בש"פ 8867/96 - סוהיל כיאל נגד מדינת ישראל
*דרישת ה"סיוע" לעדות עד מדינה לצורך מעצר עד תום ההליכים (סמים - הירואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם יחד עם אחרים בקבלת הירואין במשקל של 4,5 ק"ג שהושלך מעברלגדר המערכת בגבול לבנון וכן כשותף לקשר למכור 3 ק"ג הרואין לנאשם נוסף. אחדבשם עטאלה שנעשה עד מדינה מסר מידע על העסקה למשטרה והוא הוביל את המשטרה למקוםבו הוחזק הסם ע"י נאשמים אחרים ושם נתפס הסם ע"י המשטרה. ביהמ"ש המחוזי החליטשקיימות ראיות לכאורה התומכות בכתב האישום ויש בהן כדי להקים עילת מעצר והורהלעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. הוא דחה את הבקשה להסתפק בחלופת מעצר, להוציאנאשם מס' 3, שעליו הוטל להימצא במעצר בית מלא. הערר נדחה.
ב. העורר טוען כי אין ראיות לכאורה שיצדיקו את מעצרו שכן לעדותו של עד המדינהצריך סיוע. לטענת התביעה מצוי הסיוע בקלטת כאשר עד המדינה זיהה את קולו שלהעורר בקלטת זו. אולם העורר מכחיש שזהו קולו והזיהוי ע"י עד המדינה אינו יכול,לטענת העורר, לשמש סיוע לעדותו של עד המדינה. ב"כ המדינה טוען כי עטאלה אינובגדר עד המדינה, בכל הנוגע לדרישת הסיוע, שכן במועד ביצוע העבירה, לרבות מועדההקלטה, פעל כסוכן של המשטרה. השאלה אם הוא נחשב עד מדינה או לא אינה ברורהוביהמ"ש שידון בנושא יצטרך לקבוע בעניין. ואשר לדרישת הסיוע - יש דעה בקרבהשופטים, אף כי נראה שעדיין לא גובשה הלכה בעניין זה, שבשלב המעצר אין הכרחבקיומו של סיוע, מקום שהדין דורש סיוע, שכן הסיוע יכול לבוא בשלב מאוחר יותר,כגון, אם הנאשם שומר על זכות השתיקה במשפטו. העורר שמר את זכות השתיקה בחקירתהמשטרה ויש לכך השפעה על משקל הראיות נגד העורר. אם העורר ימשיך וישמור על זכותהשתיקה גם במהלך משפטו, אפשר שיהיה בכך משום סיוע לעדותו של עטאלה, גם אם יהיהצורך בסיוע כזה והקלטת עצמה לא תתקבל כסיוע.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' תמר אולמן לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה.12.1.97).
ע.פ. 4600+4790/94 - חיים חביו ועופר שמעון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות. *האם "הנהון" בראש לאימות התוודות שותף לעבירה מהווה הודאה בביצוע העבירה(מחוזי ת"א - ת.פ. 298/93 - הערעורים נדחו).
א. שני המערערים וכן שני קרבנות הרצח, אורן בן דוד וחיים דעבול, התגוררובחולון. המערערים עסקו בסחר בחשיש ובפרק הזמן הרלבנטי נגנבו מהם כמויות ניכרותשל חשיש וחשדם נפל על אורן ודעבול. באחד מלילות השבת ביוני 93, התארח דעבוללארוחת ערב בבית משפחת אורן ואחרי הארוחה יצאו אל חזית הבית ושם חנתה מכוניתושל דעבול מדגם סיביק. אל השניים הצטרפה אחותו של אורן גלית עקנין. סמוך לשעה30:9 הגיע חביו למקום במכונית אמריקאית והורה לדעבול לנסוע אחריו. סמוך לשעה 10פגש העד קשקש בצומת חולון-ראשון לציון במכונית האמריקאית שהובילה ובסיביק שנסעהאחריה. במכונית הסיביק הבחין קשקש באורן שישב ליד הנהג ובאמריקאית הבחין בחביו.סמוך לאחר מכן עזבו המכונית האמריקאית והסיביק את הכביש הראשי לעבר איזור חוליהמשמש כמזבלה. מאז אותו ערב נעלמו אורן ודעבול.
ב. עם פרסום דבר העלמם בא קשקש למשטרה ומסר עדות בדבר המפגש עם חביו ואורן.נערכו חיפושים באיזור אליו פנו שתי המכוניות ונתגלו גופותיהם של קורבנות הרצח.במהלך הבדיקה נמצאו סימנים כי רכב שקע בחול וחולץ מהמקום. לנוכח עדותה של גליתנחשד חביו במעורבות ברצח ונעצר כשלתאו הוכנס מדובב משטרתי. למדובב סיפר חביו עלעיסוקו בסחר בחשיש והיכרותו עם אחד אליעזר סוקניק ובנו רועי. סוקניק זומןלחקירה וסיפר כי מכוניתם של המערערים שקעה בחולות המזבלה וחולצה משם באמצעות
גורר שהוזעק למקום מאיזור ראשון לציון. החוקרים הגיעו אל בעל מכונית הגרר שחילץאת מכוניתו של חביו באותו ליל שבת. המקום שבה שקעה המכונית לפי עדות החולץ היהסמוך למקום בו נתגלו גופות הנרצחים. על פי עדותו של החולץ נלוותה אל חביו בחורהוזו היתה אורנה סוקניק בתו של אליעזר סוקניק. אורנה סיפרה כי חביו ועופר הגיעולדירתה בליל שבת ומביתה הזמינו את החולץ.
ג. עופר נעצר בעקבות מידע מסויים וגם לתאו הוכנס מדובב אך לא עלה בידו להצילמפיו מידע רלבנטי לחקירה. סוקניק סיפר כי בשבת, בו בוצע הרצח, בא אליו חביווהתוודה כי הוא ועופר רצחו את השניים וכי לאחר שקברו אותם שקעה מכוניתו של חביוולכן נסעו בסיביק של דעבול לחולון ושם השאירו את המכונית. עופר "הנהן" בראשולאישור הדברים. גם בפני המדובב התוודה חביו שביצע את הרצח יחד עם עופר בשלגניבת החשיש. המערערים הכחישו במהלך חקירתם כל מעורבות באחריות לרצח אורןודעבול.
ד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את חביו ברצח על יסוד עדותו של קשקש, עדותו של בןגיגי, עדותה של אורנה ועדותם של סוקניק ושל המדובב בדבר התוודותו של חביובפניהם. באשר לעדותו של המדובב העיר ביהמ"ש כי ניתוח הדברים המוקלטים מצביע עלאישור לכל עניין שהמדובב טען לו. אשר לעניינו של עופר - ביהמ"ש סמך על עדותה שלאורנה שעופר הגיע באותו לילה לדירתה יחד עם חביו כדי להזמין את הגרר, ועדותו שלסוקניק שעופר צירף עצמו להתוודותו של חביו בהנהון בראשו, ועוד ראיות נסיבתיותכיוצא באלה. בסופו של דבר הרשיע ביהמ"ש את השניים ברצח וגזר להם שני מאסרי עולםמצטברים. הערעורים נדחו.
ה. ניתן לבסס את הרשעתו של חביו באחריות לרצח על הראיות הנסיבתיות לבדן מבלילהיזקק כלל ל"התוודות" בפני סוקניק והמדובב שלגביה מעלה חביו טענות מטענותשונות. צדק ביהמ"ש גם בכך שהביא במסגרת הראיות שעליהם ביסס את ההרשעה גם אתהעדויות של סוקניק והמדובב. גם באשר לעופר די היה בראיות כדי לקבוע שהוא השתתףברצח. במהלך חקירתו המוקלטת הגיב עופר במספר הזדמנויות ואמרות "המסבכות" אותובאחריות לרצח נושא האישום, התבטאויות שיש בהן משום תמיכה באמיתות עדותו שלסוקניק לפיה "אימץ" עופר את דברי ההודייה שהשמיע חביו ע"י "הנהון" בראשו. לכךיש להוסיף את העובדה שעופר לא העיד במשפט ויש בהימנעותו מלעלות על דוכן העדיםיותר מאשר "חיזוק" לראיות התביעה. מערכת הראיות חייבה את עופר להעמיד את"כפירתו" באשמה במבחן של חקירה נגדית ומשלא עשה כן הותיר את המסקנה המרשיעהכמתחייבת מאותה מערכת ראיות ללא משקל שכנגד.
