ע.פ. 889/96 - מאזריב מוחמד נגד מדינת ישראל
*ביטול חסיון שהוטל על העדת עד במשפט פלילי(מחוזי נצרת - ת.פ. 104/94 - הערעור נתקבל תוך הסתייגות של דעת מיעוט).
א. למשטרה הגיש מידע מודיעיני שהחשיד את המערער בסחר בסמים. באוקטובר 94 שלחההמשטרה לביתו של המערער, אדם שמהערער לא הכירו לפני כן, שכינויו אבו עבד.המערער ואבו עבד סיכמו כי תתבצע עיסקת סמים שלפיה ישמש המערער כמתווך בין הקונהשאבו עבד הציג לבין המוכר בעל הסם שהמערער הכירו. לאחר מספר ימים נרקמה עיסקהשלפיה יימכרו עשרה קילוגרם הירואין במחיר של 22,000 דולר לקילוגרם, והמערעריקבל דמי תיווך של 10,000 דולר. בעת ביצוע העיסקה נעצרו המערער ומוכר הסמים.בחקירתו במשטרה הודה המערער במעשיו. בנובמבר 94 נעצר המערער עד תום ההליכיםכשהוא מיוצג בדיון על ידי עו"ד מסאלחה. במקביל הוגש כתב אישום נגד בעליו שלהסם. במשפט זה החליט ביהמ"ש להסיר חיסוי שהוטל על פי תעודת חיסיון על עדותו שלאבו עבד והלה מסר עדות. בתחילת משפטו של המערער הוא החליף את עו"ד מסאלחה בעו"דספיר. בישיבה שנערכה בדצמבר 94 הציג הסניגור את קו ההגנה המרכזי שלפיו כל מעשיושל המערער נעשו מתוך אמונה שהוא פועל בשיתוף פעולה עם המשטרה, כשליחה או כסוכןשלה, הואיל ואבו עבד הציג עצמו בפניו כקצין משטרה.
ב. יום לפני מועד תחילת המשפט הוצאה תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיותשלפיה אין להעיד את אבו עבד. באותה ישיבה הוחלף עו"ד ספיר בעו"ד בסטוניוהסניגור החדש עתר להסרת החיסיון וציין כי עדותו של אבו עבד חיונית ונוגעת ללבלבה של הגנת הנאשם, במיוחד לגבי הדברים שאמר אבו עבד למערער שבגללם סבר כי הואמסייע למשטרה במאמציה ללכוד את בעל הסם. התביעה התנגדה לבקשת הסניגור וביהמ"שדחה את הבקשה. ביהמ"ש ציין כי בהודעות המפורטות הרבות של הנאשם במשטרה לא העלהדבר וחצי דבר על כך שנאמר לו ע"י אבו עבד שהוא פועל בשם המשטרה. בסופו של דברהרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות שיוחסו לו וקבע כי התביעה עמדה בנטל לסתור אתטענת המערער כי פעל כדין.
ג. טענתו העיקרית של המערער היא כי בשל החיסיון שהוטל על עדותו של אבו עבדנשללה זכותו למשפט הוגן והגנתו נפגעה עקב כך פגיעה חמורה. לטענתו, לא היה למעשהכל יסוד לחיסיון, שכן, במשפטו של בעל הסם הוסר החיסיון ואבו עבד עלה לדוכןהעדים. כן טען העותר כי בביהמ"ש המחוזי ביקש להעיד את עו"ד ספיר כדי להוכיח שאתגירסתו מסר לעו"ד במועד מוקדם יותר, אך ביהמ"ש, שלא כדין, סירב לאפשר את העדתו.נציג התביעה טען לעומת זאת כי עדותו של אבו עבד עלולה לסכן חייהם של אנשיםמסויימים. הערעור נתקבל בפסקי דין מפי השופטים גב' דורנר והנשיא ברק כנגד דעתוהחולקת של השופט חשין שהסכים לקבל את הערעור בהסתייגויות מסויימות.
ד. השופטת דורנר: לנוכח העדתו של אבו עבד במשפטו של מוכר הסם, שאין טוענים כיגרמה נזק, ספק אם יש יסוד של ממש לחשש שעליו מבוסס החיסיון, והסברים שהושמעובעניין זה אינם משכנעים. אולם, גם בהנחה שהפגיעה הצפויה מחשיפת הראיות החסויותחמורה, הרי שלנוכח חיוניותה להגנתו של המערער, מן הדין היה להורות על הסרתהחסינות וגילוי הראיה. חזית המריבה שבין התביעה לסניגוריה היא צרה ומתייחסת רקלשאלה אם אבו עבד הציג עצמו כסוכן משטרתי וביקש את סיועו של המערער. העד האפשריהיחיד לאישור גירסה זו הוא אבו עבד. לא יכול איפוא להיות ספק כי עדות אבו עבדחיונית להגנת המערער.
ה. על ביהמ"ש להורות על גילוי ראייה חסוייה החיונית להגנת הנאשם גם אם הפגיעההצפוייה לביטחון או לעניין הציבורי היא חמורה. הסרת החיסיון אינה מחייבת אתהצגת הראיה, ולתביעה שמור שיקול דעת אם לגלותה, ובכך נשמר האינטרס הציבורי בדברמניעת פגיעה בבטחון או בעניין ציבורי חשוב. אלא שאז אין להרשיע את הנאשם. הצורך
בגילוי ראיה לשם עשיית צדק היה בענייננו עדיף מן העניין שלא לגלותה, ועל ביהמ"שהיה להורות על הסרת החיסיון. משלא עשה כן אין הרשעת המערער יכולה לעמוד. לא היהמקום גם לדחות את בקשת המערער להעיד את עו"ד ספיר גם אם ביהמ"ש סבר שהעדות לאתסייע לעניינו. לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, להסיראת החיסיון ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. בידי המדינה שמורה הזכות לעמוד עלכך שאבו עבד לא יעיד ואם כך תחליט יזוכה הנאשם.
ו. השופט חשין: המערער לא העלה בעת מעצרו ובחקירותיו הראשונות במשך חודשייםוחצי כל טענה כי פעל על סמך ההנחה שאבו עבד הוא איש משטרה ושהוא מתבקש לעזורלמשטרה לתפוס את מוכר הסם. על פי הראיות המטרה של המשטרה היתה לתפוס את המערערולא את מוכר הסם. במשך החודשיים וחצי גם הובא המערער בפני ביהמ"ש ולא נשמעהמפיו מילה וחצי מילה על גירסתו. צירופן של הראיות חייב להוליך למסקנה אחתויחידה והיא, כי גירסת המערער שסבר שהוא פועל בשירות המשטרה היא גירסה שהומצאהבשלב מאוחר מאוד והיא גירסת בדים. יתר על כן, לא זאת בלבד שהמערער הודה בהודאתובמשטרה במעשים האסורים שעשה, אלא שהביע חרטה על מעשיו וביקש סליחה, והסביר שעשהמה שעשה מכיוון שהיה צריך כסף לבתו. טענת ההגנה של המערער היא הגנת בדים ואיןהיא מצדיקה החלטה בדבר הסרת החיסיון. כך שאילו היה הדבר תלוי בדברים האמוריםהיה מקום להשאיר את הכרעת ביהמ"ש כמו שהיא.
ז. ואולם, מסתבר כי המדינה העידה את אבו עבד במשפטו של מוכר הסם והשאלה היאמדוע לא תעיד אותו שוב בעניינו של המערער. המדינה טוענת כי אכן טעתה בהעלותה אתאבו עבד באותו עניין ומשטעתה פעם אחת אין זה מן הראוי לחייבה לטעות שוב. טענהזו קשה היא, ולו מן הטעם שניתן להבטיח את האינטרס הציבורי אם ייקבעו סייגיםלעדותו של אבו עבד במשפטו של המערער. לפיכך יש להכריע את הדין כך שהערעור יתקבלוהתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי. תעודת החיסיון תישאר בעינה ואולם המערער יהיה רשאילהביא את אבו עבד כעד מטעמו ואבו עבד יעיד בתחפושת, מאחורי פרגוד, או בכל דרךשתראה לביהמ"ש ראוייה להסתרת זהותו. המערער יהיה רשאי לשאול את אבו עבד בענייןגירסתו, לאמור, כי אבו עבד ביקש ממנו לעזור למשטרה בלכידת מוכר הסם. כן יהיההוא רשאי לחקור את אבו עבד בנושאי משנה המתפצלים בנושא זה. כיוון שהדיון חוזרלביהמ"ש המחוזי יהיה המערער רשאי להעיד גם את עו"ד ספיר.
