בש"פ 2719/97 - ורדי משה נגד מדינת ישראל
*המשך שחרור בערובה ב"מעצר בית"(ערר על המשך תנאי שחרור ב"מעצר בית" - הערר נדחה).
א. העורר עומד לדין בעבירות של אינוס, תקיפה הגורמת חבלה, איומים, הדחהבחקירה ושיבוש הליכי משפט. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העוררעד לסיום שמיעת עדי התביעה שאינם שוטרים ושחרורו לאחר מכן בתנאים של "מעצרבית". בערר שהגיש העורר לביהמ"ש העליון החליט השופט קדמי על שחרורו של העוררבערובה לאלתר באותם תנאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי לשחרור בשלב שלאחר שמיעתעדי התביעה. טעמו העיקרי של השופט קדמי היה שאין בחומר החקירה כדי להקים תשתיתראייתית מספקת, לכאורה, לעבירת האינוס, אך יש בחומר החקירה כדי להקים תשתיתכאמור לעניין העבירות של תקיפה חבלנית ואיומים. ההחלטה האמורה ניתנה בפברואר97. לאחר מכן נקבע מועד המשפט לספטמבר 97, ובעקבות כך הגיש העורר בקשה לעיוןחוזר בנימוק שהזמן הממושך שיעבור עד לשמיעת משפטו מהווה "נסיבות חדשות" לצורךעיון מחדש. ביהמ"ש המחוזי סירב להיעתר לבקשה בקבעו כי אין מדובר כלל בעיון חוזראלא במעין ערר על החלטת השופט קדמי. הערר נדחה.
ב. דבר המחוקק הוא, בסעיף 37 לחסד"פ, כי ניתן לערוך עיון חוזר בהחלטה בענייןמעצר "אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות את החלטתוהקודמת של ביהמ"ש". שני תנאים הם, איפוא, לעריכת עיון חוזר: האחד, כי נתגלועובדות חדשות או נשתנו נסיבות; והשני, אותן עובדות חדשות או אותו שינוי נסיבותעשויים לשנות את ההחלטה הקודמת. אפשר לצאת מהנחה כי בענייננו נתמלא התנאיהראשון משני התנאים האמורים. הוחלט לא אחת כי התמשכות יתירה של משפט עשוייהלהצדיק עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים מפאת נסיבות שנשתנו. השאלההעיקרית היא באשר למילוי התנאי השני, היינו, אם שינוי הנסיבות או התגלותהעובדות החדשות יש בהם כדי להצדיק שינוי החלטה. לעניין זה יש להעמיד אלה בצדאלה שתי כיתות של שיקולים: הכת האחת כוללת שיקולים שהביאו מתחילה להחלטה בדברמעצר; הכת האחרת שיקולים שעניינם בעובדות החדשות או בשינוי הנסיבות. לאחרבחינתם של הדברים על ביהמ"ש לקבוע אם שיקולי הכת השניה עשויים היו להביא להחלטהאחרת מתחילה, ומכל מקום אם עשויים הם להביא להחלטה אחרת לעת מתן ההחלטה השניה.בענייננו, לאחר הצבת שתי כיתות נימוקים אלה עולה שאין מקום לשנות מן ההחלטההראשונה.
ג. העורר עומד לדין על כך שתקף את חברתו באורח אכזרי, הטיח את ראשה ברצפה עדזוב דם מפיה, בעט בה ודרך עליה. מעשה רע של איש רע. אדם העושה כמעשה העורר הואאדם מסוכן ומעשהו מעיד עליו שהוא עלול לחזור על מעשהו הרע בשנית. יתירה מזאת,הוא עשה את מעשהו בהיותו אסיר משוחרר ברשיון, שלשה חודשים לאחר ששוחרר מהכלאומעל ראשו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי. הרשעותיו הקודמות של העורררצופות מעשי אלימות רבים וקשים. אל מול כל אלה אם מעמידים את שינוי הנסיבות,היינו ששמיעת המשפט נקבע לחודש ספטמבר, הרי אין בנסיבות אלו כדי לשנות אתההחלטה הראשונה לא מתחילה ולא בדיעבד.
(בפני: השופט חשין. עו"ד רפי לוטן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.7.5.97).
ע.פ. 2513/94 - בלגור דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי באר שבע - ת.פ. 205/92 - הערעור נדחה).
א. המערער, כבן 70, ואשתו המנוחה, כבת 62, היו נשואים במשך כ-40 שנה והתגוררויחדיו בביתם באשדוד. בבוקר יום ה-16.9.92 נמצאה האשה ללא רוח חיים בדירת בני
הזוג. על פי קביעת ביהמ"ש יצא המערער בבוקר יום הרצח מדירתו, נעל את הדלתאחריו, ונסע אל בית בתו ברחובות מרחק כ-20 דקות נסיעה. בהגיעו לבית בתו אמרלחתנו "הרגתי אותה" כשהוא מתכוון לאשתו. השניים יצאו יחדיו לתחנת המשטרה באשדודושם סיפר החתן ליומנאי כי חמותו נרצחה. המנוחה נמצאה שוכבת במיטתה ודם רבסביבה. היא נדקרה 26 דקירות בכל חלקי גופה. בחקירתו במשטרה טען המערער כי אשתוהעירה אותו לפנות בוקר כשהיא אוחזת סכין בידה, הוא חטף את הסכין מידה ואין הואזוכר מה קרה לאחר מכן. החתן נחקר במשטרה על הדברים שאמר לו המערער ולדבריוהצליח להבין מדברי המערער שרצח את אשתו, לאמר: "הצלחנו להוציא ממנו שהוא הרג אתאמא, זה המשפט היחידי שהוא אמר ואז הבנתי שהוא הרג את חמותי". בעדותו בביהמ"שהעלה המערער גירסה חדשה שלפיה הבחין באדם העומד בדירה וסכין בידו ולאחר מכןנרדם. גם החתן שינה את עדותו בביהמ"ש ואמר כי כשבא אליו המערער לביתו דבריו היו"הרגתי אותה, הרגו אותה".
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהסתמכו על הודעתו של החתן במשטרה, לאחרשהוכרז כעד עויין, ומצא לה חיזוקים, בכך שרק המערער ואשתו היו אותו לילה בביתםולא נמצאו כל סימני פריצה לדירה והמערער מסר בהודעתו במשטרה כי בצאתו מן הדירההיתה הדלת נעולה ומכאן המסקנה שרק המערער ואשתו היו בדירה אותו לילה. ביהמ"שמצא כי נתקיימו במערער כל יסודות עבירת הרצח וגזר לו מאסר עולם. בערעור תוקףהמערער את הכרעת הדין ובעיקר ניסה להטיל דופי במהימנותו של החתן. לטענתו מבקשהחתן להיפטר ממנו כדי שיוכל להשכיר את דירתו. הערעור נדחה.
ג. החתן ניסה בעדותו לעזור למערער ומטעם זה אף הוכרז כעד עויין. אין טעםלסבור כי החתן ביקש להביא להרשעת המערער בעדות כוזבת. אשר לטענת המערער כי חלהבעניינו הוראת סעיף 300א' לחוק העונשין בעניין העונש, באשר בעת ביצוע המעשה היה"במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה יכולתו... להבין את אשר הואעושה..." - גם בטענה זו אין ממש. לבקשת הסניגור הורה ביהמ"ש המחוזי על בדיקתהמערער בידי פסיכיאטרים מומחים ובחוות דעתם של אלה אין יסוד לטענה כי הוראתסעיף 300א' חלה על המערער.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט חשין. עו"ד מ. דויטשלמערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 1.5.97).
