ע.פ. 960+997/96 - מטביי ליבין ובוריס רוטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס)(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. רוטר פגש ברחוב את המתלוננת ולהצעתו נתלוותה אליו לדירת ליבין כדי לקחתקלטת. בהיותם בדירתו של ליבין שתו השלשה כמויות רבות של וודקה וברנדי ולאחר מכןהציע רוטר כי השלשה יבואו ביחסי מין בצוותא. המתלוננת סירבה ואז אנסו אותההשנים בזה אחר זה מספר פעמים והפליאו בה את מכותיהם בצורה אכזרית. תמונותהזוועה הוצגו בפני ביהמ"ש והן מראות סימני חבלה קשים על גופה של המתלוננת.הצדדים הגיעו להסדר טיעון שלפיו הורשעו המערערים בעבירות של אינוס בנסיבותמחמירות וגניבה. באשר לעונש הוסכם כי המדינה תעתור להטיל על המערערים 8 שניםמאסר בפועל וההגנה תעתור ל-5 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי התלבט רבות אם לקבל אתעיסקת הטיעון ובסופו של דבר החליט לקבל את הצעת המדינה וגזר למערערים 8 שניםמאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הפעיל מאסר על תנאי של 8 חודשים שהיה תלויועומד נגד כל אחד מן המערערים כשמחציתו חופפת ומחציתו מצטברת. הערעור על חומרתהעונש נדחה פרט לעניין המאסר על תנאי שהופעל שיהיה כולו חופף.
ב. מדובר במחזה זוועה של שני גברים אלימים המשתלטים על בחורה חסרת הגנהועושים בה כרצונם משל היתה בובת סמרטוטים. בשנים האחרונות עדים אנו למחזות בלההכגון זה שנגלה כאן. אם בתי המשפט לא יעלו תרומתם לביעור הרשע והרוע מקרב החברהבישראל, כי אז ימעלו בתפקידם. לולא הסדר הטיעון ראוי היה עונש חמור בהרבה מזהשהושת כאשר העונש המירבי הוא 20 שנות מאסר. המעשים של כל אחד מן המערערים היוכה חמורים, עד שאין מקום להבחין ביניהם לעניין העונש. עם זאת, חרג ביהמ"שמעיסקת הטיעון אף שהחליט לאמצה, בכך שהפעיל מאסר על תנאי, כשהוא מצטבר, ולכן ישלקבוע כי כל המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד יוסףפרלוב לליבין, עו"ד יעקב סגל לרוטר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.5.97).
בג"צ 744/97 - סיגל גוזלן עו"ד נגד השופט אהרון אמינוף ואח'
*טענת עו"ד לחסיון בפני מתן עדות(העתירה נדחתה).
א. המשיב 3 (להלן: שבו), בעל חנות מכולת, הואשם בכך ששילם לאחד קדוש 500 ש"חכדי שיצית חנות מכולת מתחרה. הוא גם הבטיח לקדוש לשכור לו עו"ד אם יעצר. משנעצרקדוש פנה שבו לעותרת וביקש ממנה כי תייצג את קדוש בדיון על הארכת מעצרו ואףשילם לה את שכרה. נגד קדוש הוגש כתב אישום על הצתה ובמשפטו הודה והורשע.העותרת, שבחקירת המשטרה מסרה את כל הידוע לה בפרשה, נקראה להעיד מטעם התביעהבמשפטו של שבו. ב"כ של שבו והעותרת התנגדו למתן עדותה בטענה כי מכח סעיף 48לפקודת הראיות חל חסיון על תוכן העדות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת החסיוןוהעתירה נדחתה.
ב. המדינה טענה כי יש לדחות את העתירה על הסף מן הטעם כי הדרך הראוייה לתקיפתההחלטה ע"י העותרת היא בהגשת ערעור ולא בעתירה לבג"צ. לדעת המדינה הפכה העותרתבעניין זה ל"צד" בהליך הפלילי שלעניין עצם חיובה להעיד עומדת לה זכות ערעור.טענה זו נדחתה. ביהמ"ש העליון הרחיב בעבר את יכולת הערעור לכל מי שהוא "צד" עלפי המבחן הפונקציונאלי בכל הליך משפטי. ברם, בענייננו, הסכסוך שהתעורר בנוגעלהעדתה של העותרת אינו בינה לבין המדינה, שהרי החסיון בו מדובר אינו של העותרתכעורכת דין, כי אם של לקוחה, והחלטת ביהמ"ש פגעה לכל היותר בשבו (בהנחה שהואהלקוח) ולא בעותרת. כיוון שאין העותרת "נאבקת" על אינטרס עצמאי שלה, כי אם על
זכות החסיון השייכת ללקוחה, אין היא "צד" במשפט ואין דרך הערעור פתוחה לפניה.לפיכך דינה של טענת הסף להידחות.
ג. זכות החסיון הקבועה בסעיף 48 לפקודת הראיות ובסעיף 90 לחוק לשכת עורכיהדין היא זכותו של "הלקוח". לטענת העותרת נכנס שבו לגדר "לקוח" שלה, אף אם אינהמייצגת אותו במשפט, שכן היה "לקוח לשעבר" שלה. עקרונית זכאי הלקוח ליהנותמהחסיון גם לאחר תום יחסיו הפורמאליים עם עוה"ד. אולם, חסיון זה אינו משתרע גםעל פרטים אשר הגיעו לאחר מכן לידיעת עוה"ד, ואשר אין להם כל קשר לאותו ענייןשלגביו נעזר הלקוח בעבר בשירותיו של עוה"ד. בענייננו, טענה העותרת, כי שבו היהלקוחה בעבר, אולם בכך בלבד לא קם לשבו חסיון בכל הנוגע להצתה, משלא ייצגה אותוהעותרת גם בעניין זה.
ד. אשר לטענת העותרת כי שבו היה לקוח פוטנציאלי וככזה יש לו חסיון על דבריםשאמר לה - אכן, הטעמים העומדים ביסוד החסיון מצדיקים, ואף מחייבים, כי החסיוןישמר גם במקרה בו היתה פנייה לעוה"ד שבסופה לא השתכלל הסכם ייצוג. אם הפנייהלעוה"ד נעשתה מתוך מטרה לקשור עמו עיסקת ייצוג. אך ברור שאם הפנייה לעוה"ד לאנעשתה מתוך מטרה לקשור עמו עיסקת ייצוג, אין לעוה"ד יתרון על כל אדם אחר שנקראלהעיד. כשפנה שבו לעותרת לא היתה מטרתו לקשור עמה עיסקת ייצוג עבור עצמו אלאלקיים התחייבותו כלפי קדוש. כך שאין העניין מכניס את שבו לגדר לקוח פוטנציאלישל העותרת.
ה. אשר לטענת חסיון ל"מזמין" שירותים משפטיים עבור אחר, שהעלתה לשכת עוה"ד -הרחבת המושג "לקוח" גם על מי שלא ביקש עבור עצמו שירות כלשהו מעוה"ד, הינההרחבה מוגזמת של הערך המוגן ע"י החסיון על חשבון הערך של גילוי האמת בהליךהשיפוטי. החסיון לא בא אלא כדי לאפשר ללקוח למסור לעוה"ד מידע שיאפשר לעוה"דלייצג את ענייניו ביעילות בלי לחשוש כי המידע ייחשף. רציונאל זה אינו קיים ככלשמדובר במי שרק הזמין את שירותי עוה"ד עבור אחר. לתיווך זה אין דבר עם תפקידוהאמיתי של עוה"ד, לייצג את מי שנזקק לשירותיו. פרשנות אחרת רק תהפוך את עוה"דל"עיר מקלט" במנותק מהטעם שמאחורי החסיון.
ו. ביהמ"ש המחוזי ייחס בהחלטתו משקל לעובדה כי העותרת מסרה אמרה במשטרה בלילטעון לחסיון. אין לראות עובדה זו כרלוונטית לשאלה שבמחלוקת. אם הפרה העותרתבמשטרה זכות חסיון של שבו, אין בכך משום הכשר להפרה חוזרת מצידה בעת עדותה. מהגם שלשבו לא היתה הזדמנות להתנגד להפרת החסיון אלא בביהמ"ש.
