרזים לקבל את הצעתו של נשיץ. על רקע זה הגיש עשתתובענה לביהמ"ש המחוזי וביקש להצהיר כי הוא הזוכה במכרז. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתתובענתו של עשת וקבע כי החלטת ועדת המכרזים על זכייתו של נשיץ לא היתה כדין.הערעור נתקבל.
ב. בהצעתו של נשיץ נפל פגם, אך על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת החלטותשל ועדות מכרזים, לא היה מקום להתערב בהחלטת ועדת המכרזים לקבל את הצעתו שלנשיץ. הסכסוך נוגע למכרז של גוף ציבורי ונשלט ע"י שתי מערכות דינים. האחת, דיניהמשפט הפרטי החלים על השלב הטרום חוזי והשניה דיני המשפט הציבורי ובהם כלליהמשפט המינהלי וההלכתי. בבחנו החלטת רשות מינהלית אין ביהמ"ש נכנס בנעלי הרשותואינו קובע מהי ההחלטה שהוא היה מקבל, אלא אם החלטת הרשות היתה כדין ואם ההחלטהשקיבלה הרשות תוך הפעלת שיקול דעתה נופלת למתחם הסבירות. בענייננו, אכן מדוברבפגם רציני שנפל בהצעתו של נשיץ, אך אין די בכך כדי לחייב את פסילתה של ההצעה.השאלה היא אם אישור ההצעה עלול לפגוע בעקרונות ובכללי היסוד של דיני המכרזים,כמו עקרון השוויון, עקרון ההגינות ועקרון הסודיות. בקבלת הצעתו של נשיץ איןפגיעה בעקרונות יסוד אלה של דיני המכרזים.
ג. אין מחלוקת בין הצדדים אודות תום לבו של נשיץ. היעדר ציון פרטיו האישייםוהיעדר חתימתו על ההצעה נבעו מטעות בתום לב שלו. עד לבירור הטלפוני לא ידע כללעל הפגם שנפל בהצעתו. הוא גם לא ידע על גובה הצעתו של עשת. בעת השיחה הטלפוניתלא ידע נשיץ יותר מאשר ידע בעת שהגיש את הצעתו במכרז. עולה מכך כי לנשיץ לאהוענק יתרון בלתי הוגן וכי לא נפגעו עקרון השוויון או הסודיות.
ד. יש לציין כי הצעתו של נשיץ, הגם שחסרה את חתימתו, נשאה עליה את "טביעותאצבעותיו". מספרו של השיק הבנקאי היה עוקב לשיקים שצורפו להצעות אחרות של נשיץוכתב היד היה זהה. לא נעשה אם כן נסיון להצפין או להסתיר את זהותו של נשיץכמציע, וההצעה, אף קודם שתוקנה, חייבה את נשיץ.
ה. אשר לטענת המשיב כי תפקידה של ועדת פתיחת המעטפות שהחליטה לפסול את הצעתושל נשיץ אינה טכנית בלבד אלא מחייבת - החלטות ועדת פתיחת המעטפות אינן מחייבותאת ועדת המכרזים. החלטות ועדת פתיחת המעטפות אינן אלא המלצות לוועדת המכרזים.ועדת המכרזים היא הגוף בעל סמכויות ההכרעה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיף הערה קצרההשופט טירקל. עוה"ד רם כספי ועופר מוטולה למערער, עוה"ד יוסף בנקל וברוך שטיינרלמשיבים. 18.8.96).
