רע"א 4824/96 - יוסיפוב אליהו נגד יוסיפוב לאה ואח'
*טענת קיזוז בבקשת רשות להתגונן. *היחס בין סעיף 13 בחוק השליחות לבין סעיף 53(א) בחוק החוזים(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הגישו תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקש בטענה שהמבקש שימש שלוחםלמכירת דירה ולא העביר להם את מלוא כספי התמורה שקיבל. המבקש ביקש רשות להתגונןבטענה כי יש לקזז מסכום התביעה כספים המגיעים לו מן המשיבים ושמקורם, בין היתר,מחברה שניהל בעבר עם המשיבים. בימ"ש השלום קיבל חלק מטענות המבקש והתיר לולהתגונן רק בטענות אלה. בשאר הטענות, אלה המתייחסות לכספים שנלקחו מן החברה, לאקיבל רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקבע כי התביעה הוגשהע"י המשיבים מכח השליחות שבינם לבין המבקש לעניין מכירת הדירה, כך שטענת הקיזוזצריך שתידון על פי סעיף 13 לחוק השליחות, ומסעיף זה עולה כי ניתן לקזז חובותבין השולח לשלוח רק כאשר החובות ההדדיים קמו עקב השליחות וטענה כזו לא הועלתהע"י המבקש. לחילופין, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי גם אם הדין המהותי שחל בשאלתהקיזוז הוא חוק החוזים, סעיף 53(א), הרי שנדרשת הודעת קיזוז בין הצדדים והודעהכזו לא ניתנה. בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש כי שגה ביהמ"ש בסברו כי יש להחילבענייננו את חוק השליחות, שכן משחוקק חוק החוזים על סעיף 53(א) שבו, בענייןזכות הקיזוז, אין לפנות עוד להוראות חוק השליחות. כן טוען הוא כי הודעת הקיזוזהועלתה בכתבי הטענות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. עיקר טיעונו של המבקש סובב סביב השאלה בדבר היחס שבין סעיף 13 לחוקהשליחות לבין סעיף 53(א) לחוק החוזים. דא עקא, שהיקף תחולתו של סעיף 53(א) לחוקהחוזים והיחס שבינו ובין הוראות חוק ספציפיות שעניינן קיזוז, כבר נדונו בביהמ"שהעליון ונפסק כי אין ההוראות הספציפיות מוציאות את ההוראה הכללית בדבר קיזוז,הוראה המצויה בסעיף 53(א) לחוק החוזים. לפיכך, לא מתעוררת כל שאלה משפטיתהדורשת הכרעה בביהמ"ש העליון בשל חשיבות משפטית מיוחדת. המבקש גם לא הצביע עלשאלה משפטית מיוחדת העולה מפסיקת ביהמ"ש המחוזי בסוגיית הודעת הקיזוז אלא טעןכי הפסיקה שגויה. בכך לא סגי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ב. בן צור למבקש, עו"ד עידו דיבון למשיבים.3.9.96).
ער"מ 5157/96 - שלמה יפרח נגד המועצה המקומית נתיבות
*הרשעה בעבירות משמעת בשל איחורים רבים לעבודה. *חומרת העונש ותנאים להפעלת פיטורין על תנאי(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הוא עובד המועצה המקומית נתיבות זה יותר מ-10 שנים. בכהונתו כמנהלהאגף לשיפור פני העיר היה ממונה על 12 עובדים. בפברואר 1994 הוגשה נגדו תובענהלביה"ד למשמעת באשמה כי הוא מאחר כל יום לעבודתו בשעה או בשעה וחצי. הוא הוזהרמספר פעמים במשך השנים אך האזהרות לא הועילו ולבסוף הוגשה נגדו התובענה. ביה"דלמשמעת קבע כי המערער עבר את העבירות המיוחסות לו והמועצה המקומית ביקשה כיהמערער יפוטר מעבודתו. ביה"ד החליט שלא לפטר את המערער שהוא "עובד מסור שזכהלתשבחות על עבודתו במועצה", ללא עבר פלילי, מטופל ב-4 ילדים ומושעה כבר שנתיים.לפיכך גזר את ענשו להפקעת חלק משכרו וכן "פיטורין על תנאי, התנאי יהא שתוךשנתיים מהיום לא יעבור הנאשם עבירת משמעת על פי סעיפים...". הערעור נדחה פרטלעניין תנאי הפיטורין על תנאי.
ב. המערער נהג לאחר לעבודה באופן שיטתי, לאורך כל שנות עבודתו, ובאופן מהותי.הוא הוזהר פעם אחר פעם ללא הועיל. המערער טען כי האיחורים הם נורמה בקרב עובדיהמועצה, וכן כי המועצה אומנם התרתה בו שלא לאחר ואף הזהירה אותו, אך בפועלהסתפקו בהתראות ולכן "הורגלנו לזלזל במשמעת". ברם, לא הובאו כל ראיות להוכיח
שהאיחורים היו נורמה, ואפילו נניח שכך היתה הנורמה במועצה המקומית אין בכךהגנה. איחורים שיטתיים לעבודה הם בגדר עבירת משמעת גם אם עובדים רבים שותפיםלעבירה זאת ואפילו אם המעביד אינו נוקט הליכי משמעת נגד עבריינים. להיפך, אםמתברר כי עבירה זאת או עבירת משמעת אחרת נעשתה עבירה נפוצה, יש לחזק את ידיהמועצה אם וכאשר היא מחליטה לנקוט הליכים לפי חוק המשמעת.
ג. אשר לגזר הדין - בעקרון, העונש אינו חמור. להיפך, הוא נראה עונש קל בהתחשבבאורך התקופה ובשכיחות האיחורים, במיוחד כשמדובר בעובד בכיר שעמד בראש מחלקהשהיה אמור להקפיד על כך שהעובדים הכפופים לו יגיעו לעבודה בזמן ולשמש להםדוגמא. עם זאת יש טעם אחד התומך בערעור על העונש. ביה"ד הטיל על המערער עונש שלפיטורין על תנאי שלא יעבור כל עבירת משמעת לפי סעיפים מסויימים במשך שנתיים. ישהצדקה לעונש זה ככל שהוא נוגע לשעות העבודה של המערער. אם יועמד שוב לדיןמשמעתי בגין עבירה הנוגעת לשעות העבודה ויורשע, יהיה טעם לפטר אותו מן העבודה.חזקה על המועצה המקומית שעליה לנהוג בסבירות, שלא תגיש נגד המערער תובענה בגיןאיחור מקרי. ברם, נגד המערער לא הועלו טענות בדבר עבירות אחרות ולא ננקטו נגדוכל הליכי משמעת כאלה. לפיכך אין טעם להרתיע אותו מפני ביצוע עבירות אחרותולתלות מעל ראשו את החרב המתהפכת של פיטורין בגין עבירה אחרת. לפיכך יש לקבל אתהערעור כך שהעונש על תנאי יהיה רק למקרה שקשור לשעות העבודה.
(בפני: השופט זמיר. המערער לעצמו, עו"ד אהרון גולדס למשיבה. 11.9.96).
בש"פ 6614/96 - מדינת ישראל נגד ישעיהו אבוטבול
*שחרור בערובה (סחיטה ושוד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של סחיטה באיומים ושוד בנסיבות מחמירות ובהפרת הוראהחוקית בגין הפרת תנאי שחרור בערבות. על פי האישום הראשון נכנס המשיב למועדון,ובאיומי אקדח, ערך חיפוש על גופו של המתלונן ורק עקב התערבותו של אחר הירפהמקורבנו. המשיב נעצר ושוחרר בערבות ובתנאי שלא יצא מפתח ביתו. כחודשיים לאחרמכן הגיע לאותו מועדון, פגש את המתלונן ובא אליו בטרוניה על כך שבגינו נפתחנגדו תיק פלילי, ובאיומי אקדח נטל מהמתלונן 200 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ישבתיק ראיות לכאורה לביסוס האישומים וכן כי לנוכח חומרת העבירות, עברו הפלילי שלהמשיב והמאסרים על תנאי התלויים נגדו, נשקף ממנו סיכון לציבור כך שנתקיימה עילהלמעצרו. אעפ"כ החליט לשחרר את המשיב בערבות, "לא בלי היסוס... ולנוכח העמדההמסתמנת בפסיקת ביהמ"ש העליון בעקבות המהפכה החוקתית גם בסוגייה זו של מעצר עדתום ההליכים כפי שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כי יש לנטות לכיווןאימוץ חלופה הולמת למעצר". הערר נתקבל.
