דנג"צ 917/97 - חוזה עמוס ואח' נגד ביהמ"ש העליון ואח'
*דחיית בקשה לסעד בבג"צ נגד פס"ד של ביהמ"ש העליון בערעור(הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשים לבין המשיבה 5 (מגדלי בך להלן: המשיבה) נערך חוזה למכירתמקרקעין. התגלה סכסוך בין הצדדים והעניין הגיע לביהמ"ש המחוזי. העותרים תבעומהמשיבה סכום כסף ואילו המשיבה תבעה את אכיפת החוזה ופיצויים על הפרתו. ביהמ"שהמחוזי קיבל את תביעת המבקשים ודחה את תביעת המשיבה. בערעור לביהמ"ש העליוןהתהפכה הקערה וביהמ"ש החליט לאכוף על המבקשים לקיים את חיוביהם ולשלם למשיבהפיצויים מוסכמים על פי החוזה. עתירת העותרים לדיון נוסף נדחתה ובעקבות זאת עתרוהמבקשים לבג"צ וביקשו לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש העליון ולהשיב על כנו את פסה"דשל ביהמ"ש המחוזי. טענתם היתה שפסה"ד בערעור ניתן בחוסר סמכות, על שום שביהמ"שפסק למשיבה פיצויים מוסכמים למרות שלא ביקשה סעד זה בתביעתה, ועל שום שביהמ"שהניח כי המשיבה הסכימה לשלם את סכום הכסף אשר נתבעה לשלם, ועל יסוד כך החליטלאכוף את החוזה, בעוד שהנחה זו אינה נכונה. עתירתם של העותרים לבג"צ נדחתה מןהטעם שבג"צ אינו נותן סעד נגד בתי המשפט שחוק ביהמ"ש דן בהם. בג"צ הוסיף ואמרכי "אמנם, לפי סעיף 15(ג) לחוק היסוד ביהמ"ש הגבוה לצדק רואה עצמו מוסמך לבקרגם פסקי דין והחלטות של ביהמ"ש. אך... אין הוא מפעיל סמכות זאת אלא לעיתיםנדירות. אכן, חריגה מן הסמכות יכולה לשמש עילה לביטול פסק דין של ביהמ"ש...אלא... לביהמ"ש העליון נתונה הסמכות לדון בערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי,ואפילו אם הוא טועה אגב הדיון בערעור כזה, אין הוא חורג מן הסמכות...". הבקשהלדיון נוסף נדחתה.
ב. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף, שבפסה"ד נשוא הבקשה נפסקה הלכה משפטית. מעברלכך, הלכה זו צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים: עליה לעמוד בסתירה להלכה קודמת,או שיהיו בה חשיבות, קושי או חידוש, וכן עליה לעבור את סף הסינון והבחירהשמפעיל נשיא ביהמ"ש העליון או השופט הדן בבקשה, במסגרת שיקול הדעת המסור להםבעניין זה. העותרים טוענים כי בג"צ "קבע למעשה... כי לעולם לא יעמוד פס"ד שלביהמ"ש העליון לביקורת הבג"צ...". אולם, בפסה"ד נשוא העתירה נאמר במפורש כיבג"צ "רואה עצמו מוסמך לבקר גם פסקי דין והחלטות של בימ"ש" וכי "חריגה מןהסמכות יכולה לשמש עילה לביטול פס"ד של בימ"ש...". כל שנאמר בפסה"ד הוא שטעותאגב הדיון איננה בגדר חריגה מסמכות ודברים אלה אינם אלא חזרה על הלכה שכברנפסקה בעבר.
ג. העותרים טוענים ל"טעות קשה" בה לקה פסה"ד של ביהמ"ש העליון בערעור, בכךשסבר כי המשיבה היתה מוכנה לשלם את סכום הכסף שנתבעה לשלם ועל יסוד כך קבע שישלאכוף את החוזה. לדברי העותרים נכונות זו לשלם את יתרת המחיר לא היתה ולאנבראה. ביהמ"ש מצא הצדקה לעיכוב התשלום בכך שהכיר בתשלום זה ובחובת העותריםלהעברת הבעלות כחיובים שלובים שיש לקיימם בד בבד. העותרים טוענים שבהליכיםבביהמ"ש המחוזי לא היתה המשיבה נכונה לשלם את יתרת המחיר וטענו טענת קיזוז.אולם, המועד הקובע, שבו צריכה להבחן נכונות הקיום של החייב לקיים את חיובו, הואהמועד בו מיוחסת לו ההפרה, דהיינו מועד הקיום שנקבע בחוזה. ביהמ"ש התייחסלנכונות המשיבה לשלם את יתרת המחיר במועד שבו היתה צריכה לעשות זאת על פיהחוזה. ביהמ"ש הגיע למסקנה שבאותו מועד היתה המשיבה רשאית לעכב את ביצועהתשלום. את הודעת הקיזוז שלחה המשיבה לאחר מועד התשלום המתוכנן שהוא המועד שבונבחנת ההפרה. לפיכך הודעה זו אינה מעלה ואינה מורידה.
ד. עוד טוענים המבקשים לטעות בפס"ד של ביהמ"ש העליון שפסק כי על המבקשים לשלםלמשיבה פיצויים מוסכמים ולדעתם ביהמ"ש "לא היה מוסמך לפסקו כאשר מעולם לא
נתבע... מעולם לא ניתנה להם (למבקשים) הזדמנות להתגוננן מפניו (מתביעת הפיצוייםהמוסכמים)". אולם כבר נאמר כי מבחינת סמכותו, אין ביהמ"ש של ערעור מנוע מלפסוקסעד שלא נתבקש בערכאה הדיונית. מה גם שהפיצויים המוסכמים נתבעו במפורש בהודעתהערעור של המשיבים והם אף חזרו על כך בעיקרי הטיעון. התשתית העובדתית שהיתהנחוצה לצורך פסיקת הפיצויים המוסכמים היתה מונחת בפני ביהמ"ש.
ה. המבקשים טוענים שביהמ"ש העליון בערעור לא התנה את אכיפת החוזה בתשלום יתרתהמחיר החוזי על ידי המשיבה. אמנם פסה"ד לא התייחס לעניין זה, אך יש לצאת מהנחהכי זוהי התוצאה המתבקשת מפסק הדין. הואיל ומדובר בחיובים שלובים, חזקה על צוהאכיפה כי נובעת ממנו חובתם של שני הצדדים לקיים את החיובים ההדדיים המוטליםעליהם בחוזה. המשיבה הביעה בתגובתה לעתירה נכונות מפורשת לשלם את יתרת המחיר.מכל מקום, גם אילו כפרו המשיבים בחובתם, אין בקשה לדיון נוסף הדרך הנאותה לנקוטבה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ש. אריאלי לעותרים, עו"ד ד. בסון למשיבה.4.6.97).
רע"א 8101/96 - ניצה ליבנה נגד שלמה אריכא
*עיכוב ביצוע פס"ד בהוצל"פ כאשר ביהמ"ש לא התייחס לגופה של הבקשה(הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל שטרות בחתימת המבקשת וזו הגישההתנגדות והדיון הועבר לבימ"ש השלום. ההתנגדות נדחתה מן הטעם שלא הונחה תשתיתלטענות המצדיקה מתן רשות להתגונן. הוחל בהליכים למימוש השטרות בלשכת ההוצאהלפועל והמבקשת ערערה על פסק הדין של הרשם לביהמ"ש המחוזי בת"א וביקשה עיכובביצוע הפעולות בלשכת ההוצאה לפועל עד לפס"ד בערעור. בקשת עיכוב הביצוע נשלחהלתגובת המשיב ומשהגיש המשיב את תגובתו דחה ביהמ"ש את הבקשה לעיכוב הביצוע"מנימוקיו של ב"כ המשיב". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. טענתה העיקרית של המבקשת הינה כי לא היה כל דיון במעמד הצדדים בביהמ"ש,וכי לא ניתנה לה הזדמנות לשטוח טענותיה לענין עיכוב הביצוע. לטענתה, סיכוייההצלחה בערעורה הם סיכויים של ממש. כן היא טוענת כי מצבה הכלכלי קשה ביותר וכיאי עיכוב ההליכים יגרום לה נזק חמור. כמו כן טוענת המבקשת כי שגה ביהמ"ש המחוזימשהסתפק בהפנייה לתשובת המשיב בהנמקתו לדחיית הבקשה לעיכוב הביצוע. צורף תצהירלבקשת המבקשת לענין סיכוייה בערעור. המשיב לא סתר בתשובתו טענות אלה ולא הביאנימוקים כנגדה. אין בתשובת המשיב תשתית לטענותיו באשר ליכולתה הכלכלית שלהמבקשת והנזק שיגרם לה אם ההליכים ימשכו. לפיכך, ישנו חשש כי לא נשמעה עמדתה שלהמבקשת כראוי וכי לא נבחן לגופו אם אמנם טובים סיכויי הערעור ואם המשך ההליכיםיגרום לנזק קשה ובלתי הפיך. כך הדבר בייחוד בהיעדר הנמקה להחלטת ביהמ"ש המחוזיהדוחה את הבקשה לעיכוב הביצוע, תוך הפנייה לתשובת המשיב ונימוקיו. לפיכך יוחזרהדיון לביהמ"ש המחוזי שיבחן לגופה את הבקשה לעיכוב הביצוע.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים אוחיון למבקשת, עו"ד דור נתן למשיב. 5.6.97).
