ע.א. 3295/94 - גיל פרמינגר, עו"ד נגד חוה מור ואח'
*רע"א 6770/94 - זכויותיו של פושט רגל שדירת המגורים שלו עומדת למכירה במסגרת פשיטת הרגל למגורים אלטרנטיבייםרע"א 6770/94 - פוזי אליאס ליוס נגד אליאס ואסף ליוס
(ערעורים על פסקי דין בתי המשפט המחוזיים בנצרת (ת.ש. 1199/93) ובחיפה (תיק800/94) - הערעור על פסה"ד של ביהמ"ש שבנצרת נתקבל ברוב דעות והערעור על פסה"דשבחיפה נדחה פה אחד).
א. השאלה שהתעוררה בשני התיקים היא מה הן זכויותיו של פושט רגל שבית המגוריםשלו עומד למכירה במסגרת פשיטת הרגל. האם זכאי הוא למקום מגורים סביר או לסידורחלוף כהוראת סעיף 86א(א) ו-(ב) לפקודת פשיטת הרגל (להלן: הפקודה), או האם נהנההוא מהגנת הדייר מכח הוראת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. הסוגייה אינה מצטמצמתלמכירת בית מגורים של פושט רגל אלא לכל מכירה של דירת מגורים בהוצל"פ, שכן,קיימת זהות בין סעיף 86א לפקודה לבין סעיף 38 לחוק ההוצל"פ שקדם לו.
ב. בע.א. 3295/94 (מחוזי נצרת) מדובר בבית מגורים שבו זכות החכירה של המשיביםלא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין אלא במינהל מקרקעי ישראל. את הבית ביקש הנאמןלמכור כפנוי וביהמ"ש המחוזי, בקבלו ערעור על החלטת בימ"ש השלום, קבע שמדוברבמקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם וכי החייבים מוגנים ע"י סעיף 33(א) לחוקועל כן אין להורות על פינוי החייבים ממנו ואין להפעיל את סעיף 86א לפקודת פשיטתהרגל. לעניין זה נתקבל הערעור ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטל, בפס"דמפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ג. ברע"א 6770/94 (מחוזי חיפה) פתח המבקש בלשכת ההוצל"פ בעכו בהליכי מימושמשכנתא על חלקת קרקע ובה מבנה. לאחר שניתן צו מימוש ביקש המבקש וקיבל צו פינוינגד המשיב מדירת המגורים שלו (להלן: דירת המגורים) ודירה נוספת בבעלות המשיבשבה גר שוכר בשכירות בלתי מוגנת. המשיב ביקש מראש ההוצל"פ לבטל את צו הפינויבהסתמך על ההגנה לפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. ראש ההוצל"פ דחה את בקשתהמשיב וקבע לו סידור בהתאם להוראות סעיף 38(ב) לחוק ההוצל"פ, המקביל לסעיף 86לפקודת פשיטת הרגל. על החלטה זו ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל ביחסלדירת המגורים. ביהמ"ש קבע כי המשיב נהנה מהגנת הדירה בדירת המגורים, אך לא כןלגבי הדירה האחרת המושכרת לדייר לא מוגן. בעניין זה נדחה ערעורו של המערער שכןהדירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין. מנגד נדחה גם הערעור שכנגד של המשיב שטעןשיש להחיל את ההגנה גם על הדירה השניה המושכרת.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: באשר לע.א. 3295/94 - בעוד שנסתמנה בחקיקה ובפסיקהמגמה לצמצם את פרישת הגנת חוק הגנת הדייר, בא סעיף 33 והרחיב אותה הרחבה ניכרת.כיום אין להגנה זו מקום להצדקה, ודומה שתקלה יצאה מלפני המחוקק כשהותיר הגנה זובעינה בחוקקו את סעיף 86א לפקודה ואת סעיף 38 המגביל לו לחוק הוצל"פ הנותניםהגנה למי שדירתו נמכרת. אכן ראוי לדאוג לחייב לקורת גג כאשר ביתו נמכר לפרעוןחובותיו, הגנה שבאה להעניק קורת גג ותו לא, בעוד שסעיף 33 מונע בכלל מכירת דירהגם אם היא דירת פאר וגם אם היא מעל ומעבר למה שדרוש לחייב.
ה. ההתייחסות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כדי להצדיק הגנת הדייר על החייב,היא רטורית במהותה. אין מי שיחלוק על כך שיש לשמור על כבודו של אדם גם אם שקעבחובות ואין להותירו ללא קורת גג מעל לראשו. אלא שגם הנושה שאינו יכול להיפרעמהחייב, נפגע בקניינו והזכות לקניין גם היא זכות יסוד חוקתית הזכאית להגנה.בהתחשב במיהות האיזון האמורה, יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה שלבעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. סעיף 33 מדבר באדם שהחזיקבנכס שהוא בעלו או חוכרו לדורות ושזכותו פקעה עקב מכירתו. אין הסעיף מוגבל לנכסשהוא דירת מגורים, אין הוא מוגבל בסוג הנכסים המוגנים ואין הוא מוגבל בשווי
הנכסים. לעומת זאת מעניק סעיף 86א לפקודה הגנה רק לנכס מקרקעין אחד שהוא ביתמגורים לפושט הרגל ולבני משפחתו הגרים עימו. אין מדובר בזכות אוטומטית של החייבלהשאר בבית המגורים וניתן למוכרו כשהוא פנוי ובלבד שידאגו לחייבים לקורת גג לפישיקול דעת ראש ההוצל"פ וביהמ"ש. אכן, ניתן לפרש את המונח "בעלו או חוכרולדורות" של נכס שבסעיף 33א פירוש מרחיב, שמדובר גם בנכס שאינו רשום, והבחירהבין שני הפירושים היא שאלה של מדיניות. בענייננו יש לנקוט את הפירוש המצמצם.לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש קמא כדי שיקבע את הסידור החלוף או את מקוםהמגורים הסביר שיש להעניק למשיב.
ו. ברע"א 6770/94 יש לדחות את הערעור. בשטר המשכנתא שהוגש למימוש אין ויתורעל זכות דיור ומאחר והמשיב הוא הבעלים הרשום של הנכס נתקיימו כל התנאים הדרושיםכדי להחיל את חוק הגנת הדייר על המשיב. במקרה הנדון אין בפירוש המצמצם שניתןלסעיף 33 בע.א. 3295/94 כדי לסייע למבקש. באשר לדירה השניה המושכרת לדייר הבלתימוגן - המשיב אינו מחזיק בה ולפיכך אין הוא ממלא אחר תנאי "ההחזקה" הדרוש לפיסעיף 33(א). לטענת המשיב משמשת הדירה כבית עסק באשר היא מושכרת, אולם בית עסקמוגדר כמושכר שאיננו דירה, והמושכר הזה הוא "דירה" המוגדרת כ"מושכר שלפי תנאיהשכירות משמש למגורים". לפיכך לעניין זה יש לדחות את הערעור.
ז. השופט טירקל (דעת מיעוט): אין לקבל את ההבחנה בין זכות רשומה של בעלות אוחכירה לדורות לבין זכות של בעלות או של חכירה לדורות שאינה רשומה. ההבחנההמוצעת תולה את ההגנה על זכות המגורים של מי שפקעה זכותו בנכס, לרבות פושט רגלאו חייב, באקט הטכני של הרישום. למרות חשיבותו של הרישום לפי חוק המקרקעין הריהבחנה כזאת אין כוחה יפה מקום שמדובר בהגנות שבמהותן הן סוציאליות ומושתתות עלהשיקול האנושי של הבטחת קורת גג לחייב ולמשפחתו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. עו"ד גיל פרמינגר לעצמו, עוה"דשני שרפסקי וזועבי לחוה מור, עו"ד גרשון יעל לפוזי ליוס, עו"ד ויקטור מנצורלאליאס ליוס. 6.2.97).
בג"צ 2594/96 - המסלול האקדמי של המכללה למינהל (בית הספר למשפטים) נגד לשכתעורכי הדין ואח'
*חובת לשכת עוה"ד למסור למכללה למשפטים נתוני תוצאות בחינות ההתמחות של תלמידי כל המוסדות ללימוד משפטים(העתירה נתקבלה).