ח. הנשיא ברק: הדין הוא, כי אם חומר החקירה שגילויו עלול לפגוע בענין ציבוריחיוני להגנת הנאשם, כי אז יש להסיר את החיסיון. די בכך שחומר החקירה עשוילהעלות ספק סביר באשמת הנאשם כדי לראות בו חומר חקירה חיוני. בענייננו, שמיעתעדותו של אבו עבד, חיונית להגנת המערער. עדות זו טומנת בחובה את הפוטנציאלהראייתי לפיו פירש המערער את התנהגותו של אבו עבד, כך שנותרה אצל המערער אמונהאובייקטיבית (מוטעית) כי הוא פועל בשירות המשטרה וכי אין לגלות עניין זה בשלביםהראשונים של ההליך הפלילי. כיוון שכך מן הראוי להורות על הסרת החיסיון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עו"ד ח. בסטוני למערער, עו"ד א.כרמל למשיבה. 8.5.97).
בש"פ 2630/97 - מדינת ישראל נגד אבו חג'ג' סמיר ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סחר בסמים)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. שבעת המשיבים הואשמו בהפעלת "סופרמרקט" לממכר סמים במבנה בלוד כאשר בתקופהשמסוף שנת 95 ועד למעצרם באפריל 96 מכרו עשרות פעמים ביום, לקונים שונים,הרואין בכמויות שונות. המכירה התנהלה ממבנה מוגן מוקף בחומה ובתיל דוקרני, נעולבשער ברזל ובדלת ברזל, בסמוך לה הותקן חריץ בקיר החומה, שדרכו הוכנס הכסף ונמסר
הסם באופן שהקונים לא יראו את המוכרים. בתוך המבנה הותקן מתקן להשמדת הסם למקרהשל חיפוש משטרתי. לאחר הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר המשיבים עד תוםההליכים. משתמה השנה למעצר המשיבים ביקשה התביעה הארכת המעצר מעבר לשנה. בבקשתהפירטה המדינה את כל הפרטים הקשורים באופן ניהול התיק. במשך השנה התקיימו 9ישיבות הוכחות, נשמעו 33 עדים ונותרו עוד 28 עדים. לטענת התובעת התיק מתנהלבכבדות בשל הצורך לתאם את מועדי הישיבות עם יומנם העמוס של הסניגורים. 20תאריכים שונים שהציע השופט לסניגורים לא היו נוחים להם. כמו כן העיר ביהמ"שהמחוזי לסניגורים כי הם מעלים בקשות ומהלכים אשר יש בהם כדי להשהות ולהקשות עלבירור המשפט. ביהמ"ש היה מוכן לשמוע את התיק בשעות אחר הצהריים ובמועדיםמיוחדים בפגרה אך הסניגורים התנגדו. מנגד טענו הסניגורים שאין הם אשמיםבהתמשכות ההליכים, עמדו על המורכבות הנובעת מניהול תיק שבו מופיעים 4 סניגוריםעמוסים, כאשר יש צורך בתיאום הליכים עם 6 יומנים. אחד הסניגורים, עו"ד מרוז, אףטען כי נוכח המאמץ הנדרש לסניגור המייצג נאשמים בתיקים כבדים בשעות הבוקר, לאניתן לנהל את הגנת הנאשמים בשעות אחה"צ, וגם את הפגרה אינם יכולים לנצל כי הםזקוקים לפגרה למנוחתם. הבקשה נתקבלה.
ב. יש משקל רב לסיבות להתמשכות המשפט כאשר דנים בשאלה אם להאריך מעצרו שלנאשם הנתון במעצר למעלה משנה. גם בהנחה שהסניגורים לא נקטו באמצעי השהייהמכוונים וכי רק מורכבותו של המשפט והעומס המוטל עליהם הם שגרמו לקשיים בקביעתמועדים, הרי התמשכות המשפט והמועד הצפוי לסיומו הם רק חלק מהשיקולים שיש להביאבחשבון. מנגד עומדת הסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר ממעצר. סכנה זו אורבת לארק בעבירות של רצח ואלימות קשה, אלא גם בעבירה של סחר בסמים שפגיעתה בציבורוהסכנה הנשקפת ממנה חמורה לא פחות מעבירות אלימות. המשיבים ניהלו וקיימו עסק רבהיקף של מכירת הירואין וכפי שנאמר ביחס אליו היה מדובר ב"סופרמרקט משגשג". שיטתהביצוע ונקיטת האמצעים כדי להבטיח שלא יחשפו מצביעים על הנסיבות החמורות.
ג. כיוון שחלק ניכר מהדיון הוקדש ע"י הסניגורים לטיעון בדבר הצורך להתחשבבאילוציהם ובקשיים שהם נתקלים באשר הם מייצגים נאשמים בתיקים רבים הזכאיםליהנות משירותיהם, יש להעיר שהתמשכות משפטים פליליים שעה שנאשמים נתונים במעצראינה נותנת מנוח ויש להביא שינוי משמעותי בקצב שמיעת המשפטים. כפי שכבר נאמר עלידי ביהמ"ש העליון ראוי שבתי המשפט יתחשבו ביומניהם של עוה"ד, אך גם שיקול זהראוי שייעצר במקום כלשהו. בוודאי כך הדבר כשהנאשם יושב במעצר. תמוה כיצד טועניםהסניגורים לשחרורו של נאשם ממעצר, כאשר הם עצמם אינם נענים לקביעת מועדי שמיעהקרובים רק משום שהם טרודים בעניינים אחרים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. שלאין למבקשת, עוה"ד ג. זילברשטיין, א. קדריומ. מרוז למשיבים. 14.5.97).
בש"א 723/97 - עוזי בנזימן ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*חסיון פרוטקולים של ישיבת המטכ"ל לצורך הגשתם במשפט אזרחי בין שני מתדיינים(הבקשה נדחתה).
א. במסגרת משפט דיבה שהגיש המשיב השלישי, אריאל שרון, נגד המערערים, שעניינההשאלה אם הטעה שרון את ראש הממשלה מנחם בגין המנוח במהלך מלחמת לבנון, ביקשוהמבקשים הצגת 59 פרוטוקולים של מפקדת הפיקוד העליון בצה"ל על פי רשימה שפורטהבבקשה. היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך, מכח סמכותו לפי פקודתסדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה), לאחר שהתברר לו כי הצגת הפרוטוקוליםעלולה להביא לידי חשיפת סודות מדינה וחומר חסוי. שר הבטחון הוציא תעודת חסיוןוהמבקשים הסכימו לצמצם את עתירתם למה שמכונה על ידם כ"רשימה מצומצמת" הכוללת
ציטוטים מפרוטוקולים אשר לטענת המבקשים כבר נחשפו ופורסמו בעיתונות, במחקריםובספרות שעסקו במלחמת לבנון. המשיבים התנגדו לגילוי הרשימה המצומצמת ועמדתו שלמר שרון היא שאם ימצא ביהמ"ש שיש לגלות את הראייה, כי אז יש לגלות גילוי מלא שלכל הפרוטוקולים בהם מופיעים הציטוטים שברשימה המצומצמת. המשיבים טענו שחלק גדולשל הציטוטים אינו מהימן. הבקשה נדחתה.
ב. הצגת הדברים ע"י המשיבים ביחס לנכונות הציטוטים נכונה היא. אילו היהביהמ"ש נדרש לאשר את מידת נכונות הציטוטים שברשימה המצומצמת תוך השוואתם למקור,והיה מורה לגלות רק את מה שמתאים מילולית לנאמר במקור, מעט מזעיר מן הציטוטיםראוי היה לגילוי. ברם, אין כלל לגלות את הראיות.
