ע.פ. 2576/93 - מדינת ישראל נגד שמואל רוזנבלום
*הרשעה ב"שימוש במידע פנימי" לפי חוק ניירות ערך. *החלת סעיף 63(א) לחוק העונשין על עבירה של "שימוש במידע פנימי" לפי חוק ניירות ערך לעניין גובה הקנס(מחוזי ת"א - ע.פ. 489/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב' דורנר נגדדעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המשיב שימש כעיתונאי בעיתון "גלובס" ומסר בין השאר סקירות על הבורסהלניירות ערך בתל אביב. באחד הימים קיבל מידע בהודעה טלפונית מדובר חברת "אלביט"על זכייה במכרז להקמת פרוייקט תחנת "קול אמריקה". לאחר שקיבל ידיעה זו, בשעה 11בבוקר, מסר המשיב את הידיעה לחברו אליעזר גולדברג שאף הוא היה עיתונאי בענייניבורסה ושוק ההון, ובשנים קודמות היה אחראי על השקעות בניירות ערך בחברת השקעות.גולדברג עשה שימוש במידע האמור, רכש ניירות ערך של "אלביט" ומכר אותן לאחר מכןברווח של כ-30,000 ש"ח. המשיב הועמד לדין בבימ"ש השלום בעבירה לפי סעיף 52א'לחוק ניירות ערך בגין "שימוש במידע פנים אשר הגיע לידו...". לפי סעיף 52ב'(2)עושה שימוש "במידע פנים" מי שמוסר מידע פנים "לאדם אשר הוא יודע, או יש יסודסביר להניח, כי יעשה שימוש במידע הפנים...". בכתב האישום נטען כי "הנאשם עשהזאת כשהיה יסוד סביר להניח שגולדברג יעשה שימוש במידע הפנים...". משמע, התביעהבחרה בחלופה השניה בין שתי החלופות המנויות בסיפא של סעיף 52ב'(א)(2) לחוק.המשיב הודה בכל העובדות שבכתב האישום והורשע.
ב. בגזר הדין הטעים שופט השלום, כי יש להתייחס בחומרה לעבירה מסוג זה הפוגעתבאמון הציבור ועלולה היא להסב נזק משמעותי לשוק ההון. העונש המירבי אשר היהקבוע בעת ביצוע העבירה הנדונה היה מאסר 6 חודשים או קנס של 4,500 ש"ח. הסניגורהציע שביהמ"ש יסתפק בהטלת קנס כאמור, אלא שמתוך העובדות עולה שהמשיב איפשרלחברו לעשות רווח בסכום של למעלה מ-30,000 ש"ח כך שהיה יוצא נשכר אף אם יוטלעליו הקנס המירבי. תוצאה זו לא נראתה בעיני השופט ועל כן החליט להפעיל וליישםאת הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין לאמור "בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם... להשיגטובת הנאה לעצמו או לאחר, רשאי ביהמ"ש להטיל על הנאשם קנס פי ארבעה משווייםשל... טובת ההנאה שהושגה...". עם זאת החליט השופט להסתפק בהטלת קנס של 40,000ש"ח או 400 ימי מאסר תמורתו.
ג. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי והעלה שני נימוקים: האחד, שאין ביהמ"ש מוסמךלהסתייע בסעיף 63(א) לחוק העונשין בעניין זה; קביעת ביהמ"ש שעל המשיב לרצות 400ימי מאסר באם לא ישולם הקנס נוגדת את החוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל פה אחד אתהערעור לעניין המאסר תמורת הקנס והדין עימו. לפי סעיף 71 לחוק העונשין ביהמ"שהדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד 3 שנים אם הקנס לא ישולם ובלבד שתקופתהמאסר במקום הקנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס. מאחרשסעיף 52ד' קובע תקרת מאסר של 6 חודשים בלבד, לא היה ביהמ"ש מוסמך לקבוע תקופתמאסר ארוכה יותר למקרה שהקנס לא ישולם. לטיעון זה הסכימה גם התביעה.
ד. באשר לתיקרת הקנס נחלקו הדעות בין שלשת שופטי ביהמ"ש המחוזי. שופטי הרובקיבלו את הערעור וביטלו את הקנס של 40,000 ש"ח ובמקומו הטילו קנס של 3,000 ש"חאו חצי שנה מאסר תמורתו. לדעתם מציב סעיף 52 הנ"ל לחוק שתי חלופות באשר למצבוהנפשי האפשרי של עושה השימוש במידע פנים: חלופה אחת מתייחסת למצב נפשיסובייקטיבי, כאשר מוסר המידע יודע שייעשה שימוש במידע שנמסר; חלופה אחרתמתייחסת למצב אובייקטיבי דהיינו כאשר "יש יסוד סביר להניח כי ייעשה שימושבמידע". המשיב הואשם, הודה והורשע בחלופה השניה בלבד, ומכאן שאינה קיימת אפשרותליישם את הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין החל רק "בשל עבירה שנתכוון בההנאשם... להשיג טובת הנאה...". לא נטען בכתב האישום שבו הודה המשיב שהיתה לוכוונה כזו. דעת המיעוט סברה שניתן ליישם את סעיף 63(א) לחוק העונשין במקרה דנן.
הערעור על החלטת הרוב נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב' דורנר, בפס"ד מפי השופטבך, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ה. השופט בך: אם מגיע ביהמ"ש למסקנה, על סמך מכלול העובדות המוכחות, או,כבמקרה שלפנינו, על סמך משמעותן של העובדות הנטענות בכתב האישום, שהנאשם התכווןלאפשר לאדם, לו מסר את מידע הפנים, להפיק את הרווח שלמעשה הופק על ידו שלא כדיןמאותו מידע, ניתן ליישם לגבי אותו נאשם את הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשיןולהטיל עליו את הקנס המוגדל בהתאם. אין זה הכרחי שהפקת אותו רווח או הרצוןלהפקתו יהוו אלמנטים של האישום הפלילי עצמו. העובדה שהנאשם אולי לא ידע באופןמוחלט כי ייעשה שימוש ע"י מקבל מידע הפנים לצורך עשיית רווח או שלא ניתן להוכיחעובדה זו במידת הוודאות הדרושה, אין פירושה שהנאשם לא התכוון לגרום להפקת אותהטובת הנאה ע"י מקבל המידע במובן סעיף 63(א) לחוק העונשין.
ו. נותר לבחון אם עולה מעובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום כי המשיב הודהבהן, כי התכוון לאפשר לחברו גולדברג להפיק את הרווח מניצול מידע הפנים. על כךניתן להשיב בחיוב. המשיב שימש עיתונאי בעיתון כלכלי ועיסוקו היה בתחום הפיננסי,בשוק ההון ובבורסה. אין ספק כי היה מודע למשמעות הכלכלית החשובה שהיתה גלומהבמידע הפנים שנגע לחברת אלביט ושעמד להתפרסם בקרוב. הוא הבין כי מידע זה הואאמין ביותר שכן קיבל אותו ממקור מוסמך - דובר החברה. הוא לא הסתפק במסירת המידעלעיתון בו הועסק בתור "סקופ עיתונאי", אלא מסר אותו תוך דקות ספורות לידידוגולדברג. בעשותו כן ידע כי גולדברג מעורה בחיי הבורסה ובשוק ההון. גולדברג פעלכמצופה, רכש כמות גדולה של ניירות ערך והפיק רווח ניכר של יותר מ-30,000 ש"ח.מכאן שהמשיב פעל מתוך כוונה המאפשרת יישומו של סעיף 63(א) לצורך קביעת גובההקנס. על כן יש להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום, פרט לכך שהמאסרתמורת הקנס יהיה 6 חודשי מאסר ולא 400 ימי מאסר.
ז. השופט גולדברג (דעת מיעוט): ענייננו בחלופה השניה שבסעיף 52ב'(א)(2) לחוק,היינו, כאשר נמסר מידע פנים לאדם אשר יש יסוד סביר להניח, כי יעשה שימוש במידעהפנים. בחלופה זו לא גלומה חזקה של כוונה אלא נדרשת פזיזות בלבד. אכן, כדילהפעיל את סעיף 63 לחוק העונשין אין זה תנאי הכרחי שרכיב הכוונה יהיה יסודמיסודות העבירה, וגם כשמדובר בעבירה שעל פי יסודותיה היא עבירת פזיזות ניתןלעבור אותה מתוך כוונה, ואם כך נעברה אין מניעה להחיל את סעיף 63 לחוק העונשין.הרכבת סעיף 63 לחוק העונשין וסעיף 52ב' הנ"ל תתכן רק כאשר העבירה נעברה בכוונהלהפיק רווח. בכתב האישום נגד המשיב לא צויין שהתכוון לכך שמקבל המידע ישתמש בולהפקת רווח. המשיב שהודה בעובדות שבכתב האישום לא הודה כי רצה שמקבל המידעישתמש בו להפקת רווח. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו ויש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' דורנר. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערערת,עו"ד פנחס רובין למשיב. 2.6.97).
