רע"א 7092/96 - adanaC fo thgiR ni neeuQ ehT ytsejeM reH נגד שלדון ג. אדלסוןואח'
*חסינות מדינה זרה או חסינות דיפלומטית בתובענה אזרחית הנוגעת להשכרת דירה למגורי שגריר זר(מחוזי ת"א - ע.א. 91+613/93/581 - הערעור נדחה).
א. המשיבים 2 ו-3 (להלן: ריינהולד) הם בעלים של בית בהרצליה. הבית הושכר עלידם מיום 13.5.86 להוד מלכותה המלכה כבעלת זכות בקנדה. בשם השוכר פעל שגרירקנדה בישראל. מטרת השכירות היתה למגורי שגריר קנדה בישראל. תקופת השכירות נקבעהל-5 שנים ולשוכר ניתנה אופציה להארכת השכירות בתנאים מסויימים. ממשלת קנדהנדרשה לפנות את המושכר וסירבה, בטענה שעומדת לה אופציה להאריך את חוזה השכירות.ריינהולד פנו לבימ"ש השלום בהרצליה וביקשו לקבל פסק דין הצהרתי כי השכירותהסתיימה עם חלוף 5 שנות השכירות המקוריות. ממשלת קנדה הוזמנה לדיון ולאהתייצבה. השגריר הקנדי שיגר מכתב לשופט בו טען לחסינות ממשלת קנדה לגבי הליכיםמשפטיים. ביהמ"ש הזמין את היועץ המשפטי ליטול חלק בדיון ובפסק דינו קבע השופטגלין כי חסינותו של הריבון הזר היא מוגבלת, וחלה על פעולותיו "כריבון" ולא עלפעולות "פרטיות" של הריבון שבגדרן מצויות פעולות כלכליות או מסחריות. לאור זאתניתן פס"ד הצהרתי כמבוקש ע"י ריינהולד.
ב. השגריר הקנדי לא פינה את המושכר ועל רקע זה הגישו ריינהולד תביעה לבימ"שהשלום בבת ים לתשלום דמי שכירות ראויים עבור התקופה שמעבר לתקופת השכירותהמקורית. ממשלת קנדה העלתה מחדש את טענתה בדבר חסינותו של ריבון זר והפעםנתקבלה הטענה והתביעה נמחקה על הסף. השופט טרנטו הסכים שחסינותו של ריבון זראינה מוחלטת אלא יחסית. אך קבע כי השכרת בית למגורי שגריר נופלת לגדר החסינותהיחסית העומדת לריבון הזר. על פסה"ד של השופט גלין ערערה ממשלת קנדה ועל פסה"דשל השופט טרנטו ערערו ריינהולד ומר אדלסון צורף כמשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה אתהערעור על פסק דינו של השופט גלין וקיבל את ערעור ריינהולד על פסק דינו שלהשופט טרנטו והחזיר את העניין לבימ"ש השלום לדיון בתובענה לגופה. הערעור נדחה.
ג. החסינות הבינלאומית היא מסוגים שונים: בגדריה יש להבחין בין השאר ביןחסינות המדינה הזרה לבין חסינות דיפלומטית. המחלוקת סביב פירושו של חוזההשכירות, נשוא הערעור, נופלת לגדר הסוגייה של "חסינות המדינה הזרה" ולא לגידרהשל "חסינות דיפלומטית". דיני חסינות המדינה הזרה הם חלק מהמשפט הבינלאומיהמינהגי. המשפט הבינלאומי המינהגי הוא חלק ממשפטה של מדינת ישראל. הפרשה הקרובהביותר לענייננו היא פרשת סנסור. (פד"י כ"ו(2) 328). ביהמ"ש העליון פסק שם כיפס"ד נגד נציג דיפלומטי מתבטל מדעיקרא שכן חסינותו פוטרת את הנתבע מעול השיפוטשל ביהמ"ש בישראל. שם דובר בפעילות של ההוצל"פ. בהיקפה של חסינות המדינה הזרהחל שינוי במשפט הבינלאומי המינהגי. בשנים האחרונות הוגבלה חסינות המדינה הזרהואין היא חלה עוד מקום שהמדינה הזרה פועלת בתחום המסחרי במשפט הפרטי. כך שהדיןבישראל מכיר בחסינות המדינה הזרה תוך גישה שחסינות זו היא יחסית, מצומצמתומוגבלת.
ד. קיים קושי בקביעת גבולות החסינות. אילו ההכרעה היתה נתונה בידי ביהמ"ש,היה מקום לשקול את האפשרות לקבוע ככלל - הכפוף למספר מועט של חריגים - כיהדוקטרינה של החסינות אינה חלה בישראל וכי דינה של מדינה זרה בפני בימ"שבישראל, כדינה של מדינת ישראל בפני בתי המשפט שלה. אך אין ביהמ"ש חופשי בענייןזה ועליו לפעול על פי כללי המשפט הבינלאומי המינהגי, המכיר בחסינות מוגבלתלמדינה הזרה בעניינים שלטוניים. עם זאת, מבין מספר חלופות שהמשפט הבינלאומיהמינהגי מעמיד בפנינו, רשאים אנו לבחור באותה חלופה, המצמצמת את חסינות המדינהובכך מגבירה את שלטון החוק. אמת המידה המקובלת במשפט הבינלאומי המינהגי היא זו
המבחינה בין פעולה שלטונית לבין פעולה פרטית (או מסחרית). כל מדינה מפעילה אתאמות המידה המקובלת בה בעניין זה, על פי תורת המשפט הנוהגת בה.
ה. על פי הגישה האמורה מתבקשת המסקנה כי בדרך כלל אין להחיל את חסינות המדינהלעניין סכסוכים הקשורים ברכישת מבנים לשגרירות זרה או לשכירתם של מבנים למטרהזו. כריתת החוזה אינה מלווה בשיקולים שלטוניים. אין שוני מהותי בין חוזה לרכישתמבנה לשימוש השגרירות, וחוזה לרכישת מזון לשימוש השגריר. לשניהם זקוק השגרירובשניהם אין ביטוי לאופי השלטוני של המדינה הזרה. מכל האמור עולה כי אין חסינותהמדינה עומדת לקנדה ובנסיבות אלה בדין החליט השופט גלין ליתן את פסה"ד ההצהרתישנתן ושלא בדין פסק השופט טרנטו שיש למחוק את התביעה על הסף.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עוה"דפ.ג. נשיץ ומאיר למערערת, עו"ד דוד לשם לאדלסון, עוה"ד אברהם סוכובולסקי והלןאייזן לריינהולד. 3.6.97).
ע.א. 6620/93 - עירית רמת גן נגד נפתלי גולומב ו-91 אח'
*טענה ש"איגרת בחירות של ראש עיר" המבטיחה שחרור מתשלום אגרות כביש פוטרת את האזרחים מתשלום האגרה. *חיוב באגרת סלילת כביש למרות שלא נשלחה הודעת חיוב כחוק(מחוזי ת"א - ה.פ. 380/92 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים חוייבו להשתתף בהוצאות שהוציאה עירית רמת גן לסלילת כבישיםומדרכות בשכונת רמת חן שברמת גן. לטענת חלק מתושבי השכונה (המשיבים) נשלחואיגרות לבתי התושבים בשכונתם לפני הבחירות לראשות עירית רמת גן בפברואר 89 ובהןהבטחה שלטונית בעלת תוקף משפטי מחייב, לפטור אותם מהשתתפות בהוצאות שהוציאההעיריה לסלילת הכבישים והמדרכות. התושבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה להצהירכי הם פטורים מלשלם לעיריה סכומים כלשהם בגין עבודות הסלילה. המשיבים טענו כילא נשלחו להם הודעות כדין בדבר ביצוע העבודות והיקף החיוב הכספי בגינן וכיהאגרות שנשלחו לבתיהם ביססו הבטחה שלטונית מחייבת לפטור אותם מהתשלומיםהאמורים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הראשונה בסברו כי מקום בו הוצאו הוצאותיהשל העיריה לנגד עיניהם של התושבים, ולשם השבחת נכסיהם, לא יישמעו בטענה כיההודעה הפורמלית על ביצוע העבודות ועל חובת התשלום בגינן ניתנה שלא במועד ושלאכדין. מאידך קיבל ביהמ"ש את הטענה האחרת של המשיבים שהם פטורים מתשלום דמיההשתתפות על יסוד האיגרות שביססו הבטחה מינהלית כנטען על ידם. הערעור נתקבל.