ב. אכן, לפי סעיף 21א(ב)(1) לחסד"פ, גם כאשר יש עילת מעצר, על ביהמ"ש לבחוןאפשרות לחלופה שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר. אולם, כאשר ניתנת לנאשם הזדמנותלשהות בתנאי שחרור על אף קיומה של עילת מעצר, והנאשם הפר את האמון שניתן בו,אינו מקיים את התנאים ושב ועובר עבירה נוספת, הוא מראה בכך שאין להשיג את מטרתהמעצר לגביו על דרך של חלופה. צדק השופט כי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדםוחירותו, יש לתת משקל רב יותר לזכות היסוד של האדם לחירות, ויש לבחון אתהאפשרות לשחררו גם כשקיימת עילת מעצר, אך בנסיבות שבפנינו, כאשר ההגנה על שלוםהציבור מחייבת את מעצרו של הנאשם והנסיון מלמד שאין דרך להבטיח את הציבור ללאמעצר ממש, מן הראוי שביהמ"ש יצווה על המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נעמי גרנות לעוררת, עו"ד לילוף למשיב.22.9.96).
בש"פ 6188/96 - מדינת ישראל נגד דוד אסרף
*שחרור בערובה (סחיטה והדחה בעדות)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, הדחה בעדות, סחיטה בכח, תקיפה וסחרבסמים מסוכנים והמדינה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש נגדהמשיב ראיות לכאורה וכי נתקיימו התנאים הדרושים למעצרו. אעפ"כ החליט לשחרר אתהמשיב בערובה לצורך קבלת טיפול גמילה במוסד לגמילה מסמים ביבנה, והורה שהמשיבישאר במוסד בתנאי מעצר בית ולא יצא ממנו ללא רשות ביהמ"ש. החלטה זו קיבל ביהמ"שלאחר שהתייצב בפניו אדם שהציג עצמו כמנהל מרכז הגמילה ביבנה וסיפר שהמשיב פנהאליו מיוזמתו מספר ימים לפני שנעצר וביקש להיגמל. הוא הוסיף כי מסגרת הגמילהביבנה היא מסגרת סגורה ומוגנת בפיקוח מיוחד. הערר נתקבל.
ב. העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות מן הסוג שיש בהן כשלעצמן כדי להצביע כיהוא עבריין מסוכן. מצטיירת דמותו של אדם המפיל חיתתו על סביבתו ומנצל מצוקתםוחולשתם של שכניו, שתוארו כ"שולי החברה" והם אנשים קשיי יום. קיים גם חששלשלומם של העדים בנסיבות בהן המשיב מואשם בעבירות של הדחה בעדות תוך שימושבסחיטה באיומים ולכך יש להוסיף שהמשיב הואשם גם במכירת 23 מנות הירואין.ההרשעות הקודמות של המשיב כוללות עבירות סמים, אלימות, התפרצויות ושיבוש הליכימשפט. כאשר מדובר בנאשם שהונחה תשתית ראייתית ומשפטית המצדיקה מעצרו, אין לאפשרלו טיפול גמילה על דרך של שחרור בערובה, אלא אם נתקיימו התנאים הקבועים בחוק,שנועדו להבטיח כי הטיפול לא ישמש תירוץ להימנע ממעצר אלא שיהיה טיפול ראוי ובעלסיכוי להצליח. סעיף 44א(א) לחסד"פ לעניין שחרור בערובה למשתמשים בסמים, מגבילאת השחרור בערובה לשם קבלת טיפול גמילה מסמים בכך שעל העצור להימצא כבר במוסדלטיפול שעה שניתן הצו לשחרורו, ובכך שעל המוסד להיות מאושר ע"י קצין מבחן, וכןשהטיפול הניתן לעצור יהיה מאושר ע"י קצין מבחן. בענייננו, המוסד לא אושר בידיקצין מבחן, ואף הטיפול הקונקרטי במשיב לא אושר כדרוש. אין המוסד ביבנה מוסדמוכר וכפי שנטען ככל שהוא פועל הרי הוא פועל ללא רשיון. בנסיבות אלה נתקיימובמשיב התנאים המצדיקים מעצרו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' א. פלמור-הרץ לעוררת, עו"ד י. גולן למשיב.5.9.96).
ע.א. 6276/95 - מגדלי באך בע"מ ואח' נגד עמוס חוזה ואח'
*הפרת הסכם מכר מקרקעין. *חיובים שלובים של תשלום עבור מקרקעין והעברת המקרקעין ע"ש הקונה. *חובת תום לב בחוזים(מחוזי ת"א - ת.א. 413/91 - הערעור נתקבל).
א. ביולי 90 נכרת חוזה בין המערערת (להלן: החברה) לבין המשיבים שלפיו מכרוהמשיבים למערערת מגרש בחדרה במחיר של 2.7 מליון דולר. בחוזה הוסכם שהתשלוםהאחרון בסך 250,000 דולר ישולם 6 חודשים לאחר חתימת החוזה. המשיבים התחייבולרשום את המגרש ע"ש החברה והתחייבו להמציא אישורים כי שילמו את המסים המוטליםעל המגרש: מס שבח מקרקעין, היטל השבחה ומס רכישה. המשיבים הסבירו למנהל החברהשהגיעו להסכם עם עירית חדרה על קיזוז חובם בגין היטל השבחה כנגד כספים שחייבתלהם העיריה. עם זאת הוסכם שהחברה תעכב בידיה 500,000 דולר למקרה שתהיה דרישהלתשלום ההיטל. כן הותנה תשלום סכום של 250,000 דולר בעריכת שומה עצמית על פיחוק מס שבח מקרקעין ותשלום המס על סמך השומה. נקבעו בחוזה פיצויים מוסכמיםבסכום של 270,000 דולר למקרה של הפרה.
ב. המשיבים מסרו את החזקה במגרש לחברה והיא החלה להקים עליו בתי מגורים. כןשילמו המשיבים את מס השבח על סמך השומה העצמית והמציאו אישור של עירית חדרהלרשם המקרקעין שהמסים המוטלים על המגרש שולמו. על יסוד אישורים אלה שילמה החברה
למשיבים את מרבית התמורה בסכום של 2.4 מליון דולר. אז נודע לחברה שהעיריה ביטלהאת הסכם הקיזוז עם המשיבים וחובם של המשיבים לעיריה לתשלום היטל השבחה נשארבעינו. כן התברר שהשומה העצמית למס שבח לא התקבלה והמשיבים לא שילמו את מלוא מסהשבח שנדרש מהם. באין אישורים תקפים לא ניתן היה לרשום את המגרש ע"ש החברה וזועיכבה את יתרת תשלום המחיר בסכום של 300,000 דולר והיתנתה תשלומו ברישום המגרשעל שמה.
ג. המשיבים הגישו תובענה לתשלום היתרה בצירוף הפיצויים המוסכמים ואילו החברהעתרה לאכוף על המשיבים את ביצוע החוזה ותבעה את תשלום הפיצויים המוסכמים.ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים עמדו בהתחייבויותיהם בכך שהמציאו אישור מאתהעיריה, וחזרתה של העיריה מהסכמתה מקימה לחברה עילת תביעה נגד העיריה ולא נגדהמשיבים. ביהמ"ש גם קבע כי אין לקבל את טענת המשיבים שגם המסים האחרים לא שולמוומסקנתו היתה כי עיכוב התשלום ע"י החברה היא הפרה יסודית של החוזה וחייב אותהבתשלום יתרת המחיר בצירוף הפיצויים המוסכמים. הערעור נתקבל.
ד. המשיבים התחייבו בחוזה לרשום את המגרש ע"ש החברה ובכך שהמציאו אישורמהעיריה ושילמו מס שבח על פי שומה עצמית אין כדי לפטור את המשיבים ממילויהתחייבותם לרישום הבעלות. עליהם היה מוטל לעשות את הדרוש לצורך ביצוע הרישום.את זאת לא עשו המשיבים עד עצם היום הזה. כאשר להשלמת המכר נותר רישום המגרש ע"שהחברה מזה ותשלום היתרה מזה, חובת החברה לשלם את היתרה שלובה בחובת המשיביםלהעביר על שמה את המגרש בספרי המקרקעין. אמנם בחוזה אין תנאי מפורש המשלב אתהחובה לתשלום סכום מסויים בחובה לרשום את הבעלות במגרש, ואולם חוזה יש לפרשכמכלול אחד הבא להגשים את התכלית הכלכלית של העיסקה, ולאור חובת הצדדים לנהוגבתום לב ובדרך מקובלת. בענייננו ברור שכוונת הצדדים היתה כי חובת תשלום מלואהמחיר תהא שלובה בחובת העברת הבעלות במגרש. כוונה זו גם מתבקשת מן ההגיוןהכלכלי. אין זה מתקבל על הדעת שהחברה הסכימה לשלם את מלוא המחיר בלי שהמגרשיירשם על שמה ובכך יימנע ממנה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי רוכשי הדירות.
