ע.פ. 94+3737/95/5031 - נאאל רפיק סלהב ועותמאן ג'ולאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפיגוע חבלני וחומרת העונש(ערעורו של סלהב על חומרת העונש נדחה וערעורו של ג'ולאני על הרשעתו נדחה ועלחומרת העונש נתקבל).
א. סלהב הורשע על פי הודאתו בשלשה אישומים שעניינם 3 אירועים. האירוע הראשוןשבו הורשע גם ג'ולאני מתייחס לנסיון פיגוע חבלני בדצמבר 92 כאשר המערערים יחדעם שניים אחרים החליטו לבצע פיגוע חבלני ע"י פיצוץ מכונית תופת בדרך חברוןבירושלים. זממם של הנאשמים לא עלה בידם באשר אחד המטענים שהותקן ברכב החל עולהבאש וזו כובתה בידי מכבי אש לפני שהרכב התפוצץ. שני האישומים האחרים מתייחסיםלאירועים בספטמבר 93 והם מתייחסים בפעם האחת להכנת מתאבד ע"י סלהב כאשר הלה עלהעם המטען על אוטובוס בירושלים, הפעיל את המטען אלא שלא אירעה התפוצצות, והאירועהשני קשור לידוי רימון וירי על רכב ישראלי שבהם נטל סלהב חלק, אך גם אלה לאצלחו בידו ולא נגרמו אבידות בנפש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את סלהב בכל שלשת המקריםואת ג'ולאני באישום הראשון שרק בו הואשם. ביהמ"ש גזר לסלהב 15 שנות מאסר בגיןכל אירוע, אך את המאסר של שני האירועים שאירעו בספטמבר 93, חפף כך שעליו לרצות30 שנות מאסר. על ג'ולאני הטיל 18 שנות מאסר. הערעור של סלהב על חומרת העונשנדחה ושל ג'ולאני על הרשעתו נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על 15שנות מאסר.
ב. באשר לענשו של סלהב - העובדה שמעשי הפשע לא צלחו בידו אין בה כדי למעטכהוא זה מכוונתו הנפשעת לרצוח יהודים ככל שירבה. הסניגור אינו כופר בכך שעונששל 15 שנות מאסר בגין כל אישום אינו עונש חמור, אלא שלטענתו ראוי היה לחפוף אתכל שלשת העונשים כשם שביהמ"ש חפף שניים מן העונשים. טענה זו יש לדחות. ביהמ"שהמחוזי אמנם לא נימק מדוע חפף שני עונשים ולא את השלשה, אך ההנמקה מגזר הדיןנדרשת מאליה. העבירה הראשונה נעברה בדצמבר 92 והעבירות השניה והשלישית נעברובחודש ספטמבר 93. כמסתבר ראה ביהמ"ש את שתי העבירות האחרונות כהמשך אחד וחפף אתהעונשים ביניהן, אך לא כך עניינה של העבירה הראשונה. אין לומר שהעונש חמור יתרעל המידה גם אם סלהב לא היה העבריין הראשי בכל הפיגועים האלה.
ג. אשר לג'ולאני - הוא טוען כי תוך כדי הכנת מטען החבלה ביקש לפרוש, אךשותפיו איימו עליו כי יאונה לו רע ועל כן נאלץ להמשיך ליטול חלק בביצוע הפיגוע.ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ואין להתערב בכך. עדותו של ג'ולאני ועדויות חבריוהיו עדויות כבושות. במשטרה לא בא זיכרן כלל והיה זה לראשונה בביהמ"ש שג'ולאניטען לכורח, כביכול, לאחר איומי חבריו. כך שבדין נדחתה גירסה זו. אשר לעונש -ג'ולאני נטל חלק רק בפיגוע הראשון וחלקו היה משני וקטן יותר מחלקו של סלהב. בכלזאת גזר עליו ביהמ"ש 18 שנות מאסר בגין העבירה שעבר בעוד שבגין אותה עבירה נדוןסלהב ל-15 שנות מאסר. אכן סלהב נדון בסך הכל ל-30 שנות מאסר, אך אין זה מןהראוי כי ענשו של ג'ולאני בגין אותה עבירה היה חמור מענשו של סלהב בגין אותהעבירה עצמה. לפיכך יועמד ענשו על 15 שנות מאסר.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ג. בולוס לסלהב, עו"ד גב'לאה צמל לג'ולאני, עו"ד גב' א. מור-אל למשיבה. 17.9.96).
ע.א. 2097/96 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (מחוזי י-ם - תיק אימוץ 75/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא אמה של קטינה ילידת 88, בת שביעית מתוך 9 ילדים של המערערת.המשפחה מוכרת ומטופלת במשך שנים רבות ע"י הלשכה לשירותים חברתיים, מחמת בעיותסוציו-אקונומיות רבות, עקב היעדרות פיזית של האב (ישיבות במאסר) והיעדרות
פסיכולוגית (התמכרותו לסמים ולאלכוהול). בתקופה הרלבנטית חלה התדרדרות חמורהבמצב ילדי המשפחה וב-92 הוכרו כולם כ"קטינים נזקקים". בסוף דצמבר 91 נאנסההקטינה, כשהיתה בת 3, ע"י אביה. מעשה הפשע לא נעלם מעיני המערערת אך רק לאחרשבוע ימים גילתה את הדבר לרופא המשפחה והוגשה תלונה למשטרה. רשויות הרווחההחליטו להשאיר את הילדה בבית ההורים עד ספטמבר 92 ובמהלך אותה תקופה נמצא אףהאב בבית. בספטמבר 92 הוצאה הקטינה מן הבית על יסוד צו של ביהמ"ש והועברה לביתילדים בו שהתה כשנתיים. לשאלת שופט ביהמ"ש לנוער השיבה המערערת כי היא מעדיפהלהרחיק את הקטינה מהבית ולא את האב. בשנת 94 נדון האב ל-6 שנים מאסר בפועל בגיןמעשה האינוס. לאחר חיפושים ממושכים נמצאה משפחה שהיתה מוכנה לאמץ את הקטינה. צולמסירה הקטינה למשפחה זו ניתן ביולי 94 כאשר המערערת והאב הביעו הסכמתם להעברתהקטינה למשפחה המיועדת לאמצה. אותה שעה לא היו מיוצגים ע"י עו"ד. הקטינה נקלטההיטב במשפחה והיא נמצאת שם תקופה של שנתיים. בינואר 96 הוכרזה הקטינה כבתאימוץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכחו יסודות סעיף 13(7) לחוק האימוץ בדבר חוסרמסוגלות הורית והמליץ שהקטינה תאומץ באימוץ "סגור". האב לא ערער על פסה"ד ואילוהאם ערערה. הערעור נדחה.
ב. פרקליטת המערערת מעלה שורה של טענות. טענתה הראשונה היא שיש לפסול אתהליכי ההכרזה של הקטינה כבת אימוץ משום שהמערערת לא היתה מיוצגת ע"י פרקליטכאשר ניתנה הסכמתה להליך לפי סעיף 12(ג) לחוק. אכן, השופט ציין כי רצוי שימונהעו"ד כדי לייצג את הוריו של קטין שנתבקש נגדו צו לפי סעיף 12(ג) לחוק, (השופטהביע ספק אם הדבר אפשרי לפי הדין), ועם זאת קבע שפעולת הגורמים הנוגעים בדברהיתה כדין והיה מקום להוציא את הקטינה מבית הוריה אף אלמלא ההסכמה. בקביעתו זוצדק ביהמ"ש המחוזי. טענה אחרת של המערערת היא כי דבר היעדר ה"מסוגלות הורית" לאהוכח, אלא שמתוך החומר עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי המערערת לא תוכל,עקב מצבה, לדאוג לקטינה, וגם עזרה טיפולית סבירה לא תועיל. טענה אחרת היא כיביהמ"ש נזקק שלא כדין לשיקולים שבטובת הקטינה. לעניין זה אך ברור ששאלת טובתהקטינה עלתה על הפרק רק לאחר שביהמ"ש שוכנע שנתקיימה עילת אימוץ לפי סעיף 13(7)לחוק ולא היתה מניעה שביהמ"ש יבדוק את מסוגלותה ההורית של המערערת גם לאורצרכיה הנפשיים של הקטינה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - המשנהלנשיא ש. לוין. עו"ד גב' סוזי וויס למערערת, עו"ד גב' אורית סון למשיב.22.9.96).
