ע.א. 1613/92 - אביגדור זיו נגד מנהל מס שבח מקרקעין איזור י-ם
*פטור ממס שבח בהעברה מנאמן לנהנה כאשר לא נמסרה בזמן הודעה על הנאמנות לפי החוק. *נאמנות לפי סעיף 69 לחוק מס שבח ונאמנות לפי חוק הנאמנות(ועדת ערר י-ם - עמ"ש 46/89 - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1985 נרכשו עבור המערער זכויות במקרקעין ע"י חברת נאמנות. החברה לאהודיעה על הנאמנות כמצוות סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין (להלן: החוק). ב-1988מכר המערער את המניות לאחרים וחוייב במס על העברת המניות מחברת הנאמנות אליו.המערער ערר לוועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין וזו סברה כי משלא נמסרה הודעהע"י הנאמן כאמור בסעיף 74 לחוק, אין המערער נחשב "נהנה" לעניין סעיף 69 לחוק.בקשה להארכת מועד למסירת ההודעה, שהוגשה לפי סעיף 107 לחוק, נדחתה, משום שחובתמסירת ההודעה חלה על הנאמן ולא ניתן "לגלגלה" על הנהנה כפי שנעשה במקרה זה.הצדדים הגיעו להסכמה כי בין חברת הנאמנות לבין המערער התקיימו יחסי נאמנות לפיחוק הנאמנות וכן כי לא נמסרה הודעה לפי סעיף 74 לחוק. טענות הצדדים מתמקדותבפרשנותו של סעיף 69 לחוק, ממנו נגזרת פרשנותם של סעיף 74 ו-107 לחוק.
ב. סעיף 69(א) קובע כי מכירה של זכות במקרקעין והעברת זכות באיגוד, מנאמןלנהנה, יהיו פטורות ממס. פיסקת משנה (ג) לסעיף 69 קובעת כי "לא יוכר אדם כנאמןלצורך סעיף זה אלא אם מסר הודעה לפי סעיף... ..74. ולא יינתן הפטור אלא לגביהעברה לנהנה שעליו נמסרה הודעה כאמור". סעיף 74 קובע כי "כל אדם הרוכש בשמו הואבשביל פלוני זכות... באיגוד מקרקעין, רשאי להודיע למנהל, תוך 30 יום... כי רכשאת הזכות... בשביל אחר ומשהודיע כך יראו אותו כנאמן לעניין סעיף 69". סעיף 107קובע כי "המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה אם נתבקש לכך ע"י מי שמוטלתעליו חובה לעשות דבר לפי חוק זה...".
ג. השאלה היא אם לצורך הפטור ממס צריכה להתקיים נאמנות מיוחדת לפי סעיף 69לחוק או שדי בקיומה של נאמנות לפי חוק הנאמנות. וכן מהי השלכת החובה למסורהודעה בדבר הנאמנות לפי חוק מס שבח. הערעור נתקבל.
ד. תכליתו של סעיף 69 לחוק היא לפטור את הנאמן והנהנה מכפל מס בגין העברתהזכות המוחזקת מן הנאמן לנהנה. תכלית הוראת החוק המחייבת קיומה של נאמנותכמפורט בה ומסירת הודעה ע"י הנאמן במועד, היא למנוע נאמנויות פיקטיביותומניפולציות לצורך התחמקות מתשלום מס. השאלה היא אם ניתן להקל בדרישות הקשורותבמסירת ההודעה כאשר רשויות המס אינן חולקות על קיומם של יחסי נאמנות אמיתייםולא פיקטיביים. התשובה איננה חד משמעית. השאלה היא אם הוראות סעיף 69 על סעיפיוהמשניים הן מהותיות ויוצרות בשילובן יחד נאמנות מיוחדת לצורך מס שבח, או ניתןלראות בהן שילוב של הוראות מהותיות ודיוניות טכניות ולפצל בין השניים.
ה. התפיסה הרעיונית של המשיב שלפיה צריכה להתקיים נאמנות על פי סעיף 69 לחוק,אינה מסייעת לו משום שאין בפיו טענה לפיה לא נתקיימו יסודות סעיף 69(ב) המגדיר"נאמן" כ"אדם המחזיק בשמו הוא בשביל פלוני בזכות במקרקעין או בזכות באיגוד".טענתו היא שלא נתקיימו יסודות סעיף 69(ג) בהם רואה הוא חלק אינטגרלי מיסודותהנאמנות לפי החוק ומשאלה לא נתקיימו, לא מתקיימת נאמנות. עמדה זו אין לקבלה.
ו. קיומם של יחסי נאמנות מהותיים לצורך החוק, מוכרעים על פי סעיף 69(ב).משמתקיימים יסודותיו של סעיף זה קיימת נאמנות. סעיף 69(ג) הוא חריג לפיו גםכשמתקיימים יחסי נאמנות לפי החוק, לא יוכר אדם כנאמן אלא אם מסר הודעה ומשמסרכזו יראוהו כנאמן לעניין הפטור. סעיף 69(ג) איננו תנאי סובסטנטיבי לקיוםהנאמנות אלא תנאי פרוצדורלי להכרה בה. כיוון שלא נטענה ע"י המשיב טענה נגדקיומה של נאמנות לפי סעיף 69(ב), יש לבדוק את שאלת מסירת ההודעה עליה במועדוהאפשרות להארכת המועד לפי העניין ולפי הנסיבות.
ז. שאלת הארכת המועד והשלכת אי מסירתה על הזכות לפטור ממס לא נשקלה ע"יהוועדה. זו היתה בדעה כי משלא נמסרה ההודעה, אין המערער נחשב "נהנה" ולפיכךמצאה עצמה אנוסה לדחות את הבקשה להארכת מועד בלי לדון לגופה של הבקשה. לאורהדברים האמורים, ראוי שהמשיב ידון מחדש בשאלת ההודעה, כשנקודת המוצא היאשנתקיימו יסודות הנאמנות לפי סעיף 69(ב), ויבחן את כל השיקולים הרלבנטיים בשאלהאם יש מקום להאריך את המועד להגשת ההודעה על אף התקופה הארוכה שחלפה מאז נרכשוהמקרקעין בנאמנות ועד להעברתם לנהנה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן,הוסיפו הערות השופטים טל וטירקל. עו"ד זיו לעצמו, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב.6.8.96).
ע.א. 4473/93 - יער זאב בע"מ ואח' נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ
*תחולת חובת ההוכחה החלה על המזיק באש שיצאה ממקרקעיו בדבר חוסר רשלנותו כאשר האש הוצתה במעשה פלילי. *האם בעל מקרקעין צריך לצפות שתהיה הצתה פלילית ברכושו(מחוזי נצרת - ת.א. 102/90 - הערעור נתקבל).
א. ביולי 87 פרצה שריפה באיזור החולה וכילתה מבנים ותכולה השייכים לנחלתהמושבים שהיתה מבוטחת אצל המשיבה וכן את המתבן של המערערת. בשטח בו אירעההשריפה קיימים מספר מבנים הממוקמים אחד ליד השני. מבנים אלה כולם נמצאים בשטחהמוחזק ע"י נחלת המושבים. באחד המבנים השתמשה נחלת המושבים בחלק אחד של המבנהואילו החלק האחר נמצא בהחזקתה של המערערת ושימש לה כסככות לאחסון קל. ביהמ"שהמחוזי קבע כי האש התפשטה מהחלק במבנה שבהחזקת המערערת לחלקים אחרים שבאיזורוזו גרמה את הנזק. לפי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי פרצה האש כתוצאה מהצתה מכוונת.חברת הסנה פיצתה את נחלת המושבים על הנזק שנגרם לה וביהמ"ש המחוזי חייב אתהמערערת לשפות את הסנה בגין הסכומים ששילמה.
ב. ביהמ"ש קבע כי העובדה שהאש פרצה כתוצאה מהצתה אין בה כדי לשלול את האפשרותשל קיום רשלנות מצד הבעלים או המחזיק במקרקעין. לדעת ביהמ"ש היתה רשלנות מצדהמערערת בכל הנוגע להתפשטות האש ואחריותה מצטמצמת לעניין מקור האש ומתבטאת בכךשחלק ממבנה ג' שהיה בהחזקתה, היווה מקום רגיש להצתה מכוונת בשל אחזקתו הלקוייה.מכאן כי חזקת ההתרשלות בסעיף 39 לפקודה לא נסתרה. הערעור נתקבל.