בש"פ 2596/97 - מדינת ישראל נגד אשר בן ברוך
*שחרור בערובה (אלימות, זנות וסמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב ובת זוגתו (להלן: הנאשמת) הואשמו בשורה של עבירות חמורות שבוצעוכלפי 3 מתלוננות (אולגה, לריסה וטטיאנה), שלושתן אזרחיות רוסיות. על פי כתבהאישום כלאו המשיב והנאשמת את המתלוננות בדירתן, נטלו מהן את דרכוניהן, הטילועליהן אימה גדולה ואילצו אותן באיומים לעסוק בזנות ולהעביר להם את אתננן. כןנהג המשיב לתקוף את המתלוננות ולהכותן. במהלך התקופה סיפקו המשיב והנאשמתלמתלוננות סמים מסוכנים בכפייה ובאיומים, תוך כדי שלילת כושר התנגדות למעשיהם.עוד נטען כי המשיב הסדיר נישואין פיקטיביים לאחת המתלוננות במטרה לאפשר להלהישאר בארץ למרות שפג תוקף אשרת הכניסה שלה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינהמעצר השניים עד תום ההליכים אך לא התנגדה לשחרור הנאשמת בערובה הולמת. ביהמ"שהמחוזי קבע שיש ראיות לכאורה למעשים האמורים, אך החליט שיש מקום לחלופת מעצרנגד המשיב והנאשמת והשניים שוחררו בתנאים מגבילים. על החלטה זו, ככל שהיאמתייחסת למשיב, הוגש ע"י המדינה ערר והשופט טירקל קיבל את הערר והורה על מעצר
המשיב עד תום ההליכים, באשר העבירות שיוחסו למשיב חמורות ביותר ומעידות על כךשהמשיב מסוכן לציבור וכי יש חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט.
ב. מאז החלטת השופט טירקל העידו שתיים מהמתלוננות (לריסה וטטיאנה) בעדותמוקדמת בה חזרו מגירסתן במשטרה, הוכרזו כעדות עויינות והודעותיהן במשטרה נתקבלוכראייה. לאחר מכן גורשו השתיים מן הארץ. כחודש לאחר סיום עדותן הגיש המשיב בקשהלעיון חוזר. הסניגור טען כי הנתונים האובייקטיבים, היינו, העובדה ששתי העדות לאהיו נתונות להשפעה שכן שהו במעצר, ולמרות זאת חזרו מההודעות המפלילות, מחזקת אתהגירסה כי מדובר בקנונייה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בדרך כלל בעבירות מהסוג האמורחוזרות בהן המתלוננות בעדותן באופן המצדיק הזדקקות לסעיף 10א' לפקודת הראיות,ואין טעם להשאיר את המשיב במעצר אם ממילא, גם ללא השפעה, עלול להיווצר מצב בוהעדות של המתלוננות בביהמ"ש לא תהיה דומה להודעות במשטרה. לפיכך, החליט שניתןלהסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
ג. אכן, עניין שכיח הוא כי בעבירות מן הסוג האמור חוזרות בהן המתלוננותמהודעתן במשטרה באופן המצדיק היזקקות לסעיף 10א' לפקודת הראיות, אלא שמכך איןללמוד כי שחרור הנאשם במקרה שכזה אין בו כדי להשפיע. בענייננו מקבלים הדבריםמשנה תוקף לאור הודעתה של אולגה, שטרם העידה, שקיבלה איומים עקיפים מחברו שלהמשיב וכי אין לה ברירה אלא להימלט ולהסתתר. על רקע דברים אלה אין לתת בשלב זהמשקל רב לחזרתן של המתלוננות מעדותן, במובן זה שלצורך שקילת מעצר עד תוםההליכים, התשתית הראייתית כמו גם עילת המעצר בעינן עומדות.
ד. השאלה היחידה היא אם אין זה ראוי ליטול את הסיכון הכרוך בשחרור בערובהבהתחשב בעובדה כי החלטת השופטת המחוזית לא עוכבה וכי המשיב משוחרר כבר מזהכשבוע. בנסיבות כאלה, בדרך כלל, נטיית ביהמ"ש היא שלא לשוב ולעצור נאשם ששוחרר.למרות זאת, לאחר שקילת כל עובדות המקרה ונסיבותיו, המסקנה היא כי השיקול המכריעבעניינו של המשיב הוא הצורך לאפשר את המשך שמיעת ההוכחות בלי שהוא ישבש הליכיםאו יסכן את שלומה של העדה העיקרית של התביעה. לפיכך הוחלט להורות על מעצר המשיבעד תום ההליכים. לאחר עדות עדת התביעה העיקרית יוכל הסניגור לבקש עיון מחדש.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד זילברמן למשיב.1.5.97).
ע.א. 3270/96 - דוד פלחי נגד נטע אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
*גמירות דעת" לצורך הסכם למכירת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה"פ 1281/93 - הערעור נדחה).
א. המשיבה היא אגודה שיתופית חקלאית שברשותה 1900 דונם קרקע, בחלקה חקלאיובחלקה תעשייתי. הנהלת האגודה קיבלה החלטה עקרונית למכור את נכסיה והזמינההצעות לרכישתם. ב"כ המערער הגיש הצעת מחיר תוך שהוא מציין כי ההצעה כפופהלקיומו ולמיצויו של מו"מ בדבר תנאי החוזה. המשיבה פנתה למערער במכתב שלפיו אםיסכים לשלם סכום של 2,4 מליון דולר אפשר להתקשר עם פרקליטה של האגודה כדי לחתוםעל זכרון דברים מחייב. התנהל בין הצדדים מו"מ והאגודה שלחה למערער טיוטת הסכם.מדובר במסמך קצר הכולל מחיר ותנאי תשלום בלבד תוך התחייבות לחתום על "הסכםמפורט". על טיוטה זו הגיב ב"כ המערער בהסתייגות מן הדרישה לתוספת מע"מ למחירוכן מתנאי התשלום. עוד הסתייג מכך שהסכם זה לא קבע שהנכסים ימכרו בדרך המועדפתבעיניו. לאחר מכן הודיע המערער שהוא מוכן להוסיף את המע"מ. בין ב"כ הצדדיםהוחלפו מכתבים ולבסוף הודיעה האגודה שאינה מעוניינת למכור את נכסיה. לטענתהמערער נכרת הסכם שלפיו ירכוש את כל שטחי הקרקע של האגודה ואילו לטענת המשיבה
לא השתכלל הסכם כזה והמגעים היו בגדר מו"מ בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתהמערער לאכוף את ביצוע "החוזה". הערעור נדחה.
ב. הודעת ב"כ המערער למשיבה שהמערער נכון להוסיף מע"מ להצעת המחיר האחרונהשנתן איננה בבחינת קיבול המביא לכריתתו של הסכם בין הצדדים. סוגיית המע"מהיוותה עניין מרכזי שבהיעדר הסכמה לגביו היה המו"מ נפסק וההסכמה לגבי המע"מאיפשרה התקדמות במו"מ. המסמכים שהיו בפני ביהמ"ש שמהם ביקש המערער להסיקהשתכללותו של הסכם אינם מגבשים ומבטאים הסכם בר תוקף. אין הם מבטאים גמירותדעת, ואפילו אם היתה בין הצדדים גמירות דעת להתקשר בחוזה כאשר המערער הודיעשהוא מוכן להוסיף מע"מ על הצעתו, חסרה הסכמה על פרטים מהותיים הדרושים כדילהבשיל חוזה מחייב, היינו מועדי התשלום, דרך המכירה וזיהויים והגדרתם של הנכסיםהנמכרים. מועדי התשלום ודרך המכירה וההסכמות כפי שהמערער רואה אותן אינן הסכמותשל שני הצדדים ואינן משכללות חוזה בר תוקף.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברגכהן. עוה"ד נוימן וארז למערער, עו"ד יאיר עשהאל למשיבה. 27.5.97).
