בש"פ 1974/97 - מדינת ישראל נגד שי אבוקסיס ובני מורדו
*שחרור בערובה כאשר שיחה בין הנאשמים הוקלטה בהאזנת סתר לפי היתר מביהמ"ש(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בבימ"ש השלום בבאר שבע, בין היתר, בקשירת קשר לירות באחרשזהותו אינה ידועה. באחד הלילות, כאשר נסעו במכונית שמשיב מס' 2 שכר, תכננו אתביצוע העבירה. השיחה באותה נסיעה הוקלטה לאחר שהשופט התיר האזנה לשיחותיו שלהמשיב 2 במכונית השכורה "באמצעות השתלת האזנה מיקרופונית". בימ"ש השלום לא נעתרלבקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. זאת מן הטעם כי לא זוהו קולותהמשוחחים במכונית וכן מן הטעם כי דבריו של משיב 1 שהוקלטו אינם קבילים כראייהמאחר שאין הם נכנסים לגדר הצו שנתן ביהמ"ש. אשר למשיב 2 ציין ביהמ"ש כי איןראייה שהקשר יצא אל הפועל אם כי קיימות ראיות לכאורה נגדו על קשירת הקשר במידהוהתביעה תתגבר על עניין זיהוי הקולות. אלא שביהמ"ש לא מצא כי קמה עילת מעצר ועלכן החליט לשחרר את שני המשיבים בתנאים מגבילים. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזינדחה. ביהמ"ש סבר כי צו ההאזנה מתייחס למשיב 2 בלבד, וגם באשר למשיב 2, לאחרשבימ"ש השלום שקל את כל השיקולים הרלבנטיים והורה על שחרורו בערובה לא מצאלנכון להתערב. הערר נתקבל.
ב. על פי הנטען שוחחו שני המשיבים בהיותם במכונית. בנסיבות אלה אין לראותכחסרת בסיס את טענת המדינה, כי גם דבריו של המשיב 1 קבילים ולא רק אלה של משיב2 שלגביו ניתן הצו. שהרי לא היתה מטרתו של הצו להאזין לשיחותיו של משיב 2 עםעצמו, אלא עם אדם נוסף. חלוקת השיחה בין דבריו של משיב 1 לבין דבריו של משיב 2מעוררת קושי ולא ניתן לאמר כי אפשרות כזאת ברורה לעין.
ג. אף אם צדקו הערכאות דלמטה בגישתם לפרשנותו של צו ההאזנה, עדיין נותר פתחלקבילות ההאזנה לפי סעיף 13 לחוק כאשר זו בוצעה בטעות, בתום לב, תוך שימושמדומה בהרשאה החוקית. אין לומר כבר עתה במידה רבה של סבירות שהראיות שהושגובהאזנת הסתר להוכחת האישום לא תהיינה קבילות נגד המשיבים במשפט. נהפוך הוא, ישלראות את הראיות כבעלות פוטנציאל הוכחתי של ממש. עניינו של אישום זה בקשר שקשרוהמשיבים לירות באדם אחר. מדו"ח העיקוב ניתן להסיק כי שני המשיבים הם שהיובמכונית שנשכרה ע"י המשיב 2 ומכאן שיש גם ראייה לכאורה כי הם המשוחחים בשיחההמוקלטת. הקשר שקשרו המשיבים מלמד כשלעצמו על מסוכנותם ובנסיבות העניין ישלהורות על מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. רז-לוי לעוררת, עוה"ד א. בן ציון וס. שלולמשיבים. 27.3.97).
ע.א. 5610/93 - יוסף זלסקי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון
*חיוב העיריה בנזיקין עקב מתן אינפורמציה מוטעית על אפשרויות בניה במקרקעין. *אמת המידה להערכת הנזק. *החלטת בימ"ש בגלגול שני של הערעור לסטות מפסיקתו בגלגול הראשון(מחוזי ת"א - ת.א. 738/79 - הערעור נתקבל).
א. המערערים הם קבלני בניין. ביום 13.4.78 עשו זכרון דברים עם הבעלים של חלקתמקרקעין בראשון לציון בו הוסכם על מכירת החלקה למערערים תמורת סכום של 900,000ל"י. נקבע כי כריתת החוזה הסופי מותנית, בין היתר, בתנאי שניתן לקבל היתר לבנותעל החלקה בניין בן 16 דירות. לפניות המערערים קיימה הוועדה המקומית "דיוןעקרוני" והחליטה ביום 8.5.78 לאשר בניית 16 יחידות דיור. ביום 21.5.78, בעקבותההחלטה העקרונית, השתכלל החוזה בין המערערים לבין בעלי החלקה לרכישת החלקה.כשהגישו המערערים לוועדה המקומית בקשה פורמלית להוצאת היתר בנייה, הסתבר כי"ההחלטה העקרונית" היתה מוטעית שכן באותו זמן לא ניתן היה כלל לבנות על החלקה.רק לאחר מכן הופקדה תכנית אשר לאחר אישורה ברבות השנים ניתן היה לבנות במקום 8
דירות בלבד. המערערים מכרו את החלקה, במרץ 81, בריווח שנבע מהעלייה במחיריהקרקעות בתקופה שבין רכישת החלקה על ידם לבין מכירתה.
ב. המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי לפיצויים על נזקיהם והעניין הגיעלביהמ"ש העליון (להלן: משפט זלסקי 1) וביהמ"ש העליון קבע כי הוועדה המקומיתאחראית בנזיקין כלפי המערערים בגין מצג שווא רשלני. אשר לגובה הנזק קבע ביהמ"ששלערעור, כי "הנזק האמיתי" שנגרם למערערים הוא "ההפרש בין שווי החלקה שנקבעמתוך הסתמכות על ההחלטה העקרונית, לבין שווי החלקה שנקבע במכירתה מרצון לקבלן"ב-83. כן נקבע בערעור כי יש לזקוף לחובת המערערים %40 תרומת רשלנות. ביהמ"שהמחוזי, שאליו הוחזר התיק, פעל על פי ההנחיות הנזכרות ועל בסיסן דחה את התביעה,נוכח הודעת ב"כ המערערים כי "אם עורכים את החשבון בדרך זו אין נזק משום שיוצאשהמגרש נמכר אפילו ברווח". הערעור מתמקד באמת המידה לקביעת נזקם של המערעריםוהוא נתקבל, כאשר ביהמ"ש העליון סטה בערעור זה מן ההחלטה שנתקבלה בערעור הקודם.בפסק דינו החדש קבע ביהמ"ש העליון כי אמת המידה לקביעת הנזק הינה ההפרש ביןהמחיר ששולם ע"י המערערים תמורת המקרקעין בהנחה שניתן לבנות במקום 16 דירותלבין השווי הריאלי כפי שהיה בעת ביצוע העוולה כאשר ניתן היה למעשה לבנות רק 8דירות.
ג. השאלה הראשונה העומדת בפני ביהמ"ש העליון הינה אם רשאי הוא לסטות מןההנחיות שהינחה בגלגול הקודם של הערעור. מסתבר שכחודש ימים לפני שניתן פסה"דבעניין זלסקי 1, ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד בפרשת רוטברד (ע.א. 324/82 פד"ימ"ה(4) 102) ובו נקבע כי התובעים, במקרה דומה, זכאים לפיצוי בגובה ההפרש ביןשווי שטח הבניה על פי מצגי הוועדה המקומית לבין שוויו של השטח בפועל. השאלההדיונית היא אם ביהמ"ש העליון, כאשר העניין הגיע אליו בשנית, רשאי לשוב ולהידרשלעניין אמת המידה לקביעת הנזק ולסטות מן ההחלטה הראשונה. התשובה לכך היאחיובית. לביהמ"ש סמכות, בנסיבות מסוימות, לסטות מהחלטה קודמת שניתנה על ידיוכערכאת ערעור, בגלגול קודם של אותו תיק. קיים דמיון ניכר בין מצב כאמור לביןהמצב בו עוסקת התורה של מעשה בית דין. הכלל של מעשה בי"ד מבוסס על עקרון סופיותהדיון. אך טעמים של צדק הביאו את הפסיקה לעמוד על חריגים לכלל של מעשה בי"ד.בענייננו, כיוון שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי ולבעל הדין זכות לערער בפני ערכאתהערעור, נחלש במידה ניכרת אחד השיקולים המרכזיים העומד בבסיס הכלל של מעשהבי"ד, הנוגע לאינטרס של הצד השני להתדיינות כי לא יהא מוטרד בהליכים נוספיםלאחר שעניינו הוכרע.
