בש"פ 2472/97 - מדינת ישראל נגד סוויסה אופיר
*הארכת מעצר רביעית מעבר לשנה (רצח)(בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
א. באוקטובר 95 הואשם המשיב בעבירה של רצח בכוונה תחילה. בינואר 96 נעצר עדתום ההליכים וכעבור שנה מיום הגשת כתב האישום האריך ביהמ"ש העליון את מעצרו שלהמשיב פעמיים, לשלושה חודשים בכל פעם, בהסכמת הסניגור. במרץ 97 האריך ביהמ"שהעליון בהסכמת הסניגור את מעצרו של המשיב בחודש נוסף כאשר לפני הארכת המעצרהאחרונה הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו הודה המשיב בעבירת הריגה והורשע בהוהדיון נדחה לקבלת תסקיר וטיעון לעונש. דא עקא, שבמהלך החודש חלו התפתחויותבמשפטו של המשיב כאשר סניגור חדש של המשיב ביקש לאפשר למשיב לחזור בו מהודייתו.ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה ובעקבות ביטול הכרעת הדין ביקש הסניגור כי חבריהמותב יפסלו את עצמם ולחילופין ביקש לפתוח את המשפט מחדש. הסניגור הצהיר כי אםבקשתו תתקבל הוא יסכים להארכה נוספת של המעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתהפסלות ואת הבקשה לשמוע את המשפט מתחילתו.
ב. בישיבת ביהמ"ש שנקבעה ליום 13.4.97 לא התייצב הסניגור והתובע ביקש לקבועמספר מועדים להמשך ההוכחות. ביהמ"ש קבע ארבעה מועדים קרובים במהלך חודש מאי.בטיעוניה להארכת המעצר בפעם הרביעית, הדגישה התובעת את המסוכנות הטבועה בעבירההמיוחסת למשיב ואת החשש לשלום העדים ולשיבוש הליכים, שמתחזק נוכח חזרתם של עדיםמהודעות שנתנו. כן ציינה כי המשפט עומד להסתיים בקרוב. מנגד טען הסניגור כימהסדר הטיעון שבוטל ניתן ללמוד כי מדובר בהריגה על גבול ההגנה העצמית, וכן טעןכי מחדלי הסניגור הקודם של המשיב וכן העובדה שחזר בו מהודאה שנתן אינם צריכיםלהיזקף לחובתו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ג. כשבא ביהמ"ש לבחון הארכת מעצר עליו לבחון את מכלול הנסיבות הקשורות בניהולהמשפט ולשקול אל מול אלה את הסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר ממעצרו. התמשכותהמשפט כשלעצמה מהווה שיקול בעד שחרור הנאשם ממעצר אך אין זה שיקול יחיד ומכריע.יש משקל ראוי גם לשיקולים אחרים ובעיקר לאופיה של העבירה ולסכנה הנשקפת מןהנאשם אם ישוחרר ממעצרו. בענייננו, התמשכות המשפט נובעת מהשתלשלות אירועיםמיוחדת שבמסגרתה החליף המשיב סניגור וחזר בו מהודאה. המשיב מואשם בעבירת רצחשקיימת חזקת מסוכנות לגביה. אכן חזקה זו ניתנת להפרכה וייתכנו מקרים בהם אף אםקופחו חיי אדם אין חשש ממשי שהנאשם ישוב לבצע עבירה מאותו סוג. אלא שהמקרה דנןאינו כזה. לפיכך יש להאריך את המעצר לשלושה חודשים נוספים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' א. מור-אל למבקשת, עו"ד י. הלוי למשיב.30.4.97).
רע"א 8852/96 - נחמני פנחס ואליהו חברה לביטוח בע"מ נגד חליל מרים
*הנכות המחייבת לצורך סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. *מינוי מומחה בתחום השיקומי(הבקשה נדחתה כפוף להבהרות של ביהמ"ש העליון).
א. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונתדרכים. התאונה היתה גם תאונת עבודה. במסגרת ההליכים במוסד לביטוח לאומי נקבעהלמשיבה דרגת נכות של 46 אחוז לצמיתות על ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוחלאומי. נכות זו הוקטנה לאחר מכן על ידי הוועדה הרפואית לעררים ל-%20 לצמיתות.בנפרד קבעה ועדה רפואית, שדנה בתביעת המשיבה במסגרת הפרק הדן בנכות כללית, נכותלצמיתות בשיעור %46. המשיבה ביקשה בביהמ"ש המחוזי לאפשר לה להביא ראיות לסתוראת קביעת דרגת הנכות בשיעור %20 או לחילופין שביהמ"ש יקבע כי הנכויות כפישנקבעו לפי הפרק על נכות כללית הן שיקבעו במסגרת תביעתה, או שביהמ"ש ימנהמומחים רפואיים מטעמו אשר יקבעו את דרגת הנכות. בהחלטה מפברואר 96 החליט ביהמ"ש
"אני דוחה את הבקשה להרשות הבאת ראיות לסתור... לגבי השאלה אם יש להתחשב גםבנכויות שנקבעו לתובעת במסגרת נכות כלילית... ההכרעה בשאלה זו תדחה לשלב של מתןפסק דין".
ב. כעשרה חודשים לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה נוספת לקבוע שהנכות התיפקודיתהיא בשיעור %70 או לקבוע שהנכות הכללית היא הנכות שלפיה יש לפסוק פיצוייםלמשיבה. לחילופין נתבקש ביהמ"ש למנות מומחה שיקומי שיקבע את הצורך בעזרה, עלותהעזרה וכושר תיפקודה של המשיבה. בהחלטה זו (להלן: ההחלטה השניה) קבע ביהמ"ששבכל הנושאים כבר דן בעתירה הראשונה ואין צורך לשוב ולדון בהם מחדש ואילו באשרלבקשה למינוי מומחה שיקומי נעתר לה ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור מכוונת נגדההחלטה השניה על שני חלקיה: גם זה המשאיר את ההחלטה הראשונה על כנה היינושעניין הנכות הכללית יידון בשלב הסופי וגם זה הנוגע למינוי מומחה בתחוםהשיקומי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה בכפוף להבהרות ביהמ"ש העליון.
ג. ביהמ"ש המחוזי טרם הכריע איזו נכות תחייב בהסתמך על סעיף 6ב' לחוקהפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך ברור שרק הנכות הרפואית שנקבעה לפי פרק הדןבנפגעי תאונות עבודה, בשיעור %20, יכולה להיחשב כנכות שנקבעה למשיבה בשל הפגיעהשנגרמה לה בתאונת הדרכים. נכות שנקבעה לפי הפרק הדן בנכות כללית, אינה קביעההעונה על דרישות סעיף 6ב', ואם כי ביהמ"ש טרם קבע כך חזקה עליו שכך יקבע.מאידך, באשר למינוי מומחה בתחום השיקומי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. ראוירק להבהיר שעל המומחה השיקומי יהיה לחוות דעתו בהתחשב בנכות בשיעור %20 שנקבעע"י המוסד לביטוח לאומי ואשר מחייבת בהליך המתקיים בין הצדדים.
(בפני: השופט אור. 30.3.97).
ע.פ. 9218/96 - פארוק גנאים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשיית מעשה מגונה בקטינה על יסוד עדויות הקטינה ואחותה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער בא לדירה בענייני עבודה ומצא בדירה שתי ילדות בגפן. הוא חיבק אתהמבוגרת, בת 14 שנים, נישקה וליטף את חזה, לעיניה של הצעירה ממנה בת 3 שנים.בגין מעשים אלה הורשע המערער בעשית מעשה מגונה בקטינה ושל עשיית אותו מעשה בפניקטינה אחרת. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור מכווןנגד ההרשעה ולחילופין נגד מידת העונש. הערעור נגד ההרשעה מכוון כנגד ממצאימהימנות של ביהמ"ש המחוזי שנתן אמון בגירסת שתי האחיות, הבגירה שהעידה בפניווהצעירה שמסרה הודעה לחוקרת הנוער. באשר למידת העונש נטען כי לא נגרם נזק שלממש למתלוננת והוא עצמו נפגע קשות מעצם ההרשעה כאשר יחסיו עם אשתו כמעט נותקוומשפחתו סובלת מן הבושה הכרוכה בהרשעה. הערעור נדחה.
