בש"פ 2373/97 - מדינת ישראל נגד יעקב בן שלוש
*שחרור בערובה (תקיפת אשה ע"י בעלה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב מסוכסך עם אשתו על רקע חשדו כי היא עומדת בקשר עם אדם שלישי. באחדהימים, בשעות הבוקר, צלצל אל מקום עבודתה של אשתו ודרש ממנה לחזור הביתה.משהגיעה הביתה תפס בצווארה על דרך חניקה, השכיבה על הארץ וקרע את בגדיה ואחר כךנטל סכין ופצע אותה באורח קל. ברגע של הפוגה ברחה האשה מן הבית. בימ"ש השלוםהורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להסתפקבחלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. למשיב הרשעות קודמות ובכללן בשל גרימת חבלה גופנית ותקיפה. בגין מקצתעבירות אלו אף נדון למאסרים בפועל. בנובמבר 95 הורשע המשיב בתקיפת אשתו וביהמ"שהאריך בשנתיים מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. כך שהמשיב הוכיח עצמו כאדםשסכנתו מרובה. מנגד העלה הסניגור נסיבות מקילות וכן טען כי האשה חתכה עצמה במוידיה כדי להעליל על בעלה. באשר לטענה זו כבר היו מקרים מעין אלה שאדם פוצע עצמוכדי להעליל על זולתו, אך נטל כבד מוטל על אדם המעלה תאוריה מעין זו. חומרהראיות יש בו תשתית ראייתית למעשים המיוחסים למשיב, והטענות שיש בפי הסניגורמקומם במשפט ולא בהליכים אלה.
ג. הסניגור העלה נסיבות המצדיקות, לדעתו, חלופת מעצר ואף הביא מכתב נוגע ללבשל האשה המבקשת שלא לעצור את הבעל. ברם, באשר לדברי האשה תמיהה היא שלא באהלביהמ"ש לומר את דברה על פה, כדי שניתן יהיה לבחון שבקשתה היא כנה ואינה נובעתמסיבות של חוסר ברירה.
ד. המשיב הרגיל עצמו לתקוף את זולתו ולא חסך שבטו גם מאשתו. לא חלפו אלא כשנהוחמישה חודשים מאז הורשע בתקיפת האשה ותקף מחדש את אשתו כשתלוי ועומד נגדו מאסרעל תנאי. הוא לא נרתע לתקוף את אשתו ברוע ובאכזריות. גם אם ניתן להניח שהמשיבעלול להשתמש בכוח הזרוע רק כלפי אשתו, הרי עברו מעיד עליו כי לא יירתע ממעשיוגם בעתיד. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א. אינפלד לעוררת, עו"ד מ. גלעד למשיב. 16.4.97).
בג"צ 562/95 - אמיל מנור נגד עירית חולון ואח'
*ביטול הענקת הנחות בארנונה לעובדי עיריה(העתירה נתקבלה).
א. עירית חולון מעניקה לעובדיה הנחות מארנונה כללית בשיעור של %10.5 מסכוםהחיוב בארנונה. העותר הוא חבר מועצת עירית חולון ומלין נגד הנחות אלה. לטענתו,מתן ההנחות נוגד את הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה. בתשובתו טוען ראש עיריתחולון כי מדובר בהטבת שכר הנהוגה מזה שנים רבות בעירית חולון וברשויות מקומיותרבות, וסכומים אלה נזקפים לשכר העובדים ומנוכה מהם מס הכנסה. לדעתו, הפסקת מתןההנחה תפגע בעובדים ותיצור תסיסה ביניהם. העתירה נתקבלה.
ב. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), קובע בסעיף 12"שר הפנים יקבע בתקנות תנאים וכללים למתן הנחות... מועצה לא תפחית תשלומיארנונה כללית אלא אם כן נתקיימו במחזיק הנכס התנאים שנקבעו בתקנות... ובהתאםלכללים ולשיעורים שנקבעו". מכוח ההסמכה התקין שר הפנים את תקנות ההסדרים במשקהמדינה (הנחה מארנונה). תקנות אלה אינן מעניקות הנחה לעובדי הרשות המקומית, כךשאסור למועצת עיר להעניק הנחות בארנונה לעובדיה. על כן מתן הנחות בארנונהלעובדי עירית חולון אינה כדין.
ג. פסק דין זה הוא על פי מהותו בתחום המשפט הציבורי. אין בג"צ בוחן אתההשלכות שיש לקביעתו במשפט הפרטי. בתחום המשפט הפרטי היחס הראוי הוא זה שבין כלעובד - או ארגון עובדים במישור הקיבוצי - למעביד. מקומו בבית הדין לעבודה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק.עו"ד יעקב ישראלי לעותר, עו"ד ליפא קמינר לעירית חולון, עו"ד גב' אורית קורןליועץ המשפטי שהצטרף לדעתו של העותר, עו"ד עוזי עצמון למרכז השלטון מקומי שתמךאף הוא בעמדת העותר. 16.4.97).
רע"א 5888+5889/95 + 6730/94 - קווי אשראי לישראל (רשל"צ) בע"מ ואח' נגד וניניעמנואל ואח'
*תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. *סמכות ראש ההוצל"פ לדון בטענה שחוזה הלוואה אינו מתאים לסעיפי החוק(בקשות לרשות ערעור - הבקשות בוטלו בהסכמה).
א. ביום 20.4.92 הגישה המבקשת בקשה לביצוע שטר בסך 8,100 ש"ח שעליו חתומההמשיבה כעושה השטר, ואשר הוסב אל המבקשת על ידי הנפרעת. על פי המותנה בשטר,במקרה של אי תשלום אחד התשלומים הקבועים בו, יעמוד כל סכום השטר לפרעון מיידיבצירוף ריבית בשיעור %0.5, שתצטבר לקרן בכל ראשון בחודש. ביום 13.12.93 נכנסלתוקף חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, שלפיו הוגבלו שיעורי הריבית וריביתהפיגורים הניתנים לגבייה בגין מילוות בלתי צמודים על ידי מלווה שאינו תאגידבנקאי. באשר להלוואות שניתנו קודם כניסת החוק לתוקף קובע סעיף 19(ב) כי הוראותהחוק "יחולו גם על חוזה הלוואה שנחתם לפני תחילתו של חוק זה... ושעל פיו עולהשיעור העלות הממשית של האשראי... על כפליים השיעור המרבי המותר על פיסעיפים...". אין מחלוקת שסעיף זה חל על השטר דנא, אלא שבסמוך לאחר כניסת החוקלתוקף ערכה המבקשת חישוב מחדש של החוב המגיע לה מהמשיבה והפחיתה את החוב בהוצאהלפועל בסכום של כ-190,000 ש"ח, מתוך כוונה שסכום החוב יותאם לאמור בסעיף 19(ב)לחוק, היינו ששיעור העלות הממשית של האשראי או שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה עלכפליים השיעור המירבי הקבוע בחוק.
ב. המבקשת סברה כי בעשותה כן תסיר את תחולתו של סעיף 19(ב) על ההליכיםהננקטים על ידה נגד המשיבה, ובדרך זו תוכל ליהנות מכפל שיעור הריבית הקבוע בחוקולא מהשיעור הקבוע בחוק. ראש ההוצל"פ לא קיבלה את עמדת המבקשת וקבעה שיש לחשבאת החוב לפי שיעורי הריבית הקבועים בחוק, מכיוון שלפי החוזה המקורי שיעורהריבית עולה על כפליים השיעור המירבי המותר. על החלטת ראש ההוצאה לפועל הוגשערעור לביהמ"ש המחוזי. המבקשת טענה כי אם סברה ראש ההוצל"פ שחוזה ההלוואה אינומתאים להוראות סעיפי החוק, עליה להעביר את העניין לדיון בביהמ"ש ואין היאמוסמכת לקבוע הלכה במחלוקת בין הצדדים. הטענה השניה היתה שלאחר הפחתת הסכוםהנתבע על ידי המבקשת, כאשר אין הוא עולה על כפל שיעור הריבית המותר, אין תחולהלסעיף 19(ב). שתי הטענות נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הוגשה בקשה לרשותערעור. בטיעון הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה בשני העניינים האמורים וביהמ"ש העליוןקיבל את עמדת הצדדים והבקשות לרשות ערעור נדחו.
