רע"א 507/97 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד סביון ואח'
*תיקון כתב הגנה בעקבות תיקון כתב תביעה ומשלוח הודעות לצד ג' בעקבות תיקון כתב ההגנה למרות שההודעות אינן נובעות מהתיקון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת בנתה באמצעות המשיבה השניה שני בנייני מגורים מעל מרכז מסחריבראשון לציון. המשיב הראשון ואחרים הם בעלי דירות אשר נרכשו מהמבקשת. במהלך שנת95 הגישו רוכשי הדירות תביעה נגד המבקשת ונגד המשיבה השניה בגין ליקויי בניהובגין מצגי שווא אשר נעשו, כביכול, על ידי המבקשת בקשר לשעות פעילותן של חנויותבמרכז המסחרי ובקשר למטרדים אשר ייגרמו לדיירים עקב פעילותן. הצדדים להליךהסכימו על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש שיחווה דעתו בעניין ליקויי הבניה בדירות.שמיעת הראיות בתיק החלה לפני שהמומחה נתן חוות דעתו. משהוגשה חוות הדעת ניצלוהתובעים את זכותם מכח תקנה 136 לתקנות הדין האזרחי לתקן את כתב התביעה, ללאנטילת רשות מביהמ"ש, כדי להוסיף ליקויים שלא נכללו בכתב התביעה המקורי ואשרהתבררו מחוות דעתו של המומחה. בעקבות תיקון כתב התביעה תיקנה המבקשת את כתבהגנתה ללא נטילת רשות, כאמור בתקנה 94 לתקנות. בשלב זה החליטה המבקשת לשלוחהודעות צד ג' מכח תקנה 216 כנגד 15 מבעלי העסקים במרכז המסחרי. משלוח הודעותאלה קשור למצגי השווא שנעשו כביכול ביחס לשעות הפעילות של החנויות במרכז המסחריואין לכך כל קשר עם התיקון שנעשה בכתב התביעה בעניין הליקויים. בנסיבות אלההחליט ביהמ"ש למחוק את ההודעות לצדדים השלישיים בנימוק שהתיקון בכתב התביעההמקורי לא שינה מאומה בקשר לטענה בדבר שעות הפעילות של החנויות. בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 94 לתקנות סדר הדין קובעת "הגיש בעל דין כתב טענות מתוקן, ישיב עליובעל הדין שכנגד, או יתקן, בלי נטילת רשות, את כתב טענותיו הוא...". התקנה אינהמגבילה את תיקון כתב ההגנה לעניינים הנובעים מהתיקון אשר נעשה בכתב התביעה,וזאת אף הפרשנות שניתנה לה בפסיקת ביהמ"ש העליון. הזכות לתקן את כתב ההגנה ע"יהנתבע טומנת בחובה גם את הזכות להגיש תביעה שכנגד.
ג. הזכות לבקש משלוח הודעות לצד שלישי הינה זכות הנלווית לזכות להגיש כתבהגנה. על כן, גם כשמדובר במשלוח הודעות צד ג', אין הנתבע מוגבל למשלוח הודעותהנובעות במישרין מהתיקון שנעשה בכתב התביעה. כיוון שכך הרי שביהמ"ש נתפס לכללטעות כאשר הורה על מחיקת ההודעה לצדדים שלישיים.
ד. כאשר ניתן היה לשלוח את ההודעה לצד שלישי עם הגשת כתב ההגנה המקורי והבקשהמוגשת עם הגשת כתב הגנה מתוקן, עשוי הדבר לגרום לפגיעה ביעילות הדיון, ולעיתיםלצורך בחקירה חוזרת של העדים, כשאחראי לכך הוא הנתבע לבדו. במקרה כזה רשאיביהמ"ש, אם ימצא זאת לראוי בהתחשב בנסיבות, לחייב את הנתבע בהוצאות אשר גרמולהתמשכות הדיונים ולטרחה מיותרת.
(בפני: השופט אור. 2.4.97).
ע.א. 3958+4873/92 + 5790/91 - משה ואביבה כרובי נגד בניני מ.י. גינדי... בע"מ
* ע.א. 3958+4873/92+5790/91 הפרת הסכם לרכישת דירה כאשר הקונים נדרשו לשלם סכומים שלא היו חייבים לשלם וראו בכך הפרת הסכם. *אכיפת חוזה. *פיצוי בגין נזקים לדירה עקב העזובה כאשר החזקה לא נמסרה לרוכש בגין תביעות כספיות מופרזות. *חיוב קבלן בתשלומי ריבית וה(מחוזי ת"א - ת.א. 1224/85 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. כרובי רכשו דירה מגינדי על פי הסכם מאוגוסט 80. בשלב מסויים, בפברואר 85,הודיעו כרובי לגינדי על ביטול ההסכם. בביהמ"ש המחוזי תבעו כרובי השבת כספיםששילמו לגינדי ושהוציאו בקשר עם החוזה ופיצויים עקב הפרה, ומאידך תבעה גינדי אתיתרת הסכומים המגיעים מכרובי לפי דעת החברה. בנובמבר 91 נתן ביהמ"ש החלטה לפיה"כרובי לא היו זכאים לבטל את החוזה והוא נשאר תקף", וכן כי ראוי לצוות על אכיפתההסכם ולקבוע את הסכומים המגיעים לצדדים מזה לזה. לצורך זה קבע ביהמ"ש מומחהלקביעת הסכומים והוסיף כי עם קבלת חוות הדעת יינתן פסה"ד הסופי. ההחלטה האמורה,
מנובמבר 91, הוכתרה ע"י ביהמ"ש בכותרת של "פס"ד חלקי" כאשר לאמיתו של דבר מדוברב"החלטה אחרת". כרובי הגישו ערעור על "פסה"ד החלקי" ומכיוון שמדובר למעשהב"החלטה אחרת" היה צורך בבקשה לרשות ערעור. ברם, בסופו של דבר ניתן בתיק פס"דסופי וכרובי מערערים גם על פסה"ד הסופי. על כן הוחלט לצרף את הנימוקים לענייןפסה"ד החלקי לנימוקים בערעור הסופי ולראות בשני הערעורים ערעור אחד. הערעוריםנתקבלו בחלקם.
ב. כרובי טוענים ביחס ל"פסק הדין החלקי" כי עקב התנהגות גינדי היו זכאים לבטלאת החוזה. הטענה היא כי כאשר הוזמנו בנובמבר 84 כדי לקבל את החזקה בדירה שלאהושלמה, הציגה החברה חשבון שלפיו על כרובי לשלם לחברה כ-35,000 דולר, כאשרלטענת כרובי לא היו חייבים לשלם לגינדי סכומים כלשהם, ולמעשה הגיעו להם סכומיםמגינדי כזיכוי עבור חומרים ועבודה על השלמת הדירה והקדמת תשלומים לגינדי.ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק הדין החלקי שגם אם דרישת גינדי היתה מופרזת ולא מבוססת,היא לא היוותה הפרה יסודית המזכה לבטל את החוזה ללא מתן ארכה. צדק ביהמ"ש כיללא נסיון מצד כרובי לברר את החשבון שהוגש להם ובלא הגשת חשבון נגדי, לא קמהלהם הזכות לבטל את חוזה. אין זה מתקבל על הדעת שבכל פעם שקבלן מציג דרישה כספיתמופרזת לקונה, תהא בכך עילה לביטול חוזה רכישה.
ג. טענה אחרת של כרובי היתה שלא היה זה צודק לאכוף עליהם את החוזה כאשר פסה"דניתן שנים כה רבות אחר חתימתו של החוזה. אכן, יש נסיבות בהן חלוף הזמן גורם לכךשצו האכיפה יהיה בלתי צודק, אבל בנסיבות העניין שלפנינו לא הראו כרובי במה מעברהזמן גרם לאי-צדק באכיפה. אמנם נקבע ע"י המומחה שבמרוצת השנים בהן עמדה הדירהלא גמורה ולא מאוכלסת נגרם לדירה נזק פיזי ניכר, אבל נזקים אלה ניתנים לתיקוןולפיצוי בכסף.
ד. כרובי טענו שבפסק הדין הסופי היה צריך ביהמ"ש לזכות אותם בפיצוי על נזקיעזובת הדירה ולפיצוי על דמי שכירת דירה. יש לקבל את הערעור בעניין הפיצוי עלעזובת הדירה ולדחותו בקשר לדמי השכירות. באשר לנזקי עזובת הדירה - מדובר בנזקירטיבות וקורוזיה. אלה הם נזקים שלפי חוק המכר חלים, בתוך תקופת הבדק, על המוכר.תקופת הבדק מתחילה לרוץ מיום העמדת הדירה לרשות הקונה וכאן הותנתה העמדת הדירהבתשלום מופרז שלא הגיע לגינדי. מכאן שתקופת הבדק טרם החלה וממילא גם לאהסתיימה. זאת ועוד, פסק הדין אוכף את החוזה על הצדדים, והאכיפה לא תהיה צודקתאם מצד אחד על כרובי לשלם את כל יתרת מחיר הדירה ומן הצד השני הדירה תמסר במצבפגום. אשר לפיצוי על דמי שכירת דירה - ביהמ"ש הבהיר שכרובי יכולים להלין גם עלעצמם על שלא ניסו לברר עם גינדי את פשר דרישתה לתשלום סכום מופרז כתנאי לקבלתהחזקה בדירה. על כן בדין דחה ביהמ"ש תביעה זו.
