רע"א 7130/95 - אלדרדשתי ג'אויד נגד זאב איזנמן ואח'
*פירוש הסכם בוררות לעניין סמכות הבורר(מחוזי ת"א - תיק 1037/95 - הבקשה נדחתה).
א. המערער רכש מהמשיבים %50 ממניות חברת נאות מדבר שהיא הבעלים והמנהלת שלמלון נאות מדבר. תמורת הרכישה שילם המערער למשיבים 1.5 מליון דולר. נתגלעוחילוקי דעות בין המשקיעים ובין המשיבים ובמלאות שנה להסכם הרכישה, ביום12.5.94, חתמו הצדדים על הסכם בוררות בו מסרו את חילוקי הדעות ביניהם להכרעתושל בורר. בפסקו מיום 25.5.95 קבע הבורר כי המשך הפעילות המשותפת של הצדדים היאבלתי אפשרית ועלולה להביא את החברה להדרדרות שאין חזרה ממנה. לפיכך החליט כי"יהיה זה צודק ונכון להותיר בסופו של דבר את החברה בשליטתה של הקבוצה (המשיבים)תוך השבת הכספים ששילמו המשקיעים לקבוצה". המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי לבטל אתפסק הבורר והמשיב ביקש לאשרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הביטול ואישר את פסקהבורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הטענה העיקרית של המערער היא טענה של חריגת הבורר מסמכותו. הבורר הוסמךלהכריע "בדרך ובאופן בהם יפרדו הצדדים", וטענת המערער היא שבכך הוסמך הבורר רקלקבוע מי יקנה ממי את מניותיו, אך לא לבטל את הסכם הרכישה מעיקרו תוך השבתהסכום המקורי. זו הטענה המשפטית. הטענה העובדתית היא כי נגרם עוול כלכלי למערערבכך שהבורר קבע את סכום ההשבה על פי הסכום המקורי ששולם ולא על פי שוויו שלהמלון בעת ההשבה. לטענת המערער שופר מצבו של המלון לאין ערוך עקב השקעתהמשקיעים במלון וערכו עלה פי כמה וכמה. אכן, יש טעם בטענה זו. מה גם שאין מדוברבבטלות מעיקרה של הסכם הרכישה, אלא בהסכם שריר וקיים שחילוקי הדעות בין שניהקבוצות מכתיבים הפרדת כוחות. אולם טענת קיפוח כלכלי היא טענה מסוג "ערעורי"ואינה נכנסת לתוך עילות ביטול פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. המערער מפרשאת סעיף "הפרדת הכוחות" שבהסכם הבוררות כמקנה לבורר סמכות אחת ויחידה לקבוע מייקנה את מניותיו של האחר. זה בדיוק מה שהבורר החליט: שהמשיבים יקנו בחזרה אתמניות המערער. אלא שהמערער אינו שבע רצון מהמחיר שנקבע למניותיו אך בעובדה זובלבד אין משום חריגה מסמכות.
ג. טענת הפירוש המצמצם של סעיף "הפרדת הכוחות" שבהסכם הבוררות, עלתה בשלב דימוקדם של הבוררות כאשר נציגת המערער טענה בפני הבורר שסמכותו מוגבלת רק לקביעה"מי יקנה את מי", ועמדה על כך שהבורר יחליט כבר באותו זמן בטענה כדי שתוכללפנות לביהמ"ש אם החלטת הבורר לא תיראה לה. הבורר הגיב שהעניין אינו בסמכותביהמ"ש. הלכה פסוקה היא שבורר מוסמך לקבוע עובדות שמהן נובעת סמכותו והוא מוסמךגם להחליט בהן. קביעה זו אינה סופית. ההחלטה הסופית היא בידי ביהמ"ש. מתחילהסבר הבורר, בטעות ככל הנראה, שאין ביהמ"ש מוסמך לפסוק בשאלת היקף ותחום סמכותו,אבל סברה זו לא היה בה כדי לחסום את דרכו של המערער אל ביהמ"ש, לא בשעתה ולאלאחר מכן.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד שיינמןופיק למערער, עוה"ד אפרים קרנון וגב' אילנה אירופה למשיבים. 22.8.96).
ע.פ. 7732/95 - מדינת ישראל נגד פלוני
*זיכוי מעבירת עשיית מעשים מגונים לאחר שהשופט הציע לנאשם להודות באשמה(מחוזי י-ם - ת.פ. 80/95 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתוהחולקת של השופט גולדברג).
א. המשיב, שעבד כשרת בבית ספר, הואשם בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בקטיניםשלמדו בבית הספר. במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי הוגשו הודעותיהם של שנייםמהקטינים בפני חוקר נוער ושניים מהם העידו בביהמ"ש. בתום שמיעת סיכומי הצדדים
קבע ביהמ"ש מועד למתן הכרעת הדין ומשהתייצבו הצדדים הציע להם השופט להגיע להסדרטיעון שלפיו יורשע המשיב במעשה מגונה בקטין והתביעה תסכים שלא יוטל על המשיבמאסר בפועל. הצדדים לא הסכימו להצעה ומיד לאחר מכן ניתנה הכרעת דין, שהיתהכתובה ומודפסת מבעוד מועד. בהכרעת הדין זוכה המשיב מכל האישומים. ביהמ"ש צייןכי עדויות הקטינים, על פניהן, יש בהן כדי להוכיח לכאורה שהנאשם ביצע בהםובחבריהם את העבירות המיוחסות לו, אך בדיקת העדויות לעומקן ולפרטיהן, יש בה כדילעורר ספק סביר באמיתותן, וכן לעורר חשד של העללה על הנאשם. על הזיכוי מערערתהמדינה כשלטענתה אין הכרעת הדין יכולה לעמוד שכן השופט עצמו, בהצעתו לצדדיםלהגיע לידי הסדר טיעון, גילה את דעתו כי יש להרשיע את המשיב על פי חומר הראיותשהיה בפניו, שאם לא כן לא היה מציע להודות בתיק אם דינו היה לזיכוי. כן טוענתהמדינה כי גם לגופם של דברים טעה ביהמ"ש בזכותו את המשיב. הערעור נדחה ברובדעות השופטים מצא וקדמי נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט גולדברג (דעת מיעוט): אין מקום במסגרת הערעור להעריך מחדש את עדויותהקטינים ולהתערב בתקיפת הממצאים שבמהימנות. השאלה היא רק אם הצעת השופט לצדדיםשיגיעו להסדר טיעון ממוטטת את היסוד שעליו עומדת הכרעת הדין, היינו הספקבאמינות עדויותיהם של הקטינים. שהרי לא יעלה על הדעת כי השופט היה מציע הצעהשלפיה יורשע המשיב בהסדר טיעון במעשה מגונה בקטין, אילו האמין בחפותו. הצעתו שלהשופט מלמדת שלבו לא היה שלם עם מסקנתו שיש לזכות את המשיב מחמת הספק ולא היהשלם עם מה שכתב בהכרעת הדין שהיתה מוכנה בידו לגבי הערכת עדויות הקטינים. כיווןשכך לא הגיע השופט לגמירות דעת, ו"הכרעת הדין" לא הגיעה לכדי בשלות. לפיכך איןלקיים את הכרעת הדין ויש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש בפני שופטאחר.
ג. השופט מצא: אין לפסול את הכרעת הדין מחמת ההצעה שהציע השופט לצדדים לאחרשכתב כבר את הכרעת הדין. אמת, נוהגו של השופט לא היה נוהג ראוי ואפשר כי נהגכפי שנהג מאחר ו"לבו לא היה שלם עם מסקנתו כי יש לזכות את המשיב מחמת הספק" כפישסובר השופט גולדברג. אך בכך אין כדי להוביל למסקנה כי השופט לא הגיע לגמירותדעת והכרעת הדין לא הגיעה לידי בשלות. למעשה, המהלך החריג והבלתי מקובל שנקט בוהשופט, מעיד על הערכתו והתרשמותו כי המשיב, יותר משהוא "ספק אשם", הריהו "ספקזכאי" וגם ספק בחפותו של נאשם מחייב את זיכויו.