ד. עם זאת קיים שיקול המייחד את המקרה בו אנו עוסקים מהכלל של מעשה בית דין.אין זה ראוי מבחינת יציבותן של הכרעות שיפוטיות, כי עצם השינוי הפרסונלי בהרכבהשופטים בערעור השני, יעמיד בסימן שאלה את ההכרעות הקודמות שניתנו ע"י אותהערכאה. עם זאת, בדומה לכלל של מעשה בי"ד, עוסקים כאן בכלל דיוני שמטבע הדבריםתחולתו אינה מוחלטת. על ביהמ"ש להביא בחשבון לא רק את שיקולי היעילות והעקביותאלא גם את השלכותיה של טעות אפשרית העלולה לגרום עוול לבעל דין. זאת ועוד, היאעלולה לגרום להשתרשותו ולביסוסו של כלל משפטי מוטעה. במצב דברים זה חייב ביהמ"שלתקן את הטעות שיצאה מלפניו. זה המצב בענייננו.
ה. אשר לשאלה המהותית בעניין היקף הפיצוי לו זכאים המערערים - המערעריםטוענים, על בסיס הלכת רוטברד, הם זכאים לפיצוי על פי אחת משתי אמות מידהחילופיות: ההפרש בין המחיר ששולם על ידם תמורת המקרקעין, לבין שוויים הריאליבעת ביצוע העוולה; ההפרש בין שוויים הצפוי של המקרקעין במועד מכירתם אילו באותהעת היה ניתן לבנות עליהם 16 יחידות דיור לבין המחיר שנתקבל בפועל. לעניין זה
צודקים המערערים ככל שהם מתבססים על החלופה הראשונה. אמת המידה לפיצוי המערעריםבגין מצג השווא הרשלני, מחייבת להעמידם במצב שהיו אלמלא נעשה כלפיהם מצג השוואהרשלני. אמת מידה זו אינה מגינה על מלוא אינטרס הציפיות שלהם ואינה באה להעמידאותם במקום בו היו אילו המצג היה אמיתי. מדובר כאן בהגנה על אינטרס ההסתמכותולא הגנה על אינטרס הציפיה.
ו. המערערים מכרו את החלקה 3 שנים לאחר שרכשו אותה במחיר גבוה מן המחיר בונרכשה. ביהמ"ש בעניין זלסקי 1 סבר כי פעולה זו משתבצת בסוגיית הקטנת הנזקובהתאם לכך קבע שיש להביא את עליית הערך בחשבון בעת חישוב נזקם של המערערים.קביעה זו אינה מבוססת. לא רבצה על המערערים חובה, במסגרת חובתם להקטין את הנזק,למכור את החלקה ואין מקום להביא בחשבון הערכת נזקם של המערערים את הרווח שהופקמן המכירה. שאלה אחרת היא אם יש לומר שהמכירה המאוחרת של המערערים הקטינה בפועלאת נזקם עקב העוולה. הכלל הוא כי מקום בו הסב מעשה עוולה לניזוק נזק ותועלת גםיחד, יהיה הניזוק זכאי לפיצוי בגובה הנזק שנגרם לאחר שקוזזה ממנו התועלת שהופקהממעשה העוולה. הפסיקה גרסה כי נחוץ קשר הדוק בין טובת ההנאה לה זכה הניזוק לביןמעשה העוולה, להבדיל מטובת הנאה עצמאית שצמחה לאחר שהנזק עקב העוולה כבר התגבש.התוצאה היא שהמערערים זכאים לפיצוי בגובה ההפרש בין המחיר ששילמו לבין שוויהקרקע בהנחה שניתן היה לבנות עליה 8 יחידות דיור.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. רכטמן למערערים,עו"ד רועי בר למשיבה. 7.4.97).
ע.א. 4848/91 - הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נגד פורשה בע"מ
*אוחז כשורה בשיקים. *אוחז בעד ערך. *מסירת שיקים על תנאי והפרת התנאי(מחוזי ת"א - ע.א. 1214/90 - הערעור נדחה).
א. חברת פורשה, המשיבה, התקשרה עם חברה בשם חדיש (להלן: חדיש) בעיסקתקונסיגנציה שלפיה קיבלה פורשה מחדיש 10,000 מטר בד בשווי כולל של 200,000 ש"חוהיתה אמורה לשלם לחדיש עבור כמויות הבד שתמכור רק אחרי מכירתן. להבטחת התשלוםמסרה פורשה לחדיש שיקים בסכום כולל של 200,000 ש"ח. משהתברר לפורשה שלא ניתןלמכור את הבד החזירה 7,000 מטר לחדיש וביקשה להחזיר לה שיקים שמסרה בסכום של140,000 ש"ח. אז התברר שחדיש העבירה את השיקים לבנק צפון אמריקה ולפיכך מסרהחדיש לפורשה שיקים של חדיש בסכום כולל של 140,000 ש"ח. אחרי שאחדים מהשיקים שלחדיש הוחזרו ללא פרעון ביטלה פורשה ששה שיקים מאלה שמסרה לחדיש שסכומם הכולל30,000 ש"ח.
ב. בנק צפון אמריקה הגיש נגד פורשה בקשה לביצוע השיקים ובימ"ש השלום דחה אתהתביעה. ביהמ"ש קבע כי הבנק אינו בגדר אוחז כשורה בשיקים, לפי סעיף 28(א)לפקודת השטרות, מן הטעם שהשיקים נמשכו לפקודת "חדיש בע"מ", בעוד שהשם הנקובבחותמת שעל גבם הוא "חדיש השקעות בע"מ". כמו כן, לא היה הבנק בגדר אוחז בעדערך, שכן השיקים נזקפו לזכות חשבונה של חדיש בבנק רק באופן ארעי עד לגוביינאבפועל. לפיכך עומדות לפורשה נגד הבנק הטענה של כשלון תמורה כדי סכום השיקים וזוהוכחה כראוי. עוד קבע ביהמ"ש כי לא נסתרה גירסת פורשה שמדובר בעיסקת קונסיגנציהבמשמעות "לא מכרת, לא שילמת" ומכאן שמסירת השיקים מפורשה לחריש היתה על תנאיומשלא התקיים התנאי לא היתה מסירה לחדיש וממילא לא היה הבנק רשאי להפרע מפורשה.ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק הבנק והערעור לאחרנטילת רשות נדחה.
ג. אין הבנק בגדר אוחז כשורה בשיקים. אלה נמשכו לפקודת "חדיש בע"מ" בעוד שהשםהנקוב בחותמת שעל גבם הוא "חדיש השקעות בע"מ". שיקים אלה אינם תקינים לפי
מראיהם ולפיכך אין מי שנטל אותם בגדר אוחז כשורה. מכיוון שכך זכאית פורשה לטעוןנגד הבנק את כל הטענות העומדות לה נגד חדיש - ובראשן הטענה שלא היתה מסירהלחדיש ולא תעמוד לבנק החזקה שבסעיף 20(ב) סיפא לפקודת השטרות.
ד. מסירת השיקים לחדיש היתה במסגרת עיסקת קונסיגנציה ומסירתם הותנתה בכך שהבדיימכר ובוודאי שתנאי זה לא התקיים לגבי השיקים שמסרה פורשה להבטחת התשלום עבוראותם 7,000 מטרים שהחזירה לחדיש. בוודאי ובוודאי שהתנאי הופר ע"י חדיש כאשרהעבירה את השיקים לבנק לפני שנמכר הבד. לא נתקיימה איפוא מסירה כשרה. על פורשההיה מוטל נטל ראייה כפול - להוכיח הן שהיתה מסירה על תנאי והן שהתנאי לאהתקיים. היא עמדה בנטל ראייה כפול זה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"דעירית בירן ואורי בריידמן למערער, עו"ד יצחק וייסל למשיבה. 9.4.97).
רע"א 2015+3608/95 - EG enorK נגד ענבר פלסטיק משוריין
*בקשה למחיקת פטנט עקב פרסום קודם. *צו מניעה זמני(שתי בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעור - בקשה אחת נתקבלה ובקשה אחת נדחתה).