ב. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי ניתח את גירסת המתלוננת ומצא לה תמיכהבהודעה שמסרה ובהודעה של אחותה הצעירה בפני חוקרת הנוער ובמצבה הנפשי שלהמתלוננת סמוך לאחר המעשה. ביהמ"ש לא התעלם מ"אי הדיוקים" שנתגלו בין עדותה שלהמתלוננת לבין ההודעה שמסרה במשטרה, אך קבע כי אם היו בדבריה אי דיוקים הרימדובר באי דיוקים קלים ביותר שאינם יורדים לשורשם של דברים. אין ערכאת הערעורמתערבת בממצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים ובנסיבותמיוחדות ואין זה המקרה דנא.
ג. אשר למידת העונש - הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת ולאחותה אינו צריך הוכחה,ואין ספק כי האירוע יתן בשתיהן את אותותיו תקופה ממושכת. למערער הרשעה קודמתבעבירה דומה, בגינה נדון בשעתו לעונש של ארבעה חודשים מאסר בפועל והוא חזרלסורו. יש להעדיף בעניין זה את העניין הציבורי בהגנה על קטינות מפני מעשים מסוג
זה, על פני נסיבותיו האישיות של המערער. הגנה זו תוכל להיות מושגת רק בהטלתעונשים שיש בהם כדי לקבוע את חומרת המעשה בהכרתם של כל אלה שאינם מסוגלים לרסןאת יצרם.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד סולימאןסולימאן למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 15.4.97).
רע"א 854/97 - לופטין יצחק נגד מוניקה תכשיטים בע"מ ואח'
*בקשה לעכב הליכים אזרחיים עד לסיום הליכים פליליים באותו נושא(הבקשה נדחתה).
א. ביום 7.2.96 הגיש המבקש תובענה לאכיפת הסכם מכר שלפיו רכש שתי חנויות מאתהמשיבות. כעבור שבועיים הגישה המשיבה בקשה לפס"ד הצהרתי שלפיו שתי החנויות הןבבעלותה. הדיון בשני התיקים אוחד. בקדם משפט ניתן צו לגילוי מסמכים הדדי בעקבותבקשת ב"כ המבקש. עוד קודם לכן, הוגש כתב אישום נגד המבקש במסגרתו הואשם בקבלתדבר במירמה, בכך שקיבל דמי שכירות עבור החנויות נשוא הדיון, כשההנחה העובדתיתבכתב האישום היא שהחנויות הינן בבעלות המשיבות. המבקש ביקש שהדיון בהליכיםהאזרחיים יעוכב עד להכרעה בהליך הפלילי, בטענה שבמסגרת ההליך האזרחי יאלץ לחשוףאת קו הגנתו במשפט הפלילי וכן כי הוא עלול להפליל את עצמו. ביהמ"ש המחוזי דחהאת הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין בסיס לטענה שכל אימת שמתנהל הליך פלילי לצד הליך אזרחי באותו עניין,יש לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. מערכת המשפט צריכה לשאוף לכךשמשפטים יתנהלו כסידרם ובמועד שנקבע להם וכי לא יתפתח נוהג של דחיות מיותרותללא צורך. תופעה של קיום משפטים אזרחיים ופליליים באותו ענין נפוצה למדי ואיןזה ראוי שמשפטים אזרחיים יישארו תלויים ועומדים עד שיסתיימו הליכים פלילייםבאותו עניין. אכן, השיקול האמור נסוג אם ניצבת מולו זכותו של מתדיין העלולהלהפגע אך אין זה המצב בענייננו. אם החשש הוא מהפללה עצמית יכול המבקש לעשותשימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית ולהימנע מגילוי כל ראייה במשפט האזרחי העלולהלהפלילו במשפט הפלילי. באשר לטענה בדבר זכות המבקש שלא לחשוף את קו הגנתו -זכות כזו, במידה והיא קיימת, איננה ערך בפני עצמו. היא נגזרת מזכות השתיקה שלהנאשם, אך מחוץ למסגרת המשפט הפלילי המסויים, אין עומדת לנאשם זכות השתיקה.
(בפני: השופטת שטרבסרג-כהן. עו"ד ד. כהן למבקש, עוה"ד ר. בילט וי. מאירלמשיבות. 20.4.97).
בש"פ 2285/97 - בן דוד יואלה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-אקסטזי)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העוררת נעצרה ביום 5.3.97 במסגרת מבצע משטרתי בגין מכירת כדורי אקסטזילסוכן סמוי. בחיפוש שנערך בביתה נמצאו כדורים נוספים שנחשדו כסמים. בו ביוםפנתה המשטרה לבימ"ש השלום וביקשה להאריך את מעצרה של העוררת ב-15 יום לצרכיחקירה. ביהמ"ש הורה על שחרורה בערובה וערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בידיהתביעה היו כבר בשלב זה תוצאות בדיקת המעבדה לזיהוי פלילי באשר לסמים שנמכרולסוכן הסמוי, אולם תוצאות הבדיקה הנוגעות לכדורים שנמצאו בביתה טרם הגיעו.התביעה המתינה עד לקבלת תוצאות המז"פ לגבי כדורים אלו, וביום 19.3.97 הוגש נגדהעוררת כתב אישום המייחס לה עבירות של סחר בסמים. בו ביום הגישה המשיבה בקשהלמעצר העוררת עד תום ההליכים. ביום 30.3.97 דחתה שופטת בימ"ש השלום את בקשתהמדינה בציינה כי לולא היתה המשיבה משוחררת בערובה היה מקום להורות על מעצרה עדתום ההליכים חרף היותה אם לילדים וחרף נסיבות אישיות אחרות. ברם, מאחר והתביעה
השתהתה בהגשת כתב האישום ובמהלך תקופה זו היתה העוררת מחוץ למעצר אין מקוםלמעצרה. בערר לביהמ"ש המחוזי הוחלט על מעצר העוררת עד תום ההליכים. העררנתקבל.
ב. מדובר בעוררת אשר בשלב החקירה ראה ביהמ"ש בשתי ערכאות לשחררה בערובה והיאגם לא נעצרה סמוך לאחר הגשת כתב האישום נגדה. אין לבוא בטרוניה לתביעה על כךשכאשר הגישה שורה של כתבי אישום בעקבות חשיפת פעילותו של סוכן סמוי, קבעה לעצמהסדרי עדיפויות בהגשת כתבי אישום ובקשות המעצר. אין אף לבוא בטרוניה על כךשהתביעה המתינה עד להשלמת כל חומר החקירה לפני הגשת כתב האישום. עם זאת, צודקהסניגור כי שופט ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל מספיק לעובדה שהעוררת היתה משוחררתלמעלה מ-3 שבועות בטרם נעצרה שוב, ועובדה זו כשהיא מצטרפת לנסיבותיה האישיותהקשות של העוררת, יש בה כדי להכריע את הכף ולהצדיק שחרורה בתנאים של חלופתמעצר.
(בפני: השופטת בייניש. 21.4.97).
ע.פ. 230/96 - יהושע אברהם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשי סדום ואינוס. *"אי ההסכמה" הנדרשת לצורך הרשעה באינוס(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביצוע מעשי סדום ואינוס במתלוננת בחדרו, אגב שימוש בכחואיומים, ונדון לשבע שנים מאסר בפועל, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שישהחודשים. הערעור נגד ההרשעה מתמקד בשאלת "ההסכמה" של המתלוננת למעשים המינייםשבוצעו בגופה ולחילופין הערעור הוא על חומרת העונש. הערעור נדחה.