ו. אשר למעמדו הראייתי ומשקלו ההוכחתי של ה"הנהון" של עופר במעמד "התוודותו"המילולית של חביו - בעקרון "הודיית חוץ של נאשם" נעשית ב"התבטאות" בעל פה אובכתב. יש להבחין בינה לבין "התנהגות מפלילה" המהווה "ראייה נסיבתית" ולא"הודיית חוץ". "שתיקה" של חשוד במהלך חקירתו, מהווה על פי טיבה "התנהגות"להבדיל מ"התבטאות", ולנוכח זכות השתיקה המוחלטת העומדת לחשוד - אין "שתיקתו"מהווה ראייה. השאלה העומדת להכרעה היא מה דינו של ה"הנהון" שהנהן עופר בראשו.באשר לכך יש לומר כי משמעותו של "הנהון" היא "אימוץ" הדברים שאמר חביו לסוקניקוכמוהו כאמירה מפורשת של עופר שהתיאור שמוסר חביו מקובל עליו ומשקף את המציאותואין לראות בכך "שתיקה". כך שהרשעת עופר מבוססת היטב.
ז. אשר לגזר הדין - טענת המערערים היא שאין מקום לקבוע כי שני מאסרי העולםיצטברו. אכן, שני הקרבנות נרצחו יחד. ברם, אין מדובר ב"מעשה" אחד שגרם למותהשניים, אלא ב"מעשים" שונים שהביאו למותו של כל אחד מהם. אין מניעה להורות עלהצטברות ענשי מאסר לתקופות קצובות לעונש של מאסר עולם חובה וזאת לנוכח סמכותושל נשיא המדינה להקל בעונשים, הכוללת את הסמכות לקצוב את שנות המאסר של האסירים
שנדונו למאסר עולם חובה. כך הוא הדין גם לעניין ריצוי מצטבר של מספר ענשי מאסרעולם חובה. זאת מן ההיבט המשפטי הפורמלי. מן ההיבט הענייני אין בנסיבות המקרה -רצח אכזרי של שני צעירים, על רקע חשדות של גניבת חשיש - עילה המצדיקה התערבותבהחלטת ביהמ"ש בדבר הצטברות העונשים.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד חיים משגבויוסי זילברברג לחביו, עוה"ד אריה שרעבי ובר טור לעופר, עו"ד גב' דלית גילהלמשיבה. 8.1.97).
ע.א. 5118/92 - חברת אלטריפי... בע"מ נגד איאד זיין טאהר סלאיימה ואח'
*אחריות בעל מחצבה לנזק שנגרם לקטין שעלה על ערימת חצץ ונגע בכבל מתח גבוה. *הפורום הנאות לבירור תביעת נזיקין בגין התרשלות במחצבה השוכנת בגבול שטח שיפוט של ירושלים(מחוזי י-ם - ת.א. 103/91 - הערעור נדחה).
א. המערערת מפעילה מחצבה באיזור עטרות, מרחק קצר מתחום שטח השיפוט שלירושלים. המשיב הוא תושב עטרות. באוקטובר 84, בהיותו כבן 13 שנים, טיפס המשיביחד עם חברו על ערימת פסולת חצץ, שהוערמה ע"י המערערת, תחת כבל מתח גבוה, כךשפסגת הערימה התקרבה אל הכבל כדי מטר אחד. המשיב נגע בכבל החשמל, נפגע ממכתחשמל קשה וכף ידו הימנית נותרה מדולדלת ואינה מתפקדת. משבגר המשיב הגיש לביהמ"שהמחוזי בירושלים תביעה נגד חברת החשמל של מזרח ירושלים (המשיבה השניה) ונגד מישהיה המנהל ואחד הבעלים של המערערת. המנהל לא הגיש כתב הגנה. ביוני 92, במועדשנקבע לשמיעת ראיות, ביקשה המערערת לצרפה כנתבעת נוספת וביהמ"ש נעתר לבקשתה.המערערת לקחה חלק פעיל בהליך, הגישה כתבי בי דין והביאה עדים מטעמה.
ב. עוד טרם הצטרפותה של המערערת כנתבעת, נדחתה טענת חברת החשמל שלפיה הפורוםהישראלי אינו הפורום הנאות לבירורה של התביעה. לגופו של עניין קבע ביהמ"ש כיערימת פסולת החצץ נמצאה בשטח המחצבה, כי שטח המחצבה היה פרוץ ולא היה שומרבמקום. בגין התרשלותה זו חבה המערערת בפיצוי התובע. אשר לחברת החשמל קבע ביהמ"שכי לא התרשלה ואינה נושאת באחריות לתאונה. ביהמ"ש קבע כי למשיב נגרמה נכות של%70 לצמיתות וכן ייחס למשיב אשם תורם בשיעור של %25. בהתאם לנתונים אלה נקבענזקו של המשיב כדלקמן: הפסד כושר השתכרות בסכום של כ-407 אלף ש"ח, נזק לא ממוניבסכום של כ-160 אלף ש"ח והוצאות רפואיות כ-36 אלף ש"ח. הערעור נדחה.
ג. המערערת טוענת כי לא היתה מוכנה עם ראיותיה לדיון שנקבע לסוף יוני 92,מאחר וקודם לכן לא היתה צד לתביעה. היא ביקשה לדחות את הדיון אך ביהמ"ש לא נעתרלבקשתה ולאור זאת היא מבקשת לקבוע שההליך היה פגום. אין ממש בטענות אלה.המערערת צורפה כנתבעת לבקשתה, לאחר שמנהלה, שהיה צד לדיון, ידע על הדיון מבעודמועד ויכול היה להתכונן לקראתו. ברור היה עם הצטרפותה של המערערת כנתבעת שהמשךהדיון יתקיים כפי שנקבע ובתנאים אלה היתה מוכנה להצטרף כנתבעת. מבחינה מהותיתגם אין ספק כי ניתן לייחס לה את ידיעת מנהלה.
ד. אשר לטענת המערערת כי ביהמ"ש המחוזי בירושלים אינו הפורום הנאות לבירורהתובענה - טענה זו נדונה כאמור לפי בקשת חברת החשמל ונדחתה עוד לפני שהמערערתהיתה צד להליך. מכל מקום, היותו של התובע אזרח ישראלי, מקום מושבה של חברתהחשמל בירושלים, מקום הימצא המחצבה ומקום אירוע התאונה בסמוך לתחום השיפוט שלירושלים, כל אלה מצביעים על כך שאין לומר כי ירושלים אינה הפורום הנאות.המערערת העלתה גם טענה שיש להחיל על המקרה את דיני הנזיקין הירדניים וצדקביהמ"ש המחוזי שדחה את הטענה. ביהמ"ש הדן בעניין הוא בימ"ש ישראלי, התובע הואאזרח ישראלי המתגורר בישראל ומקום מושבה של חברת החשמל הוא בתחום ישראל. בין אםהתאונה היתה בתחום שיפוטה של ירושלים ובין אם לאו, הרי חובת זהירות חלה על
המערערת לגבי אלה המתגוררים בישראל בסמוך למקום בו אירעה התאונה. בנסיבותמצטברות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להחיל את הדין הישראלי.
ה. באשר לשאלת האחריות - אין לקבל את טענת המערערת שחברת החשמל היא האחראיתלנזקי התובע. הוכח שמתקני החשמל במקום הותקנו על פי התקנים המחייבים וכי מהנדסיחברת החשמל ומבקריה בדקו מפעם לפעם את המקום והיו שלטי אזהרה שאסרו הערמת פסולתבמקום. באשר לגובה הנזק - סכום הפיצוי בגין כאבים, צער וסבל, בסך 160,000 ש"חאינו חורג מהסביר. גם באשר לנכות הרפואית ולהפסד כושר ההשתכרות אין להתערבבפסיקה המבוססת על חוות דעת רפואיות. אין יסוד לכך שצריך היה לקבוע את יכולתההשתכרות של הניזוק על פי השכר הממוצע בשטחי יו"ש, שהרי מדובר באזרח ישראל, בעלזכות מלאה לעבוד בתחום הקו הירוק.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד אליאס חורילמערערת, עו"ד גבירצמן למשיב, עו"ד עמרי כבירי לחברת החשמל. 29.1.97).
בג"צ 205/94 - עקיבא נוף נגד מדינת ישראל
*ביטול תקנה שיש בה הפלייה בהענקת מסכת גז מיוחדת לבעלי זקן רק אם הם מגדלים את הזקן מטעמי דת(הצו הפך להחלטי).