א. המערערת (להלן: קרונה) היא חברה המאוגדת בגרמניה ולזכותה נרשם בארץ פטנטשהגן על המצאה שהיא תיבה לחיבורי סעף בתקשורת טלפונית. המשיבה (להלן: ענבר)הגישה בקשה לרשם הפטנטים לביטול הפטנט "בשל פרסום פרטי ההמצאה ושימוש פומביבהמצאה לפני תאריך הגשת הבקשה בישראל ולפני התאריך הקובע". רשם הפטנטים דחה אתבקשת ענבר וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של ענבר והצהיר על ביטול הפטנט עקבפרסום קודם. בקשה של קרונה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור בעניין זה נתקבל.הבקשה השניה לרשות ערעור מתייחסת למכרז שפירסמה בזק בינואר 92 לייצור תיבותסעף. למכרז זה צורפו שרטוטים שייעודם היה אינפורמטיבי בלבד. במסגרת מכרז זהייצרה ענבר עבור בזק תיבות סעף כנדרש במכרז וקרונה פנתה בתביעה נגד ענבר וביקשהצו מניעה זמני. וביהמ"ש דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעורנדחה.
ב. במרץ 86, שנה לפני שהגישה את הבקשה לפטנט במדינת ישראל לתיבת הסעף שלה,פנתה קרונה לחברה, פיברולוקס שמה, כדי שזו תרכז עבור קרונה הצעות מחיר של יצרנימשנה לייצור התיבות. לשם כך הפקידה קרונה בידי פיברולוקס את השרטוטים שלה,המכילים את המידע הדרוש לייצור התיבות. על פני השרטוטים נרשמו והוטבעו 3 אזהרותבדבר סודיותם של השרטוטים. פיברולוקס פנתה - בין היתר - גם אל ענבר בבקשה לקבלהצעת מחיר ולשם כך מסרה לענבר, בהיתר מאת קרונה, את השרטוטים. טענתה של ענברהיתה שעצם מסירת השרטוטים לפני שהוגשה הבקשה להגנת ההמצאה ע"י הפטנט, מהווהפרסום פומבי קודם במובן סעיף 4(1) לחוק הפטנטים האומר שאם נתפרסמה בפומבי המצאהלפני רישומה לא תרשם ההמצאה כפטנט. טענה זו של ענבר נדחתה ע"י הרשם אך נתקבלהע"י ביהמ"ש המחוזי ובעניין זה צדק הרשם.
ג. סעיף 6(1) לחוק אומר כי זכותו של בעל המצאה לקבלת פטנט לא תפגע ע"י פרסוםכאמור בסעיף 4 אם "הוכח שהחומר שנתפרסם הושג מבעל אמצאה... ונתפרסם שלאבהסכמתו, ובקשת הפטנט הוגשה זמן סביר לאחר שנודע למבקש דבר הפרסום". עלהשרטוטים הוטבעו, כאמור, 3 אזהרות של סודיות. לדעת ביהמ"ש המחוזי הוכח שנהוגלהתעלם מאזהרות שכאלה ורק התחייבות מפורשת בכתב מצד ענבר היתה מחייבת אותהלשמור סוד. ברם, לא הובאה עדות על נוהג כזה. העידו שני עדים מטעם ענבר אך שניהםהיו "עדים מעוניינים" שדבריהם טעונים עיון זהיר. נוהג כללי יש להוכיח בראיותרבות וטובות, כל שכן כאשר מבקשים להוכיח "נוהג" שבא לסתור אזהרות מפורשותוליצור נורמת התנהגות שהיא, על פניה, פסולה.
ד. טוענת ענבר, טענה שנתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי, שקרונה לא יכלה להתכווןלשמירת סודיות, באשר השרטוטים נמסרו לפיברולוקס שזו תפיץ אותם בין יצרנים,העלולים מצידם להפיצם בין יצרני משנה ועל כן נתקיים התנאי של פרסום השולל אתרישום הפטנט. ביהמ"ש הסתמך על פסקי דין שונים מאנגליה ואולם המעיין בפסה"ד יראהשמדובר בתפוצה בין מאות אנשים. מה שאין כן בענייננו כאשר פיברולוקס היתה אמורהלפנות למספר מצומצם של יצרנים ובהם ענבר. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"שהמחוזי ולהחזיר על כנה את החלטת רשם הפטנטים שדחה את הבקשה של ענבר לביטולהפטנט.
ה. באשר לבקשה לרשות הערעור השניה - בינואר 92 פרסמה בזק מכרז לייצור תיבותסעף וענבר ייצרה עבור בזק תיבות כאלה. ביהמ"ש דחה את בקשת המבקשת לצו מניעהזמני ונימק את דחיית הבקשה בשני נימוקים: קרונה לא הוכיחה שהתיבה יוצרה על פישרטוטי קרונה והאמין למהנדס מטעם ענבר כי ענבר יצרה את התיבה על פי שרטוטי בזקשנלוו אל מסמכי המכרז הזה. בעניין זה אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד ל.וטשטיין וש. כהן למבקשת, עוה"ד י. קפלן וד. פריימן למשיבה. 9.4.97).
ע.א. 4410/92 - פאיק ג'מהור נגד חברת החשמל למחוז ירושלים ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(הערעור נתקבל).
א. המערער עבד בחברת החשמל במתיחת קווי חשמל וטיפס לצורך כך על עמודי חשמל.הוא נפגע פגיעה פיזית הפוגעת ישירות בכושר עבודתו ועיסוקו הקודמים לתאונה.בביהמ"ש המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הטלת %20 מהאחריות על המערער. ביהמ"שהעמיד את נכותו התפקודית של המערער על %20 אף שנכותו הרפואית המשוקללת היא %28.ביהמ"ש פסק למערער סכומי פיצויים בפרטי הנזק השונים. הערעור על קביעות שונותבסכומי הנזק נתקבל.
ב. השופט לא הבהיר מדוע קבע נכות תפקודית הנמוכה מהנכות הרפואית. אף שאיןמניעה שביהמ"ש יעשה כן, במקרים המתאימים, הרי בהתחשב בטיב עבודתו ועיסוקו שלהמערער וסוג הפגיעה ותוצאותיה לא היה מקום לעשות כן. על כן יש לחשב את הפסדההשתכרות על בסיס %28 ולא על בסיס %20.
ג. ביהמ"ש פסק סכומים גלובליים עבור הפסד השתכרות בעבר ובעתיד וסכומים אלה ישלהגדיל כך שבגין העבר יווסף לסכום שנפסק סכום של 8,500 ש"ח ולסכום של 100,000ש"ח שנפסק בגין העתיד יווסף סכום של 40,000 ש"ח. אשר לפיצוי בגין סבל וכאב,נפסק ע"י ביהמ"ש סכום של 40,000 ש"ח, הקרוב לסכום הנפסק בגין נזק שאינו ממוניבתאונת דרכים. לעניין זה קבע ביהמ"ש העליון לא אחת כי בתאונות שאינן תאונותדרכים ראוי לפסוק סכום גבוה במידה ניכרת. על כן יש להגדיל את הסכום ב-30,000ש"ח. הוא הדין בפיצוי גלובלי עבור ניידות שיש להכפילו ולהעמידו על 15,000 ש"ח.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד עמוס גבעוןלמערער, עוה"ד אריה תוסיה כהן ואהוד שטיין למשיבים. 2.4.97).
ע.א. 2967/95 - מגן וקשת בע"מ ואח' נגד טמפו... בע"מ ואח'
*הגשת תביעה ייצוגית ע"י בעלי מניות נגד חברה ומנהליה(מחוזי ת"א - המרצה 9500/93 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים מחזיקים מאז ראשית 1992 במניות חברת טמפו בירה בע"מ (להלן: טמפו)שהיא חברה ציבורית. המשיבה 12 היתה חברה פרטית בשם טמפו תעשיות פלסטית בע"מ(להלן: טמפו-פלסטיק). המשיבים האחרים הם בעלי מניות ודירקטורים בטמפו וחלקם הםגם בעלי שליטה ודירקטורים בטמפו-פלסטיק. לפני ההנפקה של טמפו לציבור, במאי 91,
התנתה הבורסה את רישום מניות החברה למסחר, בהתחייבות טמפו למזג לתוכה אתטמפו-פלסטיק. בתשקיף שפורסם ביום 23.5.91 דיווחה טמפו על התחייבותה כלפי הבורסהלמזג את שתי החברות ולפנות תוך שלושה חודשים לוועדת המיזוגים. עוד נקבע בו כישווי טמפו-פלסטיק ייקבע על ידי מעריך חיצוני בלתי תלוי. ביהמ"ש אישר את המיזוגבאפריל 94 עם תוקף למפרע מיום 1.1.93. בספטמבר 93, בטרם אושר המיזוג על ידיביהמ"ש, הגישו המערערים תובענה נגד המשיבים, בטענה המשיבים נקטו סחבת מכוונתבהליך המיזוג על מנת לגרוף לכיס בעלי רוב המניות בטמפו את רווחי טמפו פלסטיק.עוד טוענים הם כי המשיבים אחראים לפרסום פרט מטעה בתשקיף לעניין המיזוג, כי ישבניהול טמפו משום קיפוח המיעוט, וכי לצורך המיזוג נערכה על ידי מעריך מוסמךהערכה שגויה ומוגזמת של שווי טמפו פלסטיק וטמפו שילמה מחיר העולה על המחירהראוי.