ב. לעניין קבלת גירסתה של המתלוננת - לגירסת המתלוננת יש תמיכה של ממש בסימניהזעזוע הנפשי שניכרו עליה בשעה שמסרה את תלונתה במשטרה, ובתוצאות הבדיקההרפואית המתיישבות עם גירסתה, ובהודאתו של המערער כי אמר למתלוננת לפני עזיבתדירתו שלא תתלונן במשטרה. אין מחלוקת על כך שהמעשים המיניים נעשו במתלוננת לאחרשבילתה עם המערער בחדרו בערב הקודם ולא התנגדה לליטופים בעלי אופי אינטימי.אולם לפי גירסתה של המתלוננת שנמצאה מהימנה, הבהירה למערער בצורה שאינה משתמעתלשתי פנים כי אין היא מוכנה לקשר אינטימי עמוק יותר, וכאשר המערער לא שעהלדבריה וניסה לכפות עצמו עליה התנגדה למעשיו והוא התגבר על התנגדותה באלימותובאיומים.
ג. כידוע, מאז תיקון הוראות חוק העונשין בקשר לעבירות אינוס ומעשה סדום, שובאין "אי הסכמה" חייבת לבוא לכלל ביטוי במאבק פיזי ובהרמת קול צעקה וזעקה לעזרה,ודי לתביעה בהוכחת "אי הסכמה" כפשוטה, ובלבד שתיעשה באופן שלא יותיר ספיקותבאשר למשמעותה. כך היה המצב בענייננו. אשר לעונש - העונש שנגזר משקף את חומרתהתנהגותו של המערער ולנוכח עברו הרצוף בעבירות של אלימות אין להתערב בו.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דן כרמוןלמערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 15.4.97).
בש"פ 3513/95 - רב"ט אלון שרגאי נגד התובע הצבאי, פרקליטות חיל האוויר (הבקשה נדחתה).
*מעצר עד תום ההליכים ע"י בי"ד צבאי בעבירת סמים של חיילא. המבקש, חייל בשירות סדיר, הועמד לדין בפני בי"ד צבאי, בעבירות של שימושבסמים. עם הגשת כתב האישום הורה נשיא ביה"ד הצבאי המחוזי על מעצרו של המבקש עדתום ההליכים על פי סעיף 243 לחוק השיפוט הצבאי. ערעור לביה"ד לערעורים נדחהומכאן הבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. התעוררה השאלה מה ההליך הראוי, האם זו
בקשת רשות ערעור על פי סעיף 440ט לחוק השיפוט או שמא זו עתירה לבג"צ. לאורהמסקנה שיש לדחות את השגתו של המבקש ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון.
ב. העילה למעצר היתה פגיעה במשמעת הצבא. עילה זו אינה קבועה במפורש בחוקהשיפוט הדן רק בסמכות המעצר. עילות המעצר הן פרי ההלכה הצבאית הפסוקה וביניהןידועה העילה בדבר "פגיעה במשמעת הצבא" שהיא הרתעתית במהותה. נטען, כי לאחרחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שוב אין להכיר בעילה של "פגיעה במשמעתהצבא" כעילה למעצר עד תום ההליכים. סעיף 9 לחוק יסוד כבוד האדם קובע כי "איןמגבילים זכויות שלפי חוק יסוד זה של המשרתים בצבא הגנה לישראל... אלא לפי חוקובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות". לעניין זה יש להתחשבבייחודו של השירות הצבאי לאור מטרות הצבא. לחוק היסוד השפעה על זכויות האדם שלהחייל ופרשנות החקיקה הצבאית נעשית על פיו. הקשיים הכלליים בעיצוב רמה נאותה שלזכויות אדם של החייל, חלים גם בדיני המעצר. השאלה אם הפגיעה במשמעת הצבא וחומרתהעבירה הן עילות מעצר ראויות בצבא קשה לפתרון. קושי זה גובר לאור הוראות חוקסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), לפיהן, חומרת העבירה, כשלעצמה, אינהעילת מעצר אם כי יוצרת חזקה הניתנת לסתירה כי קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכןאת הבטחון.
ג. בענייננו ניתן לתלות את הצידוק במעצר המבקש בעילת מעצר העולה בקנה אחד עםחוק היסוד. עילה זו עניינה קיום יסוד סביר לחשש כי בשל נסיבות העבירה או מהותה,הנאשם יסכן את שלום הציבור אם יתהלך חופשי. קיימות ראיות לכאורה כי בארבעהמקרים צרך המבקש סם מסוכן, ובמקרה נוסף החזיק את הסם וכלי המשמש לצריכת סם.מדובר בפעילות נמשכת בתקופה של כ-9 חודשים. המבקש משרת ביחידה בעלת רגישותבטחונית גבוהה. מהותו ואופיו של השירות הצבאי מצדיק קיומו של צבא נקי מסמים, כךשלפי התשתית העובדתית אם יתהלך המבקש חופשי יתמיד בשימוש בסמים ודבר זה פוגעבשלום הציבור והבטחון. לפיכך בדין הוחלט על מעצר המבקש עד תום ההליכים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, טל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פנחס מרינסקיותורן למבקש, עו"ד אבי לוי למשיב. 13.4.97).
ע.פ. 1164/97 - יחזקאל יעקובי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות של מעשה מגונהבקטין ובטרם החל שלב ההוכחות הגיש בקשה להסרת החסיון מעל עדות הפסיכולוג המטפלבמתלונן וכל החומר והמידע המצוי בידי הפסיכולוג אודות המתלונן. המשיבה הגיבהוצירפה לתגובתה חוות דעת מטעמו של הפסיכולוג המטפל במתלונן, בה פורטו נתוניםהנוגעים לחשד להתעללות מינית במתלונן, ובין היתר פרטים על מעשי התעללותהמיוחסים למערער. בעקבות זאת הגיש המערער בקשה לפסלות המותב שדן בהליך. ביהמ"שהמחוזי קבע כי מלכתחילה לא היתה המשיבה זכאית לצרף לתגובתה את חוות הדעת, אךאין בכך כדי להביא לפסלות המותב. ביהמ"ש ציין כי בתי המשפט נחשפים כעניין שליום יום, ביומו, לעדויות בלתי קבילות הנשמעות ומוכרזות מניה וביה כראיותפסולות, ואין ספק כי ביהמ"ש ידע להתעלם מהנאמר בחוות הדעת ולפסוק על פי הראיותהכשרות בלבד. הערעור נדחה.
חשיפה לראיות שהוכרזו בלתי קבילות אינה פוסלת מניה וביה את השופט שדן בתיק.לעתים אין מנוס מחשיפת ביהמ"ש לראיות שיתברר בדיעבד, כי הן בלתי קבילות. כךבמשפטי זוטא וכך כאשר הנאשם חוזר בו מהודאתו. לעתים קורה הדבר עקב מעשה או מחדלשל הצדדים להליך וכך במקרה שלפנינו. קביעה גורפת כי בכל מקרה מעין זה יידרשו
השופט או המותב לפסול עצמם, תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט. חזקה על ביהמ"ש כיידע להבחין בין ראיות קבילות לראיות בלתי קבילות וכי לא יושפע מעדויות פסולות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. קמר למערער, עו"ד למברגר למשיבה. 23.4.97).
ע.פ. 2015/96 - שפדייה שבטייב נגד מדינת ישראל
*יסוד ההחלטה והכוונה בהרשעה ברצח (הערעור נדחה).
בספטמבר 94 גרם המערער למותו של המנוח קרול רייף. הוא הורשעברצח ונדון למאסר עולם. הערעור סב על טענת הסניגור שיסוד "ההחלטה" או הכוונהלהמית לא הוכח מעל לכל ספק סביר ועל כן יש להרשיע את המערער בביצוע מעשה הריגה.הערעור נדחה.
לפי אחת מגירסאות המערער הוא בא בטרוניה על המנוח, שהיה בעל קיוסק, כי זהמתאנה לנערות צעירות ואונס אותן. לאחר חילופי דברים עם המנוח עזב המערער אתהמקום, הלך לשוק ונטל מאחד הדוכנים סכין שארכה 33 ס"מ ואורך להבה 20 ס"מ, ודקראת המנוח. הסניגור טען שלא היה זה בטוח להסיק מעל לכל ספק סביר על דבר כוונתושל המערער להמית את המנוח משום שמדובר בדקירה אחת בלבד שאירעה במהלך של קטטה.ברם, לא זו בלבד שאין המדובר בקטטה, אלא שאין קיים כלל הקובע שלעולם אין להסיקמהנסיבות קיומה של כוונה להמית מקיומה של דקירה אחת. אכן, מספר הדקירות, יכוללשמש, לעיתים, כגורם נסיבתי, להוכחת כוונתו של הנאשם, אך לעולם אין הדבר מהווהגורם מכריע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה -המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.8.4.97).