א. העותר הוא בעל זקן, המעיד על עצמו שאת זקנו מגדל הוא מזה עשרות שנים. הואביקש לקבל מהג"א ערכה מיוחדת הכוללת מסכת גז לבעלי זקן (מב"ז). על פי תקנה 4ב'לתקנות ההתגוננות האזרחית (ערכות מגן) הספקתה של ערכת מב"ז מותנית בחתימת העותרעל "הצהרת בעל זקן" לראיה "כי הוא בעל זקן מטעמי דת". בהיותו אדם חילוני נבצרמן העותר לחתום על ההצהרה האמורה ואז סרבו להעניק לו את המב"ז. בעתירתו השיגהעותר על חוקיותה ועל סבירותה של תקנה 4ב'. לטענת העותר, הוראת התקנה מפלה ביןמי שמגדל את זקנו מטעמי דת לבין מי שמגדל את זקנו מטעמים אחרים ויש לפסלה.המדינה כפרה בטענת ההפלייה והסבירה שכל האוכלוסיה הבוגרת צריכה להסתפק בערכתמגן רגילה פרט לקבוצות אוכלוסין מיוחדות ואחת מאלה מורכבת מבעלי זקן, שטעמי דתאוסרים עליהם, או מונעים מהם, להסיר את הזקן. המדינה מוסיפה וטוענת כי מחירה שלערכת מב"ז גבוה פי שניים וחצי ממחירה של ערכה רגילה ובשל אילוצים תקציביים איןבאפשרות המדינה לספק ערכה מיוחדת לכל דורש. העתירה נתקבלה.
ב. השופט מצא: במקרים רבים, ובעיקר בקרב בני הדור הצעיר, ההחלטה לגדל זקןעשויה לנבוע מנטייה חולפת להתהדרות, או מטעמי נוחות לקראת פעילות מתוכננתמסויימת. לא כן הדבר במי שמגדל ומטפח את זקנו במשך שנים רציפות. מי שמגדל זקןלשם עיצוב דמותו והופעתו כרצונו, מגשים בכך את רצונו הפרטי האוטונומי וזכותולעשות כן היא חלק מכבוד האדם שלו. הזכות לגדל ולשמר את זקנו נתונה במידה שווהלכל אדם, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני. גידול זקן אינו נמנה עם מצוותהדת, ומבחינה דתית ניתן להסיר את הזקן. אכן, זכותו של יהודי מאמין לגדל ולשמראת זקנו הוא חלק מכבוד האדם שלו כיהודי מאמין, אך כך גם באדם חילוני הבוחר לגדלזקן שהדבר הופך אצלו כחלק מאורחות חייו. משנפסק כי הוראת התקנה 4ב' פוגעתבשוויון הרי שגם אלמלא חוק היסוד - על פי אמות המידה של המשפט המינהלי - היתהמתחייבת המסקנה כי דין הוראת התקנה להתבטל.
ג. אין בקיומם של אילוצים תקציביים כדי להצדיק קביעת אמות מידה המפרות אתשורת השוויון. השיקול החייב להנחות את המדינה נעוץ בהבחנה בין מגודלי זקן שהזקןהפך לחלק מדמותם ומאורח חייהם, ושחיובם להסירו יפגע בכבוד האדם שלהם, לבין בעליזקן אחרים, כגון מי שלשם התהדרות חולפת או מטעמי נוחות לפרק זמן מוגדר החלו זהמקרוב לגדל זקן. ניתן להחתים על תצהיר את בעל הזקן אם אכן מדובר אצלו בחלק
מדמותו או מאורח חייו. לפיכך על שר הבטחון לקבוע הסדר חדש לחלוקת ערכות מגןלבעלי זקן שיתבסס על אמת מידה שוויונית כאמור.
ד. השופט טל: מלכתחילה נח היה לו לעותר אילו נמנע מלהפוך את טיפוח זקנולעיקרון שיסודו בכבוד האדם. האוירה הציבורית שלנו טעונה גם בלאו הכי ורווייתמתח, ו"טוב אשר יפה" לאדם שלא להפוך כל עילה לדגל שביהמ"ש חייב להיזקק לו.העותר יכול היה לרכוש מן היצרן ערכת מגן תמורת תשלום לא גדול ובכך היה העותר באעל סיפוקו מבלי להעמיס עצמו על קופת הציבור הענייה. משהחליט להפוך את הענייןלעקרוני, לא היה מנוס מלהיזקק לעתירה. צדק השופט מצא בניתוחו ומסקנתו ראוייה גםמטעמי מדיניות משפטית.
ה. השופטת שטרסברג-כהן: השופט מצא פרש יריעה מקפת בנושא זכויות היסוד וכבודהאדם בהקשר לזכות לגדל ולשמר זקן. אין מחלוקת על קיומה של זכות זו, אלא שאיש לאדרש מהעותר לפגוע בדרך כלשהי בזקנו. השאלה היתה הרבה יותר פרוזאית, והיא, אםלהעניק מסכה מיוחדת לבעל זקן שאינו דתי שאותה הוא יכול לקבל ע"י הוספת סכוםמסויים לעלות המסכה הרגילה. בלבוש המשפטי השאלה היא אם התקנה הנדונה בעתירהבטלה משום אפלייה. יש הבדל מהותי בין מצב בו נאסר על אדם לגדל זקן או שיער ארוךכפי המקרים שנדונו בפסיקה האמריקאית ושהובאו ע"י השופט מצא, שאז יפים כלהטיעונים בדבר פגיעה בזכות יסוד של האדם, בכבודו, בפרטיותו ובזכותו לעצב אתדמותו, לבין מצב בו יכול כל אדם לגדל זקן כלבבו אלא שהתבקש להוסיף תשלום מטעמיםתקציביים. אילו נמנעה המדינה מלחלק מסכות מיוחדות לכולם חינם, וטעמיה היו טוביםסבירים וענייניים, ספק אם היה מקום להתערב בכך. אולם משמצאה לחלק מסכות מיוחדותחינם לבעלי זקן מטעמים מיוחדים, די באפליה שבכך כדי לקבוע כי אין לה בסיס ערכיאו משפטי וכי דינה להתבטל.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טל. העותר לעצמו, עו"ד מ. בלס למשיבה.29.1.97).
בש"פ 9235/96 - יעיש אלמליח נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר ע"י ביהמ"ש המחוזי על שחרור בערובה בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך שבאחד הלילות הגיע שתוי לביתו, היכה באכזריות את אשתו,ומשזו ברחה מהבית פרץ בכח לדירת שכניו ותקף את שכנותיו שניסו לגרשו מדירתן. עםהגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלוםהחליט לשחרר את המשיב ממעצר ובלבד שיתגורר בבית אחותו הממוקם כ-10 ק"מ מביתו.ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי אין בחלופת מעצר כדי להשיג אתמטרת המעצר. הערר נדחה.
ב. נגד העורר קמה עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(2) לחסד"פ ונותרה לבחון שאלתהחלופה למעצר. עילת המעצר שבסעיף קטן (2) מקימה חזקת מסוכנות אם ישוחרר הנאשםממעצרו במהלך המשפט, וחזקה זו מצדיקה מעצר בפועל, להבדיל מחלופת מעצר. על הנאשםמוטל הנטל להפריך את החזקה. מכלול הנתונים שהוצגו ע"י העורר אינם סותרים אתחזקת המסוכנות. ראשית, העורר ביצע, לכאורה, תקיפה בנסיבות קשות. שנית, העוררהורשע כבר לפני כשנה בעבירות של חבלה ופגיעה בנסיבות מחמירות שבוצעו כלפי אשתוובתו כך שעברו הפלילי מעיד על מסוכנותו. זאת ועוד, בגין ההרשעה הקודמת נגזרולעורר 3 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי שהם בני הפעלה אם יורשעבמסגרת כתב האישום הנוכחי. אם המאסר על תנאי לא הרתיע את העורר מלבצע את מעשיהאלימות הקשים, אין לתת בו אמון ע"י שחרורו בחלופת מעצר. על כל אלה ראוי להוסיףכי המעשים בהם מואשם העורר נעשו בהיותו בגילופין, ומעשי אלימות כאלה, שהינם
תוצאה של שיכרות, והמכוונים כלפי אנשים שנקרו בדרכו של העורר, יוצרים חשש כי הםאינם בהכרח בגדר אירוע חד פעמי, והם עשויים להתרחש שוב אם ישוחרר העורר ממעצרו.לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד צבי קובובסקי לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה.20.1.97).