ב. המערערים ביקשו לאשר את התובענה שהגישו כתובענה ייצוגית לפי חוק ניירותערך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים לא עברו את המשוכה הראשונה להגשת תובענהכזו והיא קיומה של "עילת תביעה אישית", תנאי הנדרש בסעיף 54א(א) לחוק ניירותערך. לפיכך לא נדרש ביהמ"ש לשלב השני לפי סעיף 54ב' לחוק הקובע כי ביהמ"ש לאיאשר תובענה ייצוגית אלא אם כן "שוכנע שנתקיימו תנאים אלה... גודלה של הקבוצהמצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית... התובענה הייצוגית היא הדרך היעילהוההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין...". ביהמ"ש ציין לעניין מניעתהעברת רווחי טמפו-פלסטיק מוקדם יותר לטמפו, כי "אפילו היו המערערים מוכיחיםהפרת החובות הנטענת על ידיהם, הרי שלא הם זכאים לסעד המבוקש כי אם טמפו בלבדהיא היתה זכאית לקבל את הרווחים". לפיכך דחה את בקשתם של המערערים. הערעורנתקבל בחלקו.
ג. באשר להערכת היתר של שוויה של חברת טמפו-פלסטיק קבע ביהמ"ש המחוזי כימשאין המערערים טוענים לקנוניה או למעשה מרמה מצד המשיבים, אין להם עילת תביעהנגד המשיבים גם אם ההערכה היתה שגוייה. מדובר במעריך מומחה חיצוני, שנתמנהבמהלך הדברים הרגיל והערכתו עברה ביקורת של גורמי ביקורת חיצוניים. אם התרשלהמעריך זכאית החברה לתבוע אותו ולא בעלי מניותיה. בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי.
ד. גם דין הטענה בדבר פרסום פרט מטעה בתשקיף להדחות. בתשקיף הוצהר על כוונהלמזג את טמפו עם טמפו-פלסטיק ועל פנייה לוועדת המיזוג תוך 3 חודשים. מדוברבהצהרת כוונות, הבטחה עתידית יותר מאשר מצג של עובדה. אין שמץ של אינדיקציה לכךשההצהרה שניתנה בתשקיף היתה בגדר פרט מטעה, מה עוד שהיתה פנייה תוך 3 חודשיםכמוצהר בתשקיף.
ה. נותרה לדיון שאלת העיכוב במיזוג ותוצאותיו. אין מדובר כאן בתביעה נגזרת שלבעל מניות בשם החברה אלא בתביעה אישית. ביהמ"ש קבע כי עילת התביעה - אם קמה כזו- היא של החברה שנגרם לה הנזק ולא של בעלי המניות, שגם אם רשאים הם להגיש תביעהנגזרת אין בידם עילה אישית להגיש תביעה ייצוגית. בעיקרון, כאשר בעל מניות סובלנזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלוייה בנזקשנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיהוכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה - בדרך כלל - לבעל מניות עילתתביעה אישית.
ו. בענייננו, כאמור, נטען כי קמה עילת תביעה אישית למערערים נגד המשיבים אומי מהם. בעניין זה יש להקדים ולדון בשאלת נטל ומידת ההוכחה הנדרשים על פי סעיף54א(א). לעניין נטל ההוכחה הבהירה השופטת שטרסברג-כהן כי אין לקבל את עמדת
המערערים כי אמת המידה הנבדקת זהה לבקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה.בענייננו דרושה לפי סעיף 54א(א) מידה יותר גדולה של שיכנוע ביהמ"ש כדי להחליטשקיימת עילת תביעה אישית. השופטת הציבה מספר הנחיות באשר למידת השכנוע שלביהמ"ש בעניין קיומה של עילה אישית. כן התייחסה בהרחבה למידת השכנוע שעל המבקשלשכנע את ביהמ"ש בעניין סעיף 54ב' לחוק.
ז. על אף שנראה כי במישור העקרוני לא עמדו המערערים בנטל ההוכחה הנדרש - ישלבדוק באופן פרטני את עילות התביעה השונות של המערערים נגד המשיבים וכל אחדמהם. התובעים שרטטו קשת רחבה ביותר של עילות תביעה וייחסו לכל המשיבים חלק מןהעילות ולחלק מהמשיבים חלק מן העילות וכיוצא בכך. לפיכך הוחלט להחזיר את התיקלביהמ"ש המחוזי על מנת שיסיים על פי החומר שלפניו את בדיקת שאלת קיומה של עילתתביעה אישית באופן פרטני לפי העילות המופנות כנגד המשיבים ויחידיהם.
ח. השופט טל הסכים לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן. השופט טירקל התייחסבאופן שונה לנטל הראייה המוטל על המבקשים לצורך שכנוע בשלב הראשון לפי סעיף54א', ולדעתו, בשלב זה נטל השכנוע קל יותר מאשר אמת המידה שהציבה השופטתשטרסברג-כהן.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עוה"ד ברזל וקלמנט למערערים, עוה"ד ניר כהן ואמיר בן ארצי למשיבה. 14.4.97).
ע.א. 5017/92 - מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נגד יצחק עוזר
*מועד התחלת תקופת ההתיישנות נגד מנהלי חברה בפירוק שמעלו בכספי החברה לפני הפירוק(מחוזי ת"א - ת.א. 27/90 - הערעור נתקבל באורח מסוייג בדעת הרוב כאשר דעתהמיעוט היתה שיש לקבל את הערעור באורח מוחלט).
א. המערערת (להלן: החברה) היא בהליכי פירוק מיום 19.5.88. באותו יום מונתהעוה"ד גב' סבירסקי (להלן: המפרקת) להיות המפרקת של החברה. ביום 2.1.90 הגישההמפרקת לביהמ"ש המחוזי, בשם החברה, תביעה נגד המשיב. לפי הנטען שימש המשיבכמנהל פעיל והעלים כספים של החברה בסכומים כוללים של כ-300,000 ש"ח. בשל מעשיםאלה הוגשו נגד החברה, המשיב ושני מנהלים נוספים כתבי אישום בגין עבירות מסומטבע חוץ והנאשמים, למעט החברה, הורשעו על פי הודייתם במסגרת עיסקת טיעון.בכתב הגנתו טען המשיב כי דין התביעה להמחק על הסף בחלקה מחמת התיישנות. המעשיםנעשו בשנים 85-81 ולגבי השנים 83-81 נטענה טענת התיישנות.
ב. טענתה העיקרית של המפרקת היא שלא ידעה ולא יכלה לדעת על ביצוע העבירותלפני מינוייה כמפרקת זמנית במאי 88. לטענתה, במצב הרגיל, על פי תורת האורגנים,ידיעת מנהלי החברה כמוה כידיעת החברה, אך אין ליישם דוקטרינה זו כאשר כל מנהליהחברה קושרים קשר נגד החברה ועל כן לא החלה תקופת ההתיישנות עד שהיא מונתה.כנגדה טוען ב"כ המשיב כי ידיעת החברה היא ידיעת האורגנים וההתיישנות החלה עםידיעת החברה ותקופת ההתיישנות עברה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההתיישנותוהערעור על כך נתקבל תוך חילוקי דעות. לדעת שופט המיעוט, השופט טירקל, יש לקבלאת הערעור באופן מוחלט ולקבוע שלא חלה התיישנות, ואילו לדעת שופטי הרוב, גב'שטרסברג-כהן וטל, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לדון מחדש בנושא.
ג. השופט טירקל (דעת מיעוט): לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנותמתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". סעיף 374 לפקודת החברות קובע כי אם "התבררתוך פירוקה של חברה שאדם... נושא משרה בה... עשה מעשה שלא כשורה... רשאיביהמ"ש, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו שלהאדם ולכפות עליו החזרת הכסף... בשיעור שיראה לביהמ"ש...". בפסיקה היו שראו אתהסעיף כמקור לסמכות נוספת או סעד נוסף בידי המפרק, והיו שראו אותו כמקור לעילה
נוספת, ואם מדובר בעילה נוספת הרי ההתיישנות מתחילה מעת הפירוק. השופט טירקלהביע דעתו כי סעיף 374 לפקודת החברות יוצר עילה חדשה בידי הכונס הרשמי. לפיסעיף זה לא די בכך שנושא המשרה בחברה עשה אחד מן המעשים הפסולים כדי לתבוע עלפיו, אלא שהזכות לתבוע מותנית בקיומן של שתי עובדות: בכך שהחברה "תוך פירוק"ובכך שהמעשה התגלה תוך כדי כך. מסכת העובדות המהווה את העילה לפי הסעיף אינהחופפת את מסכת העובדות היכולה להוות עילה הקמה לחברה נגד נושא משרה כזה לפניתחילת הליכי הפירוק. כך שבענייננו התחיל מרוץ ההתיישנות לגבי המפרקת רק ביוםמנוייה.