ה. כרובי ביקשו מגינדי לא להשלים את בניית הדירה ויש לדחות את טענת כרובישהיה מקום לחייב את גינדי בעלות השלמת הבניה של הדירה ולא להעריך את ערךהעבודות על פי סכום העלות שהיה נדרש לגינדי במהלך הבנייה להשלמת הבנייה שלהדירה. כאשר קבלן מתבקש שלא להשלים את הדירה יש לחייבו בסכום הנחסך לאותו קבלןולא בסכום שרירותי למדי שעשוי הקונה לשלם בעבור ההשלמה לגורם חיצוני.
ו. גינדי מערערת על כך שביהמ"ש חייב אותה בתשלומי ריבית והפרשי הצמדה על"התשלומים העודפים", אשר לטענת כרובי שולמו לפני המועדים שגינדי היתה זכאיתלקבלם על פי חוק המכר. על פי חוק זה נאסר על מוכר דירה לקבל על חשבון מחירהדירה סכום העולה על %15 מהמחיר אלא אם נתן בטוחות מסויימות. בהיעדר הבטוחות,קובעות התקנות את לוח זמני התשלומים על פי שלבי התקדמות הבניה. במקרה שלפנינוגינדי לא הבטיח את התשלומים שקיבלה ועל כן לוח הזמנים הרלוונטי לתשלומים הוא
הלוח הקבוע בתקנות. ביהמ"ש חייב איפוא את גינדי בהפרשי הצמדה וריבית על הקדמתהתשלומים. לטענת גינדי, אילו ידעה שתחוייב בהפרשי ריבית והצמדה היתה מעדיפהלהבטיח את התשלומים בערבות בנקאית בעלות קטנה יותר. יש לדחות את טענת גינדי.החוק האמור אוסר על המוכר קבלת תשלומים שלא הובטחו כראוי. המקבל כסף שלא היהזכאי לקבלו בשעתו חייב לפצות את המשלם על נזקו. נזק זה מחושב על פי הפרשי הצמדהוריבית לכל משך הזמן שהתשלום היה ביד המקבל שלא כדין.
ז. גינדי טוענת שלא היה מקום לחייב אותה בתשלום מע"מ על הסכום שחוייבה לשלםלכרובי עקב אי השלמת הדירה. טענה זו בדין יסודה. הסכום שנחסך לגינדי על פי חוותדעת המומחה הוא כ-40,000 ש"ח. ביצוע עצמי על ידי גינדי, במידה שהיה כרוך בתשלוםמע"מ, (כגון על חומרים), היה מתקזז לה כנגד מס תשומות. יוצא איפוא ש"הסכוםהנחסך" אינו צריך לכלול מע"מ. אכן, אם כרובי יבואו להשלים את הדירה יצטרכו לשלםמע"מ, אבל זו היתה בחירתם שלהם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד יגאלרענן לכרובי, עו"ד שלמה שפיר לגינדי. 15.4.97).
ע.א. 7131/96 - עמאס מרעי נגד ראש המועצה המקומית משהד ואח'
*פסילת מורה מכהונת חבר מועצה בישוב בו הוא משמש כמורה. *בחינת התנאים המצדיקים את הפסילה היא למועד הפסילה ולא למועד מתן פסה"ד(מחוזי נצרת - ת.א. 550/93 - הערעור נדחה).
א. המערער עבד כמורה לביולוגיה בבי"ס תיכון, שהוקם, הוחזק ונוהל על ידי איגודערים משהד-ריינה. ביום 2.11.93 נבחר המערער למועצה המקומית בכפר משהד. ראשהמועצה המקומית (המשיב) הודיע למערער כי הוא פסול מלכהן כחבר המועצה המקומיתבשל ניגוד עניינים. זאת על יסוד סעיף 101 לצו המועצות המקומיות הקובע כי פסוליםלכהן כחברי המועצה הנבחרת, בין היתר, "עובד במשכורת באותה מועצה". המערער פנהלביהמ"ש המחוזי וביקש לבטל את הודעת הפסלות וביהמ"ש דחה את בקשתו. הערעורנדחה.
ב. המערער טוען כי אין ניגוד עניינים, ואף לא חשש לניגוד עניינים, בין תפקידוכמורה לביולוגיה לבין תפקידו כחבר המועצה המקומית. אולם, אין צורך להוכיח ניגודעניינים, או אפשרות ממשית של ניגוד עניינים, כאשר הפסול נובע מהיותו של חברהמועצה עובד "במשכורת באותה מועצה". הסעיף מניח, כחזקה שאינה ניתנת לסתירה, כיבמצב זה קיים ניגוד עניינים ולא רק אפשרות ממשית לניגוד עניינים.
ג. המערער טוען כי אין הוא עובד "במשכורת באותה מועצה" שהרי ביה"ס שבו הואעובד כמורה שייך לאיגוד ערים משהד-ריינה, ולא למועצה המקומית משהד. אכן, איגודערים הוא תאגיד בפני עצמו, מכח חוק איגודי ערים, והמערער הינו עובד איגוד העריםולא של המועצה המקומית, אך אין בכך כדי לשנות את המצב. כפי שנפסק בעבר, שעובדהמועצה הדתית שבתחום מועצה מקומית אינו יכול להיות חבר נבחר במועצה המקומיתלמרות שהמועצה דתית היא תאגיד נפרד, משום שהתקציב בא בחלקו מן המועצה המקומית,כך הדבר לגבי ביה"ס הנדון כאן. המועצה המקומית משהד משתתפת במימון ביה"ס ובפועלמשכורתו של המורה משתלמת על ידי שתי המועצות המקומיות משהד וריינה.
ד. בין מועד מתן ההודעה למערער על פסלותו לכהונה, לבין מועד מתן פסה"ד חלפוכ-3 שנים והמערער התפטר מעבודתו בביה"ס כשנה וחצי לפני מתן פסה"ד. טוען המערערכי בשעה שניתן פסה"ד הוא כבר לא היה עובד המועצה ועל כן לא היה מקום לפסול אותומכהונתו. טענה זו בטעות יסודה. ביהמ"ש אינו אמור לבדוק אם חבר מועצה פסוללכהונה במועד בו ניתן פסה"ד אלא במועד שקיבל את ההודעה על פסלותו. בדרך כלל,עובד במשכורת במועצה המקומית, כולל מורה, רשאי להשתתף בבחירות למועצה המקומית.אם העובד נבחר נוצרה הפסלות לכהונה. אין היא נכנסת לתוקף באופן מיידי. לפי צו
המועצות המקומיות, אם נראה לראש המועצה המקומית כי חבר המועצה פסול לכהונה ישלחלו הודעה בדבר התפנות מקומו במועצה ו"כתום שלושים יום מיום שנשלחה אליו הודעהכאמור... יחדל חבר המועצה לכהן כחבר המועצה...". משמע ההודעה על הפסלות לכהונהנכנסת לתוקף כתום שלושים יום ועד אז רשאי חבר המועצה להתפטר מעבודתו במועצה,ואם עשה כן תיעלם עילת הפסלות לפני שנכנסה לתוקף. אולם, אם לא התפטר הוא חדללכהן כחבר המועצה בתום שלושים הימים ופסק הדין שניתן לאחר מכן רק מאשר אתהעובדה שהוא חדל לכהן כחבר מועצה באותו מועד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד משהעמאר למערער, עו"ד אבי גולדהמר למשיבים. 20.4.97).