ז. אשר לטענה כי הזכות לחופש העיסוק נפגמת ומאז נחקק חוק יסוד: חופש העיסוק,יש ליתן לחסיון הקבוע בפקודת הראיות ובחוק לשכת עוה"ד פרשנות מרחיבה -הדוקטרינה של חסיון עו"ד-לקוח מבוססת על זכותו של הלקוח לתקשורת חופשית בינוובין עורך דינו. טעמיו של החסיון המצדיקים את הסטייה מן החובה המוטלת על כל אדםלהעיד אינם נעוצים כלל בחשש לפגיעה בחופש העיסוק של עורכי הדין. משכך הדבר, איןבזכות חופש העיסוק כדי להצדיק הרחבת החסיון מעבר לנדרש על פי טעמיו.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד ש. בירגר לעותרת, עו"ד ח. ארצי למדינה, עו"ד גב' תמי אולמן לשבו, עו"ד א.פוזנר ללשכת עוה"ד. 8.5.97).
ע.א. 401/93 - זהר גולדברג נגד פקיד שומה תל אביב
*דרישה להכרה בהוצאות בניית מקלט בבית פרטי כהוצאה לצורך מס הכנסה(מחוזי ת"א - עמ"ה 256/91 - הערעור נדחה).
א. המערער בנה מקלט בביתו הפרטי, שאינו משמש לצרכי ייצור הכנסתו, ודרש מפקידהשומה כי יותר לו לנכות מהכנסתו בשנת המס הנדונה הוצאות שהוציא על בניית המקלט
בסכום של כ-27,000 ש"ח. המערער סמך את תביעתו על הוראת סעיף 17(7) לפקודת מסהכנסה המורה כי "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו... יציאות והוצאות שיצאוכולן בייצור הכנסתו... ולרבות... (7) הוצאות בנקיטת אמצעי זהירות מפני התקפותמן האוויר". פקיד השומה סירב להתיר את הניכוי בקבעו כי מדובר בהוצאות פרטיותשאינן מותרות בניכוי לפי סעיף 17(7) האמור. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו שלהמערער והערעור על כך נדחה.
ב. אין חולקין כי סעיף 17(7) מתיר בניכוי הוצאות שהוציא נישום בהקמת מקלטבמקום המשמש אותו בייצור הכנסתו. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם הוראת הסעיף חובקת גםהוצאות שנישום הוציא לצורך הקמת מקלט לבית המגורים הפרטי שלו. סעיף 17(7) על פיתכליתו ההיסטורית, אכן התיר ניכוי הוצאות להקמת מקלט בבית המגורים הפרטי. סעיףזה נחקק בתקופה בה הוטל מס על ההכנסה הרעיונית שאדם מפיק מן השימוש בדירתהמגורים שלו. עם בניית מקלט עלה ערך הדירה וממילא גם עלתה ההכנסה הרעיונית ועלהשיעור המס. כדי לתקן תוצאה בלתי רצוייה זו, שיצרה תמריץ שלילי להקמת מקלטיםבתקופת מלחמה, אומץ הפתרון שהתיר לנכות את ההוצאות לשם התגוננות מפני התקפותאויריות בשנה שבה הוצאו גם בדירת המגורים. אך התכלית ההיסטורית אינה עומדתיותר, שכן בינתיים בוטל המס על ההכנסה הרעיונית הנובעת מן השימוש בדירת מגורים.הנסיבות השתנו ויש לבחון מהו פירושו הנכון של הסעיף על פי המצב הנורמטיבי היוםולהתאים את פירושו של הסעיף למציאות החברתית והמשפטית דהיום. במקרה שלפנינו, ישלהתחקות אחר פירושו הנכון של הסעיף מתוך התבוננות בפקודת מס הכנסה. כשעושים כןעולה כי כל הוראות סעיף 17 המתירות ניכוי שאינו ניכוי של פירות מתייחסות להוצאההקשורה לייצור ההכנסה. על כן צדק פקיד שומה בגישתו שאין להתיר ניכוי ההוצאההאמורה בשנת המס הנדונה.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד יעקבפוטשבוצקי למערער, עוה"ד גב' לילך אהל ויעקב כהן למשיב. 6.5.97).
בג"צ 6662/94 - אמנון חורש ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דרישת תשלום עבור שירותי מרינה באילת(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם בעלי כלי שיט אשר נזקקים לשירותי המרינה באילת. לחלקם כלי שיטהמשמשים לצרכים פרטיים ולחלקם ספינות המשמשות לצרכים מסחריים. עיקר טענתם שלהעותרים מופנית כנגד גביית תשלום דמי עגינה מבעלי הסירות ע"י המשיבה מספר 6,החברה הכלכלית לאילת (חכ"א) בע"מ (להלן: חכ"א), אשר מפעילה את המרינה. לטענתם,גביית דמי העגינה נעשית שלא כדין. העתירה נדחתה.
ב. המרינה באילת הוקמה בשנת 1966, תפעולה וניהולה הועברו לעירית אילת, המשיבהמספר 5, ובשנת 87 מסרה עירית אילת את הזכות לנהל ולהפעיל את המרינה לידי חכ"א,שהתאגדה על פי הוראות פקודת החברות ומניותיה מוחזקות כולן בידי עירית אילת. עלפי הסכם ההפעלה נדרש כל בעל כלי שיט המעוניין להשתמש בשירותי המרינה לשלם לחברהדמי עגינה בהתאם לתעריפים ומועדים כפי שתקבע החברה מעת לעת. עירית אילת וחכ"אנתונות לפיקוח משרדי הממשלה הרלבנטיים, הן בניסוח חוזי מתן השירות לבעלי כליהשייט והן בפיקוח על התעריפים. השירותים הניתנים לספינות במרינה, והכלוליםבתשלום דמי העגינה, כוללים שמירה, אספקת חשמל ומים, קשר טלפוני, תחזוקה שלהרציפים והמזחים וכיוצא באלה. רווחי החברה אינם גבוהים.
ג. העותרים טוענים כי המרינה הינה חלק מנמל מעגנות ים סוף, שהוכרז כנמל ע"ישר התחבורה, ולפי הוראות פקודת הנמלים "השר רשאי להתקין תקנות... המטילות אתהאגרות... אגרות עגינה...". טענת העותרים היא כי דמי העגינה כמוהם כאגרת עגינה
שהטלתה מצוייה בסמכותו הבלעדית של שר התחבורה. מכיוון ששר התחבורה לא הטילאגרות אין העיריה וחכ"א זכאים לדרוש דמי עגינה. מנגד טוענים המשיבים כי אין קשרבין הטלת אגרות וגביית דמי עגינה. עובדת היותו של שר התחבורה מוסמך להטיל אגרותלטובת אוצר המדינה, אינה מונעת מחכ"א, הפועלת כגוף עסקי שלו הזכויות החוקיותלפעול בשטח המרינה, לגבות תשלום עבור שירותים אותם היא מספקת לבעלי כלי השיט.לטענת המשיבים, הכרזת המקום בו נמצאת המרינה כנמל באה רק כדי להחיל במרינות אתכללי בטיחות השיט.
ד. המונח "אגרה" אינו מוגדר בפקודה, אולם בפסיקה הודגש כי אף ש"אגרה" אינהמהווה תשלום מחירו של שירות, הרי שבשונה מ"מס" שאינו קשור כלל לאספקת השירות,תשלום "אגרה" קשור קשר סיבתי לעצם אספקת השירות. במצב דברים שבו מספקת המדינהלספינות העוגנות בנמל שורה ארוכה של שירותים מוסמך השר לקבוע שורה של אגרותבקשר למתן שירותים אלה. במרינות אין משרד התחבורה מעורב כלל באספקת שירותיעגינה. על כן גם לא עשה שר התחבורה שימוש בסמכותו להתקין תקנות בדבר אגרתעגינה. אמנם הוכרזה המרינה באילת כנמל, אך זאת במטרה להחיל עליה את כלליהבטיחות הנהוגים בנמלים.
ה. מתן שירותים כנגד תמורה, שלא ע"י רשות שלטונית, בנמלים, אינו נשלל בסעיף38 לפקודה, המקנה לשר סמכות להתקין תקנות בדבר אגרות. הפקודה אינה קובעת שכלהשירותים יסופקו ע"י הרשות השלטונית. גם בנמלים עצמם מאפשרת הפקודה לגבותתשלומים שלא במסגרת האגרה עבור שירותים שאין המדינה חייבת לספק ושרשות הנמליםמספקת. ניתן לומר שאותו דין חל גם במרינה. ניתן ללמוד מן ההסדר שבחוק רשותהנמלים על גישתו של המחוקק שהסמכות שהוקנתה לשר לקבוע אגרות אינה סוף פסוק,ואין היא מונעת קביעת מחיר הוגן בידי ספק של שירות הפועל בתחומי הנמל.
