רע"א 773/97 - טנקרידרי ארנקיל בע"מ נגד חיפה כימיקלים בע"מ
*פירוש החלטה בדבר הוצאות משפט(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה וזכתה בסכום של כ-350,000 $ אשר היווהכ-%11 מסכום התביעה המקורי. ביהמ"ש המחוזי הורה על הנתבעות לשלם לתובעות שכרטרחת עו"ד וכן "יציאות המשפט...". חישוב הוצאות המשפט נערך ע"י המזכיר הראשי שלביהמ"ש בחיפה, כאמור בתקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. רובו המכריע שלהסכום שקבע מקורו באגרת ביהמ"ש אשר שילמה המבקשת ואשר נקבע על פי סכום התביעה.המשיבה לא העלתה כל טענה כנגד החישוב אשר ערך המזכיר הראשי, כפי שיכלה לעשות עלפי הפרוצדורה הקבועה בתקנה 518 לתקנות. ברם, משבאה המבקשת לגבות את ההוצאותבהליך של הוצאה לפועל, הסכימה המשיבה לשלם רק כ- %11 מסכום האגרה כיחס שביןהסכום שזכתה המבקשת לבין סכום התביעה, וטענה כי בתשלום הסכום האמור מילאה אתהחיוב אשר הוטל עליה בפסק הדין. ראש ההוצאה לפועל דחה את הטענה, ביהמ"ש המחוזיקיבל את ערעור המשיבה וקבע כי אין זה מתקבל על הדעת שהמשיבה תצטרך לשלם את מלואסכום האגרה לפי הסכום שנתבע, שכן הסכום לא היה פרופורציונלי לסכום שנפסק בפועל.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תפקידו של ראש הוצל"פ הוא להוציא לפועל את האמור בפסה"ד ואין הוא מוסמךלהחסיר או להוסיף לפסה"ד או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו. כאשר סבור ראשהוצל"פ כי פסק הדין אינו ברור וטעון הבהרה, מוסמך הוא, מכוח סעיף 12 לחוקההוצל"פ, לפנות לביהמ"ש שנתן את פסה"ד כדי לתת הבהרה. זאת ותו לא. ביהמ"ש קמא,בהליך של ערעור על החלטת ראש הוצל"פ, אינו מוסמך לשנות מהאמור בפסה"ד שהטיל אתהחיוב. במקרה דנן כל שנדרש ביהמ"ש לעשות הוא להכריע בשאלה אם למשיבה עומדת טענת"פרעתי" בכך ששילמה כ-%11 מסכום האגרה הנ"ל. נסיבות המקרה מחייבות מתן תשובהשלילית לשאלה זו. גם אם סבר ביהמ"ש כי הפתרון שבו בחר ביהמ"ש שדן בנושא ושהטילאת החיוב אינו הפתרון הראוי, אין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של אותומותב, ואין הוא מוסמך לשנות את פסק דינו.
(בפני: השופט אור. 30.3.97).
ע.א. 2688+2907/95 - יצחק פנחס נגד כרם מהנדסים ואח'
*סירוב להרשות הבאת ראיות נוספות למומחה שמונה ע"י ביהמ"ש. *אומדן פיצוי על ביצוע עבודות פגומות. *אחריות של מפקחים על ביצוע עבודות בניה(מחוזי חיפה - ת.א. 925/89 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
א. בנובמבר 86 נכרת חוזה בין המשיבה השלישית (להלן: שגיא), לבין המערער(להלן: פנחס), שהוא קבלן לביצוע עבודות עפר ופיתוח, שלפיו היה על פנחס לבנותקירות תומכים ומסלעה, וכן לבצע עבודות עפר, ניקוז והעברת מים בישוב עמנואל עבורשגיא. כרם מהנדסים (להלן: כרם) ומנהלה (להלן: לוטן) קיבלו על עצמם לפקח עלביצוען התקין של עבודות אלה. שגיא הגישה תביעה נגד פנחס וכרם לשלם לה פיצוייםבסכום של 435,000 ש"ח, בטענה שפנחס ביצע את העבודות בצורה פגומה וכרם התרשלהבפיקוח על הביצוע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלקו של פנחס באחריות לנזקים הוא %70וחלקם של כרם ולוטן %30 וכי על הנתבעים לשלם לשגיא כ- 120,000 ש"ח בצירוף הפרשיהצמדה וריבית. הערעורים נדחו.
ב. שגיא תוקפת את החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להתיר לה השמעת עדים נוספים עלעדותו של המהנדס שטיין שמונה על ידי ביהמ"ש. לטענת שגיא לא מינה ביהמ"ש אתהמהנדס שטיין בהסכמת כל בעלי הדין ולא היתה מניעה שיביאו גם מומחים מטעמם.בעניין זה יש לדחות את הערעור. שגיא שהסכימה למינויו של מומחה מטעם ביהמ"שמנועה מלטעון שהיא רשאית להביא עדויות נוספות, בטענה שהמומחה מונה בלא הסכמתהצדדים שכנגד. מה גם שהסכמתם של אלה ניתנה מאוחר יותר. שגיא מתרעם על כך
שביהמ"ש קיבל חוות דעת נוספת, אך ביהמ"ש קבע במפורש שבענין שבו נתקבלה חוות דעתשל מכון התקנים לוקה חוות דעתו של המומחה בחסר. ההחלטה אם לסמוך על ראייהמסויימת היא עניין לביהמ"ש ששמע את הראיות לענות בו, קל וחומר כאשר מדובר בחוותדעת בנושא שהמומחה האחר התייחס אליו רק על דרך של "הערכה גסה".
ג. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש בעניין הפגמים שנתגלו בעבודות שביצע פנחס. ממצאיביהמ"ש מעוגנים בעדויות מומחים ובחוות דעת שהובאו לפניו, ורשאי היה להגיעלמסקנות שאליהן הגיע. במספר נושאים נקט ביהמ"ש המחוזי בדרך של אומדנים בענייןעלות בניית מסלעה מחדש, עלות התיקון הדרוש להבאת הקירות התומכים ליציבותהנדרשת, וכיוצ"ב. דרך זו נכונה היא בנסיבות העניין. כמו כן צדק ביהמ"ש בשיעוריהאומדנים. יתכן שניתן היה להגיע גם לשיעורי אומדנים אחרים, אך בנסיבות הענייןאין לומר שאומדניו של ביהמ"ש המחוזי אינם מתקבלים על הדעת, או שאינם סבירים.
ד. אין גם להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי באשר לאחריותם של כרם ולוטן בגיןפיקוח לקוי וכן אין להתערב בחלוקת האחריות שבין פנחס ובין כרם ולוטן. היה יסודבראיות לחלוקה שחילק ביהמ"ש המחוזי את האחריות לנזקים על פי השוואת התרומההסיבתית היחסית של פנחס מצד אחד ושל כרם ולוטן מצד שני. על כן יש גם לדחות אתהערעורים בעניין האחריות וחלוקתה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד יואבסלומון לפנחס, עוה"ד ירון שביט ומשה תדמור לכרם ולוטן, עו"ד קורן לשגיא.21.3.97).
ע.א. 1296/92 - יוסף ומאיר ואנונו נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*קבלת ערעור על דחיית בקשה לרשות להתגונן. *העמדת הלוואה לפרעון ע"י בנק ומשיכת הכסף מהחשבון השוטף שבו הריבית החריגה גבוהה יותר(מחוזי ת"א - ת.א. 323/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת חובה שבחשבונם.המערערים ביקשו רשות להתגונן ותמכו בקשתם בתצהיר של המערער ובחוות דעת שלמומחה. רשם ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והבנק ערער לביהמ"ש המחוזי שקיבל אתערעורו ודחה את הבקשה לרשות להתגונן. בעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי נתן הרשם פס"דשחייב את המערערים לשלם לבנק סכום של כ-318,000 ש"ח בתוספת ריבית בשיעור %48לשנה מפברואר 89. הערעור נתקבל.
ב. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש ינהג בזהירות בגדר הדיון בבקשת רשות להתגונן לפנישהוא מחליט לסגור דלת בפני בעל דין. אין הנתבע נדרש להראות כי יש טעות, שגיאהאו פגם ממשיים בתובענה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, אלא מספיק שיראה כי יש לו הגנהאפשרית "ולו רק בדוחק". אם כי, על המבקש רשות להתגונן "להכבד ולהכנס לפרטיהעובדות" בתצהירו ולא יוכל להסתפק בטענות סתמיות. על פי אמות מידה אלו, ישלבחון את טענות המערער, את תשובת המשיבים וקביעות ביהמ"ש המחוזי לגבי הטענותבבקשת הרשות להתגונן.