בג"צ 3374/97 - גרשון סלומון נגד משטרת ישראל ואח'
*עליה להר-הבית "ביום ירושלים"(העתירה נדחתה).
א. העותר ביקש לאפשר לו עליה להר הבית "ביום ירושלים" ובקשתו נדחתה. המשיביםהיו מוכנים לאפשר לעותר את העליה להר הבית ביום רגיל, תוך הבטחת ההיערכותהמשטרתית הדרושה לכך, אך בימים "מיוחדים" כמו "יום ירושלים" מסרבים הם לכךבנימוק כי "לאור ההיערכות ועומס המשימות, מחד, והחשש להתלקחות בסמוך להתקהלות
המוני המתפללים והמבקרים באיזור רחבת הכותל המערבי, מאידך", קיימת סכנה לבטחוןהציבור אם תורשה העליה להר הבית. העתירה נדחתה.
ב. לעותר עומדת הזכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, מכח חופש המצפון, האמונה,הדת והפולחן שנהנה כל אדם בישראל. אך הזכות האמורה מוגבלת ככל שיידרש הדבר לשםשמירה על בטחון הציבור והסדר הציבורי. אכן, על המשטרה לנקוט בכל הצעדים הסביריםכדי להבטיח את הזכות כאמור בפני כל המבקשים להפריע בעד מימושה. אך לעיתיםהסיכון הכרוך בכך לציבור הוא גדול ומוחשי והכוחות העומדים לרשות המשטרה הםמוגבלים, ובימי חג ומועד הם מרותקים לשם הבטחת שלום הציבור באירועים גדוליםאחרים. בנסיבות כאלה, כשקיימת סכנה בהסתברות גבוהה של "ודאות קרובה" לפגיעהבביטחון הציבור, אם ימומש חופש המצפון והדת, תהיה מוצדקת פגיעה בחופש זה.הבחינה בדבר קיומה של "ודאות קרובה" תיעשה בהתחשב בנתוני הזמן והמקום וכללהנסיבות בכל מקרה קונקרטי.
ג. העותר טוען כי נמנע ממנו לעלות להר הבית ב"ימים מיוחדים" דרך שיגרה ומבלישקיימים נימוקים המצדיקים זאת. לנוכח טענה זו ביקש בג"צ לברר את פרטי העובדותוהנימוקים העדכניים שביסוד ההחלטה הנדונה. מתצהיר התשובה של מפקד המחוז, ניצביצחקי, ונתונים נוספים עולה, כי לקראת "יום ירושלים" היתה היערכות מיוחדת שלכוחות משטרה בירושלים. זאת בשל אירועים רבים שנועדו להתקיים בעיר ובשל מספרהמטיילים הרב הצפוי לבקר בה. בנוסף, קיימת היתה מתיחות מיוחדת שמקורה במספרגורמים: המשבר במו"מ המדיני ומחלוקת בעניינה של ירושלים; סוגיית הבנייה בהרחומה; מתיחות הנוגעת לטענות בדבר בנייה בלתי חוקית על ידי גורמים מוסלמיים עלהר הבית; וטענות מצד גורמים מוסלמים כנגד חפירות בכותל. מסתבר גם שהעותר מבקשלעלות להר הבית עליה הפגנתית, ותנועתו, תנועת נאמני הר הבית, אף פנתה אל הציבורהרחב בכרוז לבוא לעליה להר הבית לתפילת חג ונרות זיכרון. על רקע נסיבות אלההערכת גורמי הביטחון היא כי ישנם גורמים בקרב ראשי הציבור המוסלמי בעירהמעוניינים בהתלקחות וישנה הסתברות רבה כי עלייתו של העותר תנוצל כאמתלה להצתהשל האש. אין לשלול את סבירות הערכות מפקד המחוז.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"דנ. ורצברגר לעותר, עו"ד י. שפר למשיבים. 10.6.97).
בש"פ 3625/97 - מדינת ישראל נגד אבי אלגרבלי
*שחרור בערובה (אינוס ותקופה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בשורה של עבירות אינוס, תקיפה וגרימת חבלה, הדחה בחקירה,איומים וכליאת שווא של חברתו לחיים אותה תקופה. על פי כתב האישום היה המשיבחברה לחיים של המתלוננת מאז שנת 94, התגורר יחד עימה ועם בנה, ובמהלך התקופההתעלל בה, תקף אותה בהזדמנויות שונות, היכה אותה בכל חלקי גופה בצורה אלימהביותר ואיים עליה לרוצחה כדי להניעה שלא לעזבו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימותראיות לכאורה נגד המשיב וכן קבע שהמשיב מסכן את המתלוננת ועלול לממש את איומועליה. אעפ"כ החליט לשחררו בערבות ובתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
ב. סעיפי האישום המיוחסים למשיב מבוססים על עדות מרכזית אחת - והיא עדותה שלהמתלוננת. בחומר הראיות מצויות תלונותיה והודעותיה הרבות של המתלוננת במשטרה,כנגד המשיב, שניתנו במועדים שונים. יש בהודעות אלה תיאור מפורט ומלא של רצףקוהרנטי של אלימות פיזית ונפשית מצד המשיב כלפיה. מצטיירת דמות של אדם אליםובלתי מרוסן המתנהג בתוקפנות המעמידה את המתלוננת במצב של פחד מתמיד עד כדי חששממשי לחייה. המתלוננת חתמה על תצהירים בפני עו"ד במועדים שונים בהם חזרה מן
הטענות שהעלתה, ועל פי החומר עולה כי תצהירים אלה ניתנו מתוך שהמתלוננת היתהשרויה בפחד ומחשש שמה יבולע לה באם המשיב יעצר על סמך ההודעות שמסרה במשטרה.
ג. הסניגור טוען כי התצהירים משקפים את האמת ואילו התלונות וההודעות הן פרינקמנות שלה על שאין הוא נענה לדרישותיה הכספיות וכן היא לא יציבה מבחינה נפשית.טענות אלה אינן עומדות במבחן, למקרא החומר שבתיק המשטרה, כאשר אין נכנסים לשאלתמהימנות העדים בשלב זה. בהליך הפלילי העיקרי נקבעת אשמת הנאשם רק אם זו מוכחתמעל לכל ספק סביר. מנגד, בהליך המעצר נדונה שאלת קיומה של עילת המעצר על פיסבירות הסיכויים שיש בחומר הראיות הגולמי הנמצא בידי התביעה להביא להרשעת הנאשםבסופו של ההליך העיקרי. בענינננו, קיימות הודעותיה של המתלוננת וחזרתה מההודעותמבוססת על ראיות בדבר פחדה של המתלוננת מפני המשיב. קיים סיכוי סביר להרשעתהמשיב על פי הראיות המצויות לכאורה בחומר המשטרתי וקמה נגד המשיב עילת מעצר.בנסיבות המקרה טעה ביהמ"ש המחוזי שהסתפק בחלופת מעצר ויש להורות על מעצר המשיבעד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צ. אמיר למשיב. 18.6.97).
בג"צ 6972/96 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד היועהמ"ש לממשלה וח"כ אבנרשאקי
*התחלת מירוץ תקופת ההתיישנות באישום פלילי מיום קיום הליך חקירה אחרון במשטרה ולא מיום החלטת הפרקליטות אם להגיש או לא להגיש כתב אישום(העתירה נדחתה).