א. העותר פועל במסגרת מוסד שהוכר כמוסד להשכלה גבוהה לפי כללי המועצה להשכלהגבוהה (הכרה במוסדות) שנקבעו מכח סעיף 9 לחוק המועצה להשכלה גבוהה. העותר מעניקלבוגריו תואר בוגר במשפטים, שהוא תואר אקדמי. סעיף 24 לחוק לשכת עוה"ד קובע כיאדם כשיר להיות עו"ד אם הוא, בין היתר, "בעל השכלה משפטית גבוהה". סעיף 25 לחוקקובע כי בעלי השכלה משפטית גבוהה לעניין סעיף 24 הם, בין היתר "בוגר של פקולטהלמשפטים... או בוגר של מכללה למשפטים שהוכרו כמוסד להשכלה גבוהה..." וכן "מישסיים לימודיו במכללה למשפטים...". העולה מכאן כי בוגריו של העותר נכנסיםלקטיגוריה של בעלי השכלה משפטית גבוהה שבחלק הראשון של הגדרת בעלי השכלהמשפטית, יחד עם בוגרי הפקולטאות למשפטים של האוניברסיטאות.
ב. בבחינות ההתמחות בכתב של לשכת עוה"ד על הנבחן לציין בטופס הבקשה לבחינהבאיזה מוסד סיים את לימודיו. החלוקה בציון שמות האוניברסיטאות והמכללות מאפשרתלקבל נתוני מחשב מידיים, על מספר הנבחנים מכל מוסד ועל מספר הנבחנים מאותו מוסדשעברו את הבחינה או שנכשלו בה. לשכת עוה"ד מסרה לפרסום נתונים כלליים אודותשיעור ההצלחה בבחינות. הנתונים התייחסו לכלל בוגרי הפקולטאות למשפטים מצד אחדולכלל מסיימי המכללות מאידך. בנתונים של מסיימי המכללות נכללו הנתונים הנוגעים
גם לבוגרי העותר, על אף שהוא, שלא כמותן, קיבל הכרה לפי חוק המועצה להשכלהגבוהה. העותר מבקש להורות ללשכת עוה"ד לחדול מפרסום הכורך את העותר יחד עםמוסדות שלא הוכרו כמוסדות להשכלה גבוהה; ולחייב את לשכת עוה"ד להעביר לידיהעותר נתונים אודות בחינות ההתמחות המתייחסים בנפרד לבוגרי העותר וביחס לכל אחדואחד מן המוסדות המעניקים לבוגריהם השכלה משפטית גבוהה. העתירה נתקבלה.
ג. באשר לבקשה הראשונה של העותר - אם בוחרת לשכת עוה"ד לצרף בפרסום הנתוניםאת תוצאות הבחינות של בוגרי העותר לתוצאות של בוגרי האוניברסיטאות, בידה לפרסמןעם תוצאות הבחינות של מסיימי מכללות שלא הוכרו כמוסדות להשכלה גבוהה, רק אםתבהיר כי כך עשתה. אשר לבקשה השניה - בתצהירה מציינת לשכת עוה"ד כי החל מנתוניהבחינות שנערכו במאי 1996 יש אפשרות לקבל נתונים נפרדים לגבי כל אחתמהאוניברסיטאות וכל אחת מהמכללות, אולם לדעת הלשכה אין עליה חובה שבדין, שבנוהלאו ביושר לספק לעותר, או למוסדות חינוך אחרים, נתונים באשר לתוצאות הבחינות שלבוגריהם. כן סבורה הלשכה כי בהיותה גוף ציבורי כאמור בסעיף 23 לחוק הגנתהפרטיות, מסירת מידע המבוקש ע"י העותר אסורה על פי דין. טענות אלה אין לקבל.העותר זכאי לקבל מלשכת עוה"ד את הנתונים הנוגעים לבחינות אליהן נגשו בוגריו,שהרי העותר הוא "נוגע בדבר" כמי שמבקש לעמוד על מידת הצלחתם של בוגריו בבחינות.כרשות ציבורית מחזיקה הלשכה במידע כנאמן הציבור, ואין בידה למנוע את גילויובפני מי שיש לו עניין לגיטימי בו.
ד. אשר לזכותו של העותר לקבל את הנתונים הנוגעים לתוצאות הבחינות של מוסדותאחרים הנמצאים בידי לשכת עוה"ד - גם לגבי מידע זה יש לעותר עניין לגיטימי,כשבכך יש בידו לא רק להשוות נתונים אלה עם הנתונים הנוגעים לבוגריו, אלא גםלהציג בציבור את מידת הצלחת בוגריו לעומת המוסדות האחרים ובכך להגן על המוניטיןשלו על פי הערכתו. ניתן להשקיף על המידע שמבקש העותר לקבל, מהיבט רחב יותר,והוא של הזכות לדעת, שכנגדה חובת הרשות למסור מידע. עניין לנו באחד ההיבטים שלחופש הביטוי, שביטויו העליון הוא בהיבט הדמוקרטי. נתונים שבידי לשכת עוה"ד עלתוצאות הבחינות, נאספו אמנם לצרכיה, אולם משהגיעו לידיה, אין הם רכושה. במסירתהנתונים האמורים אין משום פגיעה בפרטיותם של המוסדות, לפי חוק הגנת הפרטיות.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט גולדברג.עוה"ד טל-בנד ואביכזר לעותר, עו"ד עליאש ללשכת עוה"ד, עו"ד טל למשיבות האחרות.19.1.97).
ע.פ. 4274/95 - אורי צוקרמן נגד חברת צים... בע"מ ואח'
*הגשת ערעור באיחור כאשר חלק מה"נאשמים" בקובלנה פלילית פרטית זוכו והמשפט נמשך נגד האחרים(בקשת שלשה מן המשיבים למחוק את הערעור נגדם - הבקשה נתקבלה).
א. המערער הגיש קובלנה פלילית נגד חמישה נאשמים. בהכרעת הדין שניתנה ביום26.4.95 הרשיע ביהמ"ש המחוזי את חברת צים והמשיב הרביעי בעבירה שיוחסה להםבקובלנה וזיכה את המשיבים 2,3 ו-5 (להלן: המשיבים). התיק נקבע לטיעון לעונשליום 14.5.95 וביום זה העלו המשיבים 1 ו-4 טענה שלא היתה לביהמ"ש סמכות לדוןבעניינם, שכן ביום 31.3.95 תוקן חוק סדר הדין הפלילי ונמחק סעיף מסויים מרשימתהעבירות. ביהמ"ש דחה את הטענה ביום 28.5.95. באותו יום גזר ביהמ"ש את ענשם שלהמשיבים 1 ו-4. ביום 6.7.95 הגיש המערער ערעור נגד זיכוי המשיבים ונגד קולתהעונש למשיבים 1 ו-4. המשיבים ביקשו למחוק את הערעור נגדם בטענה שהוגש באיחור,שכן הכרעת הדין בעניינם ניתנה ביום 26.4.95 כאשר זוכו והמועד להגיש ערעור עלזיכויים הסתיים ביום 10.6.95. בתגובתו טען המערער כי מניין הימים החל ביום מתןגזר הדין בעניינם של המשיבים 1 ו-4 ולא ביום מתן הכרעת הדין בעניינם של
המשיבים. לחילופין ביקש להאריך את המועד. בקשת המשיבים למחוק את הערעור נגדםנתקבלה.
ב. מניין הימים להגשת ערעור על זיכויים של המשיבים אינו מיום מתן גזר הדין שלהנאשמים שהורשעו, אלא מיום מתן הכרעת הדין של זיכוי המשיבים. כאשר מדובר בהרשעהקמה זכות הערעור מיום סיום ההליך דהיינו מיום מתן גזר הדין. מאידך, כאשר הכרעתהדין מזכה את הנאשם מתחיל "מרוץ הזמן" על אתר. ביהמ"ש סיים את מלאכתו והדרךנפתחת לערעור בזכות על פסה"ד. כאשר עומדים לדין מספר נאשמים שחלקם הורשע וחלקםזוכה, הרי לגבי אלה שזוכו מתחיל המועד להגשת הערעור מיום הזיכוי בלי קשר להמשךהמשפט של הנאשמים שלא זוכו.
ג. אשר לטענה כי המועד צריך להתחיל מן היום שבו החליט ביהמ"ש שיש לו סמכותבניגוד לטענת חוסר הסמכות אשר לטענת המערער הועלתה גם ע"י המשיבים שזוכו -ראשית, מתקבל על הדעת שצודקים המשיבים בטענתם שהם כלל לא העלו את טענת חוסרהסמכות שהרי כבר זוכו ממילא. אך גם אם המשיבים השתתפו באותו הליך, אין בכך כדילשנות מן המסקנה שמועד הגשת הערעור הוא 45 ימים ממתן הכרעת הדין.