ע.א. 5065/94 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד דניה זלדה ואח'
*דרך ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מתשלומים עיתיים בתאונת דרכים. *ניכויי תשלומי המל"ל מתשלומים בגין תאונת דרכים אינם כוללים תשלומי קיצבת זיקנה. *אי ניכוי "צרכי מחייה" מתשלום פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה נפגעה קשה ביותר בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים בפרטינזק שונים. הן הנפגעת והן חברת הביטוח מעלים טענות רבות נגד הפיצויים שנפסקובראשי נזק שונים. המערערת טוענת כי יש להפחית מהתשלום העיתי את החלק המיועדלצרכי מחייתה ומזונותיה של הנפגעת, שהיתה נצרכת להם גם אלמלא התאונה, מאחרוהסכום נקבע על בסיס תשלום למוסד ותשלום כזה כולל הוצאות מחייה. כמו כן ישלבטל, לדעתה, את פסיקת הפיצוי בגין אובדן השתכרות באופן מלא או חלקי כשההשתכרותמיועדת לכסות צרכי מחייה שהיו מוצאים גם אלמלא התאונה ואלה נפסקו במסגרת התשלוםהעיתי שלא כדין וגרמו לכפל ולשילוש החיוב. מנגד טוענת הנפגעת כי הסכום שנפסקאינו משקף הוצאות נלוות רבות הדרושות לה בשהותה בבית. הוצאות כאלה אינן כלולותבעלות החזקה במוסד ושיש להוציאן עבור צרכיה עקב התאונה. הערעורים נדחו.
ב. הנפגעת אינה שוהה במוסד אלא בבית. ההתייחסות לעלות החזקתה במוסד, היוותהעבור ביהמ"ש קנה מידה לעלות הדרושה לכיסוי צרכיה של הנפגעת עקב התאונה למרותשהיא מתגוררת בבית. ביהמ"ש המחוזי ציין כי סכום זה נראה לו מתאים לכיסוי צרכיההרפואיים השיקומיים והסיעודיים של הנפגעת וכי מובן הדבר "שאין אני שולח אתהתובעת למוסד זה או אחר. כל אשר אני עושה הוא להעריך כמיטב יכולתי את הפיצוישהיא זקוקה לו שיהיה הוגן הן מבחינתה והן מבחינת הנתבעת". לאור הדברים הנ"ל איןלהתערב בפיצוי לפי ראש נזק זה. הוא הדין בפסיקת הפסד ההשתכרות שאין להפחית ממנואו לבטלו. סך כל הפיצויים שנפסקו לנפגעת וגובה התשלום העיתי, בהתחשב בנכותההקשה ביותר, אינם מופרזים כלל ועיקר וקביעתם מעוגנת בחומר הראיות.
ג. המערערת טוענת כי שגה ביהמ"ש בקבעו כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי ינוכומהתשלומים העיתיים מדי חודש עד שסך הניכויים המצטבר יגיע לסכום המהוון שלתגמולי המוסד לביטוח לאומי. לטענת המערערת יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוחלאומי מדי חודש כל עוד משולמים לה תשלומים עיתיים מבלי להתחשב בסכום המהוון שלתגמולי המוסד לביטוח לאומי. מנגד טוענת הנפגעת שאין לנכות מהתשלום העיתי אתגימלת הזיקנה שתשולם לה בהגיעה לגיל 60 וביהמ"ש שגה בכך שלא קבע כי תגמוליהמוסד לביטוח לאומי ייפסקו בהגיעה לגיל 60 כשהיא זכאית לקבל קיצבת זקנה וממילאלא תקבל גימלת נכות. שתי הטענות ראויות הן, אולם בהתחשב בהשלכותיהן המעשיותהשוליות ובהעמדתן זו כנגד זו, אין מקום לשנות את פסיקת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. עו"ד ח. גלזר למערערת,עוה"ד י. יונגר וצ. לוטן למשיבים. 30.1.97).
ע.א. 5694/94 - איובי חוה נגד שמואלי נוריאל
*אי קיום צוואה שאינה קובעת מי יזכה בנכסי העזבון(מחוזי נצרת - תיק עזבונות 405+658/93 - הערעור נדחה).
א. אמם של המערערת והמשיב, (להלן: המנוחה), נפטרה באפריל 93 והשאירה אחריהשתי צוואות. בצוואה הראשונה, שנעשתה באוגוסט 84, ציוותה את הדירה שבה התגוררהלבנה, המשיב, ואת שאר רכושה ציוותה ל- 4 ילדיה - המערערת, המשיב ושניים נוספים
- בחלקים שווים. בצוואה השניה שנעשתה ביום 25.6.90 נאמר "את כל רכושי שיהיה ליבעת פטירתי... וכל רכוש אחר (להלן: הרכוש), הנני רוצה שיתמנה מנהל עזבון...וישקיע את כל הכספים עלי, לאחר מותי, על הקבר, מצבה, שבעה וכל הוצאות אחרותבקשר אלי... את דירתי... בשלמות עזבוני כמפורט בסעיף... את כל האמור לעיל עשיתיבתנאי שכל ימי חיי אהיה רשאי... לשנות את דבר צוואתי... וזו צוואתי האחרונה וכלצוואה אחרת בטלה ומבוטלת". אין בצוואה השניה כל רמז ממנו ניתן ללמוד מי יזכה עלפי הצוואה ובמה יזכה. המשיב ביקש לקיים את הצוואה הראשונה והמערערת התנגדה לכךוביקשה לקיים את הצוואה השניה. ביהמ"ש המחוזי הורה לקיים את הצוואה הראשונה,וחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. הטענה העיקרית נגד קיום הצוואה הראשונה היא שזו בוטלה ע"י הוראת הביטולשבצוואה השניה ולפיכך אין לה תוקף. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כוונת המנוחה בעתשערכה את הצוואה השניה נותרה בלתי מובנת, אינה כוללת כל פעולה של ציווי ולפיכך"אין תוקף לאמור בצוואה". זאת מכח הוראת סעיף 33 לחוק המורה כי "הוראת צוואהשאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה שציווה או שאין להבין משמעותה -בטלה". הואיל והוראת הביטול היא חלק בלתי נפרד מהצוואה השניה והבסיס לקיומה הואקיומה של הצוואה, בטלה הוראת הביטול עמה. מסקנה זו נכונה היא.
ג. ניתן לומר שעצם עריכתה של הצוואה השניה אכן מלמדת על כוונתה של המנוחהלחלק את הרכוש שישאר אחרי מותה בדרך שונה מזאת שקבעה בצוואה הראשונה ובדרך שונהמזאת שנקבעה בחוק לגבי ירושה על פי דין. אולם כוונותיה לא פורשו ואין אפשרותלגלותן על דרך הפרשנות. לפי סעיף 54(א) לחוק הירושה "מפרשים צוואה לפי אומדדעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפישהיא משתמעת מתוך הנסיבות". אין כל אפשרות לגלות אומד דעת המצווה בדבר חלוקתהרכוש מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות ואין כל כלי ראייתי או פרשני כדי לגלותן.לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי כי בטלו הוראות סעיף 1 של הצוואה השניה מכח סעיף 33לחוק. הסעיף האחרון של הצוואה הינו חלק בלתי נפרד מהצוואה והרציונל הבסיסילקיומו הוא בקיומה של הצוואה. כשנופל הבסיס לקיומה של הצוואה, נופל גם הבסיסלקיומו של הסעיף המדבר על בטלות כל צוואה קודמת.
ד. אשר לערעורה של המערערת על ההוצאות שנפסקו לחובתה - לדעתה נקבעו ללא כליחס לשווי הדירה שעמד לטענתה על כ-35,000 דולר. אכן נראה שביהמ"ש המחוזי הכבידידו על המערערת בעניין זה אך אין להתערב בפסיקתו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אריהגורי למערערת, עו"ד גל אמיר למשיב. 13.1.97).
רע"א 5840/95 - אלי רון נגד אביבה אלעזרי ואח'
*פירוק שיתוף בדירת בני זוג שהתגרשו כאשר לפי תנאי הסכם הגירושין זכאית האשה לגור בדירה כל ימי חייה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש והמשיבה התגרשו בשנת 1989 ולפי הסכם הגירושין, שכלל נושאים רכושיים.ניתנה למשיבה זכות מגורים בדירת בני הזוג לכל ימי חייה. המבקש הגיש תביעהלפירוק השיתוף בדירה בטענה כי מגורי המשיבה בה אינם פוגעים בזכותו הקניינית.בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בהביעו דעתולגופו של עניין. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור בשאלה "אם הסכם הגירושין מונעפירוק השיתוף בכפוף לתנאיו". הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון החליט כדלקמן: ההליכים בביה"ד הרבני הסתיימו עם הגירושיןוסכסוכי הרכוש הנובעים מהסכם הגירושין שבין הצדדים נתונים לסמכות בתי המשפטהכלליים כך שבימ"ש השלום מוסמך לדון בתביעה לפירוק השיתוף; המערער לא ויתר
בהסכם הגירושין על זכויותיו הקנייניות בדירה ולפיכך זכאי הוא לדרוש פירוקהשיתוף; זכויותיו הקנייניות של המבקש כפופות להתחייבויותיו בהסכם הגירושין,דהיינו, לזכויות האשה בדירה על פי ההסכם. בנסיבות אלה על בימ"ש השלום לדוןבנושא פירוק השיתוף בדירה, בכפוף לתנאי הסכם הגירושין שבין הצדדים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. המבקש לעצמו, עו"ד ז.גרובר למשיבים. 28.1.97).