ע.פ. 1960/97 - אורן גולדברג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - חשיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נתפס רוכב על אופנועכשברשותו כ-17.5 ק"ג חשיש. את הסם ביקש להעביר מחיפה, שם נרכש הסם, ליבנה. הסםנרכש על ידי המערער ושניים אחרים, שאף הם הועמדו לדין. למערער נגזרו 3 שניםמאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש שנגזר למערער אינו חמור כל עיקר, בהתחשב בכמות הגדולה של הסם, אשר ללאספק נרכש כדי להפיצו ברבים. אולם, שני שותפיו של המערער נדונו על פי עיסקתטיעון, אחד ל-3 שנות מאסר והאחר, בעל עבר פלילי, ל-4 שנות מאסר. זאת לא רק בשלהעבירה נשוא תיק זה, אלא גם על רכישת כמות זהה של חשיש כאשר השניים היומשוחררים בערבות. הנה כי כן, אין כל יחס בין העונש שנגזר על המערער וזה שנגזרלשותפיו. מסיבה זו, ובהתחשב במגמה החיובית שהחלה להסתמן בשיקומו של המערער,יועמד עונשו על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' תמיבורנשטיין למשיבה. 13.4.97).
בש"פ 2362/97 - רפאל בר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינות ע"י מורה למוסיקה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-8 אישומים שלמעשים מגונים בקטינות, תלמידות כיתות ב' עד ד', אותן לימד מוסיקה בחוגים ללימודנגינה מטעם בית הספר. הערכאות דלמטה הורו על מעצרו של העורר עד תום ההליכיםוהערר נדחה. טענתו העיקרית של הסניגור היתה כי ניתן להסתפק בחלופה למעצר, ע"יהרחקת העורר מביה"ס ומתלמידותיו והשארתו במעצר בית מלא בדירת בנותיו הבוגרותבעיר אחרת. ברם, נסיבות המקרה מצביעות על כך שהעורר אינו יכול לכבוש את יצרו
ככל שהדבר נוגע לקטינות ויש סיכון בשחרורו ממעצר. קיים חשש שיסכן גם שלומן שלקטינות אחרות אשר יקרו בדרכו, או שתיווצר לו הזדמנות כלשהי למגע עימן, ואין דרךלהגן על ציבור קרבנותיו הפוטנציאלי אלא במעצר ממש.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מיכה גבאי לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץלמשיבה. 23.4.97).
רע"פ 1326/97 - שלמה וונסובר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה כאשר הנאשם לא התייצב לדין (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירה של נהיגה במהירותמופרזת והוטל עליו קנס בסך 500 ש"ח ופסילה על תנאי של רשיונו לחודשיים. ההרשעהוגזר הדין ניתנו בהיעדרו. המבקש פנה בבקשה לביטול פסק הדין וטען כי אירעה לותקלה שמנעה התייצבותו לדיון. לא צויינה מהות התקלה. בקשתו נדחתה וערעורולביהמ"ש המחוזי נדחה. בבקשה לרשות ערעור טענות המבקש הינן: האחת, כי הוא כפרבכתב האשמה ולא היה מקום לראות בהיעדרותו משום הודאה באשמה; השניה, כי התקלהשמנעה התייצבותו ממשית היא; השלישית, כי פסיקת ביהמ"ש בעניינו חסרת סמכות שכןשפיטתו שלא בפניו גרמה לעוות דינו. לכל הפחות, היה על ביהמ"ש לעיין בתיק הראיותולבחון אם יש בסיס להרשעתו; רביעית, בתי המשפט מפלים בין התביעה לבין נאשמיםכאשר היעדרויות התביעה אינן נזקפות בד"כ לחובתה. הבקשה נדחתה.
כפירה בכתב אינה תחליף להתייצבות על פי הזמנה כדין של ביהמ"ש. סעיף 240לחסד"פ קובע כי היעדרות ממשפט יראוה כהודאה. התקלה שהמבקש טען לה ואשר את מהותהחשף לראשונה בערכאת הערעור הינה כי מועד הדיון נרשם על ידו ביומן לתאריך אחר.הוא לא פרט את עוות הדין שנגרם לו עקב שפיטתו בהיעדרו ולא פרט כל טענה שיש בהלהביא לזיכויו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 25.4.97).
רע"א 6809/96 - בזק... בע"מ נגד קשת שירותי מידע בע"מ
*איסור על בזק לחסום חיוג ישיר לאתרי מענה קולי בחו"ל (הבקשה נדחתה בעיקרה).
המשיבה היא חברה המספקת שירותי מענה קולי באמצעותאתרי מחשבים וטלפונים הנמצאים בחו"ל, והיא מקבלת עמלה מחברות הטלפונים במדינותבהן נמצאים אתרי המענה הקולי. למבקשת התברר כי אתרי המענה הקולי של המשיבה משכוגנבי שיחות, שניצלו את קיומן של מרכזות טלפון פרטיות ממוחשבות בבעלות לקוחותהמבקשת, וביצעו דרכן שיחות לאתרים בחו"ל, כאשר הלקוח הוא הנושא בעלותן. המבקשת,כחברה ציבורית אחראית, זיכתה את לקוחותיה בסכומי החיוב העודפים בגין השיחותהגנובות, שהגיעו לעיתים לסכומים של מאות אלפי שקלים ללקוח. עקב כך נגרמו למבקשתנזקים כבדים. לפיכך חסמה המבקשת את אפשרות החיוג הישיר לאיזורי חיוג שוניםבחו"ל למתן שירותי מענה קולי על ידי המשיבה. המשיבה הגישה תביעה למתן צו מניעהנגד המבקשת שימנע את חסימת הקווים וביקשה סעד זמני. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתהבקשה והורה לבזק "להמנע מלחסום חיוג ישיר מישראל בקווי טלפון בינלאומיים בהםניתנים שירותים של מענה קולי...". בקשה לרשות ערעור נדחתה בעיקרה.
כמי שמופקדת בלעדית על שרות ציבורי חיוני היה על המבקשת להראות כי פעולתחסימת הקווים נדרשה כצעד אחרון, וכי לא יכלה לנקוט באמצעי חלופי שפגיעתו במבקשתקטנה יותר. המבקשת לא עמדה בנטל האמור אם כי יתכן כי תעמוד בו בהמשך המשפט. עםזאת צודקת המבקשת כי הצו שניתן רחב מדי וחורג מגדר הסכסוך שהובא להכרעת ביהמ"ש.אין צורך, בשלב הנוכחי, לאסור כליל על המבקשת חסימת קווים כלשהם, וניתן להסתפקבהטלת איסור לחסום את הקווים לאתרי המשיבה.
(בפני: השופט אור. 30.3.97).
מ"ח 2224/97 - ישראל אזר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה של "בעל רכב" כשבעל ואשה רשומים כבעלי הרכב (הבקשה נדחתה).
המבקש רשום יחד עם אשתו כבעלים של רכב. הוא הועמד לדין פליליבבימ"ש השלום לתעבורה בגין עבירה של אי ציות לרמזור אדום. הוא כפר באשמה וטעןשלא הוא נהג ברכב. המבקש הורשע בהסתמך על החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודתהתעבורה שלפיו "נעשתה עבירת תעבורה ברכב רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכבאותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב...". בימ"ש השלום קבע כי החזקה האמורהחלה גם אם רשומים שני בני אדם כבעלים של רכב. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי,ערעורו נדחה וחוייב בהוצאות לאוצר המדינה. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה לרשותערעור אך ביטל את החיוב בהוצאות. בבקשתו למשפט חוזר טוען המבקש כי מתעוררת שאלהמשפטית בדבר היקף התחולה של החזקה הקבועה בסעיף 27ב ובהרשעתו על סמך אותה חזקהנגרם לו עיוות דין המצדיק קיום משפט חוזר בעניינו, כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוקבתי המשפט שהוסף לחוק בשנת תשנ"ו. הבקשה נדחתה.