ד. השופט קדמי: הצעתו של השופט לבעלי הדין להגיע לכלל הסדר טיעון נעוצהבתחושתו כי המשיב ביצע את המעשים המגונים שיוחסו לו כאשר מאזן הראיות הותיר ספק"טכני" בהקשר זה. ההצעה שהציע השופט היתה שהמשיב יעשה חשבון נפש עם עצמו ובמידהשחשבון נפש זה היה מניב הסכמה להסדר טיעון היה בכך כדי לסלק את הספקות"המשפטיים" שהותירו הראיות אצל השופט. מצב עובדתי זה אינו מצדיק קבלת הערעור.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, קדמי. עו"ד גב' דפנה ביינוול למערערת, עו"ד ע.אבוש למשיב. 11.8.96).
רע"א 4217/96 - כל אל ערב בע"מ ואח' נגד אלסינארה בע"מ ואח'
*תשובה לשאלונים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעה בגין לשון הרע ובקשה לצו מניעה. על פיבקשת המבקשים חוייבו המשיבים להשיב לשאלון. לטענת המבקשים, חלק גדול של התשובותשל המשיבים הוא מתחמק ובלתי שלם וביקשו שביהמ"ש יחייב את המשיבים לענות בתצהירעל אותן שאלות שלא קיבלו מענה מספק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השאלות שעליהן מבקשיםהמבקשים תשובות הן רלבנטיות למחלוקת בין הצדדים. אעפ"כ לא חייב את המשיבים
להשיב עליהן והבהיר כי ע"י כך שסרבו להשיב על שאלות מסויימות מעמידים המשיביםעצמם במצב שבו לא יוכלו במהלך הדיון להביא ראיות באותן סוגיות שלגביהן נתנותשובות סתמיות. ביהמ"ש מוסיף כי אם זו בחירתם וזה הסיכון שהמשיבים נוטלים עלעצמם "אינני יכול לכפות עליהם לנהוג אחרת". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. משקבע ביהמ"ש שהשאלות הן רלבנטיות למחלוקת שבין הצדדים, ואם אין עילה אחרתשלא לחייב במתן תשובה להן, היה על ביהמ"ש לחייב את המשיבים לענות לשאלות. איןלצד לדיון הנדרש לענות על שאלון, הזכות שלא לענות על שאלות שבשאלון, כשהסנקציההיא אך זו שלא יוכל להוכיח בביהמ"ש את העניינים שלגביהם סרב להשיב. זכות כזואינה מוקנית על פי הדין. אם אין עילה למשיבים שלא לענות לשאלות שבשאלון, עלביהמ"ש לחייבם לעשות כן, ואם לא ישיבו תשובות מספקות על אף צו ביהמ"ש, עלולהדבר לגרור, כאמור בתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, את מחיקת כתב הטענות.לפיכך דין החלטת ביהמ"ש המחוזי להתבטל ועל ביהמ"ש לבדוק לגופן את השאלות ולקבועאם יש למשיבים נימוק אחר המצדיק אי מתן תשובות לשאלה זו או אחרת.
(בפני: השופט אור. עוה"ד יואב אלשיך ואילן רונן למבקשים, עו"ד זכי כמאללמשיבים. 20.8.96).
ע.א. 2073/96 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת 1948, היא בת למשפחה מרובת ילדים שאביה נפטר בהיותה בת 21.המערערת לא סיימה את המסלול החינוכי ונישאה בגיל 17. לאחר כשנה התגרשה ובמהלךהשנים חייתה עם שני גברים נוספים. נולדו לה מהם שני ילדים שהם בגירים היום.מערכת היחסים של המערערת עם ילדיה הבגירים קשה ומלווה בתקריות אלימות. המערערתהתגוררה משנת 1980 עם אביהם של ארבעת ילדיה הקטינים וביניהם הקטינה נשואהערעור. כל הקטינים הוצאו ממשמורת המערערת והועברו למשמורת רשויות הרווחה. הםסובלים מבעיות רגשיות בדרגות חומרה שונות. המערערת אינה עובדת, מוכרת כאשהחולנית ועצבנית המגיעה מהר לכדי צעקות, קללות והשתוללויות. אביה של הקטינההתמכר לאלכוהול, התדרדר לפשע וריצה מספר מאסרים בפועל. הקטינה, נשוא הערעור,ילידת דצמבר 1989, הועברה בפברואר 93 בצו חירום למעון חסוי. במהלך שהותה שלהקטינה במסגרת החסויה נבדקה מסוגלותה ההורית של המערערת ע"י פסיכולוגית ד"ראמירה דור והיא המליצה שלא להוציא את הקטינה מרשותה באשר אין לומר על המערערתשהיא חסרת מסוגלות הורית. בעקבות המלצה זו הוחזרה הקטינה לחזקתה של המערערת.המערערת לא שיתפה פעולה עם רשויות הרווחה וביקוריה של הקטינה בגן הילדים לא היוסדירים והתנהגות המערערת בגן היתה קשה ביותר. בעקבות התנהגות המערערת נבדקהמסוגלותה ההורית של האם ע"י הפסיכולוג ד"ר שבתאי נוי והוא קבע שאין לאם מסוגלותהורית. בסופו של דבר הוגשה בקשה להכרזת הקטינה כבת אימוץ וביהמ"ש הכריז עליהכבת אימוץ. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את טענת המערערת שביהמ"ש היה צריך להעדיף את חוות דעתה של ד"ראמירה דור. בחוות דעת נוספת של פסיכולוגית זו היא אומרת כי לא ניתן להבטיח,למרות הרצון הטוב והמסירות של המערערת לילדה, שחייה של הקטינה בחזקת האם יהיומסודרים, יציבים והרמוניים במידה הדרושה להתפתחות תקינה. ביהמ"ש העליון מינה אףהוא מומחה לבחינת המסוגלות ההורית של המערערת וזו קבעה שהמערערת חסרת מסוגלותהורית כלפי הקטינה ואין סיכוי שמצב זה ישתנה ולכן יש להכריז על הקטינה כבת
אימוץ. אשר לשאלה אם להעדיף אימוץ פתוח על פני אימוץ סגור הרי בכך יפסוק ביהמ"שכשידון במתן צו האימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש. החלטה - הנשיאברק. עו"ד גב' מרים קראוס למערערת, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 9.6.96).
ע.א. 90+2100/93/4004 - אב. לוי קורפ בע"מ ואח' נגד פולירול בע"מ ואח'
*הענקת סעד מניעתי על יסוד עיסקת היסוד לשם עיכוב מכתב אשראי בנקאי. *טענת היעדר יריבות(הערעורים נתקבלו).
א. המערערת היא חברה מסחרית ומנהל המערערת (להלן: לוי) נמנה עם בעלי השליטהבחברת SCREENS-ROLL הרשומה ופועלת בארה"ב. המשיבה היא חברה שעיסוקה ביצור מגינישמש למכוניות. ביום 9.11.89, בעקבות מו"מ שניהלו מנהלי המשיבה עם לוי, התחייבההמשיבה לספק לחברת SCREENS-ROLL בארה"ב מגיני שמש, בשלושה משלוחים שכל אחד מהםיכיל 35,000 יחידות. הותנה שלפני כל משלוח תפתח SCREENS-ROLL מכתב אשראי להבטחתסילוק התמורה. את מכתב האשראי ניתן לממש עם הצגת שטרי המטען כשהסחורה מועברתלאניה. לקראת ביצוע המשלוח הראשון ביקשה המערערת מבנק דיסקונט מכתב אשראידוקומנטרי על סך 51,000 דולר והבנק הוציא את מכתב האשראי המבוקש. את תמורתהמשלוח סילקה המערערת למשיבה בתשלום ישיר, ועל פי בקשתה הוסב מכתב האשראי אלהמשלוח השני. שיגור המשלוח התעכב ותקפו של מכתב האשראי הוארך לפי בקשת המערערתמספר פעמים. לבסוף הוסכם כי המשלוח השני ישוגר ביום 8.7.90 ומכתב האשראי הוארךעד ליום 15.7.90. ביום 5.7.90 העבירה המשיבה לנמל חיפה מכולה טעונה שנועדהלמשלוח.
ב. ביום 6.7.90 הגישה המערערת לביהמ"ש תובענה למתן צו עשה המורה למשיביםלאפשר למערערת לבדוק את הסחורה ולאשר את המשלוח בטרם תצא המכולה בדרכה לארה"ב.ביום הגשת התביעה (6.7.90) ביקשה המערערת וקיבלה במעמד צד אחד צו ארעי בו נאסרעל המשיבה לשלוח את הסחורה בטרם תינתן למערערת הזדמנות לבדוק אותה. כעבורכשבועיים הגישה המערערת לביהמ"ש בקשה להפסקת התובענה, מן הטעם כי משנמסר למשיבההצו הארעי שניתן בהיעדרה, הוציאה המשיבה את המכולה מן הנמל, ומשהוחזרה המכולהשוב לא נותר מה לבדוק.