רע"א 6879+6880/96+6877 - י. מיידנברג... בע"מ ואח' נגד מלכי ששון
*ביטול מחיקת ערעור כאשר ביהמ"ש יכול היה להעביר את הערעור להרכב של 3 שופטים(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בתובענה שהגיש המשיב נגד המבקשים הסכימו הצדדים כי "ישמעו בעלי הדיןויחקרו, ובעקבות כך יוגשו סיכומים ופסה"ד יינתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט,ללא נימוק וערעור... מבקשים תוקף של החלטה". ביום 14.4.96 נתן ביהמ"ש את פסקדינו ובו חייב את המבקשים לשלם למשיב 214,000 ש"ח. ביום 6.5.96 הגישו המבקשיםלביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור בה נאמר "הבקשה מוגשת לשם הזהירות בלבד, הואילופסה"ד ניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט... יש לאפשר (למבקשים) לערער בזכות,לחילופין לערער ברשות...". ביום 6.6.96 החליט ביהמ"ש המחוזי "פסה"ד... נתקבלבדרך של פשרה... ספק אם ניתן לערער על פסק הפשרה בכלל. המחלוקת היא אם ניתן ואםלאו לפנות לערכאת הערעור, אך אינה מתייחסת לסוג ההליך... הסמכות לדון בערעור עלפסק דין של בימ"ש השלום ולהכריע במחלוקת האמורה מסורה להרכב של שלשה שופטים...לכן... בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בבקשה והיא נמחקת...". בעקבות החלטה זו הגישוהמבקשים בקשה נוספת "לראות בבקשת רשות הערעור שהוגשה... משום ערעור ולחילופיןלהאריך את המועד להגשת הערעור...". שופטת ביהמ"ש דחתה גם בקשה זו באמרה "הסמכותלדון בערעור, כמו גם לעשות שימוש בהוראת תקנה 410א' לתקנות סדר הדין האזרחי...מסורה להרכב של שלשה שופטים... לכן יש לחזור ולהגישה בפני ההרכב. הבקשה נדחית".בעקבות ההחלטה השניה הגישו המבקשים ערעור על פסק דין בימ"ש השלום בצירוף בקשה"לראות במועד בקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י המבקשים כמועד הגשתו של ערעור זה,ולחילופין להאריך את המועד להגשת הערעור...". גם בקשה זו נדחתה בהחלטה בה נאמרכי על מנת "לראות במועד בקשת רשות הערעור... כמועד הגשתו של ערעור זה... עלביהמ"ש המוסמך לדון בבקשת רשות ערעור כבכתב ערעור בהתאם לתקנה 410א' לתקנותסד"א... לרשם בימ"ש זה אין סמכות לדון בבקשה דנן שבמהותה היא בקשה לפי תקנה410א'...". על שלש ההחלטות האמורות הוגשו בקשות לרשות ערעור, הן נדונו כערעורוהערעור נתקבל.
ב. המבקשים הגישו בקשה שנשאה את הכותרת "בקשת רשות ערעור", אך מתוכנה עולהשנוסחה כערעור, ולחילופין כבקשת רשות ערעור. משעמד ביהמ"ש על טיב ההליך ומצא כיאינו בסמכותו, רשאי היה להעבירו להרכב של שלשה שופטים בביהמ"ש המחוזי, מכחסמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. משלא נהג כך ראוי הוא שביהמ"ש העליון
יעשה זאת ויורה על הבאת ערעורם של המבקשים בפני הרכב של שלשה בביהמ"ש המחוזיוהרכב זה הוא שידון בערעור כפי שימצא לנכון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד צחי הרבון למבקשים, עו"ד מרדכי גלוסקה למשיב.26.5.97).
ע.א. 4385/91 - רחל סלם נגד רם כרמי
*חזקת שיתוף בנכסים בין "ידועים בציבור"(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נדחה בעיקרו).
א. המערערת למדה אדריכלות בארה"ב, נישאה שם לאדריכל ג'ון סאלם וילדה שניילדים. בשנת 73 הוסמכה כאדריכלית, שבה לישראל ונתקבלה לעבודה במשרד האדריכליםשל המשיב בת"א. היא התגרשה מסאלם והילדים נשארו בחזקתה. חודשים אחדים לאחר מכןהחלו להתפתח יחסי רעות וקירבה בינה לבין המשיב, המבוגר מן המערערת בכ-16 שנה,ולעת ההיא נשוי ואב לשני ילדים. המערערת הרתה למשיב ומשנולד בנם, באפריל 75,פתח המשיב בהליכי גירושין, התגרש בשנת 78, ועבר להתגורר עם המערערת יחד עםילדיה ובנם המשותף. השניים חיו יחדיו עד אוגוסט 86 ואז נפרדו. המשיב נשא אשהאחרת והמערערת עברה להתגורר עם חברה החדש, אחד אייל שני.
ב. המערערת והמשיב לא ערכו הסכם לקביעת ההסדרים הכספיים והרכושיים שביניהם.לאחר שהחלו לגור ביחד פתחו חשבון בנק משותף שניזון לרוב מכספים שהפקיד בו המשיבושימש לכיסוי הוצאות המחיה השוטפות. במהלך שנות חייהם המשותפים התקיימה ביניהםהפרדה גמורה ומוחלטת בנושאים הרכושיים. את הכספים שהיו ברשותו השקיע המשיבבאמצעות חברת "בטוחה" שטיפלה בתיק ניירות הערך שלו, אך לא שיתף ולא יידע אתהמערערת בדבר חסכונותיו והשקעותיו שהיו כולם על שמו בלבד. למערערת היה חשבוןבנק נפרד על שמה. בשנת 78 רכש המשיב בשיתוף עם 4 אחרים זכויות במגרש לבנייהבאמצעות חברת "רוסמרין" שבה היו לכל אחד מהחמישה %20 מהמניות. את הכסף לצורךהרכישה לווה המשיב מאימו ומגיסו. כשנרכשה הקרקע תכננו הרוכשים לבנות עליהיחידות דיור, אך למעשה החלה הבנייה במקום לאחר שהצדדים כבר נפרדו.
ג. בפברואר 87 עתרה המערערת לביהמ"ש למתן פס"ד הצהרתי כי היא הבעלים של מחציתמן המניות הרשומות בשם המשיב בחברת רוסמרין, ולמחצית הכספים, ניירות הערך ומטבעהחוץ המופקדים על שמו אצל "בטוחה", וכן כי היא זכאית לקבל מן המשיב מחציתמהכנסותיו כאדריכל, מפרוייקטים שנמסרו לטיפולו בתקופת חייהם המשותפים. ביהמ"שהמחוזי פסק כי המערערת הוכיחה זכאות למחצית מחלקו של המשיב בפרוייקט "רוסמרין"כשוויו ביום פרידתם, אך לא הוכיחה כי היא זכאית לשיתוף בנכסיו העסקיים שלהמשיב, ובפקדונותיו אצל חברת "בטוחה". ביהמ"ש קבע כי בתקופת מגוריהם יחדיו היוהמערערת והמשיב "ידועים בציבור" במשמעות המשפטית המקובלת של מושג זה. על יסודכך בדק עד כמה עומדת למערערת הזכות לשיתוף בנכסיו של המשיב וקבע שאין היא שותפהאלא לאותם אובייקטים שהיא יכולה להוכיח את כוונת השיתוף. ערעורה של המערערתנדחה וערעור נגדי של המשיב נדחה בעיקרו.
ד. התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בין בני זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהםומאמץ משותף ברכישת הנכסים, או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים.בהתקיים תנאים אלה עשוייה הלכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים יחדיו ללאנישואין. ברם, העובדה שהם מקיימים חיי צוותא מבלי למסד את הקשר ביניהם ע"ינישואין, ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא,עשוייה להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכךלשלול כוונת שיתוף בנכסים. כאשר בני הזוג נשואים קיימת חזקת שיתוף ובהיעדרראייה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני הזוג מתקיים שיתוף בנכסים. ביחס לבני
זוג הידועים בציבור, הקמת חזקת השיתוף עשוייה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשיםאת בני הזוג בחיי היומיום, ולהחלת דין שיתוף על נכסים אחרים תדרש ראייה נוספתכלשהי שתעיד על כוונת שיתוף בנכס המסויים או בכלל נכסי בן הזוג.
ה. צדק ביהמ"ש בקבעו כי התקיימו בין בני הזוג התנאים להקמתה של חזקת השיתוףואין לקבל את טענת המשיב שטיב היחסים ביניהם אינו מעיד על הקמת חזקת שיתוף.ביהמ"ש צדק גם בהבחנה שעשה בין נכסיו השונים של המשיב. הבחנה זו מעוגנת היטבבאופי יחסיהם של בני הזוג, שהיו אמנם ממושכים, אך התאפיינו ברמת מחוייבות פחותהמזו המקובלת בין בני זוג וכן במידת ההפרדה בנושאים רכושיים שנהגה ביניהם לאורךכל הדרך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב סתר את חזקת השיתוף בכל הנוגע להשקעותיובאמצעות חברת "בטוחה", ולנוכח ההפרדה הגמורה שנהגה בין הצדדים בנושאים רכושייםרשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה זו אף אילו היה מדובר בבני זוג נשואים. באשר לכללהנכסים העיסקיים היה צורך בראייה נוספת כדי להחיל את חזקת השיתוף בין ידועיםבציבור וראייה נוספת כזו לא באה.