ג. מדובר בסטנוגרמות של דיוני המטכ"ל, הנוגעים לדיונים שנערכו תוך כדי מלחמתשלום הגליל ובתקופה שקדמה לה. מדובר בדיונים המחייבים שמירתם כסודיים וגילוייםעלול לפגוע בבטחון המדינה. עוד טוענים המשיבים כי האינטרס הציבורי בניהול תקיןשל ישיבות המטכ"ל הוא גם אינטרס ראשון במעלה בהיבט של בטחון המדינה, שכן הדיוןמחייב להבטיח תנאים שיאפשרו התבטאות חופשית והבטחת שמירת הסודיות של הדיוניםוהנאמר בהם. אם תהיה אפשרות של גילוי דוחו"ת כאלה, המשתתפים לא יוכלו להביעבגלוי את דעתם. האישים המשתתפים בישיבות יחששו לדבר שמא הדברים שאמרו לא ישמרובסוד ויגיעו לידי גורם שלא הוסמך לקבלו. עמדת המשיבים האמורה יש לקבלה. קיים גםאינטרס הקשור בבטחון המדינה וגם אינטרס ציבורי כמובנם בסעיפים 44 ו-45 לפקודתהראיות, שלא לגלות פרוטוקולים או חלקי פרוטוקולים מדיוני המטכ"ל.
ד. המבקשים טוענים כי גם אם קיים אינטרס שלא לגלות את הפרוטוקולים או חלקיםמהם, קיים צורך לגלותם לשם עשיית צדק במסגרת ההליך האזרחי המתקיים בינם לביןהשר שרון, במובן הסיפא של סעיף 44(א) וסעיף 45(א) לפקודת הראיות. באשר לכך, הריהאיזון בין האינטרסים המתגוששים הוא הקובע אם יעתר ביהמ"ש לבקשה לגילוי אםלאו. איזון זה נעשה על פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. בענייננו, הנסיבותמביאות לידי דחיית הבקשה. ההליך בו מתבקש הגילוי הינו הליך אזרחי. אין חולק שגםבמסגרתו של הליך כזה יש תחולה להוראות סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות, אך קייםשוני בין עמדת המדינה המסתמכת על חסיון במשפט פלילי לבין הסתמכותה בהליך אזרחי.בהליך הפלילי עומדת למדינה הברירה שאם יעדיף ביהמ"ש את גילוי הראייה תחזור בהמן האישום וכך תוכל להגן על האינטרס שבאי גילוי הראיה. במשפט אזרחי, בו איןהמדינה צד, אין בידה בחירה כזו. זאת ועוד, המבקשים לא פרשו את יריעת הראיותשהוגשו או שיש באפשרותם להגיש לביהמ"ש המחוזי להוכחת טענת "אמת דברתי" שבפיהם.לכאורה, ניתנת הגנתם - אם היא מבוססת - להוכחה באמצעות ראיות אחרות. לא נטעןשאין קיימות ראיות כאלה או שבלעדי הפרוטוקולים נדונה ההגנה לכשלון. כמו כן,כשפורסמה הכתבה, סביר להניח שהמבקשים ידעו שהפרוטוקולים של דיוני המטכ"ל הםסודיים. אלה לא היו בפניהם כדי שיהוו יסוד לאמור בכתבה, ולא יכלו לצאת מהנחהשיגלו אותם. בנסיבות אלה נחלשת הטענה בדבר חיוניות הפרוטקלים.
(בפני: השופט אור. עו"ד ש. ליבליך למערערים, עו"ד וייסגלס לאריאל שרון.11.5.97).
ע.פ. 1368/96 - איתן ויהודע קהלני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 248/94 - הערעור נדחה).
א. באחד מצהרי יום הששי, בספטמבר 94, יצאו המערערים במכונית מסחרית, השייכתלמכר שלהם איב טיבי, לדרך עפר המובילה מירושלים לכפר בתיר ובשלב מסויים העמידואת הרכב ויצאו ממנו. אותה שעה עבר צעיר ערבי בשם זיאד כשהוא רוכב על אופניים.
אחד משני המערערים כיוון רובה אל ראשו של זיאד ולחץ על ההדק. לדבריו של זיאדהוא שמע קול נקישה, אך אחריה לא התרחשה כל יריה, היורה נסוג לאחור וזיאד ניצלאת ה"הפוגה", השאיר את אופניו במקום ונמלט. פעילותם של המערערים תועדה על ידיתצפיתני השב"כ, שעקבו אחר תנועותיהם החל בשעות הצהריים. הירי העקר היה תוצאה שלעיקור הרובה מבעוד מועד על ידי אנשי השב"כ, שידעו על מזימתם של המערערים לפגועבערבי וסיפקו את שני הרובים שנמצאו ברכב. שני המערערים החליפו ביניהם פתקיםשנפלו בידי החוקרים ומהם עולה כי תכננו לבצע את המעשה. כמו כן הוקלטה שיחהביניהם כאשר נפגשו לאחר שלושים יום במעצר בנפרד. זיאד אותר על ידי כוחותהביטחון רק 12 ימים לאחר האירוע והם הצליחו לשכנעו שיבוא להעיד. המערערים העלוגירסה בדבר חפותם מפשע, ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת המערערים, התייחס באמוןלעדותו של זיאד ומצא לה חיזוק בפתקים שהעבירו המערערים ביניהם וכן בתמליליהשיחות שקיימו ביניהם והרשיע את המערערים. הוא גזר למערערים 12 שנות מאסרוהערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחה.
ב. בבסיס הרשעת המערערים עומד האמון שניתן בגירסתו של זיאד והעדפת גירסתו,הנתמכת בממצאי התצפיתנים ובתמליל השיחה, על פני גירסת המערערים. ביהמ"ש המחוזייכול היה לתת אמון בגירסה זו. העובדה שזיאד מסר את עדותו רק לאחר שאותר ע"יהשב"כ ולא מיוזמתו, מובנת לנוכח תחושתו כי איש לא יאמין לסיפורו - המוזר והכמעטדימיוני - והמשטרה לא תעשה בעניין זה דבר. הפתקים שהחליפו ביניהם המערעריםוהשיחה ביניהם מסלקים את החשש שמא זיאד בדה את גירסתו בדבר הניסיון לירות בו.אשר לעובדה שלא נמצאו טביעות אצבעות של המערערים על גבי אף אחד משני הרוביםשנתפסו ברכב - לנוכח הדברים המפורשים שיצאו מפיהם של המערערים בשיחה ביניהםבדבר "בגידתו" של טיבי, והתמיהה שהעלו בשיחות המוקלטות כיצד הניחו להם להעמידאת זיאד בסיכון לחייו, מצביעים על כך שהשתמשו ברובה כפי שמתאר זיאד.
ג. אשר לעונש - הסניגור טען כי העונש חמור מדי בהתחשב בעברם הנקי של השניים,בהתנהגותם הנורמטיבית עד לארוע והעובדה שהמעשה שעשו השניים נדון מלכתחילהלכשלון לנוכח מעורבותם של שירותי הבטחון. אכן, המעשה שעשו המערערים נעשה -למזלם של המערערים ושל המתלונן - תחת עינם הפקוחה של שרותי הבטחון אשר גרמולעיקור כלי נשקם. אך הפיכתו של המעשה ל"בלתי צליח" מלכתחילה, אינה מפחיתהמחומרת המעשה. העונש שנגזר למערערים נועד לא רק לזעזע אותם ולהעמידם על הטעותהחמורה שטעו, אלא גם לזעזע את כל אלה שדרך זו נראתה או עשוייה להיראות בעיניהםכדרך ראוייה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ציוןאמיר ומרדכי מינצר למערערים, עו"ד משה שילה למשיבה. 6.5.97).
רע"א 1465/97 - יואב ברש ואח' נגד אלונה פרנקל ואח'
*הארכת מועד להגשת תצהירים כעדות ראשית(הבקשה נתקבלה).