ג. סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזקנגרם ע"י אש... וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופסהמקרקעין... שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה... התרשלות שיחוב עליה".סעיף זה מעביר למחזיק הנכס את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל. המחזיק יוכל לעמודבנטל רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמתרשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה. במקרה שלפנינו פרצה האש כתוצאה מהצתה ולטענתהמערערת משהוכח הדבר נשמט הבסיס מתחת לחזקת סעיף 39 לפקודה.
ד. הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדםלנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים בהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא ננקטואמצעי זהירות סבירים למניעתו. לפיכך, גם אם היתה הצתה אין ללמוד מכך בהכרח כילא היתה התרשלות מצד המערערת. משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראותשההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. עליה היה להראותאו שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא היתה חייבת לנקוט בצעדים למניעתה,או שאם זו היתה צפויה, היא נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעתה.
ה. המערערת טוענת כי הצתה מכוונת לא היתה צפוייה בנסיבות המקרה. לדעת ביהמ"שהמחוזי היו נסיבות שאיפשרו את ביצוע ההצתה כגון סדרי שמירה ליקויים, גדר פרוצה,חומרים דליקים מוזנחים וכיוצא באלה. ביהמ"ש יוצא מהנחה שגם אם ההצתה היתה בלתי
צפויה ובלתי נמנעת, תיתכן התרשלות מצד המערערת. לקביעה זו אין להסכים. יסודה שלעוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק "לשכנו"ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו. כאשר הנתבע לא היה יכול לצפות סיכונים או נזקכאלה, נשמט היסוד מהטלת האחריות עליו בשל נזק. אפילו אם נתוני השטח סייעו בפועללמצית האלמוני, אין די בעובדה זו כדי להטיל אחריות על המערערת אם היא לא היתהחייבת לצפות את ההצתה.
ו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הטענה שההצתה לא היתה צפויה. קביעה זו לא לוותהבהנמקה כלשהי. לכאורה, ההצתה נעשית ע"י מי שמבקש לפגוע בבעל המקום המוצתובנסיבות המקרה אין כל אינדיקציה לכך שהיה מי שביקש לפגוע במערערת או שהיהלמישהו עניין להצית את הסככה של המערערת מכל טעם אחר. בנסיבות שבהן אין כלנימוק או עובדות שיצביעו על חשש להצתה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת,ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנתהצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה. לפיכך, לא הוטלה על המערערתחובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה של הצתה.
ז. זאת ועוד, גם אם היה על המערערת לצפות את מעשה ההצתה אין לומר כי היאהתרשלה בצעדים שיש לנקוט למניעתה. הסככה שהיתה בחזקת המערערת היתה חלק ממבנהשבחלקו האחר החזיקה נחלת המושבים. השטח כולו בו נמצאו כל המבנים שייך לנחלתהמושבים. גידורו של השטח והטיפול בו היו על נחלת המושבים. לפיכך, אם היה מישהוצריך לשמור על השטח או לגדרו, היתה זו נחלת המושבים. ואכן, נחלת המושבים החזיקהבמועד קרות השריפה בשומר שהוטל עליו גם לשמור ולסייר בשטח בו נמצא הקטע שהוחזקע"י המערערת. הנה כי כן היה שומר שהוטל עליו להסתובב ולשמור בשטח המבנים ולאהיה על המערערת לדאוג לשומר נוסף. ביהמ"ש מזכיר גם קיומם של חומרים דליקיםבמקום שעלולים להקל על מצית אלמוני, ואולם בסככה שממנה יצאה האש היו חבילות קשודי היה באלה כדי לאפשר את ביצוע ההצתה מבלי שהחומרים הדליקים הוסיפו דברלסיכון זה.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט אור. השופט טירקל שהסכים לפסה"ד העיר כי יש מקוםלהרהר בשאלה אם אין בהוכחת מעשה פלילי של ההצתה כדי למנוע את העברת נטל הראייהשלא היתה רשלנות על מחזיק הנכס שממנו יצאה האש לפי סעיף 39 לפקודה. במליםאחרות, במקרה כזה יהיה על הניזוק להוכיח בדרך הרגילה את התרשלותו של המחזיק.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיףהשופט טירקל. עו"ד ר. ינקו למערערים, עו"ד ע. מיכלין למשיבה. 9.9.96).
ע.א. 6812/94 - אברהם שמעון נגד ד"ר מרטין רביי ואח'
*תביעת פיצויים מרופא בטענה של אבחנה לא נכונה של מחלה בשירות הצבאי שגרמה לדחיית תביעה להכרה כנכה צה"ל(מחוזי י-ם - ת.א. 543/93 - הערעור נדחה).
א. המערער גוייס לצה"ל ביוני 83 ושוחרר מן השירות כעבור שנה אחרי שוועדהרפואית הורידה את הפרופיל הרפואי שלו בשל "הפרעת אישיות". ביולי 89 אושפזהמערער ואובחנה אצלו מחלת טרשת נפוצה. הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומיונקבעה לו נכות של %75 ומאז הוא מקבל קיצבה מאת המוסד. בנובמבר 89 הגיש המערערתביעה לקצין התגמולים של צה"ל להכיר בו כנכה צה"ל הזכאי לתגמולים עקב המחלה.קצין התגמולים דחה את תביעתו אחרי שקבע כי המחלה לא נגרמה ואף לא הוחמרה עקבהשירות. עוד קבע כי דין התביעה להידחות גם מכח סעיף 36 לחוק הנכים (תגמוליםושיקום), לפיו לא חלות עליו הוראות החוק הואיל ובחר בזכויות לפי חוק הביטוחהלאומי והוא מקבל קיצבה לפי החוק האחרון. באוגוסט 93 הגיש המערער תביעה נגדהמשיבים, הרופא שבדק אותו, ביה"ח, העיריה והמדינה, לחייבם לפצותו עבור נזקים
שנגרמו לו בשל כך שמחלתו לא אובחנה בזמן שירותו בצה"ל. כתוצאה מכך, כך טען,נגרמו לו נזקים כספיים, הן משום שבמשך כ-5 שנים התקשה למצוא עבודה בשל סעיףהשחרור הפסיכיאטרי, והן משום שאילו היתה מחלתו מאובחנת בזמן השירות היה קציןהתגמולים מכיר בתביעתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף נגד הרופא, ביתהחולים והעיריה למעט התביעה נגד המדינה.
ב. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש את התביעה גם נגד המדינה. בעקבות ההלכה שנפסקהב"פרשת שנדור" (ע.א. 289/59 פד"י י"ד 1286) קבע ביהמ"ש כי במקרה הנדון יש לראותבאי גילוי מחלתו של החייל בתקופת שירותו "מחלה או החמרת מחלה... מסקנה זו מזכהאת החייל מצד אחד בתגמולים עפ"י חוק הנכים ומצד שני שוללת היא מן החייל אתהאפשרות לתבוע מן הצבא פיצוי עפ"י חוק הנזיקין האזרחיים". לתוצאה זאת הגיעביהמ"ש מכח הוראת החסינות שנקבעה בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים שלפיו איןהמדינה אחראית בנזיקין או מחלה שנגרמו לאדם בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותוהצבאי, ומכח אותו חוק עומדת החסינות גם לכל מי שבגללו היתה המדינה אחראיתבנזיקין אילולא הסעיפים האמורים. הערעור נדחה.
ג. השופט טירקל: המערער ביקש שלא לסמוך עוד על הלכת שנדור ואולם אין לומרשההלכה שנפסקה שם אין כוחה יפה כאן. אין לאבחן את המקרה דנא מהמקרה ההוא.לפיכך, אי הגילוי כמוהו כ"מחלה או החמרת מחלה" כמשמעותם בחוק הנזיקין האזרחיים(אחריות המדינה) ולמדינה עומדת הוראת החסינות שבסעיף. לכך יש להוסיף כי התביעהשהגיש המערער לקצין התגמולים נדחתה מן הטעם שבחר לקבל גימלה מאת המוסד לביטוחלאומי, אך גם לגופו של עניין הגיע קצין התגמולים למסקנה כי מחלת המערער לא היתהקשורה לשירותו הצבאי. השגותיו נדחו בעבר בכל ערכאות הערעור והתוצאה היא שנשמטהבסיס מתחת לתביעה לקבל פיצוי עבור ההפרש שבין הגימלה שהיה עשוי לקבל לביןהגימלה שהוא מקבל מאת המוסד.
ד. גם לתביעה לפצות את המערער עבור הנזקים שנגרמו לו בגין סעיף השחרורהפסיכיאטרי לא נמצא יסוד בראיות.