ה. גם אילו היה מקום לקבוע שתשלום היתרה הוא חיוב עצמאי, הרי חובת תום הלבהיתה מונעת מן המשיבים לתבוע את קיומו של התשלום לפי ההסכם בעוד הם עצמם אינםמקיימים את חובתם לרשום את המגרש ע"ש החברה. טענת המשיבים שהחברה ששילמה להם%90 מהמחיר הפרה את החוזה בכך שלא שילמה את היתרה, בעוד שהם אינם חייבים לקייםאת התחייבותם לרשום את המגרש על שמה עד לקבלת דרישה לתשלום היטל השבחה מןהעיריה, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב.
ו. המסקנה היא שהמשיבים הם שהפרו את החוזה. החברה מוכנה לשלם את היתרה בכל עתואילו המשיבים אינם מוכנים לקיים התחייבותם לרישום המגרש. לפיכך יש לקבל אתהערעור, לאכוף על המשיבים לקיים חיוביהם על פי החוזה והחברה זכאית גם לפיצוייםהמוסכמים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר.עו"ד ד. בסון למערערים, עו"ד ש. אריאל למשיבים. 1.9.96).
ע.א. 2515/94 - עו"ד יוסף לוי נגד עירית חיפה ואח'
*פיצויים בהפקעת מקרקעין ע"י העיריה(מחוזי חיפה - ת.א. 1109/90 - הערעור נדחה).
א. המערער רכש בכרמל בחיפה את החלקות 252 ו-253 בשנת 1961. ביוני 90 פירסמההמועצה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (המשיבה 2) הודעה בדבר הפקעת החלקה 252 בשטחשל 590 מ"ר. חלקה זו מהווה קטע מרחוב ליד מרכז הכרמל. ההודעה ניתנה בתוקףסמכותה של המשיבה על פי סעיף 190-188 לחוק התכנון והבניה ובהתאם לשינוי תכנית
מתאר מפורטת לצורך הרחבת הרחוב. חלקות 252 ו-253, יחד עם עוד שתי חלקות באותוגוש (254 ו-255 כמספרן היום) הרשומות כיום ע"ש עירית חיפה, היו בעבר חלקה אחתבשטח של קרוב ל-50 דונם. חלקות 254 ו-255 הועברו בשנת 1952 מרשות הפיתוחלעיריה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העברה זו היתה בתמורה. ביהמ"ש הסתמך על מסמכיםשונים שמהם הסיק כי בין רשות הפיתוח לעיריה נערכה עיסקה שבמסגרתה הסכימה הרשותלשינוי סיווג היעוד של חלקים ממקרקעין שבבעלותה ולהעברת חלקים אלו לעיריה, וזאתכנגד התחייבות העיריה לתת לרשות את ההנחות המקסימליות בקביעת אחוזי הבניהבשטחים האחרים.
ב. טענותיו העיקריות של המערער הן כי הוא זכאי לפיצוי מלא של 100 אחוז בגיןהפקעת חלקה 252 וזאת משום שהמשיבות כבר קיבלו ללא תמורה למעלה מ-%40 משטח החלקההמקורית, בדמות חלקות 254 ו-255; לחילופין טען כי לא ניתן להפקיע יותר מ-%40משטח חלקה 252 ללא תשלום פיצויים ולכן הוא זכאי לפיצוי בשיעור של %60 מערכה,ועוד טענות בדבר דמי שימוש וכדומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער על כלחלקיה והערעור נדחה.
ג. טענתו הראשונה של המערער היא כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע שהחלקות254 ו-255 הועברו בתמורה מהרשות לעיריה וכי על כן אין לומר שהעיריה כבר קיבלהללא תמורה %40 משטח המגרש בשלמותו. המערער טוען נגד קבילות המסמכים ששימשו יסודלקביעת ממצאי ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו באשר המערער העלה אותה בשלבהסיכומים למשפט, לאחר שהסכים לקבל את תצהיר המשיבות אשר מסמכים אלה היו נספחיו,והודיע כי איננו מתנגד להגשתן. היעדר ההתנגדות לקבילות המסמכים, כשלעצמה, יש בהכדי לתת מענה לטענת המערער כנגד קבילותם.
ד. גם לגופו של דבר דין הטענה להידחות. המסמכים הנדונים נשמרו בתיקי העיריהוהוצאו מתוכם. מדובר במסמכים שגילם נע בין 20 ל-40 שנה, שכולם נכתבו בידי עובדירשות ציבורית הנוהגת לערוך רישומים, לתעד סיכומי דיונים ולשמור התכתבויות מאזעריכתן, במסגרת סדרי העבודה הרגילים. ניתן היה לקבל מסמכים אלה בגדר החריגיםלכלל הפוסל עדות שמיעה, הן על פי דיני הראיות כפי שהיו נוהגים אצלנו במשך שנים,והן על פי התיקונים השונים לפקודת הראיות, הן על פי הפסיקה שהיתה קיימת בעברוהן על פי התפתחות הפסיקה כפי שהיא כיום. ניתן גם לראות את ההתכתבות העניפהשהוגשה גם בגדר החריג לכלל האוסר עדות שמיעה החל על "תעודות נושנות".
ה. כך בקשר לקבילות המסמכים. באשר למשקל הראייתי שיש לייחס למסמכים שהוגשו -הרי שמשקלם הוא בעל ערך משכנע רב. מדובר ברצף של מסמכים עקביים המשתרעים עלתקופה ממושכת שראשיתה לפני 40 שנה. בהתאם לאמור במסמכים אלה גם פעלו המשיבותבשנים שלאחר מכן, והדבר בא לידי ביטוי בפעולות התכנוניות שנעשו. כמו לענייןקבילות המסמכים כך גם לעניין המשקל, יש חשיבות לעובדה שלא ניתן היה באופן סבירלאתר עדים, אם עוד יש כאלה בין החיים, אשר יכולים היו להעיד מזכרונם עלהאירועים הישנים, ואשר עדותם היתה יכולה לתרום יותר מהדברים שהועלו על הכתבבמועד הרלבנטי.
ו. אשר לטענת המערער כי הוא זכאי לפיצויים בגין הפקעת %60 מחלקה 252, באשרחישוב השטח המותר להפקעה נעשה מתוך שטחה של "חלקה" ולא מתוך שטחו של "מגרש" -אף טענה זו דינה להידחות. החלקות 252 ו-253 מהווים מגרש אחד וכאשר הופקעה החלקה252, ושטחה אינו עולה על %40 מהשטח הכולל של שתי החלקות ביחד, אין הוא זכאילפיצויים של %60. השיעור של %40 שהעיריה יכולה להפקיע ללא תמורה מתייחס לשתיהחלקות יחדיו המהווים מגרש אחד.
ז. בפסה"ד נדונו עוד הנושאים של הפקעה אגב תכנית פרצלציה; אימתי ההפקעה מהווה"רכישה חוזרת" על פי החוק המחייבת בתשלום פיצויים; חלותו של החוק לתיקון דיניהרכישה על העברת מקרקעין בהסכמה ולא על דרך הפקעה והשלכת חקיקת חוק יסוד: כבודהאדם וחירותו על הפגיעה בזכות הקניין בהליכי הפקעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. עו"ד מ. קמר למערער, עו"ד ש. ברזילי למשיבות. 25.8.96).
ע.א. 93+6025/92/30+558 - צמיתות (81) בע"מ נגד ורדי ואח' בע"מ
*פיצויים בגין ליקויי בניה. *פיצוי בגין "חסר" בשטח הדירה לעומת השטח המובטח. *פירוש המונח שטח "ברוטו" בדירה. *פרוספקט לציבור כמחייב כחלק מהחוזה(מחוזי חיפה - ת.א. 541/88 - שורה של ערעורים וערעורים נגדיים - הערעוריםנדחו).
א. בשנים 84-82 הקימה חברה מליבו ישראל בע"מ (להלן: חברת הבניה) שלשה מגדליםבני 40 דירות מגורים כל אחד בנאות סטלה מאריס שבחיפה. הדירות רוצפו במרצפותשנקנו מחרושת חימר (להלן: חרושת) והן יוצרו ע"י חרושת מחומר גלם שרכשה מצמיתותבע"מ (להלן: צמיתות). חברת הבניה שיווקה את הדירות על סמך פרוספקט שחולקבמשרדיה לקונים פוטנציאליים. בטבלה מסכמת בפרוספקט צויין "שטח ברוטו" של כל אחתמן הדירות, בדיוק של דצימטר מרובע. בתחתית הטבלה נרשמה הערת הסתייגות לאמור"בשעת ביצוע הבניה עלולות להתהוות סטיות קטנות מן המידות בתכנית... הפרטיםבפרוספקט זה הם לצרכי המחשה בלבד ואינם מחייבים את החברה". במפרט שצורף לחוזהאין התייחסות לשטח הדירה ואף לא צורפה תכנית הדירה כנדרש בסעיף 2 לחוק מכר(דירות). צויין רק המספר הסידורי של הדירה תוך הפנייה לתכנית הנמצאת במשרדיהמוכר. בדירות התגלעו ליקויים רבים ובכללם פגמים חמורים במרצפות. הדיירים גילוגם כי שטחי הדירות קטנים מן השטחים שצויינו בפרוספקט. 65 דיירים תבעו מחברתהבניה פיצויים ב-18 תובענות שהגישו וחברת הבניה שלחה הודעת צד שלישי לחרושת בשלהליקויים במרצפות וזו שלחה הודעת צד שלישי לצמיתות.