רע"א 8472/96 - ההסתדרות הכללית ואח' נגד מושב שיתופי מולדת ואח'
*עיקול נכס מקרקעין של חברה השייכת להסתדרות הכללית כאשר התביעה הוגשה נגד ההסתדרות באמצעות "הרמת המסך"(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. לביהמ"ש המחוזי הוגשה תובענה על ידי שתי המשיבות נגד ההסתדרות הכללית,קופת חולים של ההסתדרות ולשכת המס של ההסתדרות. בגידרה של התובענה הגישוהמשיבות בקשה להטלת עיקול על זכויותיה של לשכת המס בנכס מקרקעין בטבריה בושוכנים משרדי לשכת המס בטבריה. הנכס אינו רשום בספרי המקרקעין על שם מי מןהנתבעות, אלא על שם חברה בשם נל"ה נכסי לשכות המס של ההסתדרות הכללית בע"מ.ביהמ"ש נעתר לבקשה וציין כי מראשי התיבות המרכיבים את שמה של נל"ה עולה כיהחברה הוקמה על ידי לשכת המס כדי שתחזיק בנכסיה, החברה שייכת להסתדרות הכללית,ובמצב דברים זה יש להרים את המסך מעל חברת נל"ה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. הבסיס הנורמטיבי בו נטועה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי הוא הדוקטרינה של הרמתמסך. טרם נקבעה הלכה סדורה לגבי הנסיבות בהן ניתן להתעלם מקיומן הנפרד לכאורהשל חברות, ולגבי המודל המשפטי המאפשר התעלמות כזו. לעניין זה קיימים מודליםמשפטיים אחדים, ובהם מודל של הרמת מסך בין החברות באשכול החברות, ומודל שלשליחות בין החברות. המסקנה של התקיימות יחסי שליחות והמסקנה של הרמת מסך מותנותבקיומם של יסודות עובדתיים מסויימים - קיומה של יחידה כלכלית אחת, זהות בבעליהמניות והמנהלים בתאגידים השונים, ושליטה מלאה של חברת האם בחברת הבת כדי שלילתרצונה העצמי של החברה הבת. המשיבים לא הניחו תשתית המבססת את קיומם של יסודותאלה ולא היה מקום להרמת המסך ולעיקול נכס שאינו רשום על שם מי מן הנתבעות.
(בפני: השופט אור. עו"ד י. גוטמן למבקשות, עו"ד א. צור למשיבות. 2.4.97).
ע.א. 3976/93 - אבריטקס תעשיות סריגים בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט
*הוכחת דפי חשבון של בנק כאשר אלה הוגשו ע"י הנתבעים. *חיוב ריבית מעבר למוסכם בין הלקוח לבין הבנק בניגוד לחוזה ההלוואה(מחוזי ת"א - ת.א. 1704/88 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב (הבנק) הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום יתרת חובהבחשבון עו"ש שניהלה בבנק ונגד מנהליה אשר חתמו כתב ערבות להבטחת כל חוב שלהחברה לבנק. לאחר שניתנה למערערים רשות להתגונן בטענות מסויימות חוייבו לשלםלמשיבה סכום של 182,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה בצירוף ריבית בשיעור של%40.8 לשנה מיולי 88 ועד לפרעון המלא, כשהריבית מתווספת לקרן בחישוב
קונטוקורנטי תלת חודשי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אחת מטענות המערערים היתה כי הבנק לא הוכיח את החוב וזו התייחסה לדפיהחשבון שהוגשו ע"י הבנק. המערערים טוענים שהשופט לא היה רשאי להסתמך על דפיהחשבון המקוריים של הבנק, אך טענה זו יש לדחות, משום שדפי החשבון הוגשו כראייהעל ידי המערערים עצמם ולא היה צורך לאמת את תכנם.
ג. טענה אחרת בפי המערערים היתה כי הם חוייבו בשיעורי ריבית מעבר למוסכםוטענה זו יש לקבל. ב"תוספת להסכם התחייבות" שנחתם ע"י הצדדים נאמר כי "שיעורהריבית שתשולם ע"י הלקוח, יחושב על פי תוספת אחוזים קבועה שתוסכם בין הבנקללקוח מעל ריבית בסיסית". הבנק לא קיבל את הסכמת הלקוחה לתוספת האחוזים מעלהריבית הבסיסית, הסכמה זו לא ניתנה עם חידוש האשראי מפעם לפעם, והבנק לא פנהכלל אל מי מאנשי החברה בענין זה. המערערים מודים כי שיעורי תוספת הריבית בה ישלחייבם היא %0.66 לחודש ולפיכך יש להעמיד את שיעור תוספת הריבית לגבי התקופההרלבנטית על השיעור האמור. אשר לתוספת הריבית מיום הגשת התביעה - הסכים הבנקשסכום החיוב ישא ריבית בשיעור המקסימלי החל בבנק מיוני 88, כאשר הריבית מתווספתלקרן בחשבון קונטוקורנטי מאותו מועד ועד התשלום בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד צבי גביש למערערים, עו"ד זהר משעולי למשיב. 2.4.97).
רע"א 6609+6239/96 - BUSCH-ANHEUSER ואח' נגד ...BUDVR DEJOVICKY BU
*תיקון כתב תביעה כאשר בעל הדין ביודעין לא העלה מלכתחילה את הטענה(בקשת המשיבה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל - ובקשת המבקשת לרשותערעור נדחתה).
א. שתי יצרניות בירה, האחת חברה אמריקאית והאחרת חברה צ'כית, מייצרות בירההנושאת את השם BUDWEISER. השימוש בשם זה משמש נושא להתדיינות בין שתי החברותבכל רחבי העולם במשך שנים ארוכות. החברה הצ'כית רשמה את הכינוי BIER BUDWEISERבארץ המקור וכן גם בישראל, לאחר שרשם סימני המסחר פירסם על השם הודעה ולא הוגשהלכך התנגדות. בשנת 87 הגישה החברה הצ'כית לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד החברההאמריקאית לפיצויים ולצווי מניעה, כאשר בבסיס התביעה עומדת טענתה כי היא בעלתהזכות לכינוי המקור. בשנת 95 הגישה החברה האמריקאית לביהמ"ש המחוזי שתי בקשותלתיקון כתבי טענותיה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה באשר לתיקון אחד, ובקשתהמשיבה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לעניין התיקון שהורשה - ביהמ"ש המחוזי סבר שאין מניעה להרשות לבעל דיןשהגביל תביעתו מלכתחילה לטענות מסויימות, מטעמים של טקטיקה משפטית, לחזור בוולתקן את כתב טענותיו. ביהמ"ש הוסיף כי אפילו טעתה התובעת בעת הגשת התביעהבהבנת המצב המשפטי או בטקטיקה המשפטית בה נקטה, אין בכך כדי למנוע בעדה מלתקןטעות זו כאשר טרם נשמעו ראיות. בהחלטה זו שגה ביהמ"ש. מתצהיר החברה האמריקאיתברור שלא חלה כל טעות מצידה בהבנת המצב המשפטי. כלל הוא שמי שביודעין נמנעמלהעלות טענה בכתבי טענותיו, אין מתירים לו בשלב מאוחר יותר לחזור בו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד אמנון גולדנברג וראנן גבריאלי למבקשות,עוה"ד שלמה כהן ורון קלגסבלד למשיבה. 18.3.97).
ע.א. 5621/94 - משה אורנשטיין נגד אגמחול בע"מ
*השתק פלוגתא. *שיעור שכ"ד שעל שותף בנכס לשלם בגין הנכס שהוחזק על ידו(מחוזי חיפה - ת.א. 511/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה הגישה בבימ"ש השלום תביעה נגד המערער לפנות חלקה השייכת למשיבה וכןהגישה בביהמ"ש המחוזי תביעה נגדו לשלם לה דמי שכירות ראויים עבור השימוש שעשהבחלקה. בימ"ש השלום קבע כי על המערער לפנות את החלקה וביהמ"ש המחוזי ראה אתפסה"ד של בימ"ש השלום כהשתק פלוגתא לעניין חיובו של המערער לפנות את החלקהוחייב אותו לשלם דמי שכירות ראויים בגין החלקה בשלמותה. ביהמ"ש קבע גם את גובהדמי השכירות. הערעור נתקבל בחלקו ונקבע שעל המערער לשלם רק %40 בגין החזקת %40מחלקה.
ב. החלקה שייכת למשיבה שבעלי מניותיה הם המערער בשיעור של %40 ושני בעלימניות אחרים בשיעור של %60 יחדיו. נחתמו הסכמים שונים בין השותפים כאשר עיסקיהמשיבה לא עלו יפה, ובין היתר סוכם כי המערער יחזיק בחלק מן המבנים כאשר החלוקהבין השותפים צריכה להיות בשיעור של האחוזים שלהם בחברה. ביהמ"ש המחוזי סבר כיבהיעדר הסכם חלוקה בין הצדדים, לא ברור איפה בדיוק בתוככי החלקה עבר הגבול ביןהחלק בו השתמש המערער לבין יתר חלקי החלקה שעמדו לרשות החברה. בהתחשב באופיעיסקו של המערער ובכך שלכאורה המערער לא עודד שוכר פוטנציאלי והחלקה כולה עמדהלרשותו, סבר ביהמ"ש שיש לחייבו במלוא דמי השכירות הראויים מכח הילכות עשייתעושר ולא במשפט. עיקרי ממצאי ביהמ"ש המחוזי, לרבות המסקנה בדבר השתק פלוגתא,אין להתערב בהם.
ג. ברם, לעניין שיעור החזקת המערער בחלקה יש להתערב ולקבוע כי על פי הראיותהוא החזיק רק ב-%40 משטח החלקה ועל כן עליו לשלם לחברה רק דמי שכירות משיעור של%40. כאשר נתקבלה החלטה של בעלי המניות בדבר חלוקת השטח דובר על כך שהמערעריקבל את 40 האחוזים שבהם הוא מחזיק ומכאן שגם האחרים סברו שהוא מחזיק בשיעור של%40 מהחלקה, וכן גם עולה מעדות אחד הבעלי המניות האחרים. כך שלא היה יסוד לחייבאת המערער לשלם דמי שכירות ראויים בגין החזקת החלקה בשלמותה.