ע.א. 5058/96 - יחיא מוסלח דחלה נגד קרן קיימת לישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה בגין נזקי גוף וניתן פס"ד בהיעדר הגנה.המשיבה הגישה לביהמ"ש בקשה לביטול פסה"ד, וביהמ"ש הורה לצדדים להודיע תוך 5
ימים אם הם מסכימים לביטול פסה"ד. המערער הודיע כי אינו מסכים וביקש לקיים דיוןבמעמד הצדדים הן בבקשה לביטול פסה"ד והן בבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה.בדיון נתבקשו הצדדים לסור ללשכת השופט ולטענת המערער פנה אליו השופט ורמז לו כיראוי שיתן הסכמה לביטול פסה"ד. לטענת המערער נסיונותיו להסביר לשופט אתהתנגדותו לביטול פסה"ד העלו חרס והשופט קטע אותו שוב ושוב והצהיר כי יש לבטל חדמשמעית את פסה"ד שכן הוא גורם עיוות דין למשיבה. לטענת המערער התבטא השופטכלפיו בביטויים כמו "אדוני חושב שפס"ד כזה יכול לעמוד על כנו כאשר מדובר בכסףמקופה ציבורית...", וכשביקש להמשיך בדיון ולחקור את עדיו אמר לו השופט "אדוניצריך לדעת שגם זמנו של ביהמ"ש יקר... אדוני יחוייב בהוצאות". בעקבות זאת ביקשהמערער את פסילת השופט ובקשתו נדחתה כאשר ביהמ"ש ציין שמשום מה הובנו דבריוכחריצת דין מוקדמת ואין הדבר כך. הערעור נדחה.
ב. גם אם דבריו של השופט נטעו בלב המערער חשש סובייקטיבי בדבר משוא פנים, הריאין בחשש זה כדי לפסול את השופט מלישב בדין. המבחן הנקוט בכגון דא הוא מבחןאובייקטיבי של חשש ממשי למשוא פנים. בחינה כזו של דברי השופט אינה מצביעה עלקיומו של חשש כזה. נכון הדבר שהשופט ניסה להניע את המערער לקראת עמדה מסויימתשהיא פשרה שעיקרה ביטול פסה"ד ומתן הוצאות, אך שכנוע שכזה אין בו כדי לפסולשופט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ. דחלה למערער. 4.8.96).
בש"פ 5029/96 - מוסטפא אחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. במהלך קטטה רבת משתתפים בין שתי משפחות מסוכסכות, מצא את מותו אחד מבניהמשפחה המסוכסכת עם משפחתו של העורר ואחד מבני אותה משפחה נחבל. בגין עובדותאלה הואשמו העורר ועוד אחד מבני משפחתו בעבירה של הריגה ונאשם אחר מבני משפחתהעורר הואשם בעבירה של רצח. ביהמ"ש הורה על מעצר השלשה עד תום ההליכים, וטענתושל העורר הינה כי לא היו ראיות לכאורה למעורבותו באירוע. הוא גם העלה טענתאליבי. הערר נדחה.
ב. לטענת האליבי מצוייה תמיכה רק בעדות אשתו של העורר, ואילו שני קרובי משפחהשהיו אמורים לאששה טענו בחקירתם שלא היו עם העורר בליל האירוע ואינם יודעיםהיכן הוא היה. במצב דברים זה הצהיר הסניגור שמוסכם עליו כי העורר היה נוכחבאירוע, אך טען כי חמשת העדים המתייחסים בהודעותיהם לעורר, שינו גרסאותיהם תוךכדי מהלך החקירה, כך שאין בכוחה של אף אחת מהן לבסס את הגירסה המיוחסת לעוררבכתב האישום. אכן, חמשת העדים מוסרים גירסאות שונות, אך אין די בכך כדי ליטולמהודעות העדים מיכנית את כוחן הראייתי. במקום שיש לגירסאות כאמור "מכנה משותף"והתמונה הכוללת משקפת את אופי מעורבותו של הנאשם באירוע, אין מניעה לראותבהודעות אלו בסיס לקיומה של "ראייה לכאורה". כל החמישה מציגים את העורר כמישנטל חלק פעיל במתרחש, להבדיל מנוכחות "פאסיבית" במקום. אחת ההודעות מבהירה כיהעורר דחף את בני משפחתו להקצין את תקיפת בני המשפחה האחרת. מעורבות בעלת אופיאשר כזה בקטטה אלימה, כשהמעורב ער לכוחם החבלני של האמצעים שבהם משתמשים בנימשפחתו, עשוייה לשמש "ראייה לכאורה" לאחריותו לתוצאה הקטלנית שנגרמה במהלךהתקיפה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד בסטוני לעורר, עו"ד גבי אמי פלמור - הרץ למשיבה.6.8.96).