ו. ניתן היה לדחות את העתירה גם מן הטעם שדרישת העותרים אינה עולה בקנה אחדעם עקרונות הצדק והיושר העומדים באושיות פסיקתו של בג"צ. אין חולק כי השירותיםשמספקת חכ"א לעותרים, ביניהם שירותי שמירה, תחזוקת רציפים וכדומה, עולים ממוןואספקתם שווה כסף. אין כל בסיס לקבוע שהסכומים שנגבים מופרזים. מדובר בתעריףהנתון לפיקוח משרד התחבורה ומשרד האוצר. על כן יתכן מאוד שגם מן הטעם הזה לאהיה מקום לשעות לעתירת העותרים. בפרט שפנייתם לבג"צ באה לאחר שנים לא מעטות שלקיום הסדר מוסכם בינם לבין חכ"א בדבר התשלומים.
(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט אור. עו"ד א.רונן לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס וגב' ציפי איסר-איציק למשיבים. 13.5.97).
ע.א. 2512/93 - איתורית שירותי תקשורת בע"מ נגד מדינת ישראל
*חיוב מס קניה על זימונית (ביפר)(מחוזי ת"א - ה"פ 652/90 - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטתדורנר נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר כי זימונית דיגיטלית (ביפר)פטורה ממס קניה. הזימונית משמשת לאיתור המחזיקים בה ולהעברת הודעות אליהם,ממוקד שמפעילה המערערת. ייחודה של הזימונית ביחס למכשירי איתור אחרים בכך,שאותות הרדיו הנשלחים מן המוקד מתורגמים ע"י הזימונית למלים וספרות המוצגים עלגבי צג הקבוע בה. טענת המערערת היא, שזימונית כזו פטורה ממס קניה, בהיותה"מכשיר המיוחד למלאכה" כמשמעותו בסעיף 11 לתוספת לחוק מס קניה (סחורותושירותים), הפוטר מתשלום מס קניה "מכונות ומכשירים המיוחדים לחקלאות, לתעשיהולמלאכה...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המונח "מלאכה" בסעיף 11 יש ליתן לו משמעותרחבה, הכוללת כל "עיסוק" ולאו דווקא עיסוק מקצועי - טכני. הדיון התמקד בדרישה
שהמכשיר יהיה "מיוחד" למלאכה וביהמ"ש סבר כי דרישה זו לא באה על סיפוקה, בהתחשבבכך שהמערערת עצמה מודה שהזימונית מתאימה לשימוש רחב יותר מאשר לצרכי "מלאכה".הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטת דורנר, בפסק דין מפיהשופטת דורנר, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. השופט קדמי (דעת מיעוט): לא נתקיימה במקרה דנן הדרישה שהמכשיר יהיה"מיוחד" למלאכה. דרישת ה"יחוד" באה לצמצם את היקף הפטור ל"כלי מלאכה", היינולכלים שיעודם הדומיננטי הינו למלאכה ולא לצרכים ולמטרות אחרות. הזימונית הינהרב תכליתית וניתן לעשות בה שימוש בכל מקום שבו נזקקים לאיתורו של המחזיק בהולהעברת מסר לידיעתו וזאת בין שנזקקים לכך במסגרת או בזיקה ל"מלאכה" וביןשנזקקים לכך בהקשר אחר. בתור שכזו, אין הזימונית מהווה "מכשיר מיוחד למלאכה"כאמור בסעיף 11 לתוספת.
ג. יוער כי אילו היה צורך להידרש למשמעות "מלאכה" בהקשר הנדון כאן, היה מקוםלהסס אם לקבוע שמשמעותה של "מלאכה" זהה לזו של "עיסוק" כלשהו. החלפת המונח"מלאכה" במונח "עיסוק" - השקול כנגד "עבודה" - אינה עולה בקנה אחד עם הפירוט"לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה" שבסעיף 11. לא כל עיסוק בא בגדרה של "מלאכה", אלא רקעיסוק שהמונח "מלאכה" יאה לו.
ד. השופטת דורנר: בהנחייה שהוציאה בשנת 89 רשות המכס נאמר כי "משמעות הביטוי'מלאכה' המופיע בסעיף (11)... היא: 'ביצוע עבודה כלשהי (שאינה תעשיה או חקלאות)במסגרת עיסוקו של אדם או חברה'". המדינה הגנה במשפט על הסיווג של הזימוניתכחייבת במס וטענה כי הזימונית אינה מיוחדת ל"מלאכה" שאותה יש לפרש כעבודתכפיים, שכן ניתן להשתמש בה לעיסוקים רבים. לחילופין נטען כי גם בהנחה שהמונח"מלאכה" משמעותו כל עיסוק, הרי שאין בכך כדי לפטור את הזימונית ממס קניה הואילוניתן לעשות בה שימוש גם לצרכים אישיים שאינם בגדר עיסוק. אשר להנחייה המינהליתהקובעת שלמונח "מלאכה" יש ליתן פרשנות מרחיבה ככוללת כל עיסוק, נטען כי ההנחייהאינה "קו סופי" וכי עדיין שמור למנהל שיקול דעת בעניין זה.
ה. באשר למשמעות "מלאכה" - אכן הזימונית אינה מיוחדת לעבודות כפיים, אלאשפירושו של ביהמ"ש המחוזי למונח "מלאכה", שעל פיו נכללים בגדר "מלאכה" גםעיסוקים שאינם עבודות כפיים, יש לקבלו. התכלית של אי חיוב במס קניה מכונותומכשירים המיוחדים לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה, היא שלא לחייב במס מוצרים המשמשיםלעיסוק, להבדילם ממוצרים לשימוש אישי. אין להבחין בעניין זה בין סוגים שונים שלעיסוק. בעניין זה יש משקל להנחייה פרשנית של הרשות המוסמכת משום מיומנותהונסיונה המעשי בהפעלת החוק, ובעיקר בשל חובתה לפעול על פי הנחיותיה, הנגזרתמחובתן של רשויות מינהליות לפעול בשוויוניות. על הרשות לנהוג בשוויוניות ולאלסטות מן הפרשנות שאימצה ללא סיבה כבדת משקל.
ו. אשר למשמעות המונח "מיוחד" למלאכה - סיווג מכשירים לצרכי מס הממלאיםפונקציות שונות נעשה על פי הפונקציה המובהקת של הפריט, כאשר יש לו מספרפונקציות. מבחן זה מגשים את תכליתו של חוק מס קניה כפי שהיא משתקפת מןההיסטוריה החקיקתית שלו. המחוקק ביקש למסות מוצרי צריכה אך תמיד נמנע מלהטיל מסעל מוצרים הדרושים לעיסוק. למכשירים המשמשים לעיסוק עשויים להיות גם שימושיםאחרים בעלי אופי אישי. יש לסווג פריטים לצורך הפטור בהתחשב בתשובה לשאלה אםשימוש מובהק בהם הוא לצרכי חקלאות, תעשיה או מלאכה. בענייננו, זימונית, מעצםטיבה, אינה מיועדת לצרכים אישיים שאינם בגדר עיסוק, אף שניתן להשתמש בהם גםלצרכים כאלה. מכשירים המאפשרים זימון בלבד משמשים, בדרך כלל, עובדים הנדרשיםלהיות "זמינים" לצרכי עבודתם. בכך שזימונית מתאימה לשימושים אישיים במקרים
חריגים, לצרכיהם של חרשים או כתחליף זמני לטלפון פרטי שטרם הותקן, כפי שנאמרבפרסומים מטעם הזימונית, אין כדי לשלול את יעודה המובהק ואף העיקרי לשמש לצרכיעיסוק. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד א. דורותלמערערת, עו"ד אביה אלף למשיבה. 13.5.97).