א. במהלך שנת 1990 פתחה משטרת ישראל בחקירת חשד פלילי נגד המשיב. על פי החשדנעברו העבירות במחצית השניה של שנת 89 ובמחצית הראשונה של שנת 90. במרץ 91העבירה המשטרה את תיק החקירה לפרקליטות המדינה וזו החזירה את התיק למשטרהלהשלמת החקירה. הליך החקירה האחרון בתיק היה ב-20.6.91. במהלך חודש יולי העבירההמשטרה את התיק לפרקליטות המדינה. כ-3 שנים לאחר מכן, במאי 94, הודיע היועץהמשפטי שיש ראיות לכאורה לביסוס אישום בעבירות מירמה והפרת אימונים על ידי עובדציבור, אלא שלדעתו אין להעמיד את המשיב לדין בהיעדר עניין לציבור. כנגד החלטהזו הוגשו עתירות לבג"צ ובפסק דינו ביטל בג"צ את החלטת היועץ המשפטי לסגור אתהתיק והחזיר אותו ליועץ המשפטי שיעיין מחדש בחומר הראיות, אך אז לא יוכל להמנעמאישום בשל חוסר עניין ציבורי.
ב. בסיום פסה"ד הפנה בג"צ את תשומת ליבו של היועץ המשפטי לחלוף הזמן ולטענתהתיישנות אפשרית. ביום 25.9.96 החליט היועהמ"ש כי לפני מתן פסה"ד בבג"צ חלפהתקופת ההתיישנות ועל כן ראוי לגנוז את התיק. הוא ציין כי "משסיים הגוף החוקר אתמלאכת החקירה, מתחיל מירוץ ההתיישנות. בחינת החומר על ידי התובע אינה מנתקת אתמירוץ ההתיישנות". כיוון שההליך האחרון בחקירה נעשה ביום 20.6.91, הרי שתקופתההתיישנות "חלפה עברה בשעה שהעתירות היו תלויות ועומדות בפני בג"צ". בעתירה דנאנדונה השאלה אימתי מתחיל מירוץ ההתיישנות ומה קוטע את מירוץ ההתיישנות. סעיף9(א) לחסד"פ קובע את מועדי ההתיישנות בעבירות השונות, ובסעיף 9(ג) לחוק נקבע כי"בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות... נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק אוהוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם ביהמ"ש, יתחיל מנין התקופות מיום ההליךהאחרון בחקירה...". סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה אם ההליך הנערך בפרקליטותהמדינה בקשר לתיק החקירה נכנס לגדר "חקירה על פי חיקוק". העתירה נדחתה.
ג. תכליתה של ההתיישנות בפלילים מספר טעמים לה: שיכחה ומחילה, כאשר בחלוףהזמן הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת הנאשם לדין, עד שניהול ההליך הפלילימתייתר; הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו והוא נעוץ באינטרס הפרטישל העבריין; הצורך בבירור האמת שכן יש חשש שבחלוף הזמן תאבדנה ראיות או שיעומעם
זכרונם של עדים; ההתיישנות ממריצה את רשויות האכיפה לסיים במהירות יחסית אתהטיפול בעבירות ולא לדחותו.
ד. כשבודקים את כל הטעמים האמורים המסקנה צריכה להיות שיש להעדיף את הדעה כיפעולות התביעה בתיק לאחר שהושלמה החקירה, אינן קוטעות את מירוץ ההתיישנות.פרשנות תכליתית מחייבת לפרש את החוק כך שאין מירוץ ההתיישנות נקטע אלא בהתקייםהצדקה עניינית לכך. הצדקה כזאת קיימת כאשר לצורך בירור האמת במשפט נדרשת חקירה;כאשר העבריין ביוזמתו חותר תחת בירור האמת ואין אפשרות להעמידו לדיון; או כאשרקיימת מניעה חוקית להעמדה לדין כגון חסינות דיונית של חברי כנסת. אולם איןהצדקה קיימת כאשר לפני התביעה מונח כל חומר החקירה וכל שנותר עליה לעשות הואלהפעיל בזריזות את שיקול דעתה, אם יש בחומר כדי להגיש כתב אישום. פרשנות אחרתמשמעה עינוי הדין והארכת תקופת המתח, הסבל הנפשי וחוסר הוודאות, בה חיים החשודומשפחתו, מאז תחילת החקירה עד להחלטת התביעה.
ה. העותרת העלתה טענה כי את תקופת כהונתו של המשיב כחבר כנסת אין להביאבחשבון לעניין ההתיישנות, שכן סעיף 6 לחוק חסינות חברי הכנסת קובע כי "התקופהשבה נמנע מכח חוק זה, הבאתו של ח"כ לדין על עבירה מסויימת - לא תבוא במנייןתקופת ההתיישנות לגבי אותה עבירה". טענה זו של העותרת אין על מה לסמוך. צריךשיתקיים קשר סיבתי בין אי העמדה לדין ובין החסינות הפלמנטרית. סעיף 6 בא למנועמצב בו חבר כנסת שעבר עבירה שלא חלה עליה החסינות המהותית, או שנבחר לכנסת לאחרשעבר עבירה, לא יהנה מהתיישנות רק בזכות החסינות הדיונית. אין לסעיף 6 ולא כלוםעם מצב בו החליטה התביעה שלא להעמיד את חבר הכנסת לדין, לא משום סעיף החסינותאלא משום שהתביעה חשבה שאין להעמידו לדין. שאם לא תאמר כן נמצא סעיף 6 מפלה אתחברי הכנסת לרעה מכל אזרח אחר.
ו. פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג. השופטת שטרסברג-כהן הבהירה כי היאמצטרפת לקביעה זו, לא בלי היסוס, כשהנימוק המכריע לכך הוא עינוי הדין שתוצאהאחרת נושאת בכנפיה.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עוה"ד ע. שפירא וי. קשתלעותרת, עוה"ד גב' נאוה בן אור, א. גולדנברג וע. ברקת למשיבים. 9.6.97).
בש"פ 3669/97 - מדינת ישראל נגד וליד ומוסטפא אבו אחמד
*הארכת מעצר מעבר לשנה (הריגה)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. בעקבות קטטה בין משפחת המשיבים למשפחת המנוח הלם אחד מבני משפחת המשיביםבגרזן בראשו של המנוח וגרם למותו. שני המשיבים ונאשם נוסף נעצרו. נגד הנאשםהנוסף הוגש אישום בעבירת רצח בכוונה תחילה והוא נפטר בבית המעצר. המשיביםהואשמו בעבירה של הריגה וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. משחלפה שנה מיוםהגשת כתב האישום מבקשת המדינה הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ ל-3 חודשיםנוספים. הבקשה נדחתה.
ב. מסתבר שרשימת עדי התביעה מונה 16 עדים. בישיבת ההוכחות הראשונה ב-30.10.96נשמעו שלושה עדים, בישיבה השניה ביום 19.2.97 העידו 2 עדים ובישיבה שלישית ביום12.3.97 העיד עד אחד וכך גם בישיבה הרביעית מיום 30.4.97. בשלב זה הסתמנהאפשרות לסיימו של המשפט בדרך של הסדר מוסכם. בישיבת תזכורת מיום 28.5.97 התבררשהצדדים לא הגיעו לידי הסדר והתובעת ביקשה לקבוע מספר מועדים לשמיעת המשךההוכחות כדי ששמיעת הראיות תסתיים לפני שתעבור שנת המעצר. ביהמ"ש התקשה להיענותלבקשה זו והועיד ישיבה אחת נוספת ליום 17.9.97. כדי לסיים את פרשת ראיות התביעהבלבד, תדרשנה, לדעת התובעת, עוד כ-4 או 5 ישיבות. משמע, גם אם יוארך מעצרם של
המשיבים בשלושה חודשים נוספים הרי שמועד הדיון הבא במשפט ביום 17.9.96, יחוליומיים לפני תום תקופת המעצר המוארכת.
ג. אילו נראה היה שמשפט המשיבים קרוב לסיום ואם יוארך כבקשת המדינה עשויהמשפט להסתיים בתוך תקופה ההארכה, היה מקום להיענות לבקשת המדינה. אך לא אלה הםפני הדברים. הכלל הוא שמשפטו של הנאשם הנתון במעצר יש לסיים בתוך שנה מיום הגשתכתב האישום. הסמכות לביהמ"ש העליון להאריך את המעצר נתונה ושמורה למקריםמיוחדים, ויש לעשות בה שימוש מושכל וזהיר שלא לגלוש למצב שבו החריג יהפוך לכלל.השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה, לא בהכרח ולא תמיד כוחם יפהלהצדיק מעצר מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 53 לחסד"פ. משחלפה השנה והמשפט טרםהסתיים, האינטרסים המנוגדים שבין הפגיעה בזכות החירות של הנאשם ובין הצורך להגןעל אינטרסים מנוגדים, שלשמם ולמענם יתיר ביהמ"ש את הפגיעה בזכות האמורה, משתנהבאופן בולט לטובת כיבוד זכות הנאשם שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבתבסעיף 53. חריגה ממנה מוצדקת רק במקרים שבהם כובד הסכנה הכרוכה בשחרור הנאשםממעצרו וההתחשבות במכלול השיקולים האחרים, לרבות אופן ניהול המשפט, מכריעים אתהכף בבירור להצדקת המשך המעצר. איזון השיקולים בדיון שלפנינו אינו מצדיק אתהארכת המעצר.