ע.פ. 7826/96 - יוסף רייש נגד מדינת ישראל
*חיוב אוצר המדינה בפיצוי נאשם שזוכה בדין(מחוזי ת"א - ת.פ. 200/94 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וזמיר נגדדעתו החולקת של השופט אור).
א. המערער הואשם ברצח ובקשירת קשר לביצוע פשע בניו יורק. לפי הנטען ביקשהמערער מגיסו (להלן: סטיב) שימצא אדם שירצח את חברו ושותפו של המערער מיכאלמרקוביץ. סטיב הפקיד את המלאכה בידי שניים שרצחו את מרקוביץ. כתב האישום הוגשבמאי 94, המשפט החל להשמע בינואר 95 ועד לצדמבר 95 נתקיימו למעלה מ-100 ימידיון. המערער היה עצור עד תום ההליכים בפברואר 96, במשך כשנה ו-10 חודשים.
ביהמ"ש זיכה אותו מאשמה ואז ביקש המערער לחייב את אוצר המדינה לשלם לו הוצאותהגנתו ופיצוי בגין מעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער. הערעור נדחה ברובדעות השופטים גולדברג וזמיר נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ב. השופט גולדברג: סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע לאמור "משפט שנפתח... וראהביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הואלצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו...". סעיף 80(א)אינו מסתפק בזיכוי ודורש בנוסף לו קיומה של אחת משתי העילות המצויינות בה: "שלאהיה יסוד להאשמה", היינו, נסיבות המלמדות שעל יסוד החומר שהיה ברשותו לא היהתובע סביר מגיש כתב אישום; או "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי גם כאשרמלכלתחילה היו ראיות שהצדיקו הבאתו של הנאשם לדין, אך בדיעבד נתברר כי הוא חףמפשע, כגון שהעלילו עליו עלילה.
ג. מה הוא, מתחם "הנסיבות האחרות" המצדיקות חיוב אוצר המדינה בהוצאות ובפיצוינאשם שזוכה? - מתחייב שפרשנותה של העילה השניה תהא ברוח "חוק יסוד: כבוד אדםוחירותו". הפגיעה שנפגע נאשם, כשבסופו של ההליך יצא זכאי בדינו, מחייבת מתןפרשנות מרחיבה לעילה השניה של סעיף 80, תוך איזון עם מגבלותיה של קופת הציבורשלא ישולמו סכומים גבוהים ובכל מקרה של זיכוי. רוחבה של הפרשנות מונחה על ידיעקרון המידתיות. פגיעה חיונית הכרוכה בצורך שבניהול ההליך הפלילי אינה חורגתמעקרון המידתיות, וככזו אינה מקימה זכות לפיצוי. ואילו פגיעה שאינה חיוניתבהכרח חורגת מעקרון המידתיות, ועל כן היא באה בגדר העילה השניה.
ד. בענייננו, הפגיעה במערער לא חרגה מגדר פגיעה חיונית. הדיון לא נתארך יתרעל המידה המתחייבת, ובסופו לא נקבע כי המערער לא ביצע את העבירות שיוחסו לובכתב האישום, כפי שאמר ביהמ"ש המחוזי "לא זיכוי מחמת הספק היה כאן, אך גם לאקביעה ודאית ומוחלטת בעקבות קבלת גירסת הנאשם. כפי שנקבע בהרכעת הדין הרישהזיכוי מקורו בחוסר ראיות מספיקות... כמו כן אין להתעלם מהקביעה כי 'המבקש לאהותיר רושם של אדם נאמן לחלוטין ונראה שהוא מנסה לגלות טפח ולהסתירטפחיים'...". לפיכך אין העניין נכנס למסגרת שניתן לחייב בה את המדינה בפיצוי.
ה. בעניין אחד יש לקבל את הערעור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשפט יוקלט ויתומללוהמערער נשא ברבע מהוצאה זו. ביהמ"ש המחוזי סבר שגם בהוצאה זו אין המערער זכאילהשבה בציינו כי "בד"כ מעמיד ביהמ"ש לשירות המתדיינים שירותי קלדנות שאינםכרוכים בתשלום נוסף. במקרה שלפנינו היה קושי רב לנהל את הדיון הארוך והסבוך עלידי קלדנית... לפיכך נעתר ביהמ"ש לבקשת כל הצדדים והורה על הקלטת הדיון...בנסיבות אלה אין הצדקה להיעתר לבקשה". בעניין זה לא צדק ביהמ"ש המחוזי. אין עלהמערער "להיענש" משום שביהמ"ש העדיף מנימוקי יעילות ודיוק, את הקלטת הפרטיכלותמלולו על הקלדתו. ככלל, על ביהמ"ש לשאת בהוצאות ניהול הפרטיכל במשפט פליליואין על הנאשם להשתתף במימון הוצאות אלה, כחלק מהוצאות הגנתו. לפיכך על המדינהלשלם למערער הוצאה זו בסכום של כ-33,000 ש"ח.
ו. השופט זמיר: מבקש להמנע מקביעת כלל כפי שביקש לקבוע השופט גולדברג לאמר"כל פגיעה כתוצאה מההליך הפלילי שנתברר בדיעבד כי לא היתה חיונית תיכנס לגדר'נסיבות אחרות' המצדיקות חיוב המדינה בהוצאותיו של נאשם ובפיצוי". המחוקק בחרבביטוי עמום, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על מנת שיישאר עמום. עםזאת, גם ביטוי עמום עשוי להתבהר במשך הזמן, ולהמלא תוכן בהדרגה. זו דרכו שלהמשפט המקובל. על יסוד פסקי הדין שדנו בסעיף 80 הנ"ל ועל רקע התכלית של סעיף זהניתן לציין שיקולים אחדים שיש בהם כדי לסייע בידי ביהמ"ש להחליט בנושא.
ז. שיקולים אלה הם, בין היתר: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב אושהנאשם נפל קורבן לעלילת שווא; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון, האם טענתאליבי של הנאשם נבדקה כנדרש ונערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם המשפטהתארך יתר על המידה, ללא הצדקה; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט;האם זוכה הנאשם מחמת הספק או ביהמ"ש קבע בצורה פסקנית שלא ביצע עבירה זו.ביהמ"ש צריך לאזן בין השיקולים השונים שיש להם תחולה בנסיבות המקרה המסויים,במגמה להגיע לתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין, תוךהתחשבות במגבלות המשאבים העומדים לצורך זה, האילוצים בהם פועלות הרשויותהמופקדות על אכיפת החוק והתפקוד הראוי של ביהמ"ש. האיזון מוטל בעיקר על ביהמ"שבערכאה הראשונה המטיב להכיר את נסיבות המקרה. ביהמ"ש המחוזי בחן את הנתוניםואין להתערב במסקנתו.
ח. האם צריך ביהמ"ש להדריך עצמו בעניין זה על פי חוק יסוד; כבוד האדםוחירותו, כטענת המערער - התשובה היא שלילית. קיים פיתוי לעשות פריצת דרך לחוקהיסוד, ולמצוא בו מורה נבוכים בכל מחלוקת בין המדינה, על כל שלוחותיה, לבין כלאדם. אכן, חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, יכול להשפיע על הפרשנות של חוק שנחקקלפני חוק היסוד. כך, לדוגמא, הוא משפיע על הפרשנות של חסד"פ לעניין מעצרנאשמים. במה דברים אמורים? בחוק או בסמכות אשר לפי סעיף 8 לחוק היסוד "פוגעיםבזכויות שלפי חוק יסוד זה". אולם סעיף 80 לחוק העונשין הנ"ל אינו פוגע בכלזכות, לא בזכות שלפי חוק היסוד ולא בזכות אחרת. להיפך, סעיף זה מקנה זכות חדשה,שלא היתה קיימת קודם לכן. לפיכך אין צורך להכניס סעיף זה באופן מלאכותי, למעגלההשפעה של חוק היסוד.