ו. באשר לפרוייקט "רוסמרין" - המערערת טוענת כי משקבע ביהמ"ש שלמשיב היתהכוונה לשתפה בזכויותיו בפרוייקט זה, מן הדין היה לזכותה בחלק שווה לשווי חלקושל המשיב במועד מתן פסה"ד ולא במועד פרידתם. טענה זו יש לדחות. תהליך הבנייהבפרוייקט החל כשנתיים לאחר פרידת בני הזוג. קרקע חשופה וקרקע בנוייה אינן היינוהך. למערערת הוענקה זכות לשיתוף בחלקו של המשיב בקרקע החשופה וזכות זו עומדת להחרף פרידתה מן המשיב. אך עם פרידתה מן המשיב פסקה זכותה של המערערת לשיתוףכלשהו בנכסיו החדשים, ולעניין זה דין שבח שצמח למשיב בנכס ישן, בהשקעת ממוןועמל שלו בלבד, כדין נכס חדש. מנגד יש לדחות גם את כל טענותיו של המשיב נגדההחלטה לזכות את המערערת בזכויות בפרוייקט "רוסמרין". זאת פרט לטענה שעל חלקובמקרקעין רובץ חוב לאימו שממנה לווה כסף כדי להשקיע בפרוייקט. חוב זה יש להביאבחשבון בהתחשבנות שבין הצדדים בעניין הזכויות בפרוייקט רוסמרין.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד א.אורנשטיין למערערת, עו"ד ז. רוזנבלום למשיב. 6.5.97).
ע.א. 4954/94 - מינהל מקרקעי ישראל ואח' נגד בנימין מזרחי ואח'
*התיישנות בתביעות חוזיות ובתביעות נזיקין(מחוזי חיפה - ת.א. 1750/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדינדחה).
א. המשיבה 4 (להלן: עמל) היא חברה המאגדת בעלי מוניות. המשיבים 3-1 (להלן:המשיבים) הם מנהליה של עמל. בשנת 71 התקשרו בעסקת שכירות מוגנת של מבנה בחיפה(להלן: המושכר), כדי להקים תחנת מוניות במקום. המושכר עמד על חלקה שהיא בבעלותרשות הפיתוח ונוהל ע"י עמידר. המשיבים שילמו דמי מפתח וביום 23.11.71 נחתם חוזהבין עמידר לבין המשיבים שלפיו הפכו המשיבים לדיירים מוגנים במקום. החלקה נמצאתבאיזור שעל פי תכנית מתאר מקומית שהופקדה בשנת 66 יועד לשמש כמקום בנייתה שלתחנת אוטובוסים מרכזית חדשה בחיפה. כשהחלו המשיבים בביצוע עבודות הכשרה התערבונציגי העיריה והפסיקו את העבודות בנימוק שהמבנה מסוכן ודרשה את הריסתו.באוקטובר 73 פורסמה הודעה כי המקרקעין שעליהם המושכר דרושים לוועדה המקומיתלמטרה ציבורית, היינו להקמת התחנת המרכזית, ונשלחה למשיבים הודעה של העיריה כיהיא מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין. בשנת 76 ניתן פסק דין המחייב את המשיביםלפנות את החלקה.
ב. ביום 28.7.82, יותר מ-10 שנים לאחר ההתקשרות בעיסקה ויותר מ-8 שנים לאחרשנמסר למשיבים על הפקעת החלקה, הגישו המשיבים לביהמ"ש תביעה לפיצויים על הפסד
דמי מפתח ששילמו בגין העיסקה וכן לפיצוי על השקעותיהם בנכס, אובדן רווחיםואובדן מוניטין. התביעה התבססה על עילות של הטעייה בכריתת חוזה, ניהול מו"מ שלאבדרך מקובלת ובתום לב והפרת חוזה. נטען בכתב התביעה כי למערערים היה ידועשהחלקה מיועדת להפקעה ושהמבנה מיועד להריסה ולא הביאו לידיעתם של המשיבים לפניההתקשרות את העובדות האמורות. המערערים העלו טענת התיישנות בנימוק שהמועד שבונולדה עילתם של המשיבים חל ביום 23.11.71, בו התקשרו עם המערערים בחוזה השכירותושילמו את דמי המפתח. המערערים הוסיפו וטענו כי גם אם מחשבים את מניין התקופהמן המועד שבו נתגלה למשיבים דבר הנזק שבגינו הם תובעים פיצוי הרי שהמועד חל לכלהמאוחר בשלהי אוקטובר 73 כאשר נמסרה למשיבים הודעת הוועדה המקומית על הפקעתהחלקה. כך או כך חלה תקופת ההתיישנות על התביעה שהוגשה רק באוגוסט 82.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההתיישנות בקבעו כי מאחר ועילת התובענה שהגישוהמשיבים היא "נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל" דין התיישנותה צריך להיגזר מהוראתסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין היינו "היום שבו נולדה עילת התובענה", הוא "היום שבואירע אותו נזק", ואם "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלאשבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק".לדעת ביהמ"ש המחוזי מועד התגלות הנזק במקרה הנדון חל ביום שבו ניתן פסה"דבתובענת הפינוי שכן "ביום זה אירע הנזק ואף התגלה" והתביעה הוגשה בתוך תקופתההתיישנות שמיום מתן פסה"ד. הערעור נתקבל.
ד. ככלל, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6לחוק). כלל זה חל על כל עילות תובענה למעט עילות תובענה על עוולות. כאשר התביעההיא על עוולה נקבע מועדה על פי הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזיסבר כי עילת התובענה היא נזיקית וחלה הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ברם,בכתב תביעתם של המשיבים לא נטענה כל טענה שממנה ניתן להסיק שעילת התובענה היאנזיקית. תביעת המשיבים סמכה על הפרת חובות המוטלות על מתקשר בחוזה בשלב הכריתה.עילת התובענה של המשיבים כעולה מן הטענות העובדתיות שעליהן ביססו את תביעתםנולדה בנובמבר 71 שהוא המועד בו התקשרו בחוזה עם המערערים. משנוכח ביהמ"ש כיבמועד זה טרם עמדו המשיבים, ובאופן סביר אף לא יכלו לעמוד, על העובדות המעמידותלהם עילת תובענה, היה על ביהמ"ש להכריע בשאלה ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנותהחלה על תביעתם על פי הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בירור השאלה לאור הוראתסעיף 8 יוביל למסקנה שחלה כאן התיישנות.
ה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע "כלל גילוי": מקום בו העובדות המהוות את עילתהתובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו תתחיל תקופת ההתיישנות ביוםשבו הגיעו העובדות לידיעתו. כבר ביוני 72 הובהר למשיבים שהמושכר מיועד להריסה,באוקטובר 73 נמסרה להם הודעה על הפקעת החלקה וזמן מה לאחר מכן הגישה העיריה אתתביעת הפינוי. די בכל אלה כדי להעמיד את המשיבים על העובדות המעמידות להם עילתתובענה. גם אם יקחו את התאריך המאוחר ביותר, הוא דצמבר 73, שבו שיגרו המשיביםמכתב לראש עירית חיפה בו הלינו על תוכנית ההפקעה, הרי תום תקופת ההתיישנות היאלכל המאוחר בסוף שנת 80.
ו. אשר לטענת המשיבים כי רק משניתן נגדם פס"ד הפינוי קמה להם עילת התביעה -טענה זו יש לדחות. עילת המשיבים אינה נעוצה בפינויים מן המושכר ואף לא במימושהשל תכנית ההפקעה. עילתם נעוצה בטענתם שהמערערים השכירו להם, בתנאים של דיירותמוגנת, מבנה המיועד להפקעה ולהריסה ובכך הפרו המערערים את התחייבויותיהםהחוזיות. עובדות אלו נודעו למשיבים לכל המאוחר בסוף שנת 1973 כאמור.