ה. השופט אור: בתביעת המערער נטען לשני ראשי נזק שנבעו, לפי הטענה, מןההתרשלות באיבחון מחלתו בעת שירותו הצבאי. ראש הנזק האחד נוגע לנזק כספי שנגרםעקב אבדן זכות תביעה נגד קצין התגמולים; והשני נוגע לשחרור על פי הסעיףהפסיכיאטרי ולנזקים שנגרמו עקב כך. אשר לראש הנזק הראשון - די בנימוק השנישבחוות דעתו של השופט טירקל כדי לדחות את הערעור. המערער הגיש תביעה לקציןהתגמולים והלה דחה את התביעה, בין השאר על בסיס ממצא פוזיטיבי כי לא היה קשרבין המחלה לבין השירות הצבאי. החלטת קצין התגמולים אושרה ע"י ערכאות הערעורהשונות ובכך נשמט הבסיס מתחת לראש נזק נטען זה. לפיכך אין צורך להידרש לחלותהשל הילכת שנדור ולהיקף התפרשותה של הוראת החסינות שבחוק הנזיקין האזרחיים(אחריות המדינה) בנסיבות עניין זה. אשר לראש הנזק השני, הרי כאמור לא נמצאו לכךראיות.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. עו"ד מרדכי ברקן למערער, עוה"ד גב' רויטלרשף וברוך זייגר לרופא, בית החולים והעיריה, עו"ד גב' שרון מן אוריין למדינה.24.9.96).
בש"פ 5928/96 - אבי ארנפריד נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה בגין תאונה עקב אי עצירה בתמרור "עצור"(ערר על פסילת רשיון נהיגה - הערר נדחה).
א. בימ"ש לתעבורה דחה את בקשתו של העורר לבטל פסילה מינהלית שמכוחה נפסלמלהחזיק רשיון נהיגה למשך 60 יום. הפסילה המינהלית נעוצה באחריות המיוחסת לעורר
לאירועה של תאונת דרכים בה נחבל רוכב אופנוע. הטענה נגד העורר היא כי "גלש"לתוך צומת מבלי לציית לתמרור עצור. טענת הסניגור היא כי ספק אם יוגש נגד העוררכתב אישום משום שאין בחומר החקירה כדי להפריך את גירסת העורר שעצר לחלוטין לידקו העצירה ורק לאחר מכן התקדם באיטיות ובזהירות כדי שיוכל לבחון את מצב התנועהבכביש המצטלב כאשר מקו העצירה לא ניתן לבחון את המתרחש בכביש. לטענה זו מוסיףהסניגור כי העורר פסול מנהיגה כבר 40 יום ופסילה לתקופה כזו עונה על דרישותה"צינון" ואין טעם אחר הנראה לעין המצדיק 60 ימי פסילה. הערר נדחה.
ב. סמכות הפסילה המינהלית מיועדת, בין היתר, להבטיח את יעילותם של התמרוריםהמוצבים בדרך להסדרת התנועה, ובהקשר זה יש משקל נכבד לעברו התעבורתי של הנהגהחשוד. בענייננו, מדובר במי שנכשל כבר בעבר במספר לא מבוטל של מקרים באי ציותלתמרורים שונים, וביניהם תמרור "עצור" תמרור "אין כניסה" ורמזור. תקופת הפסילהנקבעה ע"י המחוקק על בסיס שקלול התכליות השונות שלקידום השגתן ניתנה הסמכותלצוות עליה. ככלל, יהיה מקום לבחון קיצור של התקופה, רק כאשר קיימות נסיבותמיוחדות המצדיקות התערבות בשקלול התכליות העומדות בבסיסה. בענייננו אין בכחהפגיעה שנפגעת נוחיותו של העורר - המרבה לנוע במסגרת עבודתו כנותן שירותלמחשבים - כדי להוות נסיבה מיוחדת במשמעות האמורה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גייזלר לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור הרץ למשיבה.1.9.96).
ע.א. 339/92 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד בלוקי עצפר בע"מ ואח'
* ע.א. 339/92 - טענת חברת ביטוח שאינה חייבת בתשלום דמי ביטוח עקב תאונת עבודה בשל מתן תשובות לא נכונות של המבוטחים בהצעת הביטוח. *טענה לפטור מחובת תשלום של חברת הביטוח בתאונת עבודה עקב רשלנות בעל המפעל שלא גידר מכונה לבטח. *שיעורי הפיצויים בתאונת עבוד(מחוזי ת"א - ת.א. 3288/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב החמישי (להלן: הנפגע) היה עובד של המשיבים 4-1 (להלן: המבוטחים)במפעלם. תוך כדי השחזת תבנית בלוקים במשחזת ידנית התרסקה דיסקה שהיתה מורכבת עלהמכונה והנפגע נפגע בברכו הימנית. ביהמ"ש המחוזי מצא את המבוטחים אחראים לתאונהכלפי הנפגע ואת חברת הביטוח חייבת לשפות את המבוטחים. כן קבע ביהמ"ש את סכוםהנזקים שיש לשלם לנפגע. המערערת מערערת על חיובה באחריות כלפי המבוטחים מכחהפוליסה שהוציאה וכן על סכומי הנזקים שנפסקו ואי הטלת אשם תורם על הנפגע, ואילוהנפגע מערער בערעור שכנגד על גובה הנזק. הערעורים נדחו.
ב. הנושא המרכזי לדיון הוא טענתה של חברת הביטוח כי המבוטחים נתנו תשובותכוזבות בהצעת הביטוח. בהצעה זו נשאלה שאלה "א. האם המעברים, המבואות, מקומותהעבודה והמתקנים בעסק נבדקו ע"י משרד העבודה. ב. האם נמצאו תקינים ועונים עלהדרישות". התשובה לשני חלקי השאלה היתה: "כן". מסתבר שנשלחו למשיבה ע"י מחלקתהפיקוח של משרד העבודה, לפני החתימה על הצעת הביטוח, 4 מכתבים, אשר בשניים מהםמדובר על גידור אבן משחזת. כל אחד מן המכתבים פותח במשפט זהה האומר כי לאחרביקור ופיקוח במפעל, הוברר כי דרוש טיפול מיידי בעניינים המפורטים בהמשך המכתבומצוטטים סעיפים מפקודת הבטיחות בקשר לנושאי גידור ובטיחות.
ג. לכאורה ניתנו תשובות לא נכונות לשאלה. ואולם, השופט השתכנע שלא ניתן לייחסלמבוטחים כוונת מרמה במתן תשובתם להצעת הביטוח וכי לא היה במכתבים שנשלחולמבוטחים ע"י משרד העבודה, גם אילו הובאו לידיעת חברת הביטוח, כדי להניא אתהחברה מביטוח הנתבעים או להביא להסכמתה לביטוח בתנאי תשלום פרמיה גבוההמהמקובל. קביעה זו של השופט יש לה אחיזה בעדותו של עד שהעיד מטעם חברת הביטוח.אשר למכתבים של משרד העבודה - אלה נראו בעיני השופט כמכתבים סטנדרטיים ללאמסויימות מספקת. עוד קבע כי ההערה בנושא הגידור התייחסה למכונה אחרת מזו שבהאירעה התאונה וכן קבע כי המכתבים חוזרים על הוראות החוק ללא פירוט הפגמים ולא
ניתן להסיק מהם היעדר גידור לחלוטין. ביהמ"ש קבע כי ברור שחברת הביטוח לא ראתהאת הוראות משרד העבודה כראויות להתייחסות מטעמה וכעילה לביטול הפוליסה שלא מצאהלנכון לבטל.
ד. אשר לטענה כי אי הגידור כשלעצמו יש בו כדי לשחרר את חברת הביטוח מחבותה -השופט קבע כי גם אילו היה גידור מלא לא ניתן היה לגדר את חלקה התחתון של המשחזתשמשם יצאה הרעה. לפיכך, אין קשר סיבתי בין אי הגידור לתאונה. כמו כן, הביטוחהוא ביטוח אחריות מעביד בגין רשלנותו ורק רשלנות רבתי חריגה יכולה לשחרר מחבותשבאה לכסות רשלנות וכזו לא היתה כאן. קביעות אלה של ביהמ"ש המחוזי מעוגנותבחומר הראיות ואין להתערב בהן. על סמך הקביעות הנ"ל, גם המסקנה לפיה אין לראותבתשובה שניתנה, תשובה כוזבת, אינה מסקנה מוטעית.