ד. מן האמור עולה תוצאה נוספת במישור הדיוני. בדרך כלל, מי שטוען שתחילתתקופת ההתיישנות נדחתה, עליו לציין זאת בפירוש בכתב תביעתו או בכתב תשובה שיגישכתשובה לטענת התיישנות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו. כלל זה אינו חל על המפרק, המגישתובענה לפי סעיף 374. הוא פטור מלציין שתחילת תקופת ההתיישנות נדחתה, ודי בציוןהעובדה שהחברה בהליכי פירוק מתאריך מסויים וכי הוא משמש מפרק מתאריך מסויים כדילדחות את תחילת התקופה. לפיכך יש להחזיר את התביעה על כנה.
ה. השופט טל (דעת הרוב): סעיף 374 לפקודת החברות אינו מעמיד עילה חדשה אלאנותן דרך מקוצרת בידי הכונס, המפרק, הנושה והמשתתף. כך נפסק אצלנו בשורה שלפסקי דין וכך גם פורשה חקיקה דומה באנגליה. עם זאת "מכסה פשעיו לא יצליח"(כאמור בספר משלי) ולכן לא ייתכן שידיעתו וכיסויו של החוטא על מעשיו תיחשבל"גילוי" שממנו ואילך תמנה תקופת ההתיישנות. לכך יש להוסיף שיחסי מנהל כלפיהחברה שלו הם יחסי נאמנות, וביחסים כאלה אין חלה התיישנות כל עוד לא נתגלתההפרת האמון מצד הנאמן. נותרה השאלה - שלא נתבררה כל צרכה בביהמ"ש המחוזי - אםמעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראוייה, לגורם רלבנטי אחר,כגון מנהלים נוספים שידם לא היתה במעל, ואם כן - אימתי, שכן מאותו זמן תחלתקופת ההתיישנות לרוץ. אם לא ניתן היה לגלות את העובדות בשקידה ראוייה הרישמועד הפירוק יחשב כמועד המוקדם ביותר בו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות,ותקופת ההתיישנות תמנה ממועד זה. לפיכך יש לקבל את הערעור במובן זה שהענייןיוחזר לביהמ"ש שיברר ויקבע את מועד תחילת תקופת ההתיישנות על פי האמור לעיל.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עוה"ד גב' ל. סבירסקי-דרורי וה.שדלצקי למערערת, עו"ד ברגרזון למשיב. 9.4.97).
ע.א. 6557/95 - חיים אבנרי נגד תמר אבנרי
*שיתוף בנכסים בין בני זוג(מחוזי ת"א - מ"א 1016/95 - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה נישאו ביוני 70 ובשנת 88 נפרדו דרכיהם והמערער עזב את ביתהמשפחה. כעבור כשנתיים, בשנת 90, כתום 25 שנות שירות, השתחרר המערער משירותובצה"ל, קיבל פיצויי פרישה וכן היוון חלק מתשלומי הפנסיה שלו. בשנת 95 פנתההמשיבה לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות לה ולבנה, וכן עתרה לפס"ד הצהרתי ביחסלזכות הבעלות במחצית הזכויות הכספיות. על מערכת יחסיהם של בני הזוג לא חל חוקיחסי ממון בין בני זוג אלא חזקת שיתוף הנכסים. ביהמ"ש קבע שלמרות שהמערער עזבאת דירת בני הזוג בשנת 88, הוא הוסיף להחזיק את מפתחות הדירה ברשותו ונהג להגיעלדירה פעמים רבות, וכן אכל בבית עד לאחרונה והמשיך לנהוג בדירה מנהג בעלים.חשבון הבנק המשותף הוסיף להתקיים ושימש בעיקרו לתשלום המשכנתא ולתמיכה בילדים.בנסיבות אלה קבע כי למרות הפירוד הפיזי נותר השיתוף בענייני הרכוש בעינו.ביהמ"ש קבע כי אין להחיל את חזקת השיתוף ביחס לזכויות המשיב בצה"ל ב-5 השניםשקדמו לנישואי הצדדים. בהתאם לקביעותיו קבע ביהמ"ש כי האשה זכאית ל-%50 מהכספים
והזכויות שהשתלמו למשיב בגין שירותו הצבאי ככל שאלו נצברו מאז נישואי בני הזוג,לרבות פיצויי הפרישה וזכויות הפנסיה, הן אלה המשתלמות באופן שוטף והן אלהשהוונו ע"י המערער. הערעור נתקבל בעיקרו.
ב. במקרה דנא אין חולק שזכויות הפנסיה נכללות בחזקת השיתוף ושחזקת השיתוףאינה חלה על 5 שנות שירותו הראשונות של המערער בצה"ל לפני שנישא. נקודת המחלוקתהראשונה היא בשאלה האם הוסיפה חזקת השיתוף להתקיים משעזב המערער את הדירה בשנת88. למרות שבדרך כלל הפרדה במגורים נחשבת כנקודת הזמן של הפסקת השיתוף, הרישבנסיבות המקרה אין להתערב בקביעת ביהמ"ש שכוונת השיתוף הוסיפה להתקיים גם לאחרעזיבת המערער את דירת המשפחה בשנת 88. אולם הגשת התביעות בפברואר 95 בוודאימהווה, בנסיבות העניין, מועד הפסקת כוונת השיתוף.
ג. עיקרו של הערעור נעוץ בטענה שהסכום החד פעמי של 200,000 ש"ח שקיבל המערערעם פרישתו מצה"ל הוצא על ידו באופן שוטף על צרכיו וצרכי המשיבה וילדיהם, ולאנותר ממנו מאומה כאשר המשיבה התעוררה 4 שנים לאחר מכן לתבוע את מחצית הסכום.טענה זו נכונה היא. קביעת ביהמ"ש שכוונת השיתוף הוסיפה להתקיים גם לאחר הפרדתהמגורים, היא הנותנת ביסוס לטענת המערער שהסכום האמור הוצא בדרך הרגילה במהלךחיי השיתוף, ולא ניתן לעורר טענות על נכסים שהיו והוצאו בדרך הרגילה במסגרת זמןהשיתוף, אלא במקרים חריגים. כך שביחס לסכום האמור אין למשיבה זכות ל-%50. האמורלגבי הסכום החד פעמי נכון לגבי תשלומי הפנסיה החודשיים שקיבל המערער ולגביהתשלומים ששילם עד לפירוק השיתוף. בהיעדר ראיות לסתור יש להניח שהסכומים נתקבלווהוצאו במסגרת השיתוף.
ד. טענה נוספת בפי המערער היא שהוא נושא בתשלומי משכנתא של דירתם במלואה,ולכן הוא זכאי להשבת אותו חלק המתייחס לחלקה של המשיבה בדירה, היינו למחצית.ביהמ"ש המחוזי קבע שנושא זה לא נכלל בבקשת המשיבה בהמרצת הפתיחה והמערער לאהגיש הליך נגדי. כיוון שעד להגשת התביעות ע"י המשיבה הוסיפה לעמוד חזקת השיתוף,הרי שהתשלומים ששילם המערער על המשכנתא יצאו ממקורות משותפים ואין מקום לתביעתהשבה. ואולם, לתקופה שמיום הגשת התביעות ואילך, אם המערער הוסיף לשלם אתהמשכנתא במלואה, הוא זכאי לנכות את החלק היחסי של תשלומי המשכנתא מן התשלומיםהשוטפים המשתלמים למשיבה.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד ז. ולנר למערער,עו"ד שוטלנד למשיבה. 10.4.97).
בש"פ 1290/97 - מדינת ישראל נגד חסונה חוסאם
*שחרור בערובה (החזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת נשק שלא כדין כאשרבחיפוש שנערך בביתו נתפסו אקדח, שתי מחסניות ו-18 כדורים. בימ"ש השלום הורהלעצור את המשיב עד תום ההליכים ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיבוציווה לשחררו בערובה ובתנאים של מעצר בית. זאת בעקבות טענתו של המשיב שהחזיקבאקדח משום שחשש לחייו. השאלה העיקרית בענייננו היא אם יש בטענת המשיב שהחזיקבאקדח מתוך חשש לחייו, כדי ליטול מן העבירה את עיקר חומרתה, עד כדי שחרורובערובה. הערר נתקבל.