ד. נותרה לדיון השאלה אם יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור והתשובה לכךהיא שלילית. אכן, שיקול דעתו של ביהמ"ש בהארכת מועד בהליך פלילי רחבה מאשרשיקול הדעת בעניינים אזרחיים, אך עדיין מוטל על המבקש הארכת מועד להביא טעםוסיבה המתקבלים על הדעת מדוע הוגש הערעור באיחור. טעות בחוק או טעות משפטיתאחרת אין בהן כדי טעם מספיק לשם הארכת המועד. כך שטענת המערער שטעה בשאלה מתימתחיל המועד להגשת הערעור אין בה די לשם הארכת המועד.
(בפני: הרשם גילון. עו"ד רבלסקי למערער, עו"ד קיסרי למשיבים. 19.1.97).
בג"צ 5392/94 - המועצה המקומית תמרה נגד מנכ"ל משרד הפנים ואח'
*טענה שמחיקת עתירות לבג"צ יוצרת מעשה בי"ד. *סבירות החלטה בדבר היקף גימלה שתוענק לעובד מדינה שכיהן כסגן ראש מועצה מקומית(העתירה נדחתה).
א. המשיב השני (להלן: המשיב) הועסק כמורה ע"י משרד החינוך והתרבות מ-73 ועד94. בשנת 89 נבחר המשיב כחבר במועצה המקומית תמרה וביולי 89 החל לכהן כסגן בשכרלראש המועצה וניתנה לו חופשה ללא תשלום מעבודתו במשרד החינוך. בינואר 92 זימןראש המועצה את חברי המועצה לישיבה מיוחדת שעל סדר יומה הדחת המשיב. הישיבהכונסה על סמך דרישת מיעוט חברי המועצה בניגוד לסעיף 9 לצו המועצות המקומיות(א).בישיבה הוחלט ברוב דעות להעביר את המשיב מכהונתו. המשיב עתר לבג"צ בעניין זה אךלאחר מכן חזר בו מן העתירה ופנה לגורמים המוסמכים במשרד הפנים וטען כנגד הדחתו.בחוות דעת של הלשכה המשפטית במשרד הפנים נקבע כי הדחת המשיב בטלה. ראש המועצהסירב לאפשר למשיב לחזור לכהונתו והממונה על מחוז הצפון עמד לפעול מכח סעיף36(ב) לפקודת המועצות המקומיות למנות את המשיב לתפקיד סגן ראש המועצה. המועצהעתרה לבג"צ בעניין זה ומכיוון שהדיון עמד להיערך חודשיים לפני תום הקדנציה שלהמועצה החליט הממונה לחזור בו מכוונתו להפעיל את סמכותו והעתירה נמחקה.
ב. המשיב, שכהונתו הופסקה לאחר ישיבת ההדחה ולא שולם לו שכר, חזר בספטמבר 92לעבודתו במשרד החינוך ולאחר שמלאו לו 40 שנה פנה בבקשה לתשלום גימלה. על פיהחלטת ועדת העבודה של הכנסת, על יסוד חוק הגימלאות, זכאי כגימלה מי שכיהן כסגןבשכר ברשות מקומית וחדל לכהן בתפקיד זה לאחר שהגיע לגיל 40 שנה. עוד נקבע כיזכאי לגימלה שעבד במשרה ציבורית, תחושב מחצית מתקופה זו כתקופת כהונה כראש רשותמקומית או כסגנו בשכר. המשיב הגיש על כן בקשה לגימלה לגזבר המועצה. הגזבר שהיהאמור להעביר את הבקשה לגימלה משרד הפנים לא עשה כן ודחה אותה על הסף. המשיב פנהישירות למנכ"ל משרד הפנים וסוכם עמו שיתפטר גם מעבודתו כמורה והוא עשה כן.
באוגוסט 94 אישר המנכ"ל כי המשיב זכאי לגימלה בגין תקופת כהונתו כסגן ראש מועצהעד לנובמבר 93 וכן החליט לצרף לתקופת הכהונה הנ"ל את מחצית תקופת עבודתו שלהמשיב כעובד מדינה. העתירה נדחתה.
ג. אשר לטענת העותרת כי פסקי הדין של בג"צ בשתי העתירות הקודמות הקימו מעשהבית דין לגבי תקפותה של החלטת ההדחה וכי החלטת ההדחה תקפה מכח חזקת התקינות -בפסקי הדין של בג"צ בעתירות המשיב והמועצה לא נידון תוקפה של ההדחה ולא הוכרעועל כן לא נוצרה פלוגתא פסוקה ואין כאן מעשה בית דין. העותרת גם אינה יכולהלהסתמך על חזקת התקינות. אכן, קיימת חזקה כי רשות ציבורית פעלה כדין, אךבענייננו היה למנכ"ל משרד הפנים יסוד לסבור כי הדחת המשיב היתה שלא כדין.העותרת לא הצביעה על פגם כלשהו בסברת המנכ"ל ואף לא תיקנה את הפגם שנמצאבהחלטתה.
ד. נותרה לדיון השאלה אם החלטת המנכ"ל שזיכה את המשיב בגימלה בשל תקופהשבפועל לא כיהן בה היא בלתי סבירה במידה המחייבת את ביטולה. באשר לכך הריהסמכות לקביעת זכותו של המשיב לגימלה נתונה למנכ"ל וזו סמכות שבשיקול דעת.החלטה שבשיקול דעת תיפסל עקב אי סבירות רק אם היא מבוססת על מתן משקל יחסי בלתיסביר במידה קיצונית, או מהותית, לשיקולים הרלבנטיים השונים. בענייננו נתמכתהחלטת המנכ"ל בכך שהפסקת הכהונה של המשיב לא היתה כדין, ופגם בחוקיות הפיטוריןשל עובד הציבור מביא לבטלות הפיטורין ולעובד נשמרות כל זכויותיו לרבות זכותולגימלאות. בנסיבות אלה החלטת המנכ"ל מבוססת ואין להתערב בה.
(בפני השופטים: בך, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד רוניקול לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למנכ"ל משרד הפנים, עו"ד רנאטו יאראק למשיב.4.2.97).
בג"צ 5277/96 - חוד, חברה לתעשיות מוצרי מתכת בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*הענקת אישור למפעל על פי חוק עידוד השקעות הון בניגוד למדיניות. *זכות עמידה בבג"צ(העתירה נתקבלה).
א. המשיבה הרביעית, מעש פלדות בנין בע"מ (להלן: מעש), עוסקת בתחום ייצורועיבוד מוצרים לזיון בטון לבניה. מפעלה של מעש שכן במועדים הרלבנטיים באיזורהתעשיה של הישוב אזור. בנובמבר 94 הגישה מעש בקשה לאישור תכנית על פי חוק עידודהשקעות הון. נשוא התכנית הוא מפעל שמבקשת מעש להקים באזור קרית גת, במקום מפעלהשבישוב אזור. בנובמבר 95 החליטה מינהלת מרכז ההשקעות, שלא לאשר את בקשתה שלמעש, מן הטעם שהמוצרים שמעש מייצרת אינם בעדיפות כזכאים לסיוע במסגרת החוק. מעשעררה בפני שרי האוצר והתעשיה, והוועדה המייעצת לפי חוק העידוד שבדקה את הערר,החליטה להמליץ לשרים שלא לקבל את הערר. חרף המלצה זו החליטו שרי האוצר והתעשיהלקבל את הערר בנימוק שקרית גת היתה כי בעת הדיון בתכנית איזור עדיפות לאומית ב'וכי ועדת המנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד התעשיה והמסחר הבטיחה למעש אישור התכנית.
ב. העותרת, היא מתחרה עסקית של מעש. לעותרת שלשה מפעלים שאחד מהם ממוקם בקריתגת. העותרת ביקשה להרחיב את מפעלה שבקרית גת ופניותיה לקבל מעמד של מפעל מאושרנענו בשלילה, תוך הבהרת מדיניות המשרד השוללת מתן מעמד של מפעל מאושר למפעליםבתחום זה. על רקע עובדות אלה הגישה העותרת את העתירה נגד אישור המפעל של מעשכמפעל מאושר. העתירה נתקבלה.