ה. אשר לנזק - קיים פער ניכר בין הנכות הרפואית שנקבעה והתקופות להן נקבעהובין התקופה הממושכת שבגינה פסק השופט את הפסד ההשתכרות כפי שפסק. אכן, איןביהמ"ש חייב לאמץ את שיעור הנכות ומשך תקופתה, וכושר ההשתכרות יכול ויפחת מןהנכות ויכול ויעלה עליה. אולם, בענייננו לא נתן השופט דעתו לכמה עובדות שהיהבהן כדי להקטין את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות. ברם, מכיוון שיש לקבל מנגד אתערעור הנפגע בעניין אי פסיקת ריבית, יש מקום לאזן בין שני הסכומים ולא להתערבבקביעת הפסד כושר ההשתכרות.
ו. אשר לטענה בדבר אי הטלת אשם תורם על הנפגע - סיבת התאונה היתה התרסקות אבןמשחזת עקב אי התאמת מהירות סיבוב האבן למהירות סיבוב המכונה. את כלי העבודההתקינים והמתאימים היה על המעביד לספק לעובד ואין להעביר לעובד נטל אחריותכלשהו אם קרתה תאונה. הנפגע לא הודרך בנושא זה ואין מקום לבוא אליו בטרוניה עלשעבד בכלי עבודה שהמעביד העמיד לרשותו.
ז. אשר לערעור שכנגד - הטענה היחידה הראוייה להישמע היא בדבר אי פסיקת ריביתעל הפסד השתכרות בעבר ופיצוי סבל וכאב שנפסק. ריבית על נזק בעבר ועל סבל וכאביש לפסוק בכל מקרה, למעט מקרים חריגים שבהם נשללת הריבית. בהיות הפיצויים בשלהפסד שכר בעבר, הפסד לשיעורים אותו מפסיד הנפגע מדי חודש בחודשו, נתגבשה ההלכהשלפיה שיעור הריבית יהיה מחצית השיעור הקבוע בחוק או מלוא הריבית עבור מחציתהתקופה. אשר לפיצוי ריבית בגין הסכום שנפסק על כאב וסבל - זו נפסקת על הסכוםשנפסק ביום פסה"ד, מיום היווצרות העילה. כך שצריך היה לפסוק ריבית. ברם, כאמור,ניתן לאזן את הערעור שיש לקבל בעניין הריבית עם הערעור שיש לקבל על גובה הפסדההשתכרות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן,הוסיף הערה השופט טירקל. עו"ד קולקר למערערת, עו"ד שלמה לוי למבוטחים, עו"דחיים מנדלבאום לנפגע. 24.9.96).
בר"ע 2985/96 - סיון מדלסי ואח' נגד אבנר גוני ואח'
*צרכי דיור של נפגע בתאונת דרכים ואם הם נכללים ב"דרכי שיקום" לצורך מינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת נפגעה קשות בתאונת דרכים ונכותה הצמיתית היא בשיעור %100 ומוגדרתכ"צמח". בביהמ"ש המחוזי מתנהלת תביעתה נגד המשיבים לתשלום נזקיה ובין היתר היאתובעת פיצוי בגין הצורך להחליף את דירת מגוריה. ביהמ"ש המחוזי מינה את פרופסורשאקו כמומחה בתחום השיקום והלה הגיש חוות דעת וענה לשאלות הבהרה. במהלך הדיוןביקש ב"כ המבקשת להגיש כראייה חוות דעת של המומחית גב' שיפמן כדי להוכיח, ביןהיתר, את צרכי הדיור של המבקשת בשל מגבלותיה ונכותה, ובין היתר בשל היותהמרותקת לכסא גלגלים. ב"כ המשיבים התנגד להגשת חוות הדעת בנימוק שצרכי הדיור
נכללים ב"דרכי השיקום" של המבקשת. על פי סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים והתקנות שהותקנו, כדי להוכיח עניין שברפואה הנוגע לנפגע תאונת דרכים"לרבות דרכי שיקומו", יש צורך במינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש, ואין אפשרותלהוכיחו ע"י מומחה מטעמו של צד להתדיינות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההתנגדותבקבעו כי נושא צרכי הדיור נכלל במסגרת "דרכי השיקום", ובעלי הדין לא יורשולהשמיע עדויות מומחים מטעמם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אם נדרשים לנפגע טיפולים רפואיים כדי לשפר או לשמר את תיפקודו של אבר זהאו אחר, כגון טיפולים פיזיוטרפיים, טיפולים והדרכה כדי להחזיר לנפגע את כושרהדיבור או כושר הראייה, עזרים שיוכל לנוע ממקום למקום כמו כסא גלגלים או מקלהליכה, אביזר זה או אחר הדרוש לנפגע כדי לעלות או לרדת מהמיטה וכיוצא באלה, הריהם בגדר דרכי שיקום רפואי של הנפגע. לא כן בעניינים שאינם בגדר קביעת דרכיהשיקום הרפואי, אם כי גם ייתכן ויהיה בהם יישום של דרכי וצרכי השיקום לאחר שאלהנקבעו. אדם שנקבע לו ע"י המשקם הרפואי כי הוא זקוק לכסא גלגלים כדי שיוכללהתנועע בדירתו, דרושים לו התנאים המיוחדים בתוך הדירה שיוכל לנוע בה עם כסאהגלגלים. התאמת הדירה לצרכים שנקבעו במסגרת השיקום הרפואי, עניינה למומחיםהמיוחדים לתכנון יחידת דיור. לפיכך נושא התאמת הדיור אינו נכלל במסגרת החלטותהשיקום הרפואי הנדרש לנכה, ואין לומר שיש להוכיחם רק בדרך של מינוי מומחה לפיהתקנות. על כן יש לקבל את חוות הדעת שמבקשים המבקשים להגיש.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. מלמן למבקשים, עו"ד ע. קרינסקי למשיבים.19.9.96).
בש"פ 6480/96 - קיאן אבו-ספייה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת מכוניות והברחתן לרצועת (עזה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, תושב רצועת עזה, הואשם ב-5 אישומים הנובעים מקשר שקשר עם תושביישראל, לעבור עבירות שעניינן גניבת מכוניות, העברת מכוניות לרצועת עזה שחלקןהושגו בגניבה וחלקן נתקבלו מידי בעליהן בהסכמה, במטרה לקבל במרמה את תמורתביטוח הרכב. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום סברכי יש בידי התביעה ראיות לכאורה וכי נתקיימה עילת מעצר כאמור בסעיף 21א' (א)(1)לחסד"פ, אך ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י שחרור בערובה ב"מעצר בית" מלא, תוךהפקדת ערובות מתאימות. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי שקבע כי אין חלופהלמעצרו של העורר בהיותו תושב רצועת עזה ואם לא ייעצר עלול הוא להימלט מהדין.לפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עיקר טענתו של הסניגור הינה כי העוררמופלה לרעה ביחס לשותפיו הישראליים, שכולם שוחררו בערובה. עוד טען כי גם תושביאיזור עזה שוחררו בעבירות מאותו סוג ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ובמעצרו שלהעורר יש משום אפליה ביחס לאחרים. הערר נדחה.
ב. אין ממש בטענת האפליה ביחס לנאשמים בתיקים אחרים. כל מקרה נבחן על פינסיבותיו ולא הובאו די נתונים באשר למקרים האחרים. אף אין ללמוד מכך שלא הוגשערר לביהמ"ש העליון במקרים בהם שיחרר ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בערובה תושבירצועת עזה שנאשמו באותן עבירות. השיקולים להגשת ערר או להימנעות מהגשתו אינםמצביעים בהכרח על ההסכמה לתוצאה.
ג. ביהמ"ש העליון כבר נתן דעתו לא אחת לשאלה אם די בכך שנאשם שנתקיימה ביחסאליו עילת מעצר הוא תושב האיזור שבשליטת הרשות הפלסטינית כדי למנוע שחרורו עלדרך של חלופה למעצר. נקבע במספר החלטות כי בנסיבות מתאימות, כאשר מדובר בנאשםשהוא תושב איזור שאינו נתון לשליטת ישראל, קיים חשש ממשי שלא יתייצב למשפטו
וניתן לראות בכך נימוק מספיק לקבוע כי אין חלופה מתאימה להשגת מטרת המעצר.בנסיבות כאלה אין לראות בשחרור השותפים לעבירה המצויים במקום שבו יד שלטונותאכיפת החוק בישראל תוכל להשיגם, משום אפליה פסולה.
ד. גם תנאי "מעצר בית" בישראל אינה חלופה מתאימה כאשר מדובר באדם שאינו תושבבישראל ושהותו בתחומה אינו כדין. לכך יש להוסיף כי נוכח עברו הפלילי של העורר,אין בתנאי החלופה והערובה שיושתו עליו כדי להבטיח מפני הסיכון שישוב לסורוויסכן את שלום הציבור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה.29.9.96).