ג. שתיים הן הטענות העיקריות שבפי המערערים. האחת - כי הבנק העמיד לפרעון,בניגוד להסכם ההלוואה, הלוואה שנטלו המערערים; והאחרת - שיש לפסול חלק מחיוביהחשבון בהיותם התניית שירות בשירות. די בקבלת הטענה הראשונה כדי להורות על מתןרשות להתגונן למערערים בשתי הטענות האמורות. לטענת המערערים העמיד הבנק הלוואה,שאמורה היתה להפרע במשך 5 שנים, לפרעון במועד של כחודשיים וחצי לאחר נתינתה.לטענת המערערים, נמשך הפרעון מהחשבון השוטף ועקב כך ירד החשבון ליתרת חובה.הטענה היא כי הריבית על האשראי בחשבון השוטף גבוהה בהרבה מהריבית בה היומחוייבים לפי הסכם ההלוואה. עיון בחוות דעת המומחה שהוגש ע"י המערערים מעלה כיעקב העמדת ההלוואה לפרעון מוקדם חוייבו המערערים בריבית חריגה ונגרם להם נזק על
ידי כך שהבנק פעל, לטענת המערערים, שלא על פי המוסכם, בעניין מועד פרעוןההלוואה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט אור.עוה"ד צברי ומודעי למערערים, עוה"ד לווינבוק וארצי למשיבים. 1.4.97).
בג"צ 2205/97 - ח"כ אדיסו מאסלה נגד שר החינוך והתרבות ושמואל שניצר
*ביטול החלטה על הענקת פרס ישראל לעתונאי בשל פרסום מאמר מסויים והחזרת הנושא לוועדה שתקח בחשבון שיקוליה גם מאמר זה(העתירה נתקבלה).
א. ועדת השופטים לבחירת המועמדים לפרס ישראל בתחום העיתונות המליצה להעניקפרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה לשנת התשנ"ז למשיב השני (להלן: שניצר). המשיב(להלן: שר החינוך) אישר את המלצת ועדת השופטים. העותר, חבר כנסת מבני העדההאתיופית, פנה לשר החינוך וטען נגד הענקת הפרס לשניצר, בשל מאמר של שניצרשפורסם באוגוסט 94 ב"מעריב" תחת הכותרת "יבוא של מוות" המתייחס לבני הפלאשמורהכמשומדים וכאל מפיצי מוות בהיותם נושאי מחלות מסוכנות. בגין המאמר החליט ביה"דלערעורים של מועצת העתונות להרשיע את שניצר בעבירה אתית. נשיא המדינה ושרהחינוך פנו לשניצר שיחזור בו מהדברים שכתב אך הוא סירב. הוא חזר על עמדתו במאמרשפירסם ב"מעריב" באפריל 97. העותר מבקש לחייב את שר החינוך להחזיר לוועדתהשופטים את ההמלצה ולהורות לה לשקול מחדש את החלטתה כשלנגד עיניה המאמר וכןהחלטת ביה"ד לאתיקה. העתירה נתקבלה.
ב. אין זה מדרכו של בג"צ להתערב בשיקוליהם של ועדות וגופים העוסקים במתןפרסים וציונים. כך במשפט הפרטי וכך גם במשפט הציבורי, כשההחלטה על מתן הפרס היאשל גוף מקצועי שבידו הנתונים והידע לקבל את ההחלטה. אין בכוונת בג"צ לקבוע עמדהבשאלה אם היה ראוי בנסיבות הענין להעניק את פרס ישראל לשניצר אם לאו. אך חרףגישה עקרונית זו, בנסיבות המקרה נפל פגם המצדיק התערבות בג"צ.
ג. בעת שהמליצה ועדת השופטים את שהמליצה ובעת שאישר השר את המלצתה, הם לא היומודעים לקיומו של המאמר ולהחלטתו המרשיעה של בית הדין בעקבות פרסום המאמר. איןמדובר בפרסום שנעשה בעברו הרחוק של שניצר אלא לפני פחות מ-3 שנים. החלטה שקולהשל ועדת השופטים צריכה להביא עובדות אלה בחשבון. כל החלטה שקולה ראוי לה שתהיהמושתתת על כל העובדות הרלוונטיות הדרושות לקבלתה. לפיכך הוחלט להחזיר את הענייןלוועדת השופטים שתדון מחדש בנושא כשבמסגרת שיקוליה תתן את דעתה למאמר, להחלטתבית הדין ולעמדתו של שניצר כיום בהתייחס לכתוב במאמר.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד איילרוזובסקי לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן לשר החינוך, עו"ד רנטו יארק לשניצר.24.4.97).
ע.א. 2506/95 - ליאור קליין (קטין) ואח' נגד ד"ר מלינה קנר וקופ"ח... הכללית
*תביעת פיצויים בטענה של רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 821/93 - הערעור נדחה).
א. המשיבה היתה רופאת המשפחה של משפחת קליין במסגרת קופ"ח של ההסתדרות. ביום15.5.88, כאשר המערער היה בן 11, חלה בדלקת גרון ופנה למשיבה (להלן: הביקורהראשון). המשיבה הורתה על טיפול אנטיביוטיקה (שני בקבוקים של התרופה רפאפן)וכעבור מספר ימים הוטב למערער וחדל לקחת את התרופה. באותו זמן חלו אחיו שלהמערער בדלקות גרון, ובדיקות משטחי גרון שנערכו להם העלו כי הדלקות נגרמו עלידי חיידק סטרפטוקוקוס. ביום 1.6.88 פנתה אמו של המערער למשיבה בבקשה לערוך לומשטח גרון. מספר ימים אחר כך הראו תוצאות הבדיקה שגם למערער היתה "נוכחותסטרפטוקונית" והמשיבה הורתה לו לקחת אנטיביוטיקה במשך 10 ימים. יום לאחר נטילת
התרופה החל המערער לסבול מפריחה, והמשיבה שחששה שמדובר בתגובה אלרגית הורתהלהפסיק את נטילת האנטיביוטיקה. מצבו של המערער החמיר והוא הופנה ע"י המשיבהב-12.6.88 לבית חולים ושוחרר באותו יום. כעבור יומיים אושפז בבי"ח עקב חום,מצבו התדרדר ונתגלו ליקויים בלבו. במשך ארבעת חודשי האישפוז התלבטו הרופאיםבדבר אבחון מחלתו של המערער, ובסופו של דבר נרשם ברשומות הרפואיות כי המערערסובל, "קרוב לודאי, (מ)קדחת השיגרון".
ב. בנובמבר 93 הגישו המערערים תביעה בה טענו כי התרשלות המשיבה שנתנה למערעראנטיביוטיקה לשלושה ימים בלבד בביקור הראשון והחליטה להפסיק את הטיפולהאנטיביוטי בביקור השני גרמה למחלתו ולנכותו של המערער. בישיבת קדם משפט הגיעוב"כ הצדדים לרשימה מוסכמת של "הפלוגתאות העובדתיות" שהן: השאלה אם המשיבה נתנהלמערער בביקור הראשון אנטיביוטיקה לשלושה ימים בלבד כטענת המערערים או ל-10ימים כטענת המשיבה; האם התרשלה המשיבה בכך שהורתה למערער להפסיק אתהאנטיביוטיקה משנתגלתה הפריחה; האם קיים קשר סיבתי בין ההוראה להפסיק אתהאנטיביוטיקה לבין נכותו של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וקיבל אתגירסת המשיבים שהרופאה נתנה למערער בביקור הראשון אנטיביוטיקה ל-10 ימים ולאל-3 ימים, וכן קיבל את הטענה שהמשיבה לא התרשלה בכך שהורתה למערער להפסיק אתהאנטיביוטיקה משנתגלתה הפריחה. מכל מקום, קבע, לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנותהמיוחסת למשיבה לבין הנזק שנגרם למערער. הערעור נדחה.
ג. בשאלת המפתח אם הפסקת האנטיביוטיקה בפעם הראשונה כעבור 3 ימים נבעהמהוראות המשיבה או שהדבר נעשה על פי החלטת המערערת, ביהמ"ש קיבל את גירסתהמשיבים ובכך אין להתערב. אכן, המשיבה לא ערכה רישומים על ביקורי המערער אצלהכנדרש, והיעדר רישום צריך להזקף לחובת המשיבים כך שעליהם חובת ההוכחה לענייןהעובדות, אך ביהמ"ש קבע שהמשיבים עמדו בנטל להוכיח שהמשיבה הורתה לקחתאנטיביוטיקה במשך 10 ימים.
