בש"פ 6762/96 - א. סנדורסי נגד מדינת ישראל
*שחרור נאשם ממעצר כאשר עברו 60 יום מהמעצר ולא נתקיימה הקראת כתב האישום(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם ב-25 אישומים של גניבה מבתיהם של קשישים. עם הגשת כתב האישוםהוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים והדיון בבקשת המעצר נקבע ליום 24.7.96. בעתהדיון הודיעה ב"כ המדינה כי לאור מספר נסיונות התאבדות של המשיב מתבקשת בדיקהפסיכיאטרית לצורך איבחון אם הוא כשיר לדין. הסניגור הצטרף לבקשה. ביהמ"ש נעתרלבקשה והאריך את המעצר למספר ימים כדי לקבל חוות דעת לעניין מצבו הנפשי שלהעורר. ביום 28.7.96 נתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית שהעורר כשיר לעמוד לדין. ביום30.7.96 התקיים הדיון בהארכת המעצר בפני שופטת השלום ולמחרת היום הקריאה השופטתאת החלטתה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
ב. באותו מעמד נתבקשה הקראת כתב האישום והסניגור דאז אמר לביהמ"ש "קיבלנו אתהתיק הזה מהסניגוריה הציבורית לצורך הבקשה למעצר עד תום ההליכים בלבד... אנימבקש להצהיר שמחוסר ידיעה הנאשם כופר בעובדות כתב האישום". הנאשם עצמו לא נכחבאולם כשהסניגור הודיע על "כפירה מחוסר ידיעה". היעדרותו של הנאשם מן האולםנבעה מהחלטת השופטת אשר הורתה להרחיקו, לאחר שהודע לה שקיים חשש כי הנאשם יגיבבאופן קשה על החלטת המעצר. כתב האישום לא הוקרא באותו מועד, הנאשם לא היה נוכחבביהמ"ש ולא נשמעה הצהרה מפי הסניגור כי קרא באוזניו את כתב האישום.
ג. ביהמ"ש הורה כאמור על מעצר העורר עד תום ההליכים ולאחר שחלפו 60 יום מאזהמעצר פנה הנאשם לביהמ"ש וביקש לשחררו ממעצר כיוון שחלפו 60 יום וטרם נתקיימההקראת כתב האישום. שופטת השלום שדנה בבקשה קבעה כי הנאשם הורחק מן האולם כדין,והוסיפה כי כיוון שהיה מיוצג "לא היה כל פסול בהרחקתו מן האולם וקיום ההקראהשלא בפניו". כך שלמעשה היתה הקראת כתב האישום. שופט ביהמ"ש המחוזי סבר שנימוקושל בימ"ש השלום אינו יכול לעמוד, שכן אין לראות בהודעת ב"כ הנאשם כפי שנעשתהבעת הדיון, תשובה להקראה שנערכה בהיעדר הנאשם. עם זאת סבר השופט שגם ללא הקראתכתב האישום החלה שמיעת המשפט במועד, כי יש לראות בבקשה להסתכלות ואיבחוןפסיכיאטרי בדבר כשרו של הנאשם לעמוד לדין משום תחילת המשפט כמשמעותו בסעיף 52לחוק סדר הדין הפלילי. הערר נתקבל.
ד. סעיף 143 לחסד"פ קובע במדוייק את האופן שבו יש לפתוח משפט פלילי. בענייןזה עמד המחוקק על כך כי מתחייבת הקראת כתב האישום בפני הנאשם, וכי החריג היחידלה הוא כאשר הסניגור מודיע לביהמ"ש כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם, הסביר לואת תכנו, הנאשם מאשר זאת והדברים נרשמים בפרוטוקול. הקראת כתב האישום או קבלתהודעה כאמור היא תחילת המשפט.
ה. בהליך שנתקיים בבימ"ש השלום לא היה הנאשם נוכח, סניגורו ציין במפורש כיהוא מופיע רק לצורך הדיון במעצר עד תום ההליכים, וניתן להבין כי לא שוחח עםהנאשם על תוכן כתב האישום ואין לו ידיעה בדבר תגובת הנאשם. שעה שהורחק הנאשם מןהאולם, לא נעשה הדבר עקב התפרעות או התנהגות שהיה בה כדי לסכל את ההליך שאמורהיה להתקיים באולם. אילו היה הנאשם מפריע להקראת כתב האישום או גורם בדרך אחרתלסיכול הקראת כתב האישום, לא היה מקום לאפשר לו לקצור את פרי התנהגותו זו. אולםכאשר המניעה אינה נובעת מהתנהגות הנאשם יש לקיים הליך הקראה כהלכתו.
ו. אשר לסברתו של ביהמ"ש המחוזי כי יש לראות את הודעת הצדדים שיש לשלוח אתהנאשם לבדיקה פסיכיאטרית כתחילת המשפט - יתכן שיש נסיבות בהן מועלית טענהמקדמית שנאשם אינו יכול להשיב לאשמה משום היותו חולה נפש ואז מוצדק יהיה לראותבטיעון זה תחילת המשפט, משום שלא ניתן, בהתחשב במצבו של הנאשם, לקיים בפתחהמשפט הקראה של כתב האישום. בעניין שלפנינו נמסרה לביהמ"ש חוות דעת פסיכיאטרית
שהנאשם מסוגל לעמוד לדין ויכול לעקוב אחרי הליכי המשפט. בנסיבות אלה לא היתה כלמניעה לקיים הליך של הקראת כתב האישום כהלכתו בפני הנאשם לאחר קבלת חוות הדעתהאמורה.
ז. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר תוך ציון כי ניתן יהיה לחדש את בקשת המעצר עםקיום הקראת כתב האישום במועד קרוב שייקבע לכך. על פי סעיף 52 כפי שתוקן רשאיביהמ"ש להתנות בתנאים את שחרורו של נאשם שחלפו 60 יום מאז שנעצר, לפיכך ישוחררהעורר בערבות ובתנאים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ר. וולף למבקש, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 3.10.96).
ע.א. 2321/95 - עמיתי מלון הרצל ירושלים נגד אהרון שמידט
*פרשנות הסכמים(הערעור נדחה).
א. המערערת היא הבעלים של בית מלון בירושלים. בשלב התחלת הבניה נועד הבניןלשמש מלון דירות שהיה אמור להירשם כבית משותף. מאוחר יותר הפך להיות מלון רגילאולם לרוכשי הדירות נשמרה הזכות לקבל דירות בתוך בנין בית המלון ובמקום רישוםבעלות בדירה בבית משותף קיבלו זכויות חכירה למשך 999 שנים. בין הרוכשים היו בניזוג שמכרו זכויותיהם למשיב. במשך קרוב לשנתיים נהנה המשיב מדירתו ללא הפרעהוהשכירה למטרות מגורים כראות עיניו, כולל, כטענת המערערת, על בסיס יומי ובדמישכירות נמוכים מאלה הנהוגים במלון. המערערת נקטה פעולות שונות נגד המשיב ובכללםנעילת דלת הדירה, מניעת כניסת אורחים לדירה וכיוצא בכך. המשיב הגיש תביעהלביהמ"ש המחוזי ותבע לצוות על המערערת להימנע מלהפריע לו להשכיר את הדירהלמטרות מגורים לתקופות קצרות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכמים שנחתמו עם המערערתאינם אוסרים על רוכש הדירה להשכיר את הדירה גם לתקופות קצרות. לפיכך נתן את הצוכמבוקש. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו על פרשנות ההסכמים ויכול היה להגיע למסקנתו.אין צורך להכנס לשאלות העולות בדבר פרשנות הסכמים כשיש הבדל בין לשון ההסכםובין מגמתו, הואיל ואומד דעתם של בעלי הדין כפי שהיא משתמעת מתוך ההסכמים,מחייבת את המסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. פרשנות סעיף בחוזה מתוך החוזה עצמואינה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המלים הכתובות בו. פרשנות מתוך החוזהעצמו משמעותה רחבה הרבה יותר. יש מקרים שבהם נזקקים לדרכי פרשנות שונים, אךבענייננו, כשהמשמעות הלשונית של מילות ההסכמים פשוטה וברורה ומדברת בעד עצמהניתן להגיע למסקנה על יסוד מילות ההסכם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"דמרטין למערערים, עו"ד בר סלע למשיב. 10.10.96).
בג"צ 95+146/96/7351 ואח' - מוניר נבואני ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*ואח' - סמכות השר לקבוע תקנות לבחירות מועצה דתית לעדה הדרוזית. *פסילת חקיקת משנה(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גולדברג וזמיר נגד דעתו החולקת של השופטחשין).
א. תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית) לשנת 57 שהותקנו על פי פקודתהעדות הדתיות (ארגונן) קבעו כי לעדה הדרוזית תהיה מועצה דתית בת 3 חברים שהםאישים מבני העדה שנמנו בשמותיהם בתקנות. בראשם של אלה עמד השייח אמין טריףהמנוח. לצד המועצה הוקמה בחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים מערכת בתי דין דרוזיים.שלשת חברי המועצה שנתמנו הפכו להיות לפי התקנות חברים בביה"ד לערעורים. השלשההלכו לעולמם ואף מבין חברי ביה"ד בערכאה הראשונה לא נותר כיום בכהונתו אלא קאדיאחד. כך נוצר שיתוק בניהול עניניה החיוניים של העדה הדרוזית וראש הממשלה המנוח
מר יצחק רבין ז"ל הגיע למסקנה שיש לפעול להקמתה של מועצה חדשה. הנושא הגיעלבג"צ שהיתווה את דרך התקנת התקנות ועל פי המותווה קיים השר התייעצויות ובסופושל דבר התקין תקנות בדבר דרך הבחירה של המוסדות הדרוזיים.
ב. על פי תקנה 2 לתקנות המתוקנות, היא התקנה שבלב העתירות דנא, נקבע כי שרהדתות יקים מועצה דתית דרזית שתהיה מורכבת מ-30 סאיסים המכהנים בבתי תפילההדרוזים (חילוות), 15 חברים יהיו מועמדים של מועצות דרוזיות מקומיות שבהםמתגוררים דרוזים ו-15 אחרים שימונו ע"י השר לאחר התייעצות עם מועצות הרשויותהמקומיות והסאיסים המכהנים. על פי תיקון זה תפקע כהונתו של חבר המועצה בתום 5שנים מיום תחילתה. לבקשת העותרים הוצא צו ביניים האוסר על השר לפרסם ברשומות אתהרכב המועצה שאישר עד למתן ההחלטה בעתירות.
ג. לדעת השר, נותן הרכב המועצה ודרך בחירתה, ביטוי הולם לזרמים השונים בעדההדרוזית ויש בו כדי לתת מענה ראוי לצרכיה של העדה הדרוזית בישראל. זאת גם דעתםשל המשיבים האחרים בעתירות, שהם נציגי העדה הדרוזית. מנהג טוענים העותרים כיהתקנות אינן תואמות את רוח הזמן והמקום ואינן עונות לצרכי העדה הדרוזית, הןמעדיפות צד אחד במחלוקת שבעדה ונותנות לו שליטה בעדה, וכן פוגעות בעיקרוןהבחירה הדמוקרטית. הטענה היא כמו כן כי מדובר במינויים משפחתיים פסולים שלהסאיסים שלא נבחרו לתפקידם אלא קיבלו את מעמדם בירושה. העתירה נדחתה ברוב דעותהשופטים גולדברג וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט חשין.
ד. השופט גולדברג: כדי לפסול חקיקת משנה צריכה היא להיות כה בלתי הגיוניתובלתי נסבלת עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה. ריסוןעצמי, בו נוקט ביהמ"ש בעת שהוא מעביר תחת שבט ביקורתו תקנה שהוציא שר במסגרתסמכותו - הוא כלל גדול שיש לקחתו בחשבון גם במקרה דנא.
ה. עקרון הייצוג ההולם הינו עקרון רב חשיבות, ושימש אבן יסוד בפסיקת בג"צלגבי הרכבן של מועצות דתיות יהודיות. אולם מנגד יש לזכור כי המועצה הדתיתעוסקת, מעצם טיבה, בתחום צר ומוגבל, ואין זה מן ההכרח שגוף כזה ייבחר בבחירותישירות ודמוקרטיות. הרכב המועצה ראוי שישקף את המגזרים השונים, אך יש להתחשבבנושא הייצוג באינטרסים של הציבור, הראויים אף הם להגנה, שמקורם במכלול הנתוניםוהנסיבות של המקרה הקונקרטי.
ו. המילכוד אליו נקלעה העדה הדרוזית חייב פתרון שיאפשר, מהר ככל הניתן,להחזיר את מוסדות העדה החיוניים כל כך לפרט ולציבור, לפעולה תקינה, לאחרי שניםארוכות של שיתוק מוחלט. מטרה זו היתה מושמת לאל אילו הוכנסה העדה עתה למערבולתנוספת של בחירות אשר היתה מעמיקה את הקיטוב, ולא יקשה להעריך כי היתה גם גוררתאחריה הליכים משפטיים נוספים. המוצא הנכון והנבון הוא זה שהרע בו במיעוטו, ואשריעמוד משך תקופת ביניים סבירה. פתרון כזה ניתן לראות בתקנות שתעמודנה בתוקף חמששנים בלבד מיום כינונה של המועצה הראשונה. בתקופה זו יסיק השר לעניני דתות אתלקחיו ויסיק את מסקנותיו ולקראת סיומה של התקופה ישקול מחדש את האפשרויותוההצעות כולן למען רווחת העדה וטובתה. לפיכך יש לדחות את העתירות.
ז. ביני לביני נערכו בחירות בישראל והשר שהתקין את התקנות וקבע את הרכבהמועצה אינו מכהן עוד בתפקידו. כיוון שטרם פורסם הרכבה של המועצה על פי צוהביניים, אין מניעה כי השר הנוכחי לא יראה עצמו כבול להרכב האישי של חבריהמועצה שאמור היה לפרסם השר הקודם. בידו של השר הנוכחי ליתן כל החלטה שתראה לובענייני ההרכב האישי תוך 30 יום. אם לא יעשה כן תפורסם בתום 30 הימים הרשימהשכבר הורכבה.
ח. השופט חשין (דעת מיעוט): יש יסוד לפסילת תקנה 2 משני טעמים: הטעם האחד כיהתקנה הותקנה בחריגה מסמכות, והטעם השני כי הוראת תקנה 2 נפל בה מום של איסבירות. חוסר הסמכות נובע מכך שלפי פקודת העדות הדתיות (אירגונן) רשאי שר הדתותלהתקין תקנות להתארגנותה של עדה כעדה דתית, כאשר עדה מגישה בקשה על פי הפקודהלהתקין תקנות. היוזמה חייבת לצאת מן העדה עצמה. אותה עדה שהמחוקק הניח את דברקיומה היא שצריכה לפנות בבקשה שתוכר בידי הממשלה והיא שצריכה לפנות גם בבקשהכדי להתקין תקנות. בקשה כזו של העדה, פירושה הוא, במהלך הדברים הרגיל, בקשה שלעדה באמצעות אורגן מוסמך של העדה או רוב חברי העדה. בענייננו לא הוגשה בקשה לשרלהתקין תקנות לא בידי מוסד "מוסמך" שהרי אין מוסד כזה ולא בידי רוב חברי העדה.כך שהשר לא קנה סמכות להתקין את התקנה האמורה.
ט. בפני השר עומד מכשול נוסף והוא שהתקנות כניסוחן המוצע פוגעות בעיקרון יסודשל המשטר הדימוקרטי. הרכבת המועצה אמורה להיות בידי השר לענייני דתות ועםהתפנות מקומו של חבר מועצה אמור השר למנות אחר תחתיו. מעורבותו של השר לעניינידתות בהנהלתה הפנימית של העדה הדרוזית היא כה עמוקה וכה רבה עד שהיא סותרתעיקרי יסוד בהליך ההכרה בעדה דתית פלונית כעדה דתית על פי החוק. עיקר הדבריםשהתקנות פוגעות אנושות בעקרון יסוד במשטר הדמוקרטי המקובל והוא עקרון הייצוגהראוי והשווה. 15 חברים שיבחרו בידי 15 רשויות מקומיות שבהן מתגוררים דרוזיםאלה היחידים הנבחרים כדין לפי עקרון הייצוג והשוויון במידה הסבירה. 30 חבריםנבחרים ע"י סאיסים המכהנים בבתי התפילה הדרוזיים וסאיסים אלה אינם נבחרים אלאכהונתם באה להם בירושה. קביעתם של הסאיסים כחברים במועצה הדתית פוגעת עמוקותבעקרון הייצוג והשוויון הדמוקרטי. הוא הדין בחברים שימנה השר. סטייתן של התקנותמעקרונות יסוד של הדמקורטיה יש בה כדי לפגום בתקנות מעיקרן.