בש"פ 5880/96 - אהרן בן הרוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-שחרור לצורך גמילה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהחזקת כ-1.3 גרם הירואין מחולקים ל-10 מנות ארוזות שלאלצריכה עצמית בלבד. בעברו של העורר 10 הרשעות בעבירות סמים. בימ"ש השלום התרשםכי הצהרתו של העורר בדבר רצונו לעבור הליכי גמילה כנה, ומצא כי העורר עמדלהתחיל בהליכים האמורים באישפוזית המוסד הפרטי לגמילה "יש תקוות בנגב" בבארשבע, אלא שהדבר נדחה בשל מצב בריאותו. נוכח התרשמות זו הורה ביהמ"ש על שחרורהעורר בערובה בתנאי "מעצר בית" במוסד הגמילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה שלהמדינה וקבע כי לא נתמלאו התנאים הדרושים ליישומו של הסדר השחרור ממעצר למטרותגמילה, הקבוע בסעיף 44א' לחסד"פ. בהתחשב בכך שהנסיבות מלמדות, שהחזקת הסם ע"יהעורר לא היתה לצריכה עצמית בלבד, הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העררנדחה.
ב. הסניגורית טוענת כי החלטת בימ"ש השלום לא היתה מבוססת על ההסדר הקבועבסעיף 44א' הנ"ל, אלא על ההתרשמות הישירה מכמיהתו של העורר להיגמל מן הסם, וכיבנסיבות העניין רשאי היה ביהמ"ש להחליט כפי שהחליט, בהתחשב בכך שהמעצר במוסדהגמילה מסלק כל נסיון שהעורר יחזור לסורו. ברם, אין להורות על שחרור בערובהלתכלית של גמילה, אלא על פי הסעיף האמור. יחד עם זאת אין בהוראות סעיף 44א' כדילשלול מביהמ"ש סמכותו הכללית, להתנות שחרור בערובה בקבלת טיפול גמילה בכל מוסדשביהמ"ש יבחר ובתנאים שיקבע. ביהמ"ש יוכל להשתמש בסמכותו הכללית כאמור, רקבמקום שבו טיפול הגמילה אינו "תכלית" השחרור בערובה, אלא תוצאה נלוית, הנעוצהבניצולו של השחרור גם לתכלית זו. במקום שתכלית השחרור היא קבלת טיפול גמילהותכלית זו היא העומדת בבסיס החלטת השחרור, יהיה השחרור רק על פי ההסדר הקבועבסעיף 44א' הנ"ל. במקרה דנן, השיקול המרכזי העומד בבסיס הבקשה לשחרר את העוררבערובה נעוץ במתן הזדמנות לקבל טיפול גמילה. כיוון שכך אין ביהמ"ש רשאי לשחררבערובה אלא בתנאים הקבועים בסעיף 44א'.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' א. בר ציון לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור הרץלמשיבה. 1.9.96).
ע.פ. 536/94 - יוסף אהרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 182/93 - הערעור נדחה).
א. המערער, שהיה בחופשה מבית הסוהר, הגיע לשטח "הכפר הירוק" סמוך לרמת השרון,נכנס לבנין משרדים במטרה לבצע שם גניבה, וערך חיפוש בחדרו של המנוח שמעון סויסהכאשר הלה לא היה בחדרו. הוא מצא את אקדחו של המנוח שהיה טעון מחסנית עם כדורים.המערער לקח את האקדח וכן מחסנית נוספת טעונה כדורים. זמן קצר לאחר מכן נכנסהמנוח לחדרו והבחין במערער, החל מאבק בין השניים והמנוח נמלט אל מחוץ למשרד.המערער דלק אחריו וירה שתי יריות שגרמו למותו של המנוח. אחד הנמצאים במקום, עדהתביעה הרמן, בראותו מה שהתרחש ובחשבו שהמערער הינו מחבל, ירה לעבר המערערופצעו. על סמך העובדות האמורות קבעו כל שלשת שופטי ההרכב כי יש להרשיע אתהמערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין החל על "הגורם למותו של אדםכשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו בריחה או המלטות מעונש". שופטת המיעוטסברה שניתן למצוא את המערער אשם גם בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשיןהחל על ה"גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדילהקל על ביצועה". כן הרשיע ביהמ"ש ברוב דעות את המערער בגניבת האקדח והמחסניתהנוספת כאשר שופטת המיעוט סברה שאין בחומר הראיות כדי לבסס ממצא בדבר כוונתהמערער לגנוב את האקדח והציעה לזכותו מאשמה זו ולהרשיעו בעבירה של הסגת גבול.ביהמ"ש גזר למערער בגין עבירת הרצח מאסר עולם ובשל העבירות האחרות 5 שנות מאסרבחופף לעונש מאסר העולם, אך נקבע, כי העונשים בתיק דנן ייחשבו כמצטברים למאסרשל 14 שנים שהמערער טרם סיים את ריצויו בעת ביצוע העבירות נשוא תיק זה. הערעורעל ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - אין לייחס מהימנות כלשהי לדברי המערער עצמו אשר שינה אתגירסאותיו מיום ליום ולעיתים משעה לשעה כאשר כל גירסה מופרכת יותר מקודמתה. עליסוד הראיות האובייקטיביות שהיו בפני ביהמ"ש יכול היה לקבוע את העובדות כפישצויינו לעיל ועל סמך אלה להרשיע את המערער בעבירת רצח. מאחר שצדקו שלשת שופטיההרכב כי הוכחה עבירת הרצח על פי החלופה הכלולה בסעיף 300(א)(4) אין צורךלהכריע בשאלה אם ניתן היה להרשיע את המערער גם בעבירה לפי סעיף משנה 300(א)(3)לחוק כפי שסברה שופטת המיעוט. אשר להרשעה בגניבת האקדח - בהתחשב בעובדה שהמערער
נכנס לבנין בעליל לשם ביצוע גניבה, ובכך שלאחר עריכת חיפוש במשרדו של המנוח נטלאת האקדח ומחסנית רזרבית נוספת, ניתן להסיק שנטילת האקדח והמחסנית היתה מלווהבכוונה לגנבם. לכן בדין הורשע, לפי דעת הרוב, בעבירת הגניבה.
ג. אשר לעונש - אין להתערב בהחלטה שעונש מאסר העולם שהוטל בתיק הנוכחי יהיהמצטבר לעונש שריצה המערער בעת ביצוע העבירות דנן. העונש הקודם הושת על המערערבגין ביצוען של למעלה מ-40 עבירות, שבחלקן היו בעלות אופי קשה ביותר. בנסיבותאלה אין לומר שהחלטת השופטים שגוייה.
(בפני השופטים: בך, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עו"ד אלון רוםלמערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.9.96).
ע.א. 3679/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ 76/95 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 58, הוא בן למשפחת מצוקה שמגיל צעיר התגלגל בין מוסדות שוניםובגיל 15 יצא לשוק העבודה. המערערת ילידת 62 אף היא בת למשפחה מוכת גורל. שניהמערערים אובחנו כסובלים מפיגור קל וככאלה שאינם מודעים לצורך בשינוי במצבםולצורך בקבלת עזרה. בני הזוג נישאו בשנת 82 ונולדו להם שמונה ילדים. לגבי 5 מהםניתנו צווי אימוץ ושניים נמצאים בפנימיה טיפולית המתאימה לצרכיהם המיוחדים.הערעור דנא נוגע לקטין שנולד בשנת 95, כחודש לאחר ששתיים מהבנות הוכרזו כבנותאימוץ. הקטין נולד בלידה טראומטית ברחוב ונפגע בראשו עת המתינו המערעריםלאמבולנס שיקחם לבית החולים. בשל ההיסטוריה המשפחתית של המערערים הוחלט ברשויותהרווחה להרחיק את הקטין מבית הוריו כבר בשלבים מוקדמים ובהיותו בן חודש ימיםהועבר על פי צו זמני מבית החולים ישירות לבית תינוקות חסוי. במאי 95 הוגשה בקשהלהכריז על הקטין כבר אימוץ מאחר ונתמלאו כלפי שני המערערים תנאי סעיף 13(7)לחוק האימוץ, היינו כי למערערים אין מסוגלות לתפקד כהורים לילד. בביהמ"ש המחוזיהוגשו חוות דעת שהתייחסו לחוסר מסוגלות ההורים בנוגע לילדיהם האחרים לרבותהבנות שהוכרזו כבנות אימוץ וביהמ"ש לא הסתפק בחוות דעת אלה ומינה את
הפסיכולוגית ד"ר דיאור כמומחית וזו מצאה כי המערערים הם נעדרי מסוגלות הורית.ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההורים נעדרי מסוגלות הורית וכי טובתו של הקטין דורשתלמסור אותו לאימוץ. הערעור נדחה.