ע.א. 2495/95 - הדס בן לולו נגד אטראש אליאס ופרודנשל חברה לביטוח בע"מ
*בקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בתביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים(מחוזי נצרת - ת.א. 93/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת 75, נפצעה בתאונת דרכים בשנת 79. בעקבות התאונה הוגשהבשנת 84 ע"י המערערת, באמצעות הוריה כאפוטרופסיה הטבעיים, תביעה לפיצויים נגדהמשיבים. לביהמ"ש הוגשו חוות דעת של מומחים מטעם שני הצדדים. המומחים מטעםהמערערת קבעו לה %30 נכות צמיתה, מתוכם ייחסו %20 למצבה הנפשי של המערערת עקבפגיעה מוחית. מנגד הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה שהעריך את נכותה הצמיתה הכלליתב-%20. ניתן צו לגילוי מסמכים אך התובענה לא הגיעה לבירור לעיצומו של ענייןוהסתיימה בהסכם פשרה בה נקבע כי "הנתבעים ישלמו לתובעים, לסילוק מלא, סופיומוחלט של כל תביעותיהם, נזקיהם ודרישותיהם, הנובעים במישרין ו/או בעקיפיןמתאונת הדרכים... כולל אשפוזים וטיפולים עתידיים סכום כולל של 64,000 ש"ח".הורי המערערת כאפוטרופסים שלה חתמו על כתב קבלה ופטור שבו הם מאשרים את קבלתהסכום האמור, והצהירו שלא יהיו להם בעתיד תביעות או דרישות כספיות אחרות בכלהקשור והנובע מהתאונה. ביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד לפשרה בקבעו כי "הפשרה הינהסבירה ולטובת הקטינה".
ב. כעבור 7 שנים, בנובמבר 93, הגישה המערערת תביעה חדשה. היא עתרה לביטולהסכם הפשרה מחמת טעות משותפת בכריתתו. הטענה מבוססת על כך שבעת ניהול התובענההראשונה הוערכה הנכות של המערערת ע"י המומחים מטעמה ומטעם חברת הביטוח בסדריגודל של %20 - %30 ומאוחר יותר פיתחה מחלת נפש עקב הפגיעה באופן שנכותה כעתעומדת על %50 על יסוד חוות דעת של פסיכיאטר שהוגשה לביהמ"ש. לטענתה, הבסיסלקיומו של ההסכם נשמט עקב ההחמרה במצבה, החמרה העולה כדי שינוי מהותי בנסיבות.ביהמ"ש המחוזי קיבל את דרישת המשיבים לדחות את התובענה על הסף בשל מעשה ביתדין. ביהמ"ש ציין כי מדובר בפס"ד בהסכמה, הניתן לביטול מחמת פגם בכריתת ההסכםבמובן פרק ב' של חוק החוזים. ביהמ"ש בחן אם כריתת הסכם הפשרה נבעה מטעות והאםיש בטעות זו כדי להביא לביטולו והשיב על כך בשלילה. הערעור נדחה.
ג. הסכמים שקיבלו תוקף של פס"ד ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם. טענתהמערערת היא כי בהסכם הפשרה נפלה טעות המחייבת את ביטולו. היא אינה טוענתשלמשיבים היה ידוע על טעותה של המערערת בעת הכריתה ומכאן שההוראה הרלבנטית היאהוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים הקובעת כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניחשלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך,רשאי ביהמ"ש, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשותזאת...". הוראה זו חלה גם על טעות משותפת, היא הטעות לה טוענת המערערת בפנינו.השאלה היא, האם על פי העובדות הנטענות בכתב התביעה קמה למערערת עילה לבטל אתההסכם בטענה של טעות.
ד. פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים שאותם צדדים רואיםכהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בוויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם. בפשרה יש משום "קנייתסיכון" או "קניית דין". בתי המשפט קבעו אמת מידה ראייתית מחמירה לעניין טענה
בדבר ביטולה של פשרה. יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. אין זהמציאותי להניח כי צדדים יכנסו למו"מ לצורך השגת פשרה, אם לא ידעו כי יינתן משקלגדול לסופיותו של כל הסדר אליו יגיעו. אם תינתן לבעלי דין האופציה הנוחה לבטלהסכמי פשרה בהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעתכריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. יש לאפשר פגיעה בסופיותן שלפשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדימשקל במיוחד. אין להחיל את דיני הטעות כאשר מדובר ב"טעות" הנמצאת בגדר הסיכוןשצד לקח על עצמו במסגרת החוזה. התפתחויות עתידיות הינן לרוב בתחום הסיכון שלהצד הנוגע בדבר ולא בגדר דיני הטעות.
ה. אכן - יש משקל ניכר להיקף העניינים הנכללים בפשרה. כך, למשל, מקום בו הסכםהפשרה מתייחס על פי לשונו לפגיעות מסויימות, ספציפיות בלבד, ומתגלית פגיעהשאינה מפורטת בהסכם, עשוייה להיפתח בפני הנפגע הדרך לטעון כי לא נטל את הסיכוןלכך שיתגלו במועד מאוחר יותר פגיעות אשר הצדדים לא התפשרו לגביהן. אין זה המצבבענייננו. הפשרה על פי לשונה חובקת כל פגיעה, לרבות פגיעות מאוחרות ואינהמגבילה עצמה לפגיעות מסויימות מוגדרות. קיימים מקרים בהם עשוייה הטעות שנתגלתהלהצדיק ביטולו של הסכם פשרה וזאת כאשר קיים שינוי נסיבות קיצוני המשמיט אתהקרקע מתחת לחישוב הפיצויים וכיוצא באלה מקרים, אך אין זה המקרה שלפנינו.
ו. כמו כן, הסכם הפשרה בא לאחר דיון ממושך לגופו של עניין והמצב קרוב למצבשבו ניתן פס"ד לגופו של עניין ולא הסכם פשרה. ביהמ"ש גם שקל את הדברים לגופםואישר את הפשרה כסבירה. אין מדובר כאן בליקוי שמלמד על קריסה של בסיס ההסכמהבין הצדדים, שכן בשעת המשפט היתה המחלוקת על נכות בין %20 ל-%30 ואילו כעת נטעןכי הנכות היא %50. על כן צדק ביהמ"ש כשקבע שאין עומדת למערערת טענה לביטולההסכם מחמת טעות בכריתתו ומטעם זה יכול היה לדחות את התביעה על הסף ללא שמיעתראיות.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"דח. גלזר למערערת, עו"ד ע. שגיא למשיבים. 21.5.97).
ע.א. 2099+2191/94 - ציון חיימס נגד אילון חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי באר שבע - ת.א. 277/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל בחלקו).
א. המערער נפצע בתאונת דרכים באוגוסט 88. כתוצאה מהתאונה נותר קואודרופלג,משותק בארבע גפיים. הנכות שנקבעה לו היא בשיעור של %100 לצמיתות. על אף הפגיעההקשה נותר המערער במלוא הכרתו. מומחה רפואי שמונה מטעם ביהמ"ש חיווה דעתו כיהמערער תלוי בזולת בכל פעולותיו החיוניות היום יומיות וכי אין להשאיר את המערערללא השגחה יומם ולילה. ביהמ"ש המחוזי קבע את פרטי נזקיו של המערער והמשיבהחוייבה בתשלום פיצויים. הערעורים של שני הצדדים מתייחסים למספר שאלות כלליות,שיש להן השלכה על גובה הפיצויים ופרטי נזק שונים. כן הם מערערים על סכום הפיצוישנקבע בפרטי הנזק השונים. ערעורו של המערער נדחה וערעור המשיבה נתקבל באופןחלקי.
ב. בין הצדדים היתה מחלוקת אם יש לקבוע את הפיצויים המתייחסים לעתיד בדרך שלתשלום חד פעמי או בדרך של תשלומים עתיים. ביהמ"ש בדק את השיקולים השונים וצייןבהרחבה את שיקוליו להעדפת דרך הפיצוי ע"י תשלום חד פעמי, ואין להתערב במסקנתושלא להורות על תשלום עתי. היתה מחלוקת בין הצדדים גם בשאלת קיצור תוחלת חייו שלהמערער עקב התאונה. ביהמ"ש המחוזי קבע, בהסתמכו על חוות דעתו של המומחה הרפואי
פרופסור שאקו, כי תוחלת חיי המערער קוצרה ב-%10 ובהתחשב בגילו של המערער בעתקרות התאונה קבע קיצור של 4 שנים בתוחלת החיים. שני הצדדים חולקים על קביעה זוואין להתערב בה. במסגרת הערעור ביקשה המשיבה להגיש ראייה נוספת, היינו דבריםשאמר המומחה פרופסור שאקו במשפט אחר ועל פי הדברים שאמר שם יתכן והיה מקוםלקבוע למערער דנא קיצור תוחלת חיים גבוה במקצת. אין להתיר את הגשת הראייההנוספת. כבר בעת הדיון בערכאה הראשונה היה ביהמ"ש ער לדברים שאמר פרופסור שאקובתיק האחר וקבע את מה שקבע. אין ביהמ"ש כבול לדברים שאמר המומחה הרפואי ויכולהוא לסטות מהם.