בג"צ 4804/94 - חברת סטיישן פילם בע"מ ואח' נגד המועצה לביקורת סרטים ואח'
*ביטול החלטת המועצה לביקורת סרטים לפסול קטעים "פורנוגרפיים" בסרט(העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט מצא נגד דעתו החולקת של השופטחשין).
א. המועצה לביקורת סרטים נתבקשה לתת היתר לסרט "אימפריית החושים". תחילה פסלההמועצה בכלל את הסרט, ולבסוף, לאחר דיונים חוזרים ונשנים החליטה להתיר את הצגתהסרט ובלבד שיוצאו ממנו 8 קטעים בעלי אופי פורנוגרפי שיש בהם כדי לפגוע פגיעהקשה, רצינית וחמורה ברגשות הציבור ובמוסר החברתי. לדעת מפיצי הסרט, הסרט הואבעל ערך אמנותי, ועל כן אין להשמיט ממנו דבר. מדובר בסרט יפני-צרפתי הדן באהבהותשוקה בין נערה ומאהבה. עיקרו של הסרט במערכת היחסים בין השניים הסובבים סביביחסי המין שביניהם. חיפושם אחר אתגרי סיפוק התאווה סופו שמסתיים במוות. במהלךהסרט משולבים צילומים של משגלים, תוך הצגה של האקט המיני. העתירה נתקבלה ברובדעות הנשיא ברק והשופט מצא, בפס"ד מפי הנשיא ברק, נגד דעתו החולקת של השופטחשין.
ב. הנשיא ברק: העותרים מסתמכים על חופש הביטוי שהוא זכות יסוד בישראל. לחופשהביטוי מעמד חוקתי על חוקי, בהיותו חלק מכבוד האדם המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדםוחירותו. "ביטוי" הוא כל פעילות המבקשת להעביר מסר או מובן ומשתרע על ביטויפוליטי, ספרותי או מסחרי. הכרה בביטוי כמכוסה ע"י חופש הביטוי אינה מבטיחההענקת הגנה לביטוי זה. חופש הביטוי אינו "מוחלט". כדי לקדם זכויות אדם כגוןכבוד האדם, שמו הטוב, קניינו, פרטיותו וחופש עיסוקו, מאפשרים פגיעה בחופשהביטוי. מאפשרים פגיעה כזו כדי לקדם מטרות חברתיות, כגון קיום המדינה, אופיההדמוקרטי, טוהר השיפוט בה ושלום הציבור ובטחונו.
ג. חופש הביטוי משתרע גם על ביטוי קולנועי שתוכנו הוא פורנוגרפי. ככל ביטויאחר גם הוא ניתן להגבלה. כל חברה זכאית להגן על עצמה מפני ביטויי תועבה ולהטילמגבלות בכל הנוגע לביטויי התועבה. מגבלות אלה צריכות להיות לתכלית ראוייהופגיעתן בביטוי לא צריכה להיות מעבר למידה הדרושה. הצדדים לא חלקו על כך כיבסרט פורנוגרפי עשויה להתקיים וודאות קרובה לפגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלוםהציבור המצדיקה את פסילת הסרט. המחלוקת הינה באשר לאופיו הפורנוגרפי של הסרט"אימפריית החושים". המבחן המודרני לאופיה הפורנוגרפי של היצירה, אינו ע"י בדיקתקטעים שונים שביצירה אם הם פורנוגרפיים וכתוצאה מכך לפסול את היצירה כולה, אלאהתבוננות על היצירה בכללותה והשתלבות הקטעים שלפי הטענה הם פורנוגרפייםבמסגרתה. מבחן "היצירה בכללותה" תואם את דרכה של הפסיקה שלנו לבחון את הביטויעל פי הקשרו ונסיבותיו.
ד. אופיו האמנותי של הסרט צריך להבחן ע"י המועצה. עליה לבחון אם קטעים אשרבבדידותם יכלו להחשב כבעלי אופי פורנוגרפי מהווים חלק מהתפתחות היצירה מבחינתהמעשה והמסר או שמא הם נטע זר ליצירה. לשם כך היא רשאית לקבל חוות דעת שלמומחים. די בכך שקיימת הערכה בדבר אופייה האמנותי (הרציני) של היצירה, גם אםהערכה זו שנוייה במחלוקת, וגם אם אין היא הערכתו של מרבית הציבור או מרבית
המומחים בענייני אמנות, כדי לאשר את ההקרנה. אם יש אפשרות של טעות, ראוי הואשהטעות תיפול באופן המקדם את חופש הביטוי וחופש היצירה האמנותית.
ה. בענייננו, ההערכות על הסרט הנדון הן חלוקות. מצד אחד קיימות מספר חוות דעתהמציינות כי אין לסרט כל ערך אמנותי ואינו אלא פורנוגרפיה לשמה, ומנגד קיימותחוות דעת רבות המציינות כי הסרט הוא בעל ערך אמנותי גבוה. הסרט זכה בפרסיםחשובים בפסטיבלים בינלאומיים לקולנוע שתקנוניהם אינם מתירים הקרנת סרטיםפורנוגרפיים. הוא זכה בקטעי ביקורת טובים בחשובים שבעיתונים ובשבועוניםהאמריקניים והאנגליים. על רקע זה היה על המועצה לקבוע כי יש לסרט ערך אמנותירציני השולל סיווגו כסרט פורנוגרפי. לפיכך יש להתיר את הצגת הסרט ללא השמטתהקטעים, פרט לשני קטעים שעליהם באה הסכמת העותרים, תוך הגבלת הסרט לבגיריםבלבד.
ו. השופט חשין (דעת מיעוט): עקרון חופש הביטוי פורס עצמו על כל דרכי תקשורתבין אדם לאדם. עוצמתו אינה שווה בכל דרכי ביטוי והתבטאויות למיניהן. הדבריםשנאמרו בפסיקה על חופש הביטוי, שעניינו פרסום בעתונות, בדיווח דוקומנטרי עלאירועים מסויימים, אין ללמוד מהם על חופש ביטוי בנושא פרסומת מסחרית אולענייננו בהקרנת סרט שיש בו מן הפורנוגרפיה. הקרב בענייננו נטוש בין חופשהביטוי לבין משפחת הפורנוגרפיה והשאלה היא אם פעלה המועצה לביקורת סרטים בגדריסמכותה, והאם שקלה בדעתה כראוי כאשר החליטה לא להתיר הקרנתו של הסרט אלא אםיושמטו ממנו קטעים ספציפיים אלו ואחרים, והאם רשאית היתה לפסול להקרנה אתהקטעים שפסלה בסברה כי יש בהם פגיעה קשה, רצינית וחמורה ברגשות הציבור ובמוסרהחברתי.
ז. אין ספק כי המועצה פעלה במסגרת סמכותה והדיון הינו על מרחב שיקול הדעת שלהמועצה לגופו של הסרט. הרשות רשאית לשקול כל אותם שיקולים הבאים להגשים אתתכלית החוק והנועדים לקיים את ההסדר שכונן החוק. ניתן ללמוד על מרחב שיקול דעתהשל הרשות מתוך שעומדים על מהותה ועל טיבה של אותה רשות. כך גם מהרכבה של הרשות.בענייננו, המועצה נבחרה לייצג את הציבור ומשתתפים בה נציגים מכל גווני הקשת שלהציבור. דעתה היא הקובעת. אין דעתו של בג"צ צריכה להיות כדעת המועצה ויכול בג"צלסבור כי אילו הוא היה צריך להחליט היה מאשר את הסרט ללא קיצוצים אך לא זוהשאלה העומדת להכרעה. הסמכות היא סמכות שהמחוקק היקנה למועצה ולא לביהמ"ש.עקרון הפרדת הרשויות מחייב שלא להתערב בהחלטת המועצה. עקרון הפרדת הרשויות הינומעיקריו של שלטון החוק כך שהחלטת המועצה צריכה להישאר על כנה כמות שהיא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. עו"ד אורן צפריר לעותרים, עו"ד שיניצן למשיבים. 9.1.97).