סעיף 31(א)(4) הנ"ל קובע לאמור "נשיא ביהמ"ש העליון... רשאי להורות כיביהמ"ש... יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי... מתעוררחשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". נסיבות המקרה דנן אינן באות בגדרד' אמותיו של הסעיף. השאלה המשפטית נדונה בהרחבה והוכרעה בערכאות דלמטה לאחרשניתנה למבקש ההזדמנות לטעון כל טענותיו. אין לומר כי כאשר נאשם הורשע בפסק דיןהמעלה שאלה משפטית, כי אז קיים חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין. אחרת, הופךהליך המשפט החוזר להליך של ערעור, ולא לכך נועד ההליך. לא זו התכלית שעמדהביסוד חקיקתו של סעיף 31(א)(4).
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין למשיבה.29.4.97).
ע.פ. 5294/96 - רז'א גב'רי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפת מטוס) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד אווירי לפי סעיף 17(1) לחוק הטיס(עבירות ושיפוט) בכך שבהיותו דייל אוויר חטף באירן מטוס נוסעים איראני ובו מאהושבעים נוסעים ואנשי צוות, ואילץ את הטייס, באיומי אקדח טעון ובטענה של מתקןפיצוץ שהוטמן במטוס, להנחיתו בישראל. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-8 שנים מאסר.לפי חומר הראיות לא נעשתה החטיפה במסגרת פעילות טרור או מתוך כוונת סחיטה אלאעל רקע רצונו העז של המערער לצאת ממולדתו, איראן. בביהמ"ש המחוזי גרסה דעתהמיעוט שיש לגזור למערער 15 שנות מאסר ודעת הרוב גרסה שיש לגזור לו 8 שניםמאסר. הסניגור טוען כי גם העונש שנגזר לדעת הרוב מופרז לחומרה, בהתחשב ברקעובנסיבות שהניעו את המערער לחטוף את המטוס. הערעור נדחה.
שוד אווירי, יהיו רקעו ומניעיו אשר יהיו, חושף את נוסעי המטוסים ואנשיצוותם, לסיכון ממשי וחמור לחייהם ולשלמות גופם. אכן, העונש שנקבע לעבירה - מאסרעולם - אינו עונש חובה והוא מותיר מקום לשיקול דעת. הרקע לעשיית המעשה, אשר ישלו השפעה מסויימת על מידת הסיכון לו נחשפים הנוסעים ואנשי הצוות, נמנה ביןהשיקולים ששוקל ביהמ"ש בהקשר זה. ברם, ככל שתהיה מידת הסיכון מתמתנת כאשרהחטיפה הינה תולדת מישאלה אישית לעזוב את תחומי המדינה שמשטרה מעיק על החוטף,עדיין נותרת במעשה מידת סיכון גדושה המצדיקה ענישה מחמירה. בעלי דעת הרוב נתנומשקל נכבד ביותר לקולא לנסיבות האישיות של החוטף.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אביגדורפלדמן למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 15.4.97).
בש"פ 2420/97 - רומנובסקי אלכסנדר נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה בעבירות מרמה (הערר נתקבל בחלקו).
העורר הואשם ביחד עם אחר בקבלת סכומים המסתכמיםבכ-650,000 $ במרמה כשהם מותירים חלק מקרבנותיהם ללא קורת גג לראשם, וביניהם גםאשתו וחותנו של העורר. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את השניים עד תוםההליכים וביהמ"ש החליט לשחררם בערבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 200,000 ש"חוהפקדה במזומן של 100,000 ש"ח. שותפו של העורר השיג את סכום הכסף הנדרש ואתהערבויות ושוחרר בערובה ואילו המבקש נותר במעצר. הערעור לביהמ"ש העליון נדחהבשעתו מנימוק שקיים חשש ממשי שהעורר יימלט מן הארץ. לאחר שחלפה שנה מאז מעצרופנתה הפרקליטות לביהמ"ש המחוזי בבקשה להפחית את סכום הערובה ולהעמידו על סכוםשיהיה בו כדי להבטיח מפני החשש להמלטות העורר מן הדין. סכום הערובה הופחתוהועמד על 50,000 ש"ח וכן הוקטנו ערבויות צד ג'. אך גם באלה אין העורר יכוללעמוד. סניגורו טוען כי משהחליט ביהמ"ש לשחרר נאשם בערובה, מן הראוי שהתנאיםיאפשרו לקיים את החלטת השחרור ולא ירוקנו אותה מתוכנה. הערר נתקבל בחלקו.
על ביהמ"ש להציג תנאים אשר יבטיחו את השגת תכלית המעצר, היינו להבטיח מפניהימלטות מהדין והסכום שנקבע צריך שיעמוד ביחס ליכולתו של הנאשם, אך שלא יהיה בומשום פיתוי לוותר על הפיקדון ולהמלט מן הדין. במקרה שלפנינו הערובה שהציע ב"כהעורר, ערבות חתומה בידי אשתו של העורר אין בה כדי להבטיח מטרה זו. עם זאת,בנסיבות העניין יועמד סכום הערובה במזומן על 10,000 ש"ח וערבויות צד ג' יועמדועל 20,000 ש"ח.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ש. פלישמן לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.30.4.97).
בש"פ 2255/97 - מדינת ישראל נגד עמיד חאג' יחיא
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (בקשה לביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי חלופת מעצר - הבקשה נתקבלה).
המשיבהואשם ביחד עם אחר בעבירות של מסחר בסמים כאשר באחד האישומים דובר על כמות שלחצי קילוגרם הירואין. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בתום שנהלמעצר הורה בימ"ש השלום להמיר את המעצר בחלופת מעצר בתנאים של מעצר בית מלא.לאחר שהמשיב הפר את התנאי הורה ביהמ"ש על מעצרו מחדש לתקופה של 3 חודשים. בתום3 חודשים, משלא נסתיים המשפט, הוסכם בין הצדדים כי המשיב ישוחרר בשנית מן המעצרבתנאי מעצר בית מלא ושוב הפר את התנאים בשתי הזדמנויות נוספות והמדינה מבקשתלהחזירו למעצר פעם נוספת. הבקשה נתקבלה.
לא כל הפרה קלה כחמורה מחייבת ביטולו של שחרור בערובה. במקרה שלפנינו מדוברבאדם בעל עבר פלילי מכביד המואשם בעבירות סמים. הפרות התנאי אינן בחינת מעידהחד פעמית. הוא כבר נעצר פעם אחת עקב הפרת תנאי שחרור ולא היה בכך כדי להרתיעו.בנסיבות אלה יש בהפרות תנאי השחרור בפעם השניה כדי להעיד על זלזול כה חמור מצדהמשיב בתכלית המעצר, עד כי נראה כי המסקנה המתבקשת היא שאין ליתן אמון במשיבולהסתפק בחלופת מעצר. לפיכך יש לשוב ולעצרו לתקופה של 3 חודשים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. ליבליין למבקשת, עו"ד י. שפטל למשיב.18.4.97).
בש"פ 2175/97 - ג'ראיסי ג'וני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים לאחר דחיית בקשה לעיון חוזר - הערר נתקבל).
העורר הואשם באינוס אזרחית פיליפינית ועם הגשת כתב האישום נעצר עד תום ההליכים.בהחלטה לדחות את עררו של העורר אמר השופט קדמי כי "כל עוד לא העידה המתלוננת,
קיים סיכון ממשי שהעורר יעשה לשיבוש ההליכים במשפטו ודי בטעם זה כדי להצדיק אתהחזקתו במעצר, לפחות בשלב זה. העורר יוכל לחזור ולבקש... שחרור בערובה לאחרשהמתלוננת תמסור את עדותה...". לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת הגיש העורר בקשהלעיון חוזר וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
השופט קדמי קבע בהחלטתו כי מתן עדותה של המתלוננת יהווה סיבה לבקשה לעיוןחוזר בהקשר של חשש לשיבוש הליכי משפט. משהעידה המתלוננת ואין חשש ממשי לשיבושהליכי משפט, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. אינוס הוא מהעבירות החמורות שבהן האפשרותלהשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופה תהיה נדירה ויוצאת דופן. אלא שאף בעבירהחמורה זו אין לומר כי ביהמ"ש פטור מלבדוק חלופת מעצר. העורר נתון במעצר מעל 8חודשים כאשר הסיבה שעמדה ביסוד ההחלטה לעצרו היתה חשש מפני שיבוש הליכי משפטוהרצון שעדות המתלוננת תישמע בטרם ישוחרר. גביית עדות זו התעכבה שלא באשמתו שלהעורר, ועתה, משנתון העורר זמן רב במעצר ושמיעת התיק טרם הסתיימה, מן הראוילהמיר את מעצרו בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. מסאלחה לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה.9.4.97).