ג. המדיניות הנקוטה מזה שנים ע"י משרד המסחר והתעשיה ומינהלת מרכז ההשקעותהיא כי מפעלים שעיסוקם בתחום ייצור רשתות ברזל לזיון בטון, אינם בגדר מפעליםשניתנים להם עדיפות ועידוד במסגרת חוק העידוד. בין שהמדיניות גובשה במסמך כתובובין אם לאו, מעמדה הוא כשל הנחיה מינהלית שהרשות קבעה לעצמה לצורך הפעלת שיקול
דעתה. החלטת השרים להעניק למעש מעמד של מפעל מאושר סטתה מן ההנחיות המינהליותשהוחלו בעניינים דומים. על הרשות הנטל להצביע על נסיבות מיוחדות או על טעמיםענייניים המצדיקים את הסטייה מן ההנחיות המינהליות. בענייננו לא עמדו השריםבנטל זה. שיקול שעליו סמכו השרים, כי ועדת המנכ"לים הבטיחה אישור התכנית בגללקשיים בתפעול המפעל בישוב אזור, אינו לעניין, שכן לא ועדת המנכ"לים היא המוסמכתלקבוע בעניין זה, אלא המינהלה של מרכז ההשקעות ואין בהבטחת ועדת המנכ"לים ולאכלום לאישור המפעל.
ד. מכל האמור עולה כי החלטת השרים היתה שלא כדין והוא גם פסולה מחמת הפלייהופגיעה בזכותה של העותרת לחופש העיסוק. החלטת השרים על מתן טובות הנאה למעשפוגעת שלא כדין בעקרון השוויון. תרופתה של העותרת אינה במתן צו שגם לה יוענקוההטבות בניגוד למדיניות, אלא שתשלל ההחלטה להעניק למעש את המעמד של מפעלמאושר.
ה. מעש טענה נגד זכות העמידה של חוד מתכת. אין לקבל טענה זו. קיימת חפיפהניכרת ביותר בין תחומי הפעילות של חוד מתכת למעש וישנה רוויה בשוק הרלבנטי.הספק הייצור של המפעל המאושר אמור להיות גדול בכ-%50 מזה שבמפעל הנוכחי בישובאזור. מתן מענק מכספי המדינה בסכום של כ-1.3 מליון דולר למעש להקמת המפעל, יוצרסיכון מוחשי כי תגרם לעסקיה של חוד מתכת פגיעה ממשית. כך שחוד מתכת עמדה בנטללבסס זכות עמידה על פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בפסיקה.
ו. אשר לטענה כי שיקולי השרים בהחליטם בעררים המוגשים לפי חוק העידוד רחביותר מזה של מינהלת ההשקעות - יתכן כי לשרים מתוקף כישוריהם יכולת להביא בחשבוןמערך נרחב ומקיף של שיקולים כשהם באים להחליט בערר. אך בכשירותם כרשות מוסמכתעל פי חוק העידוד, רשאים השרים להביא בחשבון רק שיקולים הנופלים לגדר החוקהמסמיך ושיקולים אלה נגזרים רק מן המטרות שחוק העידוד נועד להגשימם. אשר לטענתההסתמכות שהעלתה מעש - גם טענה זו דינה להידחות. לפי הטענה השקיעה מעש סכומיכסף ניכרים על יסוד החלטת השרים, ואולם את רוב ההשקעות השקיעה לפני שהשריםהחליטו להיענות לערר שלה ולאחר שעמדה בעינה החלטת המינהלת שלא להכיר במפעל שלהכמפעל מאושר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טל. החלטה - השופט אור. עוה"ד ר.יאראק וע. בריק לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין לשר האוצר, עוה"ד יוסי לוי ואורןבר למעש פלדות. 5.2.97).
ע.א. 1925/95 - מלכה רפאל נגד בנק הבניה לישראל
*סיחור שיקים לבנק כאשר התמורה נכשלה תוך הפרת חובת הנאמנות והבנק לא הוכיח שנטל את השיקים בתמורה ובתום לב(מחוזי ת"א - ע.א. 1652/92 - הערעור נתקבל).
א. ביום 14.2.84 עשו המערער וחברת קלרין דירות בע"מ (להלן: קלרין) חוזה שלפיוהיה המערער אמור לרכוש מקלרין בית באשדוד. בהתאם לחוזה מסר המערער לקלרין שבעהשטרי חוב שעליהם חתם על החלק, בלי שצויינו בהם הסכומים ומועדי הפרעון. קלריןהפקידה את השטרות אצל המשיב. בפברואר 86 פורקה קלרין ובאוקטובר 88 הגיש המשיבתביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער על פי השטרות. בימ"ש השלום דחה את התביעהואילו ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, קיבל את ערעורו של הבנק וחייב את המערערבתשלום סכום השטרות. הערעור נתקבל.
ב. אין מחלוקת כי ביחסים שבין המערער לבין קלרין נכשלה התמורה לחלוטין, שכןהמערער לא קיבל מקלרין את הבית שהיה אמור לקבל. אעפ"כ סברו שופטי הרוב כי המשיבהיה רשאי להציג את השטרות הואיל והוצגו בעת שחשבונותיה של קלרין אצל המשיב היוביתרת חובה ולפיכך היה המשיב אוחז בעד ערך בשטרות. ברם, כפי שנאמר בחוזה בפירוש
הותנה כל תשלום בהשלמת שלב בבניית הבית והתשלום האחרון נועד למועד מסירת הביתלרשות המערער. כאשר השלימה קלרין בשטרות את הסכומים והתאריכים וסיחרה אותםלבנק, עשתה זאת בידיעה ברורה שלא התקיים שלב כלשהו של הבניה. באותו מועד לאהושלמה, איפוא, מסירת השטרות לקלרין ופעולותיה היו בניגוד לחובת הנאמנות שלהכלפי המערער ובניגוד להרשאה שניתנה לה לפי החוזה. על פגמים אלה יכול היה הבנקלגבור רק אם הוא אוחז כשורה בשטרות, אולם הבנק לא עמד בתנאים הנדרשים לכך,הואיל ולא הראה שנטל את השטרות בתום לב ובעד ערך.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד תלצור למערער, עו"ד מודלין למשיב. 5.2.97).
בש"פ 195+813/97 - סימונה מורי וג'ון ולנסיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררים הואשמו ברצח שותפה לחיים של העוררת. לפי הנטען היו יחסיה שלהעוררת עם המנוח מתוחים ולאחר שפיתחה עם העורר קשרים רומנטיים, קשרה עמו קשרלרצוח את שותפה לחיים ולשם כך מסרה לעורר סכין, ולאחר מספר ימים קראה לו העוררתלהגיע לבנין מגוריה ולהביא עמו את הסכין כדי שיוכל לבצע את תכניתם. העורר הגיעלמקום ובנוכחות העוררת דקר את בן זוגה 14 דקירות וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי קבעכי הראיות נגד העורר הן הודעותיו במשטרה. בהודאתו טען אמנם העורר שהדקירות היובבחינת הגנה עצמית, אך ביהמ"ש קבע שטענת הגנה עצמית תתברר בעת המשפט. לענייןהעוררת קבע כי בידי התביעה ראיות נסיבתיות שיש בהן לבסס לכאורה את הקשר שלהלמעשה המיוחס לה. בגדר ראיות אלה מנה את קשריה עם העורר, את מסירת הסכין לידיו,את קריאותיה הטלפוניות לעורר לפני הגעתו למקום הרצח ואת עדויות שכניה בדברהתנהגותה המחשידה בשעת הרצח וכן גירסתה השקרית בחקירת המשטרה שלא הכירה אתהעורר. הערר נדחה.
ב. באשר לעורר - בשלב זה של ההליך אין בידי ביהמ"ש לבחון את הטענות של ההגנההעצמית לגופן. די בשלב זה לומר כי ההודעות של העורר במשטרה, כמו גם השחזורשערך, יש בהם כדי להוות ראיות לכאורה לביסוס אשמת העורר. הוא מעלה טענות נגדקבילות ההודאות ואולם בשלב מקדמי זה כשאין בהודאות פגמים המעידים על פניהם כיאין בהן אמת, די בהודאות המפורטות ובהתוודות העורר בפני המדובב כדי ראיותלכאורה לביסוס המעצר עד תום ההליכים. גם לעניין העוררת די בראיות שבאו בפניביהמ"ש כאמור כדי לבסס ראיות לכאורה נגדה.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד א. שרעבי וד. שהרבני לעוררת, עו"ד סעדיה לעורר,עו"ד מ. ערד למשיבה. 10.2.97).
ע.פ. 6258/94 - צבי יעקובזון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד(מחוזי ת"א - ת.פ. 619/91 - הערעור נדחה).