ע.א. 6590/95 - אסולין גבריאל נגד מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ
*הגדלת הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לנפגע בתאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נפגע בתאונת עבודה במפעלה של המשיבה ונגרמה לופגיעת ראש קשה. נקבע שאינו ניתן לשיקום מקצועי ונסיון לחזור לעבוד אצל המעבידנדחה. ביהמ"ש המחוזי פסק לו פיצויים עקב הנזקים שנגרמו לו והוגשו ערעור וערעורנגדי על סכומי הפיצויים, שיעור אחוזי הנכות ונושאים אחרים הקשורים בפסיקתהפיצויים. הערעור והערעור הנגדי בכל הנושאים נדחו פרט לעניין עזרת צד ג'.
בטענות הצדדים יש כדי לנסות להושיב את ביהמ"ש העליון על מדוכת הערכאההראשונה על מנת שיפסוק במקומה ואולם פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי מבוססת היטב. ראשהנזק היחיד המצדיק התערבות, הוא עזרה לתפקוד ומשק בית. פגיעתו של הנפגע היתהקשה ביותר, הוא אושפז תקופה ממושכת ולאחר מכן התגורר אצל אמו. התקופה שחלפה עד
להתייצבות מצבו היתה ממושכת. הסכום שנפסק לו, בשיעור של 5,000 ש"ח, אינו מבטאאת הצורך לעזרה זו הן בעבר והן בעתיד. אדם בנכות בשיעור של %50 אינו יכול לתפקדולשרת עצמו כאדם בריא. הוא זכאי לעזרה ולו פעם אחת בשבוע למשך תוחלת חייו.העובדה שאינו פגוע בגפיו אינה מנטרלת את הקשיים בתיפקוד הכרוכים בפגיעת ראשקשה. לפיכך יועמד הפיצוי בפריט זה, על דרך האומדן הגלובלי, על סכום של 100,000ש"ח נכון ליום מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בספטמבר 95.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד וורמברנדלמערער, עוה"ד ירון ובן-אשר למשיבה. 27.1.97).
ע.פ. 7741/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין במשפחה (בת קטינה) וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בבתו בגילאיםשבין 9 ו-13 שנה ונדון למאסר של 12 שנים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועלחומרת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת על מכלול של ראיות, חלקן של הבת, שהיתה, לפיגירסתה, בגילאים שבין 9 ו-13 עת בוצעו בה העבירות, ובחלקן על הודאת המערערשנתקבלה כראייה לאחר קיומו של משפט זוטא, וכן על מכתביו של המערער. בכגון דאאין עילה מספקת להתערב. אשר לחומרת העונש - העונש שהושת על המערער הוא חמור, אךהנסיבות שהוכחו הן חמורות ביותר. לעניין זה אין משמעות של ממש לתקופה המדוייקתשבגידרה בוצעו העבירות ע"י המערער בבתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, קדמי. עו"ד דוד פרי למערער,עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 19.1.97).
בש"פ 412/97 - וואיל עסאוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד ותקיפה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושלשה אחרים הואשמובעבירות שוד, סחיטה בכח ובאיומים, התפרצות לרכב, קבלת דבר במרמה ועבירות בכרטיסאשראי. על פי כתב האישום פיתה אחד הנאשמים את המתלונן - מדריך תיירים שהזדמןלאילת - להתלוות אליו לאיזור מבודד, שם התנפלו עליו הנאשמים, הכוהו, נטלו אתכספו ואת כרטיס האשראי שלו ואילצו אותו לומר להם את "המספר הסודי" שלו, נטלו אתמפתחות מכוניתו, קשרו אותו והפשיטו אותו כשהם משאירים אותו במערומיו. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים ועררו של העורר נדחה.
לטענת הסניגור ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים אחרות. הוא מצביע על כךשמקום מגוריו של העורר בלוד רחוק ממקום שבו התרחשה העבירה וניתן למנוע מהעוררלהגיע למקום ההתרחשות. מנגד הובהר כי העורר הורשע זה לא מכבר בגין עבירת רכושונדון למספר חודשי מאסר וכן שאותה עבירת רכוש התרחשה בסמוך למקום מגוריו. כןהצביעה התביעה על המסוכנות הרבה הגלומה בעבירה דנא. אכן, הנסיבות בהן בוצעוהעבירות המיוחסות לעורר מלמדות על אירוע אלים בו חברו ארבעה אנשים צעירים ועשויד אחת להתעלל בקרבן חף מפשע, כאילו נקלע לסדום הקדמונית. התנהגות זו מצביעה עלכך שמדובר באדם מסוכן לציבור ואין לשחררו ממעצרו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. לוי לעורר, עו"ד ד. גילה למשיבה. 27.1.97).
בש"פ 357/97 - דניאל יעקובוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיון לרצח וגרימת חבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר התגורר עם בנו, כלתוונכדתו התינוקת, והיו סכסוכים רבים בין העורר לבין הכלה על רקע זה. על פי כתבהאישום פרץ באחד הימים ויכוח בין העורר לכלתו ובעקבותיו דקר את כלתו 20 דקירותבכל חלקי גופה. תוך כדי כך פצע גם את נכדתו שהוחזקה ע"י הכלה. כלתו נפצעה קשה
כתוצאה מהדקירות, עד היום היא מאושפזת ואינה מסוגלת למסור פרטים על האירוע.ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי ניתן להסתפקבחלופת מעצר שתבטיח שלא ייגרם כל נזק ע"י העורר. לטענתו היה העורר שיכור בעתהמעשה ומטעם זה לא נתגבשה הכוונה הפלילית המיוחדת הנדרשת להרשעה בעבירות שלנסיון לרצח וגרימת חבלה המיוחסות לו. הערר נדחה.
העורר כבר איים בעבר שירצח את כלתו ובהודעתו במשטרה סמוך לאחר המעשה אף הודהכי רצה להרוג אותה. הוא לא נרתע מביצוע המעשים החמורים בעת שהכלה החזיקה אתהתינוקת, ואף פגע בה עד שנזקקה לטיפול רפואי בהיותה חסרת הכרה. בנסיבות אלה איןלומר כי לא נשקפת סכנה מהעורר וכי בהיותו במעצר בית בבית אחותו לא יהווה סיכוןלבני משפחה אחרים. השאלה עד כמה היה העורר נתון להשפעת המשקה ששתה לפני האירועואם פעל במצב של שכרות שיש לה תוצאה משפטית, תידון בביהמ"ש שישמע את הראיות.העובדה שכשהעורר נמצא במצב מצוקה הוא נוהג לשתות באופן שהוא מאבד את בלמיוומתנהג בתוקפנות קשה - יש בה כדי להחמיר את החשש מפניו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד לנדמן לעורר, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה.26.1.97).
ע.פ. 9214/96 - רפי חג' יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של מעשים מגונים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה מגונהונדון ל-8 חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.ערעור זה גורם ללבטים, שכן מחד גיסא העונש שהוטל על המערער קל בצורה קיצוניתוהיה מקום להטיל עונש כבד יותר ע"י הערכאה הראשונה. מאידך גיסא, הוא כה נמוך עדכי ספק אם הוא משרת את מטרות הענישה הראוייה. חרף לבטים אלה הוחלט לא להתערבבעונש, זאת לאור חומרת התנהגותו של המערער והתקווה שבאמצעות עונש המאסר הלאארוך שהוטל עליו הוא ילמד את הלקח הראוי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דודזילברמן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 23.1.97).
ע.פ. 1969/96 - נפתלי אור-נר, עו"ד נגד מדינת ישראל
*מיעוט שכ"ט עו"ד ממונה בערעור פלילי בנימוק שהיה זה ערעור סרק (ערעור על מיעוט שכ"ט - הערעור נתקבל).
על המערער היה להגיש ערעור אזרחי ולאערעור פלילי, אך בהיעדר התנגדות לכך מטעם המדינה - נדרש ביהמ"ש העליון לגופו שלהערעור חרף הפגם הדיוני. הערעור על מיעוט שכ"ט ששולם למערער כסניגור ממונהנתקבל. לא היה זה מן המידה לשלול מן המערער חלק משכ"ט בשיעור המירבי על יסודהנימוק שהערעור שהוגש על ידיו מטעם שולחו היה "ערעור סרק". השימוש בנימוק זהעלול לקפח את סיכוייהם של נאשמים, המבקשים לערער וזקוקים לסיוע של סניגורממונה, לממש את זכות הערעור הנתונה להם. לפיכך הוחלט שלמערער ישולם שכה"ט על פיהשיעור המירבי להכנת ערעור והופעה בו בפני ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. המערער לעצמו, עו"ד גב' אתי כהנאלמשיבה. 21.1.97).
רע"פ 3889/96 - מרים לוינגר נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לביצוע מאסר בעבודת שירות כאשר הנאשמת מתנה את עבודת השירות בשעות הנוחות לה (הבקשה נדחתה).