א. המשיבה הגישה נגד המבקשים ונגד המשיבים הפורמליים תובענה למתן סעד הצהרתיוצו מניעה. ביום 25.12.95 נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה על הגשת תצהירים. המבקשיםהיו צריכים להגיש את תצהירי התשובה עד ליום 10.2.97. הם לא הגישו עד אז אתהתצהירים וימים ספורים לאחר מכן הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף. הם טועניםכי מתוך שסברו שאם תתקבל בקשתם יתייתר הצורך בהגשת תצהירים לא הגישו תצהיריםבזמן. ביום 17.2.97, יום לפני מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה למחיקה על הסף, הגישובקשה להארכת מועד להגשת תצהירים. בקשתם נדחתה. המשפט קבוע לשמיעה ליום 13.5.97וכן נקבע מועד למתן פסק הדין ליום 3.6.97. במצב דברים זה מצוי בפני ביהמ"ש חומר
הראיות מטעם המשיבה כתובעת ואין בפניו תצהירים מטעם המבקשים, והם גם לא יוכלולהעיד לאחר שביהמ"ש החליט על מתן עדות ראשית בתצהירים. בקשת רשות הערעור סבה עלההחלטה שלא להאריך את המועד להגשת תצהירי תשובה. הבקשה נתקבלה.
ב. התנהגות המבקשים ראוייה לגנאי שכן לא היו רשאים לעשות דין לעצמם ולא להגישאת התצהירים במועד. ואולם, מניעת הגשת תצהירים על ידי המבקשים כמוה כנעילת שעריביהמ"ש בפניהם. אין מקום לצעד הדרסטי של מניעת אפשרות קיום בירור ענייני הוגןשל הנושא שבמחלוקת. גם מאזן הנוחות עומד לצד המבקשים, כאשר הנזק שעלול להגרםלהם יהיה מניעת הליך הוגן ואילו היענות לבקשתם עלולה אולי לגרום לדחיית המשפטלמועד אחר. את אשר עיוותו המבקשים בהתנהגותם ניתן לתקן על ידי הטלת הוצאותעליהם הן לטובת המשיבה והן לטובת המדינה על ביטול זמנו של ביהמ"ש. לפיכך הוחלטלאפשר למבקשים להגיש תצהירים או להעיד בעל פה ללא תצהירים ולחייבם בתשלוםהוצאות של 7,500 ש"ח למשיבה ואותו סכום לאוצר המדינה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דורן רדעי למבקשים, עוה"ד ליעד וטשטייןוגב' גלית אקרמן למשיבה. 9.5.97)
בג"צ 6789/93 - תכלית נכונה לקליטה ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*שינוי חקיקתי בעניין מתן אפשרות לעולים מרפאי שיניים לעבור קורס לעיסוק בריפוי שיניים(העתירה נדחתה).
א. העותרת, עמותה המאגדת מרפאי שיניים שעלו לישראל מברית המועצות, ו-56 מחבריהעמותה, תוקפים את הסירוב לאפשר להם ללמוד בקורס לריפוי שיניים שיכשיר אותםלקבלת רשיון לעיסוק בריפוי שיניים. בשעתו היו מרפאי שיניים, שהכשרתם בריפוישיניים היתה דומה להכשרת העותרים, רשאים ללמוד בישראל בקורס שהכשיר אותם לקבלתרשיון לעסוק בריפוי שיניים. לטענת העותרים אין הצדקה למנוע מהם מה שניתן בשעתולאחרים באותו מצב. אלא שבינתיים שונה החוק בעניין זה ע"י תיקון מס' 2 לפקודתרופאי השיניים והמשיבים מתבססים על תיקון זה וטוענים כי אינו מאפשר להיענותלבקשה. טענת העותרים היא שהתיקון אינו מתיישב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,שכן הוא פוגע בזכות הקניין של העותרים ועל כן הוא בטל. כן טוענים הם שניתנה להםהבטחה מינהלית לפיה יוכלו להשתתף בקורס שיוביל אותם לקבלת רשיון לעסוק בריפוישיניים. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענה שניתנו לעותרים הבטחות מינהליות שונות - יהא תוקפן של ההבטחותאשר יהא, אין בהן כדי לגבור על החוק והשאלה היא אם אכן לחוק אין תוקף. בנסיבותהמקרה אין פגיעה בזכות קניין שבגדר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא פגיעהבחופש העיסוק, הצריכה להבדק לפי חוק יסוד: חופש העיסוק. נושא שניתן לבדיקה בגדרחוק יסוד: חופש העיסוק, אין להסתמך לגביו על זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדםוחירותו. באשר לעמידתו של התיקון לעומת חוק יסוד: חופש העיסוק, הרי לפי סעיף 10לחוק זה הוראות חיקוק שהיו תקפות ערב תחילתו של חוק היסוד יעמדו בתוקפן עד תום4 שנים מיום תחילתו של החוק ומכאן שתיקון מספר 2 עומד בתקפו אפילו יש בו פגיעהבחופש העיסוק.
ג. תיקון מספר 2 קובע כי ההוראות של פקודת רופאי השיניים, שבשעתו איפשרולמרפאי שיניים במצבם של העותרים ללמוד בקורס לקבלת רשיון לעיסוק בריפוי שיניים,"יוסיפו לחול על מי שביום תחילתו של חוק זה לומד בקורס לריפוי שיניים או מי שעדיום תחילתו של חוק זה סיים בהצלחה קורס כאמור אך טרם עמד בבחינות מקצוע".העותרים שביום תחילתו של חוק זה לא למדו בקורס כזה נתפסים בתיקון שאינו מאפשרעוד ללמוד ריפוי שיניים בקורס כאמור. העותרים מבקשים שבג"צ יצווה על שר הבריאותלפעול כדי שהכנסת תשנה את תיקון מספר 2, או יצווה על הכנסת עצמה לשנות את
התיקון, אך ברוח ההלכה הנוהגת בסוגייה זאת, אין יסוד או טעם לצוות על שרהבריאות או על הכנסת לנקוט הליכי חקיקה אלה או אחרים.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עו"ד גב' אורנה לין לעותרים, עו"ד גב'אורית קורן למשיבים. 18.5.97).
בר"ע 5888/95 - קווי אשראי לישראל (ראשל"צ) בע"מ נגד וניני עמנואל
*פירוש סעיפים בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לעניין גובה הריבית(מחוזי ת"א - בר"ע 6821/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחהבעיקרו).
א. המבקשת הינה חברה העוסקת במתן אשראי ב"שוק האפור" ובמסגרת עיסוקה נתנההלוואה למשיב. משלא עמד המשיב בתנאי החזרת ההלוואה נקטה בהליכים ופתחה תיקבהוצל"פ נגד המשיב. במסגרת ההליכים בהוצל"פ נטען שהריבית שחושבה ע"י המבקשתעולה על המותר לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (להלן: החוק). סעיף 5 לחוקשעל פרשנותו חלוקים הצדדים קובע לאמור "בחוק זה, 'שיעור עלות האשראי המירבי' -פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחודשו... שיעור העלותהממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על 'שיעור עלות האשראי המירבי'...".הגדרתו של "שיעור העלות הממשית של האשראי" הנזכר בסעיף 5 לחוק מצוייה בסעיף 1לחוק וזה לשונה "'שיעור העלות הממשית של האשראי' - היחס שבין סך כל התוספותלבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי", היינו היחס שבין כל ה"תוספות"שחייב הלווה לשלם למלווה לבין קרן ההלוואה שקיבל ממנו. תוספות אלה אינן ריביתבלבד אלא יכולות להיות תוספות בגין הצמדה ובגין כל הוצאות או תוספות אחרות.
ב. המחלוקת בין הצדדים היא אם, כטענת המבקשת, זכאית היא לחישוב של ריביתדריבית, כך שבתום כל שנת חשבון תצורף הריבית לקרן והריבית המכסימלית תחושב בשנהשלאחריה על הקרן והריבית כאילו היו אלה ההלוואה המקורית, או, כטענת המשיבים,אין הריבית המכסימלית יכולה לעלות על כפל שניים ורבע של שיעור הריבית הנקבע ע"יבנק ישראל כשהוא מתייחס להלוואה המקורית. ביהמ"ש המחוזי קבע כגירסת המשיבה. עודקבע באשר לסכומים ששילם המשיב למבקשת ביתר, כי עד לעריכת החישוב בין בעלי הדיןתשא היתרה העומדת לזכות המשיב את שיעור הריבית לו היתה זכאית המבקשת לקבלמהמשיב על פי ההסכם בין הצדדים, ומיום עריכת החשבון ואילך יתווספו ליתרת החובהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והוחלט לדחות את הערעור בכל הנוגע לחישוב השיעור המירבי שלא יכלול ריביתדריבית, ולקבלו באשר לשיעור הריבית שעל המערערת לשלם למשיב על היתרה העומדתלזכות המשיב.