א. בשנים 90-89 שימש המערער עוזר לשר הפנים דרעי. בתחום פעילותו של משרדהפנים נכלל פיקוח על הרשויות המקומיות, לרבות אישור תקציביהן. המערער טיפלבפניות הציבור אל השר, ובכלל זה בבקשות שונות של תלמידי ישיבה הנכלליםבקטיגוריה של "מיועד לשירות בטחון" לפי חוק השירות הבטחון. שר הבטחון נוהגלדחות את שירותם הסדיר בצבא של תלמידי ישיבות, ולעיתים מוגשות בקשות הדורשותטיפול חריג. בקשות כאלה מטופלות ע"י לשכות הגיוס והבקשות שנדחו מועברות לקציןמטה במינהל הגיוס שתפקידו להמליץ אם להיענות לבקשה או לדחותה. מאז שנת 69 מילאאת תפקיד קצין המטה סגן אלוף ג'ורג' גרנטי. אשתו של גרנטי ביקשה להתקבל לעבודה
בעירית רמת גן ונאמר לה שאין תקן. אגב שיחת טלפון בין המערער לגרנטי בנוגעלעניינו של תלמיד ישיבה פלוני, העלה גרנטי את בעיית התעסוקה של אשתו והמערערהבטיח לגרנטי לפעול בעניין. לאחר שהמערער טלפן מספר טלפונים לעירית רמת גןהתקבלה גב' גרנטי לעבודה בעיריה. לאחר מכן ביקש גרנטי את עזרת המערער להעלאתאשתו בדרגה ואף זו נענתה. כאשר גב' גרנטי נכללה ברשימת עובדים עומדים לפיטוריןיצר המערער קשר עם עירית רמת גן ושיכנע את הגורמים המוסמכים בעיריה שלא לפטר אתשל גרנטי. המערער גם ניסה לסייע לגרנטי בעניין העלאתו בדרגה לפני יציאתולגימלאות. גרנטי הואשם בבי"ד צבאי בעבירות של קבלת שוחד ובהתנהגות שאינה הולמת,זוכה מעבירת השוחד והורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת. המערער הורשע בעבירהשל מתן שוחד ומרמה והפרת אמונים ונדון לשנתיים מאסר שמתוכן חצי שנה מאסר בפועלבעבודות שירות ותשלום 10,000 ש"ח קנס. הערעור נדחה.
ב. כדי לבסס הרשעה בעבירת שוחד יש להוכיח קשר סיבתי עובדתי בין מתן השוחדלבין פעולת עובד הציבור. היסוד הנפשי הוא מודעות לקשר הסיבתי. הוכח כי גרנטיטיפל בתפקידו כקצין מטה במינהל הגיוס בבקשות של בחורי ישיבה שהועברו לו ע"יהמערער שהיה מעוניין כי יתקבלו, כי המערער ביצע סידרת פעולות לטובת גרנטי, כיהמערער הודיע לגרנטי על הפעולות שביצע לטובתו, כי כל השיחות בין המערער לגרנטישנגעו לטיפול בענייניו הפרטיים של גרנטי נערכו אגב שיחות בין השניים בענייןהבקשות של תלמידי הישיבה. השאלה היא אם הסיוע שהגיש המערער לגרנטי היה בו כדילהשפיע על הטיפול בבקשות של בחורי הישיבה שהעביר לו, או שמא היה זה מעשה חסדשעשה המערער שלא על מנת לקבל תמורה. בעבירות שוחד לרוב אין מצויות ראיות ישירותלהוכחת הכוונות של מקבל טובת ההנאה ונותנה ועל ביהמ"ש להסיק את הכוונה מנסיבותהעניין. בענייננו נזקק המערער לשירותיו של גרנטי, וזולת קשרי העבודה לא היהביניהם קשר כלשהו. המערער לא נתן הסבר לטובות שהעתיר על גרנטי והעלה את הטענהכי נהג לעשות טובות כאלה לכל מי שפנה אליו. אולם עדותו לא נמצאה מהימנה. בנוסףלכך, במשך תקופה של כ-8 חודשים פעל המערער באופן אינטנסיבי לפתרון בעיותיו שלגרנטי. לא נטען כי יוזמות אלו היו אף מנת חלקם של יתר הפונים בבקשות ללשכת השר.ראיות אלה מובילות למסקנה כי ה"טובות" שעשה המערער לגרנטי לא היו מנותקות מןהשירותים שנתן לו גרנטי כעובד ציבור.
ג. יש גם לדחות את הטענה בדבר השפעת זיכויו של גרנטי מקבלת שוחד על הרשעתו שלהמערער במתן שוחד. עבירת השוחד אינה מותנית בהדדיות כוונות הנותן והלוקח.העבירה מושלמת גם אם הצד השני חף מכוונה פלילית, בין אם לא היה מודע לכוונתהשוחד, ובין אם היה מודע אך לא סיפק כל תמורה לטובת ההנאה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - השופטתדורנר. עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 22.1.97).
בש"פ 404/97 - אבי שריקי נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית מנהיגה בעקבות תאונת דרכים בה נהרגו 2 אנשים(ערר על פסילה מינהלית מנהיגה - הערר נדחה).
א. בנובמבר 96, בשעה 30:9 בערב, נסע העורר בשומרון בכיוון אלפי מנשה ובמהלךנסיעתו פגע בחמור שהיה על הכביש. על פי הודעתו עצר את הרכב, אולם כעבור כדקההמשיך בנסיעה ליעדו תוך שהוא משאיר את החמור מוטל על הכביש. כעבור זמן לא רבפגעה מכונית בפגר החמור וכתוצאה מכך קיפדו את חייהם שני אנשים ושלשה נפצעו.העורר טען כי פגע בחמור כשכבר היה פגר מוטל על הכביש, אם כי במשטרה אמר כי פגעבחמור שעבר בכביש. על כל פנים, טענת העורר היא כי טילפן למשטרה והודיע עלהימצאות פגר החמור על הכביש, אך אישור כזה לא נמצא ביומן המשטרה. בעקבות האירוע
נפסל העורר ע"י קצין משטרה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 90 יום. העורר פנה לבימ"שהשלום בבקשה לבטל את צו הפסילה המינהלית, בקשתו נדחתה ועררו לביהמ"ש המחוזינדחה אף הוא. הערר לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. בהזדמנות הראשונה בה נחקר העורר הוא הודה שפגע בחמור כשזה חצה את הכביש.לאחר הפגיעה לא נקט העורר באמצעי מתאים כדי להזהיר את העוברים בדרך בפני המפגעהמסוכן שהיה בו כדי להביא לתוצאות קטלניות. אשר לטענת העורר כי יצא ידי חובתובהודעתו למשטרה - לא נותר רישום משטרתי התומך בטענה זו. לכך יש להוסיף כי ביןאם טילפן ובין אם לאו, הרי שבהסתלקותו מן המקום ללא נקיטה בכל אמצעי שיהיה בוכדי להזהיר או להרתיע בפני המשתמשים בדרך - יצר העורר סיכון שלכאורה הוא שגרםלתאונה. הוא טען כי היה סיכון בהמתנה במקום האירוע שכן מדובר באיזור עויין, אךבפני העורר עמדו אפשרויות שונות של התראה נאותה, בין אם סימון המקום בפנס אומשולש אזהרה, ובין אם המתנה תוך הבהוב לרכב שיגיע, לרבות רכב הסיור או גורםשיוכל להזעיק תגבורת לפינוי או להחליפו. על פני הדברים עולה שהעורר יצר סיכוןברמה גבוהה ביותר למשתמשים בדרך והסתלקותו מן המקום מצביעה לכאורה על זלזולביחסו לבטיחותם של המשתמשים בדרך.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' י. שילגי לעורר, עו"ד ש. טובבין למשיבה.3.2.97).
רע"פ 38/96 - גולדשטיין אבנר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מע"מ וחומרת העונש(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, בהיותו מנהל פעיל של חברה, הורשע על פי הודאתו ב-30 עבירות של איתשלום מס הכנסה שנוכה מעובדי החברה, בסכום של כ-460,000 ש"ח, עבירה לפי סעיף219 לפקודת מס הכנסה, בתקופה שמנובמבר 89 ועד יוני 91 ומינואר 93 ועד אוקטובר93. בנוסף הורשע ב-16 עבירות של אי צירוף לדוחו"ת תקופתיים, שהוגשו לפי חוקמע"מ, את התשלום הנובע מהם, עבירה לפי תקנות 23 ו-27 לתקנות מע"מ. כאן מדוברבסכום כולל של כ-282,000 ש"ח. בגין עבירות אלה נדון המבקש לשנה מאסר בפועל, 20חודשים מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ש"ח. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחהוהבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טוען כי לא היה מקום להרשיעו לפי תקנות 23 ו-27 לתקנות מע"מ. תקנה23 לתקנות מע"מ קובעת כי "הדו"ח התקופתי יוגש, בצירוף התשלום הנובע ממנו...לאחד מסניפי הבנקים...". תקנה 27 לתקנות קובעת "הפרת הוראה מהוראות התקנות...ופרקים ה' ו-ו' שלא נקבעה בחוק כעבירה נקבעת בזה כעבירה". תקנה 23 מצוייה בפרקו' של התקנות. משילובן של ההוראות האמורות עולה בעליל, כי אי צירוף התשלוםהנובע מדו"ח המוגש על ידי עוסק מהווה עבירה. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בקביעתושהמבקש עבר עבירה לפי שילובם של הוראות הסעיפים 88(א) ו-118 לחוק מע"מ. על פיהאמור בסעיף 88 על החייב במס לשלם את המס המגיע לתקופת הדו"ח ביחד עם הגשתהדו"ח. אי תשלום המס המגיע על פי כל דו"ח עם הגשתו מהווה, על פי סעיף 118 לחוק,עבירה. כך שאם ביהמ"ש היה מגיע למסקנה שאין להרשיע את המבקש בעבירה לפי תקנות23 ו-27 רשאי היה להרשיע את המבקש, בהסתמך על הוראת סעיף 184 לחסד"פ, בעבירהלפי סעיף 88 הנ"ל.