ד. ב"כ המערערים העלה טענה נוספת שלא נכללה בין הפלוגתאות האמורות, והיא,שהמשיבה התרשלה בכך שבביקור הראשון לא ערכה למערער משטח גרון. טענה זו אינהיכולה לסייע למערערים, אפילו רשאים היו להעלותה, על אף שלא נכללה ברשימתהפלוגתאות. מסתבר שעל סמך הבדיקה הקלינית יצאה המשיבה מתוך הנחה, שקיים חששלדלקת גרון, ונתנה למערער את התרופה הראויה לדלקת גרון סטרפטוקונית, אותו טיפולממש שהיה ניתן לו אילו היה מתגלה שזו אכן המחלה.
ה. אשר לשאלה אם התרשלה המשיבה בכך שהורתה בביקור השני להפסיק אתהאנטיביוטיקה עקב הפריחה - ביהמ"ש קבע על פי חומר הראיות שהפסקת התרופה בנסיבותאלה ליום יומיים אינה אסורה. יומיים לאחר ההוראה על הפסקת התרופה הופנה המערערלבי"ח ובשלב זה כבר לא היה המערער בטיפול המשיבה. מכאן שלגבי הפסקת התרופה מעברלשני ימים אין המשיבה אחראית.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד דיויסלמערערים, עו"ד מלצר למשיבים. 30.4.97).
בג"צ 1371/96 - מרים רפאלי נגד יוסף רפאלי ובית הדין הרבני הגדול
*טענה שבי"ד רבני טעה בפסיקתו(העתירה נדחתה).
א. העותרת והמשיב נשואים משנת 1984 ולהם 3 ילדים. מזה 4.5 שנים אין בני הזוגחיים תחת קורת גג אחת. לטענת העותרת נאלצה לעזוב את הבית המשותף בגין אלימותושל המשיב. העותרת הגישה תביעה לגירושין וביה"ד הרבני פסק כי האיש חייב לגרש אתאשתו לאחר שהגיע למסקנה כי הבעל ניהל רומן עם אשה אחרת; כי הוא נוהג באשה
באלימות; כי האשה מואסת בבעלה באמתלאות מבוררות. המשיב ערער לביה"ד הרבני הגדולוכאן התהפכה הקערה על פיה. ביה"ד קבע ש"לא הוכח הדבר (בגידה מצד הבעל) ואף אםהוכח הדבר אין לחייבו מפני שלא היתה כאן התראה... כמו כן אין הוכחות שהבעל היכהאת אשתו וגם במכה את אשתו... שכופין אותו להוציא היינו לאחר שהתרו בו פעם אושתיים... אף אילו נכון הדבר שמואסת בו אין לחייבו לגרשה... ואולם מאחר והצדדיםבפירוד זמן רב רצוי מאוד שיתגרשו בהסכמה". העתירה נדחתה.
ב. טענות העותרת הן שביה"ד טעה בקביעותיו שלא הוכח שהמשיב בגד בה ושיש צורךבהתראה קודם שניתן יהיה להסתמך על הכאת האשה ובגידתו. אין בג"צ יושב כערכאתערעור על פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול. ביה"ד הגדול קבע כי שתי העילות עליהןסמכה העותרת בעתירתה לא הוכחו. אלה ממצאים שבעובדה שאין בג"צ מתערב בהם במסגרתהפיקוח על החלטות בתי הדין הדתיים. לכך יש להוסיף שעל פי סעיף 2 לחוק שיפוט בתיהדין הרבניים, הדין על פיו על ביה"ד הרבני לפסוק בעניני נישואין וגירושין הואדין תורה. כך עשה ביה"ד הרבני הגדול, ומשעשה כן, אפילו סבור ב"כ העותרת שדין זהאינו ראוי, אין עילה להתערבות בג"צ.
ג. פסק הדין ניתן ע"י השופט אור והסכימה לו השופטת בייניש. השופט חשין, שאףהוא הסכים לפסק הדין, סבר שעל פי פסיקה קודמת של ביה"ד הרבני הגדול (בהרכב אחר)היה מקום גם בעניין זה להורות על חיוב הבעל לגרש את אשתו. לעניין עילת האלימותועילת הבגידה העיר השופט חשין שלא נמצאו ראיות לטיעוני האשה ועל כן ראה ביה"דהגדול לדחות את התביעה. אולם ביה"ד לא סיפק עצמו בכך והוסיף כי גם אילו הוכחוטענות האשה, גם אז לא היה ביה"ד רואה לשנות ממסקנתו משום שלא היתרו באיש. אילוהיתה הכרעת הדין תולה עצמה באמירות אלו, היה השופט חשין מבקש להוסיף ולעייןבסוגיה. "הלכה מכבר היא: ביה"ד הרבני הפוסק בניגוד להוראת-חוק המכוונת עצמהאליו במישרין, בג"צ מוסמך ורשאי להתערב בהכרעתו... יכול הטוען לטעון, כי איןלהבחין בין הוראת חוק שנחרתה בספר החוקים - ואשר בה מדברת ההלכה - לבין עקרוןשהוא בלבה של תקנת הציבור, שהוא עקרון בין עקרונות-תשתית עליהם בנויה החברהבמדינת ישראל דהאידנא".
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' בייניש. עו"ד ע. בן עמי לעותרת, עו"ד א.אשכנזי למשיב. 20.4.97).
ע.א. 1892/95 - מוחמד קאסם אבו סעדה ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*אחריות לנזק בגין הבחנה רפואית מוטעית באשר לפגיעה שנפגע אסיר שניסה להתאבד. *חלוקת הנזק בין האסיר לבין הרופאים(מחוזי נצרת - ת.א. 867/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. באפריל 89 ניסה המערער להתאבד בתליה בכלא וסוהר שהבחין במעשה הציל אתחייו. בעקבות האירוע הועבר המערער לתא בידוד הנתון לצפייה ישירה מעמדת הסוהרולאחר שהייה של 24 שעות ביקש המערער להחזירו לתא רגיל, והוא הועבר לתא בונמצאים אסירים נוספים בני עדתו. ביום השלישי לשהותו שם ביצע המערער נסיוןהתאבדות נוסף ב"קפיצת ראש" ממיטתו ש"בקומה שניה" לכיוון כיור בטון שהיה בחדר.הוא נחבל ונבדק על ידי רופא בית המעצר. עקב אבחנה שגוייה של הרופא שאיבחן חבלתראש, ביצע בדיקת "קשיון עורף" האסורה לביצוע כאשר קיים חשד לפגיעה צווארית,נמנע ממתן הנחיות באשר לאופן העברתו של המערער לביה"ח ומסר בכתב ההפנייה לביתהחולים אינפורמציה בלתי מספקת ובמידה מסויימת שגוייה. המערער הועבר לביה"חבהיותו נתון באזיקים כאשר הוא שוכב בחלקו האחורי של רכב משטרתי ובביה"ח רמב"םנערכו למערער בדיקות בלתי מספיקות וצילומים שלא כללו צילום של עמוד השדרההצווארי. המערער הוחזר ברכב המשטרתי לתא המאסר ללא הבחנה נכונה של האירוע.
ב. למחרת אובחן כי המערער סובל משיתוק בארבע גפיו והפעם פונה לביה"ח ברכב שלמגן דוד אדום. ביצעו לו צילומי רנטגן ונמצא שבר של שתי חוליות עליונות בעמודהשדרה הצווארי. המערער הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של %100לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי הטיל אחריות על רופא בית המעצר ועל רופא ביה"ח בגיןהטיפול הכושל במערער לאחר נסיון ההתאבדות השני וחייב את המשיבים לפצות אתהמערער בשיעור של %50 מנזקיו. ערעורו של המערער סב על הטלת אחריות של %50 בלבדעל המשיבים ועל גובה הנזק, ערעור שכנגד סב על הטלת אחריות על המשיבים ועל אידחיית התביעה עקב מעשהו הרצוני של המערער. הערעורים נדחו.
ג. באשר לשאלה אם היתה התרשלות בעצם העובדה שלאחר נסיון ההתאבדות הראשוןהוחזר המערער לתא המעצר הרגיל - החזרת המערער על פי בקשתו היתה צעד סביר, מהעוד שאירוע מסוג נסיון ההתאבדות השני לא היה בגדר הציפיות. נטען גם שצריך היהלהפנות את המערער לפסיכיאטר אך ביהמ"ש קבע כי לא היתה הוכחה בדבר קיומו של קשרסיבתי בין אי הפניית המערער לפסיכיאטר לאחר נסיון ההתאבדות הראשון לבין נסיוןההתאבדות השני.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהיתה התרשלנות מצד הרופא בבית המעצר וכן צדקבקביעתו שרופאי ביה"ח התרשלו אף הם. אין להפריד בין רשלנות רופא בית המעצר לביןרשלנות ביה"ח, שכן אלה מהווים מכלול אחד שבגינו יש להטיל אחריות על המדינה בגיןמעשים ומחדלים של עובדיה ושל רשויותיה לאחר ביצוע נסיון ההתאבדות שני. ה. ב"כ המערער טען כי יש לראות בהעברת המערער ברכב משטרתי מבית המעצר לחדרהמיון ובחזרה, באופן שהועבר, תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונותדרכים. טענה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי. ואכן, יש לדחותה ולו מחמת היעדרהוכחה כלשהי שההעברה כפי שנעשתה גרמה לנזק.