בש"פ 5604/96 - ברק מזרחי נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשעתו, יחד עם אחרים, בעבירות של הריגה ונסיון לרצח כמבצעבצוותא והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר אתהנאשמים בערובה, ובאשר לעורר, שהינו חייל בשירות חובה, היתנה ביהמ"ש את שחרורובכך שיחזור לבסיסו ולא יצא מתחומיו אלא על פי החלטה של ביהמ"ש. כ-4 חודשים לאחרמכן נעצר העורר בביקורת סיור שגרתית סמוך לשעה 4 לפנות בוקר באיזור צומת בניעטרות בהיותו במכונית עם חבר שהוא בעל עבר פלילי. בעקבות מעצרו ביקשה התביעהלעצור את העורר עד תום ההליכים בהתחשב בהפרת תנאי השחרור. טענתו של העורר -אותה העלה לראשונה ביום הדיון בבקשה לעיון חוזר - היתה כי יצא מבסיסו לביתובהתחשב בכך שמצבו הנפשי של אחיו התדרדר והיה צורך לאשפזו בכפיה בבית חוליםלחולי נפש. לטענתו ביקש הסניגור היתר לכך שיצא מהמחנה אך לרגל התדרדרות המצב לאהמתין עד לקבלת ההיתר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והעררנדחה.
ב. לא הוכח דבר קיומו של קשר סיבתי בין הפרת הצו לבין מצב בריאותו של אחיהעורר. הנסיבות שבהן נעצר העורר, העובדה כי לא הציג מיד את מחלת אחיו כנימוקליציאתו, תומכים בטענת התביעה שלא היה קשר בין השניים. שחרור בערובה בתנאיםמגבילים טומן בחובו, מעצם טיבו, מתן אמון במשוחרר שיקפיד לקיים את התנאים. סודגלוי הוא שאין בכוחה של משטרת ישראל לנוכח ריבוי והיקף משימותיה לקיים פיקוחהדוק בעניין זה. העורר מעל באמון שניתן בו ונמצא משוטט בשעות הקטנות של הלילה,במכוניתו של חבר בעל עבר פלילי לא מבוטל, שהסתיר אותו בשעתו מפני המשטרה שחיפשהאחריו. נסיבות הפרת התנאי משוות להפרה אופי "בוטה" המוציא אותה מכלל הפרה"פעוטה". הסתרת הסיבה האמיתית להפרה וההתנהגות האלימה שאיפיינה את תגובת העוררלמעצרו מלמדים על "מסוכנות" המצדיקה מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אלי כהן לעורר, עו"ד גב' זמירה גולדנר למשיבה.14.8.96).
רע"א 7700/95 - נגולה שחר ואידה נגד חזן סמי
*קביעת סידור חלוף במכירת דירת מגורים ע"י ההוצל"פ(מחוזי חיפה - תיק 705/95 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי).
א. במסגרת הליכי הוצל"פ לגביית חוב כספי, ננקטו הליכי עיקול למכירה של דירתהמגורים של המבקשים-החייבים ונקבע סידור חלוף בהתאם להוראות סעיף 38 לחוקההוצל"פ, תשלום של 300 דולר לחודש למשך 3 שנים. המבקשים ביקשו לבטל את הליכיהמכירה וראש ההוצל"פ דחה את הבקשה אך העלה את הסכום ל-350 דולר לחודש. ערעור עלהחלטה לביהמ"ש המחוזי נדחה. השאלה שעמדה לדיון היא שאלת הסידור החלוף המתחייבמסעיף 38 לחוק ההוצל"פ והקריטריונים שיש להפעיל כדי לקבוע מהותו של סידור כזה.ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין חובה לדאוג למבקשים לקורת גג למשך כל ימי חייהם, וכיהסכום החודשי שנקבע למשך התקופה שבגינה נפסק הוא סביר. טענת ב"כ המבקשים במישורהעקרוני היא כי הדיור החלוף המוענק לחייבים ע"י ראשי ההוצל"פ נגזר ישירותמהשקפת עולמם האישית, החלטותיהם אינן אחידות ולעיתים אף קיימת סטיה משמעותיתבין פסיקת ראש הוצל"פ אחד למשנהו. לדעתו יש לקבוע קריטריונים שלפיהם יוענק דיורהדומה במהותו לזה המוענק ע"י סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, המבטיח לחייב קורת גגממשית ומה שהוענק למבקשים רחוק מלמלא אחר צורך זה. הערעור נתקבל והתיק הוחזרלביהמ"ש המחוזי לבדוק מחדש את נושא הסידור החלוף.