ב. האינטרס הציבורי בחופש פעולתה של הרשות מחייב כי זו לא תתפס על כל אמירהבעלמא אלא כשהיא מתכוונת להקנות תוקף משפטי מחייב להתבטאויותיה וכך מובניםדבריה ע"י מקבל ההבטחה. באגרות הנדונות כאן אין עולה כוונה ברורה בעלת תוקףמשפטי מחייב של ראש העיריה לוותר על גביית דמי ההשתפות מהתושבים. נוסח האיגרותאינו מעיד על כוונה לוותר על תשלומים המגיעים לעיריה על פי הדין. בנוסף, ישמשמעות לכך שהאגרות לא נמענו אישית אל התושבים שאליהם כוונה "ההבטחה" ושחסרהבהן חתימת ידו של ראש העיריה. מדובר בחלק מתעמולת בחירות של מי שהיה ראש העירולא נבחר מחדש. די בכל האמור כדי להביא לביטול קביעת ביהמ"ש המחוזי שהאגרותכוללות התחייבות משפטית של העיריה שלא לתבוע דמי השתתפות.
ג. יצויין עוד כי נכונה טענת העיריה שהתושבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם,להוכיח כי ראש העיריה היה מוסמך לתת את ההבטחה האמורה. על פי חוק העזר, איןלראש העיריה סמכות לוותר על כספים המגיעים לעיריה. התושבים לא הצביעו על כלמקור אחר לסמכות כזו. מכאן, ש"הבטחתו" של ראש העיריה, אפילו התכוון להבטיח,אינה יכולה להיחשב הבטחה שלטונית מחייבת של העיריה.
ד. למעלה מן הדרוש יצויין עוד כי אפילו היו האיגרות מבססות הבטחה שלטוניתמצידו של ראש העיר הניתנת לאכיפה, הרי בנסיבות המקרה הנוכחי מצוי בידי העיריה
צידוק מספיק כדי לשנות את ההבטחה או לבטלה, בשל האפליה הכרוכה בהבטחה הנטענת.מסתבר כי נסללו במקום והורחבו מרבית הכבישים וכל בעלי הנכסים ברחובות אלהחוייבו מכח חוק העזר ושילמו את מלוא הסכומים בהם חוייבו. חלק מתושבי השכונההמתגוררים באותם רחובות ממש, שבהם מתגוררים המשיבים בענייננו, כבר שילמו את דמיההשתפות שנדרשו מהם לפני שניתנה ההבטחה הנטענת. מתן הבטחה לפטור מתשלום לחלקמתושבי השכונה, לאחר שחלק אחר מתושבי השכונה כבר שילם את המגיע ממנו, מהווהאפליה פסולה שאין להצדיקה.
ה. המשיבים העלו טענה כי לא נשלחו אליהם הודעות כדין בגין החיוב בתשלום דמיההשתפות. סעיף 4 לחוק העזר קובע "החליטה המועצה לסלול כביש או מדרכה, יודיע ראשהעיריה על החלטתה לבעלי הנכסים החייבים בדמי השתתפות...". ביהמ"ש המחוזי סברשהואיל ועבודות הסלילה נעשו בפרהסיה ולעיני כל די בכך כדי לדחות את טענתם.נקודת המוצא היא שנדרש משלוח הודעה כאמור כדי לחייב בתשלום דמי השתתפות. יתכנונסיבות שבהן יחוייב התושב לשלם דמי השתתפות גם אם לא קיבל הודעה. בענייננו לאהתלבנו הנסיבות במלואן ואי אפשר לקבוע שהמחדל במשלוח ההודעה, אם היה מחדל כזה,צריך לעמוד לרועץ לעיריה. מטעם התושבים הוגש תצהיר אחד בלבד של אחד שהוא יכולהיה להעיד מידיעתו שהוא לא קיבל הודעה, אך לא יכול היה להעיד אם תושבים אחריםלא קיבלו. ההתייחסות לנושא זה בביהמ"ש המחוזי היתה חלקית בלבד. על כן, לא יוכרענושא זה במסגרת ההליכים בתיק דנא ובפני התושבים פתוחה הדרך לחזור על טענתם בדבראי קבלת ההודעה בכל הליך חדש - בין אם הם ינקטו בו ובין אם ויתבעו לשלם את דמיההשתפות - תוך ביסוסה על תשתית ראייתית הולמת שתאפשר לדון בטענה לגופה.
(בפני השופטים: אור, מצא, חשין. החלטה - השופט אור. עוה"ד דן כהן ויואבאלשייך למערערת, עוה"ד ארז אהרוני ויובל צלטנר למשיבים. 4.6.97).
מ"ח 6148/95 - משה עזריה נגד מדינת ישראל
*הנסיבות שבהן תיענה בקשה למשפט חוזר (הרשעה ברצח)(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. הנער ישראל נולמן ז"ל יצא בספטמבר 81 בשעת ערב מביתו ולאחר יומיים נתגלתהגופתו כשהיא מוטלת בשדה. על בגדי המנוח נמצאו תאי זרע. בפני המנוח ניכרו חבלותשמקורן במכשיר קהה כגון אבן. המבקש נעצר 12 ימים לאחר האירוע בעקבות נסיוןלהטפל לילדה שעברה במקום. הוא מסר הודאה מלאה על רצח המנוח. המבקש הביע נכונותלשחזר את המעשה ולאחר זמן חזר בו מהסכמתו. גם מעצם ההודאה חזר בו. המבקש אושפזלהסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי והרופא קבע כי הוא סובל מפיגור שכלי גבולי אךיודע להבחין בין טוב לרע. המבקש הועמד לדין בגין רצח המנוח. ביסוד עמדת המדינהעמדה הודיית המבקש כשלהודייה זו מצאה המדינה חיזוק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אתהמבקש על יסוד הודייתו, והצביע על מספר ראיות המשמשות כ"דבר מה" לחיזוקההודייה. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והערעורנדחה. מאז הורשע המבקש חלפו למעלה מ-10 שנים ועתה מתבקש המשפט החוזר. הבקשהנשענת על שתי טענות עיקריות: האחת, כי נתגלו ראיות המצדיקות עריכתו של משפטחוזר; השניה, כי קיים ספק בנכונות פסה"ד מתוכו הוא. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. סעיף 31 לחוק בתי המשפט קבע את העילות לקיום משפט חוזר. על פי הדין הקודםעובדות חדשות או ראיות חדשות עשויות לשמש בסיס למשפט חוזר רק אם בעת בירורמשפטו לא יכולות היו להיות בידי הנדון או להיות ידועות לו. דרישה זו שונתה,וכיום די שקיימות עובדות או ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון.כמו כן הוספה עילה חדשה "עילת סל" שלפיה רשאי נשיא ביהמ"ש העליון להורות על
קיומו של משפט חוזר אם ראה כי "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנדון עיוותדין".
ג. הבקשה דנא למשפט חוזר הוגשה לפני תיקון החוק. עם זאת, הן ב"כ המבקש והןהיועץ המשפטי ריכזו טיעוניהם למצב המשפטי על פי החוק החדש. בדין עשו כן. תיקוןהחוק, אינו פותח בקשות למשפט חוזר שכבר הוכרעו בעבר. אך הוא חל על בקשות תלויותועומדות שטרם הוחלט בהן. לפיכך יש לבחון את הבקשה למשפט חוזר על רקע הדיןהחדש.
ד. "העובדה הנוספת" הראשונה שעליה מתבססת הבקשה למשפט חוזר עניינה מעשי רצחנערים אשר בוצעו לאחר הרשעת המבקש ומאסרו. הטענה היא כי מעשי רצח אלה מצביעיםעל "שיטה" שממנה ניתן להסיק כי הרוצח אינו המבקש. טענה זו יש לדחות. אכן, הוכחת"שיטה" מהווה ראייה שניתן להסתמך עליה, הן בגדרו של משפט פלילי "רגיל" והןבגדרו של משפט חוזר. דא עקא, מעשי הרצח שעליהם מצביע הסניגור אינם מצביעים כללועיקר על שיטה.
ה. ראייה אחרת שאותה הציג הסניגור היא בדיקת פוליגרף שנעשתה למבקש והנובעממנה. מידע על קיומה של בדיקה זו היה כבר בידי הסניגור במועד המשפט, אך, כאמור,אין בכך בלבד כדי למנוע הסתמכות על הראייה לעניין משפט חוזר. אולם הפוליגרף הואאמצעי חקירה ואין הוא ראייה קבילה בביהמ"ש. על פי החוק ניתן להורות על משפטחוזר כאשר "עובדות או ראיות העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון",הינו עובדות או ראיות קבילות במשפט פלילי. הוא הדין ב"עובדה או ראייה אחרת"שעליה סומך הסניגור, היינו, שני דוחו"ת של קציני משטרה שהביעו עמדתם כי לא יתכןשהמבקש הוא הרוצח של המנוח. דינים וחשבונות אלה משקפים את ההערכה של שניהקצינים באשר לעובדות הקשורות בפרשה, אך הערכה זו אינה עדות קבילה בביהמ"ש.