ז. גם לפי שיטתו של ביהמ"ש המחוזי, שבדק את מועד תחילת ההתיישנות לפי סעיף82(2) לפקודת הנזיקין, דין טענת ההתיישנות להתקבל. לפי סעיף זה תחול ההתיישנות,מכל מקום, בלי להתחשב בשאלה מתי נולדה לתובעים עילת תובענתם, בתום 10 שנים מיוםשנולדה עילת התביעה. סעיף 89(2) מטיל מגבלה של 10 שנים מיום אירוע הנזק, במקוםשאלמלא הוטלה המגבלה, תקופת ההתיישנות עשוייה היתה להתארך מכח סעיף 8 לחוקההתיישנות אף מעבר ל-10 שנים, במקרה שבו נודע הנזק לתובע במועד מאוחר ובתום 10השנים עדיין לא עברה תקופת ההתיישנות מאותו מועד.
ח. מעת שנודע למשיבים שהחלקה מיועדת להפקעה והמושכר מיועד להריסה, הם לא ישבובאפס מעשה, אלא נקטו יוזמות ופעולות שונות. תחילה ניסו למנוע את גזירת ההפקעהולאחר פינויים ממרבית החלקה ניסו להשיג רשיון להפעלת תחנת מוניות ביתרת החלקהשנותרה בידם ובדרך זו להקטין את נזקיהם. מהלכים אלה של המשיבים יכולים להעיד כיהם לא "ישנו" על זכויותיהם, אך באף אחד ממהלכים אלה לא היה כדי לעצור את מרוץתקופת ההתיישנות.
(בפני השופטים: אור, מצא, זמיר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד מ. גולן ונ. ברטובלמערערים, עוה"ד י. גבעון וא. מאיר למשיבים, עו"ד א. סידי לעירית חיפה.26.5.97).
בש"פ 2569/97 - מדינת ישראל נגד אוחנונה יעקב
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - קוקאין)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בייבוא של למעלה מ-38 ק"ג קוקאין. הסם הוטמן בדפנות של מכולהשהמשיב אמור היה להביא ארצה בחזרתו לישראל לאחר שגר מספר שנים בארה"ב. לאחרהגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. כעבור שנה הוגשה הבקשה דנא להאריךאת מעצרו של המשיב ב-3 חודשים. בקשת המדינה מבוססת על החומרה יוצאת הדופןהמאפיינת את המעשים המיוחסים למשיב והסיכון הרב הכרוך בשחרורו ממעצר. כמו כןהצביע ב"כ המדינה על החשש להימלטות המשיב מאימת הדין. מנגד טען הסניגור כי חלועיכובים רבים בשמיעת המשפט במהלך השנה וזאת שלא באשמת הסניגוריה ואין סיכוישהמשפט יסתיים בשלשת חודשי ההארכה המבוקשת. כן טוען הוא כי מסוכנותו של המשיבאינה שיקול רלבנטי בבקשה להארכת מעצר, להבדיל מאשר בשלב ההחלטה הראשונית למעצרעד תום ההליכים. הבקשה נתקבלה.
ב. אכן, שמיעת המשפט לא התנהלה בקצב משביע רצון בשנה החולפת. מאז הגשת כתבהאישום ועד היום התקיימו 5 ישיבות הוכחות בלבד שבמהלכן נשמעו 12 עדי תביעה.מועדים אחרים שנקבעו לדיון בוטלו מסיבות שונות. נראה גם כי שלשת חודשי ההארכהלא יספיקו לסיום המשפט. זאת למרות שנקבעו 16 ישיבות לדיון בחודשיים הקרוביםוכמו כן ויתרה התביעה על מספר רב של עדים שנכללו מלכתחילה בכתב האישום.התמשכותו של המשפט שלא באשמת הסניגוריה אכן מהווה שיקול נכבד בעד שחרור הנאשםממעצר, אך אין זה שיקול יחיד או מכריע, ויש לתת משקל ראוי גם לאופייה של העבירהולסכנה הנשקפת מן הנאשם אם ישוחרר ממעצרו. הלכה היא כי בעבירות של סחר בסםמסוכן מחייב הסיכון הנשקף לציבור להחזיק את הנאשם במעצר עד תום משפטו וברובהמקרים מאריך ביהמ"ש את המעצר מעבר לשנה בעבירות סמים. נוסף לכך קיימת סכנהממשית שעם שחרורו של המשיב ינסה להימלט מאימת הדין. נוכח חומרתה יוצאת הדופן שלהעבירה בה הואשם, נראה כי העונש הצפוי למשיב אם יורשע הוא עונש מאסר ממושךביותר ויש בכך כדי להקים חשש להימלטותו מן הדין. יצויין כי המשיב התגורר בשניםהאחרונות בארה"ב וגם בכך יש כדי לחזק את החשש האמור.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. כרמל למבקשת, עו"ד מ. כץ למשיב. 1.5.97).
ע.פ. 6670+7580/96 - חיים שמריהו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים ומידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 25/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער נהג באוטובוס "אגד" מירושלים לעין גדי באוקטובר 95. במורד הכבישאיבד המערער את השליטה באוטובוס עקב החלקה, התדרדר לואדי והתהפך. בתאונה נהרגו8 מנוסעי האוטובוס ו-10 נפצעו קשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער נסע במהירותמופרזת לאורך מסלול נסיעתו, ובפרט לפני שנכנס לשלב המצוקה של ההחלקה, ובעתההחלקה עצמה. מסלול הנסיעה בכביש התאונה היה בירידה תלולה המסתיימת בעקומהתלולה בה ארעה התאונה והמערער הכיר את תנאי הדרך. הנסיעה היתה בשעת לילה, במזגאויר סגרירי, כשעננות כיסתה את השמים וגשם קל החל מטפטף. היה זה גשם ראשון אשרבעטיו היה הכביש חלק דבר שהוסיף סיכון לתנאי הדרך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נהיגתושל המערער העידה עליו כי גילה אי איכפתיות לסכנה כשהיה מודע לאפשרות התוצאותהקטלניות שנהיגתו עלולה להביא ואעפ"כ נהג מתוך זלזול ונטילת סיכון. לפיכך הרשיעביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה ודן אותו ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי. כן פסל את רשיון הנהיגה הציבורי של המערער לצמיתות ורשיונות הנהיגההאחרים נפסלו לתקופה של 12 שנים. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל גזר דינווערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו.
ב. המערער נהג במהירות העולה על 100 קמ"ש במקום בו המהירות המכסימלית היא 80קמ"ש. תנאי הדרך היו מוכרים לו, תנאי מזג האויר והירידה התלולה חייבו נהיגהבמהירות נמוכה במידה ניכרת. כל אלה בהצטברותם הצדיקו את קביעת ביהמ"ש שהמערערנהג תוך פזיזות כמשמעותה בחוק העונשין - היינו מתוך קלות דעת המתבטאת בנטילתסיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית ובכך עבר עבירה של הריגה.
ג. אשר לעונש - הסניגור ציין את העובדה שהמערער נהג למעלה מ-30 שנה ולא עברעבירות תעבורה חמורות, הוא ציין את צערו הכן של המערער על האסון, את הפגיעההפיזית והנפשית שנפגע המערער עצמו ופסילת רשיון הנהיגה הציבורי שלו לצמיתותמרצונו. מנגד טוען ב"כ המדינה כי הנסיבות החמורות של התאונה מחייבות החמרהבעונש. עוד עמד ב"כ המדינה על הצורך שבתי המשפט יעבירו מסר ברור וחד משמעי שלהרתעה לנהגים עבריינים. אכן, בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכיםע"י הטלת עונשים מחמירים כדי להרתיע נהגים הנוהגים תוך זלזול ואי איכפתיותומסכנים חיי אדם מדי יום בכבישי הארץ. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנהג ברכבציבורי האחראי לחיי עשרות נוסעים שהפקידו חייהם בידיו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתולכל אלה וגזר עונש מאסר שהוא מן העונשים הגבוהים שהוטלו עד כה בגין עבירה מןהסוג הזה. אם ביהמ"ש נמנע עתה מלהעלות את עונש המאסר אין זאת אלא משום שבעונששהטיל ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי לצורך להעלות את רף הענישה. בנוסף לכך, אין זהמדרכו של ביהמ"ש שלערעור להחמיר בענשו של נאשם אלא אם שגה ביהמ"ש וסטה באורחניכר ממידת הענישה הראוייה.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד ש. פסקא למערער,עו"ד א. כרמל למשיבה. 13.5.97).