ג. הסכמה אחת היתה שלסעיף 19(ב) לחוק יש תחולה בענייננו ואכן כך הדין. הסעיףמחיל את הוראות החוק גם על חוזי הלוואה שנחתמו קודם תחילת החוק ובלבד שיתקיימוהתנאים האמורים בסעיף. המחלוקת בין הצדדים היתה אם עולה שיעור העלות הממשית שלהאשראי, לפי חוזה ההלוואה, על כפליים השיעור המירבי המותר, ומשהוכח שעל פי נוסחהסכם ההלוואה בין הצדדים תנאי זה מתקיים, אין בנכונות המבקשת להפחית את שיעורהריבית כדי לבטל את תחולת סעיף 19(ב).
ד. הסכמה נוספת של הצדדים היתה, וגם הסכמה זו נכונה היא לפי הדין, שהיה עלראש ההוצל"פ להעביר את העניין לבימ"ש השלום. בכל מקרה בו מסרב ראש ההוצל"פלנקוט בהליכי הוצל"פ נגד לווה בשל כך שתנאי חוזה ההלוואה אינם תואמים את הוראותהחוק - עליו להעביר את הענין לביהמ"ש המוסמך ולא לדון ולהכריע בעניין לבדו.המקרה היחידי בו מוסמך ראש הוצל"פ לקבוע בעצמו ריבית או ריבית פיגורים בשיעורנמוך משיעור הקבוע בחוזה ההלוואה הוא כאשר המלווה השהה את ההליכים ללא טעםסביר. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו.
ה. כיוון שהצדדים הסכימו שסעיף 19(ב) חל בענייננו פג הטעם המעשי בקבלת ערעורהמבקשת ובהעברת הענין לביהמ"ש ועל כן הסכימה למחיקת הבקשה לרשות ערעור.
(בפני השופטים: אור, חשין, קדמי. 30.3.97).
רע"א 7421/96 - בנק הפועלים נגד יונס סמיר סלימאן ואח'
*פירוש תיקון חוק הערבות לעניין ערב יחיד בהליכים שהחלו בתקופת המעבר הקבועה בחוק(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבים, כולם תושבי ישראל, היו ערבים לחובו של תושב טול כרם הנמצאת בשטחייו"ש. ביום 5.1.92 הגיש הבנק תובענה נגד המשיבים ונגד החייב העיקרי. ביום24.3.92 פורסם חוק הערבות (תיקון) שהוסיף לחוק הערבות פרק שכותרתו "ערבות שלערב יחיד" אשר סעיף 17ג' שבו מונע הגשת תובענה נגד ערב יחיד, כל עוד לא התמלאותנאים מסויימים, שעיקרם מיצוי ההליכים לגביית החוב מהחייב העיקרי. בסעיף 5(ב)לחוק נקבע כי אם "הוגשה תובענה אחרי תחילתו של חוק זה, או החלו בהליכים שתחילתםבהוצאה לפועל אחרי תחילתו של חוק זה, לא ינקוט נושה... בהליכי הוצאה לפועל נגדערב יחיד... אלא לאחר שנקט באמצעים סבירים... לגבות את החיוב מהחייב". ביום8.11.92, היינו בתוך תקופת המעבר הקבועה בסעיף 5(ב), ניתן פסק דין נגד המשיביםוביום 30.12.92 נפתח נגדם תיק בלשכת ההוצאה לפועל.
ב. ביום 2.7.95 הגישו המשיבים בקשה לעיכוב ההליכים בלשכת ההוצל"פ בטענה כיבהתחשב בחוק המתקן אין לפעול נגדם בהליכי הוצל"פ כל עוד לא ננקטו אמצעים לגבייתהחוב מהחייב העיקרי. התברר כי פסק הדין נגד החייב העיקרי בוטל בינתיים עקב כךשכתבי ביה"ד לא הומצאו לו כחוק. הרשם בלשכת ההוצאה לפועל דחה את בקשת המשיביםבנימוק שבמועד הגשת הבקשה חלפה זה מכבר תקופת הביניים הקבועה בסעיף 5(ב). ערעורשהוגש לביהמ"ש נתקבל. השופט דחה את פרשנותו של רשם ההוצל"פ וקבע כי סעיף 5(ב)אינו פוקע לאחר שחלפה תקופת המעבר וממשיך לחול לגבי ההליכים אשר החלו תוך כדיתקופת המעבר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל תוך קביעה שגם הרשםוגם ביהמ"ש המחוזי נתפסו לכלל טעות.
ג. הרשם וביהמ"ש היו חלוקים בשאלת תקפו של סעיף 5(ב) בחלוף תקופת המעברהקבועה בו, ואולם אין הוא חל כלל בענייננו. שכן סעיף זה חל בהתקיים אחת משתיחלופות: כאשר "הוגשה תובענה אחרי תחילתו של חוק זה", או כאשר "החלו בהליכיםשתחילתם בהוצאה לפועל אחרי תחילתו של חוק זה". ברור שהחלופה הראשונה אינהמתקיימת שכן התובענה הוגשה לפני שפורסם החוק המתקן. אשר לחלופה השניה -ה"הליכים" הנזכרים בסעיף 5(ב) כוונתם להליכים משפטיים אשר תחילתם היא בפנייהלהוצל"פ. אין הכוונה למקרה בו ניתן פס"ד ובתקופת הביניים - אליה מתייחס סעיף5(ב) - נפתח תיק בהוצאה לפועל לצורך מימושו של פס"ד. חלופה זו תחול, לדוגמא,במקרים של הוצאה לפועל של שטר, מימוש משכון שנרשם או מימוש משכנתא, שהם ההליכים"שתחילתם בהוצאה לפועל".
(בפני: השופט אור. 30.3.97).
ע.א. 5664/93 - זהבה כנען נגד AMERICA OF STATES UNITED
*בעלות המבטח על ציורים מבוטחים שנגנבו כאשר המבטח שיפה את המבוטח. *השתכללות חוזה בין שני בעלי עסק ב"שוק הפשפשים" במכירת ציורים בעלי ערך רב במחיר אפסי עקב חוסר ידיעה. *תחולת "תקנת השוק" במכירת חפצי ערך בחנויות "יד שניה". *הוצאות משפט(מחוזי ת"א - ת.א. 339/90 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטלנגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. בשנת 1980 הוצגה תערוכה של אמנות ישראלית בארה"ב ובה נכללו שני ציורים מאתהצייר ראובן רובין שהושאלו לתערוכה על ידי בעליהם. הציורים בוטחו על ידי המועצההפדרלית של ארה"ב בביטוח עצמי, והם אבדו בדרכם חזרה ארצה. ממשלת ארה"ב שילמהלבעלים את סכום הביטוח בסך 100,000$ כנגד תעודת שיפוי. הציורים התגלגלו ל"שוקהפשפשים" ביפו והמערערת, בעלת חנות בשוק העוסקת בסחר בסחורות מיד שניה, רכשהאותם מרוכלת באותו שוק במחיר של 250 ש"ח. לאחר ימים ספורים גילתה המערערת אתהזהות האמיתית של הציורים ופנתה למשטרה. המערערת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזיוביקשה להצהיר על בעלותה בציורים. בביהמ"ש נסב הדיון על ארבעה נושאים מרכזיים:בעלות ארה"ב בציורים; השתכללות החוזה בין המערערת לבין המוכרת; תחולת תקנת השוק(סעיף 34 לחוק המכר); זכותה של המערערת להשבת הסכום ששילמה עבור הציורים.ביהמ"ש המחוזי קבע כי ממשלת ארה"ב רכשה בעלות בציורים; כי לא נשתכלל חוזה ביןהקונה (המערערת) והמוכרת משום טעות מהותית בזהות הממכר; כי תקנת השוק אינהעומדת לקונה ולפיכך הציורים הם של ממשלת ארה"ב; כי על ממשלת ארה"ב להחזירלמערערת את הסכום ששילמה עבור הציורים. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב'שטרסברג-כהן וטל נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: בעניין בעלותה של ממשלת ארה"ב בציורים טוענת המערערתכי אין מסמכי הביטוח קבילים באשר לא הוכח הדין הזר באמצעות בעל השכלה משפטיתולא זומנו עדים מחו"ל - עורכי המסמכים - לאימות תוכנם. ביהמ"ש המחוזי קבע כיהמסמכים קבילים והדין עימו. דין זר ניתן להוכחה על ידי עו"ד, שופט, משפטן וכןעל ידי "אדם אחר" שאינו משפטן, אשר בגדר מקצועו או עיסוקו ניתנת לו הזדמנותלרכוש ידיעות בדין הזר. כאן העידה עדה אשר לפי התרשמות השופט היא מתמצאת היטב -מתוקף תפקידה - בדין הזר ואין להתערב בקביעה זו. הוא הדין בהגשת המסמכים על ידיממלא תפקיד הגם שלא היתה חובת רישום ודיווח, שכן, די בכך שהרישום נעשה במהלךהתפקיד הרגיל.