י. על פי צו ביניים נמנע השר מפרסום הודעה ברשומות על הרכבת המועצה ועל הרכבחבריה אף שחתם על הודעה מתאימה לעניין זה. מכאן שהמועצה הדתית הדרוזית טרםהורכבה וחבריה טרם החלו לכהן כחברים בה. בינתיים נערכו בחירות וכיום נתמנה שרחדש. מדובר בתקנה בת פועל תחיקתי שתחילת תוקפה ביום פרסומה. ההודעה נושא הדיוןשבקה חיים לכל חי עם לכתו של השר היוצא והשר המכהן כיום רשאי לחזור ולחתום עלאותה הודעה ואז תהא זו הודעתו שלו. אין זה ראוי כי בג"צ יכפה על השר הנכנס, ולובעקיפין, התקנת תקנה שעשה שר יוצא. לפיכך יש להסתייג מהחלטת השופט גולדברג כיההודעה על הרכבתה ועל הרכבה של המועצה הדתית הדרוזית תפורסם בתום 30 ימים אלאאם יסבור השר המכהן אחרת.
יא. השופט זמיר: כאשר הותקנו התקנות הראשונות לארגון העדה הדרוזית בשנת 57,איש לא חלק על תוקפן של התקנות. השאלה היא אם יש צורך ואם נתונה סמכות בידי השרלשנות את ארגון העדה. אין ספק לא לגבי הצורך ולא לגבי הסמכות. ראשית, קיים צורךמעשי, חשוב ודוחק, לשנות את מתכונת הארגון של העדה הדרוזית, כפי שנקבעה בתקנותהראשונות, משום שהעדה משותקת, באופן המסב סבל ונזק לעדה ולחברים בה ואין דרךלהוציא את העדה מן השיתוק אלא ע"י שינוי התקנות הראשונות. השר שהתקין את התקנותהראשונות, מוסמך גם, לפי סעיף 15 לחוק הפרשנות, לתקנן, לשנותן, להתלותן וכיוצאבכך.
יב. עצם הסמכות המוקנית לשר, עדיין אין בה כדי לומר כי התקנות החדשות כשרותותקפות. עדיין יש לדון בשאלה אם הסמכות הופעלה כדין בנסיבות המקרה. אין יסודלומר כי השר לא שקל כראוי את העניין הנדון. הוא בדק את המצב בשטח ואת המשאלותשל בני העדה, גילה נכונות לאמץ עמדה מוסכמת על העדה וחיפש פתרון שיהיה סביר,מעשי ומקובל ככל שניתן. אפשר שביהמ"ש היה קובע הרכב שונה של המועצה ואולם
הסמכות הוענקה לשר ולא לביהמ"ש ואם לא נפל פגם משפטי בהפעלת הסמכות ע"י השר לאיתערב ביהמ"ש בהחלטת השר.
יג. אשר לנימוק שהשר אינו מוסמך לשנות את התקנות משום שלא באה בקשה על כךמטעם העדה - אף אחד מהעותרים לא העלה טענה זאת לא בכתב ולא בעל פה ולפיכךמבחינה דיונית לא היה מקום לפסול את התקנות מנימוק זה. גם אילו היתה טענה זומועלית ע"י העותרים, היה מקום לדחות אותה מטעמים של סדרי דין. חזקה היא שהרשותהמינהלית פעלה כדין והטוען אחרת עליו הראייה. מעבר לכך, והוא העיקר, יש לדחותאת הטענה גם במישור המהותי. הגשת בקשה היא תנאי מקדים להכרה בעדה ולהתקנתהתקנות הראשונות, אך לאחר מכן אין תנאי כזה לביטול או שינוי התקנות. השר רשאילבטל או לשנות את התקנות הראשונות גם אם העדה לא ביקשה זאת ממנו, ואפילו,בנסיבות מסויימות, בניגוד לעמדת העדה.
יד. נכון שהתקנה אינה משקפת את העקרון הדמוקרטי, ככל שמדובר בעקרון הייצוג,באופן טהור ומלא. עם זאת, העקרון הדמוקרטי והערכים הנגזרים מעקרון זה אינם בגדרשיקול יחיד. אי אפשר לקיים דמוקרטיה לאורך זמן אם היא תהיה רק צודקת ולא יעילה.דמוקרטיה צריכה להיות גם צודקת וגם יעילה. בנסיבות מסויימות יש להעדיף אתהיעילות על חשבון הצדק. כך המצב בענייננו. יתירה מזאת: לא הובאו ראיות בדברהתפלגות הסאיסים לפי השתייכותם או השקפתם בין הפלגים השונים של העדה; אין לדעתמי ייבחר ע"י הרשויות המקומיות שבהן מתגוררים הדרוזים; חזקה על השר בבואו למנותרבע מכלל החברים במועצה תוך היוועצות במועצות הרשויות המקומיות ובכל הסאיסים,כי יפעל כדי לתת ייצוג הולם בפלגים שלא זכו לייצוג כזה בקרב הסאיסים ונבחריהרשויות המקומיות.
טו. ההרכב האישי של המועצה הדתית לפי התקנות החדשות נקבע ע"י השר (הקודם)והודעה על ההרכב נמסרה על ידו לפרסום ברשומות. הפרסום עוכב ע"י צו בינייםהמתבטל עכשיו. פירושו של דבר שעכשיו על ההודעה שנמסרה לפרסום להמשיך במסלולהרגיל אלא אם השר יחליט, על יסוד ענייני, לעכב או למנוע את הפרסום. בעניין זהאין נפקא מינה שבינתיים נערכו בחירות וחלו חילופי גברא במשרת השר. חילופים אלהלא שינו, מבחינה משפטית, אלא את האורגן של המוסד המשפטי המכונה שר. עם זאת, כשםשהאורגן הקודם היה רשאי לעכב או למנוע את הפרסום על יסוד טעם ענייני, כך גםהאורגן החדש. על כן, אם השר החדש לא יחליט אחרת, תפורסם ברשומות ההודעה בתום 30יום מיום השימוע של פסה"ד.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, זמיר. עוה"ד נבואני מוניר, זכאי כמאל, מיכאלקורינלדי, שכיב סרחאן, שקיב עלי עאדל עלי לעותרים, עוה"ד יהודה שפר, דרור חוטרישי ושלומית הראל למשיבים. 11.9.96).
ע.א. 4645/94 - עזבון המנוח שלמה גולדמן ז"ל ואח' נגד עלינא חן ואח'
*זכות למזונות ומדור של ידועה בציבור וילדים מהעזבון(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוח שלמה גולדמן (להלן: המנוח) נפטר באוקטובר 92 והניח צוואה שקויימהבמרץ 93 שלפיה ציווה את כל נכסיו לאחותו (המערערת השניה - להלן: האחות). ערבפטירתו גר המנוח עם המשיבות בדירה בחיפה (להלן: הדירה) שהיתה שייכת לו ולאחותבחלקים שווים. על פי המוסכם בין המנוח והאחות, התגוררו המנוח והמשיבים בדירהללא תשלום דמי שכירות לאחות ומאז פטירת המנוח ממשיכים המשיבים להתגורר בדירה.המשיבה הראשונה (להלן: האשה) חיה עם המנוח חיי משפחה במשק בית משותף משך תקופהארוכה ולפי סעיף 57(ג) לחוק הירושה (להלן: החוק), הרי היא, לעניין זכאותלמזונות מהעזבון, כאילו היתה נשואה למנוח. המשיבה השניה (להלן: הבת) והמשיב
השלישי (להלן: הבן) ילידי 80 ו-81 הינם ילדיהם של המנוח והאשה, ושניהם נמנים עלהזכאים למזונות מהעזבון על פי האמור בסעיף 57 לחוק.
ב. בתביעה לביהמ"ש המחוזי תבעו האשה והילדים את מזונותיהם מהעזבון. ביהמ"שהמחוזי קבע שאין מגיעים לתובעים מזונות מהעזבון, פרט למזונות לצרכים מיוחדיםלבן ומזונות לילדים שיבטיחו להם מדור. ביהמ"ש נימק החלטתו בהסתמכו על הסכם ביןהאשה לבין המנוח שלפיו לא היתה התחייבות מצידו של המנוח לזון את האשה וכן על כךשגם בחייו של המנוח היתה האשה המפרנסת העיקרית של המשפחה. בשל צרכיו הרפואייםהמיוחדים של הבן הורה ביהמ"ש כי ישולם לו סכום של 250 ש"ח לחודש. כן הורהשמחצית הזכויות בדירה השייכות למנוח תועבר ע"ש הילדים לכיסוי זכותם למדור.
ג. ערעור המערערים מופנה בעיקרו נגד הקביעה שמחצית הזכויות של עזבון המנוחבדירה תועבר לילדים, כאשר לטענתם אין בפסה"ד כל קביעות עובדתיות לגבי שיעורם שלצרכי המדור הנדרשים לילדים ואף לא של שווי מחצית הדירה. המשיבים הגישו ערעורנגדי בו הם טוענים כי שגה ביהמ"ש בכך שלא פסק מזונות לאשה ובכך שפסק לילדיםלמזונותיהם רק את מחצית הזכויות בדירה. הערעור שכנגד נדחה וערעור המערעריםנתקבל.