ט. השופט אור (דעת מיעוט): הפסיקה הנוגעת לפרשנות החלופה השניה של סעיף 80לעניין "נסיבות אחרות" דלה יחסית ואין בה להתוות קריטריונים ברורים להפעלה. ישלהמשיך בדרך בה הלך ביהמ"ש עד כה ולפסוק בכל מקרה על יסוד כלל נסיבותיו ובהתאםלחוש הצדק. ברם, על יסוד הגישות כפי שהובהרו בפסקי הדין של השופטים גולדברגוזמיר, המסקנה היא שבנסיבות העניין יש להחזיר למערער את הוצאותיו ולשלם לופיצוי. הראייה העיקרית שעליה הושתתה האשמה היתה עדותו של סטיב ובהכרעת הדיןאומר ביהמ"ש לגבי סטיב כי "כאשר נפל לתוך מלכודת החקירה הגיע לכלל מסקנה כיהדרך הטובה ביותר תהה לנקום בגיסו רייש על ידי גרירתו לפרשה ובכך לסייעלעצמו... האיש... המחיש לנו כי אכן לא היה בוחל בשום אמצעי, ויהא הפסולשבפסולים כדי להתנקם ברייש... אפילו כרוך הדבר בעלילת רצח...". עולה איפא כיהבאת המערער לדין באשמת רצח מבוססת היתה על עלילה. המערער נתן לחוקרים כיווןבדבר האחראים לרצח, והיפנה אותם לכיוון המאפיה האיטלקית ולא נערכה חקירה בכיווןזה. כמו כן הצטרכה ההגנה להשקיע משאבים ניכרים כדי לגלות חומר חקירה שהיתה לוחשיבות רבה לניהול הגנתו של המערער. חומר זה תמך בגירסת ההגנה שהמאפיה האיטלקיתהיא שביצעה את הרצח. בכל הנסיבות מן הדין לקבל את הערעור ולהיעתר לבקשתו שלהמערער בעניין הוצאות ופיצוי.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. עו"ד דרור ארד-איילון למערער, עוה"ד גב'דבורה חן וגב' שלומית ניר למשיבה. 8.5.97).
ע.פ. 6877/95 - יוסף גולן נגד מדינת ישראל
*בקשה לבטל עיסקת טיעון בטענה שהעיסקה לא הובנה כראוי. *חומרת העונש בעבירות של אינוס אשה ע"י בעלה(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי במעשה אינוס, מעשה מגונה, איומים ותקיפה שלאשתו בשני אירועים. בשלב שמיעת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו נמחקו
הוראות החיקוק בדבר אינוס והמערער הורשע בשתי עבירות של מעשה מגונה, איומיםותקיפה. על פי בקשת הצדדים צורפו שני תיקים נוספים שגם עניינם עבירות של תקיפההגורמת חבלה ממשית ואיומים שביצע באשתו. בפרוטוקול שבו הודיעו הצדדים שהגיעולעיסקת טיעון מכן נרשם מפיו של התובע לאמור "...התביעה תעתור למאסר בפועל הולםבגין העבירות... וחברי יעתור לעונש פחות מכך". לאחר מכן נרשם מפי הסניגור "אנימאשר את פרטי העיסקה...". במהלך הטיעונים לעונש טען הסניגור "אנחנו הבנומהתביעה שהיא תסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר, ואילו אנו נוכל לטעון לעבודותשירות". התובע השיב כי הסדר הטיעון היה ל"מאסר בפועל הולם", והסניגור המשיךבטיעונו לעניין העונש. ביהמ"ש גזר בסופו של דבר למערער שנתיים מאסר בפועלושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין כי אלמלא הנסיבות המקלות לא היה מהסס לגזורעונש חמור פי כמה. הערעור נדחה.
ב. לאחר מתן גזר הדין פנה הסניגור לביהמ"ש בבקשה לתיקון הפרוטוקול וביקשלהוסיף דברים שלטענתו נאמרו בלשכת השופט. השופט דחה את הבקשה בקבעו כי דבריםשהוחלפו בין הצדדים בלשכת השופט אינם מהווים חלק מן הפרוטוקול. השופט ציין כיאין הוא זוכר במדוייק מה נאמר, אך קבע כי עיסקת הטיעון הוצגה על ידי התובעואושרה על ידי הסניגור שלא ביקש לחזור בו מהודאתו באישומים למרות שהדבר הוצע לובמהלך סיכומיו לעונש.
ג. בטיעוניו בערעור טען הסניגור כי המערער הסכים לעיסקת הטיעון מתוך אמונהמוטעית שהתביעה תגביל את בקשתה לעונש של 6 חודשים, דבר אשר יאפשר ריצוי העונשבעבודת שירות. כן נטען שהשופט לקח חלק פעיל בניהול המשא ומתן בין הצדדים דבראשר הוסיף לתפיסתו המוטעית של הנאשם. ברם, דברי התובע כפי שנרשמו בפרוטוקולאינם תואמים את טענת הסניגוריה. אין גם ממש בטענות בדבר התערבותו הפעילה,כביכול, של השופט שהשפיעה על החלטת הנאשם להסכים לעיסקת הטיעון. אין די בכךשמאן דהוא, לרבות הסניגור, נתן לנאשם להבין שאם לא יודה יוחמר מצבו כדי לעוררספק שמא לא הודה הנאשם באשמתו מרצונו. אילו הוכיח הסניגור עובדתית טענתו באשרל"רמז" שנתן השפט בעניין נטייתו להקל בעונש, היה מקום לשקול לבטל את הכרעת הדיןאך אין הדבר כך.
ד. אין גם מקום להתערב במידת העונש שנפסק למערער. העבירות חמורות מאודומצביעות על התעללות שיטתית ממושכת שבוצעה על ידי המערער כלפי אשתו. חלק מאותןעבירות בוצעו על רקע נסיון לבוא לסיפוק מיני, וחלקן נתנו ביטוי לסיפוק יצרהטינה והאכזריות של המערער. בהתחשב בכל הנסיבות, העונש מתון למדי.
(בפני השופטים: בך, מצא, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד אברהם לנדשטייןלמערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.5.97).
בש"פ 2786/97 - מדינת ישראל נגד באבו טאיק
*הארכת מעצר מעבר לשנה (נסיון לרצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירה של נסיון לרצח חברתו לחיים על ידי דקירות סכיןבצווארה, בחזה, בבטנה ובידיה. משחלפה שנה ומשפטו של המשיב לא הסתיים ביקשההמדינה הארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. ניתנת האמת להיאמר כי קצב שמיעת המשפט מעלה הרהורים נוגים. המשיב נעצרבאפריל 96, כתב האישום הוגש במאי 96 וקריאת כתב האישום היתה ביולי 96. שמיעתהראיות לא החלה אלא במרץ 97. פירוש הדבר שהמשפט החל 10 חודשים לאחר הגשת כתבהאישום ו-11 חודשים לאחר מעצרו של המשיב. מעצרו של נאשם אמור להמשך, ככלל, לאיותר משנה, ולאחר שנה זכאי הוא להשתחרר. אכן, שופט ביהמ"ש העליון מוסמך לצוות
על הארכת המעצר אך תחנת המוצא היא שחרור ממעצר. הנטל הוא על המדינה לשכנע אתביהמ"ש בצורך הדוחק להמשיך ולהחזיק את הנאשם במעצר מעבר לשנת מעצר. מהלך הפתיחהשהמדינה החלה בו אינו מלמד עליה זכות, כאשר המשפט מתחיל רק 10 חודשים לאחר הגשתכתב האישום. איש לא יעלה בדעתו כי המשפט יסתיים בתוך חודשיים ימים ויישמעו בוכל 23 עדי התביעה ועליהם עדי ההגנה. פירוש הדבר כי מעיקרו של המשפט ידעו הכל כייבוא יום והמדינה תבקש מעצר נוסף מעבר לשנת המעצר ולא נעשו דברים של ממש כדילמנוע צורך זה.
ג. מאידך, עומד המעשה החמור המיוחס למשיב שביקש לרצוח את חברתו לחיים. המשיבהוכיח עצמו, לכאורה, כאדם רע ומסוכן עד מאוד לחברתו לחיים. אם לא די בכך באהעובדה נוספת שכ-5 חודשים לאחר הגשת כתב האישום חתמה המתלוננת על תצהיר ובו היאמכחישה את תלונתה ומספרת שפלוני, שאינה יודעת מיהו, הוא זה שחתך אותה בסכין וכיכל מה שאמרה בתחילה במשטרה היה משום שהיתה בתרדמה ושתוייה. אין זו גם הפעםהראשונה שהמתלוננת חוזרת בה מתלונתה נגד המשיב. במעשה המיוחס למשיב משנת 1994,כאשר תקף את המתלוננת באמצעות מברג, מסרה המתלוננת הודעה במשטרה ולאחר מכן חזרהבה. היה צורך להזקק להוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות כדי להגיש את הודעתה.בנסיבות אלה, מן הראוי כי המעצר יוארך בשלושה חודשים נוספים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למבקשת, עו"ד ז. עזריה למשיב.14.5.97).