ג. כשדן החוק בעלות ממשית של ה"אשראי" נראה לכאורה שהוא מתייחס לעלות שלההלוואה שנתן המלווה ללווה. מדובר באותה הלוואה ולא במה שהתווסף לה ע"י הריבית.מאידך, במחלוקת בעניין הריבית על היתרה העומדת לזכות המשיב, הדין עם המבקשת.חוזה ההלוואה בין הצדדים אינו כולל הוראה בדבר שיעור הריבית שהלווה יהיה זכאיבמקרה שיהיה זכאי להחזרת סכומים ששילם. לפיכך אין תחולה לסעיף 6(א)(1) לחוקפסיקת ריבית. משכך הדברים, צריך לחול הדין הכללי ויש לחייב את המלווה בריביתבהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.
(בפני השופטים: אור, חשין, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מסר למבקשת.14.5.97).
בש"פ 2644/97 - מדינת ישראל נגד פרץ מנחם
*הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס אשה ע"י בעלה לשעבר) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבהואשם בעבירות של התפרצות לדירת גרושתו ואינוסה, ובאיום על מתלוננת אחרת - גםהיא אישתו לשעבר. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בינתיים חלפהשנה והמדינה מבקשת הארכת המעצר בשלושה חודשים. הבקשה נתקבלה. למשיב עבר פלילימכביד ביותר הכולל הרשעות רבות בעבירות אלימות ואיומים. בשורת מעשים אלו הוכיחהוא את מסוכנותו לציבור. המשיב אף הראה בהתנהגותו כי הוראות ביהמ"ש אינן מטילותעליו מורא. הוא הורשע בשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית מאז ראשית 1995, וביצעאת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום בעת שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי ברהפעלה, וגם לפי גירסתו הגיע לבית גרושתו למרות האיסור שהוטל עליו ע"י ביה"דהרבני. לפיכך אין ספק כי המשיב מסוכן לציבור ואין הוא ראוי לאמון הדרוש כדילהבטיח את השגת תכלית המעצר באמצעות חלופה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אינפלד למבקשת, עו"ד לוי למשיב. 2.5.97).
רע"א 1363/97 - אינג' י. ריינזר... בע"מ נגד גרמק בע"מ
*החלטת בימ"ש לדון בבקשה למחיקת ערעור מחמת איחור בהגשתו יחד עם שמיעת הערעור (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום נתן פס"ד ביום 28.11.96 וערעור עליו הוגש ביום16.1.97. המבקשת ביקשה למחוק את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, וביהמ"שהמחוזי החליט שהענין יידון עם שמיעת הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין עלביהמ"ש לשמוע בקשה למחיקה על הסף בנפרד ובטרם יישמע הערעור. ההחלטה שניתנה אינהמהווה עילה להתערבות ביהמ"ש של הערעור. מה עוד שקיימת מחלוקת בין הצדדים אם פסקהדין שניתן ביום 28.11.96 הוא פס"ד סופי או שנעשה כזה רק לאחר שתוקן ע"י בימ"שהשלום. אם תגרם טרחה מיותרת עקב הצורך בהכנת הערעור, ואם הבקשה תתקבל והערעוריידחה מחמת איחור בהגשתו, יוכל הדבר להתבטא בהוצאות מתאימות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שמואל כהן למבקשת. 1.5.97).
בג"צ 2037/97 - לויט יצחק, עו"ד נגד פקיד שומה ת"א ואח'
*דחיית עתירה כאשר יש להפנות את נושא העתירה לבימ"ש השלום (העתירה נדחתה).
העותר הוא מנהל חברה משפחתית. ביום 2.3.88 הוטל עליו קנסמינהלי בגין אי הגשת דו"ח אישי במועד לשנת המס 1985. העותר לא קיבל את ההודעההראשונה שנשלחה אליו בדבר הטלת הקנס, אך תזכורת שנשלחה אליו בהמשך הגיעה לידיו.בעקבות התזכורת ניהל העותר התכתבויות שונות עם רשויות המס, בהן טען נגד הטלתהקנס, אך לא הגיש בקשה להשפט כאמור בסעיף 8(ג) לחוק תוך 30 יום ממועד המצאתההודעה על הטלת הקנס. לפיכך, הגישו המשיבים בינואר 97 בקשה לבימ"ש השלום לצוותכי יוטל על העותר מאסר במקום הקנס שלא שולם, לפי סעיף 19 לחוק העבירותהמינהליות. בעתירתו טוען העותר כי יש לראות במכתביו לרשויות המס משום בקשהלהישפט לפי סעיף 8(ג) לחוק ולפיכך אין סמכות למשיבים לפתוח נגדו בהליכים לפיסעיף 19 ועליהם להעמידו לדין לפי סעיף 13 לחוק. העתירה נדחתה.
טענת העותר לפיה יש לראותו כמי שהגיש בקשה להשפט, היא טענה המופנית נגדהבקשה להטיל עליו מאסר בגין הקנס שלא שולם, וככזאת - דינה להתברר בבימ"ש השלוםבמסגרת הדיון בבקשה להטלת המאסר. אשר לטענות המתייחסות לעצם ביצוע העבירההמינהלית בגינה הוטל הקנס על העותר - מקומן של אלה איננו בשלב זה של ההליך,המתייחס אך ורק להטלת המאסר במקום הקנס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' בייניש. 2.5.97).
ע.פ. 2346/97 - ברונשטיין ידידיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פסילה מנהיגה עקב גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של גרימת מוותבנהיגה רשלנית ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ו-6 חודשיםמאסר על תנאי וכן נפסל לנהיגה למשך 3 שנים. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזיוערעורו נדחה ברוב דעות. הערעור, לאחר נטילת רשות מביהמ"ש המחוזי, צומצם לחומרתהפסילה מנהיגה. ב"כ המדינה הסכים להפחתה משמעותית של משך הפסילה. הערעורנתקבל.
על פי מצוות המחוקק מי שהורשע בעבירה כאמור בסעיף 64 לפקודת התעבורה, דינופסילה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים. אולם, ביהמ"ש רשאי "בנסיבות מיוחדות שיפרשבפסק הדין" להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. בענייננו מן הראוי להפחית באורחמשמעותי את אורך תקופת הפסילה. העבירה נעברה לפני למעלה מ-8 שנים. המערער המשיךבעיסוקו בנהיגת כלי רכב כבדים שעליה פרנסתו ובמשך התקופה שחלפה לא נרשמה לחובתוהרשעה בעבירת תנועה. אין לפטור את המערער בלא שלילת רשיון בכלל, אך ניתן להסתפקבשלילת הרשיון לתקופה של שנה אחת בלבד, בניכוי שלושה חודשי הפסילה המינהלית.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, קדמי. עו"ד איתן לויט למערער, עו"ד חובב ארצילמשיבה. 5.5.97).
ע.פ. 333/97 - ברוך יושבייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד וחבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד, בחבלהבכוונה מחמירה ובעבירות נילוות ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר עלתנאי. המערער לקח חלק בביצוע שוד אלים כאשר השודדים, ובכללם המערער, באו לזירתהעבירה כשהם מצויידים בפטישים. משנתקלו בשומרים תקפו אותם ובעזרת הפטישים היכובראשיהם תוך התעלמות מתחינותיהם להניח להם לנפשם וגרמו להם חבלות של ממש.הערעור על חומרת העונש נדחה.
הנושא שמדובר בו היה בדרגת חומרה ניכרת ובוטה. בנסיבות המקרה, העונש שהושתעל המערער לא רק שאינו חמור, אלא שהוא אף נוטה לקולא ניכרת. אין ביהמ"ש מתעלםמכך שבמהלך מעצרו הותקף המערער בתוך בית הכלא, נדקר בסכין ונגרמו לו עקב כךחבלות. פקד את המערער גם התקף פסיכוטי שבגללו הועבר מבית הכלא למחלקהפסיכיאטרית סגורה. עם זאת אין בנסיבות אלה כדי להצדיק התערבות בגזר הדין.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. עוה"ד טומי נדשי וגב' עדנה קאשילמערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 20.5.97).