ד. התובעת סבורה שבידי ביהמ"ש העליון להורות לביהמ"ש המחוזי לקבוע לבירורהמשפט מועדים נוספים כדי שאפשר יהיה לסיימו. אכן, מפעם לפעם מתבקש ביהמ"שהמחוזי לבדוק אפשרות להחיש קצב שמיעת המשפט, אך בענייננו שני הצדדים תמימי דעיםשבית המשפט, אף שנתבקש פעמים אחדות לקצוב מועדים נוספים, לא יכול היה להיענותלבקשות בשל העומס הרב הרובץ עליו. אין בידי שופט ביהמ"ש העליון להנחות אתביהמ"ש המחוזי שיעדיף משפט פלוני על משפטים אחרים הקבועים בפניו.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אביה אלף למבקשת, עוה"ד גב' תמי אולמן ומשה גלעדלמשיבים. 20.6.97).
רע"א 1212/97 - שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נגד רוטנברג ישראל ואח' (הבקשה נדחתה).
*ביטול עיכוב הליכים עקב סעיף בוררות כאשר הבוררות נמשכה מעבר למועדא. המבקשת היא אגודה שיתופית, המשיבים היו חברים בה ועבדו בשירותה. בעקבותחילוקי דעות בין בעלי הדין הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי תובענה בה עתרו לסעדהצהרתי בדבר זכויותיהם. מכוח סעיף בוררות בתקנונה של המבקשת החליט ביהמ"ש ביום15.11.95, לפי בקשת המבקשת, לעכב את ההליכים ולהעביר את הסכסוך לבוררות לפני"משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה" ככתוב בתקנון האגודה. הדיון בבוררות החללגופו ביום 18.1.96 ומשלא הסתיים תוך 3 חודשים החליטו הבוררים, ביום 18.4.96,בהסכמת בעלי הדין, להאריך את תקופת הבוררות למשך שלושה חודשים נוספים. לא נקבעוישיבות נוספות בתקופה זאת וביום 12.11.96 עתרו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בבקשהלבטל את עיכוב ההליכים ולחדש את הדיון בביהמ"ש. בדיון שהתקיים ביום 7.1.97 התירביהמ"ש למבקשת להגיש בקשה להאריך את המועד, וזו הגישה בקשתה להארכת מועד רקביום 29.1.97. בדיון שהתקיים ביום 2.2.97 החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את החלטתובדבר עיכוב ההליכים, בשל התמשכות הליכי הבוררות ומחמת העובדה שבמשך 8 חודשיםהתקיימו רק 3 ישיבות. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סחבת בניהול הבוררות היא אחד מן השיקולים החשובים שביהמ"ש משווה לנגדעיניו בדונו בבקשה לעכב הליכים בשל הסכם בוררות או בבקשה לבטל צו עיכוב שנתן.לעניין זה די בכך שהדיונים נמשכים מעל המידה הסבירה - ואפילו באשמת הבוררים.בענייננו ניתן היה לסיים את בירורן של המחלוקות כבר בתקופת 3 החודשים הראשונים
של הבוררות ולכל המאוחר בתקופת 3 החודשים הנוספים. במהלך הבוררות היו אמוריםלהעיד שני המשיבים וכן שני עדים מטעם המבקשת. משום מה, העידו בשלוש הישיבותשהתקיימו, לאורך תקופה של 8 חודשים, רק המשיבים. אילו התבררה התובענה בביהמ"שהמחוזי היה הבירור מסתיים תוך זמן קצר הרבה יותר. לפי פיסקה יד' לתוספת לחוקהבוררות "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה שלהסכסוך" ושאיפה זאת לא נתממשה כאן.
ג. ב"כ המבקשת טען, בין היתר, כי לפי תקנה 62 לתקנון משפט החברים על הבורריםלתת את פסקם "לא יאוחר מ- 30 יום מיום תום הדיון". לדעתו, זו ההגבלה היחידהבדבר מועד מתן פס"ד ומכאן כי הוראות פסקה טו' לתוספת, שעל הבורר לתת פסקו תוך 3חודשים, אינן חלות על משפט החברים. טענה זו אין בה ממש. פרשנות כזאת מסכלת אתאחת ממטרותיה החשובות ביותר של הבוררות לבירור יעיל ומהיר של הסכסוך.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. רסלר למבקשת, עו"ד א. קמר למשיבים. 5.6.97).
רע"א 3031/97 - ארז שיווק והפצת סיגריות בע"מ ואח' נגד ש. שמיע בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני (הבקשה נדחתה).
המשיבים עוסקים בשיווק סיגריות באיזור שמצפון לת"א. בספטמבר95 התקשרו עם המבקשים בהסכם שלפיו קיבלה המבקשת זכות הפצה בלעדית של סיגריותהמשווקות על ידי המשיבה באזורי עכו ונהריה לתקופה של 3 שנים. המבקשים הפרו אתההתחייבויות שלהם והמשיבים הודיעו להם על ביטול ההסכם. המבקשים עתרו לביהמ"שהמחוזי למתן סעדים הצהרתיים, ובכללם שההסכם שריר וקיים, זולת הסעיפים שיש בהםהגבלות על המבקשים, אשר לגביהם טענו שמדובר בתנאים מקפחים בחוזה אחיד, עבירותעל חוק ההגבלים העסקיים וכיוצ"ב. במסגרת התביעה ביקשו המבקשים סעד זמני,וביהמ"ש דחה את הבקשה מנימוקים שונים, ובכללם, חוסר תום לב של המבקשים, מאזןהנוחות שהוא לטובת המשיבים, והעובדה שאם יוענק הסעד הזמני הרי נוכח העובדהשההסכם עתיד להסתיים בדצמבר 98 עשוי מתן הסעד הזמני להעניק למבקשת צעד השקוללסעד הסופי המבוקש על ידה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש אינו ממהר ליתן סעד זמני שהוא בעל אופי מנדטורי ואשר כמוהו כסעד המלאהנדרש בתובענה. בשלב מקדמי זה של תביעת המבקשים מוטל עליהם נטל כבד להראות שישממש בתביעתם ושנזקם האפשרי גדול מנזקם של המשיבים. חיוב המשיבים להמשיך אתשיתוף הפעולה עם המבקשים למשך תקופת ההתקשרות המקורית, רובה ככולה, בניגודלבחירתם וחרף שימוש שעשו בזכותם החוזית, פוגע בחופש ההתקשרות של המשיבים ומאלצםלהמשיך, על כורחם, מערכת יחסים כפוייה ובלתי יעילה לראייתם. מנגד, נזקם האפשרישל המבקשים יכול לבוא על תיקונו, אם יזכו בתביעתם, ע"י פיצוי כספי.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ר. כהן למבקשים, עוה"ד ג. ארדינסט וא. נוי למשיבים.4.6.97).
רע"א 2281/97 - כיאל מוחמד נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*צו בפשיטת רגל שיש עליו ערעור בזכות (הבקשה נדחתה).
כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כנאמן בפשיטת הרגל של המבקש, דחההוכחת חוב שהגיש לו המשיב. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת הכונס, והמבקש הגישערעור על ההחלטה (ע"א 2283/97). במקביל ביקש רשות ערעור למקרה שיהיה צורך בכך.הוחלט שהמבקש יכול היה להגיש את הערעור וממילא נדחתה הבקשה לרשות ערעור.
השאלה היא אם רואים את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, כצו בפשיטת רגל בערכאההראשונה, שהערעור עליו הוא בזכות לביהמ"ש העליון, לפי סעיף 182(ג) לפקודת פשיטתהרגל, או שההחלטה ניתנת לערעור ברשות בלבד, לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט.בעבר הובעה דעה כי "נראה הדבר" שפסק דינו של בימ"ש מחוזי בערעור על החלטת הכונסניתן לערעור ברשות בלבד. אולם ההלכה הועמדה על מכונה בפס"ד של ביהמ"ש העליוןבעבר שבו נפסק כי "צו בפשיטת רגל שניתן על ידי שופט של ביהמ"ש המחוזי, ניתן
לערעור בזכות לביהמ"ש העליון; ולעניין זה 'צו בפשיטת רגל' פרושו צו הניתן עלידי ביהמ"ש 'במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת' לפי הפקודה כבימ"ש לעניין פשיטת רגל.בין שהוא 'פסק דין' ובין שהוא 'החלטה אחרת'". מכאן שיש לראות את החלטת ביהמ"שהמחוזי בערעור על החלטת הנאמן כצו בפשיטת רגל בערכאה הראשונה שהערעור עליהבזכות וממילא הבקשה לרשות ערעור נדחית.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד נביל מטר למבקש, עו"ד א. קליין למשיב. 19.6.97).