ד. יצויין, שאפילו נלך בדרכו של ביהמ"ש המחוזי שפסק על פי עקרונות דיני עשייתעושר ולא במשפט (ועל כך אין צורך לחוות דעה) ראוי היה להגיע לתוצאה אחרת מזאתשאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מאפשר לביהמ"שלהגיע להכרעה שתעשה צדק יחסי בין הצדדים, באותם מקרים שבהם הוכח לביהמ"ש שחיובהזוכה בהשבה עלול לגרום לו עוול גדול יותר מזה שייגרם למזכה אם יופטר הזוכה מןההשבה או מחלקה. בענייננו, עשיית צדק יחסי בין הצדדים מחייבת אף היא שהמערער לאיישא בדמי שכירות ראויים בשיעור העולה על %40.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד שחרבן מאיר למערער, עו"ד גב' יהודית קורן למשיבה. 31.3.97).
בג"צ 7237/95 - שוש ערער, חברת מועצת עיריית נתניה ואח' נגד שר הדתות ואח'
*מינוי מועצה דתית בנתניה(העתירה נתקבלה).
א. מועצת העיר נתניה נבחרה בנובמבר 93. לפי סעיף 6 לחוק שירותי הדת היהודייםחייב השר לענייני דתות לחדש את הרכב המועצה הדתית תוך ששה חודשים מיום הבחירות.מאז הבחירות עברו כבר כ-3.5 שנים והרכב המועצה הדתית לא חודש. העתירה לבג"צהוגשה בנובמבר 95 והוצא צו על תנאי. גם עובדה זו לא הביאה לשינוי המצב. ההסברהעיקרי למחדל הוא שסיעת מר"צ מתכוונת לכלול במכסת מועמדיה למועצה הדתית חבריםהמשתייכים לתנועה ליהדות מתקדמת וסיעות מסויימות במועצת העיר וברבנות המקומיתמתנגדות לכך, ואינן מוכנות לשתף פעולה עם השר במינוי המועצה הדתית החדשה.העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 3(2) לחוק שירותי הדת היהודיים קובע כי אם הרשות המקומית או הרבנותהמקומית לא הציעו את מועמדיהן למועצה הדתית ולא נענו לדרישות השר להציעמועמדיהן, רשאי השר להציע בעצמו את מכסת המועמדים שנועדה לרשות המקומית אולרבנות המקומית. בענייננו הודיעו הן הרשות המקומית והן הרבנות המקומית, לשרולביהמ"ש, כי אין בדעתן להציע מועמדים. על כן קמה סמכותו של השר לקבוע מועמדיםבמקומן. השר הבטיח מספר פעמים לבג"צ כי ימנה את המועמדים כמצווה עליו, אך עדעתה לא נעשה הדבר. בהודעתו האחרונה לבג"צ הודיע השר כי הוא מבקש להעביר רשימהמוסכמת של חברי המועצה הדתית שתהיה מקובלת על הכל ולשם כך דרוש זמן נוסף. מן
הראוי שהשר ימשיך לנסות להגיע לרשימה מוסכמת. לפיכך קצב בג"צ לשר הדתות 45ימים. אם יצליח להגיע לרשימה מוסכמת מה טוב ואם לא יצליח בכך יהיה עליו למנותאת המועצה הדתית תוך 45 יום מהיום.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"דאורי רגב לעותרים, עו"ד גב' נילי ארז (סורוקר) למשיבים. 17.4.97).
בג"צ 2006/97 - מיסון מחמד אבו פארה ואח' נגד אלוף פיקוד המרכז
*הריסת ביתו של מחבל מתאבד בקפה אפרופו(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גולדברג נגד דעתו החולקת של השופטחשין).
א. בעקבות הפיצוץ בקפה אפרופו בת"א שבו מצאו את מותן 3 נשים ועשרות אנשיםנפצעו, החליט אלוף פיקוד המרכז, לאחר שהצטבר מידע שהמחבל שפוצץ את עצמו הואבעלה של העותרת הראשונה, להוציא צו הריסה והחרמה חלקית של הבית בו התגורר המחבלבכפר צוריף בנפת חברון. הצו מתייחס לדירה בקומה שניה בבית בו התגוררו המחבל עםאשתו וארבעת ילדיהם. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גולדברג נגד דעתוהחולקת של השופט חשין.
ב. הנשיא ברק: הטענה הראשונה של העותרות הינה שגופת המחבל לא זוהתה בוודאותהדרושה כגופת בעלה של העותרת. טענה זו אין בה ממש. אביו של המחבל זיהה את גופתבנו, טביעת האצבע של הגופה תואמת טביעת האצבע שנלקחה מהמחבל בעבר. במקום נמצאהגם תעודת הזהות שלו. כל אלה דיים כדי לבסס כנדרש בהליך המינהלי את הממצא שהמחבלהאמור הוא בעלה של העותרת.
ג. טענה אחרת בפי העותרות שמרכז חייו של המחבל היה בדירה בה גר בראשון לציוןולא בכפרו צוריף. גם בטענה זו אין ממש. מרכז חייו של המחבל היה בכפרו בו גרהמשפחתו, לשם היה בא בסיום שבוע עבודתו, ומשם הוא יצא לעבודתו בישראל, בה שההשלא כדין. אשר לטענה כי הריסת דירת המחבל תגרום נזק ליתר חלקי המבנה - בענין זההונחה חוות דעת של מפקד יחידת הבינוי של פיקוד מרכז שאין כל מניעה להרוס אתביתו של המחבל בהריסה מבוקרת.
ד. בעתירה מועלות טענות נוספות באשר לסמכות המפקד הצבאי לעשות שימוש בתקנה119 לתקנות ההגנה (שעת חירום). טענות אלה הועלו כבר בעבר ונדחו ברשימה ארוכה שלפסקי דין ע"י בג"צ. התקנה, שהיא דבר חקיקה מנדטורי העומד בתקפו באיזור, מעניקהסמכות ושיקול דעת למפקד הצבאי. אין בטענות העותרות דבר שיצדיק סטייה מההלכותהרבות בעניין זה. מטרת צו ההריסה היא הרתעתית והמשיב חושב כי דבר זה הוא חיוני,כדי למנוע פגיעה נוספת בחיים של אנשים חפים מפשע. לדעתו,לחץ המשפחות עשוילהרתיע את המחבלים. במסגרת האמצעים המעטים שנותרו למדינה להתגונן בפני "פצצותחיות", אין לזלזל גם באמצעי זה.
ה. השופט גולדברג: לא נערך ולא יכול להיערך מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועיםנמנעו, וכמה נפשות ניצלו, כתוצאה מפעולות הרתעה של אטימת בתים והריסתם. די בכךלעניין העתירה כי לא ניתן לבטל את הדעה כי קיימת הרתעה מסויימת כדי שלא להתערבבשיקול דעתו של המפקד הצבאי.
ו. השופט חשין (דעת מיעוט): קיים אצלנו עקרון יסוד כי איש בעוונו ישא ואישבחטאו יומת כדברי הנביא. אין עונשין אלא אם כן מזהירין ואין מכים אלא אתהעבריין לבדו. העותרת היא אשתו של הרוצח המתאבד ואם לארבעת ילדיו הקטנים. הםמתגוררים בדירה בה התגורר הרוצח, אך איש אינו טוען כי היו שותפים למעשה שאותוזמם לעשותו. איש אף אינו טוען כי ידעו על המעשה המיועד. אם תיהרס דירת המחבל,
תיהרס בה בעת דירתם של האשה והילדים. במעשה זה יענשו האשה והילדים אף שלא חטאו.לא כן יעשה במקומנו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, חשין. עו"ד אלגרה פצ'קו לעותרות, עו"דיהודה שפר למשיב. 30.3.97).
בג"צ 8378/96 - והיב סאלח חביש ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*מינוי מועצה דתית לעדה הדרוזית. * שיהוי בהגשת עתירה לבג"צ(העתירה נדחתה).