ב. אין לומר שהמומחית ביססה חוות דעתה על חוות דעת קודמות. היא הגיעה לכללדעה כי המערערים הם נעדרי מסוגלות הורית לאחר שבדקה אותם. למערערים ניתנו איןספור הזדמנויות כדי להוכיח מסוגלותם ההורית, בעבר זכו לסיוע ולתמיכהאינטנסיביים מצד רשויות הסעד וכל זה ללא הועיל. הטענה כי את הקטין מסוגליםהמערערים לגדל אינה יכולה להתקבל לאור חוות דעת הפסיכולוגית ונסיון העבר.בענייננו ניתן להשליך מן המסוגלות בעבר לגבי המסוגלות בעתיד, ואין זה ראוי לסכןאת שלום הקטין ולמסרו להוריו כאשר על סמך נסיון העבר קיים סיכון רב לפגיעהבשלומו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד משהלוי למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 3.9.96).
ע.א. 2693/94 - תש"ת חברה למפעלי תיירות... בע"מ נגד חוף אלמוג אילת בע"מ
*פירוש סעיף בהסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטת בוררים(מחוזי ת"א - ת.א. 1368/88 - הערעור נתקבל).
א. המערערת (להלן: תש"ת) ניהלה באמצעות חברת בת שלה (לרום מלונות בינ"ל בע"מ)את מלון לרום באילת, עבור בעליו, היא המשיבה (להלן: חוף אלמוג). המחלוקות
שנתגלו בין בעלות הדין הובאו להכרעת בוררים ואלה פסקו, על יסוד הסכם פשרה, כיתש"ת תפסיק את ניהול המלון ותחזיר את המלון וניהולו לידי חוף אלמוג לא יאוחרמיום 30.4.85 כנגד תשלום 700,000 דולר לתש"ת. בסעיף 4 של טיוטת ההסכם, שאומצהע"י הבוררים כחלק מפסיקתם, נקבע כי "חוף האלמוג חייבת לכסות את חובות המלון מכלמין וסוג שהוא עד ליום המסירה (להלן: חובות המלון) עד לגבול הסך 640,000דולר... אם חובות המלון יעלו על הסך של 640,000 דולר יכוסה סכום זה ע"יתש"ת...". רואי החשבון של המלון ערכו ביום 19.5.88 דו"ח על חובות המלוןב-30.4.85. לפי הגדרתם של רואי החשבון "חובות המלון" מתייחסים ל"התחייבויותהמלון בניכוי סכום נכסי המלון שאינם כוללים מלאי מזון ומשקאות וציוד תפעולי"."נכסי המלון" שנכללו בדו"ח בהתאם להגדרה האמורה היו "אורחים חייבים", "חייביםאחרים" וכו'. לפי קביעת רואי החשבון, התחייבויות המלון לאחר ניכוי נכסי המלוןכאמור הסתכמו ב-655,000 דולר נטו. ביהמ"ש שבפניו הובאה מחלוקת בין בעלי הדיןבאשר למושג "חובות המלון" קבע כי "חובות המלון" משמעם החובות שחייב בית המלוןעל פי התחייבויותיו ביום 30.4.85 בחצות ללא קיזוז של זיכויים עבור חובות שישלגבות מאחרים כך שחיובי המלון מסתכמים בלמעלה ממליון ו-100,000 דולר. ביהמ"שדחה את פרשנות רואי החשבון שעל פי כללי החשבונאות יש לקזז מחובות המלון אתהחובות המגיעים לו. הערעור נתקבל.
ב. לא היה מקום להניח שהמונח "חובות המלון" שבטיוטת ההסכם צריך להתפרש שלאלפי עקרונות החשבונאות. לפני הצדדים, בטרם ערכו את טיוטת החוזה, היה מונח חשבוןשערכו רואי החשבון ליום 30.12.85, וחשבון זה נתן להם מושג על חובות המלון,ולמעשה שימש בסיס לטיוטת החוזה. בחשבון זה, כנהוג בחשבונאות, מוצגים התחייבויותהמלון מול חייבים למלון. על יסוד חשבון זה נערכה טיוטת החוזה שאומצה בידיהבוררים. מכאן ומעובדות אחרות עולה כי אומד דעת הצדדים בטיוטת ההסכם היתה דווקאעל דרך ניכוי המגיע למלון מהתחייבויותיו. לפיכך יש לקבל את ערעור תש"ת ולקבועאת חובות המלון, נטו, על פי קביעת רואי החשבון.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד חייםגרוסמן למערערת, עוה"ד חנינא ברנדס ויואב רזין למשיבה. 26.9.96).
בש"פ 5809/96 - האשם לוברה נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה עקב הריגה במעבר חציה(ערר על פסילה מינהלית של רשיון נהיגה - הערר נדחה).
א. העורר, נהג משאית, דרס הולך רגל במעבר חציה מרומזר. המעבר נמצא בסמוךלצומת שבה עמדה המשאית והמתינה לאור ירוק על מנת לפנות ימינה אל מעבר החציה.העורר, שהיה טרוד, ככל הנראה, בשיחה בפלאפון, מיהר ופנה ימינה כאשר נדלק אורירוק ברמזור שלפניו, מבלי לתת את הדעת לזכות הקדימה שיש להולכי הרגל במקום.הולך הרגל הספיק לעבור קטע לא מבוטל ממעבר החציה, כשהוא נושא אבטיח, והדעתנותנת כי התנהל לאיטו. בימ"ש השלום לתעבורה בחן את נסיבות התאונה ולא מצא מקוםלבטל פסילה מינהלית של 90 יום שהופעל נגד העורר. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטתבימ"ש השלום והתייחס לצורת הנהיגה המיוחסת לעורר כאל "רשלנות לכאורית גסה". ב"כהמדינה הצהיר כי נגד העורר יוגש, לפני חלוף 90 ימי הפסילה המינהלית, כתב אישום,לפיו תיוחס לו עבירת הריגה ותתבקש פסילה עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בהיעדר טעם מיוחד, ובנסיבות העניין, אין הצדקה להורות על ביטול הפסילה,ימים ספורים לפני הדיון בבקשה להאריך את הפסילה עד לתום ההליכים. מקום שבומיוחסת לנוהג ברכב אחריות לאירועה של תאונה קטלנית במסגרת עבירה של הריגה,
ככלל, קיימת הצדקה לפסילה עד תום ההליכים, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדותהמצדיקות עשייתו של חריג.
ג. שניים הם הגורמים המרכזיים העומדים בבסיסה של פסילת רשיונו של נהג המואשםבעבירת תנועה: האחד נעוץ ב"מסוכנות" שבהמשך נהיגתו של הנהג, וכאשר מדוברבנסיבות המבססות אישום בהריגה, מתחייבת ה"המסוכנות" מאותן נסיבות; והאחר נעוץבהבטחת האפקטיביות של מערך אכיפת סדרי התנועה, בנסיבות שבהן המשך הנהיגה נוטלמידה משמעותית מכוחו המרסן של המערך האמור. אכן, פסילה מנהיגה, ובמיוחד כאשרהנהיגה היא אומנותו של הנהג שרשיונו נפסל, כרוכה בפגיעה אישית וכלכלית חמורהוקשה. ברם, יש נסיבות שבהן העניין האישי חייב לסגת מפני הענין הציבורי וכך הםפני הדברים בענייננו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אילון אורון לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה.28.8.96).
ע.א. 2500/93 - יעל שטיינר נגד המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופהואח'
*קיום צוואה(מחוזי חיפה - ת.א. 1014/92 ואח' - הערעור נתקבל).