ד. אין ממש בערעור שכנגד. לעומת זאת יש ממש בערעור המערערים ככל שהוא נוגעלעניין המדור של הילדים. ביהמ"ש לא פירט את חישוביו על פיהם הגיע למסקנה שהעברתמחצית הזכויות בדירה שווה לסכום המזונות לצרכי מדור המגיע לילדים. מה גם שניתןלהבטיח את מדורם של הילדים לתקופה עד הגיעם לבגרות ולפרק זמן נוסף, על פי האמורבסעיף 57(א)(3) לחוק, מבלי ליטול מהעזבון את מחצית הזכויות בדירה. בעקבות המלצתביהמ"ש הציע ב"כ המערערים במהלך הדיון הצעה הבאה לפתור את זכותם של הילדיםלמדור ובכללם מגורים בדירה ללא תשלום שכ"ד לאחות עד שיגיעו הילדים לגיליםמסויימים. כפוף להתחייבות זו נתקבל הערעור.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד ג. שרויארלמערערים, עו"ד א. פיש למשיבים. 30.10.96).
ע.א. 2595/96 - ד"ר אהרון מוסקונה נגד שר הבריאות ואח'
*השעיית רופא בגין התרשלות במקצוע(ערעור על החלטת המשיב להשעות את המערער - הערעור נתקבל).
א. המשיב קיבל המלצת וועדה שהוקמה לפי סעיף 44 לפקודת הרופאים להשעות אתהמערער. הוועדה מצאה כי המערער, רופא במקצועו, התנהג התנהגות שאינה הולמת רופאמורשה. הוועדה גם המליצה להתלות את רשיונו של המערער לתקופה של 6 חודשים. לפיקביעת הוועדה לא יזם המערער מעקב טיפולי אישי כלפי מטופלת שעברה ניתוח, לאהפעיל פיקוח מקצועי כלפי רופאים הכפופים לו בטיפולים הפוסט-אופרטיביים במטופלתוכיוצ"ב. בהקשר להחלטה כי התנהגות המערער לא היתה הולמת חזר ב"כ המערער מןהערעור וערעורו מתייחס להתליית הרשיון בלבד. הערעור נתקבל.
ב. אכן, לא בנקל יתערב ביהמ"ש העליון בהחלטת שר הבריאות להטיל סנקציות עלרופא כאמור בסעיף 41 לפקודת הרופאים. מה גם שהחלטת השר נשענת על המלצה של וועדתרופאים שבחנה את נסיבות המקרה. אולם, נסיבות המקרה דנא מיוחדות מבחינת הזמן הרבשחלף מאז ההתנהגות האמורה של המערער. מדובר באירועים שאירעו בתחילת 1985.הקובלנה הוגשה רק ב-1992, המלצת הוועדה ניתנה במרץ 95 ורק בתחילת 96 ניתנההחלטת שר הבריאות. נמצאים אנו, איפוא, כ-12 שנים לאחר ההתנהגות שבגינה מבקשיםלהתלות את רשיונו של המערער. לא נשמעה טענה שהמערער אחראי להשהייה הבלתי סבירה.מאז המקרה מתפקד המערער ללא דופי. אין מחלוקת על כישוריו והצלחותיו של המערערכרופא מאז אותו אירוע.
ג. אין להתעלם מהחשיבות של העמדת רופאים לדין משמעתי, במקרים המתאימים לכך,בשל המסר שבכך לרופאים שעליהם לנהוג בעבודתם האחראית תוך שמירת כללי זהירותוהתנהגות נאותה. בידי רופאים מופקדים שלומם ובריאותם של הנזקקים לטיפולם,והתנהגות רשלנית או שלא כהלכה מצידם כרוכה לא אחת בתוצאות קשות. אך דווקא צורךזה מצדיק ומחייב שדיון משמעתי יתקיים תוך זמן סביר ממועד ההתנהגות של הרופאהמצדיקה נקיטת הליכים משמעתיים נגדו. כשמדובר באמצעי משמעתי, מניעתי או הרתעתי,חשוב שזה יינקט בהקדם לבל יפוג טעמו, ככל שהוא נוגע לרופא המובא לדין משמעתי. ד. בנסיבות המקרה יש לקבל את הערעור במובן זה שבמקום התליית רשיונו של המערערלתקופה של 6 חודשים יבוא האמצעי המשמעתי של נזיפה.
(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. החלטה - השופט אור. עוה"ד דן שינמן ונויתנגב למערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבים. 31.10.96).
בש"פ 6788/96 - מישל אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*מעצר לצורך חקירה(ערר על החלטת מעצר לצורך חקירה - הערר נדחה).
א. העורר ואחרים נעצרו על רקע ירי בנשק חם לעבר יריבי העורר בעולם עברייני,שהוגדרו ככנופייה יריבה, שניסתה יום קודם לכן להתנקש בחייו של העורר בהנחת מטעןנפץ מתחת לרכבו. מדובר, לדעת המשטרה, בסכסוך בין שתי כנופיות אשר רקעו עברייני,ובמסגרת זו הכנופייה היריבה ניסתה ועלולה לנסות להתנקש בעורר. בימ"ש השלום דחהאת בקשת המשטרה להאריך את מעצרו של העורר לצורך חקירה ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבלאת עררה של המדינה וקבע כי חשדות המשטרה אינן ברמה של תחושות בלבד וכי מחומרהחקירה שנאסף נראה שיש יסוד סביר לחשד שהמבקש היה מעורב בחשדות המיוחסים לו. כןנקבע כי בימים בהם היה העורר במעצר בוצעו פעולות חקירה שיש בהן כדי לחזק אתהחשדות נגד המבקש. הערר נדחה.
ב. אכן, אין טוען כי החומר שהצטבר גובש לכדי ראיות לכאורה, אך בשלב זה שלמעצר אין צורך בהערכת תשתית כזו. החשד ששחרור העורר יסכל את החקירה הוא "מובנה"לסוג החקירה, וטיב העבירות, למעורבות מספר אנשים בפרשה ולצורך לחקור אתהמעורבים וחלקם בפעילות העבריינית מבלי לאפשר להם תיאום מוקדם. אין בכך שהעוררוחבריו נעצרו רק כעבור יום כדי להצביע שהם מיצו את אפשרויות תיאום הראיות כנטעןע"י הסניגורית.
ג. בבואו להכריע בשאלת המעצר לצרכי חקירה על ביהמ"ש לשקול זה מול זה אתהחומרה שבשלילת חרותו של אדם וכנגדה את מידת הצורך בקיום החקירה כדי להגן עלאינטרס הציבור וכן את קיומה של עילה כאמור לנהל את החקירה כשהחשוד נתון במעצר.על פי אמות מידה אלה, טיב החשדות הנחקרים ואופיין החמור של העבירות המבוצעותבנשק חם, מצדיקים את החלטת המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' א. בר ציון לעורר, עו"ד ל. אוהל למשיבה.2.10.96).
ע.א. 2981/92 - יעקב כהן ואח' נגד צמד... בע"מ ואח'
*הפרת חוזה. *הנטל בתשלום מע"מ בעסקת קומבינציה. *חיובים שלובים בחוזה. *פיצויים מוסכמים או פיצויים רגילים על שיעורי הנזק(מחוזי נצרת - ת.א. 1341/87 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה התקשרה בשנת 1983 בעיסקת קומבינציה עם בעלי מגרש בטבריה. תחילההתקשרה החברה בהסכם עם בעליו הרשומים של המגרש, שני המערערים הראשונים, בניהזוג כהן. בגדר הסכם זה חתמו בני הזוג על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שבו ייפואת כוחם של עורכי הדין של החברה להעביר ע"ש החברה %81 מן המגרש, לרשום הערותאזהרה לטובת רוכשי הדירות ולחתום בשם בני הזוג על כל המסמכים הדרושים לביצוע
התחייבויותיהם על פי ההסכם. זמן קצר לאחר מכן כרתה החברה הסכם שני והפעם עם בניהזוג כהן וארבעת ילדיהם. בגדר הסכם זה חתמו כל ה-6 (להלן: המערערים) על יפו"כבלתי חוזר לטובת החברה.