א. מאבק קשה ניטש בין שני מחנות בקרב העדה הדרוזית על מינוי מועצה דתית לעדה.בשעתו הורכבה המועצה הדתית של העדה על פי תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדההדרוזית). לצורך הרכבת מועצה חדשה נדרשו תקנות חדשות, והעניין הגיע מספר פעמיםלדיון בבג"צ. התקנות החדשות קבעו כי השר יקים מועצה דתית בת 60 אנשי דת דרוזייםמהם 30 סאיסים המכהנים בבתי התפילה הדרוזים; 15 חברים לפי המלצת הרשויותהמקומיות שבהן מתגוררים דרוזים ו-15 חברים שימנה השר לאחר היוועצות בראשיהרשויות המקומיות האמורות ובכל הסאיסים המכהנים. השר שלח מכתבים ליושבי ראשהמועצות המקומיות בהן מתגוררים דרוזים ולחברים הדרוזים באותן מועצות וביקשהמלצה על 15 מועמדים למועצה הדתית הדרוזית. 11 ישובים מתוך ה-15 המנויים בתוספתלתקנות השיבו לשר, ומקום שהמועצה המקומית או רוב מחבריה הדרוזים לא השיבו מינההשר חברים לפי שיקול דעתו כאמור בתקנות. העותרים טוענים נגד חוקיות המינוי של30 מחברי המועצה הדתית - אלה שמתמנים ע"י השר כמועמדי המועצות המקומיות ואלההמתמנים ע"י השר לאחר היוועצות במועצות המקומיות. העתירה נדחתה.
ב. טענת העותרים הינה שלפי התקנות החדשות צריך היה לקיים ישיבה של המועצההמקומית בכל אחד מ-15 הישובים המנויים בתוספת כדי לבחור את 15 המעומדים מטעםהמועצות ולייעץ לשר לגבי 15 חברים שהוא ממנה. בפועל, טוענים העותרים, לא קיימוהמועצות המקומיות דיון בנושאים אלה, לפחות ב-5 המועצות המקומיות שהעותרים חבריםבהן או עומדים בראשן. לפיכך, טוענים הם, המועצה הדתית שמונתה אינה משקפת כראויאת הישובים ואת הזרמים בעדה הדרוזית.
ג. לגבי כל אחד מ-5 היישובים של העותרים, מפרט תצהיר תשובה מטעם השר אתהשתלשלות הדברים בכל הנוגע לבחירת החברים למועצה הדתית. במקום אחד נתקבלה אצלהשר תשובה חתומה על ידי 7 מתוך 12 חברי המועצה המקומית בדבר המועמד המומלץ,במקום אחר נתקבלה תשובה חתומה על ידי 6 מתוך 12 חברי המועצה המקומית ובהיעדררוב הפעיל השר את הסמכות המוקנית לו בתקנות ומינה את מי שהומלץ על ידי ראשהמועצה מקומית וכך במקומות האחרים. עדיין שאלה היא אם באמור לעיל יצא השר ידיחובה לפי התקנות. העותרים טוענים שהשר חייב על פי התקנות למנות את החבריםבמועצה הדתית רק יסוד דיון והחלטה בישיבה של המועצה המקומית, ואילו לטענתהמשיבים אין צורך בקיום דיון וכל שנדרש על פי התקנות הוא שרוב חברי המועצההדרוזית ישיבו לפניית השר. בעניין זה טועים שני הצדדים.
ד. פירוש התקנות צריך לשקף את תכליתן לשתף בהליך המינוי דרוזים בלבד. לענייןזה אין צורך לקיים ישיבת המועצה של הרשות המקומית שכן במקומות שבהם קיימיםחברים במועצה שאינם דרוזים אין הם משתתפים בדיון. עם זאת אין זה מספיק להחתיםאת חברי המועצה על גבי טופס הממליץ על מועמד פלוני. העיקרון הדמוקרטי דורש כיהחלטה תתקבל לאחר דיון ענייני וחופשי, בו ניתנת הזדמנות נאותה לכל אחד מחבריהגוף לשמוע ולהשמיע דעות שונות כך שצריך היה לקיים דיון בין חברי המועצההדרוזיים. אך לא כל פגם גורר פסלות. צירוף הנסיבות מוביל למסקנה שאין מקום לבטלאת הליך המינוי של החברים במועצה הדתית בשל הפגם האמור.
ה. בהנחה שנפל פגם בהליך המינוי הרי זה פגם דיוני. אכן, גם הפרת הוראה דיוניתעשוייה להצדיק ביטול החלטה, אך הדבר תלוי בחומרת הפגם ובהשפעת הפגם על ההחלטהובתוצאה הצפוייה מביטול ההחלטה בשל פגם זה. בענייננו, כינוס ישיבות לפי דקדוקיהדין לא היה משנה את התוצאה. באותם ישובים בהם המליצו רוב החברים הדרוזייםבמועצה המקומית על המועמד המסויים, לא נטען שיש מועמד אחר שיכול לזכות בתמיכתהרוב, וגם אם בג"צ יורה על קיום ישיבה לדיון במועמד ייבחר אותו מועמד. כמו כן,העותרים הישהו את עתירתם במשך חצי שנה ובכך גרמו עיכוב נוסף במינוי המועצההדתית. הטענה בדבר אי חוקיות ניתן היה להעלות בשש עתירות קודמות שנדונו, ואם כיאין זהות בין העותרים דנא לבין העותרים בשש העתירות הקודמות, קשה להתעלם מןהטענה שהעותרים בשש העתירות הקודמות והעותרים בעתירה זו שייכים לאותו מחנה בעדההדרוזית. אם ביהמ"ש יחליט עכשיו, למרות השיהוי, לבטל את הודעת השר בדבר המינוי,ימשך השיתוק בעדה הדרוזית תקופה נוספת ועם זאת אין להסכים.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד מ.קורינאלדי לעותרים, עוה"ד יהודה שפר, ליבאי, גב' שלומית הראל, א. גנאם וזאידפלאח למשיבים. 16.4.97).
ע.פ. 819/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס קטינה ע"י קרוב משפחה(מחוזי ת"א - ת.פ. 441/94 - הערעור נדחה).
א. באחד מימי ספטמבר 94, לנה המתלוננת, תלמידת תיכון בת 17, בבית דודתה ובעלה(המערער - להלן יחד: בני הזוג). הדודה היתה מאושפזת בבית חולים אחר לידה ועמדהלחזור למחרת היום. המתלוננת נתבקשה לטפל בשלוש בנותיהם של בני הזוג, בנות 5, 13ו-14, ולנקות את הבית לקראת שובה של האשה. בין שתי המשפחות שהתגוררו באותו ישובשררו יחסים קרובים. מצבם הכללי של בני הזוג היה איתן ואילו משפחת המתלוננת סבלהממחסור והמערער נהג לסייע לה ולתמוך בה. המתלוננת עצמה לנה לעתים קרובות בביתבני הזוג והמערער היה לה כאב. המתלוננת נענתה לבקשת המערער כי תסייע לו עםהולדת בנו הצעיר ולצורך כך לנה בבית בני הזוג באותו לילה. למחרת טילפנההמתלוננת לחברתה, בכתה ונשמעה נסערת וביקשה להיפגש עם החברה על מנת לתת לה דברמה. בשעות הערב מסרה המתלוננת לחברתה שני מכתבים - האחד עבורה והשני עבורהוריה. המתלוננת נעלמה ולא שבה כל אותו לילה לביתה. החברה קראה את המכתביםולמדה לדעת כי המתלוננת החליטה לשים קץ לחייה משום שנאנסה ע"י המערער. המתלוננתנמצאה בפרדס והובאה לביתה כשהיא בוכיה ומבוהלת, נלקחה לביה"ח ושם סיפרה לעובדתסוציאלית כי נאנסה על ידי המערער. המתלוננת הוזעקה למשטרה וסיפרה שנאנסה אךסרבה להגיש תלונה. כמסתבר, ניסו הדודים שליוו את המתלוננת למשטרה להניא אותהמלהגיש תלונה. בתחילה נכנעה המתלוננת ללחצים, אך בסופו של דבר הגישה תלונה נגדהמערער.
ב. היא סיפרה כי מששכבה לישון נכנס המערער למיטתה ובעל אותה על אף שהתנגדה לובדיבור מפורש ובתנועות גוף. המערער הודה בבעילת המתלוננת אך טען כי פיתתה אותולקיים עימה יחסי מין. בתוך כך חלו שינויים קיצוניים בהתנהגות המתלוננת, במשךשבועות התקלחה עשרות פעמים ביום, ובשנתה סבלה מהרטבה. גם לאחר העמדת המערערלדין המשיך הלחץ המשפחתי על המתלוננת. למרות הלחצים הממושכים עמדה המתלוננת עלדעתה ומסרה בביהמ"ש עדות מפורטת על הלחצים שהופעלו עליה לבטל תלונתה. ביהמ"שהמחוזי נתן אמון מלא בעדות המתלוננת ומצא חיזוק לדבריה בתגובות הנפשיות הקשותלאחר המעשה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת אינוס וגזר לו 3 שנים וחצי מאסרבפועל. הערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחה.