ו. משנקבעה רשלנות הרופאים כאמור עולה שאלת קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות זולבין הנזק. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כפות המאזניים בעניין זה שקולות, אך על פיקביעתו שרשלנות המשיבים הוכחה ומאזן ההסתברות בשאלת הקשר הסיבתי שהוא שקול,הטיל השופט על הנתבעים חבות בשיעור של %50 בלבד. השופט שגה במישור העקרונימשסבר כי ניתן להכריע בשאלת הקשר הסיבתי על ידי "פשרה" מבלי להכריע בשאלה אםעמד התובע בנטל ההוכחה במידה העולה על %50, ובמישור הפרטני באשר לא מצא שהמערערהרים את הנטל שהיה מוטל עליו. מתוך הראיות עולה כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתגירסת התובע שקיים קשר סיבתי בין התרשלות הרופאים לבין הפגיעה בסיכויי ההחלמה.אכן, אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות, אך כאן עוסקים אנובעיקר במסקנות שביהמ"ש הסיק מקביעת העובדות הרפואיות שנקבעו על ידו. בכגון אלהיש מקום להתערבות במקרים המתאימים.
ז. נותרה השאלה אם יש להטיל על המשיבים אחריות בשיעור של %100 למלוא הנזקשנגרם והתשובה היא שלילית. משהוכח ראש הנזק של אבדן סיכויי ההחלמה, הרי כמוהו,ככל ראש נזק אחר, יש לקבוע את שיעור האבדן. מי שגרם לאבדן סיכויי החלמה אינואחראי למלוא הנזק אלא לאותם סיכויים שלאבדנם גרם. על סמך עדויות הרופאים סבירלהניח שבכל מקרה היה המערער נשאר פגוע בכשרו עקב הפגיעה הראשונית גם אם היונעשים איבחון וטיפול נכונים וכי הרשלנות הרפואית רק החמירה את התוצאות. השאלההיא רק מהי התרומה היחסית של שני הגורמים לנזק - כאשר אין דרך לקבוע את מידתהתרומה, ניתן לנקוט בדרך האומדן ולהעמיד את סיכויי ההחלמה על %50 ולחייב אתהמשיבים לפצות את המערער בגין %50 אלה.
ח. המשיבים טוענים כי מאחר שהמערער ביצע ניסיון התאבדות, קיבל על עצמו מרצוןסיכון של מוות וכל פציעה מהווה נזק פחות מ"הנזק" שרצה להביא על עצמו. על כן, גם
אם היתה רשלנות מצד הגורמים הרפואיים שתרמה לנזק הסופי, יש לייחס נזק זהלהסתכנותו מרצון של המערער ולדחות את תביעתו. טענה זו יש לדחות. הטענה שלהסתכנות מרצון היא טענת הגנה והנטל להוכיחה הוא על המשיבים. המשיבים לא הוכיחושהמערער היה במצב של יציבות נפשית ושכלית מספקת כדי לגבש הסתכנות מרצון. אלאשלא רק מטעם זה יש מקום לדחות את הטענה. גם אם המערער קיבל על עצמו את הסיכוניםהכרוכים בקפיצתו האובדנית, הוא לא קיבל מרצון את הסיכונים שנגרמו ע"י רשלנותרפואית מאוחרת יותר שגרמה לנזקים הסופיים.
ט. טענה אחרת בפי המשיבים היא טענת רשלנות תורמת מצד המערער. לפי הטענה, גםאם אין לייחס למערער הסתכנות מרצון, יש לייחס לו אשם תורם. טענה זו אין לקבלה.אף שבמקרים מתאימים ניתן לייחס לניזוק הסתכנות רצונית ולחילופין התרשלות כלפיעצמו, אין הדבר כך במקרה בו פעולתו של הניזוק היא רצונית ולא רשלנית. על פיהשיטה הגורסת "הכל או לא כלום" יש לנושא הרשלנות התורמת חשיבות מיוחדת דרכהמוכנס לתמונה חלקו של הניזוק באחריות לנזק ואותו חלק מנוכה מן הפיצוי המגיע לו.בשיטה בה מפצה המזיק את הניזוק רק כדי שיעור אובדן סיכויי ההחלמה שנגרם על ידוולא יותר מכך, ישלם הוא רק את מחיר הכישלון כשיעור חלקו בנזק והניזוק ישא בחלקשהוא עצמו גרם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד צ. לוטן למערערים, עו"ד אלמגור למשיבים. 15.4.97).
ע.פ. 6113+7157/96 - אפנג'ר יעקב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד. *קולת העונש בעבירת שוד(מחוזי י-ם - ת.פ. 20/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי עלקולת העונש נתקבל).
א. באחד הימים, סמוך לשעה 00:9 בבוקר, נכנסו לדירת המתלוננת, גב' דדון, שניאלמונים (להלן: השודדים) כפתו אותה, ערכו חיפוש בבית ונטלו 600 ש"ח במזומןונמלטו. באותו בוקר עמד העד נאור מול בית המגורים של דדון וסמוך לשעה 15:9הבחין בשני גברים שיצאו מבית דדון וצעדו במהירות לעבר מגרש חנייה כשהם מתאמציםלהסתיר את פניהם בדשי מעיליהם. התנהגותם עוררה את חשדו והוא הלך בעקבותיהםלכיוון מגרש החנייה. הוא הבחין במכונית וולוו החונה במגרש, כשבתוכה שני אנשים,והניח שהשניים שעקב אחריהם נכנסו למכונית. מכונית הוולוו פתחה בנסיעה מהירהונאור רשם את מספר הרישוי הטבוע בלוחית הזיהוי של המכונית. מיד לאחר מכאן ניגשלבית דדון ומצא שם את המתלוננת כבולה. מאוחר יותר מסר לחוקרי המשטרה את תיאורהמכונית, את מספר המכונית ואת צבעה "וולוו סגולה". על פי מספר הרישוי נתפסהמכונית וולוו שהיתה במחצית השנה האחרונה שלפני השוד בשימושו הבלעדי של המערער.דא עקא, שברשיון הרכב של הוולוו נרשם כי צבעה "חום".
ב. המערער טען כי בבוקר השוד היתה הוולוו ברשותו וכי הוא לא היה כלל באיזורעין כרם שם בוצע השוד או בסמוך לו. לטענתו נסע מביתו ישר למכון אל-סם הסמוךלביתו בדרך בית לחם בירושלים רחוק מאיזור עין כרם. בשעה 20:9 הגיע המערער למכוןלמטפלת שלו. הפסיכולוגית מסרה בעדותה כי אכן קבעה פגישה עם המערער בבוקר המקרהבשעה 00:9 אך הוא, שלא כמנהגו, איחר ונכנס למשרדה רק בשעה 30:9. ביהמ"ש המחוזיקבע כי השוד בוצע ע"י השניים שנאור הבחין ביציאתם מן הדירה, כי השניים נמלטובמכונית וולוו של המערער, וכי אין לקבל את טענת המערער כי קיימת אפשרות סבירהשלוחיות מכוניתו "שוכפלו" ושימשו וולוו אחר מצבע דומה. לאחר שהתברר בניסוייםשבוצעו בפועל כי ניתן להגיע ברבע שעה מזירת השוד ועד למכון, קבע ביהמ"ש כיהמערער היה אחד משני השודדים והרשיעו בעבירת השוד בנסיבות מהחמירות. ביהמ"ש גזר
על המערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. המערער מערער על הרשעתו ואילוהמדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולתהעונש נתקבל.
ג. עדותו האמינה של נאור אינה מותירה ספק ששני האנשים שביצעו את השוד בביתדדון הם השניים שעזבו את המקום במכונית וולוו שנשאה מספר רישוי של מכוניתו שלהמערער. אין בעובדה שנאור התרשם שצבע המכונית הינו סגול ולא חום כדי להשמיט אתהבסיס מתחת למסקנה שהמכונית היתה מכוניתו של המערער. אשר לטענת הסניגור כי מאןדהוא אחר החליף את מס' הרישוי של מכוניות דומות - החלפת מספרים כאלה נעשית עלמנת להעניק למכונית "גנובה" זהות שאולה. במקרה דנא מדובר ב"החלפה" המכוונתלהטיל על המערער את האחריות לביצוע מעשים שלא עשה והחלפה בהקשר זה מחייבת"אחיזה" בראיות וכזאת אין. טענתו של המערער שמכוניתו היתה ברשותו בבוקר השוד"קושרת" אותו אישית לביצוע השוד וקשר זה מתחזק באיחור למיפגש של המערער עםהפסיכיאטרית, כאשר השוד נעשה במהלכו של "האיחור".