ו. עובדה או ראייה אחרת מתייחסת לכך שבגדיו של המבקש בוערו ובכך נמנעה בדיקת.D.N.A שהיתה מאפשרת הוכחת חפותו של המבקש. אכן, ביעור בגדיו של המבקש הינהטעות ומנוגדת לחוק, שכן על פי חוק הארכיונים אין לבער חומר ארכיוני - וחומר זהכולל תיק ביהמ"ש - אלא בהתאם לתקנות. על פי האמור בתקנות הארכיונים יש לשמורתיק חקירת רצח וכן תיק שנדון בביהמ"ש העליון לצמיתות. תיק ביהמ"ש כולל בחובו גםאת המוצגים שהוגשו במהלך המשפט. ברם, אף שהביעור של בגדי המבקש נעשה בניגודלחוק, הרי הוא נעשה בתום לב ואין לומר שביעור הבגדים יכול לשמש עילה למשפטחוזר. הבגדים אינם מהווים ראייה מזכה.
ז. נותרה השאלה אם יש מקום להורות על משפט חוזר על יסוד "עילת סל" שלפיה דיאם ראה נשיא ביהמ"ש העליון כי "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנדון עיוותדין". מבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף "במבט על" על מלוא חומר הראיות -המקורי והנוסף - ולשאול עצמו אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעתהמבקש נגרם עיוות דין. מתוך עיון במכלול חומר הראיות עולה כי בפסה"ד של ביהמ"שהמחוזי ובפסה"ד של ביהמ"ש העליון לא נפל כל פגם. "אילו צריך הייתי ליתן היוםפס"ד בשאלת חפותו או אשמתו של המבקש, הייתי מרשיע אותו בדינו".
ח. במסגרת הבקשה למשפט חוזר ביקש הסניגור להעמיד לרשותו שני דינים וחשבונותשהוכנו במשרד המשפטים. האחד שהכינה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניין בקשהלמשפט חוזר המתייחסת לעניין אחר ואשר לדעת הסניגור יש לו השלכה על הבקשה דנא.בהמלצת הנשיא הסכימה הפרקליטות להעמיד לסניגור את אותו דו"ח. דו"ח אחר שביקשהינו דו"ח אשר לטענת הסניגור הוכן בפרקליטות המדינה בשנת 88 והנוגע למבקש. בקשהזו נדחתה. מדובר בתרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים,אשר עובדי משרד המשפטים מכינים, כחומר עזר לגיבוש עמדתם בעניינים התלויים
ועומדים בפני בתי המשפט. חומר זה אינו פתוח לעיון המבקש. כך שאין חובה ליועץהמשפטי להציגו בפני ב"כ המבקש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד בועז סנג'רו למבקש, היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בןיאיר ועו"ד מיכאל שקד למשיבה. 4.6.97).
בש"פ 3208/97 - סמהדן סאלם נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר לצורך חקירה(הערר נדחה).
א. העורר נעצר ביום 26.4.97 לצורך חקירה כחשוד בביצוע עבירות נגד בטחוןהמדינה. בימ"ש השלום האריך את המעצר מפעם לפעם. ביום 22.5.97, בטרם חלפו 30 יוםלמעצרו, החליט ביהמ"ש, על יסוד בקשה שהוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה, להאריךאת המעצר ב-10 ימים עד ליום 2.6.97. העורר הגיש ערר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזיוהערר נדחה ביום 25.5.97. העורר הגיש ערר לביהמ"ש העליון ביום 26.5.97, ובפתחהערר נאמר כך: "מבוקש לקבוע הדיון ליום 27.5.97 בין השעות... שאז מופיע הח"מממילא בפני כב' ביהמ"ש העליון... אם לא ניתן הדבר מבוקש לקבוע ליום 30.5.97בהיעדר כל תאריך פנוי אחר". השופט שהיה צריך לשמוע את הבקשה ישב באותו בוקרבהרכב שדן במשפטים אחרים ועל כן נשמע הערעור רק ביום 30.5.97, הוא יום השישי,לקראת הצהריים. בפתח הדיון הודיעה ב"כ המדינה כי בינתיים הוציא שר הבטחון צומעצר מינהלי נגד העורר מיום 1.6.97 שעה 2. הודעה זאת עוררה את השאלה אם הערר לאהפך להיות תיאורטי, שהרי בגלל השבת ההחלטה בערר לא תינתן אלא ביום ראשון1.6.97, ובאותו יום ממילא ייעצר העורר מכח צו המעצר המינהלי. אעפ"כ ביקשהסניגור לשמוע את טענותיו ולהכריע לגוף העניין. הערר נדחה.
ב. טענתו הראשונה של הסניגור היתה כי טעה ביהמ"ש כשהחליט ביום 22.5.97 להאריךאת המעצר ללא ב"כ נוכחות העורר. הסניגור לא הופיע אותו יום לדיון בנימוק שיש לועיסוקים אחרים, ועל כך כתב בימ"ש השלום שהיה שוקל לדחות את הדיון על מנתשיתקיים בימים הבאים, אלא שהסניגור הודיע שאין לו שום יום פנוי במשך "השבועהבא". טענתו של הסניגור בביהמ"ש המחוזי היתה שעל ביהמ"ש היה להיענות לבקשתוולקיים את הדיון למחרת היום, ביום שישי, ולחילופין לקיים את הדיון במועד שנקבע,אך להעתיק אותו מאשקלון לביהמ"ש בבאר שבע ולקבוע אותו לשעה 30:8 בבוקר שהסניגוריוכל להיות נוכח. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו לאמור "אכן, ראוי, ככל שניתן,שתתאפשר נוכחותו של הסניגור בדיון, ואולם אין זאת אומרת שביהמ"ש צריך להכפיף אתסדר דיוניו אך לפי יומניהם של מי מהצדדים". בכך צדק ביהמ"ש המחוזי.
ג. טענה אחרת בפי הסניגור שביהמ"ש היה חסר סמכות כאשר החליט להאריך את המעצרלפני שחלפו 30 הימים למעצר. טענתו היא שסעיף 17 לחסד"פ קובע כי בימ"ש השלוםמוסמך להאריך מעצר מעת לעת לתקופה שלא תעלה על 15 ימים, ובסה"כ לא יאריך אתהמעצר לתקופה העולה על 30 ימים, אלא אם כן הבקשה למעצר הוגשה באישור היועץהמשפטי לממשלה. לטענתו, היה על בימ"ש השלום למצות את תקופת 30 הימים, היינולהאריך את המעצר עד ליום 25.5.97, ורק בחלוף 30 ימים למעצר רשאי היה היועץהמשפטי לבקש הארכת מעצר. טענה זו אין לקבלה. הפירוש שהסניגור נותן לסעיף 17אינו עולה מלשון החוק, אינו נדרש מבחינה הגיונית ואינו אפשרי מבחינה מעשית.היועץ המשפטי רשאי לבקש הארכת מעצר וביהמ"ש רשאי לדון בבקשה כזו זמן סביר לפנישנסתיימה תקופת המעצר ואינו חייב לחכות עד הרגע האחרון. לגוף העניין - החומרמצדיק הארכת המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.1.6.97).
רע"פ 815/97 - ופיק שעבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת נהיגה כאשר הנאשם לא הופיע לאחר שהמשפט כבר נדחה 4 פעמים ונדחתה הבקשה לדחייה נוספת(הערר נדחה).
א. המבקש הואשם בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת ומשפטו נדחה מספר פעמים.לבסוף נקבע המשפט על פי הצעת הסניגור ליום 1.5.96. באותו יום חל חג עיד אל אדחהובבוקר הדיון שלח ב"כ המבקש, בפעם הרביעית, בקשה לדחיית המועד. ביהמ"ש דחה אתהבקשה, הרשיע את המבקש ללא נוכחותו, וגזר לו קנס של 1,000 ש"ח ושלילת רשיוןהנהיגה ל-6 חודשים. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד, בקשתו נדחתה וערעורו על כךלביהמ"ש המחוזי נדחה. טענת המבקש היתה שקיום חג דתי אותו חוגגים המבקש וב"כהינו טעם טוב לדחיית מועד הדיון. כן טען המבקש שהחגים של העדה המוסלמית, נקבעיםעל פי מולד הלבנה הנצפה בעין, ואי אפשר לקבוע מראש את מועדי החגים. ביהמ"שהמחוזי סבר שחגים של עדה זו או אחרת מהווים טעם טוב לדחיית מועד הדיון, אלאשמצא שלא היתה מניעה להגיש את הבקשה לדחיית מועד הדיון יום או יומיים מראש ולאברגע האחרון ועל כן דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בני העדה המוסלמית חוגגים שני חגים מרכזיים במהלך השנה האיסלאמית. האחד חגעיד אל פיטר החל ביום הראשון לחודש שואל והשני וחג עיד אל אדחה החל ביום העשירילחודש דו אלחג'ה. תחילת החודש על פי הלוח האיסלאמי נקבעת על פי מולד הלבנההנצפה בעין ומכאן הקושי לקבוע מראש את מועדו של חג עיד אל פיטר שחל בתחילתהחודש. אולם קושי זה אינו מתקיים לעניין חג עיד אל אדחה שחל ביום העשירי לחודשוניתן לדעת מספר ימים מראש מתי חל החג. בנסיבות אלה אין בסיס לטענות המבקש.נסיבות המקרה אינן מעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה דיון בערכאהשלישית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ראפי מסאלחה למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה.1.6.97).