ג. בעוד הערעור תלוי ועומד ניסתה האשה לקעקע את עדותה המפלילה של המתלוננתולצורך כך שכרה חוקר פרטי. החוקר הצליח ליצור קשר עם המתלוננת והתחיל "לחזראחריה". היא הזמינה אותו לביתה כדי שאימה תכיר אותו ותדע "עם מי היא הולכת".בהמשך הפגישות סיפר לה החוקר כי החברה שבה הוא עוסק, בענף היהלומים, מעסיקהשקרניות מומחיות ומשלמת להן עשרות אלפי דולרים, כדי שאלה יסייעו לחברה לקבלתגמולי ביטוח בתואנות שוא כי היהלומים שביטחה נגנבו. החוקר רמז לה כי הוא מעריץבחורות המסוגלות להעליל על אנשים ללא נקיפות מצפון ובדרך זו הוביל אותה לספר לוכי אף היא הצליחה לרמות רשויות חוקרות וכנקמה על כך שהמערער "שלח ידיים" ונגעבה בניגוד לרצונה הגישה נגדו תלונת שווא שאנס אותה. השיחות הוקלטו ונתבקשההגשתן כראייה נוספת בביהמ"ש העליון. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת עדויותהחוקר והמתלוננת. בעדותה סיפרה שלמעשה עדותה במשטרה היתה נכונה אלא שעל בסיסאותם דברים בנתה את דבריה שהיא מסוגלת לשקר כדי למצוא חן בעיני החוקר, והשופטנתן אמון בדבריה. אין להתערב במסקנתו זו של ביהמ"ש המחוזי. החוקר העיד שהוטלעליו לגלות את האמת, אך השיטה בה נקט מוכיחה כי "הסחורה" שנדרש לספק לא היתההאמת, אלא הכחשת התלונה נגד המערער. על אף ההדחה המתוחכמת הצלחתו של החוקר היתהחלקית וגם בסיפור לחוקר אמרה המתלוננת שהמערער עשה מעשה מיני בגופה בניגודלרצונה ואת כישוריה לשקר תלתה בבידוי בעילתה.
ד. אשר לטענה הנוגעת להסכמתה של המתלוננת או אי הסכמתה - ביהמ"ש המחוזי קבעשהמתלוננת אמרה במפורש למערער כי אינה רוצה לקיים עימו יחסי מין ואף דחפה אותוובכך אין להתערב. אכן, המתלוננת לא התנגדה התנגדות פיזית נמרצת לבעילה ואף לאקראה לעזרה. אולם, מאז תיקונו של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, הוכחתה של עבירתאינוס אינה טעונה עוד הבאת ראיות על התנגדות פיזית של הקרבן וקריאה לעזרה. דיבכך שאשה אומרת "לא" כדי לבטא אי הסכמה.
ה. לכל האמור יש להוסיף כי עדות המתלוננת נתמכת בראיות סיוע. כידוע, מצבההנפשי של המתלוננת בעבירות מין הוכר כראייה עצמאית, שבדומה לסימנים פיזיים עלהגוף כשרה לשמש סיוע. תגובתה הנפשית של המתלוננת, לרבות בריחתה מן הבית ומכתביההתאבדות שכתבה, הן ראיות אובייקטיביות המסייעות לגירסתה בדבר אינוסה.
ו. אשר לעונש - נוכח חומרתה הרבה של עבירת האינוס עונש המאסר שהוטל על המערערנוטה לקולא גם בהתחשב בעברו הנקי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"דאמיר גורן וששי גז למערער, עו"ד אלף וולף למשיבה. 30.4.97).
ע.פ. 7046/96 - יורם מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה וסרסרות לזנות וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המתלוננת מתפרנסת מזנות באיזור שבו עובדת פרוצה נוספת שהיא חברתו שלהמערער. המתלוננת התגוררה תקופה מסויימת בדירה שבה מתגורר המערער עם חברתו.לטענת המתלוננת דרש ממנה המערער לתת לו מכספי האתנן שקיבלה, ומשסירבה, אייםעליה, היכה אותה וחבל בה והיא נכנעה ומילאה אחר דרישתו. המערער הכחיש כי תקף אתהמתלוננת ולעניין הכסף שקיבל ממנה טען כי היו אלה תשלומים לשיעורין עבור שעוןשהשאיל לה ושנשבר ברשותה. כאשר הובא המערער להארכת מעצרו איים על אחד השוטריםכי "יחסל" אותו. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדות המתלוננת ומצא לה חיזוקבעדויות אחרות של פרוצה ושל סרסור זונות שמסר הודעה במשטרה, שנתקבלה כראייה לפיסעיף 10(א). ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה באיומים וסרסרות לזנותשיוחסו לו באישום הראשון, וזיכה אותו מעבירה של תקיפה חבלנית, מן הטעם שבראיות
אין מיקוד קונקרטי של זמן ומקום בהקשר לתקיפה. כן הרשיע את המערער בעבירה שלאיומים על השוטרים וקבע שאין לקבל את טענת המערער שהטיח את הדברים כלפי השוטריםכדברים שנאמרו "בעלמא" ללא קשר למשמעותם המילולית. ביהמ"ש גזר למערער מאסרבפועל של שנתיים וחצי ומאסר על תנאי של שנתיים וכן הפעיל שני מאסרי על תנאי שלשנתיים ושל ששה חודשים כשעונשים אלה יבוצעו בחופף בינם ומתוכם שנה תרוצה במצטברלעונש המאסר בפועל החדש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לערעור כנגד ההרשעה באישום הראשון - ביהמ"ש המחוזי היה רשאי ליתןאמון באותו חלק בעדותה של המתלוננת המדבר בסחיטה ובקבלת חלק מן האתנן, וזאת עלאף שלא מצא בחלק אחר של עדותה, בסיס נאות להרשעה בתקיפה ובגרימת חבלה גופנית.אי הדיוקים בין הגירסאות שמסרה המתלוננת בחקירתה ובעדותה אינם מן הסוג הנוטל מןהעדות כולה את כוחה הראייתי. בענין הסחיטה ונטילת האתנן הציגה המתלוננת גירסהבסיסית ברורה ולא סטתה ממנה וביהמ"ש רשאי היה למצוא חיזוק לגירסה זו בעדויותהאחרות שבאו לפניו. אשר לגירסת המערער בדבר "החזר חוב" שחבה לו, כביכול,המתלוננת, עבור שעון, הגירסה הזו נדחתה כבלתי אמינה ואין להתערב בה.
ג. אשר להרשעה באיומים שהשמיע המערער באוזני השוטרים - דברי איום ברורים עלפניהם, הנאמרים ע"י בגיר בר-דעת, יש לפרש ולקבל על פי המשמעות המקובלת שיש להםבלשון בני אדם וחזקה על אומרם שהוא מודע למשמעות אמירתם. מי שמשמיע דברי איוםוטוען שהדברים נאמרו בנסיבות הנוטלות מהם את אופיים ה"מאיים", עליו הנטל להקיםספק, לפחות, ב"רצינות" אמירתם, והוא זה שצריך להראות כי הדברים נאמרו בעלמא,וכי כל בר-בי-רב כך היה מבין אותם.
ד. אשר למידת העונש - למערער עבר פלילי מכביד של עבירות אלימות ומעשי בריונותרבים. אכן, נראה שמקור תוקפנותו של המערער נעוץ בליקויי אישיות המצריכים טיפולרפואי ולא בבחירה הרצונית שלו, ברם, המערער מודע למצבו והוא זה שחייב לוודא שלאיגרר לעבירות של אלימות לרבות סחיטה וסרסרות כפוייה לזנות. על ביהמ"ש להגן עלהציבור בפני עבריינים הנוקטים אלימות לסיפוק צרכיהם, וענישת המערער בעבר לאהספיקה להניאו מלחזור לסורו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד י. דוד למערער,עו"ד נ. גרנות למשיבה. 14.4.97).
רע"א 1400/97 - פיקנטי תעשיות מזון (ישראל) בע"מ נגד אסם תעשיות מזון בע"מ
*צו מניעה זמני להמנע משימוש בשם מוצר העשוי להטעות במסגרת תביעה בגין הפרת סימן מסחר(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה מייצרת חטיפי בוטנים תחת שם מסחר "במבה" והמערערת החלה בפרסוםלמוצר משלה לחטיפי בוטנים בשם "סמבה". לבקשת המשיבה הוציא ביהמ"ש המחוזי צוזמני האוסר על המבקשת לעשות שימוש בשם "סמבה", באשר בשימוש בשם "סמבה" יש משוםהפרת סימן המסחר "במבה" הרשום על שם המשיבה. ביהמ"ש דחה את טענת אוסם שבתביעהלהגנה על זכות סימן מסחר - בניגוד לעוולה של גניבת עין - אין צורך להוכיח סכנתהטעייה. כאשר אדם משתמש בסימן זהה לחלוטין, שאלת ההטעייה אינה מתעוררת, אך כאשרמדובר בסימן דומה, המבחן לקיומו של דמיון הוא מידת הסכנה הקיימת שהציבור יטהלחשוב שמדובר בסימן המסחרי הרשום והמוגן. ביהמ"ש קבע שאין דמיון בין האריזות שלהמוצרים, אך די בדמיון בצליל שבין המילים "סמבה" ו"במבה" כדי ליתן צו מניעהזמני כמבוקש. כן קבע ביהמ"ש כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון "אוסם" שהמוצר שלה מופץתחת סימן המסחר מזה שנים, ואילו פיקנטי טרם החלה בשיווק מוצרה תחת השם "סמבה".בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. סעיף 1 לפקודת המסחר קובע כי שימוש "בסימן מסחר רשום" או "סימן הדומה לו"לגבי טובין מאותו הגדר, מהווה הפרת סימן מסחר. כשמדובר בסימן שהוא דומה לסימןהרשום, להבדיל מסימן זהה לו, על הטוען להפרה להוכיח כי הסימן האחר דומה עד כדיהטעיית הציבור. המבחנים המקובלים בשאלת קיומו או היעדרו של דמיון מטעה ביןסימני מסחר הם המבחנים המקובלים בעוולה של גניבת עין, דהיינו: מבחן המראהוהצליל, סוג הסחורה וחוג הלקוחות, וכן, נסיבות העניין. עם זאת מושא הבדיקהבהפרת סימן מסחר ועוולת גניבת עין הוא שונה: בהפרת סימן מסחר, בודקים אם הסימןלגביו נטען שהשימוש בו מפר סימן מסחר רשום, דומה באופן מטעה לסימן הרשום.בגניבת עין בודקים אם מכלול מעשי הנתבע הוא מטעה או מבלבל לאור המוניטין שלהתובע במוצר. כאשר מדובר בתביעה על הפרת סימן מסחר יש לבחון את הסימן של הנתבעבהתחשב באופן בו הוא מופיע בשימוש על המוצר בפועל, צורת האותיות וגודלן וכןציבעו של הסימן.