ד. אשר לערעור המדינה על קולת העונש - בני הזוג דדון שדירתם נשדדה ונפרצההינם קשישים בני למעלה מ-75 המתגוררים בדירתם בגפם. הנסיבות מלמדות כי מדוברבמעשה מתוכנן על פי מידע מוקדם. לתקיפת קשישים בדירות מגוריהם ושדידת רכושםנודעת חומרה מיוחדת וחובתם של בתי המשפט לתרום חלקם להגנת הקשישים על ידי הטלתעונשי מאסר מרתיעים. למערער, המתקרב לגיל 50, יש עבר פלילי עשיר. בשניםהאחרונות עשה מאמץ לא מבוטל להיחלץ מעולם הפשע ובמיוחד מהתמכרותו לסמים. עםזאת, המאמץ שעושה המערער לחזור לאורח חיים נורמטיבי אינו מספיק. הפיתוי שבשודקל של קשישים גבר עליו. בכל הנסיבות יש לומר שביהמ"ש הקל עם המערער יתר עלהמידה. רק משום שאין ממצים את הדין כאשר מתקבל ערעור המדינה על קולת העונש,יועמד עונשו של המערער על 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט קדמי. עו"ד א. אוחיוןלמערער, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 20.4.97).
רע"פ 2842/96 - כחלון ויקטור נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בגרימת מוות בתאונת דרכים בה נהרג רוכב טילון שנסע מולו ונדוןלשנה מאסר בפועל ועונשים נוספים. בימ"ש השלום קבע כי לא זו בלבד שהנאשם היה חסרעירנות בתגובתו למציאות האופנוע, אלא הפר חובת זהירות המוטלת עליו בהיותובנסיעה בכיוון ההפוך המותר ובהיותו בסטייה מנתיב נהיגתו הרגיל. ערעורו של המבקשלביהמ"ש המחוזי על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה והבקשה לרשות ערעור נסבה עלהמאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הלכה פסוקה היא כי טענה כנגד חומרת העונש, כשלעצמה, איננה עילה למתן רשותערעור בערכאה שלישית. די היה בכך כדי לדחות את הבקשה. אך גם לגוף העניין צדקוהערכאות הקודמות. מדובר ברשלנות חמורה שהביאה לאובדן חיי אדם. טענותיו של המבקשבדבר "מזג האויר הגשום" ו"זרמי המים על הכביש" בעת התאונה, יותר משהן מקילותממשא אחריותו הן מכבידות עליה. ברשלנות עסקינן ולא במחשבה פלילית. בעוד שהמחשבההפלילית מבטאת עמדה נפשית חיובית כלפי רכיבי היסודות העובדתיים של העבירה, הריהרשלנות מבטאת עמדה נפשית שלילית של היעדר מודעות. מכאן שנסיבות, כמו תנאי ראותונהיגה קשים, שהיה בהן כדי להקל בעונש של מבצע עבירות של מחשבה פלילית, הופכותמחמירות בעבירות מסוג של רשלנות. במצבים כאלה מתגברת חובת הזהירות המוטלת על
הנהג. על אחת כמה וכמה כאשר נוסע הוא בכיוון ההפוך לכיוון המותר, בסטיה מנתיבנהיגתו, ובשעה ארבע לפנות בוקר.
ג. אשר לטענה של המבקש בעניין אחידות הענישה - הקלה בעונש, ע"י השוואתולעונשים קלים יותר שהוטלו במקרים אחרים, ואפילו דומים, עלולה לפגוע בתפקידהחשוב שממלאת הענישה ובמאמץ לצמצם את עבריינות התנועה ואת תאונות הדרכים. הקטלהנורא בכבישי הארץ מחייב להקשות את הלב ולנהוג בעברייני תנועה במידת הדין ולאבמידת הרחמים. משמעות הדברים שיש להעלות את רמת הענישה לכיוון העונשים המירבייםהקבועים בחוק תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ע. לויתן למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.6.96).
בש"פ 2148/97 - עווד רבאייעה ומוחמד סאלח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בכתב אישום שהוגש נגד העוררים הואשם עווד בעבירה של נסיון לשוד באירועאחד, שני העוררים בעבירה של נסיון שוד באירוע שני, ומוחמד בעבירה של כניסהלישראל בניגוד לחוק. על פי האישום הראשון המיוחס לעווד ושלושה אחרים, הגיעוהארבעה לאתר בנייה בירושלים במטרה לבצע שוד וליטול עימם טרקטור. הם לא הצליחולהניע את הטרקטור, אך באותו אירוע נטל עווד מכיסו של השומר, באיומי סכין, צרורמפתחות לרכבו של השומר על מנת לגנוב את הרכב. על פי עובדות האישום השני הגיעועווד ומוחמד יחד עם אחרים לאתר בנייה אחר על מנת לבצע שוד ולגנוב טרקרטור.האירוע השני נצפה על ידי שוטרים וכאשר הופעלה האזעקה נמלטו השודדים אך מוחמדנתפס במקום. מוחמד שהוא תושב בית לחם שהה בירושלים בניגוד לחוק. מספר שעות לאחרהשוד השני נעצר עווד שמכוניתו היתה בשטח השוד, ובחיפוש במכוניתו נמצא צרורהמפתחות השייך לרכבו של השומר שנשדד במהלך השוד הראשון. ביהמ"ש קבע כי קיימותראיות לכאורה להוכחת העבירות. משנקבע כי קיימת עילת מעצר על פי סעיף 21א(א)(2)לחסד"פ קבע השופט כי אין להיזקק לחלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. הכלל בדבר "החזקה התכופה" הינה אחת מהחזקות שבעובדה, שאומצה בדיני הראיותשחלים אצלנו. היעדר הסבר סביר מפיו של נאשם, כיצד הגיע הרכוש הגנוב לידיו, עשוילחזק את הראיות שבידי התביעה. כאן נתפס עווד יומיים בלבד לאחר השוד הראשון,בלילה שבו אירע השוד השני, וברכבו נמצא צרור המפתחות שנגנב בשוד הראשון. החזקתהצרור קושרת את עווד למעשה השוד. הוא לא סיפק הסבר סביר להימצאות הצרור בידו,אלא העלה טענה שיקרית כי הצרור נמצא בידיו זה זמן רב, ובכך קשר את עצמו לצרורואף נתפס בשקר. גם באשר לאישום השני קיימות ראיות לכאורה מספיקות לגבי שניהעוררים. משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה כאמור נשאלת השאלה אם ניתן להסתפקבחלופת מעצר והתשובה היא שלילית. העבירות בוצעו בשיטתיות בהשתתפותם של מספרמבצעים, והמסקנה המתבקשת היא שיש בשחרורם של הנאשמים משום סכנה לציבור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דכוור לעוררים, עו"ד י. ליבליין למשיבה.13.4.97).
ע.פ. 1714/95 - אבי יתום נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המבוססת על הודאת הנאשם בפני מדובב ו"דבר מה" לחיזוק ההודאה(מחוזי באר שבע - ת.פ. 48/93 - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, בפברואר 93, בין השעה 30:9 בבוקר לשעה 30:10 נרצח המנוחבדירתו בדקירות סכין באיזור החזה והלב. במרחק של 200 מטר מדירת המנוח נתגלתהסכין שעל גבי הלהב שלה מוטבע ראש של שור ששימש כסמל מסחרי של היצרן. על הסכיןנמצאו סימני דם ועל פי ממדיה יכלה הסכין לגרום למוות. כחמישה שבועות לאחר הרצח
הגיעה לתחנת המשטרה בשדרות אשה (להלן: נטלי) שהתלוננה על התפרצות והעירה כיבשעות הרצח ראתה את המערער מסתלק ממקום האירוע בהליכה מהירה ובריצה. נטלי זיהתהאת המערער בשמו על פי היכרות מוקדמת. היא הבהירה כי לא תעיד על כך בביהמ"ש אךשיחתה הוקלטה ללא ידיעתה. נטלי תיארה את מסלול הליכתו של המערער מאיזור הרצח.הסכין שנתגלתה היתה במסלול תנועתו של המערער.