למשיב רשימה ארוכה של הרשעות בעבירות שונות שרובן עבירות אלימות, לרבותתקיפת שוטרים, שימוש ברכב ללא רשות ואף החזקת נשק שלא כדין. אינה דומה החזקתנשק שלא כדין ע"י אדם הנושא על גבו קופה כה כבדה של עבירות - אפילו הוא חוששלחייו - להחזקת נשק שלא כדין ע"י אדם ישר דרך החושש לחייו. כך שיש לדחות אתטענתו האמורה של המשיב. השאלה היא אם מסוכן המשיב לציבור ועל כך התשובה היא חד
משמעית חיובית. ראוי לציין שכדורי האקדח היו מסוג כזה שאינם משמשים, בדרך כלל,למטרת הגנה עצמית אלא למטרות אחרות.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד נחמן וגב' כהנא לעוררת, עו"ד מרוז למשיב.28.2.97).
רע"א 8239/96 - רייק משה נגד מדינת ישראל ואח'
*הגשת תעודה רפואית. *העדת עד למרות שלא הגיש תצהיר כעדות ראשית לפי הוראת ביהמ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
עניינה של הבקשה לרשותערעור דחיית בקשתו של המבקש בביהמ"ש המחוזי להגיש תעודת רופא במסגרת תביעתפיצויים שלו וכן דחיית בקשתו להעיד את אביו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל. בנושא תעודת הרופא - מדובר בתעודת רופא של מי שטיפלה במבקש במשךשנים ויש חשיבות לדבריה ואף להערכותיה הרפואיות של הרופאה. הואיל ותעודת הרופאעוסקת בנושא פגיעתו של המבקש בתחום בו הוגשה חוות דעת על פי מצוות תקנות סדרהדין האזרחי, לא היה מקום למנוע את הגשת התעודה. גם בעניין עדותו של אבי המבקשהחמיר ביהמ"ש עם המבקש. אכן, לאור החלטה קודמת של ביהמ"ש בדבר הגשת תצהירים שלהעדים במקום עדות ראשית, נדרש לשם העדתו היתר של ביהמ"ש. אך בנסיבות המקרה היהמקום ליתן היתר זה, בפרט בהתחשב בשאלות שביקש ב"כ המבקש להפנות אל עד זה. דחייתהבקשות האמורות עלולות לגרום נזק שאינו ניתן לתיקון לעניינו של המבקש, ובנסיבותהמקרה ניתן וראוי היה למנעו.
(בפני: השופט אור. עו"ד בלגה למבקש, נציג היועהמ"ש ועו"ד פרידמן למשיבים.26.3.97).
בג"צ 845/97 - נילי נאור נגד מפכ"ל המשטרה
*היעדר פקודות קבע להפעלת שיקול הדעת לפיטורי שוטרים (העתירה נדחתה).
על פי הוראות סעיף 10(2) לפקודת המשטרה רשאי מפכ"ל המשטרהלהשעות שוטר, להורידו בדרגה, לשחררו מן השירות או לפטרו "אם הוכח להנחת דעתו,שהשוטר מתרשל או בדרך כלל בלתי יעיל במילוי תפקידו...". לא הוצאו פקודות קבעבמשטרה לעניין הפעלת שיקול הדעת של המפכ"ל על פי הוראה זו ועל כך מלינה העותרתשעניין פיטוריה נשקל ע"י מפכ"ל המשטרה. העתירה נדחתה. במקום שהדבר אפשרי, אכןראוי לקבוע הנחיות כלליות להפעלת שיקול דעת המפכ"ל. הכל תלוי בסוג הענייןובמהותו. אין חובה כללית לקבוע הנחיות כאלה בכל הנסיבות, והיעדרם של כללים איןבו כדי לשלול את חוקיות הליכי הפיטורין במקרה זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עופרברטל לעותרת, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 20.3.97).
בש"פ 1944/97 - אברהם אוחיון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה ממעצר כאשר מדובר בעבירות שרקען התדיינות על החזקת קטינה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
עילת מעצר אכן קיימת נגד העוררוהשאלה היא אם יש מקום לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי נימק את התשובה השליליתלשאלה האמורה בקיומו של חשש ממשי כי העורר ישוב על מעשיו אם יוכל וכי יש חששממשי כי יתחמק מן הדין הפלילי כדרך שהתחמק מן הדין האחר. הערר נתקבל. את כלמעשיו של העורר, כנטען נגדו, יש לראות על רקע רצונו להחזיק בקטינה והם כולםסובבים סביב ציר זה בלבד. עתה, כשהקטינה מצוייה במעון חסוי, שהעורר אינו יודעאת כתובתו, ההנחה היא כי החששות שהועלו נגדו נחלשו במידה רבה ומכל מקום ניתןלהבטיח גם את הספקות שעדיין נותרו בתנאים מגבילים שיוטלו על העורר. לפיכך ישלשחררו בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. קמר לעורר, עו"ד ש. טובבי למשיבה. 30.3.97).
בג"צ 605/97 - אחים מלכה ובניהם בע"מ ואח' נגד שר החקלאות ואח'
*הקצאת רשיונות יבוא תפוחי עץ ללא הגבלה לרשתות השיווק (העתירה נדחתה).
על פי הדין קיים ייבוא פטור ממכס ומהיטל של תפוחי עץ כאשרייבוא זה חייב ברשיון. משרד החקלאות מחלק את הרשיונות בין היבואנים וכאשרהביקוש עולה על ההיצע נערכת הגרלה. מתוך כמות הייבוא הפטור ממכס, כ-2400 טון,מוקצית ללא הגרלה כמות של 500 טון לרשתות השיווק הגדולות בהתאם לפלח השוק שלהן.כנגד ההקצאה לרשתות מכוונת העתירה. העתירה נדחתה.
ביסוד ההקצאה לרשתות השיווק עומד השיקול שהייבוא באמצעות רשתות השיווק חוסךפער תיווך של גורם נוסף ובכך מסייע להוזלת המחיר לצרכן. זאת ועוד, אם רשתותהשיווק לא היו זוכות בהגרלה עלול היה להיווצר מצב בו חלק ניכר מן הציבור הקונהברשתות השיווק לא היה נחשף לייבוא זה. השאלה העיקרית הניצבת בדיון היא אםהשיקול האמור הוא שיקול שיש בו אפליה אסורה או הבחנה מותרת. התשובה לכך היאשמדובר בהבחנה מותרת. מטעם זה, דין העתירה להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. 20.3.97).
ע.פ. 6480/95 - דוד בוחניק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) (הערעור נדחה).
המערער נהג, לאחר חצות לילה, ברכב בו ישבו הוא וארבעהמחבריו, כשהוא תחת השפעת משקאות משכרים, סטה אל שולי הכביש והתהפך. אחד מחבריונהרג ושניים אחרים נחבלו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הריגה,נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובעבירות נלוות על פי פקודת התעבורה כחציית קוהפרדה רצוף ועקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועללתקופה של שנתיים ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך 20 שנים. בערעור הושג הסדרטיעון שלפיו ויתר המערער על ערעורו בעניין ההרשעה ואילו באשר לגזר הדין הוסכםכי המדינה תטען לעונש של שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואילו המערער יטעןל-6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. ביהמ"ש העליון החליט לקבל אתטיעונה של המדינה וגזר למערער שנה מאסר בפועל.
הסניגור העלה שורה של טיעונים להקלה בעונש, ובכללם כי עברו למעלה מ-6 שניםמאז ביצוע העבירה ובעוד שבשעת התאונה היה המערער כבן 18 שנים הרי כיום הוא בןכ-25, החל מנהל עסקים ברחבי הארץ ושליחתו לבית האסורים תהרוס את כל שהחל לבנותעד כה. מנגד הצביעה ב"כ המדינה על הצורך להילחם מלחמה עיקשת בתאונות הדרכיםואדם העובר עבירה כעבירה שעבר המערער יש לענוש אותו בכל חומרת הדין. אכן, פרקהזמן הארוך בו נמשכו ההליכים המשפטיים והשיקולים הנוספים האחרים העומדים לזכותהמערער יש בהם כדי להביא להפחתה בעונש. אך אין לפטור את המערער בעונש של עבודותשירות בלבד. מכת תאונות הדרכים הפכה כמעט למגיפה. לעיתים מזומנות מדובר במעשירשלנות פושעת של צעירים הנוהגים בפראות כאשר הנהיגה מסתיימת בקיפוח חיי אדם. עלבתי המשפט להרים את תרומתם למלחמה בתאונות הדרכים ובתי המשפט לא ימלאו את חובתםכיאות אם יפטרו אדם כמערער בעונש של עבודות שירות בלבד. בכל הנסיבות יועמדהמאסר בפועל על שנה אחת ופסילת הרשיון של המערער תשאר על כנה.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד ח. ארצילמשיבה. 17.3.97).