ג. ב"כ המערער מיקד את טענותיו העיקריות לשיעור ההיוון של %3 שנפסק. לדעת ב"כהמערער, שיעור ההיוון של %3 לשנה הנהוג בפסיקת בתי המשפט מזה שנים, אינו הולםעוד את התנאים הכלכליים השוררים במדינה ומן הראוי להפחיתו. גם טענה זו נדחתה.המערער טוען כי יש להתחשב בעלייה ריאלית צפוייה בשכר כמרכיב בקביעת שיעורההיוון. טענה זו יש לדחות. עניין שיעור העלייה הריאלית בשכר רלבנטי לצורך קביעתהפסד השכר בעתיד והרי זו עובדה שיש להוכיחה כמו כל עובדה אחרת. אולם אין להתחשבבנושא זה לעניין קביעת שיעור ההיוון.
ד. באשר לפיצוי בגין עזרת הזולת - המערער טען בביהמ"ש המחוזי שיש לחשב אתההוצאות הכרוכות בעזרה ע"י חישוב של התקשרות עם חברת כח אדם שתדאג לאספקתמטפלים שיעסקו בעזרה הנדרשת למערער. ביהמ"ש לא קיבל עמדה זו וקבע כי ראוי למצואמטפלים שיגורו עם המערער וניתן לדאוג לכך ללא התקשרות לחברת כח אדם אשר מייקרתאת העלות פי שתיים. בכך אין להתערב. עוד ביקש ב"כ המערער פיצוי בשל הצורך לדאוגלסידורים שונים, כולל ענייניו הכספיים, אך גם תביעה זו נדחתה. אכן, במקריםמתאימים תהיה הצדקה לפצות ניזק גם על הצורך בכך שמישהו ידאג לענייני הכספים שלווליתר ענייניו, כמו הצורך להעסיק עובדים, אך לעיתים ניתן לחסוך הוצאה מיוחדתזו. במסגרת הפיצוי עבור טיפול והשגחה ניתן להפקיד בידי המטפל או המשגיח גםטיפול בעניינים שוטפים אחרים.
ה. על פי חוות דעת מומחה רפואי נזקק המערער לטיפולים פיסיוטרפיים פעמייםבשבוע ואת אלה הוא יכול לקבל גם בקופת החולים. הטיפולים בקופת חולים היו זוליםיותר במועד פסה"ד מן העלות של אלה שקיבל המערער בביתו, אך ביהמ"ש קבע שהמערערזכאי לקבל את הטיפולים בביתו. עבור טיפולים אלה בעתיד נקבעו לו סכומים שלכ-202,000 ש"ח. לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי נכנס לתקפו חוק ביטוח בריאותממלכתי הקובע סל בריאות ללא כל תשלום גם אם הטיפולים הם עקב תאונה. המשיבהביקשה מביהמ"ש תיקון כתב הערעור כדי להוסיף טענה שלפיה מיום כניסת חוק הבריאותלתוקף אין היא חייבת לשאת בהוצאות רפואיות שזכאי המערער לקבל חינם מקופת החוליםובכלל זה הטיפול הפיסיוטרפי וכתב הערעור תוקן.
ו. לגופו של עניין הדין עם המשיבה. אין הצדקה שהמערער לא יקבל את הטיפוליםהפיסיוטרפיים בקופת חולים הנמצאת במרחק לא רב מביתו. הוא הדין באשר לסכום של10,000 ש"ח לשנה ובסה"כ 194,000 ש"ח שנפסק בגין הצורך באישפוזים לבדיקותולטיפולים רפואיים במשך שבוע כל שנה. גם את אלה זכאי המערער לקבל חינם מקופתחולים. לעניין הפיצוי על הוצאות מיוחדות לניידות פסק ביהמ"ש תשלום עבור החלפתרכב כל 9 שנים, אך הוא לא ניכה מכך את הסכומים שעשוי לקבל המערער ממכירת הרכבהישן כל אימת שהוא מחליף אותו לחדש וגם בפריט זה יש לנכות כ-120,000 ש"ח מהסכוםשנפסק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר. החלטה - השופט אור.עו"ד פ. זלצר למערער, עו"ד ג. ראובינוף למשיבה. 21.5.97).
ע.פ. 7471/96 - יוסף ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר וחומרת העונש(הערעור נדחה פרט לכך שמאסר על תנאי שהופעל ירוצה בחופף ולא במצטבר).
א. המערער הורשע בחטיפת גרושתו, עשיית מעשה מגונה בה, הדחה בחקירה ונהיגהבזמן פסילה. באישום אחר הורשע בהתפרצות לדירת גרושתו ובביצוע תקיפה הגורמת חבלהשל ממש בגרושתו. ביהמ"ש גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל והפעיל 3 מאסרים על תנאיהמצטברים ל-22 חודשים כשהמאסר על תנאי מצטבר למאסר החדש. הערעור שנסב על ההרשעהבאישום השני נדחה והערעור על גזר הדין נתקבל במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעלירוצה בחופף.
ב. באשר לערעור על ההרשעה באישום השני - עניינו של האישום בכך שהמערער פרץלדירת גרושתו, תקף אותה כשהיא ישנה וניסה לחונקה. אין חילוקי דעות שהיתה פריצהלדירת המתלוננת אלא שלטענת הסניגור לא היה זה המערער שתקף את המתלוננת. טענה זואין לקבל. נכון שהמתלוננת זיהתה את המערער כמי שתקפה לא על פי מראה פניו אלא עלפי מגע ידיו וריחו, אך סימני זיהוי אלה די בהם ועל כן דין הערעור על הכרעת הדיןלהידחות.
ג. אשר לעונש - אדם הנוהג בזולתו כמעשה המערער בגרושתו ראוי לעונש חמור ואיןלהתערב בגזר הדין של 6 שנות מאסר. עם זאת, הוחלט לא בלי היסוס, לחפוף עונשיהמאסר על תנאי שהופעלו למאסר החדש. העבירות שביצע המערער מקורן ביחסי משפחהמעורערים וראוי ליתן למערער הזדמנות לשקם עצמו. 6 שנים מאסר אינן תקופה קצרה,בייחוד בהתחשב בגילו של המערער ובעובדה שזה לו מאסרו הראשון. לפיכך יופעל המאסרעל תנאי בחופף למאסר החדש.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. עו"ד חזאן פאוזי למערער, עו"ד חובבארצי למשיבה. 26.5.97).
בג"צ 2917/97 - שלמה צודקביץ נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*דחיית עתירה כאשר העותר יכול לפנות לביה"ד לעבודה(העתירה נדחתה).
א. העותר הינו מנהל האגף לבטחון, לבטיחות ולשעת חירום במשרד החינוך. מנכ"להמשרד מינה ועדה לבדיקת האסון בו נרצחו תלמידות מבית שמש בעת טיול באתר נהרייםוהוועדה המליצה, בין השאר, להעביר את העותר מתפקידו. בעתירתו תוקף העותר אתהרכב הוועדה, היקף סמכותה, ההליכים בפניה והפגיעה בזכות הטיעון שלו. על יסודטענות אלה הוא מבקש לדחות את דו"ח הוועדה וכן שבג"צ יורה לממשלה להקים ועדתחקירה לפי חוק ועדות חקירה לחקירת האסון בנהריים. העתירה נדחתה.
ב. עיקר הטענות מופנות נגד ההמלצה להעביר את העותר מתפקידו ועניין זה מצויבתחום סמכותו של ביה"ד לעבודה. אם יגיש תובענה לביה"ד לעבודה יוכל העותר להעלותבפניו את כל הטענות שיש להן נגיעה לעניין. טענת העותר היא כי העתירה נמצאתבסמכות בג"צ שכן הסעדים העיקריים המבוקשים בה, ביטול דו"ח הוועדה והקמת ועדתחקירה עוסקים בפעולות בעלי תפקידים ציבוריים על פי דין. אכן, עניינים אלהמצויים בסמכות בג"צ וגם חוקיות ההחלטה להעביר את העותר מתפקידו לא הוצאה מסמכותבג"צ, אך העברת עובד מתפקידו היא עניין מובהק לביה"ד לעבודה ובג"צ לא ידוןבעניין כזה אלא במקרים מיוחדים. לפיכך יש לדחות את העתירה.