ב. סעיף 38 לחוק ההוצל"פ קובע כי יו"ר הוצל"פ רשאי להורות על מכירת המקרקעיןופינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין "ובלבד שהוכח תחילה להנחת דעתושיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידורחלוף". הוראה דומה נמצאת בסעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל אלא שלפי אותו סעיףניתנה הסמכות לביהמ"ש. חוק ההוצל"פ או פקודת פשיטת הרגל לא קבעו קריטריוניםלעניין הסידור החלוף והשאירו זאת להנחת דעתו של ראש ההוצל"פ או של ביהמ"ש.
ג. יש ליצור איזון הולם בין זכות הנושה לגבות את חובו תוך הגנה על קניינו,לבין כבודו של האדם והזכות הנגזרת ממנו ליהנות מקורת גג לו ולבני משפחתו. ניתןלמנות מספר קריטריונים לעניין הסידור החלוף. אין זו רשימה סגורה ומחייבת אלארשימה גמישה ומנחה: אפשרות להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דרסטית ממכירת ביתהמגורים של החייב; יכולת המשפחה להשיג קורת גג אחרת; מקורות ההכנסה והרכושהעומדים לרשות המשפחה; היכולת להיעזר במקורות מימון חיצוניים לרכישת דירה אחרת;גודל המשפחה וצרכיה; הנסיבות האישיות המיוחדות של החייבים; היחס בין גודל החובלעומת גובה הפיצויים או עלות הסידור החלוף שהחייב צריך לדאוג לו. הסידור החלוףאינו חייב להינתן בדירה ב"עין" ואינו חייב להיות תואם את הדיור המוחלף. האיזוןבין שיקולים אלה לבין זכותו של הנושה לגבות את חובו יקדמנו לקראת התוצאההראוייה בכל מקרה ומקרה.
ד. בענייננו עולה מהחומר שהמבקשים הם זוג הורים לשני ילדים קטינים ולשניילדים המשרתים בצה"ל והמתגוררים עמם. המבקש הוא נכה בשיעור של %100 ואינו מסוגללעבוד, פרנסת המשפחה היא מקצבת נכות בשיעור של %100 ומשכורת המבקשת שהיא 1,600ש"ח ברוטו לחודש. אין למבקשים כל רכוש למעט דירתם המשמשת קורת גג להם ולילדיהםועל המבקשים רובצים חובות ועל הדירה רשומה משכנתא בסכום נכבד לטובת בנק. במצבדברים זה יש מקום לבטל את פסה"ד ולהחזיר את התיק להוצל"פ על מנת שראש ההוצל"פישקול שוב את נושא הסידור החלוף.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן,הוסיפו הערות קצרות השופטים טל וטירקל. עו"ד גדות למבקשים, עו"ד בחית למשיב.7.8.96).
בג"צ 1302/96 - סיעת "עצמאות ושינוי" נגד ועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד ואח'
*בחירת חברי ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בת"א כאשר לא נערכו בחירות משום שמספר המועמדים לא עלה על מספר הנבחרים(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט בך נגד דעתה החולקת של השופטתדורנר).