ב. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה מטעמו. המומחה מצא שורה ארוכה של ליקויי בניהוקבע את הסכום הדרוש לתיקונם. כן מצא המומחה כי שטחי הדירות קטנים בשיעור %10מן השטח שצויין בפרוספקט. המומחה אישר כי בקרב אנשי המקצוע בענף הבניה מקובללכלול ב"שטח ברוטו" של דירה גם את החלק היחסי של חדר המדרגות, המבואותהקומתיות, פירי המעליות ושטחים מוצמדים, ועל פי מובן זה של המונח "ברוטו" עוליםשטחי הדירות על השטחים שצויינו בפרוספקט. ביהמ"ש ביסס את ממצאיו העובדתיים עלחוות דעת המומחה ועל תצהירי הדיירים, ולגבי שטח הדירות קיבל את עמדת הדיירים כיהשטח שצויין בפרוספקט הוא חלק מן המוסכם וכי את המונח "ברוטו" יש לפרש על פימובנו הרגיל ולא ככולל את חדרי המדרגות וכיוצא באלה. לנוכח הערת ההסתייגותבפרוספקט פסק ביהמ"ש בגין השטח החסר פיצוי גלובלי. הוא דחה את טענת הדיירים כייש לחשב את הפיצויים עבור השטח החסר על פי המחיר למטר מרובע של שטח בנוי, שאותוחישבו הדיירים. בסיכומו של דבר חייב ביהמ"ש את חברת הבניה בתשלום פיצוייםלדיירים בסכום של 2 מליון ש"ח ובתשלום שכ"ט עו"ד של כ-52,000 ש"ח. הודעת צד ג'שהגישה חברת הבניה נגד חרושת התקבלה באשר לליקויים במרצפות וצמיתות חוייבהלהשיב לחרושת את הסכום שזו חוייבה לשלם. הערעורים נדחו.
ג. ממצאיו של ביהמ"ש, לרבות קביעותיו לגבי ידיעותיהם של צמיתות מזה וחרושתמזה, על הפגמים שבחומר הגלם שממנו יוצרו המרצפות, מעוגנים בחומר הראיות ואיןיסוד להתערב בהם. המסקנה המתבקשת מן הממצאים היא גם שיש לדחות את טענת הדייריםכנגד סכום הפיצויים שנפסק בשל ליקויי הבניה. אין גם לקבל את טענת חברת הבניהשהמומחה העריך את סכום הפיצויים על פי סטנדרט בניה הגבוה מן המקובל. אכן, באין
הסכם אחר, חובתו של מוכר דירות היא לספק חומרים על פי "המקובל בנסיבות העניין".ואולם, "המקובל" בנסיבות העניין נקבע על פי סוג הדירה, והאיכות הנדרשת בדירהעממית שונה מן האיכות המקובלת בדירת פאר. בענייננו תיארה חברת הבניה בפרוספקטאת הבניינים כ"פרוייקט יוקרה". אף המפרטים מלמדים שמדובר בדירות מגורים ברמהגבוהה. כך שאין להתערב בסכום שהעריך המומחה.
ד. באשר לפיצויים שנפסקו בשל השטח החסר - חברת הבניה הפרה חובתה על פי החוקלמסור לקונים פירוט על מימדי הדירה ובמקרה כזה רואים את המוכר "כמי שהתחייבלמסור את הדירה לקונה כשכל דבר שצריך היה לפרט במפרט מתאים למקובל בנסיבותהעניין". נטל ההוכחה כי מה שסיפק המוכר מתאים למקובל, מוטל עליו. המסמך היחידישבו מסרה חברת הבניה לדיירים מידע על שטחי הדירות הוא הפרוספקט. שטח כל אחתמהדירות נמסר בדיוק של דצימטר. יש איפוא בפרוספקט המסויימות הדרושה בהצעהלכריתת חוזה המופנית לציבור הרחב בכל הנוגע לשטח הדירה. אמנם הערת ההסתייגות כיהפרטים בפרוספקט "אינם מחייבים את החברה" הופכת את ההצעה להזמנה לנהל מו"מ, כךשחברת הבניה יכולה היתה להציע במהלך המו"מ הצעה אחרת, אך לתנאים המצוייניםבמסגרת הצעה לפתיחת מו"מ נפקות משפטית, במובן זה שאם בסופו של דבר נכרת חוזהובמו"מ לא הוסכם על שינוי התנאים שהוצעו בהזמנה למו"מ, יראו בתנאים אלה חלקמתנאי החוזה.
ה. אשר לפירוש המונח "ברוטו" - הכלל הפרשני הבא לביטוי בסעיף 25(ב) לחוקהחוזים הוא כי יש לתת לביטויים בחוזה את המשמעות הניתנת להם בחוזים מאותו סוג.הוכח כי בענף הבניה נהוג לכלול בשטח ברוטו של דירה חלקים ברכוש המשותף והצמדות.אולם כאשר מצמידים את המונח "שטח ברוטו" למילה "דירה", הרי על פי מובנו הטבעיוהרגיל של המשפט השטח המדובר מתייחס לדירה בלבד, וכולל קירות, מרפסות וכד'. איןזה סביר כי מי שאינו נמנה עם חוגי המקצוע בענף הבניה יעלה על דעתו כי שטח דירהברוטו כולל גם חלקים במדרגות, בפיר המעלית, בחניה וכדומה. בנסיבות אלה, בחוברתהמיועדת לקבל הרחב שבאמצעותה מבקשים לשווק דירה, אין חברת הבניה יכולה להשתמשבמונח "ברוטו" מבלי להסביר כי השטח כולל גם חלקים שמחוץ לדירה. מכל מקום,למצער, משמעות המונח "שטח ברוטו של דירה" איננו חד משמעי וניתן לשני פירושים.במקרה זה חל הכלל הפרשני שיש לפרש חוזה דו משמעי כנגד המנסח.
ו. אין גם יסוד להתערב בסכום הפיצויים. הדיירים לא הוכיחו כי מחיר הדירה נקבעעל בסיס של מטר מרובע שכן בחוזה מצויין מחיר כולל. בנסיבות אלה, קביעת פיצויגלובלי על סמך הערכה, לרבות המחיר הכולל של הדירה, היא דרך ראוייה. אין גםלהתערב בשכ"ט עו"ד שנפסק. אכן, השכר שנפסק נמוך מן המקובל במידה ניכרת, אךביהמ"ש התחשב בהסכמתה של חברת הבניה לסדרי דין שקיצרו את ההליכים, לרבות ויתורהעל חקירה נגדית של מצהירים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטתדורנר. עו"ד י. בן ישראל לצמיתות, עו"ד א. ארולוף למליבו ישראל, עו"ד ר. גורלילדיירים. 9.9.96).
ע.א. 5359/92 - ורה דבורה שכטר נגד מנהל מס שבח המרכז
*יום חישוב ההוצאה לצורך שערוך ניכוי ממס שבח בבנייה של דירה חדשה(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל נגד דעתו החולקת של השופטטירקל).
א. המערערת ובעלה המנוח היו בעלים של מגרש פנוי שעליו בנו בניין. 4 שנים אחרישנסתיימה הבניה מכרה אותו המערערת ולצורך קביעת סכום מס השבח ביקשה לנכות אתהוצאות הבניה המותרות בניכוי לפי סעיף 39(1) לחוק, כשהן משוערכות לפי יום
ההוצאה בפועל של כל אחת מהן. המשיב לא קיבל את עמדת המערערת והוציא שומה זמניתשלפיה יש לשערך את סך כל ההוצאות לפי היום שבו תמו שני שלישים מהתקופה שחלפהבין תחילת הבניה לבין סיומה. שורש המחלוקת שבין הצדדים נעוץ בפרשנותו של סעיף47(2) לחוק מס שבח שבו נאמר "הוצאות אחרות המותרות בניכוי... שהוצאו לפני יוםהמכירה, כפול במדד ביום המכירה ומחולק במדד ביום ההוצאה או גמר ההשבחה לפיהעניין; ולעניין זה יראו כגמר השבחה בבנין חדש על קרקע פנויה, את היום שבו תמושני שלישים מהתקופה המתחילה בתחילת הבניה ומסתיימת ביום גמר הבניה".