בג"צ 3216/97 - חזיז יצחק נגד ביה"ד הרבני באשדוד ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד רבני בעניין זכויות הבעל בדירת אישתו (גרושתו)(העתירה נדחתה).
א. המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) היא בעלת זכויות הרשומות בדירה באשדוד.בעבר היו הזכויות בדירה משותפות למשיבה ולבעלה הראשון. בשנת 75 בסמוך לגירושיהמהבעל הראשון, רכשה ממנו את חלקו בדירה. כ-3 שנים לאחר מכן נישאה המשיבה לעותרולפני כחצי שנה התגרשו. במסגרת ההליכים המשפטיים בביה"ד הרבני תבע העותר אתמחצית הזכויות בדירה. לטענתו, הוא זה שמימן בשעתו את התשלומים שהעבירה המשיבהלבעלה הראשון. ביה"ד הרבני האזורי דחה ברוב דעות את תביעת העותר וערעורו לביה"דהרבני הגדול נדחה אף הוא ברוב דעות. העתירה נדחתה.
ב. על פניה אין העתירה מגלה עילה להתערבות בג"צ בהחלטות בתי הדין. עילותההתערבות של בג"צ בהחלטות ביה"ד הרבני צרות ומצטמצמות לשלושה סוגי מקרים בלבד:חריגה מסמכות; פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; התעלמות או סטייה מהוראת חוק המופניתלביה"ד הרבני. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביה"ד הרבני הגדול.
ג. דעת הרוב בביה"ד הגדול נסמכה על הכלל בדין היהודי, לפיו, "בעל שנתן(כספים) לאשה לרשום דירה או כל נכס אחר על שם האשה כמוה כנתינת מתנה גמורה לאשהואין מקום לברר מי נתן את הכספים ולשם מה ניתנו". לטענת העותר לא היה מקוםליישם כלל זה על נסיבות המקרה דנן וכך גם סבר דיין המיעוט בביה"ד הגדול. אולםדעת הרוב לא קיבלה את עמדתו ופסקה אחרת. משכך הדברים אין לבג"צ להרהר אחר עמדתהרוב, כאילו עומדת היא לבחינה בפני ביהמ"ש שלערעור. נכון הוא כי הטענה הועלתהע"י המשיבה בשלב הסיכומים בביה"ד האזורי, עם זאת אין לומר כי בשל כך לא ניתנהלעותר הזדמנות להתגונן כנגדה. הדיון בביה"ד הרבני הגדול נסב רובו ככולו עלנימוק המתנה. לאור אופיו המשפטי של הנימוק, יכול היה העותר להשמיע בביה"ד הגדולאת כל אשר יש לו נגדו, כפי שאכן עשה בפועל.
(בפני השופטים: אור, חשין, זמיר. עו"ד א. עין-דור לעותר. 28.5.97).
רע"א 866/97 - רוני מצליח נגד קצין התגמולים
*סמכות הוועדה הרפואית או ועדת הערעורים לקביעת קשר סיבתי בין פגימה מוכרת לפגימה חדשה של אוטם שריר הלב עקב השירות הצבאי(הבקשה נדחתה).
א. תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) קובעת כי "היתה פגימהמסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותונכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי אמצעימחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות". מחלת יתר לחץ דםשהמבקש חולה בה הוכרה על ידי המשיב כמחלה שנגרמה בתקופת שירותו ועקב שירותו. 9שנים לאחר מכן לקה המבקש באוטם שריר לב. ועדה רפואית הכירה בקיום קשר סיבתי ביןיתר לחץ הדם לבין אוטם שריר הלב, וקבעה שיש להכיר באוטם כפגימה שהוחמרה בשיעורמחצית מדרגת הנכות הכוללת וקבעה למבקש דרגת נכות בשיעור %20 מתוך %40. המשיבאימץ את מסקנות הוועדה הרפואית.
ב. המבקש ערער בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: ועדת הערעורים) עלהחלטת המשיב כי ההחמרה היתה בשיעור מחצית הנכות בלבד. כמו כן ערער בפני הוועדההרפואית העליונה על גובה דרגת הנכות שנקבעה לו. המשיב העלה בפני ועדת הערעוריםטענה מקדמית אשר על פיה אין הוועדה מוסמכת לדון בטענות שהועלו בפניה והוועדההגיעה למסקנה כי נוכח ההלכה שנפסקה בע.א. 459/89 (פד"י מ"ה (5) 374 - להלן:הלכת חריטן) מצוי ערעורו של המבקש בגדר סמכותה של הוועדה הרפואית העליונה ודחתהאת ערעורו של המבקש מחוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש ובקשהלרשות ערעור נדחתה.
ג. המערער טוען כי לפי הלכת חריטן הסמכות לוועדה הרפואית היא בכל הנוגעלסוגיית הקשר הסיבתי בין הפגימה המוכרת לבין הפגימה החדשה, אולם, לדעתו, סוגייתמהות הקשר הסיבתי, היינו, גרימה או החמרה, נותרה, גם לפי פסק דין חריטן, בידיועדת הערעורים שכן מדובר בסוגייה משפטית או משפטית עובדתית ולא בסוגייהעובדתית. טענה זו אין לקבל. אין לגזור גזירה שווה בין סוגיית הקשר הסיבתי ביןהשירות הצבאי לפגיעה או מחלה, לבין סוגיית הקשר הסיבתי בין פגימה מוכרת לפגימהחדשה. זו סוגייה רפואית מובהקת ולא סוגייה משפטית עובדתית. ההבחנה שמציע המבקש,בין קביעת קשר סיבתי אשר גם לגישת המבקש היא שאלה רפואית, לבין קביעת מהות הקשרהסיבתי, אינה יכולה לעמוד ואף אינה מתיישבת עם ההלכה שנפסקה בפרשת חריטן.
(בפני: הנשיא ברק, עו"ד א. רוזן למבקש. 26.5.97).
בג"צ 2454/97 - ד. אפרתי ובניו בע"מ ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ נגד ועדת בנין ערים בעניין היתר לעבודות חברת חשמל באשר העניין נתון לסמכות ביהמ"ש האזרחי(העתירה נדחתה).
א. המחלוקת המשפטית בין הצדדים מתגדרת בשתי שאלות עיקריות: האחת, האם עבודותהמבוצעות ברשות העיריה על ידי חברת החשמל טעונות היתר בנייה?; האם בג"צ הואהפורום הנאות לבירור השאלה הראשונה? התשובה לשאלה השניה היא שעל העותרים לפנותלביהמ"ש האזרחי ועל כן דין העתירה להדחות מבלי לדון בכל השאלות האחרות שהועלו.
ב. סעיף 255א(א) לחוק התכנון והבניה מורה כי "עתירות נגד מוסדות תכנון, בכלענין הנוגע לתכנון ובניה... יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים אשר ידונובעתירות בשבתם כבימ"ש לעניינים מינהליים". ב"כ העותרים מצדיק פנייתו לבג"צ בכךשעתירתו אינה מופנית כנגד מוסד תכנון, אולם היה בידיו להפנות את עתירתו גם כנגדהוועדה המקומית ואילו עשה כן יכול היה לטעון כלפיה, בביהמ"ש המחוזי, את אשרמבקש הוא לטעון בבג"צ כלפי העיריה.
ג. הבסיס הנורמטיבי לטענת המשיבים כי העבודות אינן טעונות היתר, נעוץ בנוסחתקנה מסויימת לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר). אין צורך
להידרש לשאלת פרשנותה של התקנה וממילא גם לא לטענת העותרים כי העבודות הן בגדרהקמתו של בניין, שכן גם מי שמבקש לבצע עבודות שתקנה זו לכאורה חלה עליהן, מצווהלהודיע על כוונתו לוועדה המקומית לפני ביצוע העבודה. מכאן שגם בשאלה אם עבודהפלונית פטורה מהיתר או טעונה היתר יש לוועדה המקומית סמכות לומר את דברה. אםסבורה הוועדה שהעבודות חורגות מגדר הפטור יכולה היא לאסור את ביצוע העבודות.בכך שלא אמרה דבר אין כדי לגרוע מכוחם של העותרים לתקוף את שתיקתה, שהלא החלטתושל מוסד תכנון, לעניין זה, אף היעדר החלטה ומחדל במשמע.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, טירקל. עוה"ד א. ויטנברג וצ. ממן לעותרים, עוה"דא. אליאב, א. מנדל, י. חורש, א. כספרי, מ. בייץ ומ. שניידר למשיבים. 26.5.97).