ג. הבעלות בציורים עברה לממשלת ארה"ב כמבטחת כנגד שיפוי הבעלים על אובדנם.עקב השיפוי בעקבות חוזה ביטוח ולא עקב "מכר" כמשמעותו בחוק המכר. הסכם שיפויאינו הסכם מכר, לא מתקיימים בו המאפיינים של מכר לא בעת כריתת חוזה הביטוח ולאבעת מילוי חיובי הצדדים על פיו על ידי השיפוי.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא השתכלל חוזה מכר בין הקונה והמוכרת בשל טעותמהותית בזהות הנכס שגרמה להיעדר מפגש רצונות לגבי הנכס האובייקטיבי - ציוריראובן. מסקנה זו אין לקבל. נכרת חוזה מכר בין הצדדים אם כי מתוך טעות משותפת.דיני החוזים מבחינים בין טעות הדדית וטעות משותפת. בטעות הדדית כל אחד מהצדדיםמתכוון לנכס אחר מזה שאליו מתכוון רעהו. בטעות כזו אכן אין מפגש רצונות. לא כןבטעות משותפת, שבה מתקיים מפגש רצונות בין הצדדים, שהרי שניהם התכוונו לקנותולמכור במחיר המוסכם את הנכס המסויים שהיה לפניהם ושאליו מכוונת הסכמתם. טעותמשותפת, מקימה לצד שרצונו נפגם כוח לבטל את החוזה, על אף שהשתכלל החוזה. אולם,בענייננו, המוכרת והקונה אינם טוענים שהחוזה לא השתכלל. לצד השלישי אין זכותלבטל את החוזה בין המוכרת לקונה.
ה. נותרה לדיון השאלה אם חלה תקנת השוק כאמור בסעיף 34 לחוק המכר. על מנתשתחול תקנת השוק צריכים להתקיים תנאים שונים וביניהם שהמוכר עוסק במכירת נכסיםמסוגו של הממכר; המכירה היא במהלך עסקיו הרגיל; ניתנה תמורה בעד הנכס; תום לבו
של הקונה. בענייננו אין לפקפק בתום לבה הסובייקטיבי של הקונה. שאלה היא אםהתמורה ששילמה המערערת עבור הציורים (250 ש"ח) עונה על דרישת התמורה לנוכחשוויו של הנכס (מעל 100,000$). התשובה לשאלה זו כרוכה בשאלה העקרונית אם התמורההנדרשת לצורך החלת תקנת השוק היא תמורה ממשית (תמורה שוות ערך), או שמא דיבתמורה סימלית (תמורה בת ערך). מבדיקת השאלה איזו תכלית נועדה לשרת דרישתהתמורה, עולה כי נדרשת תמורה ממשית לצורך החלת סעיף 34. התמורה ששילמה הקונהאינה עומדת בדרישת "התמורה הממשית".
ו. אשר לתנאי של עיסוק המוכר במכירת נכסים מסוגו של הממכר - לפנינו, אותו פלחמסחר המתנהל ב"שווקי הפשפשים" בהם קונים ומוכרים בין השאר חפצים מיד שניה. איןראייה ממנה ניתן ללמוד שהמוכרת עסקה במכירת יצירות אמנות וציורי שמן מקוריים שלציירים ידועים. נטל ההוכחה רבץ על הקונה (המערערת) והיא לא הרימה נטל זה.משקנתה יצירת אמנות ממי שאינו צפוי לעסוק במכירת יצירות אמנות, וגם לא חשבהשהיא קונה יצירת אמנות ואף אדם סביר לא היה חושב שהוא קונה יצירה כזו, קנתההמערערת נכס שאינו "מסוג" הנכסים שהמוכרת עוסקת במכירתם במהלך עסקיה הרגילומשהתברר כי גנוב הוא, לא ישאר הוא בידיה.
ז. אשר לשאלת חובת השבת הסכום ששילמה הקונה עבור הציורים ע"י הבעלים המקבליםאת הציורים - ביהמ"ש המחוזי קבע כי על הבעלים להשיב לקונה את הסכום ששילמה עבורהציורים, מכח דיני "עשיית עושר ולא במשפט". ספק אם מתקיים כאן התנאי המקייםעילה של "עשיית עושר ולא במשפט", הדורש התעשרות שלא כדין, וספק אם הבעלים"התעשר" על "חשבונה" של הקונה. נראה כי בנסיבות מתאימות יש לחייב את הבעליםלהשיב את אשר שילם עבור הנכס שרכש. אולם אין צורך לברר כאן את הנושא המשפטיוניתן להסתפק בהמלצה לממשלת ארה"ב להשיב לקונה את הסכום הפעוט ששילמה עבורהתמונות כשהוא משוערך.
ח. לא היה מקום לחייב את המערערת בהוצאות משפט בערכאה הראשונה על אף שהתביעהנדחתה. היא נפלה קרבן בתום לב למעללי הגזלן ומשהתברר לה הדבר, העבירה היא אתהציורים למשמרת במוזיאון ראובן. יש להתייחס להתנהגותה ולתת לה ביטוי, לפחות עלידי הימנעות מהטלת הוצאות עליה. לפיכך יש לבטל את צו ההוצאות בערכאה הראשונהולא לתת צו להוצאות בערכאה זו.
ט. השופט טל: לעניין "סוגו" של הממכר - בכל הקשור לסעיף 34 לחוק המכר -המבחן, הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד, הוא לפי מה שחשבו המוכרת והקונה. במקרהשלנו גם המוכרת וגם הקונה, סברו שהממכר הוא תמונה לא יקרה, מן הסוג הנמכרוהנקנה מיד ליד בשוק הפשפשים. מבחינה סובייקטיבית היה כאן תום לב ומבחינהאובייקטיבית יש לראות איך העיסקה היתה נראית בעיני כל אדם, ולא לפי טיב הציורהאמיתי, שהיה נעלם אז מעין כל. לפיכך, לשאלה אם הממכר היה מן הסוג שהמוכרת עסקהבמכירתו, יש להשיב בחיוב. אבל די בכך "שהתמורה הממשית" נעדרה כאן כדי שלא תחולתקנת השוק.
י. השופט טירקל (דעת מיעוט): לעניין "התמורה הממשית" שנתן הקונה עבור הנכס ישלהתייחס לערכו המדומה של הנכס, בשעת המכירה, בעיניו של מוכר או קונה סביר, ולאלפי ערכו האמיתי של הנכס כפי שנתגלה לאחר מכאן. כמו כן, לעניין "סוגו של הממכר"יש להתייחס לסוגו המדומה של הנכס בשעת המכירה בעיניו של קונה או מוכר סביר, ולאלסוגו האמיתי כפי שהתגלה לאחר מכן. לפיכך עמדה כאן המערערת בשני התנאים האמוריםבסעיף 34 לחוק המכר ועל כן יש מקום לקבל את ערעורה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד גינשיץ למערערת, עו"ד אליזהר למשיבה. 13.4.97).
ע.א. 7155/96 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ בגיר(מחוזי ת"א - ת.א. 56/95 - הערעור נתקבל).