ב. ועדת הערר, כמו המשיב, סברה שפרשנות המבוססת על תכלית החוק מחייבת אתהמסקנה שהחלופה הראשונה של החישוב לפי יום ההוצאה, חלה על הוצאות "רגילות" כגוןהוצאות לשם שיפוצים או תיקונים בבניין קיים, "ואילו בכל הקשור להוצאות שהוצאווהקשורות בבניית בניין חדש על קרקע פנוייה, תחול החלופה השניה של מועד גמרההשבחה". לטענת המערערת, כאשר "מועד ההוצאה" ברור לחלוטין, ידוע וקל לחישוב,כמו במקרים בהם נקבע בין בעל הקרקע לקבלן מחיר בניה מוסכם וקבוע מראש, ששולםבתחילת הבניה, או במקרים של עיסקות קומבינציה, בהן משולם למעשה מחיר הבניה מראשבתמורה לקרקע, יש להחיל את החלופה הראשונה של יום ההוצאה בפועל ולא את החלופהשל גמר ההשבחה. לטענתה, החלופה של גמר ההשבחה תיושם רק כחריג לכלל, כאשר ההוצאהטרם שולמה, או מועדה אינו ברור. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברגכהן וטל, בשני פסקי דין החלוקים ביניהם, כנגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ג. השופט טירקל (דעת מיעוט): אכן, דרך החישוב שבה מציע ב"כ המערערת ללכת, לפייום ההוצאה בפועל במקום לפי תאריך "שרירותי", מבטיחה לכאורה כי מתוך השבח אוהרווח שהפיק המוכר יבודד בדרך המדוייקת ביותר אותו חלק שאיננו רווח אלא משקף אתהאינפלציה. דרך זאת גם אומצה בהחלטותיהן של וועדות ערר שונות. אולם, פרשנות זומוציאה "מקרא מפורש מידי פשוטו". לגבי המקרה המיוחד שבסיפא של הסעיף, היינו,השבחה בבניין חדש על קרקע פנויה, נקבעה כאן הוראה ברורה שאינה משתמעת לשתי פניםשהחישוב הוא לפי גמר ההשבחה ובתום שני שליש של התקופה.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: עניין לנו בהוראה שתכליתה לגבות מס אמת מהנישוםולהימנע מגביית מס על רווח אינפלציוני שאיננו רווח אמיתי. יצירת מכנה משותף לכלההוצאות וההשבחות ללא קשר למועד ביצוע ההוצאה, אינה משרתת תכלית זו. היא יוצרתמצב שבו אדם שהוציא הוצאות השבחה בראשית תקופת הבניה ושמר על כל הקבלות לא יזכהלהכרה במועד האמיתי של ההוצאה, על אף שאיש אינו מפקפק בנכונות ההוצאה ומועדה.הטענה בדבר פישוט דרכי החישוב והתיאום ובדבר הקושי בעריכת התחשבנות מורכבתומסורבלת רחוקה מלשכנע.
ה. כללים היוצרים חזקות או אחידות, באים בעקרון במקום בו אין הוכחה אמיתיתאחרת. לא כך כאשר ניתן לסמוך על הספרים, הרישומים והתיעוד. המחוקק לא השכיללנסח את סעיף 47(2) בצורה ברורה וחד משמעית, ובמצב דברים זה באה ההתחקות אחרתכלית הוראת החוק להנחותנו בבחירת הפרשנות הראוייה. מטרתו של סעיף 47 לחוקברורה היא ונובעת מן הרצון כי מס ישולם רק על הרווח הריאלי ולא על הרווחהאינפלציוני. תכלית זו אינה מושגת ע"י הפרשנות המונעת התייחסות לכל הוצאהוהוצאה במועדה כאשר היא נתמכת בקבלות. התכלית של החוק תושג ע"י הפירוש שלפיובמקרה רגיל של הוצאות נעשה החישוב לפי יום ההוצאה בפועל, וגם במקרה של שיפוץבית או תוספת בניה ובניית בניין חדש, במקרה שהנישום מציג קבלות ייעשה החישובלפי יום ההוצאה בפועל.
ו. השופט טל: האופציה של חישוב על פי יום "גמר ההשבחה" תחול לא רק כאשר נישוםלא שמר את הקבלות על הוצאותיו, כאשר אין הוא יכול להוכיח את הוצאותיו, אלא גם
כאשר אין זה ממשי וסביר לחשב על פי ימי כל הוצאה והוצאה. אם באנו לחשב פרטניתכל הוצאה על כל חבילת מסמרים או על כל ערימת חול וחצץ, וכל תשלום יומי או שבועילפועלים, אין אנו מספיקים. גם למקרה כזה נועדה האופציה של חישוב לפי גמרההשבחה. בבניית בית חדש על קרקע פנויה, הוסט מועד גמר ההשבחה לאחור, ליום תוםשני שלישי תקופת הבנייה. אלא שבענייננו, לפי הנטען, מדובר על בניה באמצעותקבלן, כאשר מועד ההוצאה ברור לחלוטין, ידוע וקל לחישוב. בנסיבות אלה אכן ישלחשב את השבח על פי יום ההוצאה בפועל.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עוה"ד זאב ליאונד ומנחם ויצמןלמערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 19.9.96).
ע.א. 6434+6632/93 - קרן קיימת לישראל נגד זהבה גוב ואח'
*פירוש חוזה עם המינהל להערכת שווי רכוש לצורך קביעת דמי חכירה(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בשנת 1951 נכרת חוזה בין קרן קיימת לישראל, שבמקומה בא לאחר מכן מינהלמקרקעי ישראל (להלן: המינהל), ובין חברת הכשרת הישוב וחברת אפריקה ישראל (להלן:החברה המשכנת). לפי הסכם זה (להלן: חוזה הפיתוח) התחייב המינהל להעמיד לרשותהחברה המשכנת שטח של כ-3,000 דונם לשם פיתוח משקים זעירים (להלן: המקרקעין).בשנת 58 נרשם ברישום המקרקעין חוזה בין הצדדים (להלן: חוזה החכירה). שיווקהקרקעות למתיישבים החל ב-1951 והמינהל חתם עם כל אחד מהם חוזה חכירה נפרד(להלן: החוזה הירוק). בחוזה הפיתוח נכלל פטור מתשלום דמי חכירה ל-26 שניםכשלאחר מכן רשאי המינהל לערוך הערכה חדשה של שווי המקרקעין ודמי החכירה ייקבעובשיעור של %2 מהשווי. המנגנון שנקבע הוא ועדת הערכה שתוקם לראשונה ב-1977. משנת77 ועד שנת 88 לא הוקמה ועדת הערכה.
ב. בהליך משפטי שבין הצדדים העלה ב"כ המתיישבים מספר טענות טרומיות, ובכללןטענת התיישנות שנטענה לגבי מינוי ועדת הערכה לשנת 77. ביהמ"ש קבע כי הזכותלמנות את הוועדה מתחדשת מיום ליום עד תום 15 השנים ולפיכך ניתן להקים ועדה גםלשנת 77, כשלגבי דמי החכירה ינהגו לפי חוק ההתיישנות בהתאם לטענת המתיישבים.באשר לכל הקביעות הנוגעות למעמד ועדת הערכה ולנושא ההתיישנות החליט ביהמ"שהעליון שלא להתערב בהן.
ג. באשר למנגנון קביעת דמי החכירה ושיעורם, קבע ביהמ"ש המחוזי שתי דרכיםחילופיות: למקרה והמתיישבים יבחרו להיצמד לנוסח החוזים שמנגנון ההערכה קבועבהם, תיעשה ההערכה ע"י הוועדה כאשר משווי המקרקעין יופחתו שווי הבנייניםוהמטעים שבנו ונטעו המתיישבים עצמם, אך לא יופחתו הוצאות הפיתוח שהשקיעוהמתיישבים. בחלופה זו יהיו המתיישבים זכאים להפחתה משווי המקרקעין בשיעור של%25, הפחתה שנעשתה במקרה אחר למי שהיה צד לחוזה זהה. דמי החכירה יהיו בשיעור של%2 מהשווי המופחת, צמודים למדד. החלופה השניה שבה יוכלו המתיישבים לבחור היאלסטות מהוראות החוזה ולא להיצמד להסדר שבו ולהפעלת מנגנון ההערכה, ואז יהיו דמיהחכירה בשיעור של %1 משווי המקרקעין והערכת השווי תיעשה ע"י שמאי מטעם המינהל.הערעורים נתקבלו בחלקם.