ב. בחוזה נקבע כי המוכר (המערערים) מתחייב להעביר ע"ש החברה 81/100 חלקיםבמגרש וכי "העברת הבעלות... תבוצע... מיד לאחר גמר בניית הבנין ומסירת הדירותלמוכר". נקבע כי המוכר יקבל "דירה וחצי בנות 4 חדרים בשטח של כ-105 מ"ר... מתוך8 דירות" ואילו שאר הדירות יהיו שייכות לחברה. בסעיף 7 להסכם נקבע כי "באםתהיינה הדירות מעל 105 מ"ר ועל החברה יוטל מס השבחה... בגין הגדלתן... ישאהמוכר בחלקו היחסי בתשלום המס...". בסעיף 8 להסכם נקבע כי ההסכם מבוסס על תב"עשלפיה ניתן לבנות בנין ובו 4 קומות ובכל קומה שתי דירות, וכי "במידה ויינתןהיתר... לבנות שטח בנוי כלשהו מעבר לאמור... יהיה המוכר זכאי ל-%18.75 מהשטחהבנוי הנוסף... ללא תמורה".
ג. החברה התחייבה להתחיל בבניית הבית המשותף תוך 30 יום מיום קבלת היתר הבניהולסיים את הבניה תוך 20 חודשים, והוסכם כי איחור במסירה יהווה הפרה יסודיתותזכה את המוכר בפיצויים. בנספח לחוזה התחייבו המערערים לרשום את המגרש תוך 45יום מיום חתימת החוזה משם ההורים על שם הבנים. החברה הגישה בקשה להתיר לה הקמתבנין שבמסגרתה יוגדל שטח הדירות בנות 4 חדרים ב-13 מ"ר כל אחת ולדירות הנותרותיתווסף חדר אחד. ביוני 84 הודיעה הוועדה לחברה כי בקשתה אושרה בתנאים מסויימיםותנאים אלה מולאו והחברה החלה בהקמת הבניין ביולי 84. היתר הבניה ניתן רק ב-87אך מהנדס העיר הבהיר כי העיכוב במתן היתר היה פורמלי בלבד והבניה המוקדמת למתןההיתר הפורמלי בוצעה.
ד. בשנת 83 נודע למערערים כי החברה קיבלה היתר לבנות דירות גדולות יותר ותבעולתת להם בתמורה דירות בנות 5 חדרים. החברה השיבה כי זכותה לבנות בכל השטח שאושרע"י הוועדה ללא מתן תמורה נוספת למערערים וכי גם הדירות בנות 4 חדרים הן בשטחגדול יותר מן המתוכנן. הבניה הסתיימה בנובמבר 87. הדירות שנבנו עבור המערעריםהיו גדולות ב-27 מ"ר מן השטח שהוסכם עליו. החברה התנתה את מסירת החזקה בתשלוםמע"מ ע"י המוכר בגין הדירות בסכום של למעלה מ-8,000 דולר וכן יתרת חוב השווהלכ-1,150 דולר. במהלך תקופה זו המגרש לא נרשם ע"ש כל המערערים, אך החברה רשמההערות אזהרה לטובת רוכשי הדירות באמצעות יפוה"כ שבידה. המערערים סברו שאין הםחייבים בתשלום מע"מ וכן שהחברה הפרה את ההסכם בכך שלא סיימה את הבניה במועד והםסרבו לשלם את התשלום שנדרש מהם. על כן לא העבירה להם החברה את החזקה בדירותורישום המקרקעין על שם החברה שהיה מותנה במסירת החזקה בדירות לא בוצע אף הוא.
ה. בנובמבר 87 הגישו המערערים תובענה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בה עתרו לאכוף עלהחברה את מסירת החזקה בדירות ותשלום פיצויים מוסכמים בצירוף פיצויים בגין נזקיםשנגרמו להם. הם טענו כי הפסידו בגין האיחור במסירת הדירות דמי שכירות בסך שלכ-29,000 דולר. החברה הגישה תביעה שכנגד בה ביקשה לאכוף על המערערים את החוזהוכן תבעו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם בשל עיכוב ברישום החלקה במגרש עלשמם.
ו. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערערים הפרו את התחייבויותיהם, הם לא שילמו אתיתרת חובם בסך 1,150 דולר ומע"מ שבו היו חייבים לדעת ביהמ"ש על פי סעיף 6 לחוקמע"מ. כן לא העבירו את המגרש ע"ש כל בני המשפחה. מנגד קיימה החברה אתהתחייבויותיה ולא איחרה במסירת הדירות שכן הדירות היו מוכנות למסירה שבעהחודשים לאחר מתן היתר הבניה. עוד פסק שהחברה זכאית לתוספת תשלום בשל השטח הנוסףוהמערערים אינם זכאים בתמורה נוספת בשל הגדלת השטח, שכן סעיף 8 לחוזה היתנה את
מתן התמורה בהיתר לבניית דירות נוספות. לדעת ביהמ"ש היתה החברה רשאית לעכב אתמסירת החזקה בדירות ואילו אי מילוי התחייבות המערערים לרשום את חלקה של החברהבמגרש היווה הפרת חוזה. לפיכך דחה את תביעת המערערים וחייב את המערערים לשלםלחברה כ-63,000 ש"ח פיצויים. הערעור נתקבל.
ז. כאשר חיובים הם שלובים, זכותו של צד לחוזה לעכב את קיום חיובו עד שהצד השנייהיה מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו, ואילו חיוב עצמאי חייב צד לקיים גם אםהצד השני איננו מקיים את חיוביו. במקרה כזה עומדות לצד הנפגע תרופות בשל הפרתחוזה, אך אי קיום החיוב נחשב להפרה כל עוד החוזה לא בוטל כדין. במקרה שלפנינו,חובת המערערים לעניין רישום המגרש הותנתה בכך שהחברה תקיים תחילה את חיובהלמסור את החזקה בדירות למערערים. לעומת זאת, מהנאמר בהסכם כי הדירות יימסרולמערערים תמורת מילוי כל התחייבויותיהם, אין ללמוד אם החיובים הם עצמאיים אושלובים. אין ספק שכוונת הצדדים היתה לשלב בין חובת החברה למסור את הדירות לביןחובת המערערים למסור להחזקת החברה את המגרש ולחתום על יפו"כ שיאפשר לה לבקש בשםהבעלים היתר בניה ולרשום לטובת רוכשי הדירות הערות אזהרה. מתכליתה הכלכלית שלהעיסקה נובע כי חובת תשלומים של סכומים משמעותיים שלובה בחובה למסור את הדירות.לא כך הדבר באשר להתחייבות הבנים בנספח להעברת המגרש על שמם. להתחייבות זאת איןערך כלכלי שכן כל עוד לא הועבר המגרש ע"ש הבנים ונשאר רשום על בני הזוג כהןתוכל החברה להשתמש ביפוה"כ שניתן לה ע"י בני הזוג ובפועל אכן השתמשה החברהביפו"כ זה.
ח. המערערים לא כפרו בחובתם לשלם את יתרת החוב של כ-1,150 דולר אלא דרשולקזזה נגד תביעות שהעלו, ובתוכן דרישה מוצדקת לפיצוי בשל האיחור במסירת הדירות.כך שככל שהעיכוב נבע מיתרת החוב, הרי שדרישת המערערים לקיזוז היתה מבוססת,והעיכוב במסירת הדירות היווה הפרה של החוזה. על כל פנים, עיכוב מסירת דירות בשליתרת חוב שנוייה במחלוקת בסכום זעום יחסית, וזאת לאחר שהחברה החזיקה במגרשם שלהמערערים 3 שנים, אינו מתיישב עם חובת תום הלב בשימוש בזכות הנובעת מחוזה כאמורבסעיף 39 לחוק החוזים. ואכן, בפועל, הדרישה המרכזית של החברה היתה לתשלוםמע"מ.
ט. הצדדים הסכימו בחוזה כי מע"מ ישולם ע"י הצד החייב לשלמו על פי החוק.ביהמ"ש סבר כי המערערים חייבים במס מכח סעיף 6 לחוק, אלא שהוראת סעיף 6 חלהבמקרים שבהם המס הוטל או הוגדל לאחר שנכרת החוזה. בכל מקרה אחר צדדים המבקשיםלהטיל את התשלום על צד שאינו חייב בו על פי החוק צריכים לקבוע זאת בהסכםביניהם. כך שהשאלה נותרה על מי מן הצדדים מטיל החוק חובת תשלום מע"מ. עיסקתקומבינציה הינה במהותה עיסקת חליפין ואולם לצורך דיני מע"מ נתפסת העיסקה כשתיעיסקאות נפרדות: עיסקת מכר שבמסגרתה מוכר בעל הקרקע חלק ממנה לקבלן; ועיסקת מתןשירותי בניה, שבגידרה הקבלן בונה בקרקע המשותפת דירות עבור בעל הקרקע. בעיסקתמכר שבה המוכר איננו עוסק מוטל המס על הקבלן קונה המקרקעין מכח תקנה 6ב(א)לתקנות מע"מ. בעיסקת מתן שירותי בניה חייב נותן השירות בתשלום המס מכח סעיף 16לחוק. כך שבענייננו החברה היא החייבת בתשלום המס והפרה את החוזה בהתנותה אתמסירת החזקה בדירות בתשלום מע"מ ע"י המערערים, ואילו המערערים היו רשאים לעכבאת רישום חלקה של חברה במגרש בספרי המקרקעין.