ג. בענייננו, מדובר בסימן רשום שבו פיקנטי רוצה לשנות אות אחת מ"במבה"ל"סמבה". בין שני סימנים אלה קיים על פני הדברים דמיון חזותי מטעה. כל עודמדובר בצו מניעה זמני לגבי מוצר שטרם הוחל בשיווקו ולגביו טוענים הפרת סימןמסחר נראים נימוקי ביהמ"ש המחוזי. הקונוטציה של המילה "סמבה" לגבי מוצר כמעטזהה לזה הנושא את הסימן המסחרי "במבה" שקהל היעד שלו בעיקר ילדים, מצביע לכאורהעל כך ש"פיקנטי" מנסה ל"רכב" על גל ההצלחה של "אסם", על ידי בחירה בשם המהווהלכאורה הפרת סימן מסחר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. רוזנברג למערערת, עוה"ד זליגסון אתגבריאלי למשיבה. 29.4.97).
רע"א 7431/96 - יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע"מ נגד אלוני רחמים ו- 54 אח'
*מינוי מומחה ע"י ביהמ"ש בשלב קדם משפט(הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי החליט למנות מומחה בשלב של קדם משפט, קודם שהיו בפניו ראיותאו חוות דעת של מומחים מטעם באי כוח הצדדים. המבקשת טוענת כי על פי השיטההאדברסרית הנוהגת אצלנו, מוגבלת סמכותו של ביהמ"ש למנות מומחה שחוות דעתו תשמשראייה כאשר התובע לא הביא ראיות מטעמו, באשר על ידי כך "יוצר" הוא ראיות עבורהתביעה. עוד היא טוענת כי חוות הדעת היא מסמך מהותי שהיה על המשיבים לצרף לכתבהתביעה. דין שתי הטענות להידחות ולפיכך אין לתת רשות ערעור.
ב. ביהמ"ש רשאי למנות מומחה לעניין שבמחלוקת בכל עת ואין מניעה למנות מומחהכזה בשלב של קדם משפט. אין מניעה למנות מומחה בטרם המציאו הצדדים חוות דעתמטעמם ואין בכך כדי "ליצור" ראיות עבור התביעה שטרם הביאה כאלה. חוות דעת מומחהאיננה מסמך מהותי שיש לצרף לכתבי הטענות אלא חלק מהחומר הראייתי. המועד והאופןלהגשת חוות דעת מומחה, נקבע בתקנות סדר הדין (עדות מומחים). לפי תקנה 2 לתקנותתוגש חוות דעת לביהמ"ש ותימסר לבעלי הדין היריבים לא יאוחר מ-20 יום מהיוםשנקבע לשמיעת הראיות. מועד זה הוא בחינת גזירה שאין לעמוד בה, כאשר לפי תקנה 3תוגש חוות דעת נוגדת תוך 10 ימים מהיום שנמסרה לבעל דין חוות הדעת הראשונה וכלזאת בתוך 20 יום לפני המועד הקבוע להוכחות. לפיכך רק טבעי הוא שביהמ"ש על פיסמכותו, קובע סדר שונה בהתוותו את מהלך המשפט במסגרת קדם המשפט.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 7.4.97).
רע"א 8522/96 - רוכוורגר... בע"מ נגד פקיד שומה תל אביב 1
*הנטל לפתוח בהבאת ראיות כאשר קיימת מחלוקת בדבר סיווג עיסקה לעניין מס הכנסה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המחלוקת בין בעלי הדין סבה סביב השאלה אם על המבקשת לפתוח בהבאת ראיותיהכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי או שמא מוטל נטל הבאת הראיות על המשיב. הפלוגתא האמיתיתבין הצדדים היא אם תשלומים מסויימים שהמבקשת שילמה לבעלי מניותיה הם "דמי ניהולוטיפול", כפי שטוענת המבקשת, או תשלום של דיוידנדים, כפי שטוען פקיד השומה. איןהמשיב טוען שמדובר ב"עיסקה מלאכותית" כמשמעות דיבור זה בסעיף 86 לפקודת מסהכנסה, אך המבקשת טוענת שכפירת המשיב בסיווג התשלום כמוה כטענה בדבר קיומה של"עיסקה מלאכותית". אין מחלוקת בין הצדדים שאם מדובר בעיסקה מלאכותית על פקידשומה להתחיל להביא ראיותיו. ביהמ"ש המחוזי קבע שעל המבקשת להתחיל בהבאתראיותיה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. יש להבחין בין טענות בדבר סיווג העיסקה לבין טענות בדבר היותה עיסקהמלאכותית. אין נזקקים לבחינת מלאכותיותה של עיסקה בגדר סעיף 86 הנ"ל, אלא לאחרשקובעים קביעה עובדתית אם הכינוי בו כינו הצדדים את העיסקה נשוא המחלוקת הולםאת תכנה. אם העיסקה שנערכה שונה מהעיסקה כפי שהוגדרה על ידי הצדדים לעיסקה,תמוסה העיסקה לפי המציאות העובדתית והמשפטית ואז אין צורך להיזקק לסעיף 86. רקאם לפי הגדרות המשפט האזרחי ועובדות המס הרלבנטיות לא ניתן לסווג את העיסקהאחרת מכפי שסיווגה הנשום, נותר לבחון טענה של רשויות המס שמדובר בעיסקהמלאכותית. בענייננו לא טען המשיב שמדובר ב"עיסקה מלאכותית" וכל טענותיו סבוסביב הסיווג הראוי של העיסקה, השנוי במחלקות בין בעלי הדין. בכגון דא על המבקשתלפתוח בהבאת ראיותיה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יולוס למבקשת. 14.4.97).
רע"א 842/97 - מועדון הכדורגל מכבי תל אביב נגד ליאור רוזנטל ואח'
*מחיקת אגודת כדורגל כנתבעת מכתב תביעה כאשר לא צויינו הפרטים הדרושים לזיהוי הנתבעת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הוא שחקן כדורגל מקצועי שהגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי כנגד תשעהנתבעים ובכללם הנתבעת מס' 5 "מכבי תל אביב". בכתב התביעה תוארה נתבעת זוכ"אגודת ספורט" כמובנו בחוק הספורט. הוגש כתב הגנה מטעם "הנתבעת 5" בו צויינהכ"מועדון הכדורגל מכבי תל אביב" (להלן - המועדון). בכתב ההגנה נטענו טענותלגופו של עניין, וצורף אליו עותק של הסכם מינואר 90 בין "מכבי תל אביב, מח'הכדורגל" לבין המשיב. נטען בכתב ההגנה כי אין יריבות בין הנתבעת, שהיא עמותהשנרשמה רק בשנת 92, לבין המשיב, ונתבקשה דחיית התובענה על הסף. בקדם משפט טעןפרקליט המועדון שאין גוף כזה ששמו "מכבי תל אביב" שאותו אין הוא מייצג וכתבההגנה הוגש רק מתוך הנחה שהתובענה הוגשה נגד המועדון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי"בשלב זה" יהיה משרדו של פרקליט המועדון כתובת המצאה לנתבעת המכונה "מכבי תלאביב" וזו רשאית להגיש כתב הגנה תוך 30 ימים שכן כתב ההגנה של "נתבע 5" הוגשע"י המועדון שלא נתבע. ביהמ"ש סרב לשחרר את ב"כ המועדון מלהמשיך ולהופיעלישיבות שנקבעו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 9(3) לתקנות סדר דין האזרחי קובעת שעל כתב התביעה להכיל את "שמו שלהנתבע" ותקנה 9(4) מחייבת את התובע לכלול בכתב התביעה גם את "העובדה ש... הנתבעהוא תאגיד, אם הדבר הוא כך, ואם הוא תאגיד - הצורה שבה התאגד". בכתב התביעהנכתב ש"מכבי תל אביב" היא אגודת ספורט "כמובנו בחוק הספורט" ולא צויין אם "מכביתל אביב" נתבע כ"תאגיד עצמאי" או כחבר בני אדם המסונף ל"ארגון הספורט". אםהחלופה השניה נכונה לא הובהר בכתב התביעה מה הזיקה המשפטית בין המשיב לבין
"מכבי תל אביב" וגם לא הובהר מיהו התאגיד המוגדר כ"מכבי תל אביב", שעימו נערךההסכם שעליו אולי סומך המשיב תובענתו. לפיכך יש לקבל את הערעור ככל שההחלטהמתייחסת ל"מועדון". בגדר קדם המשפט שיתקיים ידרש המשיב ליתן את כל הפרטיםהנחוצים בעניין מיהותו של הנתבע מס' 5 והעילה הקיימת נגדו, שאם לא כן יבוטלההליך כנגד נתבע זה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד רן רוטמן למבקש, עו"ד יוסף לבנה למשיבים.21.4.97).