ג. אם העותר ימצא עדיין לאחר הדיון בביה"ד לעבודה טעם לדרוש הקמת ועדת חקירה,יהיה עליו, קודם כל, למצות את ההליך המינהלי לפני שיפנה לבג"צ. אמנם, לטענתו,פנה בעניין זה אל הממשלה ביום 7.5.97, וטרם נענה, אולם ברור שפנייה זאת, שנעשתהרק שבוע לפני הגשת העתירה, אינה אלא מס שפתיים. אין העותר סבור ברצינות כי
הממשלה תדון בבקשתו, תחליט בה ותשלח אליו תשובה תוך 7 ימים. די בכך כדי לדחותאת העתירה בכל הנוגע להקמת ועדת חקירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. 18.5.97).
רע"פ 3904/96 - סימן טוב מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשיית מעשה מגונה בקטין. *קבלת עדות קטין בפני חוקר נוער למרות שהקטין מעיד. *משקלה של עדות קטין שהופסקה באמצע חקירה נגדית(מחוזי י-ם - ע.פ. 51/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברובדעות השופטים זמיר וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המבקש, יליד 57, הוא שכנו של המתלונן, יליד יוני 84. המבקש הואשם שבנובמבר94 בשעות הצהריים קרא למתלונן, ששיחק עם חברו בכדור, להכנס לביתו של המבקש, שם עשה בו מעשים מגונים. המבקש הכחיש את האשמה מכל וכל ולטענתו העליל עליוהמתלונן מחמת סכסוך בין המבקש לבין שכניו, הוריו של המתלונן, בקשר לבניהבבניין. מחמת גילו הצעיר של המתלונן שהיה כבן 10 בעת האירוע, נגבתה עדותו עלידי חוקרת נוער, לה סיפר בצורה מפורטת על האירוע וציין כי מיד לאחר שיצא אתביתו של המבקש סיפר על האירוע לחבריו הילדים ש"מ וש"ג. העדות בפני חוקרת הנוערהוקלטה. החוקרת התירה להעיד את המתלונן. חוקרת המשטרה שוחחה טלפונית עם הוריהילדים ש"מ וש"ג אך נמנעה מגביית עדויות מהילדים לאור התנגדות ההורים.
ב. חוקרת הנוער העידה והתביעה ביקשה להגיש את העדות המוקלטת שגבתה מהמתלונן.הסניגור התנגד לכך בטענה שהחוקרת החליטה לאפשר למתלונן להעיד והדבר שולל אתקבילותה של הודעתו לחוקרת. ביהמ"ש החליט לקבל את הקלטת והתמליל שלה, אך ציין כימשקלה ייקבע לאחר שישמע את עדות הילד עצמו. התביעה ביקשה גם להגיש את הדו"חשערכה חוקרת הנוער על התרשמותה מעדות המתלונן והסניגור התנגד לכך. ביהמ"ש החליטלקבל את הדו"ח. לאחר עדות החוקרת החל להעיד המתלונן, שהיה אז כבן 11, ועדותותאמה את עדותו בפני חוקרת הנוער. במהלך החקירה הנגדית ביקש להפסיק את העדותוהחל למרר בבכי. לאחר הפסקה קצרה הודיעה חוקרת הנוער כי הילד לא יוכל להמשיךבעדות. הסניגור התנגד להפסקת העדות אך ביהמ"ש החליט להפסיקה.
ג. בהכרעת דינו התייחס ביהמ"ש לעובדה שעדות המתלונן הופסקה. לדעתו אין להתעלםלגמרי מעדות שניתנה ונקטעה באמצע חקירה נגדית "אולם בשל הקטיעה יש מקום להשאיראת דרישת הסיוע...". ביהמ"ש קבע כי עדותו של המתלונן בפני חוקרת הנוער ובביהמ"שמהימנה ואת הסיוע מצא בעדויות הורי המתלונן על מצבו הנפשי לאחר האירוע ועלהתנהגות הילד במשך מספר שבועות לאחר האירוע. ביהמ"ש גזר למערער 9 חודשים מאסרבפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעורנדונה כערעור. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש, בפסק דין מפיהשופטת בייניש, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שסבר שיש לקבל את הערעור.
ד. השופט גולדברג: אין מניעה לכך שתתקבל העדות של הילד בפני חוקרת הנוער גםאם הוא מעיד בביהמ"ש. זאת לפי חוק הגנת ילדים. אך גם אם יש צורך לקבל את עדותהילד בפני חוקרת הנוער בנסיבות שחלה עליהן הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות ניתןלקבל את הודעתו בפני חוקרת הנוער כראייה. באשר לשאלה אם רשאי ביהמ"ש לקבל אתהדו"ח של חוקר הנוער על מידת המהימנות של המתלונן גם כשהילד מעיד בביהמ"ש - איןמניעה לכך.
ה. ביהמ"ש רשאי לצוות על הפסקת גבייתה של עדות ואין לומר כי כאן הופסקההחקירה שלא כדין. נטען כי העדות הופסקה מבלי שהוכח "נזק נפשי" לילד כנדרש,ואולם לשון החוק מתירה לביהמ"ש להפסיק את העדות אם ביהמ"ש סבור כי המשכה עלוללגרום נזק נפשי לילד. שיקול הדעת הוענק לביהמ"ש ובידו להפעילו לאחר שמיעת חוקרהנוער. אשר להשלכת הפסקתה של החקירה הנגדית על העדות עצמה - קבילותה של עדות
ילד שנפסקה עולה הן מחוק הגנת ילדים והן מהדין הכללי, אם כי מקבילות העדות איןעדיין ללמוד על משקלה.
ו. אשר לתמיכה הראייתית הנדרשת לעדות ילד שהופסקה - אם עדותו של הילד בפניחוקר נוער היא הראייה היחידה לאשמת הנאשם, כי אז נדרש לה "סיוע" כמצוות החוק.אם מעיד הילד בביהמ"ש לפני הגיעו לגיל 12, די בתמיכה ראייתית של "חיזוק" כאמורבסעיף 55(ב) לפקודת הראיות. אם מצויות בפני ביהמ"ש עדותו הקטועה של הילדבביהמ"ש ועדותו לחוקר הנוער, כי אז אין לדרוש כתנאי להרשעה, בכל מקרה, תוספתראייתית ברמה של "סיוע", אלא ראייה מחזקת בעלת משקל ניכר יותר מאשר חיזוק. אתהתמיכה הראייתית הנדרשת יש לקבוע על פי "רף גמיש" הנע בטווח שבין "הסיועהמהותי" כגבולו העליון, וה"חיזוק" המינימלי, כגבולו התחתון. גובהו של "הרף"ייקבע בכל מקרה, בהתאם לשלב בו הופסקה עדות הילד בביהמ"ש, במידת הפגיעה בהגנהעקב הפסקה זו ובמשקל העדות לאור כלל הראיות.
ז. בענייננו העיד המתלונן עדות מפורטת בביהמ"ש לאורך כל החקירה הראשית וחלקמהחקירה הנגדית. עדות זו זכתה לאמון ביהמ"ש ועל אף זאת לא ראה ביהמ"ש להסתפקבראיית "חיזוק" וביקש "סיוע" לעדות. ואכן, ראייה כזאת התבקשה במקרה זה. כאמור,שיחק המתלונן עם ילדים לפני האירוע וניתן היה לברר עם ילדים אלה את השאלההפשוטה אם נכנס המתלונן לבית המבקש כגירסת הילד ואם לאו כגירסת המבקש. איןעובדה זו מחייבת התעלמות מוחלטת מעדות המתלונן, אך יש במחדל האמור לגרוע במידהניכרת ממשקל עדותו של המתלונן, שכן לא יכול להיות ספק שעקב אי גביית העדותקופחה הגנתו של המבקש. לכך יש להוסיף כי אביו של הילד ש"מ העיד שבנו לא סיפר לודבר על האירוע. עוד יש לציין אירוע קודם בין המתלונן והמבקש שלפיו טען המתלונןשהמבקש סטר לו, המבקש הכחיש זאת ובעדותו אישר המתלונן כי המבקש לא היכה אותומעולם. בכל הנסיבות נתחייבה ראיית "סיוע" לגירסת המתלונן כפי שדרש בימ"ש השלום.ראייה כזו מצא ביהמ"ש בכך שהמתלונן היה מבוהל, נסער ובוכה, והתנהגותו בשבועותהקרובים לאחר האירוע.