רע"א 8445/96 - אבראהים נאיף נגד המועצה האזורית מרום גליל
*פירוש צו לעניין חיוב במסים כאשר ישוב הפך למועצה מקומית והתובעת היא המועצה האיזורית (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא תושב הישוב סאג'ור המצוי בתחומה של המשיבה. עד שנת1992 התנהלו ענייני הישוב באמצעות המשיבה ובאמצעות הוועד המקומי של הישוב,בהתאם להסדר הקבוע בצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות). בשנת 1992 הוציא שרהפנים את צו המועצות המקומיות המתקן, בו נקבע, בין היתר, כי המועצה המקומיתסאג'ור תהא חליפתו של הוועד המקומי סאג'ור הן לזכויותיו והן לחובותיו בכל עניין
וכולל לעניין ארנונות, אגרות, היטלים וכיוצא בכך. לאחר שהצו פורסם הגישה המשיבהתביעה נגד המבקש שעניינה אי תשלום חיובי ארנונה ואגרת ביוב שחב לה המבקש. המבקשהעלה טענה מקדמית שלפיה אין יריבות בינו לבין המשיבה, משום שזכות התביעה בכלהנוגע לגביית חיובים מוניציפליים עברה למועצה מקומית סאג'ור מכח הצו המתקן.בימ"ש השלום קבע כי הדין עם המבקש וכי אין יסוד בדין לטענת המשיבה שהמועצההמקומית סאג'ור באה בנעליו של הוועד המקומי ולא בנעליה של המשיבה ואינה יורשתאת זכויותיה וחובותיה של המשיבה כלפי תושבי הישוב. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתערעורה של המשיבה וקבע כי המשיבה היא שגבתה את הארנונה הכללית מתושבי הישוב עדלפרסום הצו המתקן, כי המשיבה נתנה לתושבי הישוב את השירותים המוניציפלייםהדרושים לפני כינון המועצה המקומית, ועל כן חובו של המבקש הוא למשיבה ולא לוועדהמקומי ואין הוראות הצו המתקן חלות עליו. לפיכך קבע שקיימת יריבות בין המבקשלמשיבה וחייב את המבקש בתשלום מלוא חובו למשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פרשנות הצו ע"י ביהמ"ש המחוזי מעוגנת בנוסחו של הצו המתקן ותואמת את רוחההסדר הקבוע בצו הכללי, בכל הנוגע לחלוקת הסמכויות בין ועד מקומי למועצהאיזורית. בנסיבות אלה, כאשר פסק הדין שעליו מבקשים לערער מנומק ומבוסס כראוי,אין ליתן רשות ערעור. המבקש העלה טענה אחרת והיא שחל איחור בהגשת הערעורלביהמ"ש המחוזי. טענה כזו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. גאנם למבקש, עו"ד א. שילה למשיבה. 26.5.97).
ע.א. 2335/97 - קידי קט צעצועים בע"מ נגד אורבן א.א.ר. בע"מ ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבה 1 הגישה נגד המשיבה 2 ונגדנתבעים אחרים תביעה בבימ"ש השלום לתשלום סכומים שונים. במסגרת התובענה התמנהכונס נכסים לנכסיה של המשיבה 2. זו טענה לגבי מלאי צעצועים שהיה ברשותה כי הואנמכר למערערת. במהלך הדיונים ביקשה המערערת כי ביהמ"ש יפסול עצמו בעקבות החלטהמסויימת שקיבל והשופט דחה את הבקשה. בערעור טוענת המערערת כי ביהמ"ש גילהמעורבות יתר ביזמו הליך ביטול סעד זמני מסויים וקיים חשש כבד למשוא פניםולגיבוש עמדה סופית לקראת הדיון העיקרי. לחילופין סברה המערערת כי יש להעביר אתהדיון לשופט אחר, לפנים משורת הדין, משום מראית פני הצדק. הערעור נדחה.
באשר לחשש למשוא פנים - אין חשש כזה ולשון ההחלטות בהליכי ביניים אינהמצביעה על קביעת דעה קדומה ומקובעת, להבדיל מדעה קודמת, נגד המערערת או נגדטענותיה. המערערת לא הצביעה על אפשרות ממשית למשוא פנים מעבר לחששההסובייקטיבי. אין גם מקום להיענות לבקשה חילופית של המערערת להורות על פסילתביהמ"ש מחמת "מראית פני הצדק". אין מקום להרחיב את השימוש בטענה זו, אם וככלשיש לה מקום, לכל מקרה בו מועלית טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי,שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בביהמ"ש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אילן גולדברג למערערת, עו"ד מ. פורת למשיבה.26.5.97).
בש"פ 2999/97 - נבואני אחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של ייבוא סמים מלבנון וביהמ"ש המחוזי הורהלעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה לביסוסהאישום אך טענה זו יש לדחות. כבכל עניין אחר, כך גם בענייננו, יכולות שתעלינהאי התאמות ואף סתירות בין דברי העדים השונים, אך בעיקרם של דברים יש בתיק כדילייסד את האישום נגד העורר. הסניגור מוסיף וטוען כי אין ראיות נגד העורר אלא
לעניין קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה שדינה 7 שנות מאסר, והסמכות לדון בעבירהנתונה לבימ"ש השלום ועל אף זאת הוגש כתב האישום לביהמ"ש המחוזי והוא נעדר סמכותלדון באישום. על טענה זו ניתן להשיב, ראשית, שהעורר מעורב בעיסקת הסם עד כיניתן לראותו, לכאורה, כמבצע בצוותא של העבירות האחרות המצויות לכל הדעותבסמכותו של ביהמ"ש המחוזי; שנית, קשירת הקשר היא בבחינת "עיסקה אחרת" כהוראתהדיבור בסעיף 13 לפקודת הסמים ועבירה זו מצוייה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה.23.5.97).
בש"פ 2973/97 - מדינת ישראל נגד שבי יואב ואח'
*הארכה שביעית של מעצר מעבר לשנה (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדין בעבירה של נסיון לרצח רב כלאי בני אבירם, קצין בטחון בכלאאיילון ברמלה. על פי כתב האישום ארבו המשיבים למתלונן ליד דירת מגוריו וכאשריצא מביתו ירו בו וגרמו לחבלה חמורה. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תוםההליכים. בחלוף השנה נתבקשה הארכת המעצר ל-3 חודשים וכבר 6 פעמים הוארך המעצרכמבוקש. עתה מתבקשת הארכה שביעית. פרשת הראיות והסיכומים נסתיימה כבר וביהמ"שלקח פסק זמן לכתיבת פסה"ד בהודיעו כי ייתן את הכרעת הדין ביום 15.7.97. פסקהזמן אינו קצר, אך אין להתעלם מכך שעל ביהמ"ש להתגבר על למעלה מ-2,500 עמודיפרוטוקול ועשרות עד מאות מוצגים. כך שהגענו לשלב האחרון והשאלה היא אם ישלהאריך את המעצר כבקשת המדינה. התשובה היא חיובית. אין להתעלם משיקוליםכבדי משקל להארכת המעצר והם: חומרתה המופלגת של העבירה; המשפט עומד לפני סיומושכן לא מדובר בהמשך שמיעת הראיות או השמעת סיכומים אלא הכרעת הדין עומדת להינתןבתוך חודשיים; אם יורשעו המשיבים בדינם כי אז צפויים הם לשנים ארוכות של מעצר.תחזית זו יש בה כדי לחזק רצונו של אדם להימלט מן הדין או לעשות מעשים אחריםלסיכול ביצועו של החוק. לפיכך הוחלט להיעתר לבקשה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד צדוק חוגי למשיבים.22.5.97).
╗ בג"צ 3182/97 - שקד שלמה נגד מפלגת העבודה הישראלית
*דחיית עתירה מחמת שיהוי ומשום שסמכות הדיון בו לבימ"ש אזרחי (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר מפלגת העבודהבבחירות המקדימות ולצורך זה נדרש לשלם אגרת בחירות של 5,000 ש"ח. לדבריו איןהוא יכול לשלם אגרה זאת בשל חסרון כיס ולדעתו אין הוא חייב לשלם את האגרה משוםשהיא נוגדת, לדעתו, את סעיף 25 לחוק המפלגות. לפיכך פנה אל המוסד לבירור עתירותשל המפלגה ושטח בפניו את טענותיו. עתירתו נדחתה ביום 28.1.97, הוא הגיש ערעורבפני אותו מוסד והערעור נדחה ביום 2.3.97 ולפיכך פנה לבג"צ. העתירה נדחתה.