רע"ב 2809/97 - חמד חסן שימי נגד מדינת ישראל
*מניעת חופשה מאסיר (הבקשה נדחתה).
כבר נפסק לא אחת שאסיר אשר הורשע בעבירות מין חמורות, כמוהמבקש, וחוות דעת מקצועית קבעה אפשרות של מסוכנותו לציבור אם יצא לחופשות, אינוזכאי לקבלן. אין המשיבה מסתתרת מאחורי גישה עקרונית הקובעת שמי שאינו מודהבביצוע העבירות (כמו המבקש) לא יצא לחופשות. אלא, לגישת המשיבה, משאי אפשרלעמוד על הסיבות שהניעו את האסיר לעבור את העבירות שבהן הורשע, יכול ויציאתותסכן את הציבור ולכן יש למנעה. הדברים הם כך גם משסרב ביהמ"ש המחוזי להכריע ביןחוות דעת המכחישות זו את זו שהיו לפני המשיבה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה.18.6.97).
רע"א 3741/96 - אברהם ידיד נגד ענבר סוכנות לביטוח בע"מ
*ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות (הבקשה נדחתה).
המבקש תבע את המשיבה לדין בביהמ"ש לתביעות קטנות, המשיבה לאהתייצבה לדיון וניתן פס"ד בהיעדר הגנה. לאחר מכן בוטל פסק הדין בכפוף לתשלוםהוצאות של 100 ש"ח למבקש ונקבע דיון חדש. ביום הדיון השני, שוב לא הגיעה המשיבהלביהמ"ש ולאחר שהתברר שהוצאות של 100 ש"ח לא שולמו, קבע ביהמ"ש כי פסה"ד המקורישריר וקיים. המשיבה הגישה בקשה שניה לביטול ההחלטה וטענה כי בשל הפיגועבדיזינגוף סנטר נאלצה לעזוב את אולם הדיונים לפני שמיעת התיק, ובקשתה נדחתה.הוגשה בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל מן הטעם שהיה צריך להתחשבבנסיבות ההיעדרות בישיבה השניה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש העלה טענות שונות ובכללן כי בקבלת הערעור היה משום חריגה מן הכללשלפיו אין ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות. אין בבקשה כל עילהאו טענה שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני ביהמ"ש עליון. הערעור נסב עלהחלטה בדבר מתן פס"ד במעמד צד אחד, ואין כאן חריגה מכללי הערעור בביהמ"שלתביעות קטנות כטענת המבקש.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גדעון כהן למשיבה. 9.6.97).
רע"ב 1410/97 - הרב עוזי משולם נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'
*סירוב לאפשר לאסיר להפגש עם עו"ד כאשר האסיר מסרב ללבוש בגדי אסיר (העתירה נדחתה).
המבקש מלין על שניים: שאין מאפשרים לו להפגש עם עורך דינו;שאין מעניקים לו כסא נפתח או אלונקה. מתשובת המדינה עולה כי מאפשרים למבקשלהיפגש עם עורך דין, אך לשם הגשמת זכותו זו עליו ללבוש בגדי אסיר כמקובל והמבקשמסרב. אשר לעניין השני - דרישת המשיבים היא שרופא מטעמם יבדוק את המבקש ויחווהדעתו אם הוא זקוק לכסא נפתח או אלונקה. העתירה נדחתה. אין מונעים מהמבקש להיפגשעם עו"ד אלא מתנים את המפגש בקיום הכללים הנוהגים בבתי הסוהר וכלל זה סביר הוא.אשר לעניין הרפואי - דרישת המשיבים כי בטרם תתקבל בעניין זה החלטה ייבדק המבקש
על ידי רופא של שירות בתי הסוהר היא דרישה סבירה. המבקש נבדק על ידי רופאיםפרטיים, אך המשיב מבקש בדיקה על ידי רופא של בתי הסוהר וקשה להבין מדוע המבקשמסרב לכך. משזו עמדתו אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד גידי פרישטיק למבקש, עו"ד יהודהשפר למשיבים. 9.6.97).
בש"פ 3573/97 - מדינת ישראל נגד בוריס יזרייב
*הארכת מעצר מעבר לשנה (פציעה ביריות) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבריצה עונש מאסר של כ-10 שנים מתוך 15 שנות מאסר שנגזרו עליו. זמן לא רב לאחרשחרורו ממאסר, בעודנו אסיר ברשיון, הצטייד באקדח ועל רקע סכסוך שהיה לו עם שניהמתלוננים, ירה בשניהם ופצע אותם. הטענה היחידה שהעלה להגנתו היתה שעשה זאתמתוך התגוננות ובטענה זו יהיה על ביהמ"ש להכריע על סמך הראיות שבפניו. ביהמ"שהמחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בתום שנה משפטו טרם הגיע לסיומו,והמבקשת מבקשת להאריך את המעצר בשלושה חודשים. הבקשה נתקבלה.
משפטו של המשיב אכן התארך, אולי יתר על המידה, אך הוא עומד להסתיים בקרוב.פרשת התביעה הסתיימה וכן פרשת ההגנה עומדת בפני סיום. המשך הבירור קבוע ליום24.6.94 וחזקה על ביהמ"ש המחוזי שאם לא יסתיימו פרשת הראיות והסיכומים במועדזה, יועיד מועדים נוספים להשלמת הבירור. מעשיו של המשיב מעידים עליו כי הואמסוכן לציבור ובשל כך הורה ביהמ"ש מלכתחילה על מעצרו עד תום ההליכים. בקיומו שלהצורך להחזיק את המשיב במעצר כדי להגן על הציבור לא חל מאז כל שינוי.
(בפני: השופט מצא. 19.6.97).
רע"א 2577/97 - יעקב פיינגולד (בפשיטת רגל) נגד האפוטרופוס הכללי ואח'
*בקשה של פושט רגל להקטין את התשלומים החדשיים לכונס (הבקשה נדחתה).
ביום 13.7.93 הוכרז המבקש כפושט רגל בשל אי יכולתו לפרועחובות שהגיעו אותה עת לסכום העולה על 5 מליון ש"ח. בפסק הדין נקבע כי המבקשישלם בתחילה 2,500 ש"ח לקופת הכנ"ר ומיום 15.2.94 יעמוד הסכום על 5,000 ש"ח.בנובמבר 96 הגיש המבקש בקשה להפחתת התשלום החודשי מ-5,000 ש"ח ל-1,000 ש"חבטענה כי הוא משתכר כ-4,500 ש"ח לחודש וכי הוצאותיו האישיות וחיוביו במזונותילדיו עולים על סכום זה. לטענתו, ביצע את התשלומים שהושתו עליו עד עתה מתוךכספים שלווה מחברים וקרובי משפחה ואלה אינם מוכנים עוד לבוא לעזרתו. ביהמ"ש דחהאת הבקשה בקבעו כי לא חל כל שינוי לרעה במצבו של המבקש מאז מתן פסק הדין וכימצבו אף הוטב מעט מאז, שכן עתה הוא עובד ומשתכר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חרף ריבוי חובותיו והכרזתו של המבקש כפושט רגל הוא נהנה מרשת תמיכה המאפשרתלו קיום אורח חיים הרחוק מחרפת רעב. אין בדבר פסול, אלא שביהמ"ש הדן בחיוביו שלפושט רגל רשאי להתחשב במקורות כספיים חיצוניים מסוג זה, בבואו לקבוע את הרכבחיוביו של פושט הרגל. זאת ועוד, קביעת כושר ההחזר של פושט רגל היא, בראשובראשונה, שאלה של עובדה המסורה לביהמ"ש של הערכאה הראשונה. ביהמ"ש מצא על סמךהמידע שלפניו שמצבו של המבקש השתפר ביחס למצבו בעת מתן פס"ד, ובנסיבות אלה ודאישלא היה מקום להפחית מחיוביו של המבקש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף ליבנה למבקש. 22.6.97).