ע.פ. 3114/95 - פתחי מוראד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המנוח היה גיסו של המערער והואשם באינוס אחותו של המערער.המנוח זוכה והזיכוי גרם לסערת רוחות במשפחת המערער. באחד הימים פגש המערערבמנוח ודקר אותו למוות. תחילה הכחיש כי הוא זה שדקר את המנוח אך לאחר שהתוודהבפני מדובב שהוכנס לתאו הודה המערער בביצוע המעשה. מדברים שאמר למדובב עולה כיהמערער תכנן לרצוח את המנוח לכשתקרה הזדמנות בפניו לעשות כן, ולשם כך אף קנהסכין שנשא עמו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח והערעור סב עלקביעתו של ביהמ"ש כי עובר לדקירה לא היה קינטור מצד המנוח וכן כי המערער לא פעלמתוך אוטומטיזם. הערעור נדחה.
מדברים שאמר המערער למדובב עולה כי תכנן לרצוח את המנוח, אך גם אם מתעלמיםמכך, הרי שבכל מקרה לא טען המערער בפני המדובב שהמנוח הקניט אותו בפגישה שהיתהביניהם. לא זו בלבד, אלא שגם בחקירתו ע"י החוקר לא סיפר את שסיפר בביהמ"ש בדבר
ההקנטה. כך שגם אם המפגש ביום הרצח לא היה מתוכנן, ברור כי לא היה קינטור מצדהמנוח, כמובנו של "קינטור" בהלכה. טענת האוטומטיזם כרוכה בטענת הקינטור ואף בכךאין ממש. המערער היה בעת האירוע בשליטה מלאה. לפיכך בדין הורשע ברצח.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' תמיבורנשטיין למשיבה. 25.5.97).
ע.פ. 3366+3476/96 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הרשעת אב ובנו באינוס הבת - האחות וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערערים הם אב ובנו. האב הואשם באינוס בתו (להלן:המתלוננת) תוך ניצול היותה לקוייה בשכלה והבן הואשם באינוס המתלוננת שהיא אחותוובביצוע מעשה סדום בה. ביהמ"ש המחוזי השתית את ההרשעה על עדותה של המתלוננת,למרות שהיא לקוייה בשכלה, הרשיע את השניים, וגזר את דינם ל-5 שנים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
נימוק הערעור נסב על השאלה אם ראוי היה ואם ניתן היה להאמין למתלוננת. מדוברבצעירה הלוקה בשכלה ולטענת המערערים לא יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותה. ביהמ"שהמחוזי היה ער לקושי בהשתתת הרשעה על עדותה של לקוייה בשכלה וחלק ניכר מהכרעתהדין הקדיש לשאלה הנדונה והגיע למסקנה שניתן לקבל את דברי המתלוננת ובכך איןלהתערב. אשר לעונש - בשים לב למעשים הקשים של האב והבן אין לראות את העונשיםכעונשים חמורים יתר על המידה.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. עוה"ד יעיש אבישי ועזרא חורילמערערים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 26.5.97).
בש"פ 2983/97 - מדינת ישראל נגד אלברט ומוריס לוגסי
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סחר בסמים) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיביםעומדים לדין בעבירות חמורות של סחר בסמים במשך תקופה ארוכה למדי. ביום 22.5.97נתקיים דיון בבקשת המדינה להארכת המעצר מעבר לשנה, אך מכיוון שהתברר כי המשךשמיעת משפטם של המשיבים אינו קבוע אלא לשני מועדים נוספים בלבד ולא יסתיים בתוךתקופת ההארכה, נתבקש ביהמ"ש המחוזי לעבות את לוח שמיעת משפטם של המשיבים.בהחלטה נאמר כי ביהמ"ש יעשה כמיטבו כדי להוסיף מועדי שמיעה ו"יתחשב אך במעט -אם יתחשב בכלל - ביומניהם של עורכי הדין". למחרת היום הגישה פרקליטות המדינהבקשה לביהמ"ש המחוזי לקביעת מועדים נוספים לשמיעה ובישיבה ביום 27.5.97 עשההשופט מאמצים להוסיף מועדי שמיעה אך פרקליטי המשיבים לא יכלו להיענות להצעותביהמ"ש ולהסכים לשורה ארוכה של מועדי ישיבות שהציע. בסופם של דיונים נקבעו בכלזאת מספר ישיבות נוספות של ימים וחצאי ימים. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
אילו נעתרו ב"כ המשיבים למקצת מהצעות ביהמ"ש לקביעת מועדים כי אז ניתן היהלסיים את שמיעת משפטם של המשיבים תוך תקופת ההארכה. משנקבעו אך מועדי שמיעה כפישנקבעו, אין להם לסניגורים להלין אלא על עצמם בלבד. פרקליטי נאשמים לא יישמעובטענה כי מרשיהם מוחזקים במעצר מעבר למידה הראוייה, שעה שהם דוחים הצעות לשמיעתהמשפט בשל היותם עסוקים במשפטיהם של אחרים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עוה"ד גב' תמי אולמן ויאןרובינזון למשיבים. 28.5.97).
ע.פ. 5957/96 - שלום קהלני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד על יסוד טביעות אצבע (הערעור נדחה).
באחד הימים, בשעות הצהריים, בוצע שוד בסוכנות דואר בבני ברק.שני אנשים מזויינים בסכינים נטלו מסוכנות הדואר סכום של 5,800 ש"ח. השאלה
השנוייה במחלוקת היא אם המערער היה אחד משני השודדים. השודדים הגיעו למקום השודכשהם רוכבים על גבי אופנוע, ונמלטו לאחר השוד על גבי אותו אופנוע. בבואם למקוםהניחו את קסדותיהם על מעקה סמוך, ובהימלטם לא נטלו את הקסדות עמהם. על אחתמהקסדות נמצאו 3 טביעות אצבע של המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירהשל שוד מזויין וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הפעיל מאסרעל תנאי של שנתיים - שנה אחת מצטברת ואחת חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרתהעונש נדחה.
באשר להרשעה - הלכה מכבר היא, כי טביעת אצבע במקום הפשע די בה כדי להביאלהרשעת נאשם גם אם זו ראייה יחידה. זאת באין הסבר אמין וסביר מצד הנאשם לטביעתאצבע זו. השאלה היא אם עלה בידי המערער ליתן הסבר סביר או לעורר ספק סביר באשרלהמצאות טביעת אצבעותיו על הקסדה והתשובה היא שלילית. ההסברים שהעלה המערער הםהסברים תיאורטיים שאין להם אחיזה של ממש בחומר הראיות. אם אין די בכך, הרינמצאו סימנים אחדים לחיזוק מעורבותו של המערער במעשה השוד, מהם סימניםפוזיטיביים ומהם סימנים על דרך השלילה. אשר לעונש - הוא אינו חמור כל עיקר.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוריפינטו למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 26.5.97).
בש"פ 2637/97 - סבח האשם נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בתנאי מעצר בית מלא (יבוא סמים - הרואין) (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם ביבוא ק"ג הירואיןמירדן. הסם נתפס במעבר גשר אלנבי בידי אחד בשם אבו-מייאלה כאשר על פי הנטעןבכתב האישום ייבא את הסם עבור העורר. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העוררעד תום ההליכים אך שופטת ביהמ"ש המחוזי קבעה לאמור "אינני משוכנעת כי בידיהמדינה חומר ראיות מספיק להרשעת המשיב, ולכן איני רואה מקום למעצרו...". השופטתהחליטה כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים ובהם מעצר בית מלא עד תום ההליכים.הסניגור טוען כי השופטת קבעה שאין ראיות לכאורה ובהיעדר ראיות לכאורה לא היה זהראוי לשחרר את העורר בתנאים כה קשים. הערר נדחה.