ע.א. 6447/96 - אחים שרבט חברה לבניין בע"מ ואח' נגד משרד הבינוי והשיכון ואח' (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
*סירוב פסילה כאשר השופט הביע דעתו בהליך קודם על פרשנות סעיף במכרזא. המשיבים 1 ו-2 (משרד הבינוי והמינהל) פירסמו במרץ 96 הזמנה להשתתפותבמכרז. המערערות הוכרזו בין הזוכות במכרז. ביוני 96 הוגשה בקשה למתן צו הצהרתיזמני ע"י משתתף במכרז, כנגד עורכות המכרז ומשתתפות אחרות. ביסוד הבקשה עמדההטענה כי יש לפסול מלהשתתף במכרז את המערערות שהן בגדר חברות המהוות חלק מקבוצהאחת. בסיס לטענה זו הינו סעיף 5 למכרז הקובע כי "חברות המהוות חלק מקבוצה אחת,כגון: חברות אם וחברות בת... אינן רשאיות להשתתף יחד במכרז...". ביום 11.6.96ניתנה ע"י השופט המחוזי החלטה בה נקבע, בין היתר, כי אכן נראה ששתי החברות(המערערות בענייננו) שזכו במכרז מהוות חלק מקבוצה אחת, דבר שאסור על פי תנאיהמכרז. החלטה זו ניתנה ללא נוכחות המערערות אשר כלל לא היו צד לאותו הליך. עליסוד קביעה זו ביטלו עורכי המכרז את זכייתן של המערערות במכרז.
ב. בעקבות זאת הגישו המערערות המרצות פתיחה לביהמ"ש המחוזי ובהן בקשות לסעדיםזמניים וסעדים אלה נתקבלו. לאחר מכן נערך קדם משפט בפני אותו שופט והמערערותביקשו מן השופט לפסול עצמו מלישב בדין. טענתן היתה, כי לאור העובדה שהשופט הביעכבר דעתו ביחס לשאלת פרשנותו של סעיף 5 למכרז - ודעה זו כמוה כדעה קדומה לגביהשאלה העומדת במחלוקת בדיון - הרי שלא ראוי שישב לדון בעניינן. ביהמ"ש המחוזידחה את טענת הפסלות וציין כי מה שנאמר בהליך הקודם נאמר במסגרת החלטה בהליךביניים כאשר לא נשמעו כלל טענות לעניין הפרשנות שיש לאמץ בסעיף 5 למכרז. יתר עלכן, היות והאמור הוא בשאלה פרשנית, הרי שגם אם הובעה דעה בנדון, אין בה כשלעצמהמשום חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה.
ב. ניתן להניח כי ישיבת השופט בהליך קודם בו התעוררה שאלת הפירוש של סעיף 5,מעוררת בקרב המערערות חשש כאילו לא ידון ביהמ"ש בעניינם באובייקטיביות הדרושה.דא עקא, כי בכגון דא לא תחושתו האישית של המתדיין היא הקובעת, אלא קיומו של חששממשי למשוא פנים כפי שזה משתקף בעיניו של השופט היושב בדין. עיון בדברים שנאמרוושנקבעו מוביל למסקנה כי ביהמ"ש לא קבע דעה נחרצת בשאלה העומדת לדיון, וכיפתוחה הדלת בפני המערערות לשכנעו בצדקת עמדתן. די בטעם זה כדי להפריך את הטענהכאילו נתגבש בביהמ"ש חשש ממשי למשוא פנים.
ג. מסקנה זו מתחייבת גם מן המציאות, בה יתכנו מקרים בהם יביע השופט את דעתוהשיפוטית באשר לסוגייה המתעוררת בפניו. תהא זו עמדה באשר לפירושו של חוק, תהאזו עמדה באשר לפרשנותו של חוזה. מקרים אלו ודומים להם הם דבר שבשגרה. עצם הדיוןבסוגייה משפטית דומה אין בו כשלעצמו כדי להעמיד חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ליפא מאיר וצבי אנגלנדר למערערות, עו"ד דני אדלמןלמשיבה הרביעית. 27.9.96).
בג"צ 4275+4603/96 - ציון אסולין ואח' נגד ראש עירית קרית אתא ח"כ דוד ראם וראשעירית קרית גת ח"כ זאב בויים
*פקיעת כהונתו של ראש עיר שנבחר לכנסת(העתירות נתקבלו).
א. המשיבים, ראשי עיריות, לא היו חברי הכנסת ה-13 ונבחרו כחברי הכנסת ה-14.העותרים הם חברי מועצת עירית קרית אתא ומועצת העיר קרית גת (לפי העניין)הטוענים כי עם בחירתם של ראשי הערים קרית אתא וקרית גת כחברי כנסת, פקעה כהונתםכראשי העיר ומבקשים כי בג"צ יצהיר על כך ויאסור על ראשי העיר להמשיך בתפקידםזה. לעומתם טוענים ראשי העיר כי הם ממשיכים לכהן כראשי עיר עד תום 6 חודשיםמיום תחילת כהונתם בכנסת. המחלוקת בין הצדדים סובבת סביב פרשנותו של חוק חסינותחברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 15) כאשר יש בו סתירות בין הוראתסעיף 13א' המובאת בסעיף 1 לתיקון מס' 15 לבין הוראות סעיף 13א1 לחוק החסינותהמובאת בסעיף 2 לתיקון מס' 15. על פי אחד מסעיפי התיקון תפקע כהונת ראש העירבתום 6 חודשים מעת בחירתו בכנסת ועל פי נוסחו של התיקון השני תפקע כהונתו כראשהעיר ביום היותו לחבר כנסת. העתירה נתקבלה.
ב. בג"צ בחן את הסעיפים השונים, מועד חקיקתם והמגמה שביסודם, והגיע למסקנה כיבסתירה בין ההוראות השונות שבשני הסעיפים האמורים ידו של סעיף 13א1 לחוקהחסינות על העליונה, שכן הוא מהווה הוראה ספציפית ולפיו פוקעת כהונתו של ראשהעיר ביום היותו לח"כ. כל טענות המשיבים הקשורות לפרשנות תיקון 15 נדחו. אחתהטענות שאינה קשורה לפרשנות זו, אלא להליכים בפני בג"צ, היתה כי צריך היה לצרףכמשיבים לעתירה את כל הנבחרים בגופים ציבוריים, שלא היו חברים בכנסת ה-13 ושהםנבחרו לכנסת ה-14, ועלולים להיפגע מפס"ד זה. כ-14 חברי כנסת נכללים בקטיגוריהזו. ברם, טענה זו מעוררת שאלות מעניינות, אך בנסיבות העניין אין צורך לדון בהשכן חברי הכנסת האחרים העלולים להיפגע ידעו על דבר קיומו של ההליך ויכלו לבקשלהצטרף אליו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיאברק. עוה"ד גל, גב' ברברה ומיכה גבאי לעותרים, עוה"ד חנן מלצר, גב' אילת סימוןוקסלר, אבולוף, שומר, גב' דנה בריקסמן ויוסף סגל למשיבים. 3.9.96).
בש"פ 6292/96 - מאיר חזן נגד מדינת ישראל
*סירוב ביהמ"ש המחוזי לדחות דיון במעצר עד תום ההליכים כאשר הסניגור טען שלא הספיק להתכונן לדיון. *החלטת הסניגור שלא להשתתף בדיון(הערר נדחה).
א. העורר ושלשה אחרים הואשמו בעבירות של הריגה, הובלת נשק, גניבה ושיבושהליכי משפט. מדובר בהתארגנות לפגוע בחברי חבורה שעימם היו לנאשמים יחסי יריבות.לצורך זה הוכנו כובעי גרב, אקדחים גנובים ותחמושת וביום המקרה ירו אחד מהארבעהועוד אדם במנוח דוד פרץ וגרמו למותו. נגד העורר ושלשת האחרים הוגש כתב אישוםונתבקש מעצרם עד תום ההליכים. בישיבה מיום 11.8.96 הודיע העורר, שלא היה מיוצגאותו עת, כי עו"ד שפיגל (להלן: הסניגור) אמור לייצג אותו והוא מעוניין, יחד עםאחרים, לדחות את הדיון וזאת על דעתו של הסניגור. על פי המבוקש נדחה הדיון ליום15.8.96 ובאותו יום ייצג את העורר הסניגור והוא הודיע לביהמ"ש שטרם קיבל אתחומר הראיות וביקש את דחיית הדיון. הוחלט לדחות את הדיון ליום 26.8.96.