ג. אשר לעונש - יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור גם בעניין זה. המבקש אחראיכמנהל החברה לעיכובם של תשלומים המגיעים כמס הכנסה שנוכו מעובדים בסכומיםניכרים, סכומים שהחברה היתה נאמנה עליהם והיתה חייבת להעבירם לשלטונות המס.
החוב בגין תשלומים אלה מגיע כיום לסכום הקרוב למליון ש"ח ובנסיבות אלה העונשאינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' בייניש. עו"ד יעקב ישראלי למבקש, עו"דעמנואל לינדר למשיבה. 11.2.97).
בש"פ 620/97 - בוזגלו איתן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד).
*טענת אפליה בין נאשמים בהחלטת המעצר(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושלשה אחרים הואשמו בעבירות של שוד בחבורה, גניבת רכב ועבירותנוספות. כתב האישום מתאר תכנון מתוחכם של שוד יהלומים מרכבו של יהלומן, תכנוןשכלל תצפיות מקדימות, איסוף מודיעין, התפרצות לדירה כדי ליטול מתוכה מפתחות רכבששימש לשוד ותכנון מדוקדק של השוד. המדינה ביקשה לעצור את ארבעת הנאשמים עד תוםההליכים אך ביהמ"ש הורה לעצור רק שני נאשמים, ובכללם העורר, ולשחרר את השנייםהאחרים. ביהמ"ש הסביר את ההבחנה בין הארבעה בכך שבעניינם של השניים האחרים"קיימת אפשרות מה, ואפילו אם היא קלושה שהם לא יורשעו בעבירת השוד". השופט ביססאת אבחנתו בין הנאשמים בעיקר על כך שבקלטת וידיאו שהנציחה את השוד נראה העורריוצא ממכונית בה נוהג הנאשם הנוסף שנעצר, חוטף את שקית היהלומים, ונכנס לאותהמכונית והשניים נמלטים מהמקום. באותה קלטת אין נראים בזמן השוד הנאשמים האחריםשעל פי האישום המתינו במכוניתם במרחק מה ממקום האירוע ואיבטחו את המקום.הסניגור השתית את טיעונו נגד עררו של העורר על טענת אפליה וביקש לקבוע שהראיותמצביעות על מעורבות זהה של ארבעת המעורבים במעשה. לטענתו, ההלכה קובעת שישלמנוע אפליה אפילו במחיר שחרורו בתנאים של מי שראוי היה לו להיעצר אלמלאהאפליה. הערר נדחה.
ב. אין במעצרו של העורר משום אפליה ביחס לנאשמים ששוחררו. כאשר ביהמ"ש באלהעריך קיומן של ראיות לכאורה במהלך דיון במעצר, או אף להעריך ולשקול ראיותבמשפט גופו, לעולם יבדוק כל עניין לגופו וכל ראייה לעצמה, ויכריע על פי טיבה שלהראיה ומשקלה. בענייננו, השניים שנעצרו נראו כשהם מבצעים את השוד ומעשיהם תועדובידי המשטרה. הנאשמים האחרים נראו בקרבת זירת האירוע, ואין לומר כי הראיות נגדאותם נאשמים זהות במשקלן הלכאורי לראיות הישירות נגד העורר. כיוון שכך מתייתרהצורך לדון בטענה השניה של המדינה, שגם אם קיימת אפליה הרי מפאת מסוכנותו שלהעורר יש לקיים את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש העליון ראה לסייג את הצורךבמניעת אפליה ולהכפיפו לאינטרס של הגנה על שלום הציבור, מקום שם שחרור הנאשםמסכן אינטרס זה במידה חמורה. העורר נאשם בעבירת שוד חמורה ומתוכננת היטב, עברוהפלילי המכביד מעיד על מסוכנותו כאלף עדים, וייתכן שבמקרה דנא היה מקום לעצרועל אף האפליה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד גב' א. פלמור-הרץ למשיבה.11.2.97).
ע.פ. 6933/95 - עופר חן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין בקטינה וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונשנתקבל).
א. המתלוננת היא נערה חריגה שלמדה במסגרת החינוך המיוחד. בהיותה כבת 14 פחותחודשים אחדים, נראתה לפי חזותה ומידותיה בוגרת בהרבה מגילה. המערער לא הכיר אתהמתלוננת. יום אחד נהג ברכבו בעיר מגוריו והמתלוננת שאלה אותו כיצד מגיעיםלמקום פלוני. המערער הציע להסיעה ובמקום להביאה למחוז חפצה נסע עימה לרחבת מגרש
הכדורגל המקומי. בדרכם שאל אותה אם היא יודעת לקיים יחסי מין אוראליים. משהשיבהבשלילה הציע ללמדה והבטיח כי יתן לה 200 שקלים. היא לא דחתה את ההצעה וכשהגיעולמגרש ביצע עימה יחסי מין אוראליים וגם מעשה סדום. כעבור כמה ימים, סמוך לאחרהשעה 7 בבוקר, המתינה המתלוננת בתחנת אוטובוס להסעה לבית ספרה, המערער חלףברכבו ואסף אותה ואף הפעם נסע עמה לרחבת מגרש הכדורגל וביצע עימה יחסי מיןאוראליים ומעשה סדום. המתלוננת לא התנגדה למעשיו של המערער והוא אף יכול היהלהתרשם כי היא משתפת עמו פעולה. ברם, בהתחשב בגילה לא היתה להסכמתה כל משמעות.ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבותשפורטו בסעיף 345(א)(3) לחוק, וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר עלתנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - המערער טען כי בשני המקרים קיים יחסי מין אוראליים אך לאמעשה סדום, ואולם ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותה של המתלוננת באשר למעשה הסדוםובכך אין להתערב. אשר לטענת המערער כי לא ידע בעת המעשה את גילה של המתלוננתלאשורו ודימה על יסוד מראיה שהיא כבת 16 או 17 - ביהמ"ש האמין לגירסת המתלוננתכי בעת מפגשם הראשון אמרה למערער כי טרם מלאו לה 14 שנה. בעת מעצרו ע"י המשטרהאישר המערער בפני השוטרים כי אסף ברכבו "ילדה בערך בת 13 וחצי" ובאמירה זו ישלכאורה משום תמיכה בגירסת המתלוננת. כך שאין יסוד להתערב בהרשעה.
ג. באשר לגזר הדין - צדק ביהמ"ש המחוזי בגישה המחייבת החמרה בענשיהם שלבוגרים המנצלים נערה מסוגה של המתלוננת לסיפוק יצריהם. הטלתו של עונש חמור עלהפוגע בקטינה - לא כל שכן, על הפוגע בקטינה מוגבלת - מוצדקת גם כשקרבן העבירה,בשל אישיותה ומגבלותיה, אינה מודעת לעצם ולחומרת הפגיעה. ברם, גם בעבירות מסוגזה מוטל על ביהמ"ש למדוד לעבריין את ענשו תוך איזון ראוי של כלל הנתוניםהנוגעים למקרה האינדיבידואלי. המערער, יליד 63, הוא אזרח מן השורה, סיים את חוקלימודיו, שירת בצה"ל ומאז שחרורו עוסק בעבודות שיפוצים. המעשים בוצעו בהסכמתהמתלוננת ואף שלעניין ההרשעה בדין היא חסרת משמעות, הרי שלעניין גזר הדין נודעתלה משמעות מסויימת. הוא הדין לעניין הגיל. בהיותה בת 14 חסר חודשים אחדים איןהסכמת המתלוננת נחשבת, אך לעניין העונש יש משמעות לכך שהיתה קרובה עד מאוד לגילשבו הסכמתה היתה מכניסה את המעשים לגדר העבירה המוגדרת בסעיף 347(א) לחוקהעונשין, שעניינה במעשה סדום שלא באונס במי שמלאו לו 14, שהעונש המירבי הקבועבצידה הוא 5 שנות מאסר. על פי מראיה ומבנה גופה כפי שניתן להתרשם מתצלומה שבתיקהמוצגים היא נראית גם בגירה בהרבה מגילה. היא אמנם אמרה למערער את גילה, כךשהוא לא יכול לומר כי מראיה הטעה אותו, אך לעניין העונש אף לעובדה זו יש משמעותכלשהי. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל על 5 שנים בלבד.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עו"ד חיים משגבלמערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 13.1.97).