ג. ביהמ"ש קבע כי התובענה תופסק תוך כדי תשלום הוצאות למשיבים, והוסיףשהמשיבה תהיה זכאית לפיצוי בגין נזקיה אם תוכיח כי הצו הארעי הסב לה נזקים.לדעת השופט נתברר בדיעבד שהמערערת לא היתה זכאית למתן הצו הארעי, שמנע למעשה אתמימוש מכתב האשראי הבנקאי, בעוד שאין ליתן צו המונע מימושו של מכתב אשראי אלאאם מוכחת מירמה ברורה מצד המוכר והמערערת לא טענה בתביעתה טענת מירמה מפורשת,אם כי, לדעתו, המשלוח השני שהיה צריך להכיל 35,000 מגיני שמש לא הכיל אלא20,000. המשיבה הוכיחה לאחר מכן את הנזקים שנגרמו לה עקב הצו וביהמ"ש קבע אתסכום הנזקים בשיעור של כ-13,000 ש"ח. ערעורי המערערים נתקבלו.
ד. קביעת השופט שמלכתחילה לא היה מקום למתן הצו, התבססה על ההנחה שמתן הצופגע בעצמאותה של עיסקת האשראי הדקומנטרית. ברם, הצו הארעי נתבקש וניתן על יסודקביעה פשוטה שעילתה הפרת תנאי בחוזה. עקרון העצמאות הניצב ביסודו של מכתב אשראידוקומנטרי בלתי הדיר, מטעים את עצמאותה של עיסקת האשראי ואת אי תלותה בקורותיהשל עיסקת היסוד. משמעותו היא, כי חובת הבנק לשלם למוטב את התמורה הנקובה במכתבהאשראי אינה מושפעת מכל טענה שהקונה (מבקש מכתב אשראי) עשוי להעלות, בדבר איהתאמת הסחורה למוסכם בעיסקת היסוד שבינו לבין המוטב.
ה. עם זאת, קיימת אפשרות להעניק סעד מניעתי לקונה להבטחת זכותו לפי עיסקתהיסוד, כאשר סעד זה אינו גורר מצב שבו הבנק יחשב כמי שהפר את חיובו כלפי המוכר.
טול מוכר שזכותו להיפרע על פי מכתב האשראי מותנית כמקובל, בהצגת מסמכים המעידיםעל משלוח הסחורה. כל עוד לא שלח המוכר את הסחורה למדינת היעד, וזו עודנה מצויהבשליטתו, אין בעיקרון העצמאות כדי לחסום את האפשרות להעניק מתן סעד מניעתילקונה, נגד המוכר ולא נגד הבנק. חיובו של הבנק לכבד את מכתב האשראי משתכלל אמנםמעת שמכתב האשראי נמסר לידי המוטב, אך, בענייננו, במועד בו הוצא הצו הארעי,לבקשת המערערת, הסחורה המיועדת ליצוא עדיין לא הוטענה על האניה והשליטה המלאהבה נמצאה עדיין בידי המשיבה. כך שזכותה של המשיבה להיפרע על פי מכתב האשראי טרםקמה. בנסיבות אלה רשאית היתה המערערת להישמע בתביעה הנסמכת על עיסקת היסודובבקשה למתן סעד מניעתי נגד המשיבה.
ו. המשיבים העלו גם טענה של היעדר יריבות בינם לבין המערערת שכן לטענתםהמשיבה התקשרה בהסכם עם חברת SCREENS-ROLL ולא עם המערערת. דין הטענה להדחות.כל הגורמים הנוגעים בדבר לא הבחינו בין הגורמים השונים שפעלו במקביל אך בתאוםמלא ביניהם כבעלי דבריה של המשיבה. ההתכתבות עם המשיבה נוהלה לרוב ע"י לוי עלגבי נייר מכתבים של SCREENS-ROLL. בפניות האישיות אל מנהלי המשיבה טיפל לוי ומישבפועל מילא כלפי המשיבה את חלקה של SCREENS-ROLL בביצוע ההסכם היתה המערערתשביקשה וקיבלה מהבנק את מכתבי האשראי לטובת המשיבה והיא גם ששילמה למשיבהישירות את תמורת המשלוח הראשון. הקניית השליחות למערערת לא נזקקה להרשאה בכתבמאת SCREENS-ROLL והיה די בהתנהגות כדי להעמיד את השליחות על כנה.
ז. טענה אחרת בפי המשיבים כי, מכל מקום, להגיש את התובענה בשם SCREENS-ROLLנזקקה המערערת ל"הרשאה מפורשת". גם בטענה זו אין ממש. מטרת ההוראה בדבר ההרשאההיא להגן על השולח. על כן רק הוא רשאי לטעון להיעדרה של הרשאה מפורשת. הצדהשלישי אינו רשאי להסתמך על כך ומבחינתו די בקיומה של הרשאה משתמעת או משלימה.כל הנסיבות מעידות כי המערערת הורשתה להגיש את התובענה.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט מצא. עו"ד י.טלמון למערערים, עו"ד ד. מ. ששון למשיבים. 18.8.96).
ע.פ. 1121+1528/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של תקיפת קטין. *הרשעה בעבירה של אינוס קטינה על יסוד עדות הקטינה בפני חוקר נוער(מחוזי ת"א - ת.פ. 342/94 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות וערעורהמדינה על קולת העונש נתקבל ברוב דעות).
א. המערער הועמד לדין בעבירות של תקיפת קטין, התעללות בקטין ואינוס. מעשיהאלימות יוחסו למערער בגין תקיפות ומכות כלפי ילדיו, והמעשה המיני יוחס למערערכלפי בתו הקטינה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר לומאסר בפועל של 24 חודשים. ערעורו של המערער נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעותוערעור המדינה על קולת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. את ההרשעה ביסס השופט על עדויות שתי בנותיו הבוגרות של המערער שהעידו בפניביהמ"ש, נחקרו ועמדו על גירסתן בכל הנוגע למעשי האלימות וההתעמרות של אביהןכלפיהן וכלפי הילדים הקטנים. את ההרשעה בגין המעשים המיניים ביסס השופט עלעדותה של הקטינה בפני חוקר הנוער ועל עדות חוקר הנוער שנתן בה אמון. כן היובפניו עדויות שתי עדות ששמעו על המעשה מפי הקטינה שנפגעה. המערער טען כי אמן שלהקטינות הסיתה את הילדים להעיד את אשר העידו. באשר לעדות הקטינה לעניין נושאהאינוס טען גם כי עדות הקטינה בפני חוקר הנוער לא היה לה סיוע כדרישת סעיף 11לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). אין ממש בטענה כי הסיפורים הקשים מפיילדי המערער הם עלילה פרי יוזמתה של האם. זאת בהתחשב בנסיבות שבהן גילו הילדיםאת פרשת המכות והתעללות האב בהם.
ג. השופטת בייניש (דעת הרוב): לעדות הקטינה בפני חוקר הנוער צריך סיוע והשופטלא נתן דעתו לצורך בסיוע והתעלם ממנו בפסק דינו. ברם, משמצוי בפני ביהמ"ששלערעור החומר בשלמותו, אין הוא פטור כערכאת הערעור מלהתייחס לראיות שבתיק.דברי הילדה כפי שתועדו נראים על פניהם מעוררים אמון וניכרים בהם סימני אמת.עדותו של חוקר הנוער היא ראייה קבילה שראוי להביאה בחשבון והיא משמשת כלי עזרחשוב לקביעת התרשמותו של ביהמ"ש. המשקל ההוכחתי של ראיית הסיוע עשוי להשתנותבהתאם לטיבה ולמשקלה של הראייה המרכזית הטעונה סיוע. בענייננו, עדותה של הקטינהנראית על פניה ומתוכה אמינה. סיפורה של הקטינה עלה לראשונה באקראי, לאחר שלאגרה כבר בבית אביה, וסופר לראשונה לאחותה ובעת שסיפרה לה את סיפורה פרצה הקטנהבבכי. קרובת משפחה שדובבה את הילדה העידה במשפט וסיפרה כי כשסיפרה לה הילדה אתהסיפור היתה מאוד מפוחדת והיסטרית ובכתה. התנהגותו של קרבן עבירת מין ומצבוהנפשי יכולים לשמש ראייה אובייקטיבית שיש בה כדי לסייע לגירסתו. אכן, בדרך כללמדובר במצב נפשי המתגלה סמוך לאחר ביצוע העבירה, אולם, כאשר קיים הסבר סבירואמין להתמהמהות בגילוי החיצוני של הזעזוע הנפשי, יש גם בגילוי חיצוני שבא לידיביטוי שלא בסמוך לאירוע הפלילי כדי להוות סיוע.