בש"פ 3211/97 - פתחי חליאלה נגד מדינת ישראל
*תפיסתה ועיקולה של מכונית שהיתה מעורבת בהובלת סמים(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בהחזקת הירואין במשקל של 47 גרם וביהמ"ש החליט לעצרו עד תוםההליכים. העורר טוען שאין ראיות לכאורה לביסוס האישום, ולחילופין כי בנסיבותהמקרה ניתן להסתפק בחלופת מעצר וכן טוען הוא נגד החלטת ביהמ"ש על תפיסתהועיקולה של המכונית שבא נתפס הסם. הערר נדחה
ב. לעניין ראיות לכאורה - אכן מדובר בראיות נסיבתיות אך די בראיות נסיבתיותכדי לבסס הרשעה וכאן הראיות הנסיבתיות הן ממשיות. אשר לבקשה לחלופת מעצר -העורר נשוי ואב לילדים והעבירה האחרונה בו הורשע בוצעה לפני 6 שנים לערך.מאידך, לעורר, שהוא בן 45, עבר פלילי המשתרע על עשרות שנים. הוא הורשע בשניםהאחרונות פעמים אחדות בעבירות נגד פקודת הסמים. אכן ההרשעה האחרונה היתה לפני 6שנים, אך כאשר נשאל הפעם עם מעצרו מה עיסוקו, לא ידע לציין, ואף בנו לא ידעלציין, על מה פרנסתו. התמונה המצטיירת מעוררת חשש שעיסוקו וכן פרנסתו של העוררבסמים. במקרים כאלה אין ביהמ"ש נוהג להסתפק בחלופת מעצר.
ג. אשר לעיקול המכונית - ביהמ"ש קבע כי המכונית בה נעצר העורר שימשה אותולצורך ביצוע העבירה, כי המכונית הרשומה ע"ש בתו של העורר שייכת לעורר, כי ישסיכוי סביר שאם העורר יורשע לפי כתב האישום תחולט המכונית, ולכן הוציא צולתפיסה ועיקול של המכונית. הסניגור מציע מעין חלופה, שלא תפגע בתכלית החוק, ועםזאת תצמצם את הפגיעה בעורר. הוא מציע כי יוטל עיקול על הרכב, הביטוח יוסב על שםהמדינה ותופקד ערבות כספית בסך 20,000 ש"ח ע"י אדם שלישי. מבחינה עקרונית אכן
אין לשלול הסדר שלפיו תשוחרר מכונית שנתפסה בקשר לביצוע עבירת סם, בתנאיםשייקבעו ע"י ביהמ"ש, גם אם קיימת אפשרות שבסופו של דבר תחולט המכונית. לשםחלופת תפיסה ועיקול צריך שיהיו נימוקים מיוחדים. במקרה זה אין נימוקים כאלה.המכונית אינה דרושה לשימושו של העורר, הנתון במעצר עד תום ההליכים, אינה דרושהלשימושה של בתו הרשומה כבעלת המכונית שכן אין היא יודעת לנהוג במכונית, ולאניתנה תשובה ברורה מה תועלת תצמח משחרור המכונית מן התפיסה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מ. גלעד לעורר, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 1.6.97).
ע.א. 1308+1330/93 - גבי אלבז ואח' נגד בוהיה בתיה אלבז ואח'
*ביטול מתנה מכללא(מחוזי ת"א - ה"פ 399/91 ואח' - ערעורים וערעורים נגדיים כל הערעורים נדחו פרטלערעור אחד של המערערת שנתקבל).
א. המנוח ניסים אלבז הותיר אחריו אשה (המערערת) וחמישה ילדים. עניינן שלההמרצות שנדונו בביהמ"ש המחוזי בקשות לסעד הצהרתי על זכויות המבקשים והמשיביםבנכסים שהיו ברשות המנוח כך שלא יבואו בגדר נכסי העזבון. המנוח הותיר צוואה וזונמצאת בדיון בביהמ"ש המחוזי האם לקיימה. ביהמ"ש המחוזי החליט החלטות שונותבתביעות שהוגשו לפניו והערעורים נדחו פרט לערעור אחד של המערערת, אלמנת המנוח,נגד המשיבה, אם המנוח, שעניינו מתנה שנתן המנוח לאמו שבו נתקבל הערעור.
ב. לעניין המתנה האמורה - אמו של המנוח ביקשה פס"ד הצהרתי שהיא הבעלים היחידישל מוסך, על ציודו וחלקת אדמה הצמודה לו. לטענתה היא זכאית לכך לפי חוזה מתנהשנערך בין המנוח לבינה באוגוסט 74, לפני שנישא המנוח. בצוואתו ציווה המנוח לאמואת המוסך, תוך שהוא מצווה עליה להוריש את נכסי המקרקעין לילדיו כיורש לאחר יורשולא להוציאם מרשותה. על סמך חוזה המתנה הצהיר ביהמ"ש על זכותה של האם במוסך.בעניין זה נתקבל הערעור.
ג. סעיף 15(ב) לחוק המתנה מקנה למי שהתחייב לתת מתנה זכות לחזור בו ממנה,כפוף לסייגים שנקבעו. אלא שיכול נותן המתנה לוותר בכתב המתנה על רשותו לחזורבו, כפי שאכן עשה המנוח במקרה שלפנינו. אך אין בכך כדי לסייע לאם משוםשהתחייבות שלא נקבע זמן לביצועה יש לקיים תוך זמן סביר, (כאמור בסעיף 41 לחוקהחוזים (חלק כללי)). על אף האמור בחוזה, עד יום פטירתו - 17 שנה לאחר שנערךהחוזה - לא נעשה צעד כלשהו למימוש המתנה והאם לא דרשה את מימושה. נהפוך הוא,המנוח המשיך להחזיק במוסך, ואף הרחיבו על ידי בנייה נוספת. כך שחוזה המתנה "שבקחיים" או בוטל בהסכמה מכללא או על ידי התנהגות, או כי האם ויתרה על זכותה לקבלאת המתנה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח צוואתו של המנוח בה קבע שהוא מוריש את המוסךשבבעלותו לאמו. יש ללמוד מהוראת הצוואה, כי המנוח סבור היה בעת כתיבת הצוואה,שהתחייבותו הקודמת להעביר את המוסך במתנה איננה קיימת עוד.
ד. חוסר מעש של מי מהצדדים בביצועו של חוזה במשך תקופה של 17 שנה אינו דברשל מה בכך, גם אם מדובר בקירבה משפחתית שבין נותן ההתחייבות למקבלה. המנוח נהגבקרקע מנהג בעלים, ביצע בה עבודות בנייה, ולא נעשה צעד כל שהוא למימושההתחייבות או לשריונה בדרך זו או אחרת. במשך השנים חלו תמורות משמעותיות בחייושל המנוח, הוא נישא ונולדו לו ילדים ולנוכח כל אלה היתה צריכה האם להבטיח אתזכותה לפי חוזה המתנה בדרך כלשהי. כך שיש לראות בחוסר המעש של האם משום ויתור.ויתור כזה, כמו ויתור על כל זכות חוזית, יכול היה להיעשות בעל פה או בהתנהגותוגם במסגרת משפחתית. לפיכך יש לקבל את הערעור בנושא זה בלבד.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד אבירם מיטל למערערים, עו"ד טוקר למשיבים. 12.6.97).