ב. בעקבות דברי נטלי נעצר המערער ולתאו הוכנס מדובב משטרתי. במהלך השיחות ביןהשניים הודה המערער כי הוא זה שרצח את המנוח ושדד ממנו בדירתו 12,000 ש"ח.המערער מסר למדובב פרטים המאמתים את הודייתו, וביניהם תיאור הסכין שבה השתמשכנושאת ציור של אריה, תיאור פרטי ריהוט המצויים בפועל בדירה, מיקום הגופה בתוךהדירה ופרטים בקשר לטיב הדקירות. מסתבר שרק חלק מן הפרטים היו נכונים. לאחרהמעצר הוצגה תמונת המערער בפני אלמנת המנוח וחברתה והן סיפרו כי כאשר עלו לקברושל המנוח מספר שבועות לאחר הרצח הבחינו שם במערער כשהוא יושב בקרבת מקום.המערער טען במשפטו כי הודאתו באוזני המדובב היתה בגדר התרברבות כדי להרשים אתהמדובב ולזכות במנות סם שהחזיק ברשותו כסוחר סמים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמערער בעבירות שוד ורצח, על יסוד הודייתו, לאחר שמצא בראיות "דבר מה" מספיקלאימותה של ההודייה. את ה"דבר מה" מצא ביהמ"ש בידיעת פרטים "מוכמנים" עליהםסיפר המערער למדובב וביניהם הסמל שהיה טבוע על גבי הסכין, דבריה המוקלטים שלנטלי שזיהתה את המערער כמי שהסתלק מאיזור הרצח, ובהליכת המערער לקברו של המנוח.הערעור נדחה.
ג. אשר למהימנות ההודאה בפני המדובב - ההודאה נמסרה לאחר שפרשת השוד והרצחפורסמה, אך הפרסום לא כלל פרטים באשר ל"ציור" שהיה טבוע על להבה של הסכין, אםכי היתה טעות בסוג ה"חיה" שעל הסכין, ואף לא בקשר לטיבו של הריהוט שהיה בזירתהרצח. בהודאה שזורים פרטים שגויים ולא מדוייקים, אך בנסיבות העניין אין בכך כדילהשמיט את הבסיס מתחת למהימנות ההודאה. הודאה בביצוע עבירה, ובמיוחד כשמדוברבשוד ורצח, אינה עניין של מה בכך, גם שהיא נעשית בתא מעצר או באוזני מכר "טרי"ממנו מצפים לקבל סמים. נסיון החיים העומד בבסיס קבילותה של הודיית חוץ כראייהוכבסיס להרשעה, מלמד כי חזקה על מי שמוסר הודייה "חופשית ומרצון" שהודייתה היאאמת.
ד. אכן "חזקת המהימנות" ניתנת להפרכה ודי לו למודה להקים ספק במהימנותה, ברם,כאשר הסברי המודה למתן "הודייה כוזבת" נדחים, רשאי ביהמ"ש להעמידה בחזקתהכמהימנה. אשר ל"דבר מה נוסף" להודייה - משקלו של ה"דבר מה" הדרוש לביסוס הרשעהעל פי הודיית חוץ נגזר ממידת מהימנותה הסגולית של ההודייה כשלעצמה. ככלשההודייה לוקה בפגמי מהימנות - כן יגדל משקלו של ה"דבר מה" וההיפך. במקרה דנן,מסר המערער את ההודייה בפני "חבר לצרה" בתא המעצר וטענתו כי היתה זו התרברבותנדחתה כבלתי הגיונית וכבלתי אמינה. די איפוא, ב"דבר מה" קל יחסית ו"דבר מה" כזהיש במקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: בך, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אמיר גורןלמערער, עו"ד אביה אלף למשיבה. 20.4.97).
בש"פ 2094/97 - אביהו הורוביץ נגד מדינת ישראל
*קביעת ערבות כספית גבוהה כתנאי למתן היתר יציאה לחו"ל של נאשם בעבירות על חוק ניירות ערך. *סמכות בימ"ש לקבוע תנאים לשחרור נאשם לפי סעיף 33(ב) לחסד"פ(הערר נדחה).
א. העורר ושבעה אחרים הואשמו בביצוע עבירות על חוק ניירות ערך, שעניינן גניבהע"י מורשה וע"י מנהל, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הנעה בתרמית לביצועעסקאות בניירות ערך, וכיוצ"ב. החקירה בעבירות האמורות החלה בשנת 95 והעורר
שוחרר בערובה ונאסר עליו לצאת מן הארץ. בפברואר 97 הוגש כתב אישום ובמקבילהוגשה בקשה להטלת ערובה על העורר לפי סעיף 33(ב) לחסד"פ. השופט השאיר על כנם אתהתנאים שנקבעו לשחרור בערובה לפני שהוגש כתב האישום. על פי תנאים אלה על העוררלהפקיד ערבות בנקאית של 200,000 ש"ח וערבות עצמית וצד ג' של 200,000 ש"ח. כןנקבע כי העורר רשאי לצאת את הארץ בתנאי של הפקדת פיקדון במזומן או ערבות בנקאיתשל שני מליון ש"ח וערבויות צד ג' של שני ערבים על סך שני מליון ש"ח. בהחלטתוהביע השופט דעתו שיש סמכות לביהמ"ש להוציא צו איסור יציאה מהארץ לפי סעיף33(ב). העורר טוען כי כאשר מתבקש ביהמ"ש לצוות על מתן ערובה על פי סעיף 33(ב),בהיעדר עילה למעצרו של הנאשם, ניתן להטיל על הנאשם ערובה כספית בלבד להבטחתהתייצבותו למשפט, אך אין להוסיף תנאים ומגבלות כגון עיכוב יציאה מהארץ. הטענההיא כי תנאים נוספים מלבד ערובה כספית אפשר להטיל רק בבקשה מכח סעיף 22א'לחסד"פ המתייחסת לנאשם שיש לגביו עילת מעצר. לחילופין ביקש העורר לקבוע כיהתנאים שנקבעו ליציאתו לחו"ל הם בלתי סבירים. הערר נדחה.
ב. בשורה של החלטות ביהמ"ש העליון הביעו רוב השופטים דעתם כי כאשר מתבקששחרורו של נאשם לפי סעיף 33(ב) מסורה לביהמ"ש סמכות לקבוע תנאים להבטחתהתייצבותו של הנאשם במשפטו לרבות הפקדת דרכון. תכליתה של הוראת סעיף 33 היאלהבטיח התייצבות הנאשם במשפטו ובהיעדר עילת מעצר לא נועדו תנאי השחרור להבטיחמפני סכנה הנשקפת משחרורו של נאשם. בהתחשב בכך, מן הראוי כי תנאי השחרור יותאמולתכלית חקיקתית זו ולא כל תנאי שניתן לקבוע כחלופה למעצר הוא תנאי מתאים להבטחתהתייצבותו של הנאשם במשפטו. כאשר נמנעה המדינה מלהצביע על קיומה של עילת מעצר,על ביהמ"ש למעט בקביעת תנאים מגבילים ולהשית רק אותם תנאים שהם חיוניים להבטחתההתייצבות ובמידה הדרושה להשגת מטרה זו.
ג. ככלל, אין להסתפק בעצם הגשת כתב האישום כתשתית מספקת להגבלת יציאתו שלנאשם מן הארץ ועל התביעה להראות כי קיים חשש שהנאשם לא יתייצב לדינו וכיהאפשרות שיימלט מן הארץ היא אפשרות סבירה. רק לעתים נדירות יעלה בידי התביעהלהוכיח במפורש כי בכוונתו של נאשם להמלט מן הדין, וברגיל תילמד הכוונה ממכלולנסיבות העניין, לרבות ממהות העבירה. לפיכך יש לבחון אם התנאי של עיכוב יציאתהנאשם מן הארץ מוצדק בענייננו והתשובה היא חיובית. נטען נגד העורר שמכר אתמניותיו באחת החברות בסכום של כ-1.3 מליון ש"ח והפסיק לכהן בכל משרה במסגרתקבוצת החברות ובכך נקט בצעדים המאפשרים לו לנתק עצמו מקשריו בארץ ולעזוב מבלילשוב בתקופה הקרובה. יצויין, כי איסור היציאה כאן אינו מוחלט, שכן ביהמ"ש קבעתנאים שבהתמלאם יוכל העורר לצאת מן הארץ. אכן, תנאים אלה כרוכים בערבויותבסכומים גבוהים, אולם נוכח רצינותו של החשד של הימלטות מן הדין ובהתחשב במכלולהעובדות אין לומר כי הדרישה מופרזת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ע. מאיר לעורר, עו"ד ע. לינדר למשיבה.14.4.97).
ע.פ. 7971+7975/95 - סירי חביבאללה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה. *קולת העונש בעבירת הריגה(מחוזי נצרת - ת.פ. 117/94 - ערעור וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחהוהערעור הנגדי נתקבל).