ד. בחוזה הירוק נקבע כי "ערך הנכסים המוחכרים לגבי דמי החכירה... יהיה ערךהחלקה(ות) בלבד, בלי הבניינים והמטעים". לדעת ביהמ"ש המחוזי אין מקום להפחית אתההשבחות, פרט לבניינים ומטעים, ובעניין זה יש לקבל את ערעור המתיישבים. אכן,פרשנות מילולית דווקנית של הסעיף מביאה לתמוך בעמדת ביהמ"ש המחוזי שכן נאמר בושיש להפחית את שווי הבניינים והמטעים. אעפ"כ נראה כי יש לפרש סעיף זה תוך ראייהכוללת במסגרת החוזית בתוכה חי ופועל החוזה הירוק ובתכליתה של ההוראה. החוזה
הירוק נולד על ברכי חוזה הפיתוח וחוזה החכירה וצמח מתוכם. כשפונים לשני חוזיםאלה ניתן להשליך מהם על פרשנותו של החוזה הירוק. המנסח לא הקפיד להשתמש באותונוסח בכל מקרה בו עמדה על הפרק שאלת הערכת שווי המקרקעין וההפחתות מן השווי.השוני בנוסח אינו מעיד בהכרח על שוני בתפיסה ובמהות. לעניין אחר נקבע בחוזההחכירה כי "בכל הערכה חדשה יהיה ערך החלקות בלבד בלי הבניינים והמטעים ומבליעבודות פיתוח אחרות אשר בוצעו על ידו ועל חשבונו". אין טעם והגיון להבחין ביןהוראה בחוזה החכירה לבין הוראה מקבילה בחוזה הירוק. גם הגיונה ותכליתה שלההוראה בדבר ההפחתות היא לעדכן שומת המקרקעין שהוחכרו למתיישבים ולגבות דמיחכירה לפי שווים כאשר כל מה שהשביחו המתיישבים עצמם אינו חלק מהשווי. לעניין זהאין טעם להבחנה בין בניינים שבנו המתיישבים ומטעים שנטעו לבין עבודות פיתוח.לפיכך יש להפחית מערך המקרקעין לצורך קביעת דמי החכירה גם את ההשבחות שהשביחוהמתיישבים.
ה. מאידך יש לקבל את עמדת המינהל באשר לברירה שניתנה למתיישבים לבחור בין שתיחלופות. החלופה השניה שהעלה ביהמ"ש המחוזי מושתתת על ההסדרים שנעשו עם מתיישביםאחרים באיזורים אחרים לפי חוזים שאינם זהים לחוזים הנדונים כאן. אין בפניביהמ"ש מערכת השיקולים שהניעו את המינהל לקבוע באותם מקרים מנגנונים אחריםלקביעת שווי המקרקעין ושיעור דמי החכירה ואין ליישם את אלה במקום בו קיימתמערכת חוזים שלמה השולטת על מערכת היחסים בין הצדדים המעורבים. לפיכך יש להשאירלעניין ההערכה רק את החלופה הראשונה שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עוה"ד אלחנני ושפירא לקק"ל, עוה"ד הרטבי, מקליס ולבונטין למתיישבים. 6.8.96).
רע"א 5647+5648/95 - מדינת ישראל נגד קיבוץ זיקים ואוריאל ברקוביץ
*פיצויים לנפגעי שטפונות לפי החוק לפיצוי נפגעי אסון טבע(מחוזי ת"א - ע"ש 2+9/95 - הערעורים נדחו ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהןוגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. בחורף 91/92 הוצף שטח של כ-100 דונם השייך לקיבוץ זיקים (להלן: הקיבוץ)עקב שטפונות. כתוצאה מההצפה לא ניתן היה לשתול שתילי אבטיחים שהיו מיועדיםלשתילה והשתילים ירדו לטמיון יחד עם ההשקעות שהושקעו בהכשרת הקרקע. הקיבוץ נקטבצעדים הקבועים בחוק פיצוי נפגעי אסון טבע ומשנדחתה תביעתו ערער לביהמ"ש המחוזישקיבל את הערעור בחלקו וקבע כי הקיבוץ זכאי לפיצוי בגין שתילי האבטיחים שטרםנשתלו. על כך הגישה המדינה בקשת רשות ערעור. באותו חורף הוצף איזור רחב ובו שטחמשתלה ובית מגורים של המשיב ברקוביץ (להלן: החקלאי) ובעקבות ההצפה נפגעו שתיליםשל החקלאי שנשתלו וגדלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החקלאי זכאי לפיצויים בגין הנזקלשתילים שנפגעו ועל כך הוגשה בקשה אחרת לרשות ערעור של המדינה. שתי הבקשותנדונו כאילו ניתנה רשות לערער בשאלת סיווג השתילים כ"נכס" לפי החוק ודרישתקיומו של ביטוח. בשני המקרים טוענת המדינה כי אין עליה חובה לפצות את המשיבים.הערעורים נדחו ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש נגד דעתו החולקתשל השופט טירקל.
ב. סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "נכס" בשני סעיפי משנה. בפיסקת משנה (1)ובפיסקת משנה (2). סעיף 3 קובע כי לא ישולמו פיצויים למי שנפגע לו נכס כאמורבפיסקת משנה (1) אלא אם הנכס "מבוטח מפני נזקי טבע בקרן לביטוח נזקי טבעבחקלאות בע"מ; או אצל מבטח אחר כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח...". באשרלרכוש שנפגע ושנכנס למסגרת פיסקת משנה (2) יזכה הניזוק בפיצוי גם אם לא ביטח אתהרכוש שנפגע. השאלה שהתעוררה כאן היתה אם הרכוש שנפגע בקיבוץ או אצל החקלאי
נכנס למסגרת נכס כאמור בפיסקת משנה (1) הטעון ביטוח או למסגרת פיסקת משנה (2)שאינו טעון ביטוח. אין חולקין כי הרכוש לא היה מבוטח. ביהמ"ש המחוזי קבע כיהשתילים של הקיבוץ נכנסים למסגרת פיסקת משנה (2) ולכן אינם טעונים ביטוח, בעודשהגידולים של החקלאי נכנסים למסגרת פיסקת משנה (1) הטעון ביטוח. אלא שביהמ"שקבע כי גם אם הרכוש של הקיבוץ נכנס למסגרת פיסקת משנה (1) והוא טעון ביטוח וגםהגידולים של החקלאי הטעונים ביטוח, אף כי לא ביטחו את הרכוש, זכאים הנפגעיםבפיצויים לפי החוק. זאת משום שלדעת ביהמ"ש המחוזי עשו החקלאי והקיבוץ נסיונותלבטח את רכושם אלא שהן קרן הביטוח והן כל מבטח אחר סירבו לבטח רכוש זה בקבעםשאינו בר ביטוח.
ג. ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש, בשניפסקי דין נפרדים, כי צדק ביהמ"ש המחוזי הן לגבי הגדרת הרכוש הנפגע של הקיבוץשאינו נכנס למסגרת פיסקת משנה (1) והן לגבי קביעתו שגם אם הוא נכנס למסגרתפיסקה זו, וגם רכוש החקלאי שלכל הדעות נכנס למסגרת פיסקה זו, חייבת המדינהלפצות את השניים משום שהרכוש לא ניתן היה לביטוח. מנגד סבר השופט טירקל כיהרכוש של הקיבוץ נכנס אף הוא למסגרת פיסקת משנה (1) הטעון ביטוח, ומכיוון שהןהרכוש של הקיבוץ והן הרכוש של החקלאי לא היו מבוטחים, אין המדינה חייבת לפצותם,גם אם רכוש זה לא היה בר ביטוח וגם אם המבטחים סירבו לבטח אותו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד גב' שרוןמן-אוריין למדינה, עוה"ד גינר ובונה לקיבוץ, עו"ד גיא נבו לחקלאי. 21.8.96).
ע.א. 5305/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
המערערים, הורי הקטינה ילידת 1990, הם חרשים-אלמים. המערעריליד 1950 מתפקד בגבול הפיגור הקל, אינו עובד ומקבל קיצבת נכות מהביטוח הלאומיוהמערערת, ילידת 1953 גם היא נכה ומקבלת קיצבת נכות ואינה עובדת. הקטינה היאבתם השלישית והצעירה של המערערים. שני אחיה הוצאו לפנימיות. מאמצע 92 סודרההקטינה במעון רב תכליתי ביפו בו היא שוהה עד לשעה 7 בערב. היא הגיעה למעוןכשהיא מלוכלכת, מוזנחת ופצעים על גופה ונסיונות חוזרים ונשנים של צוות המעוןלדבר עם המערערים ולגרום לשינוי עלו בתוהו. ביולי 94 הוכרזה הקטינה כקטינהנזקקת, הוצאה ממשמורת המערערים והועברה למשמורת רשות הסעד. היא הועברה לביתילדים ביולי 94 וביקורים של הוריה קויימו אחת לשבועיים. על פי חוות דעת שלפסיכולוגים נמצאת הקטינה במצב נפשי קשה ויש למצוא עבורה פתרון של קבע בדחיפות.ביולי 96 הוכרזה הקטינה כבת אימוץ. בפני ביהמ"ש הובאו שתי חוות דעת שלפיהן איןלהורים מסוגלות הורית. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטינה כבת אימוץ והערעור נדחה.