בש"פ 2580/97 - אנג'ל אייל וישי קרניאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררים הואשמו, ביחד עם שנים אחרים, בעבירה של שוד מזויין בחבורה תוךשימוש באלימות בחנות למכירת תכשיטים ועתיקות באנגליה. אנג'ל הואשם כמבצע עיקריבצוותא ולחילופין כמי שסייע למבצעים העיקריים, ונוסף לכך כמשדל לביצוע השוד,וכרמיאל הואשם כמשדל וכמבצע. שניהם הואשמו גם בהשתתפות בנסיון לבצע שוד שקדםלשוד שבוצע ושלא יצא לפועל. בנסיון לביצוע השוד הראשון השתתפו שני הנאשמיםהאחרים, יזהר מזרחי ויאיר אלוף. הם יצאו מישראל לביצוע השוד, אך נוכח חששותיושל מזרחי לבצע את השוד הוחלט שלא לבצעו. לאחר מכן יצאו אלוף ואחד בשם שרון נחוםללונדון, שם הצטרף אליהם אנג'ל והם קיבלו הנחיות מן הארץ משותף אחר אילוזוהעורר קרניאל. בסופו של דבר בוצע השוד בו נשדד רכוש ששוויו 460,000 ליש"ט. עםהגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצר העוררים ושותפיהם לכתב האישום עדתום ההליכים וביהמ"ש קיבל את הבקשה. הערר נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה לביסוס אשמת העוררים ובכך איןלהתערב. ביהמ"ש גם קבע כי קיימת עילה מעצר, שכן די בכך שמדובר בשוד תוך שימושבנשק, אפילו נשק סרק שבו היכו מבצעי השוד את המתלוננים, וגם בכך אין להתערב.הודעותיו של עד המדינה, יאיר אלוף, נתמכות לכאורה בראיות רבות אף כי לא ביחסלכל פרט. "חלקי עם אלה הסבורים כי נדרש סיוע לעדותו של עד מדינה, גם בשלבהמעצר" אך סיוע זה הוא לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של ההליכים וסיועכזה קיים בחומר הראיות.
ג. נגד העוררים קמה עילת מעצר גם על פי חוק המעצרים החדש. קיים יסוד סבירלחשש כי שחרורם של העוררים יסכן את בטחון הציבור כמשמעותו של חשש זה בסעיף21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. יתירה מזו, נסיבות ביצוע העבירה ואופייה מציבים אותהבגדר העבירות המנויות בסעיף 21(1)(א)(ג) לחוק, בהיותה עבירה שבוצעה באלימותחמורה ובנשק קר, ומטעם זה מקימה היא את חזקת הסכנה לבטחון הציבור. עברם הנקי שלהעוררים והעובדה שלא היו מעורבים במעשה האלימות גופו, אין בו כדי לסתור את חזקתהמסוכנות. סוג העבירה המיוחסת לעוררים, התעוזה, אופן הביצוע "המקצועי" שהוכןלפרטיו וכן השימוש באלימות, מצביעים על סיכון ממשי. לכך מתווסף היקף הפעילות,המערכת העבריינית הבינלאומית ששיתפה פעולה בשוד שנראה כי נוהל ב"שלט רחוק"מישראל, בוצע בלונדון והסתיים במילוט דרך צרפת - כל אלה מצביעים על סיכון הנשקףמהעוררים. כמו כן, הקשרים הענפים של העוררים עם סייענים מחוץ לישראל מצביעים עלחשש ממשי של המלטות מן הדין וגם מטעם זה קמה עילת מעצר נגד העוררים.
ד. הטענה כי מעצרם של העוררים יוצר אפלייה בינם לבין עד המדינה אלוף, ויזהרמזרחי שהיה שותף לקשר לשוד הראשון ולא השתתף בשוד השני, אין בה ממש. דינו של עד
המדינה שונה מזה של שותפיו לעבירה וההליך דנא אינו המסגרת המתאימה לקבוע אםהיתה הצדקה להעניק לו מעמד של עד מדינה. אשר ליזהר מזרחי - הוא חזר בו מהכוונהלבצע את השוד הראשון ולא נטל כל חלק בביצוע השוד השני. גם העובדה שחלף זמן שלחודשים מאז בוצעה העבירה ועד למעצר העוררים אין בה כדי להוות נימוק בעל משקלמכריע לשחרורם. חלוף הזמן במקרה כגון דא אינה מהותית, באשר זהותו של הנאשםכמבצע השוד המזויין לא היתה ידועה ונתגלתה רק סמוך למעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ר. בר חיים ול. אפשטיין לעוררים, עו"ד גב' אתיכהנא למשיבה. 11.5.97).
בג"צ 6628/96 - אחמד אבו עלאן נגד גדי שמני ואח'
*ביטול היתר להקמת תחנת דלק בשטחים מסיבות בטחוניות(העתירה נדחתה).
א. העותר קיבל מהרשויות המוסמכות של המינהל האזרחי ביו"ש אישורים הנדרשיםלהקמת תחנת דלק באיזור דהריה על חלקה הנמצאת סמוך לכביש חברון באר שבע. את היתרהבניה קיבל העותר על אף צו איסור בניה האוסר בניה משני צדי הכביש וצו נוסףהאוסר בניה על החלקה המסויימת. כשהחל העותר בעבודות הבניה הוצא צו להפסקתהעבודה. העותר פנה בעתירה קודמת לבג"צ כאשר הסברה היתה שצו הפסקת העבודה לאניתן מטעמים של שיקולי בטחון אלא משום שהיו פגמים בדרך ביצוע העבודה ע"י העותרובאותו מקרה נעשה הצו החלטי. לאחר מתן פסק הדין הקודם הוציא המשיב צו תוךאיזכור צווי האיסור הקודמים ואסר בניה על החלקה הנדונה בהיותו סבור "שהדבר דרושלבטחון כוחות צה"ל באזור". העתירה נדחתה.
ב. כעולה מן העובדות לא היה תיאום בין הזרוע האזרחית והזרוע הצבאית שבממשלהצבאי ועקב כך ניתן לעותר היתר לבניית תחנת הדלק. אולם ברור כי נוכח הצוויםבדבר איסור בניה על החלקה, לא ניתן היה להוציא את היתר הבניה, בלי אישור נוסףשל המפקד הצבאי באיזור, ואישור כזה לא ניתן. בנסיבות אלה אין לראות את היתרהבניה כמעשה מינהלי מוגמר שאין חזרה ממנו. אין היתר כזה כהיתר בניה שניתןבטעות, שלא בהתאם לתנאי תכנית בניה מאושרת. בנסיבות כאלה אין עומדת לעותר הזכותלעמוד על קיומו של ההיתר חרף היותו נוגד את הדין באיזור. שאלה אחרת נוגעתלשיקולים הבטחוניים שהביאו את המשיב להוציא צו איסור הבניה, אך אין לומר כיהשיקולים שפורטו נגועים בחוסר סבירות או שאינם שיקולים ענייניים וכנים. כיווןשכך אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נ. עמיתלעותר, עו"ד מ. בלס למשיבים. 5.6.97).
ע.א. 1016/97 - שייקה פייקוב נגד דנה פייקוב תמיר
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבה התגרשו. באשר לחלוקת הרכוש הנובעת מגירושיהם, הוסכם ביניהםעל מינוי בורר שיכריע על פי הדין המהותי. הבורר נתן החלטה ופסק ביניים (להלן:הפסק הראשון). המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול הפסק הראשון, בטענה, כיהבורר לא פסק לפי הדין המהותי, לא השלים את מלאכתו ולא הכריע בכל הנושאיםשנמסרו להכרעתו. שופטת ביהמ"ש המחוזי דחתה את הבקשה בקבעה "הבורר לא טעה טעותשבדין... הפסק מסיים את המחלוקת ואינו מותיר אלא אפשרות פיקוח על דרכיהביצוע...". המערער הגיש בקשה לרשות ערעור על החלטה זו אך הבקשה לא התבררה משוםשהצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו יובאו בפני הבורר כתבי בי-דין שהוגשו במסגרתהבקשה לביטול הפסק הראשון, יועלו בפניו טיעונים בעל פה ובהסתמך על אלה יתן
החלטה או פסיקה לפי הדין המהותי. בעקבות זאת נתן הבורר החלטה בת עמוד אחד(להלן: הפסק המשלים) שעיקרה חזרה על ההכרעה בפסק הראשון וקביעה כי לא נפלה בהכל טעות.