ראשית, אין הצדקה לשיהוי בהגשת העתירה לבג"צ. העותר מבקש שבג"צ יפסוק בעתירהתוך ימים ספורים שכן הגיש את העתירה כשבוע לפני יום הבחירות, היינו ביום25.5.97. זאת למרות שקיבל תשובה סופית מן המוסד לבירור עתירות כבר בתחילת מרץ.עותר המשתהה כך בפנייה לבג"צ אינו יכול לצפות שביהמ"ש יזניח עניינים חשוביםאחרים, שהובאו בפניו ללא שיהוי, כדי להכריע בעתירה תוך ימים ספורים. שנית,העניין המועלה בעתירה אינו נוגע למילוי תפקיד ציבורי על פי דין, אלא הוא ענייןאזרחי מובהק, שבין תאגיד לבין חבר התאגיד, ועניין כזה צריך לידון בביהמ"שהאזרחי ולא בבג"צ.
(בפני השופטים: אור, חשין, זמיר. עו"ד אליהו ציגלר לעותר. 29.5.97).
בש"פ 2652/97 - שחרור מותנא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ע"י תושב השטחים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של גניבתרכב, נהיגה ללא ביטוח ובחוסר זהירות ושהייה בלתי חוקית בישראל. בימ"ש השלום קבעשקיימות ראיות לכאורה וכי אין להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה כיווןשהעורר הוא תושב כפר המצוי בשטחים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בציינו כי בעתשנעשה נסיון ע"י אנשי משטרה לעצור את העורר הוא נמלט מן המקום ונתפס לאחר מרדףרגלי. כך שקיים חשש לכאורה אף להמלטות מן הדין. הערר נדחה.
בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגריםבאיזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של כוחות הבטחון ומשטרת ישראל. כן ניתןלהתחשב בכך שקל יותר לתושב שטחים אלה להמלט ולהתחמק ממשפט וקשה יותר להתחקותאחר תנועותיו. עם זאת, אין זו בהכרח נסיבה מכריע לעניין חלופה. מטעם זה ישלבדוק בנוסף לקושי שבניהול המשפט ובהבטחת התייצבות הנאשם גם את יתר הנסיבותהקשורות באופיין של העבירות ובעבריין. בענייננו, מתווספת העובדה שכאשר נצטווהע"י איש משטרה לעצור החל העורר להמלט בפראות ופגע בגי'פ המשטרתי שניסה לעצרו.בנסיבות אלה נראה כי אין חלופת מעצר יכולה להשיג את מטרת המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ס. ותד וע. מוחסן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנאלמשיבה. 11.5.97).
בג"צ 774/97 - מולודובה נטליה וחביב ז'אן קלוד נגד משרד הפנים
*דחיית בקשה למתן אשרת עולה (העתירה נדחתה).
העותר הוא אזרח ישראל והעותרת הגיעה לארץ וקיבלה באוקטובר96 בנתב"ג אשרת ביקור למשך 15 יום. אשרות כאלה ניתנות למי שמציין כי הוא מגיעלארץ לביקור קצר. מטרת הביקור היתה מלכתחילה להתחתן עם העותר בנישואי פרגוואי.ביום 24.10.96 הגישה העותרת בקשה להארכת שהייתה בארץ בנימוק שהחלה בהליכינישואין. הבקשה סורבה. ביני לביני נישאה העותרת והגישה בקשה לקבלת אשרת עולהמכח חוק השבות. בקשתה סורבה והעתירה נדחתה.
מדיניות המשיב הינה כי מי שקיבל אשרת ביקור לתקופה קצרה, צריך בסיום התקופהלצאת מהארץ. אם נישא ומבקש להשאר בארץ מכח קשר הנישואין, עליו להגיש בקשה זובהיותו בחו"ל. ביסוד מדיניות זו עומד חששם של המשיבים - חשש שיש לו עיגוןבמציאות - לנישואין פיקטיביים. אם ביקשה העותרת לבוא לישראל כדי להנשא ולהשתקעעליה היה להודיע על כך לפני כניסתה לישראל לרשות המוסמכת במשרד הפנים. אין חוסרסבירות קיצונית בעמדת משרד הפנים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד משה כהןלעותרים, עו"ד בריקסמן למשיבים. 22.5.97).
רע"א 2437/97 - א. ארנסון בע"מ נגד מסילת סיגמה (1981) בע"מ
*הגשת תצהירים כעדות ראשית מטעם ההגנה לפני חקירת המצהירים מטעם התביעה (הבקשה נדחתה).
החלטת ביהמ"ש המחוזי שעל הנתבע להגיש תצהירים כעדות ראשיתלפני חקירת המצהירים מטעם התביעה היא בגדר הפררוגטיבה של שופט הערכאה הראשונההשומע את המשפט וקובע את המהלכים בו. לפיכך אין לתת רשות ערעור על החלטה כזו שלביהמ"ש המחוזי. חיוב הצדדים למסור תצהירים כעדות ראשית, מעוגן בחוק ואין זכותלנתבע שלא למסור תצהירי תשובה עד שיחקרו עדי התביעה על תצהיריהם. קבלת עמדתהנתבע חותרת תחת תכלית ההוראות המאפשרות מתן תצהירים במקום חקירות ראשיות באופןשכל צד ידע - עוד בטרם יעלה הצד האחר את עדיו על דוכן העדים - את אשר באמתחתושל יריבו. ייתכנו מקרים בהם יפצל ביהמ"ש את הגשת התצהירים, אולם אין בבקשה דנאנימוקים המצדיקים לעשות כן במקרה הנוכחי. אכן, יש בהליכה בתלם זה כדי להכניס
שינוי בשיטה ששלטה בכיפת סדרי הדין, אלא ששינוי זה הוא מכוון ומבורך. תכליתוברורה ואין מקום לכרסם בו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ר. הלפרין-גולד למבקשת, עו"ד א. צוקלמשיבה. 26.5.97).
בש"פ 2883/97 - פאפיער אריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה בילדה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעשיית מעשה מגונהבילדה בת 8 שפגש בגן ציבורי והביאה לביתו כדי לקבל סוכריות וכן בהחזקת סם מסוגקנבוס במשקל של 70 גרם. בימ"ש השלום הורה לעצור אותו עד תום ההליכים ועררולביהמ"ש המחוזי נדחה. העורר הודה בביצוע העבירה המיוחסת לו והודאתו נתמכהבעדויות של קטינות ובראיות נוספות. ביהמ"ש קבע כי קיים יותר מחשש שהמשיב עלוללחזור על מעשיו. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי האישום שיוחס לעורר הופך אותו למסוכןלילדות אחרות ומאחר והוא נרקומן אין אפשרות לסמוך עליו בתנאי חלופת מעצר. העררנדחה. העורר שהוא כבן 32 אינו סובל ממחלת נפש, אך הוא בעל אישיות עם קוויםגבוליים אנטיסוציאליים. הוא מודה בעצם המעשה וכן שהוא סובל מדחפים נפשיים שאיןהוא שולט עליהם, במיוחד עקב השימוש בסמים. במצב זה טמונה בו סכנה לילדות אחרותוספק רב אם אמו, אשר לפי ההצעה הוא צריך להיות אתה במעצר הבית, או ערבויותכספיות, די בהן כדי לסלק את הסכנה. כך במיוחד משום שיש יסוד לחשש על יסודהראיות שבתיק כי הוא ינסה להימלט מן הדין.
(בפני: השופט זמיר. 20.5.97).