י. הדירות נמסרו בנובמבר 1990, באיחור של 3 שנים לפחות. למעשה האיחור היה אףגדול יותר, שכן בהודעת הוועדה המקומית לתכנון מיוני 84 בדבר אישור הבקשה להיתריש לראות היתר בניה כמשמעותו בחוזה. כוונת הצדדים, בהתלותם את מועד המסירה במתן
היתר הבניה, היתה לכך שהדירות יימסרו כעבור זמן קצוב מיום שהבניה תהיה מותרתולא מיום שהחברה תגיש לרשויות מסמכים שמשמעותם פורמלית בלבד.
יא. המערערים תבעו בנוסף לפיצויים המוסכמים גם פיצויים על נזק שנגרם להם בשלהאיחור. אלא שהכלל הוא כי צד אינו זכאי לפיצויים מוסכמים בנוסף לפיצויים רגיליםוהבחירה בידיו אם לתבוע את הפיצוי המוסכם ללא הוכחת שיעור הנזק או את הפיצויהמלא לאחר הוכחת שיעור הנזק. יוצאים מכלל זה פיצויים מוסכמים שנקבעו בשל ראשינזק מסויימים שאז זכאי הנתבע לתבוע בנוסף לפיצויים המוסכמים פיצויים רגיליםעבור ראשי נזק שלגביהם לא נקבעו בחוזה פיצויים מוסכמים.
יב. בענייננו התנייה בדבר פיצויים מוסכמים, שעל יסודה תבעו המערערים, כוללתאיחור במסירת הדירה. כך שהמערערים זכאים לגבוה מבין השניים - פיצויים מוסכמיםאו פיצויים רגילים על שיעור נזק מוכח. הסכום שתבעו המערערים בגין האיחור במסירהעלה בכ-4,000 דולר על סכום הפיצוי המוסכם, אלא שסכום זה היה שנוי במחלוקתוביהמ"ש לא קבע ממצא בעניין זה. ההפרש הקטן יחסית בסכומים אינו מצדיק החזרתהתיק לביהמ"ש המחוזי ויש לקבוע שהמערערים זכאים לפיצויים המוסכמים בלבד.
יג. הוועדה המקומית התירה לחברה להגדיל את השטח הבנוי, אך לא התירה לבנותדירות נוספות. מכיוון שסעיף 8 לחוזה התנה את זכות המערערים לקבל %18,75 מהשטחהנוסף בכך שינתן היתר לבניית דירות נוספות, הרי תביעתם בעניין זה נדחתה בדין.מנגד אין המערערים חייבים לשלם לחברה עבור השטח שנוסף לדירתם. זאת על יסודההסכמה שבסעיף 7 לחוזה. בסעיף זה הוסכם שהמערערים יהיו חייבים במס השבחה אך לאיידרשו לשלם תשלום נוסף על דמי ההשבחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטתדורנר. עו"ד י. דיאמנט למערערים, עו"ד ח. שפירא למשיבים. 6.10.96).
בש"פ 6618/96 - גבי אבוקרט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התעללות מינית)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, יחד עם שני קטינים שהואשמו בכתב אישום נפרד, חשודים בכך כי באחדהלילות הגיעו לבריכה בקרית מלאכי והחלו להתעלל בשני תלמידי ישיבה קטינים שהיובמקום. הם הפליאו בקרבנותיהם מכות, אגרופים ובעיטות, השפילו אותם, אילצו אותםלבצע מעשים מבזים וכן הכריחו אותם לבצע זה בזה מעשים מגונים ומעשה סדום.התעללות זו נמשכה כשעתיים. הנאשמים אותרו, נחשפו וזוהו רק כעבור כשבועיים.ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להשתתפותם של כל הנאשמים בעבירה ועמדעל חלקו של כל אחד מהם. ביהמ"ש ציין כי חומרת העבירות על רקען המיוחד, משך הזמןשנתמשכו ופרטי ההתעללות במיוחד המינית, כוללים בחובם סיכון להמשך פעילותעבריינית מסוג זה שמצדיקה מעצר עד תום ההליכים. כן קבע כי לא ניתן להשיג אתמטרת המעצר על דרך של חלופה. עם זאת שיחרר ביהמ"ש את השניים האחרים שהם קטיניםואילו את העורר ציווה לעצור עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הראיות כפי שהוצגו אינן מצביעות על העורר כמי שהיה מראשי הפעילים במעשיםואין בחומר עדות המייחסת לו מעשים מסויימים בשרשרת מעשי האימה שהתרחשו אותולילה על שפת הבריכה. עם זאת עולה כי נוכחתו של העורר במקום היה חלק משיתוףהפעולה של הקבוצה שפעלה בצוותא ללא כל הסתייגות של איש מהם, כשהם מעודדיםבנוכחותם במקום זה את זה משך כשעתיים. העורר עצמו לא מסר גירסה המפרטת את חלקוביחס לאחרים וגירסתו הראשונה היתה הכחשה מוחלטת של נוכחות במקום. בנסיבות אלה,גם אם על פי הראיות לא היה העורר עצמו מי שהיכה את הקרבנות ותקף אותם פיזית,
אין לומר כי אין ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה כדי להצביע על היותו אחד מהמבצעיםשל המעשים שבוצעו באותו אירוע.
ג. הסניגור העלה טענת אפלייה לעומת השניים האחרים, ואולם ביהמ"ש שנמנע ממעצרםשל הקטינים הסביר את נימוקיו להבחין בין הנאשמים. אכן אחד הקטינים ששוחרר היהמראשי הקבוצה, אך ביהמ"ש הביא בחשבון מלבד גילו הצעיר את העובדה שהודעתו ושיתוףהפעולה של אותו נאשם חשפו את זהות המשתתפים ופרטי הפרשה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ח. גרינולד לעורר, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה.1.10.96).
בש"א 4692/96 - רשדי מחמד עבד אלעזיז בשיר ו-10 אח' נגד מדינת ישראל ואח'
*בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון(בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון וביקשו פטור מתשלום אגרה וחובת הפקדתערבון. באשר לבקשה לפטור מאגרה הרי היא נדחתה ואילו בעניין הפקדת הערבון הוחלטלחייבם בהפקדת ערבון בסכום מופחת.
ב. אשר לתשלום האגרה - מדובר ב-11 מערערים הצריכים לשאת במשותף בתשלום אגרהבסכום של פחות מ-2,000 ש"ח. אין מדובר בחוסר אונים כלכלי של המבקשים המגיע כדיחוסר יכולת לעמוד בתשלום האגרה. אשר לחובה להפקיד ערבון - יש להביא בחשבוןבנוסף להערכת יכולתם הכספית של המבקשים גם שיקולים נוספים. המבקשים מתגורריםמחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, הם אינם תושבים של מדינה החתומה על אמנת האגולא הוכיחו כי יש להם נכסים המצויים בישראל ודי בכך כדי לחייבם בהפקדת ערובה.יש להתחשב גם בכך שהמבקשים לא פרעו עד כה את ההוצאות שנפסקו לטובת המשיביםבביהמ"ש המחוזי.
ג. מנגד קיימים נימוקים כבדי משקל התומכים בבקשת המבקשים. הם מעוניינים לבחוןבמסגרת הערעור את שאלת הפעלתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי כשמדוברבתביעות המוגשות ע"י תושבי שטחי אוטונומיה. מדובר בשאלה שכיחה ורווחת, אשר בתיהמשפט המחוזיים הרבו לעסוק בה בעת האחרונה, ואולם ביהמ"ש העליון טרם דן בה. ישלאפשר למבקשים להביא את השאלה המשפטית לפתחו של ביהמ"ש העליון כדי שיכריע בה.זאת לא יוכלו לעשות אם תעמוד בדרכם המשוכה הגבוהה של החובה להפקיד ערבון להבטחתהוצאות המשיבים. בהתחשב בשיקולים לכאן ולכאן יש להקל עם המבקשים, אם כי איןלשחררם כליל מהפקדת הערבון. לכן יש להסתפק בהפקדת ערבון בסכום נמוך. לפיכך נקבעהערבון בסכום של 3,000 ש"ח.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד צבי ריש ועירא רדר למבקשים, עוה"ד גב' אוריתסון וגב' נעמי שטראוס למשיבה. 1.10.96).