ב. המערער הגיש בקשה חדשה לביטול הפסק הראשון והפסק המשלים וזאת משני טעמים:כי הבורר נתן את הפסק המשלים בלי שעיין בכתבי בי דין שהוגשו במסגרת הבקשהלביטול הפסק הראשון וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים; כי פסקי הבורר ניתנו תוךהתעלמות מן הדין המהותי. בקשה זו נקבעה לדיון בפני אותה שופטת שדנה בבקשההראשונה לביטול פסק הבורר. במועד שנקבע לטיעון ביקש המערער שהשופטת תפסול עצמהמשום שכבר הביעה דעתה בנושא. השופטת דחתה את הבקשה בציינה "ההחלטה שהגעתיאליה... מבוססת על המצב המשפטי שנטען בפני. אין מניעה לפסוק אחרת, אם ישכנעוניטענות המבקש...". טענתו העיקרית של המערער היא שביהמ"ש כבר גיבש עמדה משפטיתבנושא שבמחלוקת שכן בפסק המשלים שב הבורר ואימץ את ההנמקה והתוצאה של הפסקהראשון וקיימת למעשה חפיפה בין הבקשה לביטול הפסק הראשון לבין הבקשה לביטולהפסק השני. הערעור נתקבל.
ג. קיימת חפיפה ממשית (אם כי לא מוחלטת) בין הטענות שנדונו והוכרעו בבקשהלביטול הפסק הראשון לבין הטענות הממתינות להכרעה במסגרת הבקשה לביטול הפסקהמשלים. אכן, טענה שביהמ"ש שדן בעבר בעניין הנוגע לצד כלשהו ולשאלה עובדתית אומשפטית כלשהי מנוע מלשוב ולדון בעניין כזה נדחתה לא פעם ע"י ביהמ"ש העליון. אלאשהנסיבות העובדתיות באותם מקרים היו שונות מהנסיבות דנא: עתים דובר על החלטהשניתנה במסגרת הליך ביניים ואשר אינה מצביעה על ההחלטה שתתקבל בסופו של דבר;עתים דובר על הכרעה בסוגיה דומה אך לא זהה; עתים דובר בעניין שהוחזר ע"י ערכאתערעור להכרעת ביהמ"ש קמא בצירוף הנחיות. מבחן האפשרות הממשי למשוא פנים משמעותושהשופט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעםבהמשך רגיל של המשפט. סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיוניתבה הובעה. אין דין התבטאות כוללנית כדין התבטאות פרטנית, אין דין התבטאותשנאמרה שלא במסגרת דיון כדין התבטאות שנאמרה במהלכו, ואין דין התבטאות מסוייגתבהליך ביניים כדין התבטאות נחרצת בסיום ההליך המבוססת על ממצאים עובדתייםומשפטיים. בענייננו קבע ביהמ"ש קביעות ברורות, חדות ומנומקות בהחלטתו בבקשהלביטול הפסק הראשון. אותן טענות ממש שעמדו ביסוד בקשה זו עומדות ביסוד הבקשההנוכחית. בנסיבות אלו מוטב אם השופט שכבר דן והכריע בטענות יימנע מלשוב ולדוןבהן.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב רובין למערער, עו"ד דוד שהרבני למשיבה.1.6.97).
רע"א 2410/97 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - ע.א. 9/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת, ילידת 58, היא גרושה, והמבקש, יליד 53, נשוי החי בפירוד מאשתו.השניים חיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף. שניהם לוקים במוגבלות שכלית ואיש מהםאיננו פנים חדשות אצל שירותי הרווחה. למבקשת נולדו 7 ילדים מבעלה והקטינה היאבתה השמינית שנולדה ב-9.1.96 מחייה המשותפים עם המבקש. כל 7 ילדיה הקודמיםהוכרזו כבני אימוץ כאשר בכל אחד מן ההליכים הקודמים נמצאו בפני ביהמ"ש חוות דעתעדכניות של מומחים שקבעו את חוסר מסוגלותה של המבקשת. בנה השביעי נולד כ-6חודשים לאחר גירושיה כאשר כבר חייתה עם המבקש. היא ביקשה לגדל ילד זה ביחד עםהמבקש אך הוברר שגם המבקש מחוסר יכולת הורית. מאשתו נולדו למבקש 2 ילדים ושניהם
נמסרו לאימוץ בהסכמתו. באשר לבת המשותפת למבקשים הוגשה בקשה להכריז עליה כבתאימוץ. ביהמ"ש לענייני משפחה נעתר לבקשה וערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. בבקשהלרשות ערעור טוען ב"כ המבקשים כי שגו הערכאות דלמטה בכך שקבעו כי המבקשים הינםמחוסרי מסוגלות הורית, מבלי שהוכנה והוגשה חוות דעת מקצועית עדכנית, שלפסיכולוג מומחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על אי מסוגלותם ההורית של המבקשים יכול ביהמ"ש לעמוד מתוך תסקיריהןועדויותיהן של פקידות הסעד שטיפלו בבני הזוג. כן הוא יכול להתרשם מעברו ההורישל כל אחד משניהם ומעדויותיהם בפניו. בפני ביהמ"ש עמדה בין השאר חוות דעת מקיפהשל פסיכולוגית קלינית מומחית שנערכה בדצמבר 94 במסגרת הכרזתו כבר אימוץ של בנההשביעי של המבקשת, שהוכרז ככזה ביולי 96. עם זאת, סבר ביהמ"ש לענייני משפחה שמןהראוי ליתן למבקשים הזדמנות לחזור ולהעמיד את שאלת מסוגלותם ההורית לבדיקתו שלפסיכולוג מומחה, שלא הכיר איש מהם בהליכי העבר. המבקשים ביקרו את המומחה פעמייםומשהוזמנו לבוא בשלישית לא נענו להזמנה. לבסוף הודיע המומחה לביהמ"ש כי המבקשיםאינם משתפים פעולה ואין בידו למסור חוות דעת. בנסיבות אלה החליטה השופטת לוותרעל קבלת חוות דעת נוספת וביססה את פסק דינה על החומר המצוי לפניה. ביהמ"שהמחוזי לא מצא בגישה זו כל פגם.
ג. הוחלט, לא בלי היסוס, כי בנסיבות המיוחדות יש להיענות לבקשה לרשות ערעור.בפני ביהמ"ש אמנם נמצאה חוות דעת פסיכולוגית בה נקבע שהמבקשים הם חסרי מסוגלותהורית, חוות דעת שהוכנה במסגרת הדיון בבקשה להכריז על בנה השביעי של המבקשת כבראימוץ, אך חוות דעת זו נערכה בשלהי שנת 94, היינו יותר משנתיים לפני המועד שלההכרעה בדבר הכרזת הקטינה כבת אימוץ. אין זאת אלא שמטעם זה החליט ביהמ"ש לבקשחוות דעת עדכנית של מומחה שלא הכיר את המבקשים מן ההליכים הקודמים. משהחליט כךראוי היה שביהמ"ש יעמוד, ככל שהדבר בידו, על השלמת הליכי הבדיקה ועל הגשת חוותהדעת. המבקשים הם שהכשילו את המהלך, אך ביהמ"ש צריך היה להעמידם מבעוד מועד עלמשמעות סירובם ואת זאת הוא לא עשה. כעת הצהיר ב"כ המבקשים שהמבקשים מבינים כישגו וכי הם מוכנים ומעוניינים להשלים את אשר החסירו. לפיכך יש לתת להם הזדמנותנוספת. על כן הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולהחזיר את התיק להשלמהלביהמ"ש לענייני משפחה שיקבל חוות דעת מומחה בנושא.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד מקסים אטיאס למבקשים,עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 4.6.97).