ד. אשר לעונש - המערער הנהיג משטר עריצות כלפי ילדיו, הפליא בהם את מכותיווהתעלל בהם נפשית בהטיחו בהם עלבונות מבזים ובהציבו בפניהם דרישות שונותבהתנהגותם בחיי היום יום בביתם. הטענה כי ההתנהגות באה כתגובה "חינוכית"להתנהגות הילדים אין בה כדי להצדיק את המעשים החמורים. גם הגורסים כי חינוךילדים מחייב הטלת משמעת או מסגרת נוקשה יותר, אינם רשאים לתת לכך ביטוי במעשיאלימות והתעללות. העבירה החמורה של האונס שביצע המערער בבת הקטינה, כשלעצמה, דיבה כדי להצדיק תקופת מאסר ממושכת במידה ניכרת מזו שהוטלה על המערער. בכלהנסיבות, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש,יועמד ענשו של המערער על 5 שנות מאסר.
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): יש לזכות את המערער מהעבירה של אינוס הואילוהעדות בפני חוקר הנוער לא נתמכה בסיוע המהותי הנדרש. עדות ילד בדבר עבירה נגדהמוסר שלא נשמעה בביהמ"ש ולא עמדה במבחן החקירה הנגדית הינה "עדות חסרה" וניתןלבסס עליה הרשעה רק אם "תושלם" ע"י ראיית סיוע מהותית. הפגיעה ביכולת ביהמ"שלהתרשם באופן ישיר מן העד הקטין ושאלת זכותו של הנאשם לחקור את העד חקירהנגדית, אוזנו באמצעות דרישת סיוע לעדות ילד שנגבתה בידי חוקר נוער. סיוע טכניאיננו מספיק. בענייננו לא נמצא בחומר הראיות סיוע מהותי וספק גם אם מצוי בוסיוע טכני. מצבה הנפשי של המתלוננת בעבירת מין הוכר כראייה עצמאית, אך ישלהוכיח במידת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי את הקשר בין המצב הנפשי לעבירההנטענת. בענייננו, המצב הנפשי של הקטינה בעת שסיפרה על האירוע, אינו קשור בהכרחלעבירת האונס שיוחסה למערער. אפשר שקשור לפחדה של הילדה מן המערער.
ו. אפילו נניח שהעדות בדבר הבכי של הקטינה מהווה סיוע, אין הוא מספיק במקרהשלפנינו. מחקרים הראו כי בדרך כלל גילוי עריות במשפחה אינו בא לביטוי במעשהבודד אלא מדובר בדפוס התנהגות נמשך המתפתח בהדרגה, ובמשפחות שבהן מספר בנותמוכרת תופעה של העברת הפעילות המינית של האב מבת לבת. בענייננו מדובר במעשהבודד באחת מ-3 בנות. הילדה, בתקופה שבה, לפי הנטען, בוצעה העבירה, לא סיפרה דברלאחיותיה. אף אחת מבני הבית לא הבחינה במצוקה נפשית של הילדה לאחר האירועהנטען. מטעמים אלה יש לקבוע כי עבירת האינוס לא הוכחה מעבר לספק סביר ויש לזכותאת המערער מעבירה זאת. לפיכך יש להשאיר את העונש על כנו. אך אילו אכן הושארה על
כנה עבירת האינוס, כי אז היה מקום להעלות את העונש ל-5 שנות מאסר כפי שהציעההשופטת בייניש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד ח. דויטש למערער,עו"ד ר. קרייטנר למשיבה. 7.8.96).
בש"פ 5264/96 - פנחס אוחנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין) כאשר ה"ראייה לכאורה" הינה אמירה של הנאשם שהוכתבה ע"י "מדובב" למפעילו(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בייבוא 40 ק"ג קוקאין שהוסתרו במכולה שהובאה ארצה עם חפציו שלאחיו של העורר. השאלה העומדת לדיון היא אם קיימות ראיות לכאורה נגד העורר.קיימת, בין היתר, ראייה מפי מדובב שהוכנס לתא המעצר של אחיו של העורר שהוא בעלהמכולה. מתמליל אחת השיחות שהוקלטו נראה לכאורה כאילו האח סיפר למדובב כי העוררמעורב ב"חלק" מן הפרשה. בתמליל שני נותרה שאלתו של המדובב "מי קנה את הסם" ללארישום תשובה וטענת התביעה היא כי בתגובה לשאלה זו לחש האח באזנו של המדובב אתשמו של העורר אך התשובה לא נקלטה על גבי סרט ההקלטה. טענה זו מבוססת על דבריהמדובב בהודעה שנרשמה מפיו ע"י מפעילו, סמוך לאחר השיחה עם האח. לדעת התביעהניתן להתייחס בנסיבות העניין לרישום שנעשה ע"י המפעיל - מפיו של המדובב - כאילוהיה זה רישום שנעשה בידי המדובב עצמו. הערר נתקבל.
ב. שאלת המפתח הינה שאלת קבילותה של ההודעה שנרשמה מפי המדובב ע"י מפעילוכ"אימרת חוץ" של האח, כמשמעותה בסעיף 10א' לפקודת הראיות. שהרי אין בכח הגורמיםהראייתיים האחרים כדי להקים "ראיה לכאורה" לחובת העורר, בעוד קבילותה שלה"אימרה" מקנה לגורמים האחרים משמעות מפלילה ויחד עמה מקימים בסיס ל"ראיהלכאורה". שאלה כגון דא נבחנה בע.פ. 4004/93 (פרשת יעקובוביץ - סביר מז 131).באותו מקרה נחלקו הדעות כאשר דעת המיעוט (השופט קדמי בפניו מתברר ערר זה) סברכי אין מקום להבחנה בין הכתבת הדברים למכשיר הקלטה לבין הכתבתם למזכירה אולמפעיל. לפי דעה זו דרישת הכתב באה להבטיח את דיוק "האמירה" שקלט השומע, ותכליתזו מושגת הן כאשר השומע רושם אותה במו ידיו והן כאשר היא נרשמת מפיו סמוך למועדהאמירה. כשאין מקום לחשש שמא אין היא מבטאת את הדברים שהוכתבו ע"י השומע איןסיבה לדחותה.
ג. דא עקא, שעמדה זו לא נתקבלה על דעת שני חברי ההרכב האחרים וכל עוד הסוגיהלא הוכרעה לגופה בביהמ"ש העליון, לא יהיה זה נכון לחרוץ על פיה את גורל הבקשהלשלילת חרותו של נאשם. במיוחד כך הם פני הדברים, כאשר אין מדובר ב"חובת מעצר"וניתן לקדם את פני הסיכונים שבגינם מתבקש המעצר באמצעים אחרים.
ד. לנוכח האמור יש להתייחס אל עניינו של העורר, כאילו אין בחומר החקירה "ראיהלכאורה" לאחריותו לייבוא הקוקאין נושא האישום, לעניינה של סמכות המעצר לפי סעיף21א(א)(1) ו-21א(א)(2) לחסד"פ - להבדיל מזו הקבועה בסעיף 21א(א)(3). מאידך, איןכל טעם, על שום מה לא תראה הודעת המדובב כקבילה, על פי דעת היחיד כמפורט לעיל,ולא תשמש בסיס לקיומה של "ראיה לכאורה" לחובת העורר לכל עניין אחר, לרבותלעניינה של סמכות המעצר הקבועה בסעיף 21א(א)(3) לחסד"פ. במצב דברים זה, בהתחשבבנסיבות המקרה, ניתן לעשות שימוש בסמכות החיוב במתן ערובה, הקבועה בסעיף 33(ב)לחסד"פ כדי להבטיח את התייצבות העורר לדיון במשפטו. לפיכך ישוחרר העוררבערבות.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד דרור מקרין לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה.21.8.96).