רע"א 5092/96 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד ד"ר בת שבע רובינשטיין
*טענת חברת ביטוח כי המבוטח הסכים, במפורש או מכללא, לשינוי חוזה הביטוח. *ביטול חלקי של חוזה ביטוח(הבקשה נדחתה).
א. למשיבה פוליסת ביטוח שהוציאה חברת "הסנה" לחברי ארגון הסגל האקדמי הבכירשל אוניברסיטת תל אביב. המבקשת קיבלה על עצמה את כל זכויותיה וחובותיה של הסנהבכל הקשור לפוליסה זו. אחד הסעיפים בפוליסה קובע כי "הפרמיה השנתית תחושב...בתחילת כל שנת הביטוח, בהתאם להתפלגות הגילים של כל ברי הביטוח באותה עת...".במהלך חודש אוגוסט 93 הודיעה המבקשת לארגון הסגל על דרישתה להגדיל את סכוםהפרמיה החודשית של כל אחד מחברי הסגל מ-10 ש"ח לכ-59 ש"ח. ארגון הסגל חלק עלגובה הפרמיה. בתגובה שלחה המבקשת מכתב לארגון הסגל בו חזרה ועמדה על דרישתה
ובסיומה הוסיפה את המלים "העברת פרמיה נמוכה מהאמור לעיל תקטין את סכומי הביטוחבאותו יחס".
ב. למשיבה אירע מקרה ביטוח המכוסה ע"י הפוליסה והמבקשת סרבה לשלם לה את מלואסכום הביטוח, והסכימה לשלם רק קצת יותר מ-%18 מסכום זה, כיחס בין סכום הפרמיהשהגיע לה, כטענתה, לסכום הפרמיה אשר שולם בפועל. בימ"ש השלום חייב את המבקשתלשלם למשיבה את מלוא סכום הביטוח, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשתוהבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. אחת הטענות בפי המבקשת הינה כי ארגון הסגל קיבל במעשיו, או בשתיקתו, אתהחוזה החדש שהוצע לו במכתב האמור בדבר הגדלת סכום הפרמיה או הפחתת סכומיהביטוח. טענה זו יש לדחות. הארגון לא הסכים להצעת המבקשת ואת חוסר הסכמתו שלהארגון ניתן ללמוד מהחוזר שהפיץ בין חבריו. מכל מקום, לא ניתן ללמוד הסכמהרצונית לחוזה חדש כלשהו, מעצם העובדה שחברי הארגון המשיכו לשלם כמקודם את סכוםהפרמיה הראשוני. לדידם של חברי הארגון, תשלומים אלה נעשו במסגרת מילוי חובתם עלפי החוזה המקורי, אשר רק הוא המשיך לחייב ביחסים בינם לבין המבקשת.
ד. טענה אחרת בפי המבקשת כי ביטלה את חוזה הביטוח בינה לבין ארגון הסגל ביטולחלקי וכי ביטול זה נעשה כדין. לדעת המבקשת, אי תשלום מלוא סכום הפרמיה שנדרש עלידה הינו הפרה של חוזה הביטוח וההפרה מתייחסת לחלק מן החוזה בלבד. לפיכך סבורההמבקשת כי עמדה לה הזכות לבטל את החוזה ביטול חלקי, על פי סעיף 7(ג) לחוקהחוזים. גם טענה זו דינה להידחות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קריאה משולבת של סעיפים15 ו-38 לחוק חוזה ביטוח מלמדת כי שתי ברירות בלבד עומדות בפני המבטח אשר סבורכי חלק מהחוזה שכרת עם המבוטח הופר: לנהוג לפי האמור בסעיף 15 ולבטל את החוזהכולו, או, לחילופין, לוותר על זכות הביטול ולקיים את החוזה כולו כלשונו. לפיגישה זו חסומה דרכו של המבטח לפנות לסעיף 7(ג) בחוק התרופות.
ה. ברם, סוגייה עקרונית זו אינה דורשת הכרעה בענייננו וניתן להשאירה בצריךעיון. הטעם לכך הוא, כי אפילו היתה מתקבלת הטענה העקרונית של המבקשת שמבטח רשאילבטל חוזה ביטוח ביטול חלקי, אין מדובר כאן בהפרה חלקית של חוזה ביטוח בידיהמבוטח, אלא בנסיון של המבקשת לכפות על המבוטחים שינוי חד צדדי של תנאי החוזה.המבקשת לא הוכיחה כי הינה זכאית לסכום הפרמיה שדרשה ממבוטחיה, וממילא לא הוכיחהכי אלה הפרו את החוזה כשלא נענו לדרישתה.
ו. יתירה מזאת, אף אילו היה מוכח כי המבוטחים הפרו את החוזה, הרי שהמבקשת לאשלחה הודעת ביטול כנדרש ואין לראות את הסיומת של המכתב כהודעת ביטול. ממכתבהניתן היה להבין, לכל היותר, כי היא עשוייה לנקוט צעדים מסויימים בעתיד, אך איןבו הודעה על ביטול חלקי של חוזה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. קליר למבקשת, עו"ד ש. אהרנסון למשיבה. 3.10.96).
ע.א. 4997/92 - יאסר מוסא יעקב צביח ואח' נגד מוסא יעקב צביח
*ביטול יפוי כח של אב לבנו שהושג במרמה(מחוזי י-ם - ה.פ. 331/90 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם בנו וכלתו של המשיב (להלן: האב) שהוא תושב בית חנינא ובעלנכסים בבית חנינא. האב בנה בית בן שתי קומות שקומתו הראשונה משמשת למגוריווקומתו העליונה היתה מושכרת לדייר. ב-1985 חזרו המערערים משהייה ארוכהבוונצואלה לשם יצא הבן בשנת 1964 מירדן. הם השתכנו בחלק מביתו של האב בקומההראשונה. לאחר מספר שנים פרץ סכסוך בין האב והבן, משהתברר לאב כי הבן החל לנהוגבחלקה מנהג בנכס. הבן העביר זכויות בבית לאשתו והגיש תביעה לפינוי הדירה בקומה
העליונה. הוא פעל לפי יפוי כח שהיה ברשותו מהאב ועל פי הסכם בינו לבין האבשלפיו מוכר לו האב את הנכס.
ב. ב-1990 פנה האב לביהמ"ש המחוזי וביקש להצהיר כי הוא הבעלים של החלקהוהבנוי עליה, וכי יפוי הכח או כל מסמך שנערך על פיו, בטל מחמת מרמה. ביהמ"שהמחוזי קבע כי חתימת האב על יפוי הכח הוצאה ממנו במרמה, בטענה כי נדרשת חתימתועל המסמך לצורך איחוד משפחות, שיאפשר לבן ולמשפחתו להתאזרח בארץ, וכי בניגודלמוסכם בין הבן לאב עשה הבן שימוש לרעה ולא בתום לב ביפוי הכח. אשר להסכם - קבעביהמ"ש כי לא השתכנע בדבר אמיתות המסמך. הערעור נדחה.
ג. הטענות בערעור הינן עובדתיות בעיקרן. הן מתייחסות למשקל הראייתי שביהמ"שייחס לראיות שהובאו. לטענת המערערים, די בעדות הנוטריון שתוכן יפוי הכח היהברור לאב בעת החתימה כדי להביא למסקנה שיש להעדיף את האישור הנוטריוני על פניעדותו של המשיב. אכן, מעמדו של יפוי כח בלתי חוזר הוא מעמד איתן ויש צורךבראיות כבדות כדי לסתרו. עם זאת, כאשר נטענת טענת תרמית או טעות בהתקשרות, ניתןלהוכיח טענות אלה אף ע"י עדות בעל פה. שהרי כבר נאמר כי "אין דרך הרמאים לכתובמסמך המעיד על מעשה התרמית שביצעו". גירסת האב שנתמכה בעדות אשתו, בתו ובנוהאחר, נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי כמהימנה ואילו גירסת הבן נדחתה כבלתי ראוייהלאמון. אין ביהמ"ש שלערעור בא במקום הערכאה הראשונה כדי להעריך מהימנות שלעדים. ביהמ"ש המחוזי יצא מהנחה נכונה שנטל הוכחת טענת התרמית, שהוא נטל כבד,רובץ על האב, והוא בדק ומצא שהאב הרים נטל זה.