ב. במועד שנקבע נשמע טיעון לעניין מעצר שלשה מהנאשמים וביניהם העורר. במהלךהדיון טען הסניגור שקיבל את חומר החקירה רק 5 ימים לפני הדיון, ובשל החומר הרבנמנע ממנו להתכונן כיאות לדיון ולפיכך שוב ביקש דחיית הדיון. ביהמ"ש סרב לדחותאת הדיון ושמע את הדיון באותו יום. נשמעו טיעוני ב"כ התביעה וטיעוני ב"כ שניהנאשמים האחרים, ואילו הסניגור סרב לטעון לגופו של עניין בכל הנוגע לעורר.
ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר ואת שני הנאשמים האחרים ומתח ביקורת עלהתנהגותו של הסניגור שסירב לטעון לגופו של עניין בשם העורר.
ג. הערר מכוון נגד החלטת ביהמ"ש לדון ולהחליט בעניינו של העורר, למרותשהסניגור לא טען לגופו של עניין. הסניגור לא העלה בערר כל טענות לגופה שלההחלטה לעצור את העורר. הוא לא טען שאין ראיות לכאורה, לא טען שלא קיימת עילהלמעצר ולא כל טענה אחרת. בעת הדיון בערר הוצע לסניגור, שמבלי לוותר על כל טענותאחרות שיש לו לעניין הסירוב לדחות את הדיון בביהמ"ש המחוזי, יטען בערר גם לגופושל עניין אם היה מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים אם לאו. בשלב הדיון בעררכל חומר הראיות כבר היה בידי הסניגור ועמדתו לגופו של עניין כבר ידועה לו.הסניגור סירב ועמד על דעתו שהערר הוא רק בשאלה אם יש לבטל את החלטת ביהמ"שהמחוזי משום שלא דחה את מועד הדיון. הערר נדחה.
ד. העמדה שנקט הסניגור ראוייה לביקורת. ראשית, על מנת להגן על ענייני לקוחוראוי היה שיטען, ולו אלטרנטיבית, גם לגופו של עניין, כשלטענתו יש לו טענות גםבמישור זה; שנית, הוא נתבקש לטעון לגופו של עניין ע"י ביהמ"ש הדן בעניינו שללקוחו, כדי שיסייע לביהמ"ש להגיע לתוצאה ההולמת את הנסיבות וסרב לכך. בכך טעההסניגור בגישתו. טענותיו של הסניגור לפסילת החלטת ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה.ניתנו לסניגור ההזדמנות והאפשרות להתכונן כהלכה לקראת הדיון ביום 26.8.96 ואםלא היה מוכן לטיעון, לפתחו רובץ האשם. עובדה היא, שלבאי כוחם של נאשמים אחריםלא היה קושי לקבל את חומר החקירה מהפרקליטות ולהיות מוכנים לטעון ביום 26.8.96.לאור שתי דחיות הדיון הקודמות היה על הסניגור לעשות כל מאמץ כדי שהדיון יוכללהתקיים ביום 26.8.96.
ה. על פי סעיף 21א(ב) לחסד"פ "לא יתן ביהמ"ש צו מעצר... אלא אם נוכח, לאחרששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...". המשמעות של המלים "לאחרששמע" היא שניתנה זכות ואפשרות לנאשם להשמיע טענותיו. אין משמעותן שרשאים הנאשםאו סניגורו שלא להתכונן לדיון ולסרב לטעון לגוף העניין, שאז יחשב הנאשם כמי שלאהתקיימו לגביו תנאיו של סעיף 21א(ב) לחוק. בנסיבות המקרה ניתנה אפשרות לכך, ועלסמך כל האמור, רק מנימוקים התלויים בנאשם או סניגורו לא הושמעו הטענות.
ו. לגופה של השאלה אם היתה הצדקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים - על אףשהסניגור לא טען לעניין זה, הרי שאלה זו נבחנה תוך עיון בחומר החקירה. לאחרהעיון בחומר עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, קיימת עילהלמעצרו ואין בנסיבות המקרה חלופה למעצר.
(בפני: השופט אור. עו"ד דוד שפיגל לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה.22.9.96).
בש"פ 6692/96 - מדינת ישראל נגד מאיר מימוני
*שחרור בערובה (גניבת רכב)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בשורה של עבירות שעניינן גניבת כלי רכב במספר רב. מאוגוסט 95עד ינואר 96 היה מעורב בגניבה של עשרות כלי רכב במסגרת כנופיה בה נטלו חלק מספראנשים נוספים. אנשי הכנופיה היו קשורים עם "משחטה" לכלי רכב אליה היו מביאים אתכלי הרכב הגנובים לאחר שפרקו מהם אביזרים שונים. בגין "הספקת" כל רכב כזהלמשחטה קיבל המשיב כ-1,000- 2,000 ש"ח. במסגרת חלקו בביצוע הסיע המשיב את חבריהכנופיה למקומות שם בוצעו הגניבות, ואף דאג להביאם ארצה ברכב ממקום מגוריהםביו"ש על אף שכניסתם ארצה אסורה היתה. המשיב הודה במעורבותו במעשי הכנופייהובגניבה של כ-40 כלי רכב. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרו של
המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה והורה על שחרור המשיב בתנאים שוניםשל הגבלת תנועותיו וערבויות כספיות.
ב. מעיון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי עולה כי שני נימוקים הביאוהו להחלטתו: האחד -מאז חודש ינואר 96 ועד למעצרו בחודש אוגוסט לא הסתבך בעבירות נוספות ומכאן שאיןהוא מהווה סיכון כשאין הוא במעצר, ועובדה היא גם שמאז ינואר 96 על אף שהתביעהידעה כבר על מעורבותו בעבירות לא נעצר המשיב ע"י המשטרה; השני - ששניים אחריםמחברי הכנופיה שטרם נתפסו אינם במעצר וגם עד המדינה מהלך חופשי כך שפרט למשיבושותף נוסף למעשי הכנופיה כל יתר חברי הכנופיה מהלכים חופשי. הערר נתקבל.
ג. שורת העבירות המיוחסות למשיב מלמד על כך שהוא בחר בדרך עבריינית של גניבתכלי רכב כמקור פרנסה. דבר זה נלמד גם מכך שבאותה תקופה לא עבד בכל עבודה אחרתלפרנסתו. למשיב גם עבירות רבות קודמות - 23 במספר - נגד רכוש. כמות כלי הרכבשנגנבה היתה גדולה ובמספר מקרים נגנבו מספר כלי רכב באותו ערב. אף אחדמהנימוקים של ביהמ"ש המחוזי אין בו כדי להצדיק את מסקנתו בדבר שחרור המשיב.
ד. מעצרו של המשיב עוכב ע"י המשטרה במשך חודשים כי המשטרה ביקשה שלא לחשוף אתעד המדינה, כדי שניתן יהיה לאסוף ראיות נוספות ולאפשר את מעצרם של כל חבריהכנופיה. שיקול זה, המבוסס על צרכי החקירה, אין בו כדי ללמד על כך שהתביעה סברהשהמשיב אינו מסוכן לציבור כשהוא מהלך חופשי.
ה. הטענה שמאז ינואר 96 לא חזר המשיב לסורו אינה מבוססת, אם כי אינפורמציה זולא הובאה בפני ביהמ"ש המחוזי. מסתבר כי מאז ינואר עבר המשיב עבירות נוספות נגדהרכוש כשביצע 3 התפרצויות ואף הודה בעבירות אלה וכתב אישום בקשר לכך אמור להיותמוגש נגדו. גם הנימוק האחר של ביהמ"ש בדבר מהלכם החופשי של האחרים אינו משכנע.השיקולים שלא לעצור את עד המדינה קשורים בהסכם שנערך עמו ואשר הביא לחשיפתהפרשה ואין באי מעצרו כדי להצדיק גם אי מעצרו של המשיב. גם העובדה שחבריהכנופיה האחרים שטרם נתפסו אינם נתונים במעצר אין בה כדי לסייע למשיב. ברור,שאילו היו נתפסים גורלם היה דומה לזה של המשיב.
(בפני: השופט אור. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד אוחיון למשיב. 27.9.96).