א. ביום 27.11.91 נפטרה גב' מטה שטרן, ערירית ללא קרובי משפחה מדרגה קרובה.מאז 72 התגוררה המנוחה במעון השייך למשיב 1 (להלן: המפעל) שהינו עמותה המסונפתלארגון עולי מרכז אירופה ותפקידו לגייס כספים למטרות הציבוריות של הארגון. שלושצוואות ערכה המנוחה. האחת צוואה בעדים בפברואר 79 בה ציוותה את כל רכושה למפעל.בנובמבר 90 ערכה צוואה חדשה לטובת המערערת שטיפלה בה בשנות חייה האחרונות והיתהידידה קרובה לה, להוציא סכום של 5000 מרק שהוענקו בצוואה זו למפעל. במרץ 91ערכה המנוחה את צוואתה האחרונה (להלן: הצוואה) בה ציוותה את כל רכושה והונהלמערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שתי הצוואות הראשונות בוטלו ע"י המנוחה וכיהצוואה שלישית בטלה משום שנעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת של המערערת. עוד מצאביהמ"ש כי נפלו פגמים נוספים בצוואה בכך שהמערערת נטלה חלק בעריכתה ובכך שלאצויין באישור העדים על גבי הצוואה כי המנוחה אישרה שזו צוואתה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו בעיקר על הקביעה כי הוכח שנתקיימה תלותיסודית ומקיפה של המנוחה במערערת, ולפיכך גם קמה החזקה בדבר קיום השפעה בלתיהוגנת, וחזקה זו לא נסתרה ע"י המערערת. לפיכך העביר אל המערערת את הנטל להוכיחכי לא היתה השפעה בלתי הוגנת. לדעת ביהמ"ש לא עלה בידי המערערת להרים את הנטלשהוטל עליה ומטעם זה דחה את בקשתה לקיום הצוואה, כמתחייב מסעיף 30 לחוק הירושהביחס לצוואה שנעשתה תחת "השפעה בלתי הוגנת".
ג. השאלה אם נתקיימו התנאים המצביעים על יחסי תלות בין המצווה לאדם אחר, שישבהם כדי להקים חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, (סעיף 30 לחוק הירושה), עשוייהלהיות שאלה בעלת חשיבות מכרעת לגורל הצוואה. בשל המשקל המכריע שיש לקביעה על מימוטל נטל ההוכחה, יש לבחון בחינה מדוקדקת אם הנסיבות כפי שהוכחו מצדיקות העברתנטל ההוכחה מהמתנגד לקיום הצוואה למי שמבקש לקיימה. בחינה זו מחייבת את ביהמ"שלעמוד על האבחנה בין נסיבות חיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית וטבעית עלרצונו של המצווה לבין נסיבות שעל פניהן מקימות חשש להשפעה פסולה הפוגעת ברצונוהחפשי של המצווה. יש לבחון את היקף התלות הפיסית והנפשית של המנוחה במערערת,ואם יש בה כדי להעביר את הנטל על המערערת. בענייננו, אכן, עולה מהראיות בבירורתלותה הפיזית של המנוחה במערערת אשר סייעה לה בקיום צרכיה היומיומיים, אך הובאוראיות רבות המצביעות על עמדתה העצמאית של המנוחה ביחס לענייניה, על בקיאותה
במתרחש סביבה וכן על גילויי רצונה ועמידתה על רצונה בפני הסובבים אותה. למנוחההיה קשר עם אנשים נוספים ולא ננעלו בפניה השערים להביע התנגדות, מחאה או תלונה,אילו חשה צורך להשתחרר מהשתלטות המערערת עליה.
ד. מכל מקום, גם אם ניתן היה לגרוס על פי גישה מרחיבה כי יש בנסיבות כדילהעביר את נטל ההוכחה לקיום הצוואה למערערת, רק בשל התלות הפיזית ההדוקה שלהמנוחה בה משך מספר שנים, הרי בהתחשב בראיות בדבר טיב קשריה של המנוחה עםהמערערת, קשריה של המנוחה עם האנשים האחרים עמם באה במגע עד יומה האחרון,בהתחשב בראיות בדבר עמידתה על דעתה ובראיות ביחס לתיפקודה המנטלי, וכן בהתחשבבפעולותיה לשינוי הצוואה ולנסיבות עריכתה, ניתן לומר, כי בהוכחת כל אלה סתרההמערערת את החזקה ויצאה ידי חובת ההוכחה.
ה. ביהמ"ש הסיק על קיומה של השפעה בלתי הוגנת גם ממידת מעורבותה של המערערתבעריכת הצוואה. ביהמ"ש קבע כי המערערת הביאה את המנוחה לעוה"ד שטיפל בעברבענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקק להם לצורך הצוואה. המערערת נכחהבעת תרגום הצוואה למנוחה מעברית לגרמנית במשרדו של עוה"ד ונתבקשה לצאת מהחדר רקלפני החתימה. ברם, כדי להסיק מסקנות מהנסיבות שנתלוו למעמד החתימה יש להתייחסלדברים שהיו ברקע עריכת הצוואה הנדונה ומאלה עולה רצונה החופשי של המנוחה ללאהשפעה בלתי הוגנת בחתימתה על צוואתה. המערערת ביטלה מרצונה החופשי את הצוואותהקודמות שערכה בפני עוה"ד של המפעל, ויש להבין את העובדה שביקשה לערוך אתצוואתה האחרונה אצל עו"ד של המערערת דווקא, משום שלא הרגישה בנח לשלול כל סכוםמהמפעל בפני האנשים הקשורים עם המפעל ומייצגים אותו. על התעניינותה והאפשרותלערוך צוואה חדשה סיפרה המנוחה לעדים אחרים עוד לפני שבאה לעשות את הצוואההאחרונה, ובנסיבות אלה יש לראות את הסיוע שקיבלה מהמערערת לצורך הבאתה לעוה"דכטבעי.
ו. אשר לסעיף 35 לחוק הירושה הקובע בטלותה של צוואה "המזכה את מי שערך אותהאו שהיה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה" - המערערת לא ערכה אתהצוואה, לא היתה עדה לה ואף לא לקחה חלק בעריכתה במובן בו התפרש תנאי זהבפסיקה. נוכח התוצאה הקשה שקובע הסעיף נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין שיש לפרשועל דרך הצמצום. בענייננו, מידת מעורבותה של המערערת אינה בבחינת נטילת חלקבעריכת הצוואה כאמור בסעיף 35 הנ"ל.
ז. ביהמ"ש המחוזי מצא גם פגם פורמלי בצוואה, על פי סעיף 20 לחוק הירושה, בכךשהעדים לצוואה אישרו כי הצוואה תורגמה למנוחה מלה במלה אף שלא נכחו בעת התרגום,וכן לא ציינו בגוף הצוואה שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. פגם כאמור יש בוכדי להעביר את נטל ההוכחה על כתפי המבקש לקיים צוואה, אולם אין הוא מביא בהכרחלביטולה ושיקול הדעת מסור לביהמ"ש על פי סעיף 25 לחוק לקיים את הצוואה אם איןלו ספק באמיתותה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להפעיל את שיקול דעתו על פי אותו סעיףמשום שהמערערת לא הרימה את עול ההוכחה שלא היתה מצידה השפעה בלתי הוגנת עלהמנוחה. בנסיבות מסויימות הפגמים עצמם עלולים להוסיף לחשד שהמצווה לא היה מודעלמעמד המחייב הפורמלי בו הוא עורך את הצוואה. אולם בענייננו, גם אם שני העדיםלא יכולים היו לאשר מידיעתם קיומו של תרגום הצוואה, הרי היתה עדות מהימנה כיהצוואה תורגמה למנוחה ושהמנוחה הבינה את התוכן ואת המעמד שבו היא נתונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. עו"ד אברהם שרון למערערת, עו"ד יוחנן קמני למפעל, עו"ד גב' רחלשני-שרפסקי ליועץ המשפטי. 4.9.96).
ע.פ. 5133/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמה של מעשה מגונה של סב בנכדתו(הערעור נתקבל).
א. המערער הוא יליד שנת 1920. בנובמבר 92 יצאו המערער ונכדתו לטיול בחו"לוחזרו ארצה כעבור כחודש וחצי. הם ביקרו בארצות שונות באירופה, באסיה ובארה"ב.לטענת התביעה עשה המערער מעשים מגונים בנכדתו ילידת 1979. השניים התגוררו בבתיהמלון בחדר אחד ובמהלך רוב הטיול ישנו במיטות נפרדות אך היו מקומות שניתן להםחדר רק עם מיטה אחת וישנו בה. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי לא תכנן המערער מראשלקיים אירוע מיני עם נכדתו, וכל שקרה אירע משום שהמערער לא עמד בפיתוי שהועמדבפניו. ביהמ"ש קיבל את עדותה של הנכדה על המעשים המגונים שעשה בה המערערוהרשיעו על יסוד עדות זו שמצא לה סיוע. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון ניתח את הראיות השונות שעלו בביהמ"ש והגיע למסקנה שאין זהבטוח להרשיע על פיהן את המערער. לדעת ביהמ"ש העליון קיים ספק סביר באשמה שיש בוכדי להצדיק את זיכויו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - המשנהלנשיא ש. לוין. עוה"ד ציון אמיר ויוסף פרידמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה.1.9.96).