בש"פ 5757/96 - אסי חיה נגד מדינת ישראל
*פסילת רשיון נהיגה עד לסיום ההליכים בתאונה קטלנית(ערר על פסילת רשיון נהיגה - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, כאשר נהג במשאית ופנהשמאלה בצומת מבלי לציית לתמרור. במהלך הפניה התנגשה המשאית במכונית פרטית,ושניים מנוסעי הפרטית נהרגו. בימ"ש השלום ולאחריו ביהמ"ש המחוזי החליטו עלפסילת רשיון הנהיגה של העורר עד לסיום ההליכים במשפטו. הערר נדחה.
ב. הסניגורית טוענת כי העורר אינו נושא באחריות לאירוע התאונה הקטלנית משוםשנהגה של הפרטית הגיע לצומת במהירות רבה, כשהוא נוסע ללא אורות וכשבדיקת דמומלמדת שהיה נתון להשפעה של סמים נרקוטיים. ברם, על פי עדות הבוחן, שדה הראייהותנאי הראות ששררו במקום בשעת התאונה איפשרו לעורר להבחין בפרטית בעוד מועד. עלכן אין השלכה לעניין זה למהירות נסיעתו, להיעדר אורות ולהיותו של נהג הפרטית"שיכור".
ג. על פי ההלכה הפסוקה אין די בחומרת הרשלנות המיוחסת לעורר, כשלעצמה, כדילהצדיק את שלילת רשיון הנהיגה שלו, וצריך להצביע על כך שהמשך נהיגתו בשלב זהמקימה סיכון ממשי למשתמשים בדרך. עם זאת - אין ספק שאופיה, טיבה ומידתה שלהרשלנות העומדת בבסיס האישום, משמשים גורם נכבד בין שיקולי ביהמ"ש בדבר הסיכוןהטמון בהמשך נהיגתו של הנאשם בשלב הזה של ההליכים. אין למצוא פגם בהחלטותהערכאות הקודמות. בחומר החקירה קיימת תשתית ראייתית לכאורית נאותה ו"המסוכנות"של המשך נהיגת העורר, בשלב זה, מתחייבת מן הנסיבות.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' שלגי לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה.25.8.96).
בש"פ 5659/96 - דוד דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מכירת סמים ב"מסיבת אסיד")(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב-3 אישומים של סחר בסמים בכך שמכר לשוטר סמוי בערב של "מסיבתאסיד" ביער הקדושים שליד ירושלים בשתי הזדמנויות כדור אקסטזי אחד בכל הזדמנות,וחצי כדור אקסטזי בהזדמנות שלישית לחבר שהיה עמו. בימ"ש השלום הורה לשחרר אתהעורר בערבות וביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי העורר יהיה נתוןבמעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. מקום שהעבירה נושא האישום, שנמצאו לה ראיות לכאורה, באה בגדר העבירותשסעיף 21א(א)(2) לחסד"פ חל עליהם, קמה לחובתו של הנאשם חזקה כי קיים סיכון מןהסיכונים הקבועים בסעיף 21א(א)(1) לחסד"פ, ונטל סתירתה של חזקה זו מוטל עלהנאשם. "מידותיו" של הנטל כאמור, נגזרות מטיבה ואופיה של העבירה ומן הנסיבותהמיוחדות לה, ולא ניתן על כן לקבוע בהקשר זה אלא הנחיות בעלות אופי כללי.עבירות של סחר והפצה של סמים מסוכנים מקימות, מטבע ברייתן, סיכון ממשי ומוחשיביותר לשלום הציבור ובטחונו ולא בנקל ישתכנע ביהמ"ש כי ניתן לקדם פניו של סיכוןכזה בחלופת מעצר.
ג. לנוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הכלל הוא שיש להעדיף שחרורבערובה בתנאים מגבילים על פני מעצר, אלא אם כן משתכנע ביהמ"ש כי לא ניתן להשיגאת תכלית המעצר אלא בדרך של מעצר. במצב דברים זה, הואיל והתביעה היא המופקדת עלקידום פניו של סיכון מן הסיכונים שבסעיף 21א(א)(1) לחסד"פ, מחובתה של התביעהלהבטיח כי ביהמ"ש ישוכנע שאין לנקוט בחלופת מעצר בנסיבות העניין הנדון. במקרהדנא אין מדובר באירועים מזדמנים של "תיווך" וסיוע לחבר, כטענת הסניגור, אלאבסחר אמיתי בסמים. העובדה שהעורר "נעלם" לאחר כל "מכירה" וכאשר נערך חיפוש
בכליו לא נמצאו ברשותו כדורי סם ואף לא שטרי הכסף המזומנים שקיבל בתמורהלמכירה, מלמדת, כי אכן בשיטת סחר מתוחכמת מדובר. לפיכך, על אף שפורמלית מדובררק במכירת כדורי אקסטזי בודדים, אין מנוס מהחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים,ולו רק בשל הסיכון הממשי ששחרורו יביאנו חזרה אל מעגל מפיצי הסם.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד יאיר גולן לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה.21.8.96).
ע.א. 1986+2527/92 - מדינת ישראל ותופיק עמאשה נגד פואד אסעד קנג' ואח'
*רישום מקרקעין בהליכי הסדר מקרקעין. *השוואת חתימות ע"י השופט והחלטתו בניגוד לדעת מומחה(שני ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בתיקי מקרקעין - הערעורים נתקבלו).
א. ביהמ"ש המחוזי בנצרת הורה על תיקון לוח הזכויות במקרקעין באופן ששטח של1,200 דונם בחלקות מסויימות של רמת הגולן ירשם על שם המשיבים. במסגרת הליכיהסדר המקרקעין הוגשו לביהמ"ש שתי בקשות לתיקון לוח הזכויות לגבי שטחים שבחלקותהאמורות. בקשה אחת הוגשה ע"י עמאשה הטוענים לזכויות ב-400 דונם ובקשה שניההוגשה ע"י קנג' הטוענים לזכויות ב-1,200 דונם ובכלל זה שטח של 400 דונם אשר לוטוענים עמאשה. תביעת עמאשה נסמכת על מוצג ת/2 שהוא מסמך נוטריוני מאוגוסט 58שבו מצויין שאיש בשם עזאת מכר לעמאשה המנוח שטח של 400 דונם. קנג' טענו בתביעתםעמאשה המנוח רכש את השטח של 400 הדונמים בשם קנג' ועבור קנג'. טענתם מבוססת עלהמוצג ת/1 הכולל שתי תרשומות שנעשו על גבו של המוצג ת/2. תרשומת אחת מאוקטובר59 מופיעה בחלקו העליון של ת/1 והיא נחזית להיות חתומה ע"י עמאשה המנוח ולפיההסב המנוח את זכויותיו על פי המוצג ת/2 לקנג' המנוח והנכס עבר לקנג'. תרשומתהשניה שעל ת/1 מצוייה בחלקו התחתון והיא נעשתה בספטמבר 66 יש בה אישור של עזאת(הוא המוכר לעמאשה המנוח על פי ת/2) שלפיו הוא מוכר 1,200 דונם לקנג' כאשר שטחזה מורכב מ-3 שטחים: 400 דונם שהועברו במשכון, 400 דונם במכר ו-400 דונם שעזאתמכר לקנג' "באמצעות עמאשה".
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת עמאשה וקיבל את תביעת קנג' במלואה והורה עלתיקון לוח הזכויות באופן שכל השטח בן 1,200 הדונמים יירשם ע"ש קנג'. ביחס לחלקהעליון של ת/1 שבו חתום עמאשה על הצהרה כי יפוי הכח הוסב לקנג' טענו עמאשה כיחתימת עמאשה המנוח מזוייפת ואף הביאו לעדות גרפולוג שהבהיר על יסוד השוואתחתימה זו עם חתימות אחרות כי החתימה מזוייפת. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את חוותדעת המומחה ובדק בעצמו והישווה את החתימות וקבע כי אין לומר שהחתימה היאמזוייפת. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש תוך שימוש בסמכותו מכח תקנה 29 לתקנות הסדרזכויות במקרקעין. אשר לתביעת קנג' קבע ביהמ"ש על יסוד התרשומת שבחלק התחתון שלת/1, שעזאת מכר לקנג' המנוח את כל השטח של 1,200 דונם. המדינה ערערה על רישוםחלק כלשהו על שם קנג' ועמאשה ערער על החלק מפסה"ד שקבע שאין לרשום בשמם 400דונם. הערעור של עמאשה נתקבל ושל המדינה נתקבל בחלקו.