ע"א 1684/96 - עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד מפעלי נופש חמת גדר בע"מ
*איסור על מופע של מלחמה בין אדם לתנין לפי חוק צער בעלי חיים(מחוזי ת"א - ע.א. 983/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה מנהלת את אתר הנופש והתיירות "חמת גדר" ובה חוות תנינים. היא עורכתלקהל המבקרים מופע הנסוב על חיי התנין. משך המופע כ-30 דקות. בסופו מוצג מאבקבין אדם לבין תנין כאשר המאבק נמשך 40 שניות. המבקשת דואגת למניעת התעמרותוהתעללות בבעלי חיים ויש לה מעמד לפי סעיף 17א(ט) לחוק צער בעלי חיים (הגנה עלבעלי חיים). סעיף 2(א) לחוק קובע לאמור "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליוולא יתעלל בו בדרך כלשהי...". המערערת פנתה לבימ"ש השלום וביקשה למנוע את המופעשל המאבק בין האדם לבין התנין באשר לטענתה במהלך המאבק עושה האדם בגופו שלהתנין מעשים האסורים על פי הוראת סעיף 2(א) לחוק. באו בפני ביהמ"ש עדויות שלמומחים שלדעתם מה שקורה הוא פשוט התעללות קשה ועינוי התנין על ידי האדם. בימ"שהשלום קיבל את תביעת המערערת ואסר את המעשים הבאים בגדר סעיף 17 הנ"ל. המשיבהערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט לבטל את הצו. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון נפנה לפירוש שלושת המונחים שבסעיף, דהיינו עינוי, התאכזרותוהתעללות. אין זה תנאי באיסורים שהמענה התכוון לענות את בעל החיים, להתאכזראליו או להתעלל בו. די בכך שמתקיימת בנאשם מודעות לטיב המעשה ולאפשרות הגרימהלתוצאות המעשה. זאת באשר לעבירה הפלילית. החוק מאפשר גם סעד אזרחי של צו מניעהבתביעתם של גופים שהחוק נותן להם מעמד. לעניין הסעד האזרחי די בכך שמעשי האדםבבעל החיים עולים - באורח אובייקטיבי - כדי מעשי עינוי, התאכזרות או התעללות.יסוד משותף לשלושת המעשים הרעים של עינוי, התאכזרות והתעללות, הוא סיבלה שלהחיה. ביהמ"ש המחוזי אמר שצריך לאסור הכאת בעלי חיים בצורה אכזרית, קרי, לאסורפגיעה הגורמת לכאב וסבל של ממש - סבל בדרגה חמורה. קשה להבין מניין נמצא לולביהמ"ש פירוש זה של החוק. הפירוש הנכון של החוק הוא שדי בכאב וסבל, לאו דווקהבדרגה גבוהה במיוחד, כדי לייצר את היסוד של התעללות, התאכזרות או עינוי.
ג. להלן עובר ביהמ"ש העליון לבדוק אימתי ניתן לגרום סבל כאמור כאשר הדבר הואלטובת בעל החיים עצמו, או לטובת החברה, כאשר החוק מרשה זאת, וכן דן ביהמ"שאימתי מותר לגרום "חוסר נוחות" לחיה תוך כדי שימוש בה ואפשר למצוא צידוק למעשה,שכן רק גרימת סבל בלתי מוצדקת ושלא לצורך תעשה את המעשים האמורים כאסורים.ביהמ"ש דן באיזון שלושה אלה, הסבל והיסורים, התכלית, והאמצעים להשגת התכלית.לעיתים המחוקק קובע את האיזון כגון בחוק הניסויים בבעלי חיים ולעיתים איןהמחוקק קובע הסדר ועל ביהמ"ש למצוא את האיזון בין האינטרסים המתגוששים.
ד. בענייננו יש לקבל את גישתו של בימ"ש השלום שמדובר בגרימת סבל והתעללותבתנינים, ולו ברמת סבל נמוכה, ואין תכליתו של המופע מצדיקה את המעשים שאדם עושהבתנין. אין הצדקה לגרום סבל וצער לבעל חיים מחוסר הגנה וחסר ישע רק כדי לבדרקהל צופים. צפייה במופע המאבק, לא זו בלבד שאין בה מסר חינוכי היכול להצדיקלפעמים את הסבל הנגרם לחיה, אלא ששולחת היא מסר אנטי חינוכי. כמו כן, קרב האדםבתנין הוא קרב נעדר הגינות, שכן יודעים מראש שהקרב אינו קרב אמת ותוצאותיוידועות מראש ולתנין אין כל סיכוי שהוא ינצח. המופע הוא גם מופע של אלימות.אלימות היא מצרך שהחיים מספקים לנו בשפע ואין לנו צורך נוסף בו. לפיכך ישלהצהיר שהמופע של מאבק אדם בתנין הינו מופע אסור.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. החלטה - השופט חשין, הוסיפו השופטים אורוטירקל. עו"ד ירום הלוי למבקשת, עו"ד גב' דליה פילוסוף למשיבים. 22.6.97).
רע"פ 2703/97 - אנגל שמרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה של נסיעה במהירות מופרזת על יסוד מדידת המהירות במד מהירות לייזר (ממל"ז)(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 200 קמ"ש במקום בו המהירותהמרבית המותרת היא 80 קמ"ש בלבד. המהירות נמדדה באמצעות מד מהירות ליזר (להלן:הממל"ז) בבימ"ש השלום לתעבורה הודה המערער כי נהג במהירות מופרזת, אך טען כינסע במהירות של 90 קמ"ש בלבד. ביהמ"ש קבע כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה הנדרשבמקרים בהם האישום מבוסס על שימוש במכשיר אלקטרוני מסוגו של הממל"ז. למסקנתוהגיע ביהמ"ש על סמך עדות השוטר שביצע את המדידה ועל סמך חוות דעת של מומחה -הקצין בן יאיר - שעסקה בעקרון הפעולה של הממל"ז ובדרך הפעלתו הראוייה. ביהמ"שדחה חוות דעת מומחה של ההגנה שגרסה כי לאור העובדה שהמבקש הצליח לעצור לידהשוטר שהורה לו לעשות כן, לא יתכן שנסע במהירות בה נטען כי נסע. ביהמ"ש הרשיעאת המבקש, ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענת המבקש היא שחוות הדעת של הקצין בן יאיר לוקה בחסר, שכן מדובר בעד"שהוא טכנאי בלבד" (כלשונו) שכל השכלתו בעניין מכשיר המדידה באה לו מאת היצרן,אשר הסמיך אותו לתפעול ואחזקה בלבד. דין הטענה להדחות. הטענות מתמקדות בשאלתמהימנותו של ממל"ז וזו שאלה שבעובדה. שאלה זו נדונה בהרחבה בפני ביהמ"שלתעבורה. הדרך הנכונה לבירור הסוגיה היא ע"י הבאת מומחים לדבר. המדינה נהגהבדרך זו כשהביאה את בן יאיר כמומחה מטעמה. אין הכרח כי מומחה לעניין יהיהממציאו של המכשיר. די בכך שמדובר באדם המעורה היטב בנושא הנדון ואשר ביהמ"שסבור כי נסיונו והמידע שצבר יוכלו לתרום לבירור השאלה השנוייה במחלוקת. כזההמצב בענייננו. המבקש יכול היה להביא הוכחות שהתוצאות בממל"ז שגויות, אך במקוםלהוכיח באופן פוזיטיבי שהמכשיר מבצע טעויות, בחר להביא מומחה שיטען באופן עקיף,ע"י חישובי תאוצה ומרחקי בלימה, שהתוצאה שנתקבלה איננה סבירה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה.19.6.97).
ע.פ. 991/97 - יוסף גטניו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס(הערעור נדחה).
א. בערב האירוע, באפריל 96, טיילה המתלוננת בטיילת שבבת-ים. המערער שעברברכבו, עצר ליד המתלוננת וביקש ממנה סיגריה. משנענה - הצטרף אליה לטיול רגלי.בין השניים התפתחה שיחה שגלשה לנושאים בעלי אופי אישי פרטי, על אף שלא היתההיכרות קודמת ביניהם. במהלך השיחה ניסה המערער לחבק ולנשק את המתלוננת ולגירסתההתנגדה לכך. לגירסת המערער המתלוננת נענתה לחיבוקים ולנשיקות. בשלב זה עברבמקום העד אלי מוגרבי והמתלוננת פנתה אליו בבקשה "לעזור לה". ברם, התרשמותו שלמוגרבי היתה שהפנייה אינה "רצינית" וכי נעשתה במסגרת "משובת אוהבים" על כן השיבבבדיחות הדעת שאינו יכול לעזור. בסופו של דבר מצאה עצמה המתלוננת במכוניתו שלהמערער, לדבריה הוא גרר אותה לתוכה ולדבריו נכנסה אליה מרצונה, והמערער הסיע אתהמכונית לחניון סמוך לחוף ושם בעל את המתלוננת פעמיים. לטענת המערער עשה זאתמרצונה של המתלוננת ואילו לטענת המתלוננת בכתה וביקשה ממנו לחדול. בסופו של דבריצאה המתלוננת מן המכונית, ניגשה לבית מלון סמוך והתקשרה משם לחברתה וסיפרה לה,תוך שבכתה, שנאנסה. לאחר השיחה החלה צועדת רגלית לכיוון ביתה ומכונית שעברהעצרה כשנהגה הבחין בה כשהיא הולכת ובוכה, היא עלתה לרכבו ובמהלך הנסיעה שכנעאותה לגשת למשטרה ושם הגישה תלונה. לבקשת החוקרים התקשרה טלפונית עם המערער עלפי הפרטים שבכרטיס ביקור שמסר לה והשיחה הוקלטה. ביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות
להרשיע את המערער בעבירת אינוס וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר עלתנאי. הערעור מכוון נגד ההרשעה והוא נדחה.