א. המערער מבקש לאמץ צעיר כבן 26, (להלן: המאומץ), אותו גידל וחינך מאז היותותינוק רך. כשהיה המאומץ כבן חודשיים התגרשו הוריו והוא נותר יחד עם אחיו הבוגרממנו בשלוש שנים בהחזקת אמו. בהיות המאומץ כבן שנתיים נישאה אמו למערער ומאזהיה המערער כאב לו ולאחיו. בשנת 75, כשהיה המאומץ כבן 4, פנה המערער לביהמ"שבבקשה לאמץ אותו ואת אחיו. פקידת הסעד המליצה על האימוץ, אך נוכח היעדר הסכמהמצד האב הביולוגי בוטלה הבקשה. המערער גידל את המאומץ ואחיו, שנהרג בשנת 92בתאונת ירי. בשנת 83 התגרשו המערער ואמו של המאומץ, אך הקשרים האמיצים ביןהמערער למאומץ נמשכו. בשנת 95 פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאמץ את המאומץ.האב הביולוגי לא היה צד להליך בביהמ"ש המחוזי והמאומץ הביע רצונו שהמערעריאמצו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו שלא נתקיימו תנאי סעיף 25(1) לחוקאימוץ ילדים, שהם תנאי לכך שביהמ"ש ייעתר לבקשה לאמץ בגיר. כמו כן קבע כיבהיעדר הסכמת האב הביולוגי, אין ביהמ"ש יכול לצוות על אימוץ ללא הכרזתו שלהמאומץ כבר אימוץ קודם לכן. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון דן בהרחבה בנושא האימוץ בכלל ובנושא של אימוץ בגיר בפרטוסיכם את דיונו במסקנה כי חוק האימוץ מלכתחילה אכן לא נועד לאפשר כדבר שבשיגרהאימוץ בגירים, אך הוא הכיר באפשרות לאמץ בגירים בנסיבות מיוחדות וחריגות. על פיהוראות החוק, אין למנוע אימוץ של בגיר ככל שאימוץ זה אינו פוגע באינטרס ברהגנה, בין אינטרס ציבורי ובין אינטרס ראוי להגנה של פרט אחר. כאשר האימוץהמבוקש משקף באופן אמיתי צורך חיוני של המעורבים בהליך האימוץ ונותן ביטוי חוקיליחסים דמויי יחסי הורים-ילד שקיימים למעשה במציאות, יראה בכך ביהמ"ש נסיבותמיוחדות למתן צו אימוץ, אם נוכח ביהמ"ש שיהיה זה לטובת המאומץ. בענייננו קיימותנסיבות מיוחדות וטעמים המצדיקים מתן צו אימוץ.
ג. המערער, שהיה בן זוגה של אמו של המאומץ, מבקש לבסס על פי חוק מערכת יחסיםשל הורות שקיים עם המאומץ מאז היותו תינוק. שעה שאביו מולידו של המאומץ לאהתעניין בו, היה המערער לצידו בטוב וברע. בשנות קטנותו של המאומץ היה המערעראפוטרופסו על פי הסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד. המאומץ עצמו הגיש לביהמ"ש תצהירהתומך בבקשה ובו פרט את מסכת קשריו עם המערער בכל שלבי חייו, ותאר באופן נוגעללב את תמיכתו של המערער בו בתקופת ילדותו, בעת גיוסו ובעת נישואיו. כן הוגשותצהירים דומים של אמו של המאומץ ושל אשתו הצעירה. אם יש נסיבות המתאימות במובהקלאימוץ בגיר הרי אלה הנסיבות המיוחדות שבמקרה דנן.
ד. עם זאת, יש לכאורה מקום להכריז קודם לכן על המאומץ כבר אימוץ ויש לתתלאביו הביולוגי של המאומץ הודעה על קיומו של ההליך על ידי צירופו לבקשה כמשיבכנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי. אם לא יתייצב האב לדיון, או אם יתייצב ולאיעלה טעם ממשי שיסתור את קביעת ביהמ"ש העליון שנתקיימו עילות אימוץ, יכריזביהמ"ש על המאומץ כבר אימוץ ויתן את צו האימוץ.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. עו"ד בן-אור למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 17.4.97).
בג"צ 4225/95 - לקסן (ישראל) בע"מ נגד עיריית אילת ואח'
*הטלת ארנונה בניגוד לחוק ייצוב המשק(העתירה נתקבלה בעיקרה).
א. העותרת הינה הבעלים של מלון הנסיכה באילת ומפעילתו החל בחודש נובמבר 92.היא משיגה על חיובי ארנונה לשנים 1995-1993 בשלושה נושאים: חוקיות סיווגו של
המלון כקטגוריה נפרדת של "מלון חמישה כוכבים דה לוקס" במקום מלון חמישה כוכבים;חוקיות הטלת תוספת של %10 על שיעורי הארנונה המוטלים על המלון; חוקיות הטלתו שלחיוב נפרד על מסעדה ופאב המצויים במלון. העתירה נתקבלה בשני הנושאים הראשוניםונדחתה באשר לנושא השלישי.
ב. בחוק לייצוב המשק משנת 85 נקבע, בין השאר, כי שיעורי המיסים, ההיטליםותשלומי החובה המשתלמים לרשות המקומית לא יעלו על הסכומים שהיו חייבים בהם אילוחל מועד תשלומם ביום 2.11.84. מכאן ואילך שימשו שיעורי המס של שנת 85 בסיסלקביעת שיעורי הארנונה בצירוף תוספת מירבית שנקבעה כל שנה. נקבע כי אין לעקוףאת איסור העלאת שיעורי הארנונה על ידי שינוי סיווג של נכס. הקטגוריה של "מלוןחמישה כוכבים דה לוקס" הופיעה לראשונה בצו המיסים של עירית אילת בשנת 1990.העותרת טוענת כי מדובר בשינוי סיווג שלא קיבל את אישור השרים ועל כן הוא בטל.מנגד טוענת המשיבה כי החוק התכוון להטיל איסור רק על שינוי סיווג של נכס קיים,אך לא התכוון לאסור קביעת סיווג לנכס חדש שלא נמצאה לו בעבר קטגוריה מתאימה וזהדינו של המלון שנבנה ברמת שירות גבוהה במיוחד וחסרת תקדים. בעניין זה הדין עםהעותרת.
ג. אשר לחוקיות הטלת חיוב של %10 על שיעורי ארנונה המוטלים על המלון - התוספתשל %10 הוטלה לראשונה בצו המיסים לשנת 84, אך בשל טעות "סופר" לא נכללה בשנתהמס 85 והיעדרה של התוספת בצו משנת 85 מנתק את שרשרת התוספות גם לשנים הבאות.
ד. מאידך, אין להתערב בהחלטת העירייה לחייב חיוב נפרד למסעדה או פאב המצוייםבשטח המלון. זאת בדומה למסעדות ופאבים שאינם נמצאים בבתי מלון. טוענת העותרתשהצו בעניין חיוב מסעדות בחיוב יותר גבוה אינו סביר, ואולם אין לומר שההחלטהלוקה בהיעדר סבירות קיצונית המצדיקה החלטה על פסילת חקיקת משנה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - המשנהלנשיא ש. לוין. עוה"ד י. ריכטר ופ. סיון לעותרת, עו"ד גד קינן למשיבים.20.4.97).
בג"צ 2523/97 - בן דרור ימיני נגד היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה
*עתירה נגד פרסום "החלטה מנומקת" ע"י היועמ"ש בפרשת מינוי היועהמ"ש(העתירה נדחתה).
א. ביום פירסום החלטות היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה בפרשה הידועה כ"פרשתהיועץ המשפטי" פנה העותר לבג"צ שיורה למשיבים להמנע מפרסום ה"החלטה" כשהיא"מנומקת". הוא מבקש למנוע מהמשיבים כל פרסום הנוגע לפרשה שיש בו פגיעה בכבודהאדם ובשמו הטוב של האדם למעט הגשת כתב אישום. העתירה נדחתה.
ב. העותר ידע מזה זמן על הכוונה לפרסם החלטה מנומקת, וקיבל על כך הודעה מטעםהיועץ המשפטי ביום 15.4.97. אעפ"כ הגיש את העתירה רק מספר שעות לפני המועדשנקבע לפרסום הנימוקים. בנסיבות המיוחדות של הענין יש בהמתנה מצד העותר עד לרגעהאחרון מישום שיהוי ממשי.
ג. נוסף על כך, העותר מתעבר על ריב לא לו. אם אכן יהיה בנימוקים שיתנוהמשיבים להחלטתם משום פגיעה שלא כדין, בכבודם או בשמם של אנשים אשר כנגדםהתנהלה החקירה, יוכלו הם לנקוט בכל אמצעי אשר הדין מעמיד לרשותם. הענייןשבפנינו הינו מקרה מובהק עליו חלה ההלכה, לפיה, כאשר קיים בעל דין העלול להיפגעמהחלטה מינהלית, לא ייעתר ביהמ"ש לעתירה ציבורית.