בש"פ 3126/97 - סודאר סנזיאנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים - קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה ברכישת 300 גרםקוקאין בברזיל והבאתם ארצה. הייבוא נעשה בשליחותו של נאשם אחר באותו כתב אישום.משנעצר הנאשם השני, נטלה העוררת 90 גרם מהסם שנותר בדירתם המשותפת של השנייםוהעבירה אותם לאדם שלישי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרה עד תום ההליכים. הסניגורטוען כי העוררת עשתה את שעשתה בלא שתבין את משמעות מעשיה, כי התאהבה בנאשם האחרועשתה את רצונו, היא אשה בודדה בארץ ואין להניח כי תחזור על מעשיה. הסניגורטוען עוד כי מאז תחילת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) נשתנוסדרי בראשית ונשתנתה הגישה הכוללת למעצר נאשמים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
צודק הסניגור ככל שמדובר בהוראות חוק מפורשות המשנות מן הדין שנהג קודם לכן.כמו כן, בשנים האחרונות ערים בתי המשפט ביתר לזכויותיהם של נאשמים לעניין מעצרעד תום ההליכים. אולם, אחרי כל אלה "הגלגל הוא אותו גלגל", היינו השיקוליםהעיקריים המנחים את בתי המשפט הם אותם שיקולים, גם אם בתי המשפט מזהירים עצמםביתר תוקף. לשונו של סעיף 21 לחוק החדש זהה בעיקרה ללשונו של סעיף 21א' לחסד"פבנוסחו הקודם. עבירות הסמים בגינן עומדת העוררת לדין הינן מן העבירות ה"חמורות"המנויות בסעיף 21 לחוק החדש ולעניינן של עבירות אלו מורה החוק החדש שחזקה היאכי מתקיימת העילה שעניינה "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן... את בטחון הציבור...".בכלל "בטחון הציבור" עיסוק בסמים מסוכנים והעוררת לא הוכיחה כי אין נשקפת ממנהסכנה לבטחון הציבור וממילא הוכחה עילה למעצרה ולפי טיב העבירה אין מקום להורותעל חלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מוטי פנציאס לעורר, עו"ד זיו אלדן למשיבה.27.5.97).
רע"פ 2614/97 - גולדין אברהם נגד מדינת ישראל
*מתן פס"ד בערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי כאשר דיונים פרוצדורליים ראשוניים התנהלו בפני הרכב אחר מזה שנתן את פס"ד (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בחיפה בשני אישומים שעניינם עשייתמעשה מגונה במרמה וקבלת דבר במרמה לאחר שהתחזה בשני המקרים כרופא וביצע מעשיםמגונים בקטינות השוהות בפנימיה באמתלה של בדיקה רפואית. בימ"ש השלום גזר למבקשמאסר בפועל של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי של שנה וכן קנסכספי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה והטיל על המבקש שנה מאסר בפועל.בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן בחוסר סמכות,שכן בדיון הראשון בערעור ישב הרכב אחד של ביהמ"ש ובדיון השני בערעור ישב הרכבאחר. עוד טוען הוא כי לא היה מקום להחמיר בענשו נוכח העובדה שכבר ריצה חלק הארימתקופת עבודות השירות וכן בהתחשב בחומר הרפואי בעניינו. מנגד טוענת המשיבה כיאפילו תאמר כי סעיף 233 לחסד"פ חל גם בערכאת ערעור, הרי הדיון הראשון שקייםביהמ"ש המחוזי בעניינו של המבקש נגע רק לעניינים פרוצדורליים של איסור פרסוםשם, הכנת תסקיר והפסקת עבודות שירות, והמותב ששמע את טיעוני הצדדים לגופם הואשפסק בערעור. באשר לעונש גורסת המשיבה שעניין זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור.הבקשה נדחתה.
אף אם נאמר כי סעיף 233 לחסד"פ חל על הליכי ערעור, הרי ההגבלות הקבועותבסעיף על חילופי שופט או מותב אינן חלות "כל עוד לא הוחל בגביית הראיות". אםמחילים את סעיף 233 על הליך ערעור, ראוי לומר כי הסעיף לא יחול "כל עוד לא הוחלבהעלאת טיעוני הצדדים לגופם". בענייננו, החלו הצדדים בטיעוניהם לגוף הערעור, רקלאחר השינוי במותב, ולפיכך אין לומר כי השינוי גורר את בטלות פסה"ד. אשר לטענותנגד חומרת העונש - אלה אינן מצדיקות קיום ערעור שני.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמואל קינן למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 25.5.97).
רע"א 8201/95 - גלנור... בע"מ ואח' נגד פרי הארץ... בע"מ ואח'
*הוספת תוספת לפס"ד במסגרת החלטה מאוחרת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביום 27.11.95 ניתן ע"יביהמ"ש המחוזי פס"ד (להלן: פסק הדין) בבקשת גלנור לבטל פסק בורר שבו חוייבהלשלם לפרי הארץ סכום של 990,000 ש"ח. בפסה"ד, שבו קיבל את בקשת גלנור באופןחלקי, הורה ביהמ"ש על החזרת הנושא לבורר עם הוראות מסויימות כאמור בפסה"ד. עלפס"ד זה לא הוגשה בקשת רשות ערעור. לאחר מכן הגישה גלנור בקשה לעיכוב הליכיהבוררות שנפתחו מחדש. במהלך בירור הבקשה ביום 26.12.95 מחקה גלנור את בקשתהובהחלטתו במסגרת זו כלל ביהמ"ש הערות, השלמות ושינויים בפסה"ד. גלנור פנתהבבקשת רשות ערעור על החלטה זו אך לא על פסה"ד. בעקבות זאת הגישה פרי הארץ ערעורשכנגד שעניינו ערעור על פסה"ד. הערעור שכנגד נדחה על הסף מן הטעם שלא ניתןלהגיש ערעור שכנגד על פסה"ד, במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטות אחרות של ביהמ"שהמחוזי שניתנו מחוץ ולאחר פסה"ד. אשר לבקשת גלנור - הבקשה נדונה כערעור והערעורנתקבל.
לאחר שביהמ"ש נתן את פסה"ד לא היה בסמכותו להוסיף לו תוספות ולהכניס בושינויים ולקבוע את אשר קבע בהחלטתו מיום 26.12.95. זאת ועוד, ההחלטה ניתנהבבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הבוררות שנמחקה ע"י גלנור, כך שלא היתה בפני ביהמ"שבקשה כלשהי שבמסגרתה ניתן היה לתת את החלטתו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד אסף פוזנרלמבקשים, עו"ד ברוך אדלר למשיבים. 11.5.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 2719/97 - המשך שחרור בערובה ב"מעצר בית" ...................................274 ─* ע.פ. 2513/94 - הרשעה ברצח ......................................................274 ─* בש"פ 2596/97 - שחרור בערובה (אלימות, זנות וסמים) ...............................275 ─* ע.א. 3270/96 - "גמירות דעת" לצורך הסכם למכירת מקרקעין ..........................276 ─* רע"א 6879+6880/96+6877 ביטול מחיקת ערעור כאשר ביהמ"ש יכול היה ─ להעביר את הערעור להרכב של 3 שופטים ..............................277 ─* ע.א. 4385/91 - חזקת שיתוף בנכסים בין "ידועים בציבור" ...........................278 ─* ע.א. 4954/94 - התיישנות בתביעות חוזיות ובתביעות נזיקין .........................279 ─* בש"פ 2569/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - קוקאין) ............................281 ─* ע.פ. 6670+7580/96 הרשעה בהריגה בתאונת דרכים ומידת העונש ...........................282 ─* רע"א 8445/96 - פירוש צו לעניין חיוב במסים כאשר ישוב הפך למועצה מקומית ─ והתובעת היא המועצה האיזורית .....................................282 ─* ע.א. 2335/97 - סירוב פסילה .....................................................283 ─* בש"פ 2999/97 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) .................................283 ─* בש"פ 2973/97 - הארכה שביעית של מעצר מעבר לשנה ..................................284 ─* בג"צ 3182/97 - דחיית עתירה מחמת שיהוי ומשום שסמכות הדיון בו לבימ"ש ─ אזרחי ...........................................................284 ─* בש"פ 2652/97 - מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ע"י תושב השטחים) .................285 ─* בג"צ 774/97 - דחיית בקשה למתן אשרת עולה .......................................285 ─* רע"א 2437/97 - הגשת תצהירים כעדות ראשית מטעם ההגנה לפני חקירת ─ המצהירים מטעם התביעה ............................................285 ─* בש"פ 2883/97 - מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה בילדה) ..........................286 ─* בש"פ 3126/97 - מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים - קוקאין) ........................286 ─* רע"פ 2614/97 - מתן פס"ד בערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי כאשר דיונים פרוצדורליים ─ ראשוניים התנהלו בפני הרכב אחר מזה שנתן את פס"ד ..................287 ─* רע"א 8201/95 - הוספת תוספת לפס"ד במסגרת החלטה מאוחרת ...........................287 ──