בש"פ 3442/97 - גוזלן דוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - קנבוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. בעקבות מעקב של המשטרה נלכד העורר, ביחד עם אחרים, כשהוא מטמין שק ובו ק"גסם מסוג קנבוס במקום סתר בין שיחים. עוד מקודם זוהה אותו מקום כמסתור של סמיםונמצא שם שק ובו 14 ק"ג קנבוס. בכתב האישום יוחסה לעורר אשמה של החזקת סם הןביחס לסם שהיה בשק שאותו הטמין והן ביחס לסם שנתגלה קודם ע"י המשטרה. עם הגשתכתב האישום נתבקש בימ"ש השלום להורות על מעצרם של העורר וחברו עד תום ההליכים.ביהמ"ש קבע שקיימות ראיות לכאורה ונדרש לשאלה אם בנסיבות העניין ניתן להסתפקבחלופת מעצר. בעניין זה ראה ביהמ"ש להבחין בין העורר לבין חברו. הנאשם האחרמבוגר מהעורר בכמה שנים וכן יש לו הרשעות קודמות בעבירות סמים וכבר ריצה עונששל 4 שנים מאסר. לא כן העורר, יליד 1975, שאין לחובתו מעורבות פלילית ידועהקודמת. הוא שירת בצבא שירות מלא ועם שחרורו זכה להערכה חיובית, התחיל ללמודבמכללה ועוסק בהרמת משקולות והגיע בענף ספורט זה להישגים נאים. העורר שאינו
נשוי מתגורר עם הוריו, ואביו שפרש לגימלאות לאחר שירות במשטרה, קיבל על עצמולפקח על העורר פיקוח צמוד במשך כל שעות היממה. בנסיבות אלה החליט בימ"ש השלוםלהסתפק בחלופת מעצר בתנאים לרבות "מעצר בית" חלקי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררהשל המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. בחומר הראיות יש ראייה ישירה לגבי העורר רק ביחס להחזקת השק שהכיל כ-ק"גשל סם. יש אמנם אחיזה נסיבתית לאפשרות שלעורר היה חלק גם בהחזקת הסם שנתפס לפניכן, אך את בחינת איתנותה ודרגת מוצקותה של הראייה הנסיבתית יש להניח לביהמ"ששישמע את המשפט לבדוק. על פי החומר הקיים קשה לקבוע את האופי והעומק למעורבותהעורר בפעילות העבריינית שבגינה נלכד. על רקע דברים אלו יש משקל רב לגילו הצעירשל העורר, לעברו הנקי ולנתונים הידועים אודות תפקודו בהווה. העולה מכך כי איןיסוד ממשי לחשש שאם ישוחרר העורר ממעצרו בתנאים שקבעם בימ"ש השלום עלול הואלחזור לסורו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ירון פורר למערער, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 5.6.97).
ע.א. 3145/97 - אחמד סאלח חמודה נגד מינהל מקרקעי ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד מחלקת קרקע. ניתןנגדו פסק דין כמבוקש והוא ערער על פסה"ד לביהמ"ש המחוזי. במסגרת הערעור ביקשהמערער וקיבל במעמד צד אחד צו לעיכוב ביצוע פסה"ד. לאחר מכן התקיים דיון בבקשתצו עיכוב הביצוע במעמד שני הצדדים והנשיא אברמוביץ חיווה במעמד זה את דעתוהלכאורית שאין מקום להותרת צו עיכוב הביצוע על כנו בהתחשב בסיכוייו הקלושיםביותר של הערעור. הנשיא הציע למערער לחזור מן הבקשה ומשלא עשה כן דן בבקשהלגופה, ביטל את צו העיכוב וחייב את המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000ש"ח. כעבור כשבועיים התקיים דיון מקדים בערעור בפני הנשיא אברמוביץ ובמעמד זההבהיר לצדדים כי מסקנתו הלכאורית של המותב הדן בערעור היא שדין הערעור להידחות.לפיכך הציע למערער לחזור בו מערעורו בלי שיחוייב בהוצאות, והבהיר כי אם יידוןהערעור לגופו ויידחה יחוייב המערער בהוצאות. בעקבות זאת ביקש המערער שביהמ"שיפסול עצמו מלדון בערעורו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והבהיר כי בעת הדיון בבקשהלביטול צו העיכוב אכן חיווה דעתו שסיכויי המערער לזכות בערעור הם קלושים ביותר,אך הוסיף כי הדגיש שהואיל והערעור יישמע בפני הרכב, יתכן ודעת חבריו להרכב תהיהשונה. דבריו בישיבה השניה נאמרו לאחר היוועצות עם חבריו ולאחר שתיק בימ"ש השלוםועיקרי הטיעון מטעם הצדדים הובאו בפניו. בסיכום קבע כי לא נגרם כל עיוות דיןלמערער ואין מקום לפסילת המותב. הערעור נדחה.
ב. מטבע הדברים אין ביהמ"ש מנהל את ההליכים שבפניו כשהוא חף מכל ידיעה בדברהמחלוקת שבפניו. טיעוני הצדדים בפני ביהמ"ש מהווים, בדרך כלל, השלמה או תוספתלאמור בכתבי בי-דין שהוגשו מבעוד מועד. לפיכך מנהל ביהמ"ש את הדיון על סמךהעמדה הלכאורית שגיבש לעצמו. גם לאחר שהחל הליך השפיטה אין ביהמ"ש ממלא בותפקיד פסיבי. ביהמ"ש רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוימיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים. אין הוא מחוייב לעמוד מן הצדולאפשר קיומם של הליכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך, גוזלים ממשאבי ביהמ"ש,ופוגעים במתדיינים הספציפיים ובעקיפין גם בציבור המתדיינים בכללו. הוכחת קיומהשל דעה קדומה ומקובעת באשר לתוצאות ההליך תצדיק את פסילת השופט היושב בדין.אולם אין לקבוע באופן קטיגורי, כי ביהמ"ש מנוע מלתת דעתו להליך שבפניו, כל עודלא הסתיימו טיעוני הצדדים.
ג. זאת ועוד, שעה שמבקשים לבחון מה משקלה של הדעה המוקדמת ומהם הסיכוייםלשינוייה, מן הראוי לבחון גם את סוג ההליך בו עוסקים ואת השלב בו הוא מצוי. כךלדוגמא, אין דין של ערכאה ראשונה, המחווה דעתו בדבר תוצאות ההליך לפני שנשמעוההוכחות, כדין בימ"ש של ערעור המחווה דעתה הלכאורית על סמך פסק דינה של הערכאההראשונה ועל סמך טיעוניהם הכתובים של הצדדים. בענייננו הביע ביהמ"ש במסגרתההליך עמדה לכאורית מגובשת, המבוססת על החומר הכתוב שהיה בפניו. ביהמ"ש היהרשאי לעשות זאת, כשם שהיה רשאי להציע למערער לחזור בו מערעורו ולחסוך יגיעהנוספת העלולה לבוא לידי ביטוי גם בפסיקת הוצאות. עניין של יום יום הוא, שערכאתהערעור מציעה לצדדים הצעות שונות באשר לתוצאות הערעור. אלה מבוססות על גישהלכאורית. אם לא נאמר כן נשלול מערכאות הערעור כלים דיוניים רבי ערך העומדיםלרשותם ונכביד על ניהול הדיונים המתנהלים על ידיהם.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד גב' רפאלה ודן שפריר למערער. 2.6.97).