ד. לגוף הענין, טענתו של העותר כי פרסום החלטה מנומקת מהווה פעולה בחוסרסמכות מצד היועץ המשפטי אין לה על מה שתסמוך. רשות מינהלית רשאית ואף חייבתלנמק את החלטתה. ככלל, מחייב חסד"פ ליתן טעם להחלטה שלא להעמיד לדין אדם
ולהודיעה למתלונן. הודעה כזו תימסר למתלונן כאשר החקירה נפתחה בעקבות תלונה שלמאן דהוא, אך אין בכך כדי לייתר את הצורך בהנמקת החלטה לסגירת תיק כאשר החקירהנפתחה בעקבות ידיעה שהגיעה למשטרה על ביצוע העבירה "בכל דרך אחרת".
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' בייניש. 20.4.97).
בש"פ 2167/97 - כמאל סמניה נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד למשפט בעבירה של גרימת מוות(ערר על פסילה מנהיגה עד למשפט - הערר נדחה).
א. העורר הוא נהג אוטובוס ציבורי העובד בחברת טיולים. ביום 8.6.96 נהגבאוטובוס בדרך עירונית ובשלב מסויים של הנסיעה, לאחר עקומה ימינה, סטה לנתיבהנגדי, התנגש במונית וגרם למותו של נהג המונית. עובר לתאונה נהג העורר במהירותשל 60 קמ"ש. ביום בו אירעה התאונה נפסל רשיונו של העורר על ידי קצין משטרה ל-60ימים ותקפה של הפסילה פג ביום 8.8.96. רק ביום 18.11.96 הוגש כתב אישום נגדהעורר, בגין גרימת מוות ברשלנות ועבירות נוספות לפי פקודת התעבורה, ונתבקשהפסילתו לנהיגה עד גמר דינו. ביום 26.1.97 החליטה שופטת השלום לקבל את הבקשהולפסול את רשיונו של העורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו והערר לביהמ"ש העליוןנדחה אף הוא.
ב. סעיף 46 לפקודה אינו מפרט מהם השיקולים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון, כשהוא דןבבקשה לפסילת רשיון עד גמר הדין. עם זאת, הלכה היא, כי על ביהמ"ש לבחון אםנסיבות המקרה ועברו התעבורתי של הנהג מצביעים על כך שיש בהמשך נהיגתו כדי לסכןאת הציבור. בענייננו, נסיבות המקרה מעידות לכאורה על התרשלות של ממש מצד העורר.המצב בו לאחר עקומה ימינה נמצא נהג אוטובוס בשמאלו של הכביש, כאשר הוא נוהגבמהירות מופרזת שאינה מאפשרת פנייה בטוחה מספיק ימינה, מלמדת לכאורה כי הואמסוכן לציבור. לכך יש להוסיף כי מאז שנת 92 הורשע העורר 9 פעמים ומהן 4 פעמיםבעבירות שעניינן נהיגה במהירות מופרזת. עובדת היותו של העורר נהג רכב ציבורי,מגבירה את הסכנה הנשקפת לשלום הציבור כתוצאה מהחזרת רשיונו לתוקף. רצוי אמנםשבקשה לפסילה תוגש לביהמ"ש מבעוד מועד, לפני פקיעת הפסילה המינהלית, אך אין בכךשהבקשה הוגשה לאחר תום תקפה של הפסילה המינהלית כדי לסייע לעורר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. אורון לעורר, עו"ד א. איינפלד למשיבה.15.4.97).
רע"ב 2529/97 - מדינת ישראל נגד אבנר אוזן
*החלטת בימ"ש להעניק חופשת חג לאסיר בניגוד להחלטת רשויות בתי הסוהר(הערעור נתקבל).
א. המשיב מרצה מאסר של 4 שנים בכלא איילון ועתיד להשתחרר במאי 98. הוא מסווגבקטגוריה א' לצורך חופשות, כלומר, הוא מנוע חופשות. לקראת חג הפסח פנה המשיבבעתירה להורות על שינוי הקטגוריה לצורך חופשות וביהמ"ש המחוזי לא החליט עלשינוי הקטגוריה, אך החליט לאשר לו חופשה לסדר פסח, לאמור "אמנם התנהגותו שלהעותר אינה תקינה בכלא ועל כך יענש, אולם נראה לי שניתן לאשר לו חופשה כדילהשתתף עם משפחתו בסדר". ב"כ המבקשת טוען כי החלטת הנציב מבוססת על המדיניותהקבועה בפקודות נציבות שירות בתי הסוהר, שלפיה מטרת החופשה הינה, בין השאר,ליצור תמריץ להתנהגות טובה של האסיר בבית הסוהר. באשר למשיב, הרי התנהגותו בכלאבמהלך החודשיים האחרונים היתה שלילית ביותר וכללה התנהגות בצורה מבזה כלפיביהמ"ש, צעקות של "אתם פושעים אתם..." וכיוצא באלה ביטויים. החופשה היאפריבילגיה והיא מותנית בהתנהגות טובה בכלא וההחלטה בדבר שלילת חופשות היאסבירה. הערעור נתקבל.
ב. האחריות לניהול בית הסוהר מוטלת על נציב שרות בתי הסוהר. הביקורת השיפוטיתהיא ביקורת חוקיות החלטת הנציב וביהמ"ש אינו שואל עצמו כיצד היה הוא נוהג אילוהוטל עליו תפקידו של הנציב אלא אם החלטת הנציב היא סבירה. התנהגותו של המשיבהיתה חמורה ופגעה במשמעת בתי הסוהר, ובנסיבות אלה לא היה מקום להעניק למשיב פרסבדמות חופשה שאינה מגיעה לו. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש כי התנהגותו הלא תקינה שלהמשיב צריכה להתבטא בענישה, ולא בשלילת חופשה. מתן חופשה למשיב הוא אמצעי חשובהנתון לשלטונות בתי הסוהר, בעזרתו יוצרים תמריצים לאסירים להתנהג כראוי, והענקתחופשה כשזו אינה מגיעה, פוגעת במשטר ובמשמעת בתוך הכלא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ענר הלמןלמבקשת, המשיב לעצמו. 21.4.97).
בש"פ 2211/97 - שלום חן נגד מדינת ישראל
*העלאתה בערעור של טענה על חוסר ראיות לכאורה (ערר על דחיית בקשה להעלות בערעור טענה על חוסר ראיות לכאורה - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומיםוסחיטה באיומים. ביהמ"ש קבע בהחלטתו לאמור "ב"כ המשיב... לא חלק על קיומן שלראיות לכאורה להוכחת האשמה", והחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטהזו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי והפעם הופיע סניגור אחר וביקש לטעון לעניין קיומןאו אי קיומן של ראיות לכאורה. ביהמ"ש סירב לשמוע טענות בעניין זה "וזאת לאורההסכמה שניתנה בבית משפט קמא". בסופו של דיון החליט לדחות את הערר. טועןהסניגור, כי חלה אי הבנה בבימ"ש השלום וכי הלכה למעשה לא הסכים הפרקליט שהופיעכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. הערר נתקבל.
אין לקבל את טענתו של הסניגור כי למעשה לא הסכים הפרקליט בבימ"ש השלום כפישקבע השופט. חזקה על ביהמ"ש שידע את אשר הוא אומר. אולם, לגופו של דבר ראויליתן אפשרות לעורר להעלות טענתו באשר לאי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה.מצויים אנו בטבורם של הליכים בסופם יכול שיהיה מעצר, לעתים מעצר לתקופותממושכות. ראוי להקל עם נאשמים ולאפשר להם להעלות טענות שברצונם להעלות. יעלו אתטענותיהם וביהמ"ש יחליט כאשר ייראה לו על פי חומר הראיות. לפיכך הוחזר הדיוןלבימ"ש השלום כדי לאפשר לעורר לטעון לעניין אי קיומן של ראיות לכאורה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה.
15.4.97).