בש"פ 2536/97 - מדינת ישראל נגד דנעא איאד
*שחרור בערובה (הריגה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירות של הריגה, גרימתחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כדין. ביחד עימו הועמד לדין אדםנוסף (להלן - נאשם 2). הרקע לאירועים הוא בסכסוך דיירים שבין נאשם 2 לבין משפחהאחת בשם דרוויש, אשר אחותם מתגוררת בבניין בו מתגורר נאשם 2. ביום האירוע הגיעובני משפחת דרוויש לסייע לאחותם ונאשם 2 הזעיק לעזרתו את המשיב. המשיב יצא תחילהלקראת התוקפים בידיים ריקות, בנסיון להידבר עימם, וזמן קצר לאחר מכן יצא כשבידואקדח, וירה מספר יריות באוויר. תוך ניסיון של אחד מבני משפחת דרוויש להוציאמידו את האקדח ירה המשיב ברגלו של המתלוננן ופצעו. כן ירה מספר יריות נוספותועל פי הנטען נהרג אחד מבני משפחת דרוויש. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם שלשני הנאשמים ובעוד נאשם 2 שוחרר בערבות, בהסכמת המדינה, עמדה המדינה על בקשתהמעצר של המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב אך הגיעלמסקנה כי ניתן להסתפק לגביו בחלופת מעצר. הערר נדחה.
האירוע לא החל ביוזמתו של המשיב. אין מחלוקת כי התוקפים הראשונים באלימותהיו בני משפחת דרוויש והמשיב עצמו הותקף בסכינים ובאלות ונפצע. הירי היה בתגובהכאשר תוקפים צרו על הבית. לעובדה זו יש משקל באשר לקביעת חלופה למעצר. על רקעדברים אלה יש לראות את "הסולחה" בין שלושת הפלגים היריבים, שהשופט הביא בחשבון.יש בתנאים המגבילים הכבדים שהותנה השחרור כדי להבטיח מפני הסכנה הנשקפתמהמשיב.
(בפני: השופטת בייניש. 25.4.97).
דנג"צ 779/97 - סולימאן סולימאן נגד מדינת ישראל ואח'
*החלטת בג"צ שלא לדון בטענת חוסר סמכות של בימ"ש מחוזי בכתב אישום מסויים (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירות מרמה לפי סעיף220 לפקודת מס הכנסה ועבירות קבלת דבר מרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. הואהגיש בקשה למחיקת העבירה של קבלת דבר במרמה, בקשה שקבלתה תוציא, לשיטת העותר,את כתב האישום מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי,והעותר הגיש עתירה לבג"צ בה טען כי ביהמ"ש המחוזי משולל סמכות לדון בכתב האישוםשהוגש נגדו. ביהמ"ש העליון דחה את העתירה על הסף בציינו כי טענה של חוסר סמכות
המועלית בבג"צ נתונה לשיקול דעתו של בג"צ אם לדון בה אם לאו, תוך עקיפת ערכאותהמערכת השיפוטית הרגילה. העתירה לקיום דיון נוסף נדחתה.
העותר טוען כי מתחת ידיו של בג"צ יצאה הלכה חדשה אך אין טענה זו נכונה. פסקהדין נשוא העתירה לדיון נוסף אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של ביהמ"ש העליון.אין בו חידוש ואין בו קשיות. פסה"ד מבטא מדיניות שיפוטית אותה אימץ ביהמ"ש זהמכבר, מדיניות שלפיה יימנע בג"צ מהתערבות בהליכים פליליים המתנהלים בערכאותנמוכות. אכן, חריג בולט למדיניות זו הוא כאשר מועלית טענה ממשית נגד סמכותביהמ"ש הדן בהליך הפלילי, אך גם חריג זה פורש באופן מצר. על פי ההלכה, סוגייתההתערבות וצדקתה מסורה להרכב הדן בכל עתירה ועתירה. כיוון שכך אין עילה לקיוםדיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד איברהים סלימאן לעותר. 29.4.97).
רע"א 2281/95 - מנחם גולדין ואח' נגד דניאל זמר ואח'
*זכותם של ערבים שפרעו חוב לבנק "להכנס לנעלי הבנק" כדי לממש בטוחות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הם ערבים להלוואהשנטל המשיב 1 מבנק. לאחר שהמבקשים פרעו חלק מחוב החייב לבנק, הם ביקשו להיכנסבנעלי הבנק כנושה מובטח, כדי הסכום אותו פרעו, וזאת לאחר שהבנק נפרע באופן סופיויצא מן התמונה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כאשר ערב משלם חוב מובטח עובר השעבודלזכותו כדין לפי סעיף 12 לחוק הערבות, או סעיף 14 לחוק המשכון. עם זאת קבע כיבמקרה הנדון אין עומדת למבקשים זכות זו, שנשללה מהם על ידי סעיף 9 לחוזהההלוואה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לאחר שהבנק נפרע באופן סופי ויצא מן התמונה, אין נפקות לסעיף בחוזה ההלוואהשבין המשיב לבנק המונע מהערבים לנקוט בצעדים על מנת להשתתף בבטוחות שבידי הבנק.תכלית הוראה זו היא לאפשר לבנק להפרע מכח השעבודים והבטוחות ללא תחרות עמו מצדהערבים גם אם אלה פרעו את החוב או חלק ממנו. אולם, לאחר שהבנק נפרע באופן מלא,אין כל סיבה למנוע מהערבים שפרעו את החוב או חלק ממנו מלהכנס בנעלי הבנק לענייןמימוש הבטוחות. לפיכך זכאים הערבים למימוש הבטוחות בתיקי ההוצאה לפועל כדיהסכום שפרעו לבנק.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג כהן, טירקל, גב' בייניש. עוה"ד דורון כוכביובלומנפלד למבקשים. 29.4.97).
בה"נ 1575/97 - בת שבע קידר נגד עבד אל רחים קידר והיועץ המשפטי לממשלה
*בקשה להתרת נישואין של מוסלמי ויהודיה שהתאסלמה וחזרה להיות יהודיה (בקשה להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).
המבקשת נולדה יהודיה והמירה דתה לאיסלםעל פי הוראות פקודת העדה הדתית (המרה). לאחר ההמרה נישאה למשיב שהוא מוסלמיבנישואין דתיים בביה"ד השרעי ביפו. לבני הזוג שישה ילדים. לאחר מכן שוב המירהדתה על פי הוראות פקודת העדה הדתית (המרה) וחזרה להיות יהודיה. עתה מבקשת היאלהתיר את נישואיה ובקשתה היא שנשיא ביהמ"ש העליון יקבע את מקום השיפוט לפי חוקהשיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). הבקשה נדחתה.
בהיות המבקשת מוסלמיה היא נישאה למשיב ובהיות שניהם מוסלמים סמכות השיפוטבעניינם היתה נתונה לביה"ד השרעי. אמנם, לאחר מכן חזרה המבקשת והמירה דתהליהדות, אך על פי הוראות פקודת העדה הדתית (המרה) "יוסיף השיפוט בעניינינישואין, גירושין ומזונות להיות בידי אותו בימ"ש ששפט בעניינים אלה לפניההמרה...". המועד הקובע לעניין בקשה להתרת נישואין וגירושין הוא מועד הנישואיןובאותה עת היתה המבקשת מוסלמית וגם המשיב היה מוסלמי ועל כן סמכות השיפוט נתונה
לביה"ד השרעי. מכיוון שישנו בי"ד דתי בעל סמכות יחודית לדון בענייני גירושין שלהצדדים, אין לנשיא ביהמ"ש העליון סמכות להורות בעניין זה.