המערערת הורשעה בבימ"ש השלום בעבירות של תקיפת שוטרים והפרעהבמילוי תפקידם ונדונה למאסר בפועל של שלשה חודשים ולמאסר על תנאי. ערעורהלביהמ"ש המחוזי נדחה וגם בקשה שהוגשה על ידה כי עונש המאסר ירוצה בעבודות שירותנדחתה. למערערת ניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון ונתקבל לגביה דו"ח הממונה על
עבודות שירות. על פי המלצתו של הממונה, על המערערת לרצות את עבודות השירות באחדמשני מוסדות עליהם המליץ כשעבודות השירות תמשכנה 8 שעות ביום. המערערת נשאלהבערעור אם היא מוכנה לריצוי המאסר בעבודות שירות בתנאים הנ"ל ותשובתה היתהשלילית. עמדתה היא, שרק אם עבודות השירות לא יעלו על 4 שעות ליום תהיה מוכנהלריצוי העונש בדרך זאת, ואם לא כן היא מעדיפה לרצות את העונש בכלא ולא בעבודותשירות. במצב דברים זה אין מנוס מדחיית הערעור. אין זה מקובל שנאשם שנדון למאסריכתיב לביהמ"ש את תנאי עבודות השירות שבהן ירצה את המאסר.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר למבקשת, עו"ד גב'אמי פלמור-הרץ למשיבה. 22.1.97).
בש"פ 8850/96 - שמעון בוחבוט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בהחזקת סם אקסטזי ותקיפת שוטר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשלשה אישומיםובכללם כי החזיק 3,000 כדורי אקסטזי ובמהלכה של מסיבה המונית שהתקיימה במועדוןמסויים בנמל ת"א מכר 1,500 כדורים למספר בלתי ידוע של אנשים. ביהמ"ש המחוזיהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בציינו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתהאשמה. בהחלטתו נסמך על עדויות שני שוטרים שפעלו במסווה במועדון ואשר העידו עלכך שהעורר ביצע פעולות של מכירת סמים. הסניגור טוען כי הראיות שבידי התביעהאינן מספיקות להוכחת האשמה ולו לכאורה. הערר נדחה.
העורר אינו מכחיש שהחזיק בסם אקסטזי, אך טוען כי החזיק בו לצורך שימוש עצמי.הוא תומך טענה זו בעובדה שכשנעצר היו ברשותו כדור אחד או שניים. אולם, לפיהראיות, כשניגשו השוטרים לעורר שלח יד אל כיסו והשליך מתוכו חופן כדורים.במהומה שנוצרה דרכו רגליים רבות על הכדורים שהתפזרו על פני רצפת המועדון וטחנואותם עד דק. זאת ועוד, קיימות מספר ראיות של שומר במועדון שראה אותו לוקח כסףמאנשים ונותן תמורתו כדורים וכן ראיות נסיבתיות אחרות. אין ראיות מספיקות בנוגעלכמות הכדורים שמדובר בהם, אך יש בראיות כדי לתמוך במידה מספקת באישום של סחרבסמים. אישום של סחר בסם מסוכן מקים עילת מעצר ולרוב מחייב מעצר ממש כדי לסכלאת המשך הפצת הסם. כשלאישום זה מצטרף גם אישום של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות,השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט, מתחזקת חזקת המסוכנות של העורר. אלה, בצירוףעברו הפלילי של העורר והעובדה שהוא שומר על זכות השתיקה שוללים את האפשרות שלחלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד טל ורנר למשיבה. 13.1.97).
ע.פ. 6988/95 - מאיר יוסף מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעקבות עיסקת טיעון בעבירת אינוס. *תיקון גז"ד ע"י השופט לאחר מספר ימים בעניין מירוץ תקופת המאסר על תנאי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס גיסתו ולתיק זה צורפו שניתיקים נוספים בעבירות של תקיפה ואיומים, היזק בזדון ונסיון לתקיפת שוטרים.נערכה עיסקת טיעון שלפיה הודה המערער והוסכם שייגזר עליו מאסר בפועל שלא יפחתמשנתיים ולא יעלה על 7 שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 6 שנים מאסר וכןהפעיל מאסר על תנאי של ששה חודשים כשמחציתו מצטברת. כמו כן גזר למערער 3 שניםמאסר על תנאי מיום מאסרו. 11 ימים לאחר מכן תיקן השופט את גזר הדין, ללא שקייםדיון, וקבע שעונש המאסר על תנאי יחל לרוץ מיום שחרורו של המערער מהמאסר. הערעורנדחה פרט לעניין תיקונו של גזר הדין.
המערער טוען שעיסקת הטיעון נערכה שלא מרצונו, אך למקרא הפרוטוקול ברור שתכנהשל עסקת הטיעון הוסבר למערער הן ע"י פרקליטתו והן ע"י ביהמ"ש ובכך אין להתערב.אשר לטענת המערער שהעונש חמור מדי - נסיבות האישום חמורות ביותר כאשר המערער
נכנס לבית גיסתו באמתלת שווא ואנס אותה בצורה ברוטלית, לאחר שניסה לחנוק אותה.אין ספק שהעונש נמוך במידה ניכרת מהעונש המקובל בעבירות מסוג זה לפי הנסיבותשנטענו. מאידך יש לקבל את הטענה שלא היה מקום לתקן את גזר הדין. השופט לא קייםבעניין זה כל דיון. אין מדובר בטעות או בהשמטה מקרית מפסה"ד, כאמור בסעיף 81א'לחוק בתי המשפט. לפיכך יש לבטל את תיקונו של גזר הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. עו"ד גב' אלה כאהןלמערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 16.1.97).
בש"פ 9177/96 - יונתן אליאל ורפאל בדרה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר של קטינים שהורשעו בהצתת משרדי תנועת מרץ (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הורשעובביהמ"ש המחוזי בהצתת דלת הכניסה של משרדי תנועת מר"צ בנתניה, תמיכה בארגוןטרוריסטי, הסתה לגזענות והשחתת פני המקרקעין וכן בהחזקה של סכין עט. ביהמ"שהמחוזי גזר למבקשים מאסר בפועל של 18 חודשים וכן מאסר על תנאי של שנה אחת.המבקשים ערעורו הן על ההרשעה והן על חומרת העונש ובמקביל ביקשו דחיית הביצוע שלעונש המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה. המבקשים היו קטינים בעת ביצועהעבירות, ללא עבר פלילי, וכיום הם עומדים בפני גיוס לצבא. הם לא היו נתוניםבמעצר במהלך משפטם שכן שוחררו מן המעצר והורשה להם לצאת מבית הוריהם לצורךלימודים בבית הספר. תקופת המאסר שנגזרה עליהם, אף כי אינה קצרה, גם אינה ארוכה.בנסיבות אלה, על יסוד איזון של השיקולים הנוגעים לעניין, יש לעכב את ביצועהמאסר עד לערעור.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מנחם עצמון למבקשים, עו"ד ע. לינדר למשיבה.14.1.97).
רע"א 4950/96 - גלי גולדברג נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*ביטול מינוי מומחה רפואי נתון לשיקול דעת ביהמ"ש שמינה אותו (הבקשה נדחתה).
לכאורה, אכן הוצג בפני המומחית הרפואית בשטח הפסיכיאטרי, אשרנתמנתה ע"י ביהמ"ש, מסמך הכולל "חוות דעת", וזאת בניגוד לאמור בתקנות הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים (מומחים). אם כי לא בכל מקרה שמוגש "מסמך אסור" למומחהרפואי, יביא הדבר בהכרח לפסילתו ולביטול מינויו, הרי ההחלטה אם מוצדק ביטול אםלאו עניין הוא לנסיבות המקרה. משהחליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את מינוי של המומחההרפואי, אין עילה להתערב במסקנתו, ואין הצדקה למתן רשות ערעור.
(בפני: השופט אור. עו"ד הרולד קרוגר למבקשת, עו"ד אלכסנדר דורון למשיבים.24.1.97).
בג"צ 268/97 - סולימאן סולימאן נגד ביהמ"ש המחוזי בנצרת ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ שעניינה מחיקת סעיף אישום מכתב אישום (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בעבירת מרמה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסהועבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. לטענת העותר, העובדותהמתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה של קבלת דבר במרמה ולפיכך יש למחוקעבירה זו מכתב האישום. מחיקת העבירה כמבוקש תותיר בכתב האישום רק עבירה לפיסעיף 220 לפקודת מס הכנסה שהסמכות לדון בה היא לבימ"ש השלום. בעתירה מבקש העותרשבג"צ יורה להעביר את הדיון לבימ"ש השלום. העתירה נדחתה.