א. ביום המקרה, בשעות אחר הצהריים, התפתח בחצר ביתו של המערער ריב קולני בינולבין אשתו. למקום הזדמן אחיה של האשה (להלן: המנוח) שהצטרף למריבה. המערער נכנסלביתו וכעבור זמן קצר יצא אל החצר כשבידו סכין מטבח ארוכת להב המיועדת לחיתוךבשר. אחיו של המערער חבט באלה בראשו של המנוח וסמוך לאחר מכן דקר המערער את
המנוח דקירה קטלנית בחזהו. לגירסת המערער דקר את המנוח לאחר שהלה הפילו ארצה,ישב עליו במלוא כובד גופו (למעלה מ-100 ק"ג) ולא היתה לו דרך אחרת להיחלץמידיו. לעומתו סיפרה אחת העדות (להלן: עזיזה) כי סמוך לאחר שהמנוח השכיב אתהמערער והיכה אותו, הלם אחיו של המערער באלה בראשו של המנוח, וכשזה תפס את ראשובידיו דקר אותו המערער. המנוח לא החזיק ברשותו נשק כלשהו ולא השתמש "בחפץ"כלשהו כנשק במהלך המריבה כולה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער שדקר אתהמנוח לאחר שהאחרון הפילו ארצה והתיישב עליו. מנגד דחה את טענת המערער כיהדקירה הקטלנית נעשתה במסגרת "הגנה עצמית" הפוטרת אותו מאחריות לתוצאותיה.בסופו של דבר לא הרשיעו ברצח לפי האישום אלא בעבירת הריגה וגזר לו 4 שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה עלקולת העונש נתקבל.
ב. באשר לטענת המערער בדבר "הגנה עצמית" או "צורך" - יציאת המערער לחצר כאשרסכין קטלנית בידו לא היתה על רקע של "מצוקה" שבה מצא את עצמו או את בני משפחתו.המערער יצא מן הבית בשל קריאות גנאי וקללות שהוטחו כלפיו מבחוץ, כשבידו סכיןמאיימת שתפגין את כוחו ותרתיע מלהתקרב אליו. מול המערער ניצב המנוח כשאין בידיוחפץ כלשהו. במצב דברים זה, משגלשה המריבה המילולית לקטטה שבמהלכה הוכה המנוחבאלה בראשו על ידי אחי המערער, לא היה המערער רשאי "להסיר" מעליו את כובד משקלושל המנוח שהפילו ארצה והתיישב עליו על ידי דקירה בסכין קטלנית בחזהו. המערער,טבח על פי מקצועו, ידע את "כוחה" של הסכין הקטלנית ודקירה זו היתה בלתי "סבירה"לחלוטין לסילוק "הסיכון" שיצר המנוח. זאת ועוד, חזרתו של המערער לזירת המריבהכאשר בידו סכין באה בנסיבות העניין בגידרה של "התנהגות פסולה" השוללת הנאה מןהסייג של "הגנה עצמית" כאמור בסעיף 34 לחוק העונשין.
ג. באשר לעונש - הסניגור טוען כי העונש מופרז בהשוואה לעונשים שניתנו בעבר עלמעשי הריגה שהתרחשו במהלך קטטות והמציא אוסף מן הפסיקה התומך בטענה זו. מאידךטוען ב"כ המדינה כי התנהגות המערער מקרבת את המתת המנוח אל גבול עבירת הרצחוהעונש אינו נותן לכך ביטוי. באשר לטענת הסניגור - הנושא דנא שונה במידהמשמעותית ממקרים שהוצגו על ידו בכך שהמערער נטל עימו את הסכין הקטלנית במחשבהתחילה "להגן" באמצעותה על כבודו ובפועל נעשתה הדקירה על רקע תכלית זו. חובתו שלביהמ"ש לתרום לביעור של תופעת "הסכינאות" כאמצעי לפתרון סכסוכים, ומה גם במקוםשבו נבחרת מלכלתחילה סכין קטלנית כאמצעי להכרעת יריב הנוטל חלק במריבה מילוליתבידיים ריקות. עשיית השימוש בסכין שהמערער היה מודע לכוחה הקטלני מציבה אתהמעשה בין גילוייה החמורים של עבירת ההריגה ובדין טוענת התביעה שביהמ"ש לא נתןלכך ביטוי בעונש שנגזר. בהתחשב בכך שביהמ"ש אינו ממצה את הדין כשמתקבל ערעורהשל התביעה כנגד מידת העונש - יועמד עונשו של המערער על 8 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט קדמי.עו"ד עוזי בכר למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 2.4.97).
ע.א. 5523/95 - מנכ"ל משרד הפנים נגד אברהם מרמורשטיין ועירית פתח-תקוה
*הפסקת גימלה לסגן ראש עיר שנבחר מחדש וחזר לכהן כסגן ראש עיר בשכר(מחוזי ת"א - ע"ש 768/94 - הערעור נתקבל).
א. המשיב כיהן במועצת עיריית פתח תקווה כסגן ראש העיר בשכר בין השנים1983-1968. 15 שנים אלה זיכו אותו בגימלה מירבית, בשיעור %70 משכרו. בשנת 1989חזר ונבחר המשיב כחבר במועצת העירייה, וגם הפעם כיהן בה כסגן בשכר לראשהעירייה. בהסתמך על סעיף 16 להחלטת הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות
וסגניו), הורה מנכ"ל משרד הפנים לעירייה להפסיק את תשלום הגימלה לעותר. המשיבערער לביהמ"ש המחוזי כנגד החלטת מנכ"ל משרד הפנים וערעורו נתקבל. ביהמ"ש המחוזיפסק כי סעיף 16 הנ"ל בטל משום שחוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשותווסגניו) אינו מסמיך לשלול בחקיקת משנה גימלה; הוראת סעיף 16 מפלה לרעה ראש רשותמקומית שחזר לכהן כראש רשות לעומת ראש רשות שלאחר פרישתו החל לעבוד במשרהציבורית אחרת; שלילת הגימלה פוגעת בקניינו של אדם; סעיף 16 מגביל את חופשהעיסוק במובן זה שראש רשות לשעבר שירצה לשוב לכהן באותה משרה יימנע מכך לנוכחהמחיר הכספי שיצטרך לשלם. הערעור נתקבל.
ב. זכותו של עובד ציבור לגימלה נובעת מן החוק ואין לעובד "זכויות קניין" במהשלא הוענק לו בדין. אף חופש העיסוק אינו ענייין לכאן. זכות זו לא נועדה להבטיחכדאיות כלכלית בעיסוקים שונים, אלא זכות שעניינה אי הגבלה של האפשרות להתפרנסמכל מקצוע שיבחר לו האזרח. אין חולק כי על פי סעיף 16 להחלטת הגימלאות המשיבאינו זכאי לגימלה כל עוד הוא מכהן כסגן בשכר לראש העירייה, ואין כל בסיס למסקנתביהמ"ש המחוזי כי הסעיף בטל. הוראת סעיף 16 הותקנה בסמכות, היא עומדת במבחןהסבירות ואין היא לוקה באפליה. חוק הגימלאות משאיר לוועדת הכנסת את קביעתהקריטריונים ואמות המידה שעל פיהם ובכפיפות להם תינתן הגימלה.
ג. הצורך בסייג של סעיף 16 נובע מן הייחוד שבכהונת נבחר המקבל שכר. במובחןמעובדי ציבור, זכאי הנבחר לגימלה בהגיעו לגיל ארבעים בלבד עבור כהונה במשךקדנציה אחת של ארבע שנים. לנוכח העובדה שהמשך הכהונה במשרה מותנה בבחירה חוזרת,קיימת אפשרות שנושא המישרה אשר לא נבחר, ישוב ויבחר כעבור קדנציה אחת. אין זהמתקבל על הדעת שיזכה הן בגימלה והן בשכר בשל כך שלא נבחר בקדנציה מסויימת, ובכךיועדף על פני נושא משרה שהציבור נתן בו אמון והוא נבחר ברציפות פעם אחר פעם.
ד. ההסדר בסעיף 13 אינו מפלה את ראשי הרשות וסגניהם לרעה שכן הסדר דומה חל עלנושאי משרה נבחרים אחרים - חברי כנסת, סגני שרים ושרים. אף מנהלים כלליים שלמשרדים ממשלתיים שמשרתם אינה קבועה הזכאים לגימלה בגיל צעיר יחסית אינם זכאיםלהמשיך לקבל גימלה אם הם מתמנים מחדש לאותו תפקיד. לפיכך יש להחזיר על כנה אתהחלטת משרד הפנים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר.עו"ד ד. גילה למערער, עו"ד נ. מאיר למשיב, עו"ד ש. לינצר לעירית פתח תקוה.26.3.97).