ב. הסניגור העלה גורמים שיש בהם כדי לעורר תמיהות של ממש שעליהם ביסס שופטהמיעוט את עמדתו בדבר זיכוי המערער. גירסת המתלוננת שהביעה אי הסכמה לנסיונותיושל המערער ליצור קשר אינטימי כבר מלכלתחילה אינה מתיישבת עם שלושה גורמים:העובדה שהמערער מסר למתלוננת את כרטיס הביקור שלו; המקום שבו בוצעו העבירות -החטיפה והאינוס - היה מקום ציבורי מאוכלס; עדותו של מוגרבי המלמדת כי המערער לאנקט באלימות נגד המתלוננת.
ג. דא עקא, שהתמיהות האמורות - במיוחד זו הנעוצה בעדותו של מוגרבי - מאבדותאת כוחן לנוכח תגובתו של המערער להאשמה המפורשת והברורה שהטיחה בפניו המתלוננתכבר בפתח השיחה הטלפונית שהוקלטה. המתלוננת העלתה בפניו דברי אשמה ברורים על מהשעולל לה, והוא לא השיב בהכחשה נמרצת ובתמיהה נוקבת, כפי שמחייבים ההגיון והשכלהישר. המתלוננת אומרת לו בלשון פשוטה כי הוא כפה עצמו עליה, על אף שטענהבאוזניו כי הוא מכאיב לה ועל אף שבכתה, והמערער אינו מוכיחה על פניה ואינו מטיחבפניה שהיא אינה אומרת אמת. העמדה שנקט המערער בשיחה הטלפונית, כשהיא מצטברתלזעזוע הנפשי שבו היתה נתונה המתלוננת לאחר מעשה, נוטלת מן ה"תמיהות" את כוחןלהעמיד בספק את המסקנה המתחייבת לחובתו של המערער.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אהוד בןיהודה למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 17.6.97).
רע"א 8077/96 - חיים קריספיל נגד קצין התגמולים
*קביעה כי מחלת האפילפסיה נגרמה ולא רק הוחמרה עקב השירות הצבאי. *שאלה עובדתית או משפטית לצורך ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש גוייס לצה"ל ביולי 82 ונקבע לו פרופיל 97. במשך שירותו הצבאי התעלףפעמים אחדות. ההתעלפות הראשונה קרתה בנובמבר 82. בבדיקה שנערכה לו במאי 83נתגלו אצלו סימנים המאפיינים אפילפסיה. בעקבות זאת שונה הפרופיל הצבאי של המבקשוהוא הוסיף לשרת בהתנדבות עד לשחרורו מהצבא ביולי 85. תביעתו של המבקש להכירבנכותו עקב מחלת האיפילפסיה נדחתה ע"י קצין התגמולים שקבע שהמחלה לא נגרמה ולאהוחמרה ע"י השירות הצבאי. ערעורו של המבקש לוועדת הערעורים נתקבל בחלקו. הוועדהדחתה את הטענה שהמחלה נגרמה ע"י השירות הצבאי, אך סברה כי המחלה הוחמרה ע"יהשירות. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ושם נחלקו דעות השופטים.
ב. שופטי הרוב סברו שדין הערעור להדחות ולו מהטעם שמדובר בהשגה על קביעהעובדתית של ועדת הערעורים, שהתפרצות המחלה אינה עקב תנאי השירות, ולפי סעיף34(א) לחוק הנכים ניתן לערער על החלטת ועדת הערעורים בנקודה משפטית בלבד. לגופושל עניין קבעו שופטי הרוב כי היה גילוי חיצוני של המחלה תוך כדי השירות, אלאשאותו גילוי לא נגרם, אלא הוחמר עקב השירות. שופט המיעוט סבר כי השאלה שבה ישלהכריע הנה משפטית גרידא. השופט ציין כי גם המומחה מטעם המשיב, ד"ר שדה, מסכיםכי חוסר שינה עשוי להוות גורם פרובוקטיבי להופעת התקפי אפילפסיה. בתקופת האירועהראשון היה המבקש בריתוק שנגזר עליו כעונש והיה עליו לקום משנתו מספר פעמיםבלילה ולהתייצב במפקדה. לדעת שופט המיעוט הגורם המצטבר של העונש יחד עם שינהטרופה גרמו למחלה ולא רק להחמרתה. הערעור נתקבל.
ג. צודק שופט המיעוט כי השאלה בה יש להכריע הינה שאלה משפטית, שכן ההוראההמסוייגת את כוחו של ביהמ"ש להתערב בממצאים עובדתיים, מכוונת כלפי עובדות ולאכלפי מסקנות המוסקות מעובדות, או כלפי שאלות המעורבות בעובדה ובמשפט. מקוםשמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות
קיומה, עוד בטרם השירות, של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלההאמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו.הלכה פסוקה מימים ימימה, כי שאלת הקשר הסיבתי הנה שאלה משפטית אשר על ביהמ"שלהכריע בה. בשאלה זו על ביהמ"ש להכריע במקרה דנן. במקום בו פרצה מחלההקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות, התובע הראה קשר סיבתי לשירות, וקמה חזקהלטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו. נטלההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי מוטל תמיד על התובע ולאחר שהוא מוכיח קיומןשל סיבות מסויימות יעבור הנטל המשני על שכמו של קצין התגמולים.
ד. בענייננו, המומחה מטעם המשיב, ד"ר שדה, עמד בחוות הדעת על כך שעשוילהתקיים קשר סיבתי עובדתי רפואי בין חוסר השינה לבין התקף אפילפטי. אין חולקשבעת קרות האירוע הראשון בו התעלף המבקש, הוא נענש ב"ריתוק", והיה עליו לקוםמשנתו מספר פעמים בלילה ולהתייצב במפקדה לצורך רישום נוכחות. הוא שהה בקורס בולמד כל היום ובערב האירוע, לאחר שינה קצרה, התעורר בסביבות השעה 00:22 והלךלמפקדה. תוך כדי הליכה איבד את הכרתו. קביעתו של ד"ר שדה שהמבקש לא סבל מחוסרשינה בעת ההתקף הראשון, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות כפי שהוכחו וטעתה ועדתהערעורים באמצה את קביעתו כי המחלה התפרצה לראשונה ללא קשר לשירות. התוצאההאמורה מתיישבת עם גישתה הכללית של הפסיקה הנוטה להקל על החייל התובע תגמוללהוכיח כי נכותו נגרמה עקב השירות הצבאי. על כן יש לקבוע כי מחלת המבקש נגרמהכולה עקב השירות ולא רק החמירה בעת השירות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש.המערער לעצמו, עו"ד בשן למשיב. 23.6.97).
ע.פ. 803/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד התוודות חוץ של הנאשם וראיות סיוע(הערעור נדחה).
א. המערער, תושב הישוב שילה, בילה את הלילה שלפני האירוע נשוא הערעור בחברתתושב שילה אחר (להלן: אליהו) ששמר אותו לילה בביקתת השמירה שבשער הישוב. אליהוהחזיק ברשותו שני תתי מקלע מסוג עוזי - אחד מהם היה שלו ואת השני קיבל בהשאלהמתושב שילה אחר (להלן: ספירו). במהלך הלילה ערכו אליהו והמערער מטווח בשני כליהנשק האמורים, באמצעות משתיקי קול. בתום השמירה נטל המערער את הנשק של ספירוומשתיק קול אחד והעד אליהו לא שם לב לכך. פניו של המערער היו מועדות לביתו שלאחד מחמוד זכי שעימו היה מסוכסך בשל גניבת אופנוע שהמערער חשב שזכי גנב אותו.המערער הגיע סמוך לביתו של זכי וירה יריות הפחדה, אך כוונתו להתקרב לבית סוכלובשל נביחותיו של כלב. משם פנה המערער לשדות הכפר הערבי תורמוס עיא, שם ראה אתהמנוח חמיס אבו עוואד המעבד את אדמתו. מתוסכל מכשלון ניסיון הפחדת זכי ומבלישהיתה כל התגרות מצד המנוח, ירה המערער שתי יריות מטווח קרוב לעברו של המנוחוגרם למותו.