רע"א 4255/96 - קיר הד בע"מ נגד אירו לירו בע"מ (בפירוק) ואח'
*החלטת בימ"ש במסגרת מתן הוראות לכונס נכסים כפס"ד ולא החלטה לענין רשות ערעור (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי אישר מכירת נכס של המשיבה הנמצאת בפירוק. ביןהמבקשת לבין כונס הכנסים הרשמי, בתפקידו כמפרק החברה, התעוררו חילוקי דעות
בשאלה אם הופרה התחייבות הכונס בענין מסירת החזקה בנכס. הכונס הגיש לביהמ"שבקשה למתן הוראות בענין זה וביהמ"ש דחה את טענתה של המבקשת שאין לו סמכות לדוןבנושא במסגרת בקשה למתן הוראות. לעצם העניין החליט ביהמ"ש שהיה איחור במסירתהחזקה אולם לא פסק למבקשת פיצוי בגין האיחור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בהחלטתולעצם העניין סיים ביהמ"ש המחוזי את המחלוקת בדבר מסירת הנכס למבקשת, לרבותבעניין הפיצוי, למרות שהליכי הפירוק ימשכו. לפיכך מדובר בפסק דין, להבדילמהחלטה אחרת.
(בפני: השופט טירקל. 18.6.97).
ע.א. 3248/92 - יעקב שרם ואח' נגד עזבון המנוח עמנואל הקיני ז"ל
*פירוש מסמך. *השתק פלוגתא (הערעור נתקבל).
בין המנוח הקיני ובין שרם היו יחסים עיסקיים ששורשם בשנותה-70. במסגרת קשרים אלו רכשו השלושה ביחד מספר חלקות מקרקעין. בין הצדדים נעשובמשך הזמן הסכמים שונים והתעוררה שאלה של מכירת חלקות מסויימות מצד אחד לשניוהחלפות בין חלקות לחלקות. ביחס לאחת החלקות התעוררה השאלה של פירוש הסכםמסויים שנכתב בכתב יד בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיים השתק פלוגתאלעניין אותה חלקה, וכן התייחס למשמעות הכלכלית שאינה תומכת בגירסת שרם. לפיכךקבע שלהקיני נשאר חלק מאותה חלקה. הערעור נתקבל.
המסמך שבו מדובר ניתן לפירוש התומך בעיקר בגירסת שרם והתמיהות שהעלה ביהמ"שהמחוזי אשר בגינן קיבל את גירסת הקיני, על אף שתמוהות הן, ניתן למצוא להן הסבר.אשר לטענת השתק פלוגתא - אמירת ביהמ"ש בהליך הקודם לא היתה הכרחית להכרעההשיפוטית ואין היא עומדת במבחן חיוניות הממצא ההכרחי ליצירת השתק פלוגתה. לא דישביהמ"ש התייחס בפסה"ד לפלוגתא הנדונה וקבע לגביה ממצא, אלא צריך שאותה קביעההיתה חיונית לפסה"ד, באופן שבלעדיה לא יכול היה ביהמ"ש לפסוק בתובענה. בענייננוכאמור, לא היתה האמירה דרושה להכרעה השיפוטית ואין לדבר על השתק פלוגתא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. החלטה - השופטגולדברג. עוה"ד עקיבא בן חיים וא. כהן למערערים, עו"ד יוסף גניסלב למשיבים.24.6.97).
רע"א 2961/97 - ד"ר יריב מלימובקה ואח' נגד עזבון המנוח רון ארטו ז"ל ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה בעניין חבות בתביעת נזיקין כאשר ביהמ"ש צריך להמשיך בדיון על גובה הפיצוי (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה הנושאת את הכותרת "פסק דין חלקי"שבה נקבעה חבותם של המבקשים 1,2 והמשיבה 5 (קופ"ח מכבי) כלפי המשיבים בשלרשלנות רפואית שגרמה למות המנוח. לאור ההחלטה האמורה נותר לדון בשאלת הנזקושיעורו. הבקשה לרשות ערעור על החלטת הביינים נדחתה. אין זה מדרכו של ביהמ"שהעליון לדון בבקשת רשות ערעור בנושא תביעה שבירורה טרם הסתיים, מה עוד שהדיוןבבקשה אילו ניתנה הרשות המבוקשת היה נדון ככל הנראה, מפאת אופי הנושאומורכבותו, בפני שלושה שופטים כערעור. פיצול כזה שיגרום לדחייה של ברור שלבהנזק, אם בסופו של דבר תאושר החלטת הביניים, אינו ראוי. הוא גורם לסחבת ועלוללגרום לכפילות בטיפול בתיק ולהתמשכות המשפט. נכון כי אם הבקשה תתקבל והתביעהתדחה לא יהיה על המבקשים להתדיין בשאלת הנזק, אולם אין יתרון זה שקול כנגד כלהחסרונות שבפיצול הדיון.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד זליכוב ומ. זילגמן למבקשים, עו"ד ג.ראובינוף למערערים. 9.6.97).
בש"א 1769/97 - בנק הפועלים בע"מ נגד קמינסקי יוסף בע"מ ואח'
*העברת דיון מירושלים לבאר שבע ואיחודו עם תיק אחר (בקשה להעברת דיון מירושלים ואיחודו עם דיון בבאר שבע - הבקשה נתקבלה).
ביום25.9.96 הגישו המשיבים נגד המבקש תביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים שבה טענושביקשו להשקיע כספים בחברה פלונית (להלן: החברה), וסניף המבקש בבאר שבע עשה ידאחת עם החברה ועם בעלי מניותיה בהונאת התובעים ובהסתרת מצבה האמיתי של החברהולפיכך נגרם לתובעים נזק של 5.1 מיליון ש"ח. מספר חודשים קודם לכן הגישוהמשיבים כתב תביעה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע נגד שותפות רואי חשבון כאשר על פיהתביעה הטעו אותם והציגו בפניהם דוחו"ת כספיים ומצגים כוזבים באשר למצבה שלהחברה וגרמו להם נזק של 5.1 מיליון ש"ח. ביום 2.2.97 הגיש המבקש במסגרת התובענהבירושלים בקשה לדחיית התובענה בשל שימוש לרעה ובחוסר תום לב שעשו המשיבים בכךשהגישו תביעות בנפרד ולחילופין ביקש המבקש כי הדיון בתובענה יועבר לביהמ"שהמחוזי בבאר שבע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי אינה מצוייה בסמכותו.בעקבות זאת הוגשה הבקשה דנא להעברת הדיון מירושלים לבאר שבע. הבקשה נתקבלה.
אכן, שתי התובענות אינן זהות ואינן חופפות במלואן, אולם המשותף להן רבומשמעותי: בשתיהן טוענים המשיבים כי הנזק שנגרם להם, שהוא בבסיסו אותו נזק,נגדם להם על ידי הנתבעים. דא עקא שבכל אחת מהתובענות מיוחס מלוא נזקם שלהמשיבים לעילות אחרות ולנתבעים אחרים. ניהול הליכים אלה בפני ערכאות שונות עלוללגרום לבזבוז זמן שיפוטי מרובה ולקביעת ממצאים שונים ואף סותרים. הדיון בשתיהתובענות מצוי עדיין בתחילתו ולא ייגרם למשיבים נזק של ממש כתוצאה מהעברתהדיון.
(בפני: הנשיא ברק, עוה"ד צבי אגמון ויואב הירש למבקש, עו"ד יורם ל. כהןלמשיבים. 15.5.97).
רע"א 6140/96 - חי אליהו נגד זבולון קורט ואח'
*הסמכות להגיש תביעת פינוי במבנה הנמצא בבעלות מספר אנשים. *עילת פינוי וסעד מן הצדק (בקשה נדחתה).
המבקש הינו דייר מוגן בנכס. הוגשה נגדו תובענה לפינוי על יסודעילת נטישה. המבקש טען כי למשיבים אין סמכות וזכות לתבוע את פינויו. היסודלטענה זו היה כי המשיבים החזיקו רק כ-%4 מהזכויות הבלתי מסויימות, בנכס ולאהיתה החלטת רוב להגשת התביעה כנדרש בסעיף 30 לחוק המקרקעין. לחילופין טען כיהגשת תביעת הפינוי היא שימוש החורג משימוש או ניהול סביר של המקרקעין ועל כןנדרשת הסכמת כל הבעלים. כן טען כי לא נתקיימה עילת פינוי ולחילופין ביקש להעניקלו סעד מן הצדק. בימ"ש השלום הורה על פינוי המבקש בקבעו כי לא נדרשה החלטת רובהשותפים היות והסכם שיתוף הקנה לכל אחד מהם סמכות. כן נקבע כי אין בתביעת פינוישל דייר מוגן משום פעולה החורגת משימוש וניהול רגילים של הנכס. לגופו של ענייןקבע ביהמ"ש כי נגד המבקש עומדת עילת הנטישה וכי אין מקום לתת סעד מן הצדק.ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לעניין הוכחת עילת הפינוי ופסיקת סעד מן הצדק - אין בטענות אלה שאלה מיוחדתבעלת אופי ציבורי, שיש בה כדי להקים רשות ערעור בפני ביהמ"ש העליון כערכאהשלישית. הוא הדין בעניין סמכות התביעה של המשיבים. בנסיבות העניין - ובעיקרבעובדה שקיים הסכם של שיתוף - אין מתעוררת השאלה אותה מקים המבקש בשאלת הצורךבהחלטת הרוב לשם הגשת תביעה בעילת פינוי. אין גם להתערב בקביעת הערכאות קמא,לעניין היחס בין תביעת פינוי לבין הסייג בדבר שימוש וניהול רגיל.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמיר דנוס למבקש. 11.6.97).