ע.פ. 4257/96 - אורי חטואל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (חשיש) וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לאחרשביהמ"ש הרשיעו בביצוע שתי עיסקות סמים - האחת של 1.5 ק"ג חשיש, והשניה של 2ק"ג חשיש. הכמות האחרונה של הסמים נמצאה בשקית במכוניתו של עד המדינה וביהמ"ש
קיבל כמהימנה את גירסת עד המדינה. כן הורשע המערער באיומים המתייחסים לאחדהשוטרים שטיפל בפרשה. המערער אינו מכחיש כי נתן לעד את השקית בה נמצא הסם אלאשלטענתו לא נתן לו אותה עם הסם. הערעור נדחה.
נסיבות המקרה אינן מותירות ספק בכך שהמערער נתן את השקית עם הסם כדברי עדהמדינה והמשטרה, לאחר שגירסת המערער נדחתה כבלתי אמינה. אכן, לא היתה למערערהזדמנות לחקור כראוי את עד המדינה, כשזה סירב לשתף פעולה ולהשיב לשאלות שנשאל.אולם, אין מציאות זו שונה מכל מקרה של עד שאמרותיו במשטרה נתקבלו לפי סעיף 10א'לפקודת הראיות. העד לא התכחש בעדותו לאמרותיו במשטרה, אלא הבהיר כי אינו מוכןלחזור על גירסתו בשל טענותיו נגד המאשימה. על כן אין להתערב בהרשעה. אשר להרשעהבאיומים - מתברר כי המערער לא נחקר כלל בחקירה הנגדית על טענתו המכחישה אתהאישום כפי שהעלה בחקירה הראשית ובנסיבות אלה הסכים ב"כ המדינה לביטול ההרשעהבסעיף זה. אשר לעונש - אין מקום להקל בו על אף ביטול ההרשעה בעבירת האיומים.מדובר בסם בכמות לא מבוטלת ולמערער הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, גב' דורנר. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"דאריה רטר למשיבה. 20.3.97).
רע"א 4882/96 - יעקב (ג'ק) נאסר נגד אדמונד ספרא ואח'
*עיכוב הליכים בגין הסכם בוררות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הורה על עיכוב הליכים בתובענה שהגיש המערערנגד המשיבים נוכח הסכם בוררות שלפיו אמור הסכסוך להתברר לפני בוררים בשוויץ.הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בראש ובראשונה הדין עם המשיבים בטענתם שעניין עיכובההליכים מצוי בשיקול דעת הערכאה הראשונה, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערבבשיקול דעת זה, אלא כאשר השימוש בו לוקה בטעות של ממש, קל וחומר כך כשמדוברבבקשת רשות לערער. כזה המצב בענייננו. גם לגופם של דברים יש לדחות את טענותהמערער וממילא את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד יוסף שגב ואבי שרף למבקשים, עוה"ד אמנוןגולדנברג ודן אבי יצחק למשיבים. 6.3.97).
רע"פ 1373/97 - חיים גויטע (גואטה) נגד מדינת ישראל
*שימוש בסוכנים משטרתיים שהם עבריינים (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בנתניה בעבירה של סחר בסמים ונדוןלמאסר בפועל, הפעלת מאסר על תנאי ועונשים אחרים. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה.בבקשת רשות ערעור טוען המבקש נגד האמון שנתנו הערכאות דלמטה לעדותו של הסוכןהמשטרתי שהוא, לטענת המבקש, עבריין מועד ונרקומן. המבקש מעלה את שאלת השימושבסוכנים משטרתיים שהם עבריינים ו"הקווים האדומים" לשימוש זה.
הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית או כללית המצדיקה שמיעת ערעור שני בביהמ"שהעליון. ביהמ"ש כבר חיווה דעתו כי השימוש בסוכנים משטרתיים שהם עבריינים (בעבראו בהווה) הוא כורח המציאות במסגרת הלוחמה בפשע, ומקל וחומר שכך הם פני הדבריםבהתייחס לטיפול בעבירות סמים. ביהמ"ש נתן את דעתו לזהותו של הסוכן המשטרתיולתימוכין לעדותו והחליט להאמין לעדות הסוכן. עניין זה אינו מצדיק מתן רשותערעור. גם יתר הטענות הנוגעות לממצאים עובדתיים אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דן כרמון למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה.24.3.97).
רע"פ 9202/96 - עזרן מודי נגד מדינת ישראל
*קיום משפט בעבירת תנועה כאשר לאחר מכן הפכה העבירה ל"ברירת קנס" והפעלת פסילה על תנאי (הבקשה נדחתה).
נגד המבקש הוגש ביום 5.8.95 כתב אישום בו יוחסה לו עבירה שלאי ציות לאור אדום ברמזור. הוא הודה, הורשע ונגזרו עליו קנס, חודש פסילה בפועלמנהיגה וחודשיים פסילה על תנאי ל-3 שנים. כמו כן הופעל לגביו במצטבר עונש מותנהשל חודשיים פסילה מנהיגה. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי כשהערעור היה מבוסס עלהעובדה שביום 6.10.96 פורסם צו התעבורה (עבירות קנס) שמכוחו סווגה העבירה שעברכעבירה מסוג ברירת קנס. צו זה נכנס לתוקף ביום 5.12.96. הכרעת הדין וגזה"דניתנו בין שני התאריכים האמורים - ביום 3.11.96. טענתו היא כי הופלה לרעה ביחסלנהגים שנשפטו לאחר שהתיקון נכנס לתקפו ויכלו ליהנות מברירת הקנס שאין הפעלתתנאי בצידה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי למבקש לא היתה זכות לדחות אתמשפטו עד לכניסתו של התיקון לתוקף ומשנגזר דינו לפני שהתיקון נכנס לתוקף איןלהתערב בעונשים שהוטלו עליו. המבקש טוען כי פסה"ד מעורר את השאלה מה הדיןבתקופה שבין פרסום התיקון ברשומות לבין כניסתו לתוקף של התיקון ולפיכך הוא מבקשרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
למבקש עבירות תנועה רבות חוזרות ונשנות ודינו נגזר לפי הדין שחל במועד מתןגזר הדין. יש יסוד להניח כי נוכח הרשעותיו הקודמות לא היה מצבו משתנה גם לאחרכניסת התיקון לתוקף שכן לפי התיקון היה מקום להגיש כתב אישום נגד המבקש ולאלהסתפק בברירת קנס. השאלה העקרונית שמעורר המבקש אם עבירה מסוג ברירת קנסעשוייה לגרום להפעלת התנאי כבר נדונה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 3.3.97).
בש"פ 1605/97 - מדינת ישראל נגד אסידו עמרם וביטון יוסף
*הארכה שניה של מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין) (בקשה להארכה שניה של מעצר מעבר לשנה - הבקשה נדחתה).
המשיבים הואשמובעבירות של מכירת הירואין במספר הזדמנויות ונעצרו עד תום ההליכים. ההליכים לאהחלו במשך חודשים רבים ומשהחלו התנהלו בעצלתיים. בתום שנה ביקשה התביעה להאריךאת מעצר המשיבים בשלשה חודשים והבקשה נענתה כאשר בהחלטה נכתב שאם ביהמ"ש המחוזילא יסיים את המשפט תוך תקופת ההארכה יקשה על ביהמ"ש העליון להאריך את מעצרו שלהמשיב השני, שאין לו עבר פלילי, לתקופה נוספת. בתקופת ההארכה הסתיימה שמיעתהראיות והתביעה מבקשת הארכת המעצר בשלשה חודשים נוספים כדי לאפשר סיום המשפט.הבקשה נדחתה.