ב. קביעת עובדות המקרה כאמור לעיל נתבססו על שניים: התוודות המערער בפניאליהו בבוקר שלאחר הרצח - אליהו סיפר על התוודות זו בהודעותיו למשטרה ובעדותוהראשית בביהמ"ש אם כי בחקירה הנגדית חזר בו מסיפורו בדבר התוודות. ביהמ"ש קבעכי התוודות המערער מהווה הודיית חוץ קבילה לפי סעיף 11 ו-12 לפקודת הראיותוקיבל אותה על יסוד הודעתו של אליהו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות; ראיותנסיבתיות המשמשות ראייה עצמאית לביצוע המעשה על ידי המערער, ומשמשות גם "דבר מהנוסף" הנדרש לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, לצורך אימותו של תוכן ההודייה. המערער,שהיה קטין בן 16, בעת ביצוע העבירה, הורשע בעבירה של רצח. בהיותו קטין, שלא חל
לגביו עונש חובה של מאסר עולם, גזר עליו ביהמ"ש המחוזי עונש של 16 שנות מאסר.הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש רשאי היה לקבל את עדותו של אליהו, כפי שהעיד בחקירה הראשית, בהאישר את דבר התוודותו של המערער ולהעדיפה על פני עדותו בחקירתו הנגדית. העדותהראשית אינה דורשת חיזוק או "דבר מה" ככל שהיא נוגעת לדברים שעליהם העיד אליהומידיעתו האישית, ונדרש "דבר מה" רק לאותו חלק של העדות בדבר התוודותו של המערערעל מעשה הרצח. מכל מקום, הואיל והודייתו של המערער היתה הנדבך המרכזי בהרשעה,והואיל ולמדים על הודייה זו רק מעדות אליהו ומאימרות החוץ שמסר אליהו, יש לבחוןאת העדות ואת אימרות החוץ בקפידה יתירה. לאחר שבוחנים כאמור את הודיית החוץואימרות החוץ עולה כי ביהמ"ש יכול היה לסמוך עליהן את ההרשעה ברצח. קיימותראיות נסיבתיות רבות ובכללם שקריו של המערער, העובדה שנמלט לארה"ב לאחר מעשה,העובדה שבהודייה שעליה מסר אליהו למשטרה היו פרטים מוכמנים שרק מי שביצע אתהמעשה יכול היה לדעת עליהם, וכיוצ"ב ראיות אחרות, מצדיקות את ההרשעה.
(בפני השופטים: אור, מצא, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד אשר אוחיוןלמערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 17.6.97).
רע"א 3363/97 - קצין התגמולים נגד ליאת בן אלי
*התערבות ביהמ"ש בהחלטת ועדה רפואית לפי חוק הנכים (הבקשה נדחתה).
המשיבה נפגעה בברכה במהלך שירותה הצבאי. עקב הפגיעה נקבעה להעל ידי ועדה רפואית לפי חוק הנכים דרגת נכות של %10 בשל "חבלה של ברך ימין עםהפרעות קלות". כעבור שנתיים הופחתה דרגת נכותה של המשיבה על ידי ועדה רפואיתנוספת ל-%1 בשל "חבלה בברך ימין ללא הפרעות תפקודיות משמעותיות". המשיבה ערערהלוועדה הרפואית העליונה וערעורה נדחה. על החלטה זאת ערערה לביהמ"ש המחוזיוביהמ"ש קיבל את ערעור המשיבה וקבע את דרגת נכותה לצמיתות ל-%10. הבקשה לרשותערעור נדחתה.
המבקש טוען כי ביהמ"ש המחוזי התערב בשאלה עובדתית, בעוד שלפי סעיף 12א' לחוקהנכים הוא מוסמך לדון בערעור בנקודה משפטית בלבד. דין הטענה להדחות. ביהמ"ש לאהתערב בממצאים עובדתיים רפואיים, אלא סמך את החלטתו על "ממצאים שמאשרת גםהוועדה והעיקרי שבהם - 'קיום כאבים בסוף כיפוף של ברך ימין'". כפי שקבע באיםהכאבים שסובלת המשיבה בגדר אחד מפרטי הנכות שעל פי חוק הנכים וזאת מסקנה משפטיתשהסיק ביהמ"ש מעובדת קיום הכאבים. צדק גם ביהמ"ש המחוזי באמרו כי "קביעה שישהפרעות קלות בפעולה כללית היא לא בהכרח ממצא רפואי טהור שרק רופא יכול לקבועאותו. אם אדם יכול ללכת או לא יכול ללכת, לשם כך לא נחוץ תמיד רופא לשםאישור".
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' מרים רובינשטיין למבקש, עו"ד אריה פוקסלמשיבה. 15.6.97).
רע"ב 1899/97 - אל דיסי ריאד נגד ועדת השחרורים - שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשה של אסיר בטחוני לשחרור מוקדם (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בהשתייכות לארגון החזית העממית, יצור חומר נפץוהטמנת מטען חבלה ונדון ל-7 שנות מאסר. באפריל 96 נערך דיון בפני ועדת השחרוריםבו נתבקש שחרורו המוקדם. בדיון הוקרא חלקו הגלוי של דו"ח השב"כ אודות המבקש.בקשת המבקש היתה להזמין את מנסחי הדו"ח לשם חקירתם. הוועדה דחתה את הבקשה, אך,לפנים משורת הדין, החליטה לזמן את נציג השב"כ בלבד כדי להשיב על שאלותיה. נציגהשב"כ הופיע ובאותו יום ניתנה החלטה סופית בה קבעה הוועדה שאין להיעתר לבקשהלשחרור מוקדם. הועדה ציינה כי אמנם מדובר במאסר ראשון של המבקש, אך מאידך הוא
הורשע באישומים חמורים, הוא משתייך לארגון טרור ובהיותו תושב ירושלים חב הואחובת נאמנות למדינת ישראל על כל המשתמע מכך. על החלטה זו ערער המבקש בפניביהמ"ש המחוזי. דעת הרוב היתה כי אין מניעה להמציא לוועדת השחרורים דו"ח חסוישל השב"כ ולא היה מקום לחקור את עורך הדו"ח. מנגד סברה דעת המיעוט שיש מקוםלאפשר את חקירת נציג של השב"כ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הוועדה שמעה את נציג השב"כ ואף חקרה אותו לפנים משורת הדין. באזנה ביןהשיקולים השונים, לרבות חוות הדעת החיובית ולרבות נסיבותיו האישיות, החליטההוועדה כי אין מקום לשחרור מוקדם של המבקש. משכך הם פני הדברים, אין למצוא פגםאו חוסר סבירות היורד לשורש החלטת הוועדה, שיש בו כדי ליתן רשות ערעור בפניביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא ברק, עו"ד גב' לאה צמל למבקש, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה.19.6.97).
רע"א 1130/97 - לוי אבנר נגד נופי עתיד בע"מ ואח'
*החלטת בימ"ש שלא לתת פס"ד בהיעדר הגנה אלא לחזור ולהמציא כתבי בי-דין (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו תובע והמשיבים הינם נתבעים בהמרצת פתיחה. המבקשעשה מספר נסיונות להמציא כתבי בי-דין והזמנה לקדם משפט למשיבה חברה רשומהלכתובתה הרשומה ברשם החברות. אך בכתובתה, בה שוכן משרדו של עו"ד, סירבו לקבל אתכתבי בי-דין ואת ההזמנה. המשיבה לא השיבה לתביעה ולא התייצבה לדיון בקדם משפט.ביהמ"ש הורה לשוב ולהמציא את מסמכי בי-דין ואת ההזמנות לכתובתה הרשומה שלהמשיבה, בקבעו כי על עוה"ד לקבלם. המבקש סבור כי בנסיבות המקרה חייב היה ביהמ"שלתת פס"ד בהיעדר הגנה ועל כך הוא מבקש רשות ערעור. הבקשה נדחתה. משהוחזרוהמסמכים בשל סירוב לקבלם, אף אם הומצאו לכתובת המתאימה, רשאי ביהמ"ש להורות עלכל דרך המצאה אחרת הנראית לו ובהתאם לכך החליט ביהמ"ש המחוזי כאן.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. שפאר למבקש, עו"ד ג'ררד בנישו למשיבים.17.6.97).
בש"פ 3530/97 - נואף בן עטא חסן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג במכונית באיזור סאסאובמהלך נסיעתו עצר את רכבו ולרכב נכנס אדם שהחזיק בידו חבילה. התנהגותו שלהעורר, מסלול נסיעתו וכניסת האחר עם החבילה לרכבו, עוררו חשדם של אנשי משטרהשנמצאו אותה עת בכלי רכב באיזור ואלה רדפו אחריו. כשהעורר נמלט מרודפיו התנגשבמכוון באחת ממכוניות השוטרים כשהוא מנסה להסיטה מן הכביש. בהמשך נסיעתו נפתחהדלת המכונית ונזרקה מתוכה חבילת סם ע"י הנוסע האחר ונתפסה ע"י המשטרה. בסופה שלדרך נעצרה המכונית ושני נוסעיה החלו להמלט והעורר נתפס ע"י השוטרים. העוררהואשם בהחזקת 480 גרם הירואין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירות תעבורהשונות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עדתום ההליכים. הערר נדחה.