רע"ב 1049/97 - קאסם סלימאן נגד ועדת השחרורים
*אי התערבות בשיקולי ועדת השחרורים שדחתה בקשה לשחרור מוקדם של מחבל בתום שני שליש ממאסרו (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא תושב לבנון אשר השתייך החל בשנת 1988 לארגון הפת"חבלבנון. במסגרת פעילותו נשלח יחד עם חבריו לבצע פיגוע הרג במפקדת צד"ל במרג'עיון והוא נתפס על ידי כוחות צה"ל לפני שהפיגוע יצא לפועל. הוא הורשע בבימ"שבישראל ונדון ל-10 שנות מאסר. בתום ריצוי שני שליש ממאסרו פנה המבקש לוועדתהשחרורים בבקשה לשחרור מוקדם בשל התנהגות טובה. בפני הוועדה טען המבקש כי תחילההיה חבר בארגון הפת"ח, לאחר מכן עבר לארגון הג'יהאד האיסלמי, ואילו כיום עזבארגון זה. מנגד חיוו גורמי בטחון דעתם כי המבקש משתייך גם עתה לארגון הג'יהאדהאיסלמי. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה לשחרור מוקדם וביהמ"ש המחוזי דחה את עררושל המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במסגרת תפקידו של ביהמ"ש, בדונו בעתירות נגד החלטות ועדת השחרורים, עליולבחון אם פעלה הוועדה במסגרת סמכותה, ואם בשיקוליה לא דבק פסול, או שמא נפגמההחלטתה בשל פגם רציני בנוהל הדיון שלפניה. ביהמ"ש אינו שואל כיצד היה הוא מחליטבמקרה זה אילו היה הוא ועדת השחרורים. על ביהמ"ש לשקול האם בדקה ועדת השחרוריםאת כל השיקולים הסבירים ואיזנה ביניהם כראוי. השיקול המרכזי שעמד לנגד עיניה שלועדת השחרורים בענייננו היה האפשרות שהמבקש יחזור ויבצע פעילות חבלנית עויינתנגד מדינת ישראל. גורמי הבטחון קבעו שלאור השתייכותו הארגונית של המבקש עלולשחרורו המוקדם להביא לפגיעה בשלום הציבור ועל כך סמכה הערכאה דלמטה את קביעתה.בכך אין להתערב.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה. 30.4.97).
רע"א 7886/96 - שלמה זריהן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*בקשה לבטל פס"ד שניתן בערעור בהרכב של 3 עקב אי הופעת המערער, צריכה לידון בפני אותו הרכב ולא בפני דן יחיד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה ערעורשהגיש המבקש, ללא דיון לגופו של ענין, עקב כך שהמבקש לא התייצב לדיון במועדשנקבע ולא הגיש עיקרי טיעון כנדרש. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה לבטל את פסה"דשדחה את ערעורו וביהמ"ש המחוזי, בדן יחיד, דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
פסה"ד שדחה את הערעור נתקבל במותב של שלושה שופטים. תקנה 201 לתקנות סדרהדין האזרחי, שמכוחה הגיש המבקש לביהמ"ש את בקשת הביטול, קובעת לאמור "ניתנההחלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדוניתנה החלטה בקשת ביטול... רשאי ביהמ"ש או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה....".מנוסח תקנה זו עולה כי ביהמ"ש שנתן את פסה"ד הוא זה שמוסמך לבטלו. לפיכך,ביהמ"ש בשבתו כדן יחיד לא היה מוסמך לדון ולפסוק בבקשה שעניינה ביטול פסק דיןשניתן במותב של שלושה שופטים. על כן יש להחזיר את הדיון בבקשת הביטול לביהמ"שהמחוזי והבקשה תידון בפני ההרכב שדחה את הערעור.
(בפני: השופט אור. 31.3.97).
ב ת ו כ ן
* רע"א 507/97 - תיקון כתב הגנה בעקבות תיקון כתב תביעה ומשלוח הודעות ─ לצד ג' בעקבות תיקון כתב ההגנה למרות שההודעות אינן ─ נובעות מהתיקון ..................................................210 ─* ע.א. 3958+4873/92+5790/91 הפרת הסכם לרכישת דירה כאשר הקונים נדרשו ─ לשלם סכומים שלא היו חייבים לשלם וראו בכך ─ הפרת הסכם. *אכיפת חוזה. *פיצוי בגין נזקים ─ לדירה עקב העזובה כאשר החזקה לא נמסרה לרוכש ─ בגין תביעות כספיות מופרזות. *חיוב קבלן ─ בתשלומי ריבית והפרשי הצמדה בגין כספים ─ שקיבל מרוכש דירה ללא מתן ערבויות לפי ─ חוק המכר ...........................................210 ─* ע.א. 7131/96 - פסילת מורה מכהונת חבר מועצה בישוב בו הוא משמש כמורה. ─ *בחינת התנאים המצדיקים את הפסילה היא למועד הפסילה ─ ולא למועד מתן פסה"ד .............................................212 ─* רע"א 8472/96 - עיקול נכס מקרקעין של חברה השייכת להסתדרות הכללית ─ כאשר התביעה הוגשה נגד ההסתדרות באמצעות "הרמת המסך" ..............213 ─* ע.א. 3976/93 - הוכחת דפי חשבון של בנק כאשר אלה הוגשו ע"י הנתבעים. ─ *חיוב ריבית מעבר למוסכם בין הלקוח לבין הבנק בניגוד ─ לחוזה ההלוואה ...................................................213 ─* רע"א 6609+6239/96 - תיקון כתב תביעה כאשר בעל הדין ביודעין לא העלה ─ מלכתחילה את הטענה ...........................................214 ─* ע.א. 5621/94 - השתק פלוגתא. *שיעור שכ"ד שעל שותף בנכס לשלם בגין ─ הנכס שהוחזק על ידו ..............................................214 ─* בג"צ 7237/95 - מינוי מועצה דתית בנתניה .........................................215 ─* בג"צ 2006/97 - הריסת ביתו של מחבל מתאבד בקפה אפרופו ............................216 ─* בג"צ 8378/96 - מינוי מועצה דתית לעדה הדרוזית. * שיהוי בהגשת עתירה ─ לבג"צ ...........................................................217 ─* ע.פ. 819/96 - הרשעה באינוס קטינה ע"י קרוב משפחה ...............................218 ─* ע.פ. 7046/96 - הרשעה בעבירות סחיטה וסרסרות לזנות וחומרת העונש ..................219 ─* רע"א 1400/97 - צו מניעה זמני להמנע משימוש בשם מוצר העשוי להטעות ─ במסגרת תביעה בגין הפרת סימן מסחר ................................220 ─* רע"א 7431/96 - מינוי מומחה ע"י ביהמ"ש בשלב קדם משפט ............................221 ─* רע"א 8522/96 - הנטל לפתוח בהבאת ראיות כאשר קיימת מחלוקת בדבר סיווג ─ עיסקה לעניין מס הכנסה ...........................................222 ─* רע"א 842/97 - מחיקת אגודת כדורגל כנתבעת מכתב תביעה כאשר לא צויינו ─ הפרטים הדרושים לזיהוי הנתבעת ....................................222 ─* רע"ב 1049/97 - אי התערבות בשיקולי ועדת השחרורים שדחתה בקשה לשחרור ─ מוקדם של מחבל בתום שני שליש ממאסרו ..............................223 ─* רע"א 7886/96 - בקשה לבטל פס"ד שניתן בערעור בהרכב של 3 עקב אי הופעת ─ המערער, צריכה לידון בפני אותו הרכב ולא בפני דן יחיד .............223 ──