בש"פ 2083/97 - מיכאלי רפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשני אישומים שלניסיון לבצע שוד וקשירת קשר לבצע שוד. העבירה הראשונה בוצעה ביום 10.11.95 כאשרהעורר הגיע לסניף בנק הפועלים בת"א כשהוא מצוייד באקדח צעצוע, התחבא בשירותיםויצא כאשר בסניף נותרו רק מנהל הסניף ופקידה. כאשר נוכח העורר לדעת כי צודקהמנהל בטענתו שהכסף כבר נעול בכספת, עזב את הבנק. בפעם השניה, בפברואר 97,תכננו העורר וקטין, כשהם מצויידים באקדחי צעצוע, לשדוד בנק אחר בת"א. הם זנחותוכניתם לגבי הבנק שנועד לשוד כיוון שראו בו תנועת לקוחות ערה, ונסעו לעבר סניףבנק אחר ובעודם ממתינים לשעת כושר הבחינו בהם עובדי הבנק והזעיקו שוטרים. העוררושותפו החלו להימלט ונעצרו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אף שאין לעורר עבר פלילי ואףכי צדקה הסניגורית שהמעשים הם "שלומיאלים" שלא הניבו פרי, יש לראות את הסיכוןהנשקף מהעורר בכך שהוא דבק "במטרה" ולא הרפה מנסיונותיו לבצע את תוכנית השוד.לפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מדובר בצעיר שאין לו רקע עברייני ואשר ביצע את העבירות באופן לא מקצועי שלאהיה בו כדי לסכן חיי אדם. משפחתו של העורר מודעת לרצינות האישומים ומוכנה לקבלעל עצמה להשגיח עליו בעת שיהיה במעצר בית מלא. בכך יש כדי להבטיח מפני הסיכוןשהעורר ישוב לסורו ויסכן את שלום הציבור. על כן יש לשחררו בערובה ובתנאים שלמעצר בית מלא בבית הוריו.
(בפני: השופטת בייניש. 18.4.97).
בש"פ 2213/97 - זיתוני אורלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ייבוא קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת ו-4 אחרים הואשמו בקשירתקשר לייבא 13 ק"ג קוקאין ממקסיקו. הנאשם 1, בן זוגה של העוררת, רכש במקסיקו יחדעם נאשם 4 את הקוקאין והשניים שלחו ארצה את הסם טמון ברהיטים ובאביזרים שוניםבמכולה. העוררת היתה אמורה להיות אשת הקשר בין נאשם 1 לבין שותפיו בארץ והוטלעליה לברר עם עמיל מכס כיצד ניתן לשחרר את המכולה. ביהמ"ש המחוזי הורה על עלמעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה.
מדובר בפרשה חמורה ביותר, לנוכח כמות הסם העצומה שהחבורה תכננה לייבא ארצה.מן הראיות עולה כי העוררת היוותה חוליה פעילה בנסיון להחדיר את הסם ארצה.העובדה שחלקה בפרשה כרוך ביחסה עם נאשם 1, אין בה כדי לגרוע מהיותה של העוררתנגישה לעולם הסמים ולפעילות העבריינית, ואין בה כדי לבטל את החשש הממשי שהעוררתתשוב לעסוק בפעילות הקשורה להפצת סמים מסוכנים בהיותה משוחררת ממעצר. העובדהשמדובר באם חד הורית לילדה בת 10 שנים אין בה כדי להטות את הכף ולהצדיק חלופתמעצר כאשר קיים חשש לשלום הציבור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ג. זילברשטיין לעוררת, עו"ד א. גז למשיבה.15.4.96)
ע.פ. 2126/96 - עלא בן מוחמד מנצור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות תנועה וגרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער גנב רכב כאשר בעליו עצר ויצאממנו - כשהמנוע שלו פועל - על מנת לבדוק דבר בחלקו האחורי של הרכב. בעל הרכבהחל לרדוף אחרי המערער ותוך כדי בריחה ברכב הגנוב חצה המערער צומת מרומזר באוראדום, פגע במנוח והרגו, לא עצר את הרכב והפקיר את קרבנו. ביהמ"ש הרשיע אתהמערער בהריגת הולך רגל, בנהיגה חסרת זהירות, נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוחוהפקרה לאחר פגיעה בהולך רגל. הוא גזר על המערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתייםמאסר על תנאי וכן פסילה לנהיגה לצמיתות. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור מדגיש את עברו הנקי של המערער אשר בעת המקרה היה כבן 18 בלבד, הואבוגר תיכון ובן למשפחה חיובית המקיימת אורח חיים נורמטיבי, והמעשה לא היה פריתכנון אלא תולדה של החלטה על חודו של רגע. מאידך הצביעה התביעה על החומרההיתירה של התנהגות המערער. התנהגותו של המערער חמורה והוא אכן ראוי לעונש מאסרחמור גם אם מתחשבים בגילו הצעיר ובעברו הנקי. עם זאת, ביהמ"ש המחוזי לא נתן אתהמשקל המתחייב לקולא לנסיבות האישיות המפורטות לעיל וכן הסבל שעובר ועבר עלהמערער בכלא. במצב דברים זה ניתן להקל במידת מה בעונש ולהעמידו על 6 שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והפסילה תהיה לתקופה של 10 שנים מיום שחרורו שלהמערער מן הכלא.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דרורמקרין למערער, עו"ד אמי פלמור למשיבה. 15.4.97).
בש"פ 2274/97 מאג'יד הייב נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים (הריגה בתאונת דרכים) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות הריגהכאשר ביצע עקיפה בדרך לא פנויה וגרם למותם של שלושה אנשים, הוא הפקיר אתהנפגעים ונמלט מהמקום ולפי הראיות לכאורה ניסה לשבש הליכי משפט. ביהמ"ש הורהבזמנו לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי כל הרשעותיו הקודמות ופסילותרשיון הנהיגה שלו לא הועילו לרסנו. ביהמ"ש קבע כי קיימת עילת מעצר בשל החשש כיהעורר יביא לשיבוש הליכי משפט כפי שכבר ניסה לעשות וכן יסכן את שלום הציבורובטחונו בהיותו עבריין תנועה מועד. לאחר שנשמעו כל הראיות בתיק הגיש העורר בקשהלעיון חוזר בטענה ששמיעת הראיות הפריכה את האישום בדבר שיבוש הליכי משפט. בקשהזו נדחתה והערר על כך נתקבל.
תופעת הנהיגה הפרועה בכבישי הארץ תובעת מדי יום קרבנות רבים וחפים מפשע. עלביהמ"ש להוקיע תופעה זו. אם כך בתאונות בכלל, קל וחומר שהגורם לתאונה מסתלקמהמקום ומפקיר את הנפגעים. אלא, שאם קיימת עילת מעצר, שומה על ביהמ"ש לבחון אתהאפשרות להשיג את מטרות המעצר ע"י חלופת מעצר. כאשר אין מחלוקת כי חל כרסוםניכר בראיות באשר לחשש בדבר שיבוש הליכי משפט, ניתן להפיג את החשש לשלום הציבורע"י הרחקת העורר מהכביש והשמתו במעצר בית. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובהובתנאי מעצר בית מלא.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. אורון לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה.16.4.97).
רע"פ 10/97 - אשר חג'בי נגד מדינת ישראל
*טענת חוסר סמכות של בימ"ש שלום באשר חומר החקירה לא הועבר לפרקליט המחוז (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה שהיא פשע ושהעונש עליה הוא 7 שנות מאסר.אין חולקין כי הסמכות לדון בעבירה זו נתונה לבימ"ש השלום לפי סעיף 51(א)(1)(א)לחוק בתי המשפט. אך לטענת המבקש צריך היה להעביר את חומר החקירה בעבירה זאתלפרקליט המחוז, על פי סעיף 60 לחסד"פ כדי להחליט אם להעמיד לדין את המבקש.במקרה הנדון, כך הטענה, הוגש כתב האישום על ידי תובע משטרתי מבלי שחומר המשטרההועבר קודם לכן לפרקליט המחוז ומבלי שנתקבל אישורו להגשת כתב האישום, וכתוצאהמכך הוגש כתב האישום בחוסר סמכות ונשללה סמכות בימ"ש השלום לדון באישום זה.הטענה הועלתה רק בעת הערעור בביהמ"ש המחוזי ונדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהנחה, לצורך הדיון, שהחומר אכן לא הועבר לפרקליט המחוז, עדיין השאלה היא אםפגם כזה גורם לחוסר סמכות עניינית כמשמעות הביטוי בסעיף 149 לחסד"פ. שאם כן,נתונה בידי המבקש הזכות להעלות את הטענה בכל שלב של הדיון, וגם בערעור, ללאצורך ברשות ביהמ"ש. ברם, פגם זה אינו אלא פגם בכתב האישום כמשמעותו בסעיף149(ד) לחסד"פ ולפיכך אם לא נטענה טענה מקדמית בפני הערכאה הראשונה אין להעלותאותה בערעור אלא ברשות ביהמ"ש שלא ניתנה במקרה זה. לפיכך נדחתה הטענה שבימ"שהשלום דן בעניינו של המבקש ללא סמכות. המבקש טוען עוד כי בנסיבות המקרה, צריךהיה ביהמ"ש לאפשר לו להעלות את הטענה בשלב הערעור כדי למנוע עיוות דין, אךלמעשה לא נגרם למבקש כל עיוות דין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אושרה קנצפולסקילמבקש. 9.4.97).