אכן עניין לנו בראיות נסיבתיות, אך קיימת סבירות גבוהה שעל פי ראיות אלהיורשע העורר בדין. החזקת הסם במכונית יוצרת חזקה עובדתית שהעורר ידע על המצאותהסם והיא קושרת אותו לסם. מסלול הנסיעה של העורר, שנצפה באקראי על ידי שוטריםשהיו במקום שלא למטרה זו, היה מסלול מחשיד ומתמיה. הסברו של העורר היה כי אותו"אחר" נאסף בצורה תמימה כשהוא ממתין בצד הדרך עם חבילת הסם, אך הסבר זה אינומתקבל על הדעת. אופן הנסיעה ומסלול הנסיעה, ההמלטות המבוהלת, הנסיון להסיט רכבמשטרתי מן הכביש, כל אלה מצביעים על מצוקה גדולה בה היה שרוי העורר, שהביאה
אותו לנסות לחמוק מזרועות החוק. ההסבר שלפיו "האחר" איים על העורר בסכין אינומתיישב עם ההתנהגות הכללית מתחילת הדרך ועד סופה. ביהמ"ש שישמע את העדויותיצטרך לתת דעתו לגירסת הנאשם והערכת המהימנות נתונה לביהמ"ש השומע את המשפט.ככל שהדברים נוגעים לשלב המעצר די בראיות לכאורה. אין גם מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 13.6.97).
רע"פ 1029/97 - חברת קוביק בע"מ ויעקב חביב נגד noitaroproC tfosorciM ואח'
*מתן פס"ד הדוחה קובלנה פלילית לאחר שהקובל נדרש ע"י ביהמ"ש למנות עו"ד ולא עשה כן (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו קובלנה פלילית פרטית נגד המשיבים והאשימו אותםבעבירות לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. בישיבה הראשונה שהתקיימה בענייןהקובלנה הועלו טענות מקדמיות ע"י המשיבים וביהמ"ש החליט כי על הקובל (המבקשים)למנות עו"ד עד לישיבה הבאה, ולא - יופסק הדיון בקובלנה. לישיבה הבאה שוב הגיעוכשאינם מיוצגים והמבקש השני ביקש לנהל את פרשת התביעה בעצמו. ביהמ"ש דחה אתהבקשה וקבע שהקובל אינו מסוגל לנהל בעצמו את הדיון ומאחר שלא מינה סניגור הוארואה אותו כמי שלא התייצב לדיון וזיכה את המשיבים. ביהמ"ש המחוזי הצדיק אתגישתו של בימ"ש השלום, אך נתן למבקשים ארכה של 30 יום כדי למצוא להם ייצוג שלעו"ד, שאם לא כן יאושר פסק דינו של בימ"ש השלום. עבר המועד ובקשת המבקשים לקבלארכה נוספת נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענותיהם של המבקשים אינן מעוררות כל טענה שיש לה השלכות משפטיות וחוקיותהחורגות מתחומה של המחלוקת בינם לבין המשיבים. הערכאות דלמטה התרשמו כי המבקשלא יוכל לייצג עצמו באופן ראוי. בנסיבות אלה, שעה שעל הכף מונחת זכותם שלהמבקשים להעלות טענותיהם מזה, וזכותם של המשיבים שלא יוטרדו ע"י תובעים חסריבקיאות או נסיון ולא יגררו להליך פלילי בלתי סדור ובלתי צפוי מזה, העדיפוהערכאות דלמטה, לאחר מתן הזדמנויות נוספות למבקשים, את זכות המשיבים. אין לשנותהכרעה זו.
(בפני: הנשיא ברק. יעקב חביב לעצמו, עו"ד ירון רייטר למשיבים. 1.6.97).
רע"א 9085/96 - יעקב אוסטרי ואח' נגד טופר מפעלי אופנה בע"מ
*ביטול עיכוב ביצוע פס"ד לתשלום סכומי כסף [ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים זכו בתביעתם נגדהמשיבה בסכום של כ-185,000 ש"ח. בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיבה לעיכוב ביצועפסה"ד וזו ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט כי במידה ותומצא ערבות בנקאיתחלוטה למלוא סכום פסה"ד יעוכב ביצוע פסה"ד. המבקשים טוענים שאין הצדקה משפטיתאו עובדתית לעיכוב הביצוע, שכן המשיבה לא טענה כל טענה בדבר סיכוייה לזכותבערעור ולא הביאה כל מידע שיש בו כדי לבסס את טענתה שמצבו הכלכלי של המבקש אינושפיר במיוחד ושעסקיו מצויים בקשיים כך שאם תזכה המשיבה בערעורה יקשה עליה לקבלחזרה את כספה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הכלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. מי שמבקשעיכוב ביצוע פס"ד צריך להצביע על סיכויים טובים להצליח בערעור ועל קושי להחזיראת המצב לקדמותו אם יזכה בערעור. המשיבה לא העלתה כל טענה באשר לסיכוייה לזכותבערעורה ולא הציגה כל בסיס עובדתי לטענתה הכוללנית בדבר מצבו הכלכלי של המבקש,מצב העלול למנוע את השבת הכספים שיקבל. בנסיבות אלה גובר האינטרס של המבקשים,למימוש פסה"ד שניתן לטובתם.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק פורן למבקשים, עו"ד יעקב יעקובוביץ למשיבה.2.6.97).
ב ת ו כ ן
* רע"א 7092/96 - חסינות מדינה זרה או חסינות דיפלומטית בתובענה אזרחית ─ הנוגעת להשכרת דירה למגורי שגריר זר ..............................306 ─* ע.א. 6620/93 - *טענה ש"איגרת בחירות של ראש עיר" המבטיחה שחרור מתשלום ─ אגרות כביש פוטרת את האזרחים מתשלום האגרה. ─ *חיוב באגרת סלילת כביש למרות שלא נשלחה הודעת חיוב כחוק ..........307 ─* מ"ח 6148/95 - הנסיבות שבהן תיענה בקשה למשפט חוזר (הרשעה ברצח) .................308 ─* בש"פ 3208/97 - הארכת מעצר לצורך חקירה ..........................................310 ─* רע"פ 815/97 - הרשעה בעבירת נהיגה כאשר הנאשם לא הופיע לאחר שהמשפט ─ כבר נדחה 4 פעמים ונדחתה הבקשה לדחייה נוספת ......................311 ─* בש"פ 3211/97 - תפיסתה ועיקולה של מכונית שהיתה מעורבת בהובלת סמים ...............311 ─* ע.א. 1308+1330/93 ביטול מתנה מכללא ............................................312 ─* ע.א. 1684/96 - איסור על מופע של מלחמה בין אדם לתנין לפי חוק צער ─ בעלי חיים .......................................................313 ─* רע"פ 2703/97 - הרשעה של נסיעה במהירות מופרזת על יסוד מדידת המהירות ─ במד מהירות לייזר (ממל"ז) ........................................314 ─* ע.פ. 991/97 - הרשעה בעבירות אינוס .............................................314 ─* רע"א 8077/96 - *קביעה כי מחלת האפילפסיה נגרמה ולא רק הוחמרה עקב ─ השירות הצבאי. ─ *שאלה עובדתית או משפטית לצורך ערעור על החלטת ועדת ─ הערעורים לפי חוק הנכים ..........................................315 ─* ע.פ. 803/97 - הרשעה ברצח על יסוד התוודות חוץ של הנאשם וראיות סיוע .............316 ─* רע"א 3363/97 - התערבות ביהמ"ש בהחלטת ועדה רפואית לפי חוק הנכים .................317 ─* רע"ב 1899/97 - דחיית בקשה של אסיר בטחוני לשחרור מוקדם ..........................317 ─* רע"א 1130/97 - החלטת בימ"ש שלא לתת פס"ד בהיעדר הגנה אלא לחזור ולהמציא ─ כתבי בי-דין .....................................................318 ─* בש"פ 3530/97 - מעצר עד תום ההליכים (סמים) ......................................318 ─* רע"פ 1029/97 - מתן פס"ד הדוחה קובלנה פלילית לאחר שהקובל נדרש ע"י ─ ביהמ"ש למנות עו"ד ולא עשה כן ....................................319 ─* רע"א 9085/96 - ביטול עיכוב ביצוע פס"ד לתשלום סכומי כסף .........................319 ──[─