בג"צ 3353/97 - ח"כ אריה דרעי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשה ל"עיכוב הליכים" בתיק פלילי עד סיום הליכים עתידיים אפשריים בתיק פלילי אחר (העתירה נדחתה).
העותר העומד לדין בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ביקש מן המשיבלעכב את ההליכים נגדו על פי סעיפים 231 ו- 232 לחסד"פ, עד לסיום ההליכיםהעתידים להתנהל נגדו בפרשת מינויו של עו"ד בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה.לטענת העותר יש בחוות דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלהבפרשת בר-און כדי להשפיע באופן שלילי על יכולתו של ביהמ"ש לנהל משפט הוגן, וכןיש בכך כדי להשפיע על עדויותיהם של עדי ההגנה. בקשתו נדחתה ע"י היועץ המשפטיועתירתו לבג"צ נדחתה.
אין צורך לדון בשאלה אם סמכותו של היועץ המשפטי לעכב הליכים לפי הסעיפיםהאמורים בחסד"פ, מתייחסת גם לעיכוב שכל מטרתו לדחות את המשך הדיון למועד אחר,שכן גם בהנחה שהסמכות מסורה ליועץ המשפטי אין מקום להיענות לעותר. האינטרסלמשפט מהיר אינו רק של הנאשם, אלא גם אינטרס של הציבור. מכאן, שכדי לפגועבאינטרס הציבורי על הנאשם להראות טעם מבוהר, וטעם כזה לא הראה העותר. אכן,לעותר הרגשה סובייקטיבית בדבר השלכה אפשרית של חוות הדעת האמורות על משפטו,אולם, המבחן הוא אובייקטיבי, כשהשאלה תמיד היא אם קיים חשש ממשי כי לא יתקייםמשפט הוגן בעקבות המידע, וכי מראית פני הצדק עלולה להיפגע. חזקה על ביהמ"שבהליך הפלילי כי ידע להבחין בין חומר ראיות קביל ובין דברים שנאמרו מחוץ למסגרתהמשפט. אין זה מקרה נדיר שבו ביהמ"ש נדרש בהליך פלילי להתעלם מידיעה על קיומםשל הליכים פליליים נוספים לגבי אותו נאשם או ידיעה על קיום מגעים להסדר טיעון,או כאשר נאשם מבקש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. כשם שבכל המקרים האלה יש ביכלתושל ביהמ"ש שלא לתת משקל למידע שהגיע אליו ולהמשיך בדיון, כך בענייננו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד אייל רוזובסקילעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 16.6.97).
בג"צ 9497/96 - שלמה אליהו ואליהו חברה לביטוח בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*בקשה לבטל חוק המתנה אישור עיסוק בחברת ביטוח בהסדרים עם חברת אבנר (העתירה נדחתה).
בעתירה נתבקש בג"צ להורות על ביטול חוק ביטוח רכב מנועי(הוראת שעה) ולבטל את הרשאתה של המשיבה מס' 4 (להלן: אבנר) לעסוק בעיסקי ביטוחולבטל את רשיון הביטוח שניתן לאבנר. תקפו של החוק האמור הוא עד סוף יולי 97.המשיבים הסבירו כי חלוף התקופה ההסכמית שחברות הביטוח היו קשורות עם אבנרופרישתן מן ההסדרים עמה בלא שקיימת חלופה מתאימה, עלולה להביא לנזקים קשים לשוקהביטוח ולציבור המבוטחים ופגיעה ביציבותו של שוק ביטוח רכב חובה. מטרת החוקהיתה לגשר על פני תקופת הביניים בין חלוף התקופה ההסכמית ובין המועד שבו יגובשוהסדרים חלופיים כאמור. העתירה נדחתה.
אין ספק כי ההרשאה המותנית שניתנה לעותרים לפעול בתקופת תקפו של החוק עדלהשגת הסכמים בין אבנר והמבטחים, יש בה כדי לפגוע בחופש העיסוק של העותרים בגדרחוק יסוד: חופש העיסוק, אך פגיעה זו היא לתכלית ראוייה והעובדה שהחוק חוקק אךלתקופה מוגבלת יש בה כדי לתמוך בטענה שהפגיעה אינה עולה על הנדרש. אכן, ככלשתקפו של החוק יוארך, כפי שנרמז על ידי פרקליטת שר האוצר, כן יקשה על המשיביםבעתיד להגן על תקפו של החוק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד דודליבאי ומעוז לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסמן לשר האוצר, עוה"ד א. גולדנברג יהודההלוי ומ. זילברמן לאבנר. 9.6.97).
בש"א 1445/97 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד יקותילאוב סופיה ואח'
*בקשה להעברת דיון ואיחוד תביעות (בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד תביעות - הבקשה נדחתה).
ביום 14.10.95 אירעהתאונת דרכים בה נפגעו שני כלי רכב. המבקשת היא המבטחת של אחד מכלי הרכב (להלן:הרכב הראשון) והיא פיצתה את נהג הרכב בגין נזקיו. ביום 16.12.96 הגישה נהגתהרכב השני לביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א תובענה נגד נהג הרכב הראשון בה נתבקשופיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכבה של הנהגת כתוצאה מן התאונה. ביום 18.12.96הגישה המבקשת לבימ"ש השלום בחיפה תובענה נגד נהגת הרכב השני לשיבוב סכוםהפיצויים ששילמה לנהג הרכב הראשון. ביום 9.3.97 הגישה המבקשת בקשה לאיחוד תיקיםוהעברת מקום הדיון לחיפה. המשיבים מתנגדים לאיחוד התיקים והעברת הדיון. הבקשהנדחתה.
על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, מכוחה מתבקש איחוד התיקים והעברתם,נדרש כי: "הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות...".במקרה דנן אמנם ניכרת זהות בנושא התובענות, אולם אין סמכותו של בימ"ש השלום זההלסמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. סמכותן של ערכאות אלה שונה בתכלית - הן לעניןהסמכות העניונית והן לענין סדרי הדין. מטעם זה לא ניתן לאחד את התובענה הנדונהבביהמ"ש בחיפה עם התובענה הנדונה בביהמ"ש בת"א ולכן דין הבקשה להדחות.
(בפני: הנשיא ברק, עו"ד ניל הורביץ למבקשת, עו"ד יובל חרל"פ למשיבים.24.6.97).
בג"צ 1989/97 - היועהמ"ש לממשלה נגד ועדת השחרורים... ויוסף הררי
*ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרור מוקדם ברשיון (העתירה נתקבלה).
המשיב מרצה מאסר של כ-8 שנים בגין עבירות סמים, סחיטהוחבלה של ממש. ועדת השחרורים החליטה לשחררו ברשיון ועל כך פנה העותר לבג"צ.בפתיחת הדיון נטען שההליך הראוי הוא בעתירה לביהמ"ש המחוזי. דין הטענה להדחות.עתירת אסירים נשמעת בביהמ"ש המחוזי, על פי סעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר, ואילועתירת היועץ המשפטי נדונה - בהיעדר הסדר חקיקתי מיוחד - בפני בג"צ. לגוף הענייןנתקבלה העתירה.
מתוך חומר חסוי שהוגש לבג"צ עולה לכאורה כי המשיב מעורב בפעילות עברייניתקשה בהיותו בין כותלי בית הסוהר, וקיימת סכנה מוחשית ביותר כי שחרורו המוקדםיביא לפגיעה קשה בשלום הציבור. ועדת השחרורים ביססה החלטותיה על טעויות בעובדה,תוך שנתנה משקל בלתי ראוי לשיקולים השונים, ומתן משקל יתר לשיקוליו האישיים שלהמשיב. לפיכך יש לבטל את ההחלטה בדבר שחרורו המוקדם של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ענר הלמןלעותר, עוה"ד יורם חכם ואביגדור פלדמן למשיבים. 22.5.97).
בג"צ 7890/95 - עריף גוראל נגד שר הפנים ואח'
*סירוב להאריך רשיון לישיבת קבע של עובד זר (העתירה נדחתה).
העותר הגיע לישראל מתורכיה בשנת 89 בעקבות מודעה בעיתוןשהציעה עבודה בישראל לעובדי דפוס. הוא קיבל רשיון ביקור בישראל, נקלט במקוםעבודה קבוע והרשיון לשהות ולעבוד בישראל הוארך מפעם לפעם. בשנת 95, כאשר העותרשב וביקש הארכת הרשיון, הודיע לו משרד הפנים כי עליו לעזוב את הארץ. עתירתונדחה.
המשיבים סומכים החלטתם על המדיניות הכללית של משרד הפנים לפיה מסרב המשרדלהתיר לעובדים זרים שהות ארוכה בישראל, להוציא מקרים חריגים. זכותה של כל מדינהלקבוע לעצמה את מדיניות ההגירה הנראית לה תואמת את האינטרס הלאומי. הטעם היחידשעליו מסתמך העותר הוא שמשרד הפנים האריך את רשיונו פעמים אחדות לתקופה של 7
שנים ובכך נוצר כלפיו מצג, המצדיק, או אף מחייב, הארכת הרשיון. ברם, העובדהשרשיון העותר הוארך מפעם לפעם אינה יוצרת מצג ובוודאי אינה יוצרת מחוייבותלהאריך את הרשיון.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עוה"ד אבי אברמוביץ וגב' רונית ברוןלעותר, עו"ד חובב ארצי למשיבים. 18.5.97).
רע"ב 1101/97 - שמעון פיטוסי נגד שירות בתי הסוהר
*סירוב לאפשר חופשות לאסיר שברח מספר פעמים מהכלא (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה עונש מאסר לתקופה כוללת של למעלה מ-14 שנים בגיןעבירות של התפרצויות, שימוש בסמים, גניבת רכב וכיוצ"ב. באוגוסט 96 הגיש עתירהלביהמ"ש המחוזי שעניינה לאפשר לו סבב חופשות ולשנות את הקטיגוריה אליה הואשייך. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו מן הטעם שהמבקש ניצל בעבר את חופשותיו לשםבריחה מהכלא בשלושה מקרים. בית המשפט הבהיר כי עברו של העותר בבריחות מן הכלאמצביעה על כך שהחלטת השב"ס שלא לאשר לו חופשה בשלב זה הינה החלטה סבירה. הבקשהלרשות ערעור נדחתה.
טענותיו של המבקש נוגעות לשיקול דעתו של המשיב בעניינו ושיקול דעת זה נבחןונמצא סביר על ידי ביהמ"ש המחוזי. רשות ערעור על החלטות מסוג זה תינתן רקבמקרים חריגים ומיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית או עניין ציבורי שלממש. עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים אלה.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 3.4.97).
בש"פ 1207/97 - שקיראת נאסר חמידאן נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע על פי הודאתובנסיון לרצוח 4 תלמידים בבית ספר אורט בירושלים. ביהמ"ש גזר לו מאסר מצטבר של82 שנים. היו לו גם הרשעות קודמות בעבירות בטחון שעליהן נדון ל-32 חודשי מאסרבפועל. פסה"ד ניתן בספטמבר 93. כעבור כ-3 שנים הגיש המבקש בקשה להארכת מועדלהגשת ערעור. טענתו היא שרק עם חלוף השנים ולאור תנאי הכלא הקשים הוא נוכח לדעתכי העונש שנגזר עליו אינו תואם את חומרת העבירות שבוצעו על ידו. כן הוא טוען כיבכלא למד על אחרים שביצעו עבירות דומות ונגזרו עליהם עונשים קלים יותר. הבקשהלהארכת מועד נדחתה.
השיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם, ביןהשאר, התקופה שחלפה מאז המועד הקבוע להגשת הערעור וככל שחלף זמן רב יותר ישצורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת מועד. כן יש לקחת בחשבון את השאלה אם המערערהיה מיוצג ע"י עו"ד וכן את סיכויי הערעור. בענייננו איחר המערער ב-3 שנים אתהמועד להגשת הערעור. אמנם, יש מספר מקרים שבהם הוארך המועד להגשת ערעור כאשרהיה איחור כה רב, אולם, במרבית המקרים, היתה זו, למעשה, יוזמת בית המשפט לצורךמניעת עיוות דין. הנימוק שהעלה המבקש למועד הארוך שחלף אין בו די כדי להצדיקהארכת מועד בחלוף 3 שנים. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא כי המבקש היה מיוצגבידי עו"ד. כיוון שהמערער הודה בעבירות שיוחסו לו והורשע על פי הודאתו שאלתהערעור נוגעת לחומרת העונש בלבד. כיוון שהיה מיוצג יש להניח שעוה"ד היה סבורשאין מקום לערער על העונש שנגזר. יש לציין עוד כי אין סיכוי ממשי לערעור בהתחשבבמעשים המיוחסים למבקש.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.6.97).
ב ת ו כ ן
* דנג"צ 917/97 - דחיית בקשה לסעד בבג"צ נגד פס"ד של ביהמ"ש העליון בערעור........322 ─* רע"א 8101/96 - עיכוב ביצוע פס"ד בהוצל"פ כאשר ביהמ"ש לא התייחס ─ לגופה של הבקשה ..................................................323 ─* בג"צ 3374/97 - עליה להר-הבית "ביום ירושלים" ....................................323 ─* בש"פ 3625/97 - שחרור בערובה (אינוס ותקופה) .....................................324 ─* בג"צ 6972/96 - התחלת מירוץ תקופת ההתיישנות באישום פלילי מיום קיום ─ הליך חקירה אחרון במשטרה ולא מיום החלטת הפרקליטות אם ─ להגיש או לא להגיש כתב אישום .....................................325 ─* בש"פ 3669/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (הריגה) ....................................326 ─* רע"א 1212/97 - ביטול עיכוב הליכים עקב סעיף בוררות כאשר הבוררות ─ נמשכה מעבר למועד ................................................327 ─* רע"א 3031/97 - דחיית בקשה לסעד זמני ............................................328 ─* רע"א 2281/97 - צו בפשיטת רגל שיש עליו ערעור בזכות ..............................328 ─* רע"ב 2809/97 - מניעת חופשה מאסיר ...............................................329 ─* רע"א 3741/96 - ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות ...................329 ─* רע"ב 1410/97 - סירוב לאפשר לאסיר להפגש עם עו"ד כאשר האסיר מסרב ללבוש ─ בגדי אסיר .......................................................329 ─* בש"פ 3573/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה (פציעה ביריות) .............................330 ─* רע"א 2577/97 - בקשה של פושט רגל להקטין את התשלומים החדשיים לכונס ...............330 ─* רע"א 4255/96 - החלטת בימ"ש במסגרת מתן הוראות לכונס נכסים כפס"ד ─ ולא החלטה לענין רשות ערעור ......................................330 ─* ע.א. 3248/92 - פירוש מסמך. *השתק פלוגתא ........................................331 ─* רע"א 2961/97 - דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה בעניין חבות בתביעת ─ נזיקין כאשר ביהמ"ש צריך להמשיך בדיון על גובה הפיצוי .............331 ─* בש"א 1769/97 - העברת דיון מירושלים לבאר שבע ואיחודו עם תיק אחר .................332 ─* רע"א 6140/96 - *הסמכות להגיש תביעת פינוי במבנה הנמצא בבעלות מספר אנשים. ─ *עילת פינוי וסעד מן הצדק ........................................332 ─* בג"צ 3353/97 - בקשה ל"עיכוב הליכים" בתיק פלילי עד סיום הליכים עתידיים ─ אפשריים בתיק פלילי אחר ..........................................332 ─* בג"צ 9497/96 - בקשה לבטל חוק המתנה אישור עיסוק בחברת ביטוח בהסדרים עם ─ חברת אבנר .......................................................333 ─* בש"א 1445/97 - בקשה להעברת דיון ואיחוד תביעות ..................................334 ─* בג"צ 1989/97 - ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרור מוקדם ברשיון ...................334 ─* בג"צ 7890/95 - סירוב להאריך רשיון לישיבת קבע של עובד זר ........................334 ─* רע"ב 1101/97 - סירוב לאפשר חופשות לאסיר שברח מספר פעמים מהכלא ..................335 ─* בש"פ 1207/97 - הארכת מועד להגשת ערעור ..........................................335 ──