ע.פ. 1/97 - עזרא דאודאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בקטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, בהיותו כבן 38, עבד בבריכתשחיה במרכז ספורט. ילדה בת 11 ביקרה בסרט וכאשר יצאה וחיפשה טלפון ציבורי
הובילה המערער במירמה לחדרו, שם עשה בה מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער2.5 שנים מאסר בפועל ו-2.5 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
יש להתייחס למעשהו של המערער בחומרה יתירה ובמיוחד כך הם פני הדברים לנוכחההשלכות שהיו לו על מצבה הנפשי של הילדה, שנפגעה קשות מן הזעזוע שעבר עליהונזקקה לטיפול רפואי. המערער ניצל לרעה את האמון שנתנה בו הילדה, כמי שעובדבמוסד המספק שירותים לציבור - מרכז ספורט שכונתי - ובכך הוסיף נופך מחמירלהתנהגותו. על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את טובת הקטינים ולהגן על הקטינים מפנימעשיהם של אלה שאינם יודעים לרסן את יצרם. מן הדין היה לגזור עונש חמור מהעונששנגזר ואין כל עילה המצדיקה הקלה מעבר לזו שכבר זכה לה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חיים דגןלמערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 15.4.97).
בש"פ 2270/97 - זיתון שלומי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה בסכין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושת העוררים תקפו את המתלוננןונעצו סכין בבטנו, בחזהו ובגבו. כתוצאה מכך אושפז המתלונן, נותח ונשקפה סכנהלחייו. העוררים הואשמו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש המחוזי קבע כיקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם. משנמצאו ראיות לכאורה ממילא קמה ונהיתה עילהלמעצר העוררים וביהמ"ש קבע כי אין מקום לחלופת מעצר. הערר נדחה.
אין מקום להיענות לבקשה לחלופת מעצר. מגיפת תת תרבות הסכין פשתה בקירבנו,וקשה להימנע מן הרושם כי בשנים האחרונות מתגברת התופעה והולכת. אנשים שסףהגירוי שלהם נמוך כשל העוררים מעלים חשש של ממש כי יחזרו על מעשיהם הרעים.בהיעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שעושה שימוש בסכין לפגיעת חברו דינו מעצרעד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ח. קאזיס לעוררים, עו"ד א. כרמל למשיבה. 16.4.97).
בג"צ 1453/97 - נקש מאיר ואח' נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק
*ביצוע צו הריסה מינהלי (העתירה נדחתה).
ניתן צו הריסה מינהלי. הוגשה בקשה לביהמ"ש לעניינים מקומייםלביטול צו ההריסה והבקשה נדחתה. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה וגם בקשה לרשותערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה. ביני לביני חלפו שלושים הימים לביצוע צוההריסה ולדעת העותרים אין לבצע את הצו, העתירה נדחתה. בתי המשפט נתנו צוויםלעיכוב ביצוע צו ההריסה, כך שאין לומר שהמועדים חלפו. משהוגשה בקשה לביטול צוההריסה, רשאי ביהמ"ש לעכב ביצוע הצו, ומניין הימים שבו ניתן צו העיכוב לא יבואבחשבון שלושים הימים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. עו"ד אלימלך בירנברג לעותרים,עו"ד שלמה פרנקל למשיב. 30.4.97).
בג"צ 8827/96 - עמירה סחר נגד שר הפנים
*איבוד מעמד של תושבת קבע של אשה שעברה לגור בירדן למשך 10 שנים (העתירה נדחתה).
העותרת היתה תושבת קבע בישראל ובשנת 1984 נישאה לעותר שהואאזרח ותושב ירדן. הזוג השתקע בירדן ועד שנת 87 לא פנתה העותרת לשלטונות ישראל.בשנת 87 פנתה בבקשה לאיחוד משפחות ובקשתה לא נענתה. היא המשיכה לגור בירדן תוךשביקרה מדי פעם בישראל. ילד אחד נולד לעותרת בישראל בשנת 84, לפני שהמשפחה עקרהלירדן, ארבעה ילדים נולדו בירדן, וילד אחד נולד בשנת 95 לאחר שהמשפחה שבהלישראל. באותו שלב שבה העותרת ופנתה בבקשה לאיחוד משפחות ונענתה בשלילה. העתירה
נדחתה. על פי התשתית העובדתית האמורה, מרכז חייה של העותרת השתנה מאז 1984לתקופה של 10 שנים, והיא איבדה את מעמדה כתושבת קבע בישראל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אנדרהרוזנטל לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 23.3.97).
דנ"א 579/97 - אריאל בתיה נגד רותם חברה לביטוח בע"מ ואח'
*בקשה לדיון נוסף על החלטה של דן יחיד לדחות בקשה לרשות ערעור (העתירה נדחתה).
העתירה לקיים דיון נוסף מתייחסת לפס"ד של שופט ביהמ"שהעליון שסירב להיענות לבקשת רשות ערעור. דין העתירה להדחות. כבר נפסק כי איןדיון נוסף על החלטה של דן יחיד בביהמ"ש העליון. ביסוד החלטה זו עומדת לשונו שלחוק בתי המשפט, לפיו קיים דיון נוסף רק על החלטה של שלושה שופטים. פרשנות זאתהורחבה בפס"ד נחמני בו נקבע שאפשר לקיים דיון נוסף גם על פס"ד של יותר משלושהשופטים, אך אין הדבר מאפשר דיון נוסף על החלטה של דן יחיד. לעניין זה אין הבדלבין החלטה של דן יחיד לבין פס"ד של דן יחיד.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. מי-טל לעותרת. 29.4.97).
ע.א. 2011/97 - בית עדה סבח נגד בית עדה שושנה
*סירוב פסילה כשביהמ"ש התערב במשפט כדי למנוע הליכי סרק (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה הגישה נגד המערער תביעתמזונות בביהמ"ש לענייני משפחה. בשלב מסויים הגיש המערער בקשה לתיקון כתב ההגנה.הבקשה נתמכה בתצהירו והמשיבה הגישה תצהיר נגדי. בעת הדיון בבקשה לתיקון כתבההגנה, ולאחר שהסתיימה חקירת המערער על תצהירו, החל ב"כ המערער לחקור את המשיבהעל תצהירה הנגדי. לאחר תחילת החקירה פנתה השופטת לב"כ המשיבה ושאלה לשם מה ישצורך בתצהיר נגדי, ובתגובה ביקש ב"כ המשיבה למשוך את התצהיר הנגדי. אז העלההמערער בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו בנימוק של התערבות ביהמ"ש בהליך האדוורסרי.ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי השאלה מדוע הוגש תצהיר נגדי לא נשאלה כדי לקפחאת אחד הצדדים, אלא זו שאלה עניינית ורלוונטית. הערעור נדחה.
המערער לא הצביע על כל ראייה שיש בה כדי להעיד על חשש ממשי ואובייקטיבילמשוא פנים של ביהמ"ש. האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על ביהמ"ש והוא הקובעאלו שאלות מותרות ואלו אסורות, אלו ראיות יש לקבל ואלו יש לדחות. ביהמ"ש אינומחוייב להימנע מכל התערבות ולאפשר לצדדים לנהל הליכי סרק. אם סבור המערערשהחלטה כלשהי של ביהמ"ש היתה שגוייה פתוחות בפניו הדרכים הדיוניות לתקוף החלטהזו. ערעור פסלות אינו ההליך שנועד לכך.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יגאל חקק למערער, עו"ד חניתאי אליגון למשיבה.29.4.97).