על רקע השתלשלות הדברים כפי שהיא מתוארת בחוות הדעת של הפסיכולוגים, ברורשההורים אינם מסוגלים בהווה ולא יהיו מסוגלים בעתיד הנראה לעין - אף אם תנתןלהם העזרה המקובלת - לדאוג לקטינה. המערערים אינם מסוגלים, בשל מצבם, לתת לבתםאותה מידה מינימלית של טיפול שהקטינה זקוקה לו. נמצא כי נתקיימה במערערים העילהלהכרזת בתם כבת אימוץ כאמור בסעיף 13(7) לחוק האימוץ. הכרזה זו היא לטובתהקטינה כאמור בסעיף 1(ב) לחוק האימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב'מירי קראוס למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 2.9.96).
בש"א 3489/96 - חברת בני משה קרסו בע"מ נגד כ.י. נאור בע"מ ואיילון... בע"מ
*איחוד דיון וקביעת מקום שיפוט (בקשה לאיחוד דיון וקביעת מקום השיפוט בת"א - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הראשונהשרכשה רכב מהמבקשת, יבואנית רכב, הגישה תובענה נגד המבקשת בבימ"ש השלום בנתניה,בגין תאונה שנגרמה לטענת המשיבות עקב פיצוץ בגלגל הרכב. המשיבה השניה, המבטחתשל המשיבה הראשונה, הגישה נגד המבקשת תביעה בבימ"ש השלום בת"א בגין אותה תאונה.המבקשת ביקשה כי שתי התביעות יאוחדו וכי מקום הדיון ייקבע בבימ"ש השלום בת"א.הבקשה נתקבלה.
תקנה 7 לתקנות סדר הדין קובעת כי "הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפטאחדים... יקבע נשיא ביהמ"ש העליון למי מבתי משפט אלה השיפוט ולאותו בית משפטיהיה לפי זה שיפוט ייחודי והתובענות... יועברו לביהמ"ש האמור ויידונו בובמאוחד". כוונתה של התקנה היא לרכז את המשפטים הנובעים מנושא אחד בבימ"ש אחד,ושיפוטו יהא מכאן והלאה ייחודי. אין ספק כי בענייננו מדובר בשני משפטים הנובעיםמ"אותו נושא", באשר אותו אירוע הינו הבסיס לשתי התביעות, והטענות המשפטיותהמופנות בהן כלפי המבקשת הינן סביב אחריותה לאירוע האמור. מתן צו על פי תקנה 7אינו מותנה בהסכמת השופט בערכאה בה נערך הדיון העיקרי, אפילו התחיל כבר אתהדיון, על אחת כמה וכמה כך בענייננו, שבו טרם החל הדיון. לפיכך יאוחד הדיוןבשני התיקים ויתנהל בבימ"ש השלום בת"א.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. בן טוב למבקשת, עו"ד ע. קאופמן למשיבה הראשונה,עו"ד א. פיינגולד למשיבה השניה. 16.9.96).
בג"צ 4505/95 - אייל כהן ואח' נגד שר הפנים ואח'
*פסיקת הוצאות בעקבות ביטול עתירה (בקשה לפסיקת הוצאות בעקבות ביטול העתירה - הבקשה נדחתה).
בפברואר 95 פנוהעותרים ללשכת המירשם בבקשה לרשום נישואיהם. משלא נענו במשך זמן רב פנו לבג"צ.לאחר זמן הוחלט לרשום נישואיהם ולהעניק לעותרת השניה אשרת עולה ואזרחותישראלית. בעקבות זאת נמחקה העתירה. העותרים ביקשו לחייב את המשיבים בהוצאותובקשתם נדחתה.
המשיבים הבהירו כי העותרת השניה אינה יהודיה והגיעה ארצה לביקור אצל אחותהשזכתה למעמד של עולה על יסוד תעודה כוזבת. אשרת הביקור של העותרת פקעה, אךלמרות זאת המשיכה לשהות בארץ שלא כדין וקשה היה לאתר אותה לאחר שהגיעה תלונה עלשהותה שלא כדין. רק בפברואר 95 נישאו העותרים ורק אז ביקשו את רישומם כנשואים.לטענת המשיבים שומה היה עליהם לבדוק כדבעי אם מדובר בקשר נישואין של ממש אובנישואין פיקטיביים ובחינה כזו אורכת זמן. ואכן, יש לקבל את טענת המשיבים כי לאבעקבות העתירה לבג"צ שינו את עמדתם, אלא בעקבות בדיקה שמטבע הדברים נמשכה זמן.על כן אין לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות.
(בפני: הרשם גילון. עו"ד ר. כהן לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים.29.8.96).
בש"פ 5483/96 - איפרגן ישראל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא אחד מ-4 נאשמיםשהואשמו בכתבי אישום נפרדים בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ביחס לשנייםאחרים, בשני עררים קודמים, נקבע כי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר מעצרעד תום ההליכים כל עוד נמשכות ההפגנות וקיימת סכנה שהנאשמים ישתתפו בהן וישובוויבצעו מעשי אלימות. באותם עררים נקבע כי יש לקיים מהר ככל האפשר את משפטיהם אךהדבר לא נסתייע. הערר נדחה.
אכן, באישומים מסוג זה, המיוחסים לאנשים בעלי עבר נקי וביניהם גם נער, עלרקע מחלוקת ציבורית חריפה, קיצור תקופת מעצרם של הנאשמים ע"י שמיעת משפטיהםמוקדם ככל האפשר הוא נדבך הכרחי לשמירה על שלום הציבור. לא זו אף זאת, הבירורהמוקדם מתחייב גם מחובת ביהמ"ש להפעיל שיקול הדעת שניתן לו לפגוע בחירותו שלאדם באופן שזו לא תפגע אלא במידה המזערית הנדרשת. מכאן כי יש לקיים את משפטיהםשל ארבעת הנאשמים לאלתר. אם לא יעשה כן, יש להביא את עניינם בפני שופט ביהמ"שהמחוזי לעיון מחדש.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. רוזנבלט לעורר, עוה"ד גב' נעמי גרנות וא.אינפלד למשיבה. 13.8.96).
בש"פ 5568/96 - מדינת ישראל נגד יעקב אובטבול רפיד ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (מרמה) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
שניהמשיבים הואשמו בעבירות של זיופי מסמכים ומרמה אשר באמצעותם הונו בנקיםלמשכנתאות ומוכרי דירות וגרפו לכיסם סכום של כמליון ש"ח וחצי. המשיבים עזבו אתהארץ ביום שבו נעצר שותפם למעשי המרמה וחזרו לישראל מארה"ב רק בעקבות בקשתהסגרה שהגישה המדינה. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להחזקת המשיבים במעצר עדתום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה בכפוף לכך שאיפשר למשיב השני להשתחרר בתנאיםמגבילים ובהפקדת ערובה של 150,000 ש"ח. המשיב השני לא הצליח לעמוד בדרישה כספיתזו והוא נמצא במעצר. הקראת כתב האישום התקיימה בספטמבר 1995 והמשפט טרם הסתיים.התובעת סיימה את סיכומיה ב-21.7.96, והסניגור שהיה אמור להשלים את סיכומיובאותו יום איחר לחזור מהפסקה שעליה הורה ביהמ"ש והמשך הדיון נקבע ליום 3.9.96.הבקשה להארכת המעצר מעבר לשנה נתקבלה.
העבירות המיוחסות למשיבים בכתב האישום חמורות ולנוכח החשש המבוסס שהמשיביםימלטו מאימת הדין, חשש שיש לו אחיזה בהתנהגות המשיבים לפני ששבו ארצה מארה"ב,אין לראות בסכום הערובה תנאי בלתי סביר. הסכום אינו מופרז בהתחשב ברווחיםשהפיקו השניים ממעשי העבירה המיוחסים להם ובנסיבות העניין רק סכום בסדר גודלכזה יוכל לשמש אמצעי יעיל למניעת בריחתם מן הארץ. התמשכות ההליכים בתיק הינהתוצאה של העומס המעיק על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שנרתם מצידו למשימת סיוםהמשפט במסגרת התקופה שנקבעה לכך בדין. בנסיבות העניין הוחלט להאריך את המעצרכמבוקש.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד צבי לידסקי למשיבים.7.8.96).