ג. לעניין ערעורם של עמאשה - באשר לתרשומת בחלק העליון של ת/1 סבר ביהמ"ש כיניתן לסמוך עליו ודחה את טענת עמאשה בדבר זיוף החתימה של המנוח. ביהמ"ש קבעעפ"י בדיקתו שהחתימה היא חתימתו של עמאשה המנוח ודחה את עדותו של המומחה. קביעהזו של ביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לעמוד. על פי תקנה 29 הנ"ל "היו חתימה עלתעודה, או כתב היד... טעונים הוכחה, יבדוק וישווה ביהמ"ש בעצמו את החתימה... אוימנה מומחה...". לביהמ"ש שיקול דעת להשוות בעצמו את החתימה או למנות מומחה ובכךהולכת תקנה 29 יד ביד עם הדין הכללי. ביהמ"ש אינו חייב להיזקק לשירותיו שלגרפולוג כדי לקבוע ממצא בדבר אמיתות חתימה והוא רשאי להשוות את כתב היד אוהחתימה שבמחלוקת. אך לכח זה של ביהמ"ש מגבלות.
ד. אין לביהמ"ש הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימהפלונית ובמצבים בהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמיתות חתימה, רצוי להיעזר בחוותדעת של גרפולוג. גם לאחר מתן עדות כזאת רשאי ביהמ"ש לקבל את העדות של המומחה אולדחותה וסמכות ההכרעה לעולם נשארת בידיו. אך השימוש הסביר בסמכות זו ובסמכותהנתונה בתקנה 29, מחייב לעיתים הסתייעות בחוות דעת של מומחים. כזה גם המקרהשבפנינו. עיון במסמכים שהובאו חושף שוני גלוי בין חתימותיו הרגילות של עמאשההמנוח לבין החתימה שלו על חלקו העליון של ת/1. בעניין השוואת החתימות מצבה שלערכאת הערעור אינו שונה מזה של הערכאה הראשונה. השוואת החתימות אין בה כדילשכנע שמדובר באותו חותם ואין לקבוע על סמך התרשמות גרידא כי מדובר באותןחתימות. בנסיבות אלה, אין לומר שקנג' עמדו בנטל שרבץ עליהם לעניין זה ובהיעדרראייה משכנעת בדבר זהות החותם על חלקו העליון של ת/1 לא ניתן לסמוך על מסמך זהכראייה. זאת ועוד, ב"כ של קנג' הצהיר שתובא חוות דעת נגדית מטעמו אך הוא לא עשהכן. משלא הובאה ראייה כזו קמה ההנחה כי אין בידם ראייה העשוייה לסייע בידם.
ה. משנפל חלקו העליון של ת/1 הבסיס היחידי לזכותו של קנג' בנכס הוא עתה חלקוהתחתון של ת/1 שלפיו מתיימר עזאת להעביר 1,200 דונם לקנג' ובכללם השטח של 400הדונם שמכר לעמאשה. בתרשומת שעליה חתום עזאת אין די. עמאשה המנוח אינו צדלתרשומת ולא הוחוור מה היו נסיבות עריכתה של תרשומת זו. המסקנה היא שמן המסמכיםעולה כי עמאשה המנוח רכש שטח של 400 דונמים ולא הובאו מסמכים קבילים המלמדים כיהשטח הועבר לקנג'. אין גם לקבל טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י קנג'. הם לא הוכיחועיבוד בתקופה הנדרשת לצורך טענת ההתיישנות.
ו. אשר לערעור המדינה על ההחלטה להורות על רישום השטח בשם קנג' - בעניין זהיש לקבל את הערעור בחלקו ביחס ל-400 הדונם שלפי התרשומת על ת/1 הועברו במשכוןלקנג'. קנג' עמדו בנטל להוכיח העברה באמצעות המסמך ת/2. אולם צודקת המדינה כיביחס לחלק של 400 דונם נאמר כי נקשרה לגביהם עיסקת משכון להבדיל מעיסקת מכר. עלכן, הבעלות של השטח לא עברה מעולם לקנג' והואיל ועזאת הוכרז נפקד מוקנה שטח זהלאפוטרופוס. קנג' טוענים כי לא הוכח שההלוואה שהובטחה במשכון נפרעה ואולם קנג'הם הטוענים לבעלות בנכס ונטל השכנוע לעניין זה רובץ עליהם. למעט קיומו של משכוןלא הוכיחו דבר. המסקנה היא כי חלקו התחתון של ת/1 יכול לבסס את זכותם של קנג'לגבי 400 דונם שאינם שייכים לעמאשה ולא ניתנו כמשכון.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד משה גולןלמדינה, עו"ד מ. מולדבסקי לעמאשה, עו"ד זכי כמאל לקנג'. 25.8.96).
בש"פ 5575/96 - נג'יב חורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה ביריות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, שוטר במשמר הגבול, הגיע,לפי גירסת התביעה, במכונית של שותפו לאישום, למרכז הכפר עיבלין בשעות הערבכשהוא מצוייד בנשק על מנת לפגוע במתלונן, על רקע סכסוך אישי שהיה קיים ביניהם.כאשר הבחין במתלונן ירה לעברו מספר רב של יריות ורדף אחריו תוך שהוא פוצע עובריאורח ומאיים על הנוכחים לבל ימסרו עדות בחקירה. העורר העלה גירסה שלמעשה עברלתומו בדרך ומשנקלע לפקק תנועה הבחין בו המתלונן ואיים עליו בסכין ואז ירה מתוךהגנה עצמית. כן טען כי קיימת אפליה לגביו שכן מי שהיה שותפו לאישום שוחררבערובה. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
האלימות שגילה העורר בהתנהגותו בין שתתקבל גירסת התביעה ובין שתתקבל גירסתו,כאשר אין שמץ של סיכוי כי תתקבל טענה של "הגנה עצמית", לא זו בלבד שיש בה כדילהקים עילת מעצר, אלא שהיא משמיטה את הבסיס מתחת לאפשרות לנקוט ב"חלופת מעצר"
כפי שביקש העורר, היינו מעצר במחנה משמר הגבול כשמפקדיו יפקחו עליו. שחרורו שלהעורר בערובה כרוך בהקמת סיכון ממשי לשלום הציבור בכפר עיבלין בו מתגוררות שתיהמשפחות היריבות.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד זאיד פלאח לעורר, עו"ד עמית מררי למשיבה.
21.8.96).
רע"א 4600/96 - הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נגד מפעל הפיס
*גילוי מסמכים ותשובה לשאלונים (הערר נדחה).
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעת נזיקין נגד המבקשים בעילה שללשון הרע. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים למתן צווים שונים לגילוי מסמכיםספציפיים, תשובות לשאלון ופירוט המלים המהוות לשון הרע והערר נדחה. לביהמ"שהמחוזי מסור שיקול דעת להחליט בבקשות כאמור, ונטייתו של ביהמ"ש העליון היא שלאלהתערב בהחלטות ביניים כגון אלה. לפיכך, ולאחר שהוברר כי בנסיבות המקרה לאייגרע מיכולתם של המבקשים להתגונן בפני התביעה, אם לא תשונה החלטתו של ביהמ"שהמחוזי, די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, טל. עו"ד ת. גילק למבקשים, עו"ד א. קלגסבלדלמשיב. 27.8.96).
ע.פ. 3175/95 - עקיבא פרדקין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות וכן בזיוף מסמך,הפרת אמונים בתאגיד וגניבה ע"י עובד וכן הורשע בכתב אישום אחר המתייחס להשמדתראיה, הוצאת מסמך ממשמורת הפרקליטות ועבירות של בידוי ראיה ושבועת שקר. בגיןהעבירות הקשורות בעבירות המרמה נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיובגין קבוצת העבירות האחרות נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאיכאשר העונשים מצטברים. כן הוטל עליו קנס של 150,000 ש"ח. הערעור נדחה פרטלעניין הקנס.
אשר להכרעת הדין - מתוך העובדות בהן הודה המערער מתבקשת ההרשעה גם באישומיםשעליהם הוא מערער. אשר לעונש המאסר - המערער הפר את האמון שנתנו בו ובמשך תקופהארוכה למדי נטל לעצמו כספי מעבידו בסכומים של כ-3 מליון ש"ח. בקבוצת האישומיםהאחרת הפר את האמון שנתנה בו הפרקליטות, תוך שנטל לעצמו מוצגים אשר ניתן לולעיין בהם מטעם הפרקליטות, וביקש לעשות בהם שימוש לצרכי המשפט שלו. עונש המאסרשהוטל עליו אינו מצדיק התערבות. אשר לקנס - בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה יש לבטלאת הקנס.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב'תרצה שחק קינן למערער, עו"ד גב' נאוה שילר למשיבה. 18.8.96).