א. על פי סעיף 15 לחוק לשכת עוה"ד נבחרים חברי בי"ד משמעתי אחת ל-4 שנים ע"יחברי הלשכה שבאותו מחוז. ועד מחוז ת"א משמש גם כוועדת בחירות על פי כללי לשכתעוה"ד. ביום 18.10.95 קיים המשיב ישיבה בה נכחו גם נציגי העותרת. בישיבה הוסכםכי לקראת הבחירות יגישו חברי ועד המחוז רשימות מועמדים מטעמם, כאשר כל חבר מבין20 חברי הוועד יגיש רשימה עם 5 מועמדים ובסה"כ מאה מועמדים. על פי סעיף 7 לכללילשכת עוה"ד, מקום בו הוגש מספר מועמדים שאינו עולה על מספר המקומות הפנוייםלאיוש ע"י בחירות (במחוז ת"א 100 מועמדים), ייחשבו המועמדים כנבחרים. ביום8.1.96 פירסם המשיב הודעה לציבור עוה"ד על קיום הבחירות והודע כי מניין המקומותלאיוש ע"י בחירות הוא 100, וכי ניתן להגיש רשימות מועמדים עד ליום 31.1.96.צויין עוד כי אם לא יוגש מספר מועמדים העולה על מאה ייבחרו המועמדים ללא בחירותוימונו כדיינים בבתי הדין המשמעתיים. עד למועד הבחירות לא עלה מספר המועמדים על100 וועדת הבחירות אישרה את בחירתם של 100 המועמדים ללא בחירות. טענת העותר היאכי סעיף 7 לכללי לשכת עוה"ד הותקן בחריגה מסמכות ודינו להתבטל. לטענת העותר
סעיף 15 לחוק לשכת עוה"ד הקובע כי "חברי בי"ד משמעתי מחוזי ייבחרו... ע"י חבריהלשכה" שולל את סמכות הלשכה להתקין תקנה שלא יתקיימו בחירות, גם אם אין מועמדיםמעבר למספר המתמנים. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט בך נגד דעתההחולקת של השופטת דורנר.
ב. הנשיא ברק: סעיף 15 לחוק לשכת עוה"ד בא להבטיח מנגנון בחירה פתוח שלדיינים. הליך בחירה מעין זה מאפשר את זכות הבחירה לחברי הלשכה שבמחוז. לפיכך,כשבאים לבחון אם כללי לשכת עוה"ד מהווים חריגה מסמכות, ראוי שנקודת המוצא תהא,שהמחוקק לא התכוון להתיר פגיעה בזכות יסוד בדרך של חקיקת משנה. מנגנון של"בחירה ללא בחירות", כלומר, מצב בו עקב העובדה שאין די מועמדים למניין הנבחריםהנדרש, נבחרים אוטומטית אלה שהגישו את מועמדותם, אינו מיוחד אך לסעיף 7 לכללילשכת עורכי הדין. כך קובע סעיף 46 לחוק הרשויות המקומיות וכך סעיף 48א' לחוקהרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) וכיוצא באלה.
ג. לטענת העותר, בבסיס חופש הבחירה מונחת האפשרות להתנגד למועמד מסוייםולהצביע נגדו. טענה זו דינה להידחות. יש להבחין בין הליך בחירה בו הבחירה היאבעד מועמד או נגדו לבין הליך בחירה בו לבוחר נתונה הזכות לבחור בין מועמדיםשונים. במקרה הראשון, נתונה לבוחר זכות להתנגד, וכאשר עומד לבחירה מועמד יחיד,יש לתת לבוחר את האפשרות להתנגד לבחירת המועמד. מאידך, כאשר עומדים לבחירה מספרמועמדים ולבוחר נתונה זכות הבחירה בין המועמדים לבין עצמם, יכול הבוחר להביע אתחוסר שביעות רצונו ממועמד פלוני ע"י בחירה במועמד אלמוני, אך כאשר מספרהמועמדים קטן מהמספר האמור להיבחר אין קיימת אפשרות כזו. כך שאין לומר שכלל 7חורג מן הסמכות.
ד. השופט בך: אין פגם עקרוני או פגיעה באושיות הדמוקרטיה בהוראת כלל 7 הנ"ל.אילו רצו בכך, יכלו העותרת וחברים נוספים של הלשכה להגיש במועד רשימת מועמדיםלכהונה כחברי בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, ובקלות יכלו לגרום לכך שהמספר הכוללשל המועמדים יעלה על 100 ולהבטיח בכך קיום בחירות מלאות בדרך המקובלת.