בש"פ 5741/96 - מדינת ישראל נגד שלום דומרני
*תנאי שחרור ממעצר כדי להשתתף בברית מילה של הבן הבכור (ערר על תנאי שחרור לצורך השתתפות בשמחה משפחתית - הערר נתקבל).
המשיב מוחזקבמעצר עד תום ההליכים ובמאסר בבית הכלא והגיש בקשה להשתתף בטקס ברית מילה שלבנו בכורו שיתקיים באולם שמחות בבית מלון באשקלון. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרראת המשיב בתנאי של הפקדת ערובה במזומנים ובערבות ערבים בסכומים נכבדים. התביעהמבקשת כי המשיב יצא להשתתף בטקס האמור בליווי סוהרי שירות בתי הסוהר, וכי אותוחלק של הטקס שבו ישתתף המשיב לא יתקיים באולם שמחות, אלא במקום קטן יותר עםמספר משתתפים מצומצם. בבסיס בקשת התביעה עומד החשש שהמשיב ינצל את השתתפותובטקס למטרות זרות ופסולות, לרבות קיום קשר עם גורמים עבריינים, וזאת הן על סמךעברו הפלילי וטיבה של העבירה שבגינה הוא מוחזק במעצר עד תום ההליכים - סחרבסמים - והן לנוכח מידע מודיעיני חסוי המתייחס לפעילות עבריינית בתחומי בית
הסוהר בתקופה שבה מרצה המשיב עונש מאסר. ב"כ התביעה הבהיר כי אין מדובר ביחס"נוקשה" מיוחד כלפי המשיב, וכי התביעה מבקשת כי יוחל לגבי המשיב הנוהל הקבועבפקודות הקבע של הנציבות למצבים כגון דא. הערר נתקבל.
במקום שאין הצדקה לעשיית חריג, מן הראוי לנהוג במקרים כגון דא על פי הוראותפקודות הקבע של הנציבות. הנסיבות שנפרשו אינן מקימות בסיס לעשיית חריג להוראותהאמורות. לפיכך יצא העורר מהכלא להשתתפות בטקס ברית המילה של בנו בליווי צמודשל סוהרים ברכב של שירות בתי הסוהר. טקס הברית גופו, שבו - ובו בלבד - ישתתףהעורר, יערך באחד מחדרי המלון בנוכחות מספר קטן של בני משפחה קרובים שיקבע עלידי האחראי על הליווי, ועם השלמת הטקס יוחזר העורר לכלא ולא ישתתף באירועשיתקיים באולם השמחות עם קהל המוזמנים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עו"ד יוסי זילברברג למשיב.15.8.96).
בש"פ 5385/96 - עודה אבו מעדי נגד מדינת ישראל
*דיון חוזר בתנאי "מעצר בית" בשחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של חטיפה לשם אינוס ואינוס ועם הגשת כתבהאישום נתבקש מעצרו עד תום ההליכים. ברם, לאחר שנמסר לביהמ"ש שנערכה "סולחה"בין הצדדים החליט ביהמ"ש כי העורר ימצא ב"מעצר בית" בתחומי מחנה צבאי בו הואמשרת. עתה מבקש העורר לבטל את ההגבלה בנימוק שמאז הוגש כתב האישום חלף פרק זמןארוך ועד שיחלו בשמיעת הראיות ותשמע עדותה של המתלוננת תחלוף עוד תקופה ממושכת,וכן כי לנוכח התנהגותו עד כה אין חשש שינסה להתקשר עם המתלוננת או להטרידה.ביהמ"ש המחוזי דן בבקשת העורר במסגרת דיון חוזר ודחה את הבקשה. הערר נדחה.מסתבר כי המשפט השתהה בשל קשיים שהיו בזימונה של המתלוננת שהיא בת למשפחהבדואית נודדת למסירת עדות. עתה אותרה המתלוננת וזומנה ויש להניח כי עדותה תשמעבישיבה הקרובה. לאחר שתמסר עדותה יוכל העורר לחזור ולבקש בחינת הקלה בתנאישחרורו. בשלב הנוכחי כרוך מתן היתר לעורר לצאת אל משפחתו, בסיכון ממשי ומוחשילעורר עצמו ולבני שתי המשפחות הנוגעות בדבר. סיכון זה מחייב ומצדיק את שמירתהמצב הקיים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ש. זילברמן לעורר, עו"ד א. פלמור למשיבה.
14.8.96).
בג"צ 5859/96 - ורד גרייבר ואח' נגד ביה"ד הרבני האזורי באשדוד ו-4 אח'
*פנייה לבג"צ בעניין סמכות בי"ד רבני לפני הגשת ערעור לביה"ד הרבני הגדול (העתירה נדחתה).
בעקבות סכסוך שפרץ בין העותרת ובעלה - על רקע חזרתו בתשובה- פנתה העותרת לביהמ"ש המחוזי וביקשה, בין היתר, להורות כי שני ילדי בני הזוגישארו בחזקתה וילמדו בבי"ס חילוני. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. לאחר מכן פנההבעל לביה"ד הרבני באשדוד בתביעת גט ובמהלך הדיון גלש הנושא לעניין החזקתהילדים וחינוכם, וביה"ד פסק כי הילדים אמנם ישארו ברשות האשה, אך החינוך שינתןלהם יהיה דתי. העותרת טענה שאין לביה"ד סמכות לדון בעניין החזקת הילדים וחינוכםופנתה בערעור לביה"ד הרבני הגדול. ברם, היא סברה כי אין לה סיכוי לזכות בערעורועל כן חזרה בה מהערעור ופנתה לבג"צ בטענה של חוסר סמכות ביה"ד הרבני האיזורי.העתירה נדחתה. דחיית טענה של חוסר סמכות ע"י ביה"ד הרבני האיזורי, מהווה עילהלערעור בפני ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואין לפנות בעניין זה בעתירה לבג"צ אלאלאחר מיצויה של אפשרות זו. על העותרת להחזיר את הערעור לביה"ד הרבני הגדול והיאתוכל לחזור ולפנות לבג"צ אם ההחלטה של ביה"ד הרבני הגדול לא תספק אותה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. 20.8.96).
ב ת ו כ ן
* רע"א 4824/96 - טענת קיזוז בבקשת רשות להתגונן. *היחס בין סעיף 13 ─ בחוק השליחות לבין סעיף 53(א) בחוק החוזים .........................66 ─* ער"מ 5157/96 - הרשעה בעבירות משמעת בשל איחורים רבים לעבודה. ─ *חומרת העונש ותנאים להפעלת פיטורין על תנאי .......................66 ─* בש"פ 6614/96 - שחרור בערובה (סחיטה ושוד) ........................................67 ─* בש"פ 6188/96 - שחרור בערובה (סחיטה והדחה בעדות) .................................68 ─* ע.א. 6276/95 - הפרת הסכם מכר מקרקעין. *חיובים שלובים של תשלום עבור ─ מקרקעין והעברת המקרקעין ע"ש הקונה. *חובת תום לב בחוזים ...........68 ─* ע.א. 2515/94 - פיצויים בהפקעת מקרקעין ע"י העיריה ................................69 ─* ע.א. 93+6025/92/30+558 - פיצויים בגין ליקויי בניה. *פיצוי בגין "חסר" ─ בשטח הדירה לעומת השטח המובטח. *פירוש המונח שטח ─ "ברוטו" בדירה. *פרוספקט לציבור כמחייב כחלק ─ מהחוזה .................................................71 ─* ע.א. 5359/92 - יום חישוב ההוצאה לצורך שערוך ניכוי ממס שבח בבנייה של ─ דירה חדשה ........................................................72 ─* ע.א. 6434+6632/93 - פירוש חוזה עם המינהל להערכת שווי רכוש לצורך קביעת ─ דמי חכירה ....................................................74 ─* רע"א 5647+5648/95 - פיצויים לנפגעי שטפונות לפי החוק לפיצוי נפגעי אסון ─ טבע ..........................................................75 ─* ע.א. 5305/96 - אימוץ ............................................................76 ─* בש"א 3489/96 - איחוד דיון וקביעת מקום שיפוט .....................................77 ─* בג"צ 4505/95 - פסיקת הוצאות בעקבות ביטול עתירה ..................................77 ─* בש"פ 5483/96 - מעצר עד תום ההליכים (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה) .................77 ─* בש"פ 5568/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (מרמה) ......................................78 ─* בש"פ 5741/96 - תנאי שחרור ממעצר כדי להשתתף בברית מילה של הבן הבכור ..............78 ─* בש"פ 5385/96 - דיון חוזר בתנאי "מעצר בית" בשחרור בערובה .........................79 ─* בג"צ 5859/96 - פנייה לבג"צ בעניין סמכות בי"ד רבני לפני הגשת ערעור לביה"ד ─ הרבני הגדול ......................................................79 ──