ח. דעת מיעוט: מצב נפשי של המתלונן יכול לשמש סיוע בעבירות מין לעצם ביצועהעבירה, ולא בהכרח גם סיוע לזהות המבצע כשזו שנוייה במחלוקת. ראיית סיוע לזהותהנאשם היא זו "המסבכת" את הנאשם בביצוע העבירה, וראיית סיוע לכך שבוצעה העבירהאינה בהכרח גם ראיית סיוע כזאת. אם כי אין גם לשלול אפשרות כי סיוע לביצועהמעשה יהווה בנסיבות מסויימות גם סיוע להוכחת זהותו של המבצע, כגון, נוכחותהנאשם במקום האירוע, בלי הסבר סביר מצידו לנוכחות זו, או קיומה של הזדמנות לבצעאת העבירה עקב יחסי משפחה, או יחסים קרובים אחרים עם הילד. ביהמ"ש סבר כי ללאסיוע אין להרשיע את המבקש, וסיוע כזה לא נמצא בכל הנוגע לזהות המבקש כמבצעהמעשה. לפיכך לא ניתן לראות בראיית הסיוע גם סיוע לזהות המבקש ויש לזכותו.
ט. השופטת בייניש: בשורה של פסקי דין אימצה הפסיקה את המבחן הכפול לענייןהסיוע לביצוע העבירה והסיוע לזהות המבצע. אולם המבחן הכפול לא בהכרח יושם בכלפסקי הדין שדנו בעבירות מין, בין אם היו אלה פסקי דין שהרשיעו על פי עדותהמתלוננת, שעה שנדרש על פי החוק סיוע לעדות המתלוננת בעבירות מין, ובין מקוםשנדרש סיוע לעדותו של ילד לפי החוק להגנת ילדים. באותם מקרים בהם לא נזקקביהמ"ש למבחן הכפול, הסתפק ביהמ"ש בכך שהיתה לו ראייה חיצונית מסייעת לגירסתושל המתלונן, קרבן העבירה. במיוחד נהג כך ביהמ"ש במקרים בהם נדונו עבירות מיןבתוך המשפחה. בעניין שלפנינו ניתן לראות בראיית הסיוע שנמצאה, "סיוע" מספיק כדילקיים את הדרישה של ראייה עצמאית התומכת בגירסה המפלילה של המתלונן ובנסיבותהעניין אין צורך בראיות נוספות לעניין זיהוי הנאשם כדי להרשיעו. הנסיבות
מצביעות על האפשרות וההזדמנות שהיו לנאשם לבצע את המעשה, ודרישה לסיוע נפרדלזיהוי העושה כשמדובר בעבירות מין במשפחה או של שכן או ידיד המשפחה מיותרתועלולה לסכן כל אפשרות להוכיח כי אכן בוצעה כלפי הילד עבירה בעלת אופי מיני,מכיוון שמעשים כאלה נעשים בצנעה ושלא בנוכחות עדים.
י. אשר לעונש - בנסיבות העניין אין מקום להקלה בעונש.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' בייניש. עו"ד בר חיים למבקש, עו"ד פטרלמשיבה. 8.5.97).
בש"פ 2629/97 - מדינת ישראל נגד זוזיאשוילי יצחק
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. במאי 96 הואשם המשיב בעבירת רצח. על פי הנטען בכתב האישום היה המשיב ידידושל המנוח, שותפו הסמוי למכון ליווי שניהל המנוח. בפברואר 96, כך האשמה, פגשהמשיב את המנוח בצ'ק פוסט ואסף אותו למכוניתו, ירה במנוח ולאחר מות המנוח שרףאת גופתו. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב בהסכמת ב"כ עד לתום ההליכים וכעבורשנה מיום הגשת כתב האישום מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-3 חודשיםלפי סעיף 54 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
ב. במשך הזמן נתקיימו 11 ישיבות הוכחות ונשמעו כ-28 עדים. שלשה מועדים נוספיםקבועים עד לתחילת הפגרה. הסניגורים טוענים ששמיעת המשפט לא התנהלה בקצב משביערצון ואין סיכוי לסיומו בחודשים הקרובים. הם מציינים כי פרשת ההגנה עתידה להיותמורכבת לנוכח קיומו של מידע בתיק החקירה שלא נמסר להם במועד אלא בשלב מאוחריחסית. אכן, נראה ששמיעת המשפט לא התנהלה בקצב משביע רצון וכנראה שגם לא יסתייםבשלשת חודשי ההארכה. אין לתלות את האשם בהתמשכות ההליך במי מהצדדים. אשר לחומרהחקירה המלא - אין ספק כי החומר ובכללו "מידע מודיעיני" רלבנטי הגיע לידיהסניגורים זמן ניכר לאחר הגשת כתב האישום. יש להקפיד להעביר את כל חומר החקירהלידי הפרקליטות, וממנה, לאחר הגשת כתב האישום, לרשות הסניגוריה. עם זאת, עובדהזו לא היא שגרמה לעיכוב בשמיעת הראיות. התמשכות המשפט שלא באשמת הסניגוריה אכןמהווה שיקול נכבד בעד שחרורו של הנאשם מהמעצר, אך אין זה שיקול יחיד או מכריע,ויש לתת משקל ראוי גם לשיקולים אחרים, ובעיקר לאופייה של העבירה ולסכנה הנשקפתמן הנאשם אם ישוחרר ממעצרו. בענייננו, העבירה המיוחסת למשיב ונסיבות ביצועהמעידות לכאורה על סיכון רב הנשקף משחרורו של המשיב. לפיכך יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ח. ארצי למבקשת, עוה"ד ד. יפתח ומ. מרוז למשיב.18.5.97).
בש"פ 2646/97 - סהראב עודה נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח(ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח - הערר נתקבל).
א. לאחר נישואי העוררת התברר לבעלה כי היא אינה בתולה ומשדרש ממנה לחשוףבפניו את זהות האדם שעימו היתה טרם נישואיה, באיימו כי אם תמאן יגרשנה, סיפרהלו העוררת שבעל חנות תכשיטים בג'לג'וליה (להלן: המנוח) אנס אותה פעמים רבותכשהיתה בת 12, תוך שימוש באיומים ובמכות. מעשי האונס נמשכו תקופה ממושכת עדשהעוררת החלה להתמרד כנגדם. בעלה של העוררת פנה לאחיה ועל פי כתב האישום החליטוהבעל והאח, בשיתוף העוררת, לרצוח את המנוח. לביצוע תכניתם נשלחה העוררת לפתותאת המנוח להיפגש עמה במקום מבודד, המנוח נעתר לכך ובפגישה שנערכה ביניהם נרצחהמנוח בכדורי אקדח שירה בו בעלה של העוררת. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש עלמעצר שלשת הנאשמים עד תום ההליכים ועררה של העוררת נתקבל.
ב. סוגיית המעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירת רצח נשלטה עד לאחרונה ע"יהוראת סעיף 21ב' לחסד"פ. על פי סעיף זה, שכותרתו מעצר חובה, משהוגש כתב אישוםבעבירה שדינה מאסר עולם חובה, לא רשאי היה ביהמ"ש לשקול חלופת מעצר כאשר ישראיות לכאורה. לאחרונה נכנס לתוקפו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים) כאשר אין בו עוד הוראה בדבר מעצר חובה. על פי החוק החדש, משבוצעה עבירהחמורה, מאלה המנויות בסעיף 21א(1)(ג), ועבירה שדינה מאסר עולם היא כזאת, קמהחזקה כי קיימת עילה למעצר בשל החשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור, אלא אם יוכיחאחרת. משקמה העילה למעצר על ביהמ"ש לשקול בכל מקרה אם ניתן להשיג את מטרת המעצרבדרך של חלופה.
ג. אכן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרשל נאשם ברצח. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לבטחון הציבור,וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם כזה אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדםהמשוחרר בערובה שיקיים את תנאי שחרורו. אין להניח שצווי בתי המשפט יהיה בהםלהטיל עליו מורא. עם זאת, משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה ישלבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, הרי קבע בכך שגם לכלל האמור יש חריגים. חריגיםאלו, מעטים ונדירים ככל שיהיו, מחייבים לבחון בכל מקרה לגופו אם הנאשם אינו באבגדרם. בענייננו, לא בלי לבטים, הוחלט שמדובר במקרה חריג ונדיר.