בש"פ 5990/96 - מקס רודמן נגד מדינת ישראל
*שינוי תנאי שחרור בערובה ועיכוב יציאה מן הארץ(ערר בעניין בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. ביום 26.1.96 נעצר העורר כחשוד בביצוע עבירות מרמה נגד המדינה והשופטשטרסמן קבע כי העורר יוכל להשתחרר בערבות בתנאים, ובכללם הפקדת ערבות בנקאיתבסך 4.6 מליון ש"ח וצו עיכוב יציאה עד הגשת כתב אישום. להוראה בדבר הוצאת צועיכוב היציאה (להלן: הצו) צורפה הערה לאמור "אם לא יוגש כתב אישום כאמור עדליום 1.8.96 יבוטל צו זה מעצמו". כנגד החלטת שטרסמן הוגש ערר לביהמ"ש המחוזיולאחריו ערר לביהמ"ש העליון ונקבע כי סכום הערובה יועמד על 800,000 ש"ח ו"יתרתנאי השחרור ישארו בעינם". ביום 9.8.96 הורה השופט קידר על פי בקשת המשיבה עלהארכת תוקפן של הערבויות הכספיות ב-180 ימים נוספים כאמור בסעיף 55 לחסד"פואילו לעניין הצו קבע כי החלטת שטרסמן ברורה ומשלא הוגש כתב אישום פג תוקפו שלהצו ביום 1.8.96. על החלטת קידר הוגשו שני עררים. העורר טען נגד הארכת תוקפן שלהערבויות הכספיות והמדינה עררה כנגד ביטול תוקפו של הצו. ביהמ"ש המחוזי, השופטגורפינקל, דחה את עררו של העורר, קיבל את ערר המדינה וקבע כי תוקפם של כל תנאיהשחרור בערובה, לרבות הצו, יוארכו ב-180 יום. הערר נדחה.
ב. מהוראות סעיף 55 לחסד"פ עולה כי אין הן מתייחסות לפטור מ"ערובה" ולהחזרת"ערבון", כמשמעותם בסעיף 44 לחסד"פ שכותרתו "הערובה". הוראות אלו אינן מתייחסותל"תנאים לשחרור בערובה", כמשמעותם בסעיף 45 לחסד"פ. מכאן שהצו שעניינו איסוריציאה מן הארץ מכח הסמכות הקבועה בסעיף 45 אינו כפוף להוראות הפטור הקובעותבסעיף 55. במצב דברים זה, השאלה הדורשת הכרעה היא אם רשאי היה ביהמ"ש המחוזי"לחדש" את תוקפו של הצו, ללא קשר להוראות סעיף 55. ההחלטה בדבר מעצר או שחרורבערובה, גם אם ניתנה או אושרה בביהמ"ש העליון, אינה החלטה "סופית" במובן זה שלאניתן לפנות לביהמ"ש המוסמך בבקשה לשנותה. אכן, ביהמ"ש לא ישנה החלטה שניתנה עלידו בעניין זה, במיוחד כשזו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון, אלא אם כן השתנו הנסיבותאו שניתנה לכך סיבה מצדיקה אחרת. ברם, סמכות לעשות כן - יש לו, והשאלה היא אםיש בנסיבות הצדקה לעשות בה שימוש.
ג. בענייננו, משקבע השופט שטרסמן כי תוקפו של הצו יפוג ביום 1.8.96 אלא אם כןיוגש קודם לכן כתב אישום והחלטה זו "אושרה" בביהמ"ש העליון, היה על המדינהלהציג טעם המצדיק סטייה מקביעה זו. דרישה זו באה על סיפוקה בכך שביהמ"ש שוכנעכי יש הצדקה להמשך קיומו של הצו, לנוכח התפתחות החקירה בעניינו של העורר,ובמיוחד כאשר התפתחות זו מצריכה עריכת חיקורי דין במדינות זרות.
ד. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם אילו היה הצו כפוף להוראות סעיף 55 לחסד"פ.אמנם, הבקשה להארכת תוקף הצו הוגשה מספר ימים לאחר ה-1.8.96, לאמור לאחר שפגתוקפו של הצו על פי החלטת שטרסמן, ברם, בכך לא נחסמה הדרך בפני הארכת תוקפו שלהצו. ביום הגשת הבקשה טרם מוצתה מלוא התקופה של 180 ימי התוקף הראשונים, הקבועהבסעיף 55(א) לחסד"פ, ועל כן טרם "הופטר" העורר מעולו של הצו וביהמ"ש היה רשאילהאריכו, גם אם כרוך בכך "חידושו". במצב דברים זה רשאי היה ביהמ"ש המחוזילהורות על "הארכת" תוקפו של הצו בין אם הוא כפוף להוראות סעיף 55 לחסד"פ וביןאם לאו. אשר לתוקפן של הערבויות הכספיות - אלה כפופות להוראות סעיף 55 לחסד"פ,אך הבקשה בדבר הארכת תוקפן לתקופה נוספת של 180 ימים הוגשה לביהמ"ש לפני תוםהתקופה הראשונה, והמועד הקובע בהקשר זה הוא מועד הגשת הבקשה ולא מועד מתןההחלטה.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד רוננה והרשקוביץ לעורר, עו"ד קלוג למשיבה.4.9.96).
ע.א. 472+553/95 - זכריה זלוצין ואח' נגד דיור לעולה בע"מ
*תיקון ליקויים בדירות ופיצויים בגין עגמת נפש. *התערבות בקביעת שכ"ט עו"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 1171/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. המערערים (להלן: הדיירים) רכשו מהמשיבה (להלן: דיור לעולה) 36 דירות בקריתמוצקין. הדיירים הגישו תובענות לביהמ"ש המחוזי לתשלום פיצויים על ליקויי בניה,ירידת הערך של דירותיהם ועוגמת נפש. דיור לעולה הכחישה שקיימים ליקויים בדירותולכל היותר הליקויים הם מיזעריים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הפיצויים וקבעשיש לאפשר לדיור לעולה לתקן את הליקויים, כמתחייב מכמה חיקוקים (סעיף 3א) לחוקחוזה קבלנות, סעיף 28 לחוק המכר, סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרתחוזה)), וכן משיקולים של מדיניות משפטית רצויה. למרות שהדיירים לא תבעו סעדחילופי של ביצוע התיקונים בעין. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה והלה הגיש חוותדעת בה הציע שלוש דרכים לביצוע תיקונים: ע"י דיור לעולה, ע"י קבלן אחד שיבצע אתהתיקונים לכל הדיירים, ע"י כל דייר בפני עצמו. ביהמ"ש אימץ את ההצעה לביצועהתיקונים ע"י דיור לעולה בהיותה הדרך החסכונית ביותר. כן חייב ביהמ"ש את דיורלעולה לשלם לתובעים 9,000 ש"ח כפיצוי על עוגמת נפש בגין כל דירה ודירה, ותשלוםשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ש"ח. הדיירים טוענים שהם תבעו תשלום בכסףלתיקון הליקויים וביהמ"ש צריך היה לפסוק תשלומים ולא ביצוע התיקונים, ע"י דיורלעולה, סעד שלא נתבע. כן טוענים הדיירים כי זכות ביצוע התיקונים כבר מוצתה ע"ידיור לעולה בנסיונות כושלים. כמו כן הם מערערים על מיעוט שכר טירחת עו"ד. מנגדתוקפת דיור לעולה את חיובה בפיצוי על עוגמת נפש. ערעור הדיירים נתקבל וערעורהשל דיור לעולה נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי התייחס לשאלה אם מן הראוי לתת פס"ד הטעון פיקוח רצוף וממושךעל ביצועו והחליט לעשות כן בהסתמכו על ההלכה שאין להגזים ב"קושי" של הפיקוח שלביהמ"ש על ביצוע פסק דין. ואולם, גם אם סייג הפיקוח צומצם, הוא לא נעקר כליל.כאשר הנושא מורכב, מסובך וממושך לא יאכוף ביהמ"ש חוזה שביצועו דורש מידה בלתי
סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש. אם היה ספק בעניין דנא, באו עובדות החיים וטפחו עלפנינו. חוזי הרכישה הם מן השנים 86-84, שתיים מן התביעות הוגשו בשנת 89 ואחתבשנת 90, פסק הדין מדצמבר 94 לא בוצע עד היום ודיור לעולה לא הגישה תוכניותעבודה למומחה כפי שנקבע. יתירה מזו, בנסיון למצא הסדר מוסכם הושג הסכם פשרהבביהמ"ש העליון בפברואר 96 ועיקרו ביצוע התיקונים ע"י דיור לעולה תוך התווייתלוח זמנים מפורט חדש והסכם הפשרה נכשל לאחר שדיור לעולה לא הפקידה ערבות בנקאיתכאמור בהסכם הפשרה. הנסיון הוכיח, איפוא, כי במקרה זה, הסייג שביהמ"ש לא יתןפסק דין המצריך השגחה רצופה, ממושכת ומסובכת, עדיין לא בטל ועבר מן העולם.