בג"צ 5780/96 - נועם פדרמן נגד אלוף פיקוד המרכז
*בקשת אסיר ברשיון לצאת מאיזור לאיזור בניגוד לתנאי השחרור (העתירה נדחתה).
העותר שוחרר ע"י ועדת השחרורים כאשר אחד מתנאי השחרור הואכי במשך תקופת הרשיון ישהה העותר בחברון או בקרית ארבע ויוכל לצאת מהאיזור רקברשיון של אלוף פיקוד המרכז. העותר ביקש לצאת לירושלים כדי לחגוג את יוםנישואיו ואת יום הולדת אשתו ואלוף הפיקוד סירב לבקשה. העתירה נדחתה. כל עודהעותר הוא אסיר ברשיון, עליו לקיים את תנאי השחרור. אלה מאפשרים "שסתום" למקריםמיוחדים והמקרה שלפנינו אינו מקרה מיוחד כזה. טוען העותר כי התנאי המונע ממנולצאת מחברון או קרית ארבע אינו סביר, אך טענה זו מכוונת נגד החלטת ועדת
השחרורים אותה אין העותר תוקף, וכל עוד החלטת הוועדה בעינה עומדת אין לעורר אתהטענה כי התנאים הקבועים בה אינם סבירים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו,עו"ד שי ניצן למשיב. 25.8.96).
ע.פ. 3849/96 - מדינת ישראל נגד ענאן לואבנה
*קולת העונש (פציעה בדקירות סכין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירותוגרימת חבלה בכוונה מחמירה לאחר שהודה כי יחד עם שניים אחרים התנפל על המתלונןודקר אותו בסכין מטבח והמשיך לדקור בו גם לאחר שהמתלונן נחלץ מהשלשה. ביהמ"שגזר למשיב מאסר בפועל של שנה ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונשנתקבל. למשיב עבר פלילי והעבירה בוצעה תוך שימוש בסכין ובצוותא. בנסיבות אלה ישלהחמיר עם המשיב, אך כיוון שלפי המקובל אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלוערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המשיב על 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי. זאת גם אם לוקחים בחשבון שנעשתה סולחה בין המשפחות אשר במהלכה הובטחתשלום של 15,000 ש"ח למתלונן אשר טרם שולמו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' אמיפלמור-הרץ למערערת, עו"ד עלא נוסיר למשיב. 25.8.96).
ע.פ. 3445/96 - אסכנדר דיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה ע"י פקיד מס רכוש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שימש כפקיד הערכה במשרדי מסרכוש והורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים. בגין העבירות האמורות נדון המערערלשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.העבירות שעבר המערער חמורות ופוגעות באמון הציבור וברשויות השלטון. גם אםמקבלים את טענת המערער כי פעל שלא לשם בצע כסף אלא כדי לסייע לדודו החולה, ואףאם מתחשבים בנסיבותיו האישיות הלא קלות ובהן מחלת אשתו, הרי העונש תואם אתמדיניות הענישה הכללית ואינו מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שמעוןאיל למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 19.8.96).
בש"פ 5629+5839/96 - מדינת ישראל נגד רחמים גרסיה
*שחרור בערובה (עבירות מין ואינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם ב-8 פרטי אישום, המתייחסיםלסידרה של עבירות מין שבוצעו על ידו במשך כשנתיים וחצי במתלוננת. ראשיתה שלהפרשה, אינוסה של המתלוננת ע"י המשיב בהיותה כבת 17, לאחר שהיתה בת בית בביתוושימשה מאז היותה כבת 15 כשמרטפית מתנדבת לילדיו. המשכה של הפרשה באינוסה החוזרוהנשנה ע"י המשיב פעמים רבות, כשהוא מאלץ אותה לשכב עם אחרים, כתמורה לחובותכספיים שהוא חב להם. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאי "מעצרבית". הסניגור ער לכך שיש בחומר החקירה "ראיה לכאורה" לעבירות המיוחסות למשיב,אך לדעתו יש פגמים בראיות ו"החולשה הראייתית" בה לוקות הודעותיה של המתלוננת,צריכה לבוא לידי ביטוי בשלב זה של הדיון, בשחרור בערובה. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר ושחרורו בערובה כרוך בסיכון ממשיומוחשי ביותר של פגיעה בשלום הציבור ובטחונו ושל הטרדת עדים והכשלת עשיית משפט.ההתנהגות המיוחסת למשיב בכתב האישום עולה בחומרתה עשרת מונים על חומרת התנהגותם- הקשה כשלעצמה - של אלה שעשו מה שעשו "בחסותו" של המשיב. אין בהבחנה בין המשיב
לבין המעורבים האחרים משום אפליה פסולה. לפיכך יש להורות על מעצרו של המשיב עדתום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ לעוררת, עו"ד לאור ברינגר למשיב.21.8.96).
רע"א 4051+4052/96 - שבי ציון נגד אנג'ל חברה קבלנית כללית בע"מ
*עיקול זמני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
אפשר להניח, מבלי לפסוק,שהמשיבה הניחה תשתית עובדתית לקיום עצם עילתה כלפי המבקש והוא - ככל שהדבר דרושלצורך קבלת עיקול זמני. עם זאת, השופט המחוזי קבע כי "יש יותר מדי נתונים שהםספקולטיביים... יתכן שבסופו של דבר היתה העיסקה מסתיימת בהפסד". הכלל הוא, לפיהנוסח המקורי של תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי ה"ראיות מהימנות" שעליהןנסמכת התובענה צריכות להתייחס הן לעניין עצם החיוב והן לעניין הסכום שנתבע.לעניין זה לא חל שינוי עם תיקונה של התקנה האמורה. נמצא כי במקום שבו מתבססתהתובענה, כמו בענייננו, לעניין הסכום, על נתונים ספקולטיביים, אין צידוק לעכבעל דרך של מתן צו עיקול את תשלום הכספים שעוקלו לפי בקשת המשיבה. לפיכך יש לבטלאת צו העיקול.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ד. ויסגלס למבקש. 26.8.96).
רע"פ 5187/96 - נועם פדרמן נגד מדינת ישראל
*הפרת צווים של מפקד באיזור יו"ש (הבקשה נדחתה).
בקשת רשות לערער בגלגול שלישי לא נועדה לבירור טענות פרטניותבדבר נכונות פסקי הדין של הערכאות הקודמות, אלא לבירור שאלות נורמטיביות בעלותחשיבות כללית, החורגות מעניינם של בעלי הדין. לפיכך, שאלת פרשנותם של צוויםפרטיקולריים וכן השאלה אם עובדה פלונית הוכחה אם לאו אינם מצדיקים מתן רשותלערער בגלגול שלישי. אין גם בטענות באשר לשני העניינים ה"נורמטיביים" שהמבקשמעורר בכדי לתת רשות ערעור. לעניין טענת הסמכות - לבתי המשפט בישראל ובאיזורסמכות מקבילה לדון באישומים שהוגשו נגד המבקש. לעניין הטענה שנמנע בעד המבקשמלתקוף את הצווים נשוא האישום בתקיפה עקיפה יש להשיב בשלשה אלה: ביהמ"ש המחוזיסייג את פסק דינו באופן שלא נבצר מהנאשם להוכיח, בנסיבות מסויימות, בתקיפהעקיפה היעדר תקפות של צו הגבלה; שאלות המתייחסות לפגמים שנפלו בצו, כגון הפגמיםשלהם טען המבקש, שאינם מביאים לבטלותו, אכן יש להביא בהליכים של תקיפה ישירה;לא הובא חומר ראייתי מטעם המבקש שיש בו כדי לסתור את חזקת התקינות של הצוויםשבמחלוקת.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ורצברגר למבקש, עו"ד י. למברגר למשיבה.18.8.96).
בש"פ 5722/96 - בנימין דורפמן ואח' נגד מדינת ישראל
*השלמת חקירה בעבירות שנעברו לפני שנים (הערר נדחה).