רע"א 8508/96 - אנטוני ב. תומפסון נגד יוסף אפשטיין ואח'
*העברת כספים שנתקבלו במימוש משכנתא, מידי כונס נכסים לידי הנאמן בפשיטת רגל, כאשר הסכום שבידי הכונס גבוה מסכום החוב לפי המשכנתא(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הינו נאמן בפשיטת רגל של חייב שהוכרז כפושט רגל באנגליה (להלן:הנאמן). המשיבים 1,2 הגישו בקשה למימוש משכנתאות שנרשמו לטובתם על נכסי החייבבישראל. הם טענו כי החוב עומד על סכום של מליון ש"ח. הנאמן הגיש לביהמ"ש המחוזיבקשה לביטול המשכנתאות בטענה שאלה נרשמו לאחר שהחייב הוכרז כפושט רגל (להלן:התובענה העיקרית). בהתאם להחלטת ביהמ"ש מומשו המשכנתאות ע"י המשיב 3, שמונהככונס נכסים למימושם, והכספים שנתקבלו נשמרים על ידו עד אשר יוכרע בשאלת תוקףהמשכנתאות כלפי הנאמן. המשכנתאות מומשו תמורת כ-2.5 מליון ש"ח. הנאמן פנהלביהמ"ש המחוזי בבקשה לשחרר לידיו את יתרת הסכום שמעבר לחוב הנטען ע"י המשיבים(להלן: הכספים העודפים) ובקשתו נדחתה. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבים שלפיה אםתתקבל טענת הנאמן בתובענה העיקרית שהמשכנתאות אינן תקפות כלפיו, יהיה עליהםלהיפרע כנושים בלתי מובטחים מנכסי פושט הרגל, ובמקרה זה, ראוי שלא להוציא אתהכספים משליטתו של ביהמ"ש בישראל ולהעבירם לנאמן אשר כפוף לביהמ"ש באנגליה.ביהמ"ש נימק עוד את החלטתו בכך שכאשר הצדדים חלוקים והדיון בשאלת תקפותהמשכנאות טרם החל, אין לשנות את המצב הקיים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. המשיבים אינם זכאים לקבל את הסכומים העודפים בין אם יימצא שהמשכנתאותשנרשמו לטובתם תקפות ובין אם יימצא שאינן תקפות. אין לקבל את הטענה שהנאמן לאהוכיח את זכותו על פי הדין הזר, שכן מכח חזקת שוויון הדינים יחול הדין הישראלי- לפיו נכסיו של פושט הרגל, לרבות נכסים שמחוץ לישראל, מוקנים לנאמן. בתובענההעיקרית נדון מימוש המשכנתאות בלבד במסגרת סכום החוב המובטח באמצעותן, ולאעומדת לדיון כלל שאלת זכויות הנושים בפשיטת הרגל. נכסי פושט הרגל מוקנים לכאורהלנאמן. אין חולק כי הכספים העודפים אינם מגיעים לכונס הנכסים שמונה למימושהמשכנתאות ועל הכספים העודפים להימסר לידי הנאמן. אין גם לקבל את הטענה שכאילוביהמ"ש באנגליה יקפח את זכותם של המשיבים כנושים בלתי מובטחים, אם יתבררשהמשכנתאות לא תופסות. בראיות אחרות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ב. שטיינר למבקש, עו"ד ד. צימרמן למשיבים.3.6.97).
ע.א. 2296/97 - נינה פזילוב נגד אמנון פזילוב
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין המערערת למשיב, בני זוג, מתנהליםהליכים משפטיים שונים הנוגעים, בין היתר, למשמורת ששת ילדיהם. המשיב תבע כי כלילדיהם יימסרו למשמורתו הבלעדית וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. המערערת ערערהלביהמ"ש העליון וביהמ"ש קיבל את הערעור, ביטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזיוהנחה אותו לשמוע עדויות נוספות ממומחים ומבני המשפחה ולשקול גם פתרונות בינייםלמחלוקת בין בני הזוג. משהתחדש הדיון בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת כי הדיוןיועבר למותב אחר בנימוק שהמותב כבר גילה דעתו בעניינה ויצר בכך חשש אובייקטיבילקיום דעה קדומה. כן טענה כי נוכח רגישות המטריה מן הראוי שלא תהא כל פגיעהבמראית פני הצדק במקרה זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
הלכה פסוקה היא שהחזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הראשון מקובלת ואינהפוסלת את השופט, כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור אחרת. בענייננו החזיר ביהמ"שהעליון את הדיון לביהמ"ש המחוזי בצירוף הנחיות הנוגעות לשמיעת עדויות, הבאתראיות וייצוג הילדים הנוגעים בדבר. נמצא אם כן, כי ביהמ"ש המחוזי אינו מתבקשלשוב ולהכריע במסכת עובדתית זהה לזו שהיתה בפניו קודם לכן, אלא ליתן את הכרעתועל סמך תמונה עובדתית מעודכנת ורחבה יותר. חזקה עליו כי ישקול את הראיות שבפניולגופן ולא ינעל את דעתו מפני שינוי או שיקול מחדש.
(בפני: הנשיא ברק. 4.6.97).
ע.פ. 2540/96 - אברהם חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ניסה להיכנס למועדון לילהמבלי לשלם, הוכה ע"י המאבטחים והושלך החוצה מהמועדון. הוא שב למקום ולאחר דיןודברים קולני דקר את המנוח - שאותו דימה בטעות לאחד המאבטחים - דקירה אחת בליבושגרמה למותו. המערער הואשם בעבירה של רצח אך המדינה הסכימה להמרת האישום בהריגהוביהמ"ש גזר למערער מאסר לתקופה של 15 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. נסיבות המקרה חמורות ביותר כשעקב המעשה קופחו חייו של אדם צעיר. המעשה אירעבגדר התנהגות בריונית של המערער, ללא כל התגרות או קינטור מצד גורם כלשהוובוודאי לא מצידו של המנוח. לחובת המערער הרשעות לא מועטות בעבירות פריצהואלימות, מעשה מגונה בכח, שוטטות והחזקת סכין וכבר ריצה בעבר ענשי מאסר. ביהמ"שהמחוזי שקל להחמיר עוד יותר בענשו של המערער אך החליט שלא לעשות כן עקב העובדהשהמערער פעל מתוך דחף רגעי ודקר את המנוח דקירה אחת בלבד. אין כל עילה להתערבבמידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, זמיר. עו"ד משה מרוז למערער,עו"ד אורי כרמל למשיב. 5.6.97).
רע"א 1689/97 - גראונד א.ש. בע"מ נגד אדם טבע ודין - אגודה ישראלית... ואח'
*דחיית בקשה לסילוק תביעה על הסף (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לדחות על הסף תובענהשהגישו המשיבים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. סילוק תביעה על הסף הוא צעד קיצוניהשולל ממתדיין את יומו בביהמ"ש ודלתותיו נסגרות בפניו מבלי שהיה בידו לשטוחעצומותיו בפני ביהמ"ש. שיקול הדעת הנתון בידי ביהמ"ש מופעל בהקשר זה בזהירותוביד קמוצה ומשמפעיל הוא שיקול דעתו ומסרב לדחות את התביעה על הסף, אין ביהמ"ששל ערעור מתערב בהחלטתו אלא אם כן החלטתו שגוייה בעליל. אין זה המצב בענייננו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד י. ברודאי וא. וקסלר למבקשת. 10.4.97).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 2576/93 - *הרשעה ב"שימוש במידע פנימי" לפי חוק ניירות ערך. ─ *החלת סעיף 63(א) לחוק העונשין על עבירה של "שימוש במידע ─ פנימי" לפי חוק ניירות ערך לעניין גובה הקנס ......................290 ─* ע.פ. 7826/96 - חיוב אוצר המדינה בפיצוי נאשם שזוכה בדין .........................291 ─* ע.פ. 6877/95 - *בקשה לבטל עיסקת טיעון בטענה שהעיסקה לא הובנה כראוי. ─ *חומרת העונש בעבירות של אינוס אשה ע"י בעלה ......................293 ─* בש"פ 2786/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (נסיון לרצח) ...............................294 ─* בג"צ 3216/97 - התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד רבני בעניין זכויות הבעל בדירת ─ אישתו (גרושתו) ..................................................295 ─* רע"א 866/97 - סמכות הוועדה הרפואית או ועדת הערעורים לקביעת קשר סיבתי ─ בין פגימה מוכרת לפגימה חדשה של אוטם שריר הלב עקב ─ השירות הצבאי ....................................................296 ─* בג"צ 2454/97 - דחיית עתירה לבג"צ נגד ועדת בנין ערים בעניין היתר לעבודות ─ חברת חשמל באשר העניין נתון לסמכות ביהמ"ש האזרחי .................296 ─* בש"פ 2580/97 - מעצר עד תום ההליכים (שוד) .......................................297 ─* בג"צ 6628/96 - ביטול היתר להקמת תחנת דלק בשטחים מסיבות בטחוניות ................298 ─* ע.א. 1016/97 - סירוב פסילה .....................................................298 ─* רע"א 2410/97 - אימוץ ...........................................................299 ─* בש"פ 3442/97 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - קנבוס) ..............................300 ─* ע.א. 3145/97 - סירוב פסילה .....................................................301 ─* רע"א 8508/96 - העברת כספים שנתקבלו במימוש משכנתא, מידי כונס נכסים לידי ─ הנאמן בפשיטת רגל, כאשר הסכום שבידי הכונס גבוה מסכום החוב ─ לפי המשכנתא .....................................................302 ─* ע.א. 2296/97 - סירוב פסילה .....................................................303 ─* ע.פ. 2540/96 - חומרת העונש (הריגה) .............................................303 ─* רע"א 1689/97 - דחיית בקשה לסילוק תביעה על הסף ..................................303 ──