(בפני: הנשיא ברק. המבקשת לעצמה, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץ המשפטי לממשלה.20.4.97).
רע"ב 694/97 - נג'ר עבדול הדי נגד ועדת השחרורים
*בקשת מחבל להשתחרר לאחר ריצוי שני שליש ממאסרו (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר של 18 שנים בגין עבירות של הנחת חומרי חבלה,חברות באירגון בלתי חוקי וייצור חומרי נפץ. המבקש פנה לוועדת השחרורים וביקשלשחררו עם תום ריצוי שני שליש ממאסרו. טענתו היתה, כי בעת ביצוע העבירה הוטלועונשים חמורים יותר על חברי ארגוני החבלה, וכי כיום, עם התקדמות המשא והמתןהמדיני ושחרור אסירים אחרים במסגרת הסכמי אוסלו יש לשחררו בחלוף שני שלישממאסרו. הוועדה דחתה את בקשתו בציינה את חומרת המעשים בהם הורשע המבקש אשר מצאהביטוייה בהטמנת מטעני חבלה במקומות הומי אדם מתוך כוונה ונכונות "לקטול באופןעיוור חיי אזרחים שלווים". ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בציינו כי עצםהעובדה שאסירים דומים שוחררו במסגרת הסכמים פוליטיים אינה נימוק וכי יש לשקולכל מקרה על פי נסיבותיו. ביהמ"ש הוסיף כי החלטת הוועדה היא סבירה ואין להתערבבה. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ועדת השחרורים כמו גם החלטת ביהמ"ש המחוזי הינן החלטות סבירות. השיקולבדבר הסיכון הכרוך בשחרורו של המבקש, כשהוא פועל יוצא של העבירה בה הורשע,שיקול סביר הוא, והאיזון בנסיבות המקרה ראוי הוא וסביר.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 19.2.97).
בג"צ 4318/96 - מקור הנפקות וזכויות בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*הפקעת קרקעות בהר חומה (העתירה נדחתה).
עתירת העותרת היא כי שר האוצר יחזור בו מהפקעת קרקעות ב"הרחומה". המקרקעין שהופקעו היו שייכים לעותרת ולאחרים ולפי מטרת ההפקעה נועדהלהבנות על המקרקעין שכונת מגורים. מלכתחילה היתה טענת העותרת כי ניתן להגשים אתאת מטרת ההפקעה על ידי כך שהשכונה תיבנה על ידי בעלי המקרקעין עצמם. טענה זונדחתה בשעתה, מן הטעם שלא ניתן לבנות את השכונה המתוכננת אלא על ידי ריכוז כלהקרקעות ביד אחת. עתה טוענת העותרת כי לפי תוכנית מפורטת חדשה עולה כי רוב רובושל המתחם שבתוכנית שעליו תיבנה השכונה הוא על קרקעותיה של העותרת ובכך רואההעותרת נסיבות חדשות המחייבות את ביטול ההפקעה של קרקעותיה. העתירה נדחתה.
אין לראות את חלקה של העותרת במנותק מחלקים אחרים של הקרקע המופקעת. החלקבקרקע המופקעת המתוכננת למגורים מתבסס על תשתיות בקרקעות אחרות שהופקעו למבניציבור, כבישים וכדומה, שבלעדיהם לא ניתן לבנות ולהקים את השכונה כולה. היענותלבקשת העותרת לבטל את ההפקעה תחייב ביטול ההפקעה גם בחלקות אחרות ונמצא כיהתוכנית תסוכל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, קדמי. עוה"ד א. שרגא, ע. שפירא וע.אורלנסקי לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 8.4.97).
רע"א 1834/97 - ברקוביץ משה (קטין) נגד צירניאק אדוארד ואח'
*בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתביעת פיצויים (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים לתשלום נזקי גוף שנגרמו לובתאונת דרכים. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה והלה קבע למבקש נכותבשיעור %15 לצמיתות. גם בחקירתו בביהמ"ש עמד המומחה הרפואי על דעתו בדבר שיעורנכות של %15. המבקש טוען כי על פי ממצאי המומחה הרפואי ובהתחשב באמור בסעיף
מסויים של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה - להלן:התוספת) המסקנה הברורה המתבקשת היא שדרגת נכותו היא בשיעור %25. המבקש עתרלביהמ"ש המחוזי למינוי מומחה רפואי נוסף בטענה שהמומחה הרפואי טעה ביישוםהוראות הסעיפים השונים שבתוספת. בקשתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קביעת דרגת הנכות היא עניין לביהמ"ש. אם על פי ממצאים רפואיים שמצא המומחההרפואי, הסעיף המתאים בתוספת שונה מזה שבחר המומחה הרפואי, ביהמ"ש אינו כבולבמסקנת המומחה הרפואי בדבר הסעיף בתוספת שיחול, ועליו לקבוע את הנכות על פיהסעיף המתאים שבתוספת. לפיכך, אין טעם במינוי מומחה רפואי נוסף. אם לטענת המבקשטעה או יטעה ביהמ"ש המחוזי בקביעת הנכות על פי הממצאים שנמצאו, גם אז אין העניןמצדיק מינוי מומחה רפואי נוסף, והמבקש יוכל לתקוף את מסקנת ביהמ"ש במסגרת ערעורעל פסה"ד.
(בפני: השופט אור. 13.4.97).
ע.א. 3695/96 - ננסי צייטלין ואח' נגד אברהם אליעזר טשינגל
*סמכות נמשכת" לבי"ד רבני שאישר הסכם גירושין בכל הנוגע למשמורת ילד ומזונותיו (הערעור נתקבל).
הצדדים נישאו במרץ 95 והתגרשו כעבור 6 חודשים. קודםלגירושיהם חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד על ידי ביה"ד הרבני. בעתהגירושין היתה המבקשת בחודש השישי להריונה והילד נולד כעבור 3 חודשים. בהסכםהגירושין מוסדר עניינו של הקטין (המערער השני) שיוולד, באופן שעניין המזונותיוסכם על ידי הצדדים ובהיעדר הסכמה יחליט בדבר ביה"ד הרבני. בנושא המשמורתהוסכם כי הילד ישאר בחזקתה ובמשמורתה של האם עד גיל 18 ולגבי חינוכו הוסכם כייחונך לפי המקובל במוסדות החינוך הדתי. בין הצדדים נתגלו חילוקי דעות על רקעהיות האם חילונית והאב חרדי. האם ובנה הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי "למשמורת,מזונות הקטין לרבות מדור, וחינוך". האב טען כי הסמכות היא לביה"ד הרבני וביהמ"שהמחוזי קיבל טענתו. הערעור נתקבל.
ההסכם נערך מתוך מטרה לאפשר פרוד בין בני הזוג על ידי גט כאשר הצורך לפתוראת זכויות הילד שיוולד, נלווה לתכלית העיקרית ונגרר אחריה. ספק אם הסכמותהצדדים ככל שהדבר נוגע לילד, שנתקבלו בטרם היוולדו, הן הסכמות מודעות היכולותלחייב את הילד לאחר שנולד. אין צורך להכריע בשאלה זו שכן די בנימוקים אחריםלהגיע למסקנה שדין הערעור להתקבל. נושאי המשמורת, ההחזקה והחינוך של הילד,הוסדרו בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד. נושאים אלה לא נדונו על ידי ביה"דואין באישור ההסכם כדי להקנות לביה"ד "סמכות נמשכת" לדון בנושאים הנ"ל, מאחרומדובר באכיפת הסכם מלכתחילה ולא בשינוי מה שנקבע בו, בהליך כזה או אחר בביה"דהרבני.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד ג. גוטזגן למערערים, עו"ד י. רבינוביץ למשיב. 9.4.97).