ג. עדיין יש לבדוק, שמא מכח החיקוקים, שהובאו בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי,זכותה של דיור לעולה לבצע תיקונים למרות הקשיים הנזכרים. לאחר עיון עולה שאיןהדבר כן. חוק חוזה הקבלנות אינו לעניין שכן הדיירים לא הזמינו את בניית הדירותאצל דיור לעולה אלא קנו ממנה את הדירות כך שדיור לעולה פעלה כמוכרת בלבד. כמוכן, סעיף 4ב' לחוק המכר (דירות) הנותן זכות למוכר לתקן, הוסף רק בתיקון משנת90. ואולם, ועיקר, השאלה אם יש לאפשר למוכר לתקן או לחייבו בפיצויי תיקון,תלויה בעובדות של כל ענין. אמנם, במקרה מתאים, יש לתת למוכר אפשרות לתקן אתהניתן לתיקון, במה דברים אמורים - כאשר המוכר מודה בליקויים ונכונותו לתקן היארצינית. בענייננו, נעשו נסיונות כושלים של עובדי דיור לעולה לתקן את הליקוייםוהדבר לא עלה יפה. בנסיבות אלה, זכותו של המוכר לערוך תיקונים בעצמו מוצתה ללאהצלחה ואין לכפות על הקונה תיקונים חוזרים של אותו מוכר. זאת ועוד, הזכות לתקןנתונה למוכר המודה בליקוי והמוכר מוכן לתקנו. ספק אם זכות זו עומדת למוכרהמכחיש את עצם הליקויים, או המזלזל בהם מראש. כך שיש לפסוק פיצויים לדייריםבגין ליקויי הבניה והם יתקנו, כל אחד לעצמו.
ד. הזכות לפיצויים עומדת גם לששה דיירים שבינתיים הספיקו למכור את דירותיהם.ביהמ"ש המחוזי סבר שביצוע התיקונים בעין ייעשה גם בדירות שנמכרו "למרות שאילונפסקו פיצויים, היו אלה נפסקים רק לתובעים שבפני שלא מכרו דירותיהם". בעניין זהצודקים בעיקרון הדיירים, שעילת התביעה, גם של מוכרי דירותיהם, התגבשה שעהשנמסרו להם דירות פגומות. אין זה מתקבל על הדעת שקונה ששילם במיטב כספו אתמחירו של מוצר פגום, לא יהיה זכאי לפיצוי, רק משום שבינתיים המוצר נמכר על ידו.מה גם שניתן להניח שהפגמים בדירות נתנו אותותיהם במחיר שנתקבל בעדן.
ה. הדיירים צרפו לכתבי תביעתם חוות דעת של מומחה משלהם המפרט את הליקוייםבדירות. ביהמ"ש המחוזי ראה בפירוט זה את הגדרת הליקויים וליקוי שלא פורש בחוותדעת זו, נדחה ע"י ביהמ"ש הגם שהליקוי נקבע על ידי המומחה שנקבע מטעם ביהמ"ש.בעניין זה יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הנושא לביהמ"ש המחוזי. כשמומחה מונה עלידי ביהמ"ש בהסכמת הצדדים, השאלה אם התובעים קשורים במה שציינו בכתב תביעתם אושניתן לחייב את הנתבע גם במה שקובע המומחה תלויה בהסכמה, המפורשת או המשתמעת שלבעלי הדין בדבר תפקידו והיקף קביעותיו של המומחה המוסכם. אם ניתן להבין שבעליהדין הסכימו שקביעותיו של המומחה לענין הליקויים יחליפו את הנטען בכתבי הטענות,יתן ביהמ"ש נפקות להסכמה כזו. עלות התיקונים ברכוש המשותף לא נאמדה בכסף ע"יהמומחה, באשר לדעתו לא ניתן לאמוד את עלות התיקונים אלא לאחר שיוגשו תוכניותלביצוע התיקונים. לא הוגשו תוכניות והעלות לא נקבעה. אין מנוס מהחזרת הענייןלביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות על עלות התיקונים ופסיקתם לדיירים.
ו. בעניין שכ"ט עו"ד פסק ביהמ"ש כאמור 30,000 ש"ח. לטענת הדיירים מהווה סכוםזה כ-%10 מפיצויי עוגמת הנפש בלבד, בעוד שעלות התיקונים גבוהה מזה לאין ערוך.
אכן, זה אחד המקרים החריגים שבהם יתערב ביהמ"ש העליון בפסיקת הוצאות. לפיכךיועמד שיעור ההוצאות בערכאה הראשונה על 100,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד א. הכהן וא. מרגליתלמערערים, עוה"ד ש. אייכנשטין וי. תורג'מן למשיבה. 26.9.96).
ע.א. 1902/91 - חיים שיף נגד עו"ד יוסף מולאור כונס נכסים ומנהל נאות מרינה בת-ים בע"מ ואח'
*בקשה לבטל אישור שנתן ביהמ"ש למכירת נכס של חברה בכינוס נכסים ופירוק(מחוזי ת"א - המ' 13088/90 - הערעור נדחה).
א. החברה נאות מרינה בת-ים בע"מ (להלן: החברה) שהיתה בעליו של מלון מרינהנתונה בכינוס נכסים ובפירוק. לבקשת המשיב 1 (להלן: הכונס) החליט ביהמ"ש המחוזיבאפריל 90 לאשר את מכירת המלון למשיבים 2 ו-3 תמורת סכום של 6,050,000 דולר.המכר כלל זכות חכירה מהמינהל על חלקת הקרקע שעליה הוקם המלון. המערער הוא בעלמניות ומנהל לשעבר של החברה. בנובמבר 90 ביקש המערער מביהמ"ש לבטל את החלטתומאפריל 90 בדבר אישור מכירת המלון לקונים, בטענה כי נתגלה לו שבקרקע הנדונהקיימת זכות לבניה שטרם נוצלה המאפשרת ביצוע בניה נוספת בהיקף של כ-7,000 מ"ר.קיומה של זכות זו, טען המערער, לא הובא בחשבון בקביעת המחיר שאישר ביהמ"ש.כיוון שההפרש בין המחיר הראוי לבין המחיר המוסכם הוא ניכר הרי זו טעות מהותיתהיורדת לשורש ההסכמה החוזית ודין העיסקה להיבטל. לחילופין ביקש לחייב את הקוניםלשלם סכום נוסף שישקף את שווי זכויות הבניה הנוספות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתהמערער והערעור על כך נדחה.
ב. עצם קיומן של זכויות הבניה הנוספות, והעובדה שקיומן של אלו לא הובא בחשבוןבקביעת מחיר העיסקה, לא נשנו במחלוקת, אך בעובדות אלו לא מצא ביהמ"ש עילה מספקתלשינוי ההחלטה המקורית. ביהמ"ש האמין לקונים כי לפני קשירת העיסקה לא ידעו עלאודות קיומן של זכויות הבניה הנוספות. לעניין שוויין של זכויות הבניה הנוספותבאו בפני ביהמ"ש ראיות סותרות מפי השמאים שהעידו מטעם הצדדים. ביהמ"ש העדיף אתשומתו של השמאי אלוני שמונה ע"י הכונס, על פני שומתו של שמאי שהעיד מטעםהמערער.
ג. בהסתמך על שומתו של אלוני קבע כי שווי הזכויות הנוספות מגיע כדי 1,875,000דולר, אלא שעל פי המותנה בחוזה החכירה, ניצול הזכויות כפוף לתשלום של דמי חכירהלמינהל בשיעור של %80 משווי הזכויות, כך שהשווי הנקי המוערך של הזכויות אינועולה על 375,000 דולר. השופט ציין שאילו היתה עובדה זו ידועה בעת שהעיסקה הובאהלאישורו, לא היה מאשר את המכר במחיר המוסכם, אלא שמאז אישור העיסקה ועד להגשתהבקשה לביטולה חלפו כ-7 חודשים, ובפרק זמן זה השקיעו הקונים בשיפוץ המבנה שלהמלון כשני מליון דולר והמלון הושכר. בנסיבות אלו ההפרש במחיר הנקי של העיסקהאינו מצדיק החזרת גלגלה של העיסקה לאחור.