בש"פ 665/97 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (אינוס ומעשי סדום)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות של אינוס ומעשה סדום בקטין בן משפחה ובעבירות מיןנוספות שבוצעו כלפי בתו בתקופה מתמשכת של 5 שנים מאז היותה בת 10, וכן הואשםבתקיפת הבת בתקופה בה חדל מלבצע בה את עבירות המין. ביהמ"ש המחוזי סבר כיבנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופה למעצר, משום שהמעשים המיניים המיוחסים למשיבנפסקו כשנתיים וחצי לפני הגשת האישום. השופט סבר שאין המשיב מהווה עוד סכנה,
ובהתחשב בכך שלא הובאה ראייה שהמשיב ניסה לשבש הליכי משפט הורה לשחררו בחלופתמעצר ובתנאי שיורחק ממקום מגוריו. הערר נתקבל.
ב. העבירות המיוחסות למשיב הן מן העבירות החמורות המנויות בסעיף 21א(א)(2)לחסד"פ ובדרך כלל מצביעות הן על סיכון הנשקף משחרורו של המואשם בביצוען. רקבנסיבות יוצאות דופן ומיוחדות ישוכנע ביהמ"ש כי ניתן להסתפק בעבירות מסוג זהבחלופת מעצר. על פי עדות המתלוננת איים עליה אביה כי יהרוג אותה אם תחשוף אתהסוד. קיים סיכון כי שחרורו של האב עלול לגרום לבת לפגיעה נפשית קשה ולחרדותשמקורן בתחושה שהיא נותרה ללא גיבוי וללא הגנה.
לסיכון זה מצטרף החשש הטבוע במערכת היחסים האופיינית לעבירות מהסוג שהמשיבהואשם בהן, החשש לשיבוש הליכי משפט. בסוג מסויים של עבירות חשש כזה הוא מובנהבמערכת יחסים ומעשים ואינו טעון הוכחה נפרדת. כך כשמדובר במערכת של יחסי תלות,ביחסים של קטינה שהיתה נתונה להשפעה או לניצול בעבירות מין, במיוחד כשמדוברבאדם שהיא קשורה אליו נפשית. בכל הנסיבות יש לקבל את הערר ולהורות על מעצרהמשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. כרמל לעוררת, עו"ד ש. קנה למשיב. 3.2.97).
ע.פ. 8583/96 - מדינת ישראל נגד יעקב חולי
*קולת העונש (חבלה חמורה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. שני המתלוננים ישבו ברכבם והמתינו לחבר כאשר נטפלו להם שני ילדים כבני 8שגידפו אותם והטיחו לעברם חפצים. לבסוף יצא אחד המתלוננים מן הרכב וחבט בישבנושל אחד הילדים. הילד שהוכה הוא אחיו של המשיב. לאחר דקות מספר הגיע המשיב למקוםולאחר דין ודברים דקר את אחד המתלוננים בידו תוך כדי נסיון לבלום אותו ולמתלונןהשני נעץ סכין בבטנו והלה אושפז ונותח. במסגרת החקירה עומת המשיב עם המתלונןשנחבל בידו והמשיב ניסה להדיח את המתלונן כי ישנה את גירסתו. ביהמ"ש המחוזיהתלבט בדבר ענישתו של המשיב כאשר היה ער לחומרת המעשים ומאידך נתן דעתולנסיבותיו האישיות והמשפחתיות המכבידות של המשיב. בשל התחשבות בנסיבות אלו גמרבדעתו להסתפק בעונש מאסר של 9 חודשים בפועל ו-9 חודשים על תנאי. הערעור על קולתהעונש נתקבל.
ב. אכן, רקעו האישי והמשפחתי של המשיב אינו קל, אך ההתחשבות בנסיבות אלוובנסיבות העניין חרגה מן המידה הראוייה. מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכיניםובמכשירים חבלניים דומים, ראוי כי ייענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. בסוג זה שלעבירות יש ליתן עדיפות לצרכי ההרתעה ולשיקולי ההגנה על הציבור, כאשר ההתחשבותבנסיבותיהם של העבריינים אינה יכולה להיות אלא משנית. בענייננו הפך ביהמ"שהמחוזי את היוצרות והעניק משקל מכריע לנסיבות האישיות של המשיב. מתוך התחשבותבכלל שאין ממצים את הדין בערעור יוטל על המשיב מאסר בפועל של שנתיים ומאסר עלתנאי של שנה אחת.
(בפני השופטים: מצא, חשין, קדמי. עו"ד יהושע למברגר למערערת, עו"ד מנחםרובינשטיין למשיב. 5.1.97).
בש"פ 802/97 - עמית ראובן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה לאחר הרשעה כדי לבחון אפשרויות שיקום(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשורה של עבירות רכוש כשלצידן עבירות של נהיגה ללא רשיון וללאביטוח ושל התחזות לאחר שנעברו על ידו בשנים 94-93 כשהיה עדיין קטין. עם הגשתכתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים. בפתח הדיון הודה העורר בעוד שורה של
עבירות שיוחסו לו ב-16 תיקי משטרה ואף באלה הורשע. לעניין העונש הוגשו לביהמ"שתסקיר של שירות המבחן ותכנית שיקום שגובשה ע"י רב מבני ברק על פי בקשת השירות.התרשמות השירות היתה שהעורר החליט לשנות את אורח התנהגותו וכי הוא מסוגל לעשותזאת. בימ"ש השלום דחה את מתן גזר הדין למשך 6 חודשים כדי לאפשר לעורר להשתחררממעצרו ולהשתלב במערך השיקום שהוצע ע"י הרב. עררה של המדינה על החלטת בימ"שהשלום נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי שהורה על המשך מעצרו של העורר. הערר על כךנדחה.
ב. אין לראות בהתנהגות העורר עד כה, אותה התנהגות של "מחאה" או "התרסה" כנגדההורים כפי שנטען ע"י שירות המבחן, ועל פני הדברים משקפת התנהגות העורר בחירהמודעת באורח חיים עברייני, המחייבת בראש ובראשונה תגובה עונשית, כאשר מאמציהשיקום נעשים לאחריה ועל רקעה. ריצוי עונש שיש בו משום כפרה על עוון, לא רקתורם להצלחת השיקום אלא, לא אחת, מהווה תנאי מוקדם לכך. בנסיבות המקרה איןהצדקה להקדים את מאמץ השיקום לגזירת הדין כך שהשיקום יבוא במקום העונש.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד עטרי לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 6.2.97).
בש"פ 806/97 - קסיס חאתם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות וגניבה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה, החזקת נשק וכניסהלישראל שלא כדין. העורר הוא תושב הכפר "קטנה" שבאיזור B ולפי האישום ביצע אתהעבירות ב-3 הזדמנויות כאשר באחת מהן גנב אקדח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרהעורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. באשר לנושא האישום השלישי, נטען שאין ראיות לכאורה. בדין סומכת התביעה עלהחזקה של "סמיכות ההחזקה" שלפיה מי שמחזיק ברשותו סמוך לאחר ביצועה של גניבהפריט מן הפריטים שנגנבו במסגרתה, מוחזק כמי שנטל חלק בביצוע הגניבה, או כמישקיבל את הפריט האמור כשהוא יודע כיצד נגנב. בענייננו הגיעה תעודת הזהות שנגנבהבגניבה נושא האישום השלישי אל העורר "סמוך לאחר הגניבה". הוא יוכל להביא ראיותלסתירת ה"חזקה שבעובדה" ע"י הקמת ספק בלבד, אך זאת במהלך הדיון לאחר שיביאראיות להוכחת טענתו שמצא את התעודה ולא בשלב זה של דיון במעצר עד תום ההליכים.