רע"פ 5424/96 - מדינת ישראל נגד דב טל
*האזנת סתר למכשיר טלפון אלחוטי סלולרי (הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירות של האזנת סתר למכשיר טלפון אלחוטיסלולרי. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו וזיכהאותו מן העבירות שיוחסו לו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי החוק האוסר על האזנת סתרמתייחס לטלפון רגיל ולא לטלפון אלחוטי. בקשה לרשות ערעור נדחתה. מאז מתן פסה"דבביהמ"ש המחוזי תוקן חוק האזנת סתר ונקבע שהאיסור כולל גם שיחות מטלפון אלחוטיאו טלפון נייד. כך שהבעיה המשפטית המתעוררת אינה יותר אקטואלית. אשר לנושאהספציפי העומד לדיון - הרי בעיה זו נדונה בפני שתי ערכאות ואין עילה לתת רשותערעור בסוגייה זו לאחר תיקון החוק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' מרים רוזנטל למבקשת, עוה"ד יוסי אברהם וברוךאברהמי למשיב. 27.8.96).
ע.א. 5403/96 - תירוש אבירם נגד תירוש כנרת
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטייםשעיקרם בתחום המעמד האישי. באחת הישיבות החליט השופט לבקש תסקיר פקידת סעד לאחרשהתרשם התרשמות קשה מהתנהגותו של המערער בדיון וציין כי התנהגות המערער מנותקתמן המציאות. תסקיר כאמור הוגש והשופט סבר שהתסקיר "מעט פרווה", שכן לאור
התנהגות המערער באולם ציפה לדברים חריפים יותר ולעמדות ברורות יותר בתסקיר.לפיכך ביקש השלמת התסקיר תוך התייחסות למערכת היחסים בין בני הזוג. בעקבות זאתהגיש המערער בקשה לפסילת השופט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והבהיר כי הדגיש אתהתרשמותו מהתנהגות המערער בדיונים הקודמים ואת ההכרח בקבלת תסקיר מפורט בנושאזה. לדעתו אין כל חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה. אין בדברי השופט כדי לקייםחשש ממשי למשוא פנים. לא התרשמותו של צד בדין היא הקובעת בכגון דא, אלא חששממשי כפי שזה נבחן באמת מידה אובייקטיבית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק יצחק למערער, עו"ד גב' צפורה אסטרייכר למשיבה.26.8.96).
בש"א 5019/96 - סיגורה יהודית נגד סיגורה חיים
*עיכוב פס"ד עד לערעור כאשר מדובר בהחזרת דמי מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
נגד המבקשת ניתןפס"ד המורה לה, בין היתר, להשיב דמי מזונות ששולמו לה ע"י המשיב במשך תקופה שלכ-3 שנים לאחר שהוכרזה "מורדת" ע"י ביה"ד הרבני. על פסה"ד הוגש ערעור ובגדרומבקשת המבקשת לעכב את ביצועו. הבקשה נתקבלה בחלקה. בענייני מזונות נוהג הכללשלפיו אין להורות על ביטולם למפרע של דמי מזונות אשר שולמו בעקבות החלטתו שלבימ"ש מוסמך. בנסיבות אלה יש לקבל את הבקשה ולעכב את ביצועו של אותו חלק מפסה"דהמורה על השבת דמי המזונות האמורים.
(בפני: השופטת דורנר. 25.9.96).
בש"א 3271/96 - נטע אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נגד דוד פלחי
*פקיעת צו מניעה כאשר הערבות שהופקדה לא תאמה את הוראת ביהמ"ש (בקשה להצהיר על פקיעת צו מניעה - הבקשה נתקבלה).
לבקשת המשיב נתן ביהמ"שהעליון צו מניעה זמני במסגרת דיון בערעור שבפניו. בהחלטה על מתן צו המניעה נאמרכי תקפו יפקע אם לא תופקד עד למועד מסויים ערבות על סך מליון ש"ח "לכיסוינזקים" שהמבקשת עלולה לשאת בהם. המשיב הגיש ערבות בנקאית על סכום של מליון ש"ח,אך היא היתה "לתשלום סכומים שייפסקו" ע"י ביהמ"ש העליון ועל פי תוכנה אין היאערבות "לכיסוי נזקים" שהמבקשת עלולה לשאת בהם. לפיכך ביקשה המבקשת להצהיר שתקפושל צו המניעה פקע. הבקשה נתקבלה. כתבי הערבות הבנקאית שהופקדו אינם תואמים אתהחלטת ביהמ"ש בהוציאו את צו המניעה הזמני וכאמור באותה החלטה פוקע צו המניעהמאליו.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד יאיר עשהאל למבקשת. 26.9.96).
בש"פ 5882/96 - מוחמד סיידה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
מכונית ובה העורר ועוד שנייםהתקרבה למחסום משטרתי ליד הכפר דיר-אל-אסד. המכונית שייכת לנאשם מס' 1 בתיקהפלילי ואילו העורר הוא שנהג במכונית. העורר לא עצר במחסום ופרץ אותו ואילונאשם מס' 2 פיזר מבעד לחלון המכונית אבקת הירואין. עם הגשת כתב האישום נגדהשלשה הוגשה גם בקשה להחזיקם במעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ישראיות לכאורה נגד כל שלשת הנאשמים ובסופו של הדיון הורה על מעצרו של העורר ושלהנאשם מס' 1 ואילו את הנאשם מס' 2 הורה לשחרר בערובה בתנאי מעצר בית בהתחשב בכךשלנאשם זה אין הרשעות קודמות להבדיל משני חבריו האחרים. טענתו המרכזית שלהסניגור היא כי העורר הופלה לרעה ביחס לנאשם מס' 2 שהחזיק בסם פיסית ומיוחסותלו גם העבירות של פיזור הסם. הערר נדחה.
העורר הוא זה שנהג במכונית וניסה לפרוץ את המחסום ולהימלט ובעברו הרשעותבעבירות סמים. עניינו של העורר שונה מעניינו של הנאשם מס' 1 שניתנה לו האפשרותלהשתחרר בערובה בשל האפליה בינו לבין הנאשם מס' 2. זאת משום שהעורר הוא זהשניסה למלט את החבורה ע"י פריצת המחסום, ובנסיבות העניין יש בכך כדי להקהות אתאותה אפליה על פניה עד כדי הבאתה בגדר אבחנה נסבלת.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד סנעאללה לעורר, עו"ד טל ורנר למשיבה. 1.9.96).
בש"פ 6040/96 - מיליק זמיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-אקסטזי) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ברשותו של העורר נתפסו 443 כדוריאקסטזי. העורר טען כי הכדורים נרכשו על ידו לצריכתו העצמית שהגיעה ל-7 עד 8כדורים ליום. העורר שהוא כבן 40, גרוש, יצא לפני 9 שנים לארה"ב בעקבות גירושיומאשתו ושם שקע בהתמכרות לסמים קשים והסתבך בעבירות של אלימות. לאחר שובו ארצההובא פעמיים לדין בעבירות סמים ובגין האחרונה שבהן - סחר בסם - נדון ל-4 שניםמאסר. לאחר שחרורו החל בהליך גמילה וחזר והתדרדר לשימוש בסמים ובמיוחד בכדוריאקסטזי. בימ"ש השלום סבר כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק ב"מעצר בית" מוחלטכתחליף למעצר ממש. לעומתו סבר ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות העניין מחייבתה"מסוכנות לציבור", הכרוכה בשחרור העורר בערובה, החזקה במעצר ממשי דווקא. לפיכךהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מדובר בהחזקת כמות נכבדה של כדורי אקסטזי ולכאורה כדורים אלה אינם מיועדיםלצריכה עצמית אלא להפצה. בחומר הראיות אין דבר המצביע על כך שהעורר יוכל להוציאאת עצמו ממערך הפצת הסמים. כידוע, החשש העיקרי השולל שחרור בערובה של מפיציסמים, נעוץ בכך שאין בכוחם להתנתק מעיסוקם.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה.3.9.96).
בג"צ 5249/96 - שחר רצאבי ואח' נגד ראש אגף כח אדם צה"ל ואח'
*ביטול ועדות התאמה בצה"ל לחיילים העומדים לדין צבאי (העתירה נדחתה).