המבקשים הואשמו בעבירות שונות לפי חוק העונשין ולפי חוק מע"מ.ב"כ המבקשים ביקש מביהמ"ש להורות על השלמת החקירה המשטרתית, מכח הוראות סעיף 74לחסד"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ובערר לביהמ"ש העליון הסכימה המדינה כיתיגבה הודעה מאיש משטרה מסויים שהיה מעורב בחקירה בשעתו. משנגבתה ההודעה לא באוהמבקשים על סיפוקם ושוב פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן הוראה למשטרה לבצע חקירהמקיפה בקשר לתמונה מסויימת של המבקש השני שנעלמה, לטענתו, מאלבום התמונותהמשטרתי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ונימק זאת בשניים: היעדר סמכות מכח סעיף74 לחסד"פ; חוסר טעם ענייני בקיומה של החקירה בשל חלוף השנים. הערר נדחה.
סעיף 74 לחסד"פ אינו טומן בתוכו הענקת סמכות לביהמ"ש להורות על השלמת חומרהחקירה. סעיף 74 מדבר ב"זכות העיון" של הסניגוריה בחומר החקירה ואין לכך ולאכלום עם "השלמת חומר חקירה". אכן, אין בכך כדי ליטול מביהמ"ש את סמכותו הטבועהליתן הוראות לגוף החוקר, לרבות הוראות בדבר השלמת החקירה, אך בקשה כאמור מןהראוי להגיש לביהמ"ש הדן בנושא ותידון ותוכרע בהתאם לנסיבות המיוחדות שלהעניין. גם מן ההיבט הענייני אין בנסיבות דנא הצדקה למלא אחר בקשתו של הסניגור.השאלה שנותרה עלומה היא כיצד הגיעה תמונתו של המשיב השני בשעתו לרשות החוקריםוהנסיונות להשיב עליה עתה, כעבור שנים, נתקלים, מטבע הדברים, בקשיים לדלותבעניין זה פרטים מזכרונם של הנוגעים בדבר בשל חלוף הזמן.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד יורם שפטל לעוררים, עו"ד גב' ליה לב און למשיבה.19.8.96).
רע"א 3134/95 - ש"ע הספקת עורות בע"מ נגד מנור סוכנות לביטוח בע"מ
*הצדק סביר" כהגנה בשחרור כספים בניגוד להודעת עיקול (הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה הזוכה בתיק הוצל"פ שהחייבת בו היא חברה פלונית.ביום 8.11.94 נתקבל אצל המשיבה עיקול על כספים שהגיעו לחייבת ממנה. כעבור מספרימים התקבלה אצל המשיבה הודעה ממשרד ההוצל"פ, המבטלת צו עיקול כספים שהוטל עלכספים המגיעים לחייבת ממנה. על סמך צו זה שוחררו ע"י המשיבה הכספים המגיעיםלחייבת. ביהמ"ש המחוזי, בקבלו את ערעור המשיבה על החלטת ראש ההוצל"פ, החליטשעומדת למשיבה, בנסיבות המקרה, ההגנה שבסעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ, דהיינו שהיה"הצדק סביר" לשחרור הכספים על ידה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המשיבה קיבלההודעת עיקול יחידה כשבעלי הדין בעיקול הם המבקשת והחייבת. ההודעה המבטלת אתהעיקול עוסקת באותם צדדים, ונזכר בה אותו תיק הוצל"פ שבו הוצא צו העיקול.בהתחשב בעובדה זו, כשפעלה המשיבה על פי עצת עורך דינה, שיכול היה להניח שמדוברבביטול העיקול היחיד שהוטל על כספי החייבת אצל המשיבה לבקשת המבקשת, קיים הצדקסביר לשחרור הכספים כפי שזה נעשה ע"י המשיבה.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. וינר למבקשת, עו"ד י. אלמוג למשיבה. 11.8.96).
בג"צ 4896/95 - יורי פטרוניוק ואח' נגד שר הפנים
*המדיניות המונעת מעולה חדש קבלת דרכון לפני ששהה שנה ברציפות בישראל (העתירה נדחתה).
העותר עלה לישראל, קיבל אזרחות על פי חוק השבות וביקש לקבלדרכון. משסורב הדבר יצא לחו"ל ונתפס בנמל התעופה בבודפסט עם דרכון ישראלימזוייף. מדיניות המשיב הינה כי דרכון ינתן לעולה לאחר ששהה בישראל לפחות שנהאחת ברציפות, ועולה המבקש לצאת מישראל בתוך תקופת השנה רשאי לעשות כן ולשם כךניתנת לו תעודת מעבר. העותר שלא שהה בישראל שנה מלין על מדיניות זו אשר לטענתופוגעת בחופש התנועה המובטחת לכל אדם בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.לדעתו, מרגע שהפך לאזרח הוא זכאי גם כתוצאה נגזרת לדרכון. לעומתו משיב שר הפניםכי מדיניותו נועדה למנוע מצב שקיים הלכה למעשה, בו עולים באים לישראל אך לקבלתהדרכון ומשתמשים בו כדי להיכנס לארצות אחרות, המוכנות לאפשר להם להיכנס בלאאשרה בהנחה שבעל הדרכון קשור בישראל וישוב אליה. מדיניות שונה סופה לפגועבאזרחי ישראל כולם. העתירה נדחתה. לא נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב. חירותהתנועה של העותר לא נשללה, שכן הרשות בידו לצאת עם אשרת מעבר. אמת, חירותהתנועה נפגעת, אך פגיעה זו היא לתכלית ראוייה ואין היא מעבר למידה הדרושה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיאברק. עו"ד רנאטו יאראק לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיב. 4.8.96).
ב ת ו כ ן
* רע"א 7130/95 - פירוש הסכם בוררות לעניין סמכות הבורר .............................50 ─* ע.פ. 7732/95 - זיכוי מעבירת עשיית מעשים מגונים לאחר שהשופט הציע ─ לנאשם להודות באשמה ...............................................50 ─* רע"א 4217/96 - תשובה לשאלונים ...................................................51 ─* ע.א. 2073/96 - אימוץ ............................................................52 ─* ע.א. 90+2100/93/4004 - הענקת סעד מניעתי על יסוד עיסקת היסוד לשם ─ עיכוב מכתב אשראי בנקאי. *טענת היעדר יריבות .............53 ─* ע.פ. 1121+1528/96 - הרשעה בעבירות של תקיפת קטין. *הרשעה בעבירה של אינוס ─ קטינה על יסוד עדות הקטינה בפני חוקר נוער .....................54 ─* בש"פ 5264/96 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין) כאשר ה"ראייה ─ לכאורה" הינה אמירה של הנאשם שהוכתבה ע"י "מדובב" למפעילו ..........56 ─* בש"פ 5757/96 - פסילת רשיון נהיגה עד לסיום ההליכים בתאונה קטלנית .................57 ─* בש"פ 5659/96 - מעצר עד תום ההליכים (מכירת סמים ב"מסיבת אסיד") ...................57 ─* ע.א. 1986+2527/92 - רישום מקרקעין בהליכי הסדר מקרקעין. *השוואת ─ חתימות ע"י השופט והחלטתו בניגוד לדעת מומחה ...................58 ─* בש"פ 5575/96 - מעצר עד תום ההליכים (פציעה ביריות) ...............................59 ─* רע"א 4600/96 - גילוי מסמכים ותשובה לשאלונים .....................................60 ─* ע.פ. 3175/95 - הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש ..................................60 ─* בג"צ 5780/96 - בקשת אסיר ברשיון לצאת מאיזור לאיזור בניגוד לתנאי ─ השחרור ...........................................................60 ─* ע.פ. 3849/96 - קולת העונש (פציעה בדקירות סכין) ..................................61 ─* ע.פ. 3445/96 - חומרת העונש (עבירות מרמה ע"י פקיד מס רכוש) .......................61 ─* בש"פ 5629+5839/96 - שחרור בערובה (עבירות מין ואינוס) .............................61 ─* רע"א 4051+4052/96 - עיקול זמני ...................................................62 ─* רע"פ 5187/96 - הפרת צווים של מפקד באיזור יו"ש ...................................62 ─* בש"פ 5722/96 - השלמת חקירה בעבירות שנעברו לפני שנים .............................62 ─* רע"א 3134/95 - "הצדק סביר" כהגנה בשחרור כספים בניגוד להודעת עיקול ...............63 ─* בג"צ 4896/95 - המדיניות המונעת מעולה חדש קבלת דרכון לפני ששהה שנה ─ ברציפות בישראל ...................................................63 ──