טענתו האמיתית של העותר היא, שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מגלותעבירה של קבלת דבר במרמה, אך טענה זו היא טענה מקדמית שדינה להיטען ככזאת לפיסעיף 149 לחסד"פ. אין להעלות טענה זו בבג"צ אפילו תוצאת קבלתה היתה מוציאה אתהעניין מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, דבר שהוא כשלעצמו מוטל בספק. לא זו אף זאת,
גם אילו היה מדובר בטענה של חוסר סמכות עניינית, מסור העניין לשיקול דעת בג"צאם להתערב בעניין תוך עקיפת ערכאות המערכת השיפוטית הרגילה ואין הוא חייבלהתערב. בנסיבות העניין אין העתירה מגלה עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' בייניש. עו"ד אברהים סלימאןלעותר. 19.1.97).
בש"א 8917/96 - בנק הפועלים בע"מ נגד מוסכי צומת גהה בע"מ ואח'
*השיקולים לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב חייב אתהמבקש לשלם למשיבה סכום כסף ששיעורו כיום כ-830,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעורלביהמ"ש העליון והוא מבקש לעכב את ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה. הדין הוא כי הגשתהערעור אינה מעכבת את הביצוע של פסה"ד. לביהמ"ש סמכות לעכב את ביצועו אם לדעתויש למערער סיכוי טוב להצליח בערעור, ובנוסף לכך, תנאי מצטבר, על המערער להוכיחשקשה יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכה בערעור. לעניין זה עורך ביהמ"ש איזוןבין האינטרסים שעלולים להיפגע: האינטרס של הזוכה בפסה"ד כנגד האינטרס שלהמפסיד. בהתנגשות בין אינטרסים אלה שמור מעמד הבכורה לאינטרס של הזוכה כאמורבתקנה 466 לחוק סדר הדין האזרחי. לטענת המבקש "מצבה הכספי של החברה (המשיבה)איננו ברור" והחברה חייבת לרשם החברות סכום של כ-2,000 ש"ח ו"אין זה סימן מעודדביחס למצבה הכספי של המשיבה ותקינות ענייניה". מנגד טוענת המשיבה כי היא חברהיציבה. המבקש, שעליו הנטל להוכיח שלא יוכל להיפרע מן המשיבה אם יזכה בערעור, לאהרים נטל זה. אין די, כדברי המבקש, כי "מצבה הכספי של החברה... איננו ברור".המבקש טוען כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעור, אך מבלי לקבל החלטה בעניין זה הריצריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים ואלה לא מתקיימים.
(בפני: השופט זמיר. 27.1.97).
בש"א 8963/96 - בן דור ישראל ואח' נגד עאזם עודה
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשתו (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי נתן פס"דבתובענה שבין הצדדים וקבע כי סכום הפיצויים שעל המבקשים לשאת בו ייקבע ע"י חשבשיוסכם בין הצדדים. מונו שני אקטוארים מוסכמים, ומיד עם תחילת העבודה הופנו עלידם שאלות הבהרה לצדדים. על יסוד שאלות אלה פנה ב"כ המשיב לביהמ"ש בבקשה למתןהוראות וזו הועברה לתגובת המבקשים וטרם ניתנה בה החלטה. נותרו מספר נושאיםעובדתיים ומשפטיים שלא הוכרע בהם. מועד הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי טרם עברותוך המועד ביקשו המבקשים להאריך את המועד להגשת ערעור כך שהמועד יימנה מיוםשתתקבל פסיקתא שתיערך על יסוד פסה"ד הסופי. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
הבקשה הוגשה לפני שחלף המועד להגשת הערעור, כך שכוונת המבקשים לערער הובאהלידיעת המשיב, וטרם התגבש האינטרס שלו שלא להיות מוטרד עוד בקשר עם פסה"ד. כמוכן, יעילות הדיון מצדיקה כי מועד הגשת הערעור על אותו חלק של פסה"ד שכבר ניתןיידחה עד שיתבררו באופן סופי כל השאלות שבמחלוקת. עמידה על כך שהערעור יוגשעתה, בטרם התחוורה תמונת הדברים הכוללת וסכום הפיצויים שעל המשיב לשאת בו, לאתועיל למשיב ותכביד על המבקשים, שכן אין ספק שיהיה מקום לערוך שינויים ותיקוניםבהודעת הערעור על יסוד הסכומים שיתקבלו לאחר עריכת התחשיבים. יתכן גם כי יווצרצורך לערער על החלטות נוספות של ביהמ"ש שיתקבלו בעתיד על יסוד המחלוקות הקיימותהיום בנוגע לאופן חישוב סכום הפיצויים.
(בפני: הרשמת אפעל גבאי. עו"ד מנחם שכטר למבקשים, עו"ד עמוס גבעון למשיב.12.1.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 8867/96 - דרישת ה"סיוע" לעדות עד מדינה לצורך מעצר עד תום ההליכים ─ (סמים - הירואין) ..................................................2 ─* ע.פ. 4600+4790/94 - הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות. *האם "הנהון" ─ בראש לאימות התוודות שותף לעבירה מהווה הודאה בביצוע ─ העבירה .......................................................2 ─* ע.א. 5118/92 - אחריות בעל מחצבה לנזק שנגרם לקטין שעלה על ערימת חצץ ונגע ─ בכבל מתח גבוה. *הפורום הנאות לבירור תביעת נזיקין בגין ─ התרשלות במחצבה השוכנת בגבול שטח שיפוט של ירושלים ..................4 ─* בג"צ 205/94 - ביטול תקנה שיש בה הפלייה בהענקת מסכת גז מיוחדת לבעלי זקן ─ רק אם הם מגדלים את הזקן מטעמי דת ..................................5 ─* בש"פ 9235/96 - קבלת ערר ע"י ביהמ"ש המחוזי על שחרור בערובה בעבירה של ─ תקיפת אשה ע"י בעלה ................................................6 ─* ע.א. 5065/94 - דרך ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מתשלומים עיתיים בתאונת ─ דרכים. *ניכויי תשלומי המל"ל מתשלומים בגין תאונת דרכים ─ אינם כוללים תשלומי קיצבת זיקנה. *אי ניכוי "צרכי מחייה" ─ מתשלום פיצויים בתאונת דרכים .......................................7 ─* ע.א. 5694/94 - אי קיום צוואה שאינה קובעת מי יזכה בנכסי העזבון ....................7 ─* רע"א 5840/95 - פירוק שיתוף בדירת בני זוג שהתגרשו כאשר לפי תנאי הסכם ─ הגירושין זכאית האשה לגור בדירה כל ימי חייה ........................8 ─* בג"צ 4804/94 - ביטול החלטת המועצה לביקורת סרטים לפסול קטעים "פורנוגרפיים" ─ בסרט ..............................................................9 ─* ע.א. 6590/95 - הגדלת הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לנפגע בתאונת עבודה ...............10 ─* ע.פ. 7741/96 - הרשעה בעבירות מין במשפחה (בת קטינה) וחומרת העונש .................11 ─* בש"פ 412/97 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד ותקיפה ...........................11 ─* בש"פ 357/97 - מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיון לרצח וגרימת חבלה חמורה ......11 ─* ע.פ. 9214/96 - חומרת העונש בעבירה של מעשים מגונים ...............................12 ─* ע.פ. 1969/96 - מיעוט שכ"ט עו"ד ממונה בערעור פלילי בנימוק שהיה זה ערעור סרק ......12 ─* רע"פ 3889/96 - דחיית בקשה לביצוע מאסר בעבודת שירות כאשר הנאשמת מתנה את ─ עבודת השירות בשעות הנוחות לה .....................................12 ─* בש"פ 8850/96 - מעצר עד תום ההליכים בהחזקת סם אקסטזי ותקיפת שוטר .................13 ─* ע.פ. 6988/95 - חומרת העונש בעקבות עיסקת טיעון בעבירת אינוס. *תיקון ─ גז"ד ע"י השופט לאחר מספר ימים בעניין מירוץ תקופת המאסר ─ על תנאי ..........................................................13 ─* בש"פ 9177/96 - עיכוב ביצוע עונש מאסר של קטינים שהורשעו בהצתת משרדי ─ תנועת מרץ ........................................................14 ─* רע"א 4950/96 - ביטול מינוי מומחה רפואי נתון לשיקול דעת ביהמ"ש שמינה ─ אותו .............................................................14 ─* בג"צ 268/97 - דחיית עתירה לבג"צ שעניינה מחיקת סעיף אישום מכתב אישום ............14 ─* בש"א 8917/96 - השיקולים לעיכוב ביצוע פס"ד .......................................15 ─* בש"א 8963/96 - הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד ─ להגשתו ...........................................................15 ──