אין לומר כי ביהמ"ש המחוזי קבע שאין כלל ראיות לכאורה בתיק באופן המחייב אתשחרורו של העורר ללא תנאי. מחומר הראיות עולה כי נגד העורר נמצאה עדות מרכזיתשל אבו מייאלה שייבא את הסם. עדותו מעוררת קשיים לא מבוטלים ואולם אין לומר כיקשיים אלה משמיטים את הבסיס מתחת לראיות התביעה. ביהמ"ש המחוזי קבע גם שלא מצאבחומר הראיות סיוע לעדותו המרכזית של העד הבעייתי האמור. אין צורך להכריע בשלבזה בשאלה אם עדותו של עד זה טעונה סיוע, שכן קיימות ראיות נסיבתיות נוספות שישבהן כדי לתמוך בגירסת התביעה. אילו נשמטה לחלוטין הקרקע מתחת לתשתית הראייתיתשל התביעה - כי אז היה ממש בטענת הסניגור שאין להשית חלופת מעצר על העורר, אךצודקת ב"כ המדינה שיש בחומר החקירה ראיות לכאורה ועל כן אין להתערב בתנאיהשחרור שנקבעו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. אוחיון לעורר, עו"ד גב' תמי בורנשטייןלמשיבה. 8.5.97).
ע.פ. 7948/95 - מוטי מעודה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון אינוס של נערה לקוייה בשכלה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בכך שניסה במספר הזדמנויות לאנוס את המתלוננתתוך ניצול היותה לקוייה בשכלה. המערער, נשוי ואב לילדים שגילו כפליים מגילה שלהמתלוננת שטרם מלאו לה 18 שנה, היה מופקד על הסעת ילדים מביתם לבית הספר לילדיםהסובלים מפיגור שכלי והמתלוננת היתה ביניהם. הוא תכנן להסיע את המתלוננת בנפרד
וללא תלמידים נוספים כפי שאמור היה להסיעה במצב העניינים הרגיל, וזאת כדי לבצעבה את זממו. הפאסיביות שאיפיינה את התנהגות המתלוננת, עולה בקנה אחד עם הליקויהשכלי ממנו סבלה וניצול מודע של מצב זה על ידי המערער הוביל להרשעתו. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דחה כבלתי אמינה את גירסתו של המערער שטען להד"ם. בעניין זהאין להתערב. הסניגורית טענה שלא הוכח יסוד הפיגור השכלי של המתלוננת, שהתאהבהבמערער, שיתפה איתו פעולה ולמעשה הסכימה למעשים שנעשו בה. משלא הוכח שלא היתהמסוגלת להסכים לאור הליקוי השכלי ממנו סבלה, היה מקום לזכות את המערער. איןלקבל טענה זו. מחומר הראיות עולה כי המתלוננת היתה לקוייה בשכלה ונטולת יכולתלתת הסכמתה למעשים שנעשו בה לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה. אשר לעונש - העונש אינוקל אך אינו מצדיק התערבות ביהמ"ש של הערעור. אדם העושה מעשים מסוג זה בקרבן חסרישע ומנצל את מצבו לסיפוק תאוותו, צריך להיענש בכל חומרת הדין אותה לא מיצה אתובית המשפט.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד גב' אורלי קטבי-עמיר למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה.13.5.97).
ע.פ. 2229/96 - יצחק ארזי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס ומעשה סדום וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחתה, פרט לכך שמאסר על תנאי שהופעליהיה חופף).
המערער הורשע בעבירות של אינוס ומעשה סדום בנערה בת 17. המתלוננתיצאה מפאב בשעת לילה מאוחרת בדרכה לביתה, והמערער, שהיה אז בן 38, הציע להטרמפ. במקום להסיעה לביתה הסיעה למקום אחר ושם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתבהאישום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין למתלוננת ומצא חיזוק בכך שמיד עם הגיעההביתה העירה את אמה וסיפרה לה את סיפור המעשה. ביהמ"ש גזר למערער 8 שנים מאסרבפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. הערעורעל ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף ולאמצטבר.
ביהמ"ש המחוזי ניתח את הראיות שבאו בפניו ואין להתערב במסקנתו המרשיעה. באשרלעונש - נטען על ידי הסניגור כי העונש חמור מעבר לכל רמת ענישה הנקוטה בביהמ"שבמקרים מסוג זה ואף בחמורים לאין ערוך מזה. לטענתו לא היתה אלימות והיתההתנהגות "מתחשבת" שביטאה את האופן בו הבין המערער את המסר שהועבר לו על ידיהמתלוננת על ידי התנהגותה. כמו כן הופנה ביהמ"ש לחוות דעת פסיכולוגית שתיאר אתאישיותו, אופיו וחוסר מסוכנותו של המערער. לאחר שקילת מכלול הנסיבות, ועל אףשהעונש שהושת על המערער הולם את מדיניות הענישה, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי בהתחשבבתקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער, יש לקבל את הערעור במובן זה שהמאסר עלתנאי יופעל בחופף ולא מצטבר.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"דאורי כרמל למשיבה. 13.5.97).
ע.פ. 2429/96 - בהג'את מנדו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפת נערות ואינוסן) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בשנימעשים של חטיפת נערות ואינוסן. במקרה האחד ארב המערער למתלוננת, צעירה שיצאהממקום עבודה כמלצרית בנהריה רכובה על אופניה תוך שהוא מביים תקלה במכוניתו.
המערער עצר את המתלוננת בתואנה של מבקש עזרה, הצמיד סכין לגבה, חטף אותה לתוךמכוניתו, הסיעה למקום נידח ושם אנס אותה. במקרה השני, כשבוע לאחר האירוע האמור,בשעת לילה מאוחרת, אסף המערער לרכבו צעירה שהמתינה לטרמפ עם סיום עבודתה. הואהיה מצוייד בסכין וכשהבחינה המתלוננת בכוונותיו היא ניסתה לקפוץ מהמכונית, אךהוא משך אותה בשערותיה ופצע אותה בסכינו. לאחר מכאן אנס אותה. ביהמ"ש המחוזיגזר למערער 14 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הציג בפני ביהמ"ש נסיבות אישיות של המערער המצדיקות, לטענתו, הקלהבעונש. אולם אין בכל האמור כדי להתערב בגזר הדין. העבירות שביצע המערער חמורותביותר והוא ראוי לעונש כבד שיהיה בו כדי לתת ביטוי לחומרה זו. המערער ביצע אתמעשיו בשתי הזדמנויות שונות, כשהוא נוהג בברוטליות ובהשפלה כלפי שתי הצעירות,ששבו לתומן מעמל היום, ופגע בהן פגיעה פיסית ונפשית חמורה ביותר. בנסיבות אלהיש בעונש שנגזר כדי לבטא מדיניות ענישה הולמת, שיהיה בה גם כדי להרתיע אחרים.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד האני פראג' למערער,עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 13.5.97).
ע.פ. 497+7371/96 - יעקב בק ואמיר בר אשר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון של שידול לרצח) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערערים הואשמו בנסיון של שידוללרצח, קשירת קשר לביצוע רצח וסחר בנשק והורשעו בדינם. בק נדון ל-9 שנים מאסרבפועל ובר אשר ל-12 שנה מאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש נדחו. השניים קשרוקשר לגרום לרציחתם של שניים אחרים ולשם כך העסיקו את פלוני תוך שידולו לבצע אתהמעשה. אותו פלוני מסר על כך למשטרה ולכן המזימה לא בוצעה ומכאן הרשעתם שלהשניים בנסיון לשידול ולא בשידול. העונש שהושת עליהם הוא ללא ספק כבד אך הואמבטא מדיניות ענישה נאותה. השוני בעונש שבין השניים מוצדק בנסיבות העניין לאורחלקו הדומיננטי של בן אשר וחלקו הקטן של בק. אמת, עברם של השניים כקצינים בצבאקבע ואנשים ששירתו בנאמנה את המדינה הוא ללא דופי, אך בשלב מסויים מעדו קשותוהעונש שהוטל אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד משה אלוני לבק, עו"דיובל לוי לבר אשר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 14.5.97).
ע.פ. 2438/97 - זליאנסקי ולדימיר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשעבעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, בגין נהיגה שגרמה למוות בתאונתדרכים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המבקש, בין היתר, שנתיים מאסר בפועל. הבקשה היאלדחיית עונש המאסר עד לפסק הדין בערעור שהגיש. הבקשה נתקבלה. הערעור שהוגש נסבהן על ההרשעה והן על חומרת העונש. מבלי לנקוט עמדה בשאלה מה סיכויי הערעור,נראה כי יש לאפשר למבקש למצות את טענותיו בערעור בטרם יחל לרצות את עונש המאסר.לפיכך יידחה ביצוע המאסר עד לפס"ד בערעור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד סובול לעורר, עו"ד ליבליין למשיבה. 6.5.97).