בש"פ 2600/97 - בן חיים משה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של תקיפהבנסיבות מחמירות ואיומים כלפי גרושתו. לפי כתב האישום תקף את המתלוננת בביתהוגרם לה לחבלות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תוםההליכים. השופט קבע כי יש ראיות לכאורה לביסוס האשמה וכי המעשים האלימיםהמיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר. השופט ציין עוד כי נוכח ההרשעות הקודמות שלהעורר בעבירות של אלימות במשפחה והעובדה שתלויים ועומדים נגד העורר מאסריםמותנים שלא הרתיעו אותו מלבצע את המעשים המיוחסים לו, אין להסתפק בחלופת מעצר.עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה והערר לביהמ"ש העליון נדחה.
הסניגור טוען כי התשתית הראייתית נגד העורר מבוססת בעיקרה על ההודעה הראשונהשמסרה המתלוננת במשטרה, אך זו קורסת לנוכח הודעה שנייה של המתלוננת שבה היאחוזרת מן הדברים המפלילים שאותם העלתה נגדו. טענה זו יש לדחות. ההודעה הראשונהשל המתלוננת נתמכת בראיות על סימני חבלה שנתגלו על גופה ביום האירוע. אכן,
בהודעה השניה שמסרה למשטרה אמרה המתלוננת כי החבלות נגרמו לה בתאונת דרכים,ואולם אין בכך כדי למוטט את הכח הלכאורי של ההודעה המפלילה הראשונה. העורר עצמוהודה במשטרה כי הפעיל במועד המצויין בכתב האישום כח כלפי המערערת וייחס אתסימני החבלה על גופה לאותו אירוע אלים. כבר בהודעתה הראשונה במשטרה, ציינההמתלוננת את פחדה מפני העורר, ואין לשלול את האפשרות כי פחד זה היה הרקע לשינויהגירסה. כמו כן, לעורר הרשעות קודמות בתקיפת המתלוננת וגם במקרים הקודמים ביקשההמתלוננת לחזור בה מדברים מפלילים שמסרה נגד העורר. אשר לחלופת מעצר - נוכחהמעשים המתוארים בכתב האישום יש יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את ביטחונה שלהמתלוננת אם ישוחרר מן המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דן בן שאול לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה.6.5.97).
רע"א 3383/96 - חיים שטנגר, עו"ד נגד בית המזגן (1986) בע"מ ואח'
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בהחזרת ערבות לתיק ביהמ"ש כאשר סכום הערבות הוא במסגרת סמכות בימ"ש שלום אך התיק המקורי נדון בבימ"ש מחוזי (הבקשה נדחתה).
לביהמ"ש המחוזי הוגשה ע"י המשיבה בקשה בדרך המרצת פתיחה בהביקשה שהמבקש והמשיבה השניה יחזירו, לתיק המרצה ממנה הוצאה, ערבות בנקאית בסך55,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' על סך 55,000 ש"ח אשר לטענת המשיבה ניטלו שלא כדין.מדובר בערבויות שניתנו והופקדו במסגרת צו עיקול זמני שניתן לבקשת המשיבה השניה,צו שבוטל לאחר מכן על פי בקשת המשיבה. המבקש טען בביהמ"ש המחוזי כי ביהמ"ש אינומוסמך לדון בהמרצת הפתיחה, שכן גובה הערבויות הוא בסכום אשר במסגרת סמכותו שלבימ"ש השלום. ביהמ"ש דחה את הטענה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מדובר בסעד נלווהלהליך אשר התקיים בביהמ"ש המחוזי. הסעד העיקרי שמבקשת המשיבה הוא להשיב לקדמותואת המצב של קיום ערבויות בתיק ביהמ"ש המחוזי ובנסיבות אלה מוסמך ביהמ"ש המחוזי,מכוח סמכותו הטבועה, לדון בבקשה.
(פני: השופט אור. 3.4.97).
בש"א 1519/97 - אלומאייר בע"מ נגד ברושית בנין והשקעות בע"מ ואח'
*העברת דיון ואיחוד תיקים (בקשה להעברת דיון ואיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).
המבקשת ביצעה עבודות בניהבמסגרת פרוייקט מסויים בצפת. באוגוסט 96 הגישה לבימ"ש השלום בת"א נגד מנהלהפרוייקט (להלן: אילוז) תביעה לכספים המגיעים לה, לטענתה, בקשר לפרוייקט.בינואר 97 הגישו המשיבות בבימ"ש השלום בנצרת תביעה נגד המבקשת בגין ביצוע אותופרוייקט. במסגרת ההליך בביהמ"ש בת"א טוען אילוז כי אין יריבות בינו לבין המבקשתוכי בעלות דברה של המבקשת הן המשיבות, ואילו במסגרת ההליך בבימ"ש השלום בנצרתטוענת המבקשת, כי אין יריבות בינה לבין המשיבות וכי אילוז הוא בעל דברה. בשניההליכים טרם נפתח הדיון לגופו. המבקשת הגישה בקשה להורות על העברת התובענהשהוגשה בנצרת ולאחדה עם התובענה שהוגשה בת"א, וטענתה היא שקיימת זהות ענייניםבשתי התביעות ואי איחודן עלול לגרום לקבלת החלטות סותרות בערכאות שונות.המשיבות מתנגדות לכך. הבקשה נתקבלה.
שתי התביעות נוגעות לפרשיה עובדתית אחת וקיימת השקה, אם לא חפיפה, ביןהתביעות. גם בלי לבחון את טענות הצדדים לגופן, ניתן להעלות על הדעת אפשרותשערכאות שונות יכריעו באופן שונה ואף סותר בשתי התביעות. הואיל והדיון בתביעותטרם החל והואיל והתביעה של המבקשת הוגשה כמחצית השנה לפני תביעתן של המשיבות,יש להעביר את הדיון בתובענה שהוגשה בנצרת לביהמ"ש בת"א ולאחדה עם הדיון בת"א.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' לימור דניאלי-שוסטר למבקשת, עו"ד אמאל חמיסלמשיבות. 6.4.97).
ב ת ו כ ן
* רע"א 773/97 - פירוש החלטה בדבר הוצאות משפט ....................................194 ─* ע.א. 2688+2907/95 - סירוב להרשות הבאת ראיות נוספות למומחה שמונה ─ ע"י ביהמ"ש. *אומדן פיצוי על ביצוע עבודות פגומות. ─ *אחריות של מפקחים על ביצוע עבודות בניה ......................194 ─* ע.א. 1296/92 - קבלת ערעור על דחיית בקשה לרשות להתגונן. *העמדת ─ הלוואה לפרעון ע"י בנק ומשיכת הכסף מהחשבון השוטף ─ שבו הריבית החריגה גבוהה יותר ....................................195 ─* בג"צ 2205/97 - ביטול החלטה על הענקת פרס ישראל לעתונאי בשל פרסום ─ מאמר מסויים והחזרת הנושא לוועדה שתקח בחשבון שיקוליה ─ גם מאמר זה ......................................................196 ─* ע.א. 2506/95 - תביעת פיצויים בטענה של רשלנות רפואית ............................196 ─* בג"צ 1371/96 - טענה שבי"ד רבני טעה בפסיקתו ....................................197 ─* ע.א. 1892/95 - אחריות לנזק בגין הבחנה רפואית מוטעית באשר לפגיעה ─ שנפגע אסיר שניסה להתאבד. *חלוקת הנזק בין האסיר ─ לבין הרופאים ....................................................198 ─* ע.פ. 6113+7157/96 - הרשעה בעבירת שוד. *קולת העונש בעבירת שוד ....................200 ─* רע"פ 2842/96 - דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש בגרימת מוות ─ בתאונת דרכים ....................................................201 ─* בש"פ 2148/97 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................202 ─* ע.פ. 1714/95 - הרשעה ברצח המבוססת על הודאת הנאשם בפני מדובב ו"דבר מה" ─ לחיזוק ההודאה ...................................................202 ─* בש"פ 2094/97 - קביעת ערבות כספית גבוהה כתנאי למתן היתר יציאה לחו"ל של ─ נאשם בעבירות על חוק ניירות ערך. *סמכות בימ"ש לקבוע ─ תנאים לשחרור נאשם לפי סעיף 33(ב) לחסד"פ .........................203 ─* ע.פ. 7971+7975/95 - הרשעה בעבירת הריגה. *קולת העונש בעבירת הריגה ................204 ─* ע.א. 5523/95 - הפסקת גימלה לסגן ראש עיר שנבחר מחדש וחזר לכהן כסגן ראש ─ עיר בשכר ........................................................205 ─* בש"פ 2600/97 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר) ..................206 ─* רע"א 3383/96 - סמכות בימ"ש מחוזי לדון בהחזרת ערבות לתיק ביהמ"ש כאשר ─ סכום הערבות הוא במסגרת סמכות בימ"ש שלום אך התיק המקורי ─ נדון בבימ"ש מחוזי ...............................................207 ─* בש"א 1519/97 - העברת דיון ואיחוד תיקים .........................................207 ──