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): ההליכים שננקטו ע"י הוועד המחוזי מלכתחילה הראושאין כלל כוונה לקיים בחירות. המועדים שבהם פורסמו ההודעות השונות, הצעותהמועמדים וכיוצא בכך הבהירו שאין כוונה לקיים בחירות. חברי הוועד התעלמו מןהכללים בקבעם למעשה מי ישמש חבר בי"ד משמעתי ודרך הפעולה של חברי הוועד מעידהשהתכוונו לעקוף את כוונת המחוקק לקיים בחירות. לפיכך יש מקום לקבל את העתירהולבטל את בחירת חברי ביה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, גב' דורנר. עו"ד שי סעדיה לעותר, עו"ד עמוסויצמן למשיבים. 18.8.96).
בש"פ 5357/96 - מדינת ישראל נגד אוסמה בן נג'יב עמלה
*הארכת מעצר מעבר לשנה (גניבת רכב) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיבהואשם בבימ"ש השלום בירושלים ביום 2.8.95 בגניבת מכונית ונעצר עד תום ההליכים.בינואר 96 החלו ההליכים ומשכפר המשיב באשמה נדחה הדיון ליום 4.7.96. בשל תקלהלא הובא המשיב לביהמ"ש וכך חלפה שנה מבלי שהחלה שמיעת הראיות במשפט. עתה מבקשתהמדינה להאריך את המעצר מעבר לשנה והבקשה נדחתה. בנסיבות כאמור, כאשר מועדיהדיון במשפט נקבעו ללא התחשבות במצוות סעיף 53 לחסד"פ כי נאשם עצור שמשפטו לאיסתיים כעבור שנה ישוחרר מן המעצר, אין זה מן הראוי לעשות שימוש בסמכות הארכתהמעצר לפי סעיף 54 לחוק שנועדה למקרים חריגים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת. 1.8.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 7318+7332/95 - הרשעה בעבירות של גניבה בידי עובד, מרמה ושוחד .................34 ─* בש"פ 2602+3713/96 - העמדת "חומר חקירה" לעיון הנאשם ...............................35 ─* בש"פ 5670/96 - שחרור בערובה (התפרצות לרכב, גניבה ותקיפת שוטרים) .................36 ─* רע"א 3703/96 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר העיכוב נובע מכך שבימ"ש ─ השלום השהה מתן החלטה בבקשה לתיקון "טעות סופר" ....................37 ─* בש"פ 5612/96 - בקשה של מי שנתון במעצר בית לקבלת רשיון לצאת להשתתף ─ בנישואי חבר ......................................................37 ─* בש"פ 5637/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד, סחר בנשק וסמים) ........................38 ─* ע.א. 2939+6421/93 - סירוב העיריה לתת אישור העברה למקרקעין עקב אי תשלום ─ הוצאות ביוב כאשר המבקש שילם את ההוצאות למינהל ─ והתשתית לא בוצעה ע"י העיריה ..................................38 ─* ע.א. 6585/96 - בקשה לביטול מכרז של העיריה כאשר זו ניהלה מו"מ עם ─ המציעים לאחר פתיחת ההצעות ........................................39 ─* רע"א 340/94 - *מעשה בית דין. *קיומו של הסכם בוררות. *סמכויות בורר ─ בסכסוך מקרקעין ...................................................41 ─* ע.א. 4964+5191/92 - פגם בהצעה במכרז כאשר ידוע מי הגיש את ההצעה אך שכח ─ לחתום עליה ...................................................42 ─* ע.א. 5058/96 - סירוב פסילה ......................................................43 ─* בש"פ 5029/96 - מעצר עד תום ההליכים (הריגה) ......................................44 ─* בש"פ 5604/96 - ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור ..........................45 ─* רע"א 7700/95 - קביעת סידור חלוף במכירת דירת מגורים ע"י ההוצל"פ ..................45 ─* בג"צ 1302/96 - בחירת חברי ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בת"א כאשר לא נערכו ─ בחירות משום שמספר המועמדים לא עלה על מספר הנבחרים ................46 ─* בש"פ 5357/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (גניבת רכב) .................................47 ──