העותרים, חיילים בשירות סדיר, עומדים לדין בבי"ד צבאי בגיןעבירות של היעדר משירות ללא רשות לתקופות ממושכות. בקשתם היא כי תבוטל החלטתהמשיב כי בבתי הכלא הצבאיים לא יפעלו ועדות התאמה לשירות לחיילים. מטרתן שלהוועדות בדיקת התאמתו של החייל לשירותו הצבאי ומתן החלטה לגבי המשך שירותו.לטענת העותרים קמה להם הזכות לכך ששיקולי התאמתם לשירות יובאו בפני ביה"ד הצבאילפני מתן גזר הדין. לפיכך, כך הטענה, החלטת הביטול או מניעת קבלת החלטת וועדתהתאמה הינן בלתי סבירות. כן טוענים הם כי החלטת הביטול מפלה בין חיילים לביןחיילות, שכן וועדות התאמה לחיילות עדיין מתקיימות גם בבית הכלא הצבאי. העתירהנדחתה. מתשובת המדינה עולה כי ההחלטה לבטל את וועדות ההתאמה בבתי הכלא נבעהמהתפיסה כי יש להטיל את הטיפול בחיילים על מי שמומחיותם בכך, היינו המפקדים.החלטה זו היא חלק ממדיניות כללית שאותה מיישם צה"ל. השוני בין גברים לנשים נגזרמאופיו השונה של השירות הצבאי, תנאיו ואפשרויות השיבוץ וגורמים נוספים. על פניהדברים החלטת הביטול היא סבירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ב.רועי לעותרים, עו"ד ע. הלמן למשיבים. 9.9.96).
ע.פ. 1877/95 - דוד קראוס נגד מדינת ישראל ושולמית נתני
*דרישה בהליך פלילי לתשלום פיצויים כאשר כתב האישום נמחק לפני ההקראה (הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום ובטרם הקראה נמחק כתב האישום.המערער ביקש כי ביהמ"ש יחייב, בגדר המשפט הפלילי, את המדינה והמתלוננת לשלם לופיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מקומה של בקשה זו בהליך אזרחי ולא בגדרי הליךפלילי. הערעור נדחה. הפיצוי הניתן בגדרי המשפט הפלילי אינו משתרע - כפי המצבהמשפטי ליום האירועים - על נאשם במצבו של המערער ותרופתו היא בהליך אזרחי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיאברק. עוה"ד גב' אורנה ברנד וליאור ברינגר למערער, עוה"ד גב' אורלי מור-אלומרדכי גירון למשיבות. 7.8.96).
בש"פ 5695/96 - שמעון יפרח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקה שלא לצריכהעצמית, של 4 ק"ג קנאביס, 118 טבליות ל.ס.ד. כדורי אקסטזי וכ-3 גרם קוקאין.ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וטענת העורר היא שקיימות ראיותמספיקות לסתירת החזקה הנעוצה בהוראות סעיף 31(3) לפקודת הסמים שלפיה ומכוחהיוחסה לעורר החזקת סמים שלא לשימוש עצמי. הערר נדחה.
אכן, לפי הראיות התמכר העורר לעישון קנאביס ואפשר שהוא צורך גם מן הסמיםהאחרים שנתפסו ברשותו. ברם, כמותו של כל סוג מהם ונסיבות החזקתם מלמדים כיבנוסף על היותו צרכן סמים עסק העורר גם בהפצה לאחרים. מקביעה זו נגזרת עילתהמעצר הקבועה בסעיף 21א לחסד"פ. שחרורו בערובה, ולו גם בתנאים מגבילים ביותר,של מי שנמנה על שרשרת הפצתם של סמים מסוכנים כרוך בסיכון ממשי לשלום הציבורכמשמעותו בסעיף 21א' לחוק. במצב דברים כגון דא יהיה מקום לשקול "חלופת מעצר" רקבנסיבות חריגות וכאלה אין בעניינו. גם אם ינהגו בעורר על פי רוח ההוראה החדשהשבסעיף 44א לחסד"פ, אף שלא נתמלאו התנאים להחלתה, הרי הענין האישי של העוררחייב לסגת מפני הענין הציבורי שבשבירת שרשרת הפצת הסמים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד יעקב סגל לעורר, עו"ד גב' לילך אהל למשיבה.19.8.96).
בש"פ 5569/96 - מדינת ישראל נגד מוחמד שתאת
*הארכת מעצר מעבר לשנה (חבלה חמורה בירי מאקדח) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבהואשם ביום 27.8.95 בכך שביחד עם אחרים ביצע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה,החזקת נשק שלא כדין ונשיאת נשק וכל זאת על רקע של סכסוך מסחרי בין שני בעליחנויות. במסגרת זו, כך נאמר בכתב האישום, ירה המשיב באקדח מטווח קצר במתחרהמסחרי בצהרי היום בחנותו של המתחרה. בשעתו נעצר המשיב עד תום ההליכים ועם תוםשנה למעצרו ביקשה התביעה את הארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
שני שותפיו של המשיב הנאשמים יחד איתו שוחררו בערובה בהתחשב בכך שהשניים לאנטלו חלק בירי בפועל. פרשת התביעה עשוייה להסתיים בישיבה הקרובה הקבועה לחודשספטמבר והצפי הוא כי המשפט יסתיים בתוך שלושת חודשי ההארכה המבוקשת. הנסיבותשהצדיקו החזקה במעצר עד תום ההליכים נותרו בעינן. המסוכנות לשלום הציבור, לרבותהחשש לשיבוש הליכים, גם היא נותרה במקומה. מי שמרהיב עוז לירות בצהרי היוםבמתחרה מסחרי מקים חשש שכך ינהג אם ימצא עצמו במצב דומה, לפני שיפיק לקחממשפטו. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד דניאל מרוז למשיב.25.8.96).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 1613/92 - פטור ממס שבח בהעברה מנאמן לנהנה כאשר לא נמסרה בזמן ─ הודעה על הנאמנות לפי החוק. *נאמנות לפי סעיף 69 לחוק ─ מס שבח ונאמנות לפי חוק הנאמנות ...................................98 ─* ע.א. 4473/93 - תחולת חובת ההוכחה החלה על המזיק באש שיצאה ממקרקעיו ─ בדבר חוסר רשלנותו כאשר האש הוצתה במעשה פלילי. *האם ─ בעל מקרקעין צריך לצפות שתהיה הצתה פלילית ברכושו ..................99 ─* ע.א. 6812/94 - תביעת פיצויים מרופא בטענה של אבחנה לא נכונה של מחלה ─ בשירות הצבאי שגרמה לדחיית תביעה להכרה כנכה צה"ל .................100 ─* בש"פ 5928/96 - פסילה מינהלית של רשיון נהיגה בגין תאונה עקב אי עצירה ─ בתמרור "עצור" ...................................................101 ─* ע.א. 339/92 - טענת חברת ביטוח שאינה חייבת בתשלום דמי ביטוח עקב תאונת ─ עבודה בשל מתן תשובות לא נכונות של המבוטחים בהצעת הביטוח. ─ *טענה לפטור מחובת תשלום של חברת הביטוח בתאונת עבודה עקב ─ רשלנות בעל המפעל שלא גידר מכונה לבטח. *שיעורי הפיצויים ─ בתאונת עבודה ....................................................102 ─* בר"ע 2985/96 - צרכי דיור של נפגע בתאונת דרכים ואם הם נכללים ב"דרכי ─ שיקום" לצורך מינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש .......................103 ─* בש"פ 6480/96 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת מכוניות והברחתן לרצועת ─ (עזה) ...........................................................104 ─* ע.א. 6447/96 - סירוב פסילה כאשר השופט הביע דעתו בהליך קודם על פרשנות ─ סעיף במכרז ......................................................105 ─* בג"צ 4275+4603/96 - פקיעת כהונתו של ראש עיר שנבחר לכנסת .........................106 ─* בש"פ 6292/96 - סירוב ביהמ"ש המחוזי לדחות דיון במעצר עד תום ההליכים ─ כאשר הסניגור טען שלא הספיק להתכונן לדיון. *החלטת הסניגור ─ שלא להשתתף בדיון ................................................106 ─* בש"פ 6692/96 - שחרור בערובה (גניבת רכב) ........................................107 ─* רע"פ 5424/96 - האזנת סתר למכשיר טלפון אלחוטי סלולרי ............................108 ─* ע.א. 5403/96 - סירוב פסילה .....................................................108 ─* בש"א 5019/96 - עיכוב פס"ד עד לערעור כאשר מדובר בהחזרת דמי מזונות ...............109 ─* בש"א 3271/96 - פקיעת צו מניעה כאשר הערבות שהופקדה לא תאמה את ─ הוראת ביהמ"ש ....................................................109 ─* בש"פ 5882/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין) ...............................109 ─* בש"פ 6040/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-אקסטזי) ...............................110 ─* בג"צ 5249/96 - ביטול ועדות התאמה בצה"ל לחיילים העומדים לדין צבאי ...............110 ─* ע.פ. 1877/95 - דרישה בהליך פלילי לתשלום פיצויים כאשר כתב האישום נמחק ─ לפני ההקראה .....................................................111 ─* בש"פ 5695/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................111 ─* בש"פ 5569/96 - הארכת מעצר מעבר לשנה (חבלה חמורה בירי מאקדח) ....................111 ──