בג"צ 2341/97 - שמחה טרייבר נגד קצין התגמולים
*דחיית עתירת נכה צה"ל באשר יש לו סעד חליפי בפני ועדת ערר (העתירה נדחתה).
העותר, נכה צה"ל, מנהל מזה שנים מסכת של התדיינויות משפטיותעם המשיב בטענה כי האחרון מקפח זכויותיו. בעתירה זו מבקש העותר כי המשיב יפעללשיקומו בין בעבודה שכירה ובין בשיקום עצמאי ויחזור בו מהחלטתו להפסיק את תשלוםהתגמול מחוסר פרנסה שניתן לעותר עד ליום 30.4.97. העתירה נדחתה על הסף. החלטות
קצין התגמולים ניתנות לערעור בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום).העותר טוען כי יש לדון בעתירתו זו בבג"צ מכיוון שבקשתו לצו ביניים שימנע מהמשיבלחדול מלשלם לו את התגמול בגין חוסר הפרנסה הינה רק בסמכות בג"צ. אולם, הסמכותלתת צו ביניים, הנתונה לבג"צ, אינה עילה לעתירה בפניו במקום בו בלא בקשה כזוהיה נמנע ביהמ"ש מלהידרש לעתירה. מכיוון שלעותר יש סעד חלופי במסגרת ועדת הערראין להשמע לעתירתו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. 18.5.97).
רע"א 355/97 - נצר בועז ואח' נגד איטח אינס ואח'
*בקשת נתבעים למחוק אותם מהמרצת פתיחה (הבקשה נדחתה).
בקשת המבקשים להמחק כנתבעים בהמרצת פתיחה שהוגשה ע"יהמשיבים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי כאשר הנימוק הוא "לא נראה לי שבשלב זה ראוילהיעתר למבוקש... לא יגרם נזק למבקשים בבקשה זו אם ימשיכו להיות בעלי הדין באשרכולם מיוצגים בלאו הכי על ידי עו"ד שימשיך לייצג את החברה". הבקשה לרשות ערעורנדחתה. צודק ב"כ המבקשים בטענה כי לא די בכך שלא ייגרם נזק לנתבע כדי להשאירוכצד לתביעה, אלא יש לגלות עילת תביעה נגדו. נכון גם שעצם היותו של אדם נתבעבהליך - אם אין עילה נגדו - מגלמת "נזק" הנגרם לו. על כל פנים, לא נזק הואהמבחן אלא קיומה של עילת תביעה. בענייננו, קיימת עילת תביעה נגד המבקשים ולכןאין למחוק אותם מכתב התביעה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 10.4.97).
בג"צ 1818/97 - זיאדה מחמד נגד בית הדין הצבאי לערעורים
*התערבות בג"צ בהחלטות דיוניות של בי"ד צבאי (העתירה נדחתה על הסף).
העותר הורשע בביהמ"ש הצבאי בלוד בעבירות של חברותופעילות בהתאגדות אסורה, החזקת נשק ושותפות לזריקת רימון יד, ודינו נגזר במאי88. בספטמבר 96 הגיש לביה"ד הצבאי לערעורים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור עלגזר הדין ומשנדחתה בקשתו פנה לבג"צ. עתירתו נדחתה. ככלל אין בג"צ מתערב בהחלטותדיוניות של בתי הדין הצבאיים. עתירה לבג"צ אינה יכולה לשמש כמסלול עוקףבאמצעותו יתאפשר לערער על החלטות ביה"ד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. 8.4.97).
רע"א 1181/97 - אורנה קצף נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*ערבות לצורך קבלת סעד זמני (הבקשה נדחתה).
בעקבות צעדים למימוש משכנתא בהם נקט המשיב פנתה המבקשתלביהמ"ש המחוזי וביקשה להצהיר על בטלות המשכנתא בטענת הטעייה. היא ביקשה צומניעה זמני וביהמ"ש התנה זאת בכך שהמבקשת תפקיד ערבות במזומן בסכום של 500,000ש"ח. בקשת רשות הערעור סבה על החלטה המסרבת להמיר את הערובה במזומן במשכנתא עלנכס המשמש כדירת מגוריו של אבי בעלה של המבקשת ובת זוגו. הבקשה נדחתה. בנסיבותהמקרה, בהתחשב בחוב המסתכם בכ-3.5 מליון דולר הצובר ריבית בגובה הערובה מדימספר חודשים ובמהותו של הנכס שמתבקשת מימוש המשכנתא הרובצת עליו, ובנכס המוצעכערובה, אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא להמיר את הערובה שקבע בערובה אחרת.על פי המדיניות הנקוטה בידי ביהמ"ש העליון אין הוא מתערב בהחלטת הערכאה הראשונהבכל הקשור למתן סעד זמני ובכלל זה סעד הערובה, אלא רק במקרים נדירים ואין זההמקרה דנא.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד י. אלשיך למבקשת, עו"ד ב. לוינבוק למשיב.15.5.97).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 889/96 - ביטול חסיון שהוטל על העדת עד במשפט פלילי ........................242 ─* בש"פ 2630/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סחר בסמים) ................................243 ─* בש"א 723/97 - חסיון פרוטקולים של ישיבת המטכ"ל לצורך הגשתם במשפט ─ אזרחי בין שני מתדיינים ..........................................244 ─* ע.פ. 1368/96 - הרשעה בעבירה של נסיון לרצח ......................................245 ─* רע"א 1465/97 - הארכת מועד להגשת תצהירים כעדות ראשית ............................246 ─* בג"צ 6789/93 - שינוי חקיקתי בעניין מתן אפשרות לעולים מרפאי שיניים ─ לעבור קורס לעיסוק בריפוי שיניים .................................247 ─* בר"ע 5888/95 - פירוש סעיפים בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לעניין ─ גובה הריבית .....................................................248 ─* בש"פ 2644/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס אשה ע"י בעלה לשעבר) .................249 ─* רע"א 1363/97 - החלטת בימ"ש לדון בבקשה למחיקת ערעור מחמת איחור ─ בהגשתו יחד עם שמיעת הערעור ......................................249 ─* בג"צ 2037/97 - דחיית עתירה כאשר יש להפנות את נושא העתירה לבימ"ש ─ השלום ...........................................................249 ─* ע.פ. 2346/97 - חומרת העונש (פסילה מנהיגה עקב גרימת מוות) .......................250 ─* ע.פ. 333/97 - חומרת העונש (שוד וחבלה) .........................................250 ─* ע.פ. 3114/95 - הרשעה ברצח ......................................................250 ─* ע.פ. 3366+3476/96 הרשעת אב ובנו באינוס הבת - האחות וחומרת העונש ...................251 ─* בש"פ 2983/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סחר בסמים) ................................251 ─* ע.פ. 5957/96 - הרשעה בשוד על יסוד טביעות אצבע ..................................251 ─* בש"פ 2637/97 - שחרור בערובה בתנאי מעצר בית מלא (יבוא סמים - הרואין) ............252 ─* ע.פ. 7948/95 - הרשעה בנסיון אינוס של נערה לקוייה בשכלה וחומרת העונש ............252 ─* ע.פ. 2229/96 - הרשעה בעבירות אינוס ומעשה סדום וחומרת העונש .....................253 ─* ע.פ. 2429/96 - חומרת העונש (חטיפת נערות ואינוסן) ...............................253 ─* ע.פ. 497+7371/96 חומרת העונש (נסיון של שידול לרצח) ...............................254 ─* ע.פ. 2438/97 - עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור ......................................254 ─* בג"צ 2341/97 - דחיית עתירת נכה צה"ל באשר יש לו סעד חליפי בפני ועדת ערר .........254 ─* רע"א 355/97 - בקשת נתבעים למחוק אותם מהמרצת פתיחה .............................255 ─* בג"צ 1818/97 - התערבות בג"צ בהחלטות דיוניות של בי"ד צבאי .......................255 ─* רע"א 1181/97 - ערבות לצורך קבלת סעד זמני .......................................255 ──