המשפט אינו מסובך ומבוסס בעיקרו על עדות סוכן משטרתי. על פני הדברים לא היתהאיפוא הצדקה להתמשכות ההליכים. הארכת המעצר כשיגרה בשל לוח משפטים עמוס שלביהמ"ש חותרת תחת כוונת המחוקק להגביל את תקופת המעצר ולשחרר נאשם עצור שמשפטולא מסתיים תוך שנה. במקרה דנן נקבע בהחלטת ההארכה הראשונה כי הארכה נוספת שלמעצרו של המשיב השני אינה ראוייה. עניינו של המשיב הראשון שונה לכאורה שכן ישלו עבר פלילי חמור והוא אסיר ברשיון, אלא שביהמ"ש שבפניו מתברר המשפט הבהיר כברכי לא ניתן לקבוע ממצא מרשיע על יסוד עדותו של הסוכן המשטרתי "שעדותו השאירהרושם קשה ביותר". עם זאת דחה את הבקשה לשחרור המשיבים בנימוק שניתן יהיה לסייםאת המשפט עד ליום 15.3.97. אלא שכאמור לא כך קרה. בנסיבות אלה יש לדחות אתהבקשה ולשחרר את המשיבים בערובה ובתנאים.
(בפני: השופטת דורנר. 19.3.97).
רע"א 1113/97 - מוחמד אסמאעיל נגד חוסין סלימאן ואח'
*המועד להגשת ערעור מתחיל מיום שמקבל המערער את פסה"ד גם אם לא הומצא לו פסה"ד לפי התקנות (הבקשה נדחתה).
במסגרת הליכים משפטיים בין המבקש למשיבים ניתן פס"ד הדוחה אתתביעת המבקש והוא הגיש ערעור. לאחר הגשת הערעור התעוררה אצלו השאלה שמא צריךהיה להגיש בקשה להארכת מועד והגיש גם בקשה להארכת מועד. בקשתו נדחתה והבקשהלרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש הינה כי למעשה הגיש את הערעור בזמן שכן ישלמנות, לדעתו, את המועד להגשת הערעור מהיום שבו התבצעה מסירת פסה"ד על פיהתקנות ולא מן היום שבידו כבר היה פסה"ד שהגיע אליו שלא בדרך מסירה רשמית.לעניין זה יש לומר כי מניין הימים להגשת ערעור מתחיל מן המועד שבו היתה למערער"הידיעה" על דבר פסה"ד ויש להעדיף מועד זה על פני מועד "ההמצאה". כשהודה המבקשבכך שפסה"ד נמסר לידיו לפני מועד "ההמצאה" הרי מניין הימים להגשת הערעור התחילכבר במועד "הידיעה". על כן זקוק היה לרשות להתגונן וצדק ביהמ"ש כשדחה את בקשתולהארכת המועד.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חביב אללה נאסר למבקש. 6.4.97).
רע"א 672/97 - אגרו טופ בע"מ ואח' נגד נחמן שטיין
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים בשאלת אחריות לנזק (הבקשה נדחתה).
בהחלטה הנושאת כותרת "פסק דין" דן השופט קמא בשאלת האחריותבלבד וקבע כי "הנתבעים הם מעוולים במשותף כלפי התובע" וכי "הנתבעים נושאיםבאחריות שווה הדדית וסולידרית בשיעור מלא כלפי התובע בגין התאונה...". על החלטהזו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על מנת להורות לשופט לחלק את האחריות ביןהמעוולים ולקבוע אשם תורם על העובד - המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אחריותמעוולים במשותף כלפי הניזוק היא ביחד ולחוד. ביחסים בינם ובין עצמם רשאי ביהמ"שלקבוע חלוקה ביניהם אם הוא מוצא לנכון לעשות כן, לפי בקשת אחד הצדדים, בכל שלבעד לפסה"ד עצמו. במידה ולא יחלק את האחריות כאמור פתוחה הדרך לערער על כך. איןעילה להרשות ערעור בשאלות אלה במהלך המשפט עצמו שטרם הסתיים. עם זאת ראוישבימ"ש קמא יתן דעתו לשאלה זו וישקול שאלת חלוקת האחריות כדי למנוע התדיינויותבעתיד. גם בנושא האשם התורם אין לתת רשות ערעור במהלך משפט שטרם הסתיים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ע. קרינסקי למבקשות, עו"ד ע. חרל"פ למשיב.2.4.97).
בש"פ 1873/97 - מדינת ישראל נגד פנפילוב אנדרי
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
המדינה ביקשההארכת מעצר של המשיב ב-3 חודשים נוספים לאחר שתמה השנה למעצרו. בשל אילוצים מצדביהמ"ש, שבוודאי אינם מעניינו של המשיב, לא התנהל המשפט בקצב הראוי ובנסיבותאלה הסכימה המדינה לשחרורו בתנאים מגבילים אם תמצא חלופת מעצר ראוייה - מעצרבית מוחלט מחוץ לעיר מגוריה של המתלוננת. המשיב הוא עולה חדש חסר אמצעים ובנימשפחתו מפוזרים בקרית אתא - העיר שבה גם מתגוררים המשיב וכן המתלוננת. הסניגורהציע את בית דודתו של המשיב, המתגוררת בשכונה אחרת בקרית אתא כחלופת מעצר, אךב"כ המדינה התנגד להצעה. הבקשה להארכת המעצר נדחתה. מדינתנו קטנה וללא קושייכול אדם לנוע מזמן לזמן ממקום למקום. אף הפיקוח המשפטי בדרך כלל אינו יעיל. עלכן, אם כי יש להעדיף חלופת מעצר בעיר אחרת, הרי אין בחלופה שהוצעה, גם אם אינהאידיאלית, משום עילה להארכת מעצר. לפיכך יש לשחרר את המשיב בתנאים ובכלל זה"מעצר בית" בבית דודתו בקרית אתא.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד לינדר למבקשת, עו"ד חרלף למשיב. 4.4.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 1974/97 - שחרור בערובה כאשר שיחה בין הנאשמים הוקלטה בהאזנת ─ סתר לפי היתר מביהמ"ש ............................................146 ─* ע.א. 5610/93 - חיוב העיריה בנזיקין עקב מתן אינפורמציה מוטעית ─ על אפשרויות בניה במקרקעין. *אמת המידה להערכת הנזק. ─ *החלטת בימ"ש בגלגול שני של הערעור לסטות מפסיקתו ─ בגלגול הראשון ...................................................146 ─* ע.א. 4848/91 - אוחז כשורה בשיקים. *אוחז בעד ערך. *מסירת שיקים על ─ תנאי והפרת התנאי ................................................148 ─* רע"א 2015+3608/95 - בקשה למחיקת פטנט עקב פרסום קודם. *צו מניעה ─ זמני ......................................................149 ─* ע.א. 4410/92 - פיצויים בתאונת עבודה ............................................150 ─* ע.א. 2967/95 - הגשת תביעה ייצוגית ע"י בעלי מניות נגד חברה ומנהליה ..............150 ─* ע.א. 5017/92 - מועד התחלת תקופת ההתיישנות נגד מנהלי חברה בפירוק ─ שמעלו בכספי החברה לפני הפירוק ...................................152 ─* ע.א. 6557/95 - שיתוף בנכסים בין בני זוג ........................................153 ─* בש"פ 1290/97 - שחרור בערובה (החזקת נשק) ........................................154 ─* רע"א 8239/96 - הגשת תעודה רפואית. *העדת עד למרות שלא הגיש תצהיר ─ כעדות ראשית לפי הוראת ביהמ"ש ....................................155 ─* בג"צ 845/97 - היעדר פקודות קבע להפעלת שיקול הדעת לפיטורי שוטרים ...............155 ─* בש"פ 1944/97 - שחרור בערובה ממעצר כאשר מדובר בעבירות שרקען התדיינות ─ על החזקת קטינה ..................................................155 ─* בג"צ 605/97 - הקצאת רשיונות יבוא תפוחי עץ ללא הגבלה לרשתות השיווק .............156 ─* ע.פ. 6480/95 - חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) ................................156 ─* ע.פ. 4257/96 - הרשעה בעבירות סמים (חשיש) וחומרת העונש ..........................156 ─* רע"א 4882/96 - עיכוב הליכים בגין הסכם בוררות ...................................157 ─* רע"פ 1373/97 - שימוש בסוכנים משטרתיים שהם עבריינים .............................157 ─* רע"פ 9202/96 - קיום משפט בעבירת תנועה כאשר לאחר מכן הפכה העבירה ─ ל"ברירת קנס" והפעלת פסילה על תנאי ...............................158 ─* בש"פ 1605/97 - הארכה שניה של מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין) ....................158 ─* רע"א 1113/97 - המועד להגשת ערעור מתחיל מיום שמקבל המערער את פסה"ד ─ גם אם לא הומצא לו פסה"ד לפי התקנות ..............................159 ─* רע"א 672/97 - דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים בשאלת אחריות ─ לנזק ............................................................159 ─* בש"פ 1873/97 - דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה ................................159 ──