רע"ב 1006/97 - חסין אבו-סבור נגד מדינת ישראל
*בקשה להשתחרר לאחר ריצוי שני שליש תקופת מאסר (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר בן שנתיים וחצי, בגין עבירות התפרצות לרכבבכוונה לגנוב והחזקת כלי פריצה. זהו מאסרו הרביעי של המבקש שריצה בעבר תקופותמאסר בגין עבירות גניבה, הצתת רכב, וכדומה. עם תום ריצוי שני שליש ממאסרו ביקשהמבקש להשתחרר שחרור מוקדם בשל התנהגות טובה. המדינה התנגדה לכך וועדת השחרוריםדחתה את הבקשה, מן הטעם שנסיון העבר מלמד שסמוך לאחר שחרורו מן הכלא, חזר המבקשועבר עבירות. כמו כן ציינה הוועדה שהיו למבקש עבירות משמעת אחדות ובהן שימוש
בסמים והחזקת סכין יפנית. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול החלטת ועדתהשחרורים ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש הדן בבקשות כגון דא אינו שואל כיצד היה הוא מחליט, אילו הוא היה ועדתהשחרורים, ואינו מחליף את שיקול דעת ועדת השחרורים בשיקול דעתו. ביהמ"ש בודקהאם שקלה הוועדה את כל השיקולים הסבירים ואיזנה ביניהם כראוי. השיקולים שעמדולנגד עיניה של הוועדה היו בחינת התנהגותו של המבקש בעבר, לאחר ששוחרר שחרורמוקדם ממאסרים קודמים, כמו גם התנהגותו בעת מאסרו הנוכחי. העובדה שהמבקש שבלמעגל הפשע זמן קצר לאחר שחרוריו הקודמים, וכן העובדה שבתקופת מאסרו הנוכחיתביצע עבירות משמעת הן שהובילו את הוועדה למסקנתה. בבחינת בקשה לשחרור מוקדםשיקולים אלה ראויים הם. לפיכך אין מקום לרשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה. 29.4.97).
ע.פ. 1188/97 - מדינת ישראל נגד חיחינאשווילי ממוקה
*קולת העונש (חבלה בנסיבות מחמירות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של חבלה ופציעהבנסיבות מחמירות, תקיפה ואיומים, בכך שדקר את בן זוגה של חברתו לשעבר עשרדקירות בסכין ותקף אותו בלוח עץ. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסרעל תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו בגזר דינו לחומרתהמעשים ולחובתו לעשות לצמצום השימוש באלימות, אך מאידך ייחס משקל נכבד לכך שזוהרשעתו הראשונה של המשיב בעבירות אלימות וכי המשיב הביע חרטה כנה. צודקת המדינהכי עונש של שתי שנות מאסר בשל 10 דקירות סכין, כאמצעי לכפיית דרישתו של המשיבמן המתלונן לבל יתרועע עם חברתו לשעבר, הינו עונש קל. אין בהבעת חרטה וברצוןלמנוע התדרדרות של המשיב בשל שהייה ממושכת בכלא כדי להצדיק הקלה מרחיקת לכת.בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש ממצה את הדין עם קבלת ערעור על קולת העונש, יועמד המאסרבפועל על שלוש שנים והמאסר על תנאי ישאר בעינו.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אמי פלמורלמערערת, עו"ד גלעד משה למשיב. 15.4.97).
בג"צ 2272/97 - בן שמואל גדי נגד יוסף פרץ ראש עירית טבריה ואח'
*דחיית עתירה בעניין מינוי מבקר לעיריה שכן העניין נתון לסמכות בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותר מבקש להורות למשיבים לבטל את מינויו של מר בני אליהולמבקר עיריית טבריה, באשר אליהו מונה למשרה על אף שלא נתקיימו בו התנאיםהנדרשים בפקודת העיריות ודרישות המכרז שפרסמה העירייה למשרת המבקר. העותר עצמוהגיש מועמדות לאותה משרה ונפסל מן הטעם שאינו עומד בתנאי פקודת העיריות. העתירהנדחתה.
העניין נשוא העתירה נתון בסמכות ביה"ד האזורי לעבודה ובסמכות בג"צ. כאשרעניין נתון לסמכות בג"צ ולסמכות ביהמ"ש האזרחי, נקודת המוצא צריכה להיות כי מןהראוי שהסכסוך שעניינו מו"מ לקראת כריתתו של חוזה עבודה או קבלת אדם לעבודהצריך להיות נדון בביה"ד לעבודה. זו הערכאה הטבעית בסכסוכים מעין אלה. רק במקריםחריגים ויוצאי דופן ידון בכך בג"צ. המקרה שלפנינו אינו יוצא דופן והעותר לאהצביע על טעם מיוחד לכך שעתירתו תידון בבג"צ דווקא. לכך יש להוסיף שהעותר לאצירף לעתירתו את מר אליהו ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. 14.4.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 2472/97 - הארכת מעצר רביעית מעבר לשנה (רצח) ...............................226 ─* רע"א 8852/96 - הנכות המחייבת לצורך סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי ─ תאונות דרכים. *מינוי מומחה בתחום השיקומי ........................226 ─* ע.פ. 9218/96 - הרשעה בעשיית מעשה מגונה בקטינה על יסוד עדויות הקטינה ואחותה ─ וחומרת העונש ..................................................227 ─* רע"א 854/97 - בקשה לעכב הליכים אזרחיים עד לסיום הליכים פליליים ─ באותו נושא ......................................................228 ─* בש"פ 2285/97 - מעצר עד תום ההליכים (סמים-אקסטזי) ...............................228 ─* ע.פ. 230/96 - הרשעה בביצוע מעשי סדום ואינוס. ─ *"אי ההסכמה" הנדרשת לצורך הרשעה באינוס ..........................229 ─* בש"פ 3513/95 - מעצר עד תום ההליכים ע"י בי"ד צבאי בעבירת סמים של חייל ...........229 ─* ע.פ. 1164/97 - סירוב פסילה .....................................................230 ─* ע.פ. 2015/96 - יסוד ההחלטה והכוונה בהרשעה ברצח .................................231 ─* ע.פ. 1960/97 - חומרת העונש (סמים - חשיש) .......................................231 ─* בש"פ 2362/97 - מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינות ע"י מורה ─ למוסיקה) ........................................................231 ─* רע"פ 1326/97 - הרשעה בעבירת תעבורה כאשר הנאשם לא התייצב לדין ...................232 ─* רע"א 6809/96 - איסור על בזק לחסום חיוג ישיר לאתרי מענה קולי בחו"ל ..............232 ─* מ.ח. 2224/97 - הרשעה בעבירת תעבורה של "בעל רכב" כשבעל ואשה רשומים ─ כבעלי הרכב ......................................................233 ─* ע.פ. 5294/96 - חומרת העונש (חטיפת מטוס) ........................................233 ─* בש"פ 2420/97 - תנאי שחרור בערובה בעבירות מרמה ..................................234 ─* בש"פ 2255/97 - ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור .........................234 ─* בש"פ 2175/97 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ....................................234 ─* בש"פ 2536/97 - שחרור בערובה (הריגה) ............................................235 ─* דנג"צ 779/97 - החלטת בג"צ שלא לדון בטענת חוסר סמכות של בימ"ש מחוזי ─ בכתב אישום מסויים ...............................................235 ─* רע"א 2281/95 - זכותם של ערבים שפרעו חוב לבנק "להכנס לנעלי הבנק" ─ כדי לממש בטוחות .................................................236 ─* בה"נ 1575/97 - בקשה להתרת נישואין של מוסלמי ויהודיה שהתאסלמה וחזרה ─ להיות יהודיה ....................................................236 ─* רע"ב 694/97 - בקשת מחבל להשתחרר לאחר ריצוי שני שליש ממאסרו ...................237 ─* בג"צ 4318/96 - הפקעת קרקעות בהר חומה ...........................................237 ─* רע"א 1834/97 - בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתביעת פיצויים .....................237 ─* ע.א. 3695/96 - "סמכות נמשכת" לבי"ד רבני שאישר הסכם גירושין בכל ─ הנוגע למשמורת ילד ומזונותיו .....................................238 ─* רע"ב 1006/97 - בקשה להשתחרר לאחר ריצוי שני שליש תקופת מאסר .....................238 ─* ע.פ. 1188/97 - קולת העונש (חבלה בנסיבות מחמירות) ...............................239 ─* בג"צ 2272/97 - דחיית עתירה בעניין מינוי מבקר לעיריה שכן העניין נתון ─ לסמכות בי"ד לעבודה ..............................................239 ──