ד. האב לא התכחש לחתימתו על יפוי הכח אלא טען כי חתם עליו כאשר הבן טען שהואזקוק לו לצורך איחוד משפחות. גירסה זו אינה מתכחשת לעובדת החתימה על יפוי הכח,ולפיכך, אין רבותא בכך שהמסמך הוא נוטריוני ושהנוטריון הקריא לאב את תוכןהמסמך, כפי שהעיד. מה שחשוב הוא התייחסותו של האב למסמך שאינו מיועד לשום תכליתאחרת אלא לצורך איחוד משפחות. נושא איחוד המשפחות לא עלה בפני הנוטריון וממילאהחתימה על יפוי הכח לחוד וההטעייה או התרמית הקודמת לכך לחוד.
ה. אשר להסכם - האב התכחש לחתימתו על ההסכם. חתימתו אושרה ע"י המוכתר לפיבקשת הבן רק חודשים לאחר חתימת האב. ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע שהאב חתם בפניהמוכתר וכך נותרה טענתו שלא חתם על ההסכם בלתי נסתרת ולא מוכחת. ביהמ"ש מצאפגמים וסתירות נוספים הקשורים בהסכם ולפיכך בדין קבע שאין לו תוקף.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד מרדכי סגל למערערים, עו"ד מאג'ד אבו לבדה למשיב. 9.10.96).
רע"א 3811/96 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד משה ליברמן
*מינוי מומחה רפואי שני כאשר המומחה הראשון נמנע מלבדוק את הנפגע למרות שנתבקש לעשות זאת(הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה רפואי שני בתביעה של המשיב נגד המבקשת, בגיןתאונת דרכים, לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה הרפואי הראשון, שנמנע מלבדוק אתהנפגע על אף שנתבקש ע"י ב"כ הנפגע, לעשות כן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. תקנה 9(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) קובעת כי המומחהרשאי לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה רפואית או אחרת. התקנה נוקטת לשון "רשאי"והשאלה היא כיצד לפרש תיבה זו. המונח רשאי המופיע בחקיקה סובל פירושים שונים.לעיתים יש לפרשו כפשוטו, כלומר, כמקנה שיקול דעת ולעיתים יש לפרשו כמחייב נקיטתפעולה והכל תלוי בתכלית דבר חקיקה. תכלית התקנות למינוי מומחים היא ליצור כליחיוני נייטרלי ואובייקטיבי שיסייע בידי ביהמ"ש לפסוק לנפגע את המגיע לו בהתחשבבמצב לאשורו. עריכת בדיקה של הנפגע ע"י המומחה, במיוחד כאשר הנפגע עצמו מבקש
להיבדק, היא שלב שבאופן רגיל אין מדלגים עליו לצורך הכנת חוות הדעת. על המומחהלקבל את מירב האינפורמציה לקראת הכנת חוות דעת אמינה ויסודית, ולכאורה, בדיקתהנפגע היא חלק חשוב מאינפורמציה זו.
ג. ההסדר הקובע בתקנה 132 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא הסדר הולם, המאפשרלמומחה להימנע מעריכת בדיקה אבל מחייב עריכת בדיקה לבקשת בעל דין. הסדר כזהאינו נכלל בתקנות החלות במקרה הנדון. אין לומר כי יש להסיק משוני זה על שוניבמגמת המחוקק ובתכלית התקנות. אכן, בתקנות דנא אין קבועה חובת בדיקה והתקנהמשתמשת בביטוי "רשאי" ומשאירה למומחה שיקול דעת. על המומחה להפעיל שיקול דעת זהבזהירות, במיוחד בבואו להחליט שאין צורך בבדיקת הנפגע. שיקול דעת המומחה נתוןלביקורת ביהמ"ש, הרשאי להחליט כי במקרה של אי עריכת בדיקה למרות בקשת הנפגע,יוחלף המומחה או יתווסף מומחה נוסף על פניו. בענייננו אף נקבע בהחלטת המינוישהמומחה יבדוק את הנפגע ואם כי קביעה כזו היא בדרך כלל דבר שבשיגרה, היה עלהמומחה לפעול לפיה. ביהמ"ש של הערכאה הראשונה הוא בעל הפררוגטיבה לנהל את המשפטלפי מיטב הבנתו ושיקוליו הענייניים ולא בנקל יתערב בכך ביהמ"ש שלערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מ. עבדי למבקשת, עו"ד בן ציון גל למשיב.2.10.96).
בש"פ 6602/96 - דני סוויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של שוד וחבלהבכוונה מחמירה. לפי כתב האישום הגיע באחד הימים לחנותו של המתלונן, היכה בראשו,גנב מהחנות כמות גדולה של זהב וכסף ונמלט מהמקום. כתוצאה מהחבטה נגרם למתלונןשבר בגולגולת ושפך דם תוך גולגלתי. הוא איבד את הכרתו ולאחר שזו חזרה אליונדרשו לו החלמה ושיקום. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תוםההליכים וביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה. הערר נדחה.
לטענת הסניגור אין ראיות לכאורה שהעורר הוא שביצע את מעשה השוד. הראייההעיקרית שעליה נשענת התביעה היא זו של המתלונן. הסניגור ביקש להסתמך על חלקיםבגירסתו של המתלונן שלפיהם כאילו לא היה המתלונן בטוח מי האיש שתקפו. אך עיוןבדברים שמסר המתלונן מביא למסקנה, ולו לכאורה, שהעורר הוא השודד. אין להתעלםמכך שהמתלונן נחבל קשות בראשו, דבר שגרם לו בלבול כשהתעורר. ייתכן גם שבלבול זההביא לסתירות שהתגלו בגירסותיו לגבי פרטי הרכוש שנגנב מחנותו. ברם, לגבי זיהויהמתלונן קיימת עקביות בגירסותיו והתמונה המצטיירת הינה לכאורה חד משמעית.
(בפני: השופט אור. עו"ד דרור מקרין לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 3.10.96).
רע"א 4469/96 - חברת מאיר פינס ובניו בע"מ נגד יוסף חלפון ואח'
*ערעור על אישור עיקול של בימ"ש שלום, צריך לידון בהרכב של שלשה שופטים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בימ"ש השלום אישר עיקולזמני במערכת היחסים בין המבקשת-התובעת לבין המשיבים-המחזיקים. ביהמ"ש המחוזיביטל החלטה זו בהרכב של דן יחיד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.דינה של בקשה לאישור עיקול כלפי המחזיקים, כדין כל תובענה אחרת, וההחלטה בה היאפס"ד. ממילא צריך היה ביהמ"ש המחוזי לדון בערעור על החלטת בימ"ש השלום במותבתלתא. משדן ביהמ"ש המחוזי בערעור בהרכב של דן יחיד, יש לבטל את החלטתו ולהחזיראת הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון בערעור במותב תלתא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, אור. עוה"ד גב' יעלהמקליס-תלמוד ואברהם מקליס למבקשת, עו"ד סבין כהן למשיבים. 13.10.96).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 6762/96 - שחרור נאשם ממעצר כאשר עברו 60 יום מהמעצר ולא נתקיימה ─ הקראת כתב האישום ................................................130 ─* ע.א. 2321/95 - פרשנות הסכמים ...................................................131 ─* בג"צ 146/96 ואח' - סמכות השר לקבוע תקנות לבחירות מועצה דתית לעדה ─ הדרוזית. *פסילת חקיקת משנה ..................................131 ─* ע.א. 4645/94 - זכות למזונות ומדור של ידועה בציבור וילדים מהעזבון ...............134 ─* ע.א. 2595/96 - השעיית רופא בגין התרשלות במקצוע .................................135 ─* בש"פ 6788/96 - מעצר לצורך חקירה ................................................136 ─* ע.א. 2981/92 - הפרת חוזה. *הנטל בתשלום מע"מ בעסקת קומבינציה. *חיובים ─ שלובים בחוזה. *פיצויים מוסכמים או פיצויים רגילים על ─ שיעורי הנזק .....................................................136 ─* בש"פ 6618/96 - מעצר עד תום ההליכים (התעללות מינית) .............................139 ─* בש"א 4692/96 - בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון .............................140 ─* רע"א 5092/96 - טענת חברת ביטוח כי המבוטח הסכים, במפורש או מכללא, לשינוי ─ חוזה הביטוח. *ביטול חלקי של חוזה ביטוח ..........................140 ─* ע.א. 4997/92 - ביטול יפוי כח של אב לבנו שהושג במרמה ............................141 ─* רע"א 3811/96 - מינוי מומחה רפואי שני כאשר המומחה הראשון נמנע מלבדוק את ─ הנפגע למרות שנתבקש לעשות זאת ....................................142 ─* בש"פ 6602/96 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................143 ─* רע"א 4469/96 - ערעור על אישור עיקול של בימ"ש שלום, צריך לידון בהרכב ─ של שלשה שופטים ..................................................143 ──