ד. המערער טוען כי התשלום שיידרש ע"י המינהל, תמורת הסכמתו לניצול זכויותהבניה, אינו יכול לעלות על %40, שכן זה שיעור דמי ההיתר הנגבים ע"י המינהל בגיןתוספת זכויות בניה. טענה זו דינה להידחות. יש להבחין בין תשלום דמי היתר,המשולמים בגין ניצול זכויות בניה חדשות, שלא נכללו בתב"ע המקורית, לבין תשלוםדמי חכירה יסודיים, כקבוע בחוזה החכירה בגין ניצול זכויות בניה בלתי מנוצלות.הניצול של זכויות הנובעות מתכנית מתאר שאושרה לאחר כריתתו של חוזה חכירה - טעוןתשלום "דמי היתר למינהל" ובהיעדר תניה בחוזה החכירה המורה על שיעור אחר, חלההחלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל לתשלום דמי היתר בשיעור %40. בענייננו איןמדובר בזכויות בניה "חדשות" אלא בזכויות בניה שהיו קיימות בתכנית המתאר המקורית
ושהחוכר המקורי בחר שלא לנצלן ולא שילם למינהל תמורה בגין הסכמתו לניצולן.בכגון דא אין תחולה להחלטת מועצת המינהל והמינהל זכאי לדמי חכירה על פי המותנהבחוזה החכירה, ואלה, על פי חוזה החכירה, עשויים להגיע עד כדי %80.
ה. אשר לשאלת שוויין המוערך של זכויות הבניה הנוספות - ביהמ"ש סמך על עדותושל העד אלוני ובכך אין להתערב. אין גם להיעתר לבקשה החילופית לחייב את הקוניםבתשלום נוסף תמורת הזכויות שכבר הועברו להם מכח החלטת ביהמ"ש הראשונה.
ו. המערער ביקש להגיש ראייה נוספת שלפיה המומחה אלוני העריך באותו איזור,לפני מתן חוות דעתו ביחס לתיק זה, זכויות בניה במחיר יותר גבוה משהגיש בתיקדנא. ברם, המערער יכול היה להגיש את חוות הדעת האמורה בעת הדיון המקורי ולא עשהכן וממילא אין לאפשר הגשת ראייה נוספת. אכן, המערער טוען כי לא ידע באותה עת עלחוות הדעת הקודמת של אלוני, אך מתוך החקירות של המומחה אלוני בעדותו עולהשהמערער ידע או יכול היה לדעת על חוות הדעת הנוספת ולא עשה דבר בחקירה הנגדיתכדי להגיע לחקר אותה חוות דעת.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד יורי נחושתןלמערער, עוה"ד יעקב אמיתי, שרגא בירן, מרדכי גלוסקא, יצחק ברוש וגב' יעלבליליוס למשיבים. 2.9.96).
רע"א 1644/96 - אחמד חירי אגבאריה נגד מנורה, חברה לביטוח בע"מ
*פסילת חוו"ד מומחה רפואי שביסס מסקנתו על חוו"ד של מומחה אחר (הבקשה נדחתה).
מומחה רפואי שנתמנה על ידי ביהמ"ש (להלן: המומחה) הממנהמומחה רפואי אחר, ומשתית חוות דעתו על חוות דעתו של האחר, מצדיקה את פסילת חוותדעתו של המומחה ולפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להדחות. המומחה פעל אמנם בתום לב,אך אין בכך כדי לרפא את הפגם שנפל בחוות דעתו, אשר אינה, בעיקרו של דבר, אלאאימוץ חוות דעתו של אחר, אשר לא התמנה על ידי ביהמ"ש, ליתן חוות דעת רפואית.
(בפני: השופט אור. עו"ד מוחמד לוטפי למבקש. 11.9.96).
בג"צ 6230/96 - גדליהו כהנא נגד בית משפט השלום, תל אביב ואח'
*קיום חיקור דין בחו"ל ללא נוכחות הנאשם (העתירה נדחתה).
העותר עומד לדין פלילי בפני בימ"ש השלום ונתון במעצר עד תוםההליכים. התביעה מבקשת לקיים חיקור דין בהונגריה והסידורים נעשו כדי לקיים אתחיקור הדין תוך ימים אחדים מעת שמיעת הבקשה. העותר ביקש להיות נוכח בעת חיקורהדין והסתמך על זכותו של כל נאשם להיות נוכח בעת ניהול משפטו כאמור בסעיף 126לחסד"פ. לעומתו טוענים המשיבים כי אין לאפשר לעותר לנסוע להונגריה שכן יש לואזרחות זרה ואשתו מתגוררת מחוץ לישראל, ויש חשש שהעותר יעשה מעשה כדי לא לחזורלישראל לעמוד למשפט. העתירה נדחתה.
ההחלטה היא החלטת ביניים בהליך פלילי ואין ערעור על החלטה כזאת. התערבותבג"צ בהחלטה כזאת מוגבלת מאוד והמקרה דנא אינו מצדיק התערבות בשלב זה, ימיםספורים לפני המועד שנקבע לחיקור הדין, ובמיוחד בהתחשב בכך שההחלטה אינה חורצתאת גורל העדות שתיגבה בחיקור הדין באופן סופי. העותר יהיה רשאי להעלות בהמשךהמשפט כל טענה שיש לו הן נגד משקל העדות והן נגד קבילות העדות. עדיין תהיהשמורה לו הטענה כי אין לקבל את העדות שנגבתה בחו"ל משום שלא ניתנה לו הזדמנותלהיות נוכח בעת חיקור הדין. כל החלטה שתינתן ע"י בימ"ש השלום תהיה נתונהלביקורת שיפוטית.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. עו"ד ירון דוד לעורר, עו"ד גב' עיריתקהן למשיבים. 1.9.96).
רע"א 2755/96 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד זבידאת סמי
*סירובו של ביהמ"ש לדחות דיון ומתן פס"ד בעקבות החלטת המבקשת שלא לקחת חלק במשפט (הבקשה נדחתה).
בדיון שהתקיים ביום 8.11.94 קבע ביהמ"ש ישיבה ליום 24.11.94למתן פס"ד על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביוםהדיון חזר בו פרקליט המבקשת מהסכמתו לקיום צורת הדיון האמורה מן הטעם שהמשיב לאמילא את שהוטל עליו לקראת הדיון. השופט לא נעתר לבקשת המבקשת לסלק את התובענהעל הסף בשל כך, והורה לקיים בו במעמד דיון של הוכחות בתיק. בנסיבות אלה הודיעפרקליט המבקשת שיימנע מלחקור את עדי התביעה והוא נמנע גם מלהביא עדים מטעמווסירב לסכם את טיעוניו. ניתן פס"ד המחייב את המבקשת בתשלום סכום הכסף והערעורעל כך לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר חזר בו פרקליט המבקשת מהסכמתו לקיים דיון לפי סעיף 4(ג) לא היה ביהמ"שחייב לדחות את הדיון למועד אחר להוכחות, שהרי מההקשר שבו ניתנה ההחלטה ביום8.11.94 לגבי מהות הישיבה ביום 24.11.94 היה ברור כי השופט אמור לסיים את הדיוןכולו באותו יום. השופט לא בא בטרונייה על המבקשת על כי חזרה בה מהסכמתה לדרךהדיון האמורה. על המבקשת היה להבין שביהמ"ש עשוי שלא ליתן לה הזדמנות נוספתלהביא את עדיה. אם שגה השופט בכך שלא דחה את התביעה בשל מה שהמבקשת ראתה כמחדלושל המשיב, היא יכלה להמשיך ולקיים דיון במתכונת המוסכמת ולאחר מכן לערער. מהשלא היה ראוי לפרקליט המבקשת לעשות היה לנקוט מעין צעדי מחאה. מכל מקום לא נגרםלמבקשת עיוות דין ובכגון דא אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשותלערער בגלגול שלישי.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יוסף הוד למבקשת, עו"ד ניזאר ע. חדאדלמשיב. 17.7.96).