ג. לגופו של עניין, עבירות התפרצות וגניבה אינן באות, על פי טיבן, בגדרהעבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחסד"פ כעבירות המקימות כשלעצמן עילת מעצר.לעניינן של עבירות אלה יש להצביע בהקשר זה על קיומו של "סיכון" מהסיכוניםהמקימים עילת מעצר מכח הוראות סעיף 21א(א)(1) לחוק. במקרה דנן מדובר בעוררהמתגורר באיזור שבו שמירת הסדר הציבורי נתונה בסמכותה של משטרת הרשותהפלשתינאית. במקרה כזה עומדות לרשותו של העורר אפשרויות רבות להימלט מן הדין,אגב הטמעות באוכלוסיה החיה בשטחי האוטונומיה, ולהמשיך ולחדור לשטח ישראל לביצועעבירות רכוש נוספות שעליהן מחייתו. קיומם של סיכון ההמלטות מן הדין ושלהמסוכנות לשלום הציבור, הנעוצה בחשש ממשי של ביצוע עבירות רכוש נוספות, מקימיםעילת מעצר מכוחו של סעיף 21א(א)(1) הנ"ל. לעניין חלופת מעצר, אפשר וניתן לצמצםאת סיכון ההימלטות מן הדין ע"י הפקדת פקדון כספי הולם, אך אין בהפקדת פקדון כזהכדי לקדם את פני הסיכון הממשי של ביצוע עבירות רכוש נוספות ע"י העורר אגב חדירהלישראל שלא כדין. די בכך כדי לשלול חלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד עטרי לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 6.2.97).
רע"פ 4207/96 - מדינת ישראל נגד רפי פרידן
*ערעור על החלטה שניתנה בערעור בעניין עיון בחומר חקירה (הבקשה נדחתה).
השאלה אם וכיצד ניתן לתקוף החלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש לענייןעיון בחומר החקירה במשפט פלילי לפי סעיף 74 לחסד"פ הטרידה את בתי המשפט בשניםהאחרונות, אך בשנת תשנ"ה תוקן הסעיף והוסף סעיף משנה שבו נאמר "על החלטת ביהמ"שלפי סעיף זה ניתן לערור לפני ביהמ"ש שלערעור שידון בערר בשופט אחד". הסעיףהאמור לא קבע שקיימת זכות להשיג על החלטת ביהמ"ש שלערעור שניתנה בביהמ"ש המחוזיעל דרך של בקשת רשות לערער בביהמ"ש העליון. במקרה שלפנינו ניתנה ע"י ביהמ"שהמחוזי החלטה בערר שהוגש על החלטה של בימ"ש השלום. המדינה עותרת למתן רשותלערער על ההחלטה. הבקשה נדחתה. אין לך זכות ערעור או זכות ערר אלא אם כן קבעהמחוקק הראשי ערכאה המוסמכת לדון בערעור או בערר, ובמקרה שלפנינו אין הוראת דיןהמסמיכה את ביהמ"ש העליון לדון בבקשה לרשות לערער כפי שהוגשה. לפיכך אין ביהמ"שהעליון מוסמך לדון בבקשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד גב' נאוה בן אורלמבקשת, עו"ד אביגדור פלשמן למשיב. 20.1.97).
ע.פ. 8849/96 - איתן קסם נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על פס"ד שהחמיר עם הנאשם מעבר למוסכם בעיסקת טיעון (הערעור נתקבל).
על פי הסדר טיעון עתרה התביעה להטיל על המערער שנתיים מאסרבפועל וכן מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי לא אימץ את הסדר הטיעון וגזר על המערערמאסר בפועל של 30 חודשים. הערעור נתקבל. בהנמקת ביהמ"ש שלא לאמץ את הסדר הטיעוןאין כדי להצדיק את עמדת ביהמ"ש. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסרבפועל על 24 חודשים.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. עו"ד בנימין בכר למערער, עו"ד אורי כרמללמשיבה. 1.1.97).
ע.פ. 692/96 - חיים מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת קשישה ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שתקף אשה כבת 80בלכתה ברחוב ושדד ממנה את תיקה על תכולתו. תוך כדי כך הפיל את המתלוננת וגרראותה במורד המדרגות כשגופה נחבט ונחבל. בשעת מעשה היה המערער אסיר ברשיון והיהתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסרבפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הסניגורית הצביעה על שורה של תקדימים בהם נגזרועל עבירות דומות עונשים קלים יותר אף בנסיבות חמורות יותר. כן טוענת הסניגוריתשעברו הפלילי של המערער קשור להתמכרותו לסמים וכיום עשה מפנה בחייו והחליטלחדול מדרך הפשע ואף ביקש לאפשר לו קבלת טיפול גמילה. הערעור על חומרת העונשנדחה. מעשהו של המערער החמור כשלעצמו, מקבל צביון חמור עוד יותר בכך, שהוא נעשהבהיות המערער אסיר ברשיון, כאשר מאסר על תנאי תלוי נגדו. עברו הפלילי של המערעררב וכבד גם הוא. הוא הורשע ב-223 עבירות, רובן נגד הרכוש, וכבר הספיק לרצות 9תקופות מאסר עד כה. על כן אין מקום להתערב במידת העונש. עם זאת, לאור הצהרתהמערער על רצונו להיגמל ולהשתקם, מומלץ לבדוק אם המערער מתאים להשתלב בתכניתגמילה, ואם כן, לבדוק את האפשרות לשלבו בתכנית גמילה בכלא גם אם הדבר יהא כרוךבהעברה לכלא אחר.
(בפני השופטים: זמיר, טל, גב' בייניש. עו"ד גב' כרמלה רוטפלד למערער, עו"דאריה פטר למשיבה. 13.1.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 3295/94+רע"א 6770/94 - זכויותיו של פושט רגל שדירת המגורים שלו עומדת ─ למכירה במסגרת פשיטת הרגל למגורים אלטרנטיביים ......18 ─* בג"צ 2594/96 - חובת לשכת עוה"ד למסור למכללה למשפטים נתוני תוצאות ─ בחינות ההתמחות של תלמידי כל המוסדות ללימוד משפטים ................19 ─* ע.פ. 4274/95 - הגשת ערעור באיחור כאשר חלק מה"נאשמים" בקובלנה פלילית ─ פרטית זוכו והמשפט נמשך נגד האחרים ................................20 ─* בג"צ 5392/94 - טענה שמחיקת עתירות לבג"צ יוצרת מעשה בי"ד. *סבירות החלטה ─ בדבר היקף גימלה שתוענק לעובד מדינה שכיהן כסגן ראש מועצה ─ מקומית ...........................................................21 ─* בג"צ 5277/96 - הענקת אישור למפעל על פי חוק עידוד השקעות הון בניגוד ─ למדיניות. *זכות עמידה בבג"צ ......................................22 ─* ע.א. 1925/95 - סיחור שיקים לבנק כאשר התמורה נכשלה תוך הפרת חובת ─ הנאמנות והבנק לא הוכיח שנטל את השיקים בתמורה ובתום לב ............23 ─* בש"פ 195+813/97 - מעצר עד תום ההליכים (רצח) ....................................24 ─* ע.פ. 6258/94 - הרשעה בעבירות שוחד ...............................................24 ─* בש"פ 404/97 - פסילה מינהלית מנהיגה בעקבות תאונת דרכים בה נהרגו 2 אנשים .........25 ─* רע"פ 38/96 - הרשעה בעבירות מע"מ וחומרת העונש ..................................26 ─* בש"פ 620/97 - מעצר עד תום ההליכים (שוד). *טענת אפליה בין נאשמים ─ בהחלטת המעצר .....................................................27 ─* ע.פ. 6933/95 - הרשעה בעבירות מין בקטינה וחומרת העונש ............................27 ─* בש"פ 665/97 - שחרור בערובה (אינוס ומעשי סדום) ..................................28 ─* ע.פ. 8583/96 - קולת העונש (חבלה חמורה) ..........................................29 ─* בש"פ 802/97 - שחרור בערובה לאחר הרשעה כדי לבחון אפשרויות שיקום .................29 ─* בש"פ 806/97 - מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות וגניבה) ...........................30 ─* רע"פ 4207/96 - ערעור על החלטה שניתנה בערעור בעניין עיון בחומר חקירה .............31 ─* ע.פ. 8849/96 - קבלת ערעור על פס"ד שהחמיר עם הנאשם מעבר למוסכם ─ בעיסקת טיעון .....................................................31 ─* ע.פ. 692/96 - חומרת העונש (תקיפת קשישה ושוד) ...................................31 ──