ד. העוררת היתה קרבן משחר ילדותה למעשי האונס שביצע בה המנוח. אם אין דיבסבלה ממעשיו של המנוח, מצאה את עצמה עומדת בפני נידוי חברתי וסיכון הן מבעלהוהן מהוריה ומשפחתה בשל המעשים שנעשו בה בהיותה ילדה. לפי הודעת הבעל סירבההעוררת לשתף פעולה עימו ורק לאחר שהוא לחץ עליה ואיים בגירושין נעתה והשתתפהבתכנון וביצוע המעשה. גם האח בהודעתו מסר כי העוררת סירבה להשתתף בתכנית לפגועבמנוח אבל "היא היתה מוכרחה" בעקבות הלחץ שהופעל עליה. על פני הדברים ולצרכישיקולי המעצר אין לנתק את טיבו של הלחץ שהופעל על העוררת מהרקע החברתי והאישיבו היא היתה נתונה, רקע המעמיד אותה במצב שאינו שווה למעמדם של שותפיה לעבירה.לכך יש להוסיף כי העוררת נמצאת בחודש החמישי להריונה ויש לאפשר לה ללדת את ילדהמחוץ לכתלי בית המעצר. לפיכך הוחלט לשחררה בערובה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד כ. בתו לעוררת, עו"ד דיסקין למשיבה. 18.5.97).
ע.פ. 161/97 - נועם קצב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של זיוף מסמכי מכס של מכוניות וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער רכש מעולים חדשיםמכוניות פרטיות שחל עליהן פטור ממכס וכשמכר את המכוניות לאחרים צויידו הרוכשיםבמסמכים שהעידו שהמכס שולם. הוברר כי המסמכים זוייפו ע"י אחד סרור שהובא לדיןוהורשע. משהועמד גם המערער לדין טען להגנתו כי השתמש בשירותיו של סרור לשםתשלום המכס, אך הוא לא ידע שלמעשה המכס לא שולם והמסמכים זוייפו. ביהמ"ש המחוזיקבע כי המערער וסרור שיתפו פעולה במעשי המרמה והרשיע את המערער בעבירות שלשימוש במרמה במסמך, זיוף מסמך, קבלת דבר במרמה ובנסיבות מחמירות ובעבירותנוספות לפי פקודת המכס, חוק מס קניה וחוק מע"מ. ביהמ"ש גזר למערער שנה וחצימאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - זו התבססה על מכלול של ראיות נסיבתיות שנגעו ל-12 עיסקאותשבעטיין הובא המערער לדין ואין להתערב בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי שמצא את המערעראשם בעבירות שיוחסו לו. אשר לעונש - למערער אמנם נסיבות אישיות הראויותלהתחשבות, אך ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון שיקולים אלה בקבעו את מידת העונש.המערער הורשע בסידרה של עבירות שהן חמורות לפי מהותן ונסיבות ביצוען. העבירות
בוצעו בשיטתיות, תוך גרימת נזק לא מבוטל לקופת המדינה ולרוכשים התמימים שרכשוממנו את המכוניות במחיר מלא כשלא שולם בגינן מכס. בנסיבות אלו אין לומר שהעונשחמור במידה שתצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד רן מרכוס למערער, עו"דאביה אלף למשיבה. 28.5.97).
ע.פ. 7803/96 - מדינת ישראל נגד מדונה ציקושוילי
*קולת העונש (גניבה וזיוף ע"י עובד ציבור) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבה הורשעה בעבירות של גניבהוזיוף בידי עובד ציבור כאשר לפי האישום גנבה מאוצר המדינה בין סוף שנת 1994לאמצע שנת 1995 סכומי כסף העולים על מליון ש"ח. אין מדובר במעשה חד פעמי, אלאבמעשה נמשך שבוצע בתחכום ובשיטתיות תוך חדירה למסופי מחשבים במשרד האוצר, הזנתםבנתונים פיקטיביים והעברת כספים במרמה לידי "ספקים" אשר עסקו, כביכול, במתןשירותים לנכי רדיפות הנאצים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבה 6 חודשים מאסר שירוצובעבודות שירות, קנס של 150,000 ש"ח ופיצוי של 550,000 ש"ח לאוצר המדינה. הערעורעל קולת העונש נתקבל.
התנהגות המשיבה חמורה ביותר והעונש שהוטל עליה חורג בצורה משמעותית ממדיניותהענישה הראוייה. הועלה עניין מצבה הנפשי של המשיבה, נושא שביהמ"ש המחוזי נתן לומשקל אך נתן לו משקל, רב מדי. ניתן יהיה לטפל בעניין זה גם בבית הסוהר. עם זאת,אין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש ולפיכך יועמד העונשעל שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד גב' אתי כהנאלמערערת, עו"ד מנחם רובינשטיין למשיבה. 7.5.97).
ע.פ. 1757/97 - ארנון חטר ישי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המתלוננת (להלן: העדה) הגישה תלונהלמשטרה נגד המערער כאשר לטענתה כלביו של המערער נשכו אותה. עדותה היא עדותמרכזית בתביעה פלילית שהוגשה נגד המערער. בסמוך לתחילת שמיעת הראיות הביאביהמ"ש לידיעת הצדדים כי אחיה של העדה הינו "חברו הטוב" אך הבהיר כי עם העדהעצמה אין לו היכרות קודמת. בעקבות זאת ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו בשלהחשש שיהיה קשה לו לקבוע ממצאים באשר למהימנות, בהתחשב בכך שהוא יודע שהעדה היאאחות של חברו הטוב והיא מעוניינת בתוצאות הדיון. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו "לאנראה לי... שהיכרות עם אחיה של העדה, שאפשר אינו מודע כלל למשפט זה... והיעדרהיכרות טוטאלית עם העדה, יכול לגרום לשיקול זר או שיקול מוטעה בהערכת עדותהומהימנותה של עדה זו, וקביעת ממצאים בהסתמך עליה". הערעור נתקבל.
העדה המרכזית במשפט הינה אחותו של חברו הטוב של השופט. השופט ידע על כך וראהלהסב את תשומת לב הצדדים לכך. השופט ציין בהחלטתו שאפשר שאחי העדה אינו מודעכלל למשפט כאחד הנימוקים לדחיית בקשת הפסילה. אפשרות זו רחוקה היא ויש להניחשהדבר ידוע גם ידוע לו. יודגש עוד, שאין מדובר רק בעדה מרכזית, אלא גם בעדההמעוניינת בתוצאות המשפט. המקרה הוא גבולי ועל מנת למנוע כל חשש למשוא פנים,חשש שאין לבטלו, ועל מנת שתשמר מראית פני הצדק, ראוי שהשופט יימנע מהמשך הדיוןבתיק והדיון יועבר לשופט אחר.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' שלומית הראל למערער, עו"ד גב' א. מור אל למשיבה.8.5.97).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 960+997/96 חומרת העונש (אינוס) .............................................258 ─* בג"צ 744/97 - טענת עו"ד לחסיון בפני מתן עדות ..................................258 ─* ע.א. 401/93 - דרישה להכרה בהוצאות בניית מקלט בבית פרטי כהוצאה לצורך ─ מס הכנסה ........................................................259 ─* בג"צ 6662/94 - דרישת תשלום עבור שירותי מרינה באילת .............................260 ─* ע.א. 2512/93 - חיוב מס קניה על זימונית (ביפר) ..................................261 ─* ע.א. 2495/95 - בקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בתביעה ─ לפיצויים בגין תאונת דרכים .......................................263 ─* ע.א. 2099+2191/94 פיצויים בתאונת דרכים ............................................264 ─* ע.פ. 7471/96 - הרשעה בתקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר וחומרת העונש ....................266 ─* בג"צ 2917/97 - דחיית עתירה כאשר העותר יכול לפנות לביה"ד לעבודה .................266 ─* רע"פ 3904/96 - *הרשעה בעשיית מעשה מגונה בקטין. ─ *קבלת עדות קטין בפני חוקר נוער למרות שהקטין מעיד. ─ *משקלה של עדות קטין שהופסקה באמצע חקירה נגדית ...................267 ─* בש"פ 2629/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) ......................................269 ─* בש"פ 2646/97 - קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח ......................269 ─* ע.פ. 161/97 - הרשעה בעבירות של זיוף מסמכי מכס של מכוניות וחומרת ─ העונש ...........................................................270 ─* ע.פ. 7803/96 - קולת העונש (גניבה וזיוף ע"י עובד ציבור) .........................271 ─* ע.פ. 1757/97 - סירוב פסילה .....................................................271 ──