בש"פ 5906/96 - גדי חונדאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-אקסטזי) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 194 כדורי"אקסטזי" שלא לשימוש עצמי. הסמים נזרקו ממכונית בעת ששוטרים ביקשו לעצור אותהולפי הראיות היה זה העורר שזרק את הכדורים. בימ"ש השלום סבר שחומר החקירה אינומקים סיכוי סביר להרשעת העורר ודחה את הבקשה למעצרו. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתהערר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. די בראיות שהיו בפניביהמ"ש כדי לבסס ראיות לכאורה לחובתו של העורר. כמו כן צדק ביהמ"ש כי יש בטיבהשל העבירה ובעובדה שהעורר נכשל בביצועה בהיותו עציר ברשיון, כדי להקים אותה"מסוכנות" המצדיקה את החזקתו במעצר ושוללת חלופת מעצר. טוען הסניגור כי לאנקבעה בתוספת השניה לפקודת הסמים המסוכנים "חזקת כמות" לעניין מטרת החזקתם שלכדורי אקסטזי, לשימוש עצמי או למסחר. ברם, אין בכך כדי למנוע הסקת מסקנה בענייןזה מן הכמות שנתפסה בפועל, על רקע נסיבות תפיסתה, ובהתחשב בהסברים שנותן המחזיקלהחזקתה של הכמות. יש לראות החזקת 194 כדורי אקסטזי כהחזקה שלא לצריכה עצמיתבלבד, גם כשהם "שייכים" לשלשת נוסעי המכונית ולא לעורר לבדו. שחרור בערובה כרוךבסיכון ממשי של חזרה לעיסוק בשרשרת הפצת הסם ודי בכך כדי לשלול חלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה.
28.8.96).
בש"פ 5888/96 - אליהו זגורי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עקב גרימת מוות בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בגרימתמוות בנהיגה רשלנית ונדון למאסר בפועל של 15 חודשים. הוא הגיש ערעור לביהמ"שהמחוזי וביקש לעכב את ביצוע עונש המאסר. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערר על
כך נדחה. המבקש טען שהוא אינו אחראי לתאונה שנגרמה, אך בימ"ש השלום נתן פס"דמפורט ומנומק והשגותיו של המבקש נגד פסה"ד אינן משקפות משגה בולט לעין על פניהדברים המקים בסיס לסיכוי של ממש לביטול ההרשעה המצדיק עיכוב ביצוע העונש.המבקש גם טוען כי יש לו סיכוי של הקלה בעונש ואולם על פניו אין מדובר בעונששאינו הולם את הנסיבות, או החורג בצורה קיצונית מרמת הענישה המקובלת.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד חיים קאזיס למבקש, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה.28.8.96).
בג"צ 5410/96 - עו"ד יוסף ארנון ואח' נגד שר המשפטים ואח'
*פסילת כללי לשכת עוה"ד לבחירות לוועד המרכזי של הלשכה (העתירה נתקבלה).
ביוני 95 התקיימו בחירות למוסדות לשכת עוה"ד ובהן הבחירותלמועצה הארצית של לשכת עורכי הדין (להלן: המועצה). בעקבות בחירות אלה נדרשה גםבחירתו של הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד (להלן: הוועד). בהרכב הוועד ובדרך בחירתודן סעיף 11 של חוק לשכת עוה"ד. על פי החוק צריכות בחירות הוועד להיות שוות,יחסיות וחשאיות. המועצה צריכה להתקין כללים לביצוע הבחירות לוועד ואכן התקינהכללים כאמור אלא שאלה נפסלו כבר בבג"צ שקבע שאינן עונות על דרישת היחסיות.בעקבות כך התקינה המועצה כללים חדשים אך שר המשפטים סירב לחתום עליהם תחילהבסברו שגם אלה אינם עונים על דרישות היחסיות, אלא שלבסוף, תוך ציון שאין לבושלם עם הכללים, חתם עליהם. העתירה נתקבלה. בג"צ דן בהרחבה בשאלת שיטות הבחירותהיחסיות ובתוצאות הנובעות מדרך הבחירה שקבעה המועצה בכללים, והגיע למסקנה כי גםכללים אלה אינם עונים על דרישת היחסיות. לפיכך הוחלט לבטל גם את הכללים החדשיםולהטיל על שר המשפטים להתקין כללים חדשים תוך חודש מיום מתן ההחלטה, אלא אם כןעד אז תתקין המועצה כללים העונים על דרישת החוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד צביאגמון לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר המשפטים, עו"ד פנחס מרינסקי למועצההארצית ולראש לשכת עוה"ד. 6.9.96).
בש"פ 5576/96 - ג'רום קולמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין) כאשר הנאשם שוחרר בערבות ולא שמר על תנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם אחריםבעבירות מין. לעורר יוחסה עבירה של עשיית מעשה מגונה בגופה של המתלוננת ולשנייםהאחרים יוחסה עבירה של אינוס המתלוננת כשאחד מהם הואשם גם בהדחה של המתלוננתשלא להעיד נגדו. העורר, כמו השניים האחרים, שוחררו בערובה. העורר לא שמר עלתנאי השחרור ב"מעצר בית", יצא מביתו, פגש במתלוננת ואיים עליה. בשל כך הוסיפההתביעה לכתב האישום אישום נוסף של הפרת הוראת ביהמ"ש, איומים והטרדת עד. בקשתהתביעה להורות על מעצר העורר בשל התנהגות שבגינה הוגש האישום הנוסף נתקבלה ע"יביהמ"ש המחוזי שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העורר מוחזק במעצר מאז ינואר 96 והליכי הדיון במשפטו מתנהלים בכבדות לא רקבשל יומנו העמוס של ביהמ"ש, אלא גם בשל כך שכתב האישום משותף לשניים נוספיםהמשוחררים בערובה. העורר נקלע למצוקה אמיתית. הוא מוחזק במעצר בשל כך שהפרבשעתו את תנאי שחרורו בערובה, עושה כל מאמץ על מנת להחיש את קצב הדיוניםבעניינו, ואילו שותפיו משוחררים בערובה ולא אצה להם הדרך להשלמת ההליכים. בכלהנסיבות אפשר לחזור וליתן לעורר הזדמנות שניה להיות משוחרר בתנאי "מעצר בית".
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' מיכל אופיר לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אללמשיבה. 14.8.96).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 94+3737/95/5031 - הרשעה בפיגוע חבלני וחומרת העונש .......................114 ─* ע.א. 2097/96 - אימוץ ...........................................................114 ─* בש"פ 5880/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-שחרור לצורך גמילה) ....................115 ─* ע.פ. 536/94 - הרשעה ברצח ......................................................116 ─* ע.א. 3679/96 - אימוץ ...........................................................117 ─* ע.א. 2693/94 - פירוש סעיף בהסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטת בוררים ................117 ─* בש"פ 5809/96 - פסילה מינהלית של רשיון נהיגה עקב הריגה במעבר חציה ...............118 ─* ע.א. 2500/93 - קיום צוואה ......................................................119 ─* ע.פ. 5133/96 - זיכוי מאשמה של מעשה מגונה של סב בנכדתו ..........................121 ─* בש"פ 5990/96 - שינוי תנאי שחרור בערובה ועיכוב יציאה מן הארץ ....................121 ─* ע.א. 472+553/95 - תיקון ליקויים בדירות ופיצויים בגין עגמת נפש. *התערבות ─ בקביעת שכ"ט עו"ד ............................................122 ─* ע.א. 1902/91 - בקשה לבטל אישור שנתן ביהמ"ש למכירת נכס של חברה בכינוס ─ נכסים ופירוק ....................................................124 ─* רע"א 1644/96 - פסילת חוו"ד מומחה רפואי שביסס מסקנתו על חוו"ד של מומחה ─ אחר .............................................................125 ─* בג"צ 6230/96 - קיום חיקור דין בחו"ל ללא נוכחות הנאשם ...........................125 ─* רע"א 2755/96 - סירובו של ביהמ"ש לדחות דיון ומתן פס"ד בעקבות החלטת ─ המבקשת שלא לקחת חלק במשפט .......................................126 ─* בש"פ 5906/96 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-אקסטזי) ...............................126 ─* בש"פ 5888/96 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר עקב גרימת מוות בתאונת דרכים ...............126 ─* בג"צ 5410/96 - פסילת כללי לשכת עוה"ד לבחירות לוועד המרכזי של הלשכה .............127 ─* בש"פ 5576/96 - מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין) כאשר הנאשם שוחרר ─ בערבות ולא שמר על תנאי השחרור ...................................127 ──