בש"פ 2419/97 - מירילשווילי מלחז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של שוד.על פי האישום הראשון חטף העורר בכח ארנק מידיו של קשיש כבן 77, ועל פי האישוםהשני, בעת ששהה העורר בבית המעצר התנפל על שכנו לתא בעקבות חילופי דבריםביניהם, חבט בבטנו ומשך בכוח שרשרת זהב שענד לצווארו. ביהמ"ש המחוזי קבע כיקיימות ראיות לכאורה בשני האירועים והורה על מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר טוען כי אין מדובר באישום הראשון בעבירת שוד שכן מדובר בחטיפה "נקייה"שבוצעה ללא אלימות. אין כאן המקום להיכנס לשאלה משפטית אם מדובר בשוד אובגניבה. אכן, אם גניבת הארנק בוצעה ללא אלימות אין העבירה בגדר העבירותהמסוכנות כשלעצמן המקימות עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(2) לחסד"פ, אך עבירה זו,
בנסיבותיה, מקימה עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(1), באשר קיים יסוד סביר לחשששהעורר יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר. המתלונן עמד לשלם עבור חפיסת סיגריותבקיוסק כאשר מאחוריו הגיח העורר וחטף את הארנק מידו. משנעצר הודה במעשה ומשנשאללמה עשה כן השיב "אין לי בית... והכל בגלל הסמים... זה לא היה מתוכנן... אתהרואה משהו כזה ויש לך אינסטינקט". נסיבות אלה, חוסר יכולתו של העורר לשלוטבדחפיו על רקע היותו נרקומן, אכן מצביעות על סיכון הנשקף ממנו לציבור. גםהראיות לכאורה באישום השני מחזקות את ההתרשמות בדבר מסוכנותו של העורר. בנסיבותאלה אין גם מקום להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ש. פלישמן לעורר, עו"ד א. מור-אל למשיבה.30.4.97).
בש"פ 2476/97 - מדינת ישראל נגד עובדיה שלום
*הארכת מעצר חמישית מעבר לשנה (רצח) (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ברצח עו"ד לוינסון שהגיע לביתו כאשר המשיב היה בה לאחר שפרץ כדילגנוב מהדירה דברי ערך. המשיב ירה במנוח ונמלט כאשר בידיו תכשיטים שגנב. המשיבנעצר עד תום ההליכים ובשל התארכות המשפט כבר מתבקשת הארכה חמישית מעבר לשנתהמעצר הראשונה. הבקשה נתקבלה. חלק מן העיכובים במהלך המשפט נגרם בשל כך שהיהצורך לשלוח לאנגליה בדיקת שערות ובחלקם נגרמו העיכובים בשל סירובו של המשיב לתתדוגמת דם ורוק. בהחלטתה להאריך את המעצר ציינה השופטת כי האירועים הנ"ל גרמולהתמשכות המשפט, כי הליכי המשפט מצויים בפני סיום, העבירה החמורה בה הואשםהמשיב יוצרת חזקת מסוכנות וכן כי אין בהחלטה זו הלכה למעשה כדי לשלול את חירותושל המשיב, המצוי ממילא במאסר לתקופה ממושכת וכן הוא נתון במעצר עד תום ההליכיםבגין אישום אחר.
(בפני: השופטת בייניש. 30.4.97).
רע"א 9351/96 - עמנואל ומשה איזיקוביץ נגד ציפורה גלר
*סמכות בימ"ש להאריך מועד לביצוע חיוב שנקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד (הבקשה נדחתה).
צודקים המבקשים בטענתם כי לביהמ"ש קמא סמכות טבועה להאריךמועד לביצוע חיוב שנקבע בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד (הלכה שנפסקה בע.א.230/87 פ"ד מו(3) 279). ברם, במקרה הנוכחי לא התמלאו התנאים הנדרשים לשם מתןארכה על פי הלכת ע.א. 230/87 הנ"ל. הבקשה מלמדת כי הסיבה לאי קיום הסכם הפשרהבמועדו נעוצה בכך שהמבקשים לא הצליחו לגייס במועד את סכום הכסף הנדרש לשם ביצועהתשלום. עובדה זו, כשלעצמה, אינה יכולה להיחשב אי עשייה הנובעת מסיבות שלא היתהלמבקש שליטה עליהן. לפיכך אין היא מצדיקה הארכת מועד.
(בפני: השופט אור. עו"ד לבון למבקשים, עו"ד צורף למשיבה. 19.3.97).
בג"צ 2950/96 - הנא מוסא ו-37 אח' נגד שר הפנים ואח'
*אשרה לישיבה ארעית בישראל (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה אשרת ישיבה לעותרים בשטח ישראל. על השאלהאם המדיניות בעניין החלטה בשלבים, תחילה אשרה לתקופה של 27 חודשים ולאחריה אשרהלישיבה ארעית לשלוש שנים, היא חוקית, יש להשיב בחיוב. הגישה האמורה מתחשבתבצורך לקיים תקופת מבחן מדורגת, שתבדוק, בין השאר, אם המבקש לא הסתבך בענייניםפליליים בכלל ובטחוניים בפרט. מכיוון שכך דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר, החלטה - הנשיא ברק. עו"ד וסיםדכוור לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 23.3.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 2373/97 - שחרור בערובה (תקיפת אשה ע"י בעלה) ...............................178 ─* בג"צ 562/95 - ביטול הענקת הנחות בארנונה לעובדי עיריה ..........................178 ─* רע"א 94+5889/95/6730 - תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. ─ *סמכות ראש ההוצל"פ לדון בטענה ─ שחוזה הלוואה אינו מתאים לסעיפי החוק ................179 ─* רע"א 7421/96 - פירוש תיקון חוק הערבות לעניין ערב יחיד בהליכים ─ שהחלו בתקופת המעבר הקבועה בחוק ..................................180 ─* ע.א. 5664/93 - בעלות המבטח על ציורים מבוטחים שנגנבו כאשר המבטח ─ שיפה את המבוטח. *השתכללות חוזה בין שני בעלי עסק ─ ב"שוק הפשפשים" במכירת ציורים בעלי ערך רב במחיר אפסי ─ עקב חוסר ידיעה. *תחולת "תקנת השוק" במכירת חפצי ערך ─ בחנויות "יד שניה". *הוצאות משפט .................................181 ─* ע.א. 7155/96 - אימוץ בגיר ......................................................183 ─* בג"צ 4225/95 - הטלת ארנונה בניגוד לחוק ייצוב המשק ..............................183 ─* בג"צ 2523/97 - עתירה נגד פרסום "החלטה מנומקת" ע"י היועמ"ש בפרשת מינוי ─ היועהמ"ש ........................................................184 ─* בש"פ 2167/97 - פסילה מנהיגה עד למשפט בעבירה של גרימת מוות ......................185 ─* רע"ב 2529/97 - החלטת בימ"ש להעניק חופשת חג לאסיר בניגוד להחלטת רשויות ─ בתי הסוהר .......................................................185 ─* בש"פ 2211/97 - העלאתה בערעור של טענה על חוסר ראיות לכאורה ......................186 ─* בש"פ 2083/97 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................186 ─* בש"פ 2213/97 - מעצר עד תום ההליכים (ייבוא קוקאין) ..............................187 ─* ע.פ. 2126/96 - חומרת העונש (עבירות תנועה וגרימת מוות) ..........................187 ─* בש"פ 2274/97 - המשך מעצר עד תום ההליכים (הריגה בתאונת דרכים) ...................188 ─* רע"פ 10/97 - טענת חוסר סמכות של בימ"ש שלום באשר חומר החקירה לא ─ הועבר לפרקליט המחוז .............................................188 ─* ע.פ. 1/97 - חומרת העונש (מעשה מגונה בקטינה) .................................188 ─* בש"פ 2270/97 - מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה בסכין) ..........................189 ─* בג"צ 1453/97 - ביצוע צו הריסה מינהלי ...........................................189 ─* בג"צ 8827/96 - איבוד מעמד של תושבת קבע של אשה שעברה לגור בירדן למשך ─ 10 שנים .........................................................189 ─* דנ"א 579/97 - בקשה לדיון נוסף על החלטה של דן יחיד לדחות בקשה לרשות ─ ערעור ...........................................................190 ─* ע.א. 2011/97 - סירוב פסילה כשביהמ"ש התערב במשפט כדי למנוע הליכי ─ סרק .............................................................190 ─* בש"פ 2419/97 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................190 ─* בש"פ 2476/97 - הארכת מעצר חמישית מעבר לשנה (רצח) ...............................191 ─* רע"א 9351/96 - סמכות בימ"ש להאריך מועד לביצוע חיוב שנקבע בהסכם פשרה ─ שקיבל תוקף של פס"ד ..............................................191 ─* בג"צ 2950/96 - אשרה לישיבה ארעית בישראל ........................................191 ──