ע.א. 5164/94 - יעקב פינברג נגד עזרא קלנר
*תקפותו של הסכם לפרעון הלוואה כאשר הצדדים נהגו לפיו גם לאחר אישור פסק בורר שניתן לפני ההסכם ואושר ע"י ביהמ"ש לאחר ההסכם(הערעור נדחה).
א. בעלי הדין היו שותפים במסגריה ומשנתגלעו ביניהם חילוקי דעות העבירו אתהסכסוך לבוררות. בינואר 83 פסק הבורר שעל המערער לשלם למשיב סכום של 1,368מיליון ש"י בצירוף מע"מ בששה תשלומים חדשיים צמודים למדד. המערער לא עמדבתשלומים ובינואר 84 נחתם בין בעלי הדין הסכם (להלן: ההסכם) שלפיו יתרת החובליום 30.9.83 תישא תוספת ריבית חד פעמים של כ-%30 "עקב הפיחות הגדול בדולר בסוףחודש זה", והריבית על יתרת החוב תחושב לפי הריבית הבנקאית הנהוגה בבנק. במאי 84הגיש המשיב את פסק הבוררות לאישור ביהמ"ש והפסק אושר. בספטמבר 94 נמסרה למערערהתראת פשיטת רגל מההוצל"פ שבה חושבה הריבית על פי ההסכם. במקביל להליכים אלההמשיך המערער לשלם תשלומים עד פברואר 86. בחישוב דולרי שילם המערער למשיב סכוםכולל של כ-60,000 $ בעוד שהחוב הפסוק על פי כתב הבוררות הגיע לסכום של כ-37,000 $ בלבד. הסכום הכולל המגיע למשיב על פי החישוב השקלי שבהסכם עולה כיוםעל כ-1,000,000 $. תביעת המשיב הועמדה על 1,000,000 ש"ח. המערער הגיש התנגדותלראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" ובעלי הדין הגיעו לכלל הסכם שבו הודיע המשיבכי המערער פרע את חוב פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ והוסכם כי תיק ההוצל"פ יסגר.באפריל 90 הגיש המשיב תובענה לביהמ"ש בה עתר לחייב את המערער לשלם לו את יתרתהחוב על פי ההסכם וביהמ"ש קיבל את התביעה במלואה. הערעור נדחה.
ב. המערער טען כי המשיב מיצה את העילה שעמדה נגדו ועשה שימוש בברירה שעמדהלרשותו לאשר את פסק הבוררות או לתבוע על פי ההסכם. טענות אלה אינן נטולות ממש.ההסכם נחתם לפני אישור פסק הבוררות על ידי ביהמ"ש ויש מקום לטענה שעם חתימתונתמזגו בו חיובי הפסק וההסכם לעילה אחת שמוצתה עם אישור הפסק על ידי ביהמ"ש.ברם, העניין, אינו טעון כאן הכרעה, משום שגם לאחר אישור הפסק המשיכו בעלי הדיןלהתייחס אל ההסכם כהסכם מחייב ויש לראותו כבר תוקף מכח התנהגות. בפועל המשיךהמערער לשלם עד לשנת 86 סכומי כסף המגיעים ממנו לפי ההסכם בשיעורים העולים עלחיובי פסק הבוררות. גם בהגשת פסק הבוררות שאושר על ידי ביהמ"ש לביצוע בלשכתההוצאה לפועל אין כדי להעלות או להוריד לעניין תקפותו של ההסכם. בצדק תיארביהמ"ש המחוזי מהלך זה כ"הליך שגוי". אין גם לקבל טענת שיהוי המצדיקה הפחתתהריבית שנפסקה שכן מדובר בריבית הסכמית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עוה"ד אמנון גולדנברג, ניר אפשטיין וישי כהן למערער, עו"ד יעקב אמסטרלמשיב. 29.6.97).
ע.א. 5460/94 - הדס מפעלי מזון בע"מ (בפירוק) ואח' נגד בנק המזרחי
*טענת קיזוז לצורך קבלת רשות להתגונן. *הדרך לבחינת הנזק הנגרם ע"י מצג שווא(מחוזי ת"א - ת.א. 633/93 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המערערים תובענה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה בחשבוןהעו"ש של החברה. בקשת רשות להתגונן נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי. המערעריםהעמידו את ערעורם על הטענה שיש לקזז מחובם לבנק סכומים המגיעים להם מהבנק עקבמצג שווא. לטענת המערערים, ערב משבר המניות, כשהיו שמועות על משבר מתקרב, פנהמנהל המערערת לבנק וביקש למכור מניות בנק בהן החזיקה המערערת. אנשי הבנק לא זאתבלבד ששיכנעו את המנהל שאין חשש למשבר, אלא אף שיכנעו אותו לרכוש מניות נוספות.יומיים לאחר מכן פרץ משבר המניות הבנקאיות והמניות קרסו. טענת המערערים היאשבעקבות מצג השווא לא נמכרו המניות שהוחזקו בידי המשיבה באותה עת; שאנשי הבנקשיכנעו את המנהל לרכוש מניות נוספות יומיים לפני המשבר; שבעקבות פעולות אלה
נאלצו מאוחר יותר לקבל הלוואות יקרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בקבעו כיהתצהיר וחוות דעת החשבונאית שהוגשו על ידי המערערים אינם מפרטים את הנזק שנגרםכתוצאה מירידת ערך המניות, אלא את התוצאה החשבונית הנובעת מאי מכירת המניות,עקב מצג השווא, ועניין זה אינו רלוונטי. הערעור נתקבל.
ב. את הנזק שנגרם עקב עוולה של מצג שווא יש לבחון בהתאם לשאלה מה היה המצבלולא הוצג מצג השווא, ולא בהתאם לשאלה מה היה קורה לו הדברים שנאמרו היו אמת.התצהיר וחוות הדעת החשבונאית שהוגשו על ידי המערערים מפרטים את הנזק שנגרם להם,לטענתם, עקב עוולת מצג השווא לה הם טוענים.
ג. כדי לקבל את טענת הקיזוז היה מקום לבחון שתי שאלות חלופיות: האם הסכוםאותו מבקשים לקזז הינו סכום קצוב; האם העילה בגינה מבקשים לקזז והחוב ממנומבקשים לקזז מהווים "עיסקה אחת". לכאורה היה מקום לטענה שמדובר בסכום קצוב, אךהצדדים לא טענו לעניין זה ואין צורך לקבוע דבר לעניין. אשר לשאלה האחרת -התשובה לשאלה מהי "עיסקה אחת" לצורך קיזוז חיובים כספיים אינה חד משמעית,ופעמים רבות היא נגזרת מנסיבות המקרה הפרטיקולרי. עיון בנוסח "הסכם ותנאי עסקכלליים" שנחתם בין הבנק ובין המערערים מצביע לכאורה על כך שהבנק ראה את מכלולחשבונותיה של המערערת כקשורים זה בזה, והשאיר בידו את האפשרות להעביר כספים ביןהחשבונות, לקזז ביניהם, לראות חשבון אחד כבטוחה של חשבון אחר וכדומה. לענייןהשאלה אם יש לראות סעיפים אלה כמגבשים "עיסקה אחת" לא רק מבחינת הבנק אלא גםמצד הלקוח, לא העלו הצדדים טענות ואין צורך להכריע בה. די בכך שהיא מצדיקה מתןרשות להתגונן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה -המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד אביחי ורדי ויואב אל שייך למערערים, עוה"ד ישעיהושנלר ואבי אברמוביץ למשיב. 29.6.97).
בג"צ 2533/97 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ממשלת ישראל ואח'
*עתירה להעביר את שר המשפטים מתפקידו בעקבות פרשת מינוי עו"ד בר און ליועהמ"ש(העתירה למתן צו על תנאי נדחתה ברוב דעות כאשר לפי דעת יחיד היה מקום להוציא צועל תנאי).
א. באחת העתירות שהוגשו לבג"צ בפרשת מינוי היועהמ"ש, הידועה כפרשת בר-און,מבקשת העותרת ששר המשפטים צחי הנגבי יועבר מתפקידו. העותרת מעגנת את הבקשהמבחינה עובדתית בחוות הדעת בפרשת מינוי היועץ שהוגשה על ידי פרקליטת המדינהומבחינה משפטית בסעיף 35(ב) לחוק יסוד: הממשלה, המסמיך את ראש הממשלה להעביר שרמכהונתו ובסעיף 39(א)2 לאותו חוק המסמיך את ראש הממשלה לשנות את חלוקת התפקידיםבין השרים. העותרת סבורה כי חוות דעת פרליטת המדינה מצביעה על שורה של פגמיםבמעשיו של שר המשפטים, שיש בהם כדי לחייב את העברתו של השר מתפקידו. העתירהנדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור, זמיר וגב' דורנר, בפסק דיןעיקרי מפי השופט זמיר, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שסבר שיש מקום להוציאצו על תנאי.
ב. השופט זמיר: בפרשת דרעי (בג"צ 3094/93 פד"י מ"ז(5) 404) ובפרשת פנחסי(בג"צ 4267/93 פד"י מז(5) 441), נדונה השאלה מה טיבה של סמכות ראש הממשלהלהעביר שר מכהונתו. על יסוד פסה"ד בפרשיות אלה אפשר לומר כי הלכה היא, שאם הוגשכתב אישום בעבירה חמורה נגד שר או סגן שר, קמה חובה על ראש הממשלה להעביר אתהשר או את סגן השר מכהונתו, וסירובו לעשות כן יחשב כחוסר סבירות קיצוני,ובנסיבות כאלה יכול בג"צ להורות לראש הממשלה להפעיל את סמכותו להעביר את השרמכהונתו.
ג. ענייננו שונה משתי הפרשיות האמורות שכן כאן לא הוחלט להגיש כתב אישום נגדשר המשפטים. העותרת מצביעה על שורה של מעשים ומחדלים של שר המשפטים בפרשת בראון ומציינת שגם פרקליטת המדינה הביעה דעתה כי התנהגותו של השר אינה נקיהמביקורת ויש בה חריגה מנורמות התנהגות תקינות. לדעת העותרת אסור שידבק רבב בשרבממשלה ועל כן יש להעביר את שר המשפטים מכהונתו. בלי לקבוע אם העותרת צודקתמבחינת הדין הרצוי, הרי מכל מקום אין היא צודקת מבחינת הדין המצוי. "בעולם זה,ועד שיבוא המשיח, רבב שדבק בשר, אינו מספיק כדי שראש הממשלה יהיה חייב, מבחינהמשפטית, להעביר את השר מכהונתו". כדי שראש הממשלה יהיה חייב להעביר שר מכהונתו,בהתאם לסמכותו האמורה, צריך שהסירוב יחשב בנסיבות המקרה כחסר סבירות קיצוני.
ד. מסגרת מתחם הסבירות המינהלית משתנה בהתאם לסוג ההחלטה. מתחם הסבירותבמסגרת הסמכות של ראש הממשלה מיוחדת במינה, הן בשל המעמד של ראש הממשלה בנוגעלהרכב הממשלה והן בשל האופי הפוליטי של הממשלה. ביהמ"ש כבר הכיר בעבר במיוחדותשל סמכות זאת. אין ספק שיש מקום להסתייג מהתנהגות שר אם היא חורגת מן הנורמה שלהתנהגות תקינה, ועל כן ראש הממשלה רשאי להעביר שר כזה מן הכהונה. מאידך ראשהממשלה רשאי שלא להעביר שר מן הכהונה ואם החלטתו נמצאת בתוך מתחם הסבירות אזבג"צ לא יתערב בהחלטה זאת. בנסיבות העניין דנא החלטת ראש הממשלה אינה חורגתממתחם הסבירות ומכאן שאין לבג"צ יסוד להתערב בהחלטה זאת.
ה. השופט גולדברג (דעת מיעוט): ראש הממשלה ושרי הממשלה הם נאמני הציבורוחובתם למלא באמונה את תפקידם. המתחייב מכך כי שר אינו ממלא חובה זו אם ביודעיןושלא בתום לב אינו מגלה לממשלה מידע חיוני שברשותו לקראת הכרעה בעלת חשיבותעליונה שהיא עומדת לקבל. גם אם אין מדובר בהתנהגות העולה כדי עבירה פלילית,מחייבות הנסיבות החמורות של מקרה כזה את ראש הממשלה לבקש מן השר הסבר למחדלולפני שיקבע עמדתו אם להפעיל סמכותו להעביר את השר מתפקידו אם לאו. בענייננו לאמסר שר המשפטים בממשלה את דעתו השלילית של נשיא ביהמ"ש העליון למינויו של עו"דבר און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אין ספק שדעתו של ראש המערכת השיפוטיתחשובה היתה לראש הממשלה והשרים לצורך שיקול דעתם לפני שיקבעו דעתם לגבי המועמדלמשרה, שהיא אחת מן המשרות החשובות ביותר במבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל.מהודעת המשיבים לבג"צ לא ברור אם לפני ראש הממשלה היה הסבר שנתן שר המשפטים לאיגילוי העובדה האמורה בישיבת הממשלה ואם לא נתן השר הסבר למחדל האמור כי אז לאהיו בידי ראש הממשלה כל הנתונים הרלוונטים כדי להחליט שלא להעביר את השרמכהונתו. מטעם זה יש מקום להוציא צו על תנאי.
ו. השופט אור: סביר להניח שראש הממשלה בירר את השאלה הנדונה לפני שהחליט שאיןמקום להעביר את שר המשפטים ממשרתו ואין כל ראיה או טענה שבירור כזה לא נעשה.בכל מקרה, ראש הממשלה בוודאי יודע את הסברו של שר המשפטים מתוך עיון בחוות הדעתשל פרליטת המדינה, שבה נמצא הסברו של שר המשפטים. לכך יש להוסיף כי ראש הממשלהלא היה נעדר כל אינפורמציה באשר לעמדת נשיא ביהמ"ש העליון וידע מפי שר המשפטיםשהנשיא "אינו מתלהב" ממינוי בר און. אם ראש הממשלה לא הביא לממשלה את דעתוהמסתייגת של נשיא ביהמ"ש העליון כפי שזו הובאה בפניו על ידי שר המשפטים, קשהלהלום שאי הבאת דעתו של הנשיא על ידי שר המשפטים בפני הממשלה חייבת לשמש בידונימוק להעברת השר מתפקידו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, אור, זמיר, גב' דורנר. עוה"דא. שרגא, ע. שפירא, ס. אורלנסקי וי. קשת לעותרת, עוה"ד ע. פוגלמן וש. ניצןלמשיבים. 15.6.97).
בג"צ 2535+2541/97+2534 - ח"כ יונה יהב ואח' נגד פרקליטת המדינה ואח'
*התערבות בג"צ בהחלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה ושר המשפטים בעקבות פרשת בר-און. *רף הראיות הנדרש לצורך החלטה של הפרקליטות והיועהמ"ש להעמדה לדין(העתירות להוצאת צו על תנאי נדחו פה אחד בכל הנוגע לעניינו של שר המשפטים ונדחוברוב דעות בכל הנוגע לעניינו של ראש הממשלה).
א. השופט גולדברג: השאלות המתוארות בעתירות הנדונות מתמקדות בדיות הראיותשאספה המשטרה בחקירתה בעניין מינוי עו"ד בר-און ליועהמ"ש לממשלה. לפיכך מןהראוי שתתלבן תחילה השאלה העקרונית מה הם שיקוליו של תובע טרם שהוא מחליט עלהעמדת פלוני לדין, כשהשיקול של ה"ענין לציבור" שבהעמדה לדין ברור ומובן מאליו.הימנעות מהגשת כתב אישום מחמת חוסר ראיות מוצדקת לא רק במקרים חריגים "שבהםסיכויי ההרשעה מועטים, שבהם קיים סיכוי קלוש או סיכוי אפסי להרשעה" וכדומה, אלאיתכנו מצבים פחות קיצוניים בהם אין לחייב תובע להגיש כתב אישום, בניגוד להערכתוכי הנאשם יזוכה. הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך שרב הסיכוי כי הנאשםיזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי,גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות, מכדי שיעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום. עלכן, כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מיקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוייסביר להרשעה.
ב. הדברים שנאמרו כוחם יפה לעניין דיותן של ראיות ישירות ולעניין ראיותנסיבתיות. עם זאת, הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. עלהתובע אז להחליט בשאלת דיות הראיות, אם הן מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן, ואםיש בכוחן להוביל את ביהמ"ש למסקנה מפלילה. אם יש בידו להשיב על שתי השאלותבחיוב, כי אז עליו להחליט מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם על ידי ביהמ"ש.כשמדובר בעבירה של הפרת אמונים ההוכחה קשה עוד יותר. קושי זה נובע מכך,שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי, מצטרפת העובדה"שהקרבן" הוא הציבור בכללותו ולא פרט מסויים. לכך מצטרפת העובדה שעבירה של הפרתאמונים היא עבירת מסגרת, שיסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים וכתוצאה מכךמהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לויסות היקף התפתחותה של העבירה.
ג. השאלות המתעוררות בענייננו הן אם החלטת ראש הממשלה למנות את בראון נתקבלהעל בסיס שיקולים פסולים או על בסיס שיקולים לגיטימיים; האם הובא לידיעת ראשהממשלה מידע המלמד על פסול שנפל בבראון ובמועמדותו: האם הביא ראש הממשלה לידיעתהממשלה את כל שעליו היה להביא לידיעתה בנוגע למועמדות בראון לתפקיד היועץ. לאחרשהשופט גולדברג בוחן את התייחסותה של פרקליטת המדינה למעשיו של ראש הממשלה,התמיהות העולות מהתהגותו בנושא, המניע למינוי וכיוצ"ב, עובר השופט גולדברג לדוןבשאלת היקף התערבותו של בג"צ בהחלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין מן הטעםהנעוץ בדיות הראיות.
ד. השופט גולדברג מבהיר כי לדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי, אפילו מביאותהראיות הנסיבתיות למסקנה סבירה, ולחשש ממשי ולחשד שהמניע האמיתי למינוי בר אוןהיה פסול, אין מספקת עוצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד משמעיתשהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. נוכח דעה זו ולאור אמת המידהשפותחה בפסיקה להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, אין לראות את הערכתם לסיכוייההרשעה כבלתי סבירה בצורה קיצונית. מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטה שלא להעמידלדין את ראש הממשלה ואת שר המשפטים.
ה. השופט אור: מצטרף לפסק דינו של השופט גולדברג ומתייחס בהרחבה לגדרההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי בעניין העמדה לדין. לדעתו, יש מקום להכיר בקיומושל מתחם סבירות רחב בהחלטות היועץ המשפטי בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין,ויש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים,
ולהניח שהחלטתו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות. כפועליוצא מכך נטיית בג"צ להתערב בהחלטות היועץ המשפטי תהיה מצומצת ביותר. בענייננו,עולה מנימוקיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי שהם בדקו היטב את חומר הראיותוהגיעו למסקנה שאין בו די לצורך ההרשעה. יתכן וניתן היה להגיע לתוצאה אחרתשהיתה מצדיקה הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, אך ההחלטה בעניין זה היא של היועץהמשפטי לממשלה והחלטתו נופלת במתחם הסבירות.
ו. השופטת דורנר (דעת מיעוט): העותרים הניחו תשתית עובדתית ומשפטית לכאוריתנגד החלטת היועץ המשפטי שלא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה ויש מקום להוציא צועל תנאי לעניין זה. השופטת דורנר מנתחת את העובדות והמקרים שבהם יש להעמיד לדיןעל אף ספק בתוצאת המשפט, וכמו במעצרים עד תום ההליכים, כך גם כאן אין להתחשבבספק העולה מחומר הראיות. הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי בהגשת כתב אישום אינויכול לעלות על הרף שנקבע לעניין מעצר עד תום ההליכים שבגידרו אין להתחשב בספק -ואפילו ספק סביר - העולה מחומר הראיות. בענייננו, חומר הראיות שבידי המשטרהמורכב מעדותו של עו"ד דן אבי יצחק ולצידה שורה של ראיות נסיבתיות התומכות בה.באלה די כדי להוציא צו על תנאי שיחייב את המשיבים לבוא ולנמק מדוע לא יוגש כתבאישום נגד ראש הממשלה. אשר לשר המשפטים, הסכימה גם השופטת דורנר שאין להתערבבהחלטת היועץ המשפטי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, אור, זמיר, גב' דורנר. עוה"דר. חן, ד. הולץ-לכנר, א. פלדמן וע. עצמון לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן וש. ניצןלמשיבים. 15.6.97).
בג"צ 2827+2830/97+2624 - רונאל ידיד עו"ד ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*עתירה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית בעניין המהלכים שהביאו למינוי עו"ד בר און ליועהמ"ש. *חיוב בהוצאות בעתירה ציבורית כאשר העותרים מיהרו לפנות לבג"צ לפני מיצוי הסעד המינהלי(העתירות נדחו).
א. ביום שישי 10.1.97, החליטה הממשלה למנות את עו"ד בר-און למשרת היועץהמשפטי. ביום ראשון בבוקר, 12.1.97, דן בג"צ בעתירה לבטל את המינוי ובאותו ערבפורסם ברבים שבר-און התפטר מתפקידו. הפרשה קיבלה תאוצה, נפתחה חקירת משטרהשנמשכה כ-3 חודשים ובמשך הזמן נחקרו כל המעורבים בפרשה לרבות ראש הממשלה ושרהמשפטים. בסיום החקירה החליטו פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי שאין מקום להגישכתב אישום נגד ראש הממשלה או שר המשפטים. בין העתירות שהוגשו לבג"צ בפרשה הנ"ליש 3 עתירות המבקשות לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה בפרשה זאת. העותריםסבורים שחקירת המשטרה, דו"ח פרקליטת המדינה והחלטת היועץ המשפטי אינם מייתריםאת הצורך בוועדת חקירה. לדידם, החקירה שנערכה עד כה התמקדה בשאלה אם המעורביםבפרשה עברו עבירות פליליות, אך לא נחקרו שאלות חשובות שהתעוררו במישור הציבורימעבר לתחולת הדין הפלילי. העתירות נדחו.
ב. חוק ועדות חקירה קובע לאמור "ראתה הממשלה שקיים עניין בעל חשיבות ציבוריתחיונית... הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה...". אילו החליטההממשלה כי פרשת בר-און היא עניין המצדיק הקמת ועדת חקירה לא היה בג"צ מתערבבהחלטה. אך לא כך היה. הממשלה לא החליטה להקים ועדת חקירה ופניות העותריםלממשלה שתקים ועדה כזו לא נענו. חוק ועדות חקירה מקנה לממשלה סמכות רשות ואינואומר כי הממשלה חייבת. סמכות הממשלה להקים ועדת חקירה היא סמכות מינהלית וככלסמכות מינהלית היא אינה סמכות מוחלטת. חובה להפעילה בתוך הגבולות שהותוו בחוק.שיקול הדעת הכרוך בהפעלת הסמכות אינו מוחלט ויש להפעילו על יסוד שיקוליםענייניים במתחם הסבירות. מחדל כמוהו כהחלטה ונתון לביקורת שיפוטית באותן עילותהמשמשות את ביהמ"ש לביקורת מעשה. עם זאת, הסמכויות המינהליות אינן עשויות דפוס
אחד. הן נבדלות זו מזו מבחינות שונות. ההבדל בין סמכות לסמכות עשוי להשפיע עליישום הכללים, ובהתאם לכך גם על הביקורת השיפוטית המופעלת על פי אותם כללים עלסמכויות שונות.
ג. הסמכות של הממשלה להקים ועדת חקירה היא סמכות רחבה ביותר. שיקול הדעת שלהממשלה בשאלה אם העניין הוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה, אם הוא טעוןבירור באמצעות ועדת חקירה, ואם לדעתה רצוי להקים ועדה כזו, משתרע על מגוון רחבמאד של שיקולים שהממשלה רשאית לתת להם את הדעת במסגרת מתחם רחב של סבירות לפינסיבות העניין. כך שהביקורת השיפוטית על החלטת הממשלה לעניין הקמת ועדת חקירהמצומצמת. היישום של הכללים הרגילים לעניין הביקורת השיפוטית אינו צפוי להובילאת ביהמ"ש לפסילת ההחלטה בעניין הקמת ועדת חקירה אלא במקרים חריגים ונדירים,שכמותם עוד לא באו, וספק אם יבואו בפני ביהמ"ש. כך לגבי החלטת הממשלה להקיםועדת חקירה לעניין מסויים, וכך לגבי החלטתה שלא להקים ועדת חקירה.
ד. הרבה עניינים בעלי חשיבות ציבורית נמצאים תמיד על סדר היום הציבורי, ותמידיהיה מי שיחשוב שעניין זה או אחר הינו בעל חשיבות ציבורית חיונית, הטעון בירורדווקא באמצעות ועדת חקירה ולא בדרך אחרת. העותרים לא הצליחו להוכיח שהסירובלהקים ועדת חקירה מתבסס על שיקולים זרים או כי סירוב זה בלתי סביר. אין גם לקבלאת בקשת העותרים להורות לממשלה שהיא תדון בשאלה. גם צו כזה אינו ניתן ע"יביהמ"ש כדבר שבשיגרה. במיוחד במקרים שבהם עצם הבירור של השאלה הינו הליך מורכב.אין זה סביר שהממשלה תהיה חייבת לקיים דיון בשאלה אם להקים ועדת חקירה לגבי כלעניין בעל חשיבות ציבורית.
ה. עוד הערה אחת לסיום - כלל הוא שאדם חייב למצות את הסעד המינהלי לפני שהואמגיש עתירה לבג"צ. במקרה זה, רוב העותרים, בהיותם עורכי דין, היו מודעים לחובתהמיצוי של הסעד המינהלי ולא עשו כן. הם פנו לממשלה בבקשה למנות ועדת חקירהוכעבור ימים ספורים הגישו את עתירתם. יש מקום לתמיהה מה טעם מנע מהם להמתין זמןסביר, כמנהג עותרים רציניים, שהממשלה תוכל לשקול את הבקשה להקים ועדת חקירה. מההריץ את העותרים במהירות כזאת אל ביהמ"ש. תהיה התשובה אשר תהיה, ברור שאיש מןהעותרים לא קיים את החובה למצות את הסעד המינהלי. בדרך כלל נוהג ביהמ"ש לדחותעתירה מוקדמת על אתר ולהפנות את העותר לרשות המינהלית, אך בענייננו כבר הודיעההממשלה לביהמ"ש שאין בדעתה להקים ועדת חקירה כמבוקש. אך גם אם לא היה טעםבנסיבות המקרה, לדחות את העתירה על אתר בשל החפזון, יש טעם להתחשב בחפזון בקשרלהוצאות המשפט ולחייב את העותרים בתשלום הוצאות המשפט.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה- השופט זמיר. עוה"ד אברהם גל, ארן מזרחי ושמואל סעדיה לעותרים, עוה"ד ע.פוגלמן וש. ניצן למשיבים. 15.6.97).
ע.פ. 2130/95 - פאטמה בשיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *התגבשות החלטה להמית בעבירת רצח. *הגנת "כורח" בעבירת רצח לאחר תיקון חוק העונשין. *טענה של "ניגוד אינטרסים" בייצוג שני נאשמים ע"י פרקליט אחד. *בקשה ל"עונש מופחת" בעבירת רצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 791/91 - הערעור נדחה).
א. המערערת, בתו של סאלח בשיר (להלן: האב), התגוררה עם שתי אחיותיה (להלן:האחיות) במאהל מבודד בגליל (להלן: המאהל) יחד עם דודן (להלן: הדוד) ואשתו השניהשל אביהן (להלן: המנוחה) ושלשת ילדיה (להלן: ילדי המנוחה). המאהל רחוק ממקוםישוב כלשהו, ללא דרכי גישה סלולות. האב מתגורר עם אשתו הראשונה - האם שלהמערערת ואחיותיה - בכפר בית זרזיר והיה מגיע למאהל לסירוגין. בין האב לביןהמנוחה (אשתו השניה) היה סכסוך ממושך. באחד הימים, בפברואר 91, הגיע האב למאהלובינו לבין המנוחה התפתח ויכוח קשה. בעקבות הויכוח קיים האב שיחה עם הדוד, בה
ביקש ממנו לחסל את המנוחה ואת ילדיה. גם למערערת אמר האב כי יש לחסל את המנוחהעד לביקורו הבא, ואם לא יבוצע הדבר הוא יפגע בה.
ב. יומיים לאחר מכן התפתח ויכוח בין הדוד לבין המנוחה, הדוד יצא מהאוהל ולאחרמספר דקות חזר והחל מכה את המנוחה באבן כבדה ובמוט עץ כשהוא מורה למערערתולאחיותיה לסייע לו. המערערת צייתה לדוד, נטלה אבנים ומוט עץ והכתה גם היאבמנוחה ולפי הוראות הדוד החלה להכות גם את ילדי המנוחה כדי שלא יעידו נגדם.כתוצאה מהמכות מתו המנוחה ושלשת ילדיה. הדוד יצא מהאוהל והתרחק לכיוון עדרהצאן, ודרש מהמערערת להביא ג'ריקן סולר ולשרוף את הגופות. בעת שהציתה את הגופותחשבה המערערת שחלק מן הקורבנות עדיין בחיים, אך בניתוח לאחר המוות התברר כיהנחה זו של המערערת היתה מוטעית. עוד באותו לילה נעצרו המערערת, אחיותיה, הדודוהאב באשמת רצח המנוחה וילדיה. במהלך שיחזור האירוע תיארה המערערת את חלקהבתקיפת המנוחה וילדיה והצתת גופותיהם, וטענה כי הכל נעשה על פי הוראות הדוד. כןסיפרה כי יום או יומיים לפני הרצח הורה לה אביה לחסל את המנוחה עד לביקורו הבאבמאהל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כאשר המערערת היכתה במנוחה ובילדיה באבן הכבדהובמוט העץ היו עדיין כל הקרבנות בחיים ויש לראותה כמי שנטלה חלק פעיל ואפקטיביבהמתתם. לפיכך הרשיע את המערערת ב-4 מעשי רצח וגזר לה 4 עונשים של מאסר עולם.הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ג. הסניגור העלה טענה מרכזית והיא כי עקב ייצוג משותף למערערת ולאחיותיהשהואשמו יחד איתה ברצח (והורשעו בהריגה) פעל הסניגור הקודם בנסיבות של "ניגודאינטרסים" חמור בינה לבין אחיותיה וכי הדבר גרם לייצוג בלתי הולם של המערערת.טענה זו יש לדחות. אכן, ייצוג משותף של מספר נאשמים מלווה בדרך הטבע בסיכון של"ניגוד אינטרסים", אך אין בעצם קיומו של הסיכון כדי למנוע באופן גורף, ייצוג שלמספר נאשמים ע"י סניגור אחד, ולעיתים דווקא ייצוג משותף משרת את האינטרסים שלכל הנאשמים. חובתו של סניגור המקבל על עצמו ייצוג של מספר נאשמים לבחון היטב אםבבסיס הגנת הנאשמים עומד "אינטרס משותף", או שמא לנאשמים השונים "אינטרסיםשונים", ואז על הסניגור להחליט את מי מבין לקוחותיו לייצג. אם נכשל הסניגורבמילוי חובתו האמורה נפגעת, מטבע הדברים, הגנת הנאשם שהאינטרס שלו נדחה מפני זהשל נאשם אחר. במקרה כזה יש לבדוק באלו נסיבות - אם בכלל - תביא פגיעה כאמורלביטול הדיון בעניינו של הנאשם שעניינו נפגע.
ד. יש לבחון טענה של "ניגוד אינטרסים" על רקע הכללים המנחים הבאים: אם אכןהיה ניגוד אינטרסים; אם ניגוד האינטרסים תרם בפועל לפגיעה עניינית בזכותו שלאחד הנאשמים לייצוג הולם ולתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש; יש להקפיד שלא לערב טענהשל "ניגוד אינטרסים" בטענה של "ייצוג רשלני" או "ייצוג כושל", שאינו תולדה של"ניגוד אינטרסים" במקום שקיים כזה.
ה. התשובה לשאלה אם היה כאן ניגוד אינטרסים היא שלילית. אין גירסתה שלהמערערת "מתנגשת" עם גירסת האחיות. למערערת ולאחיות היה עניין להרחיק עצמן מןהמעשים הנפשעים, לא אחת על חשבון רעותה, אלא כולן כאחת על חשבון הדוד והאב.למעשה, בחינת הנימוקים שמכוחם מבקש הסניגור לבטל את ההרשעה בשל היעדר ייצוגהולם מלמדים כי הלכה למעשה אין הוא טוען ל"ניגוד אינטרסים" אלא לקיום "הגנהלקוייה", השגות כנגד "הצורה" שבה קיים הסניגור את פעילותו המקצועית. על כן דיןטענה זו להידחות.
ו. טענה אחרת בפי הסניגור מתייחסת להגנת הכורח - סייג לאחריות פלילית. לשיטתופעלה המערערת בשל "כורח" האיומים שאיימו עליה אביה ודודה, כי ימיתו אותה אם לאתציית להם ותסייע בהמתת המנוחה וילדיה. עד לחקיקתו של סעיף 34יב' לחוק העונשין
לא היה בידי נאשם ברצח ליהנות מהגנת הכורח, משום שקודמו של סעיף זה בחוקהעונשין שהיה בתוקף בעת המקרה, קבע שהגנת הכורח לא תחול בעבירת רצח. מגבלה זובוטלה עם חקיקתו של סעיף 34יב' והמערערת יכולה ליהנות מתיקון זה אף שנחקק לאחרהאירוע וזאת על פי הוראות סעיף 5(א) לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי האמין למערערתשאביה "הודיע" לה יומיים לפני הרצח שיש לחסל את המנוחה וילדיה ואיים עליה שאםלא יבוצע הדבר יפגע בה, ובמהלך הרצח איים עליה הדוד אם היא לא תסייע לו. לנוכחנסיון העבר של המערערת עם אביה ודודה אפשר להניח לזכותה שראתה בדבריהם איוםאמיתי שהיא עומדת בפני סיכון של פגיעה בחייה אם לא תשתתף במעשי ההמתה. אעפ"כאין היא יכולה ליהנות מהגנת הכורח.
ז. יישום סייג הכורח מחייב עמידה בשני התנאים הקבועים בסעיף 34יב' והוא כפוףלמגבלת הסבירות הקבועה בסעיף 34ט"ז. שני התנאים הם: קיומו של איום מוחשי שלפגיעה באחד הערכים הקבועים בגוף הסעיף; היותו של המאיים "אנוס" לעשות את המעשהשבגינו מתבקשת הגנת הכורח. ואילו "מגבלת הסבירות", מוציאה מכלל תחולתו שלהסייג, מעשה שעשייתו היתה "בלתי סבירה" לשם מניעת הפגיעה נושא האיום. לצורךהעניין אין לומר כי המערערת היתה "אנוסה" לעשות את אשר עשתה במועד שבו נעשההדבר. משעשתה את המעשה עשייתו היתה "בלתי סבירה" בנסיבות העניין למניעת מימושושל האיום. בידיה היה להסתלק מן המקום אל מרחבי המרעה שבסביבה המוכרים לה היטב,להגיע למקום ישוב ולהזעיק עזרה, ומשלא עשתה כן, אין לראותה כמי שהיתה "אנוסה"לעשות את אשר עשתה מכח האיום. לאותה תוצאה מגיעים גם מכוחה של "מגבלת הסבירות".במקום שנותרת בפני המאויים הדרך להסתלק, להזעיק עזרה ולבקש את הגנת המשטרה,עשיית המעשה נושא האיום תיראה כ"בלתי סבירה" למניעת מימושו של האיום.
ח. אשר לטענה שלא הוכח כי המכות שהיכתה המערערת במנוחים תרמו תרומה אפקטיביתלמותם - אפשר אמנם שהמכות והחבטות שהנחית המערער על המנוחה וילדיה היו מביאיםלמותם גם בלי תרומת המערערת, אך חומר הראיות אינו מותיר ספק בכך שבעת שהמערערתהחלה חובטת בקרבנות היו אלה עדיין בחיים, וכי החבטות שחבטה בהם היו חבטותמשמעותיות שהצטברו לחבטות שהיכה בהם הדוד.
ט. הסניגור טוען עוד שלא הוכח שהתגבשה אצל המערערת "החלטה להמית" הדרושהלהרשעה ברצח. לטענתו "החלטתה" של המערערת להמית את הקרבנות, הוכחה באמצעות"הלכת הצפיות" ולשיטתו אין לעשות שימוש בהלכה זו לעניינה של עבירת הרצח. איןלקבל עמדה זו. התנהגות המערערת מלמדת בעליל כי משבחרה להצטרף לדוד במעשה ההמתה,עשתה כן על מנת להמית את הקרבנות. כוונתה באה לכלל ביטוי הן בדברים שאמרה במהלךהשיחזור שלפיהם היכתה בילדים כדי שלא יוכלו להעיד, והן בשריפת הגופות כדי לוודאשאיש מהקרבנות לא ישרוד, כאשר היא טועה להאמין שהקרבנות טרם מתו. במצב דברים זהאין צורך להיזקק ל"הילכת הצפיות".
י. באשר לעונש - הסניגור ביקש עונש מופחת לפי סעיף 300א(ב) לחוק העונשין.טענתו היא שאם תשלל מהמערערת ההנאה מן הסייג של "כורח" בביצוע המעשה, יהיה זהבשל כך שהמעשה שעשתה חרג מתחום הסבירות כאמור בסעיף 34ט"ז לחוק העונשין, אךבהתחשב בכך שמידתה של החריגה הינה מועטה בלבד יש ליישם את הוראות סעיף 300א(ב)להקל בעונשה של המערערת. אין לקבל טענה זו. ראשית, לא התקיימו התנאים הבסיסייםלהנאה מן הפטור של כורח, ושנית מידת החריגה שחרגה התנהגותה של המערערת מןהסבירות אינה "מועטה" כאמור בסעיף 300א(ב) לחוק.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט קדמי. עוה"דשמעון שובר ואבי גן-בר למערערת, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה. 25.6.97).
בג"צ 1563/96 - עו"ד מרדכי כץ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*עתירה להורות ליועהמ"ש להמנע מהגשת כתב אישום נגד עו"ד החשוד בשיבוש הליכי משפט, בטענה שהראיות נגדו הושגו בהפעלת שיטות פסולות והאזנות סתר. *שאלת כשרותן או פסלותן של ראיות היא עניין לערכאה הדיונית לדון בו ולא לבג"צ(העתירה נדחתה).
א. באפריל 94 נעצרו שני שותפים למשרד חקירות פרטיות - פרידן וצור - בחשד שלביצוע עבירות הכרוכות בהאזנת סתר. העותר ייצג אותם כעו"ד ושימש כסניגורם. פרידןנעצר ראשון ומשנודע דבר מעצרו לצור הסדיר האחרון הרחקתם של כלי רכב ששימשו"בסיס" להאזנות הסתר שבגינן נעצר פרידן. העותר נפגש עם פרידן ביום מעצרו והמליץבפניו לשמור על זכות השתיקה. בקשתו של העותר להיפגש בו ביום גם עם צור נדחתה.מספר ימים לאחר המעצר פנה לעותר דוד רונן (להלן: רונן) האחראי על הבטחון בחברת"הכשרת הישוב" שהמנכ"ל שלה היה עופר נמרודי (להלן: נמרודי) וביקש למסור למשפחותפרידן וצור סכום של 10,000 ש"ח ע"ח חוב של 30,000 ש"ח שחב לשניים. כאשר הוחמרמצבם החומרי של השניים עקב התמשכות מעצרם, נפגש העותר עם נמרודי והציג בפניוקלטת, בה ביקש ממנו פרידן לסייע במימון הגנתם של השניים ולתמוך כלכליתבמשפחותיהם במשך כשנה עד לסיום המשפט. פרידן התחייב כי סכום הסיוע יוחזרלנמרודי לכשישוחררו השניים. נמרודי נעתר לבקשה והשניים זכו למימון הגנתםולתמיכה חודשית נדיבה למשפחותיהם. המדינה טענה כי נמרודי נעתר לבקשת התמיכהבתמורה להתחייבות השניים שלא לחשוף את העובדה כי האזנות הסתר הוזמנו על ידוולשיטת המדינה העותר נושא באחריות להסדרת המענק הכלכלי לתכלית האמורה. לעומתזאת טוען העותר שפרידן וצור לא התנו "שתיקתם" בקבלת התמיכה הכספית מנמרודי וכילא העביר כל מסר ברוח זו מהשניים אל נמרודי.
ב. לאחר הגשת כתב האישום נגד פרידן וצור ופתיחת הדיון במשפטם הופרד ייצוגם שלהשניים. העותר המשיך בייצוגו של פרידן וייצוגו של צור הופקד בידי שני עורכי דיןאחרים. הלכה למעשה, קיימו השניים הגנה משותפת, כאשר העותר הוא "המוביל" אתההגנה ואילו עוה"ד שייצגו את צור מצטרפים לעמדתו ולטענותיו. בעוד השניים מנהליםהגנה "משותפת" בבימ"ש השלום נחתם בחשאי ביום 2.2.97, הסכם "עד מדינה" עם צורמבלי לגלות את הדבר לאיש, לרבות לביהמ"ש שבפניו התנהל המשפט. כלפי חוץ המשיךצור להיות "נאשם" כאשר למעשה שימש "עד מדינה". במסגרת פעילותו "החשאית" כעדמדינה, שוחח צור עם פרידן ועם העותר והקליטם.
ג. באפריל 94 הוגשו לביהמ"ש המחוזי שתי בקשות להאזנות סתר: האחת לקו הטלפוןשבביתו של העותר; והשניה - לקו הטלפון שבמשרדו שם עובדים שני עורכי דין נוספים.שתי הבקשות נענו בחיוב. העותר נעצר ביום 22.4.95 וההאזנה לשיחות נעשתה גם כאשרהיה נתון תחילה במעצר ולאחר מכן בחקירה. במסגרת ההאזנה למשרדו של העותר הוקלטושיחותיהם של שני עורכי הדין עם לקוחותיהם ובמסגרת ההאזנה לביתו של העותר הוקלטושיחות שקיימו בני ביתו, בין היתר, עם רופאים ופסיכולוגים וכן שיחותיו של העותרעם פרקליטיו. שיחות אלו תומללו על אף שההיתר קבע כי יתומללו רק שיחות הקשורותבעבירות שיוחסו לעותר והתמלילים הועברו לידיעת החוקרים שעשו שימוש בתכנם.
ד. עתירתו העיקרית של העותר הינה להורות ליועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישוםנגדו. עוד מבקש העותר כי בג"צ יורה למדינה להימנע מלעשות שימוש בחומר שהושגבאמצעות האזנות הסתר בקווי הטלפון שלו, למסור לידיו את החומר שהושג באמצעותהאזנות הסתר ורשימת אלה שנטלו חלק בהאזנות הסתר האמורות. העתירה להורות ליועץהמשפטי שלא להגיש את כתב האישום מבוססת על שני אדנים: פסלות הראיות ומניעות מןהצדק. העתירה נדחתה.
ה. לעניין פסלות הראיות - טוען העותר כי אלה הושגו במרמה בוטה, חריפהוקיצונית, שבאה לכלל ביטוי בהפעלתו הפסולה של צור כעד מדינה חשאי והאזנות סתרשההיתר לקיומן הושג שלא כחוק. לשיטת העותר, איסוף ראיות בשיטת חקירה כה פסולה
הופכת את החלטת היועץ המשפטי לבסס אישום על הראיות שהושגו באמצעותה, ל"בלתיסבירה" באורח קיצוני ועל כן נפסלת ובטלה. ככלל, שאלת כשרותן או פסלותן של ראיותהיא עניין לערכאה הדיונית לדון בו ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באמינות ראיותובמשקלן הראייתי. בג"צ לא ידון בנושאים אלה אלא בנסיבות מיוחדות ונדירות,וביניהן: כשההכרעה באותם נושאים מתחייבת אינצידנטלית, אגב דיון בנושא אחר שמקוםבירורו על פי הדין הינו בבג"צ, או כאשר מדובר בהחלטה להגיש כתב אישום על בסיסראיות שברשות התביעה, וההחלטה לוקה על פניה, בחוסר סבירות קיצוני. בענייננו,שאלת כשרותן או פסלותן של הראיות אינה אינצידנטלית לשאלה אחרת אלא השאלההעיקרית העומדת בבסיס העתירה. כן אין לומר כי המקרה בא בגדר אותם מקרים נדיריםויוצאי דופן בהם "אי סבירותה" של החלטה לדחות השגות כנגד כתב האישום על פיהתשתית הראייתית שברשות התביעה, הינה קיצונית במידה המצדיקה דיון בה בבג"צ.לפיכך, על העותר להעלות השגותיו בדבר כשרותן או פסלותן של הראיות, במהלך הדיוןבביהמ"ש אם יוגש נגדו כתב אישום.
ו. הטענה השניה של "הגנה מן הצדק" מבוססת על "מניעות" שהורתה באופיה המקומםשל "שיטת חקירה" נילוזה שננקטה ושכללה הצגת "עד מדינה" כנאשם לכל דבר והשגתהיתר האזנה אגב הטעיית ביהמ"ש. קבלתה של תורת ההשתק לתוך המשפט הפלילי באמצעותהעקרון הידוע של "הגנה מן הצדק" נשענת על סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל אישוםהעומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. כדי שביהמ"ש ישתמש בסמכות זוצריך שהתנהגות המדינה תהיה בלתי נסבלת, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה,דיכוי והתעמרות בנאשם. קביעת "מניעות" כאמור ע"י בג"צ, בשלב שלפני הגשת כתבהאישום, מחייבת קיומה של תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית, שאינה מצריכה הבאתראיות והערכתן. אין די בכך שהרשות נוקטת שיטת חקירה "נפסדת", ואפילו מביאה אותהשיטה לפסלות הראיות המושגות באמצעותה. טיעונו של העותר בענייננו מתמקד בפסלותםהקיצונית של שני אמצעים שנקטה הרשות במסגרת החקירה, שתוצאותיה עומדים בבסיס כתבהאישום הצפוי כנגדו: האחד - קיומה של האזנה לשיחות העותר ושותפיו למשרד עםלקוחותיהם; הפעלתו של צור כ"סוכן משטרתי סמוי".
ז. לעניין "נפסדותה" המוסרית של הפעלת צור כעד מדינה חשאי אין צורך להכבירמלים. אולם, ההתנהגות האמורה של הרשות החוקרת אינה עולה כדי התנהגות"שערורייתית" שיש לשרשה בעודה באיבה והמצדיקה הנאה מ"הגנה מן הצדק" על מנת להגןעל הציבור מפני פריצת האמון, אשר מן הדין שישרור בינו לבין הרשות.
ח. אשר להאזנות הסתר - ביהמ"ש נתבקש לתת היתר "רגיל" להאזנה כאמור בסעיף 6לחוק האזנת סתר ולא הוצגה בפניו בקשה למתן רשות על פי ההסדר "המיוחד" הקבועבסעיף 9א' לחוק האזנת סתר. מבלי להביע עמדה באשר לכשרות הראיות שהושגו באמצעותהאזנת הסתר האמורה, יש למצוא טעם לפגם בכך שהבקשה לא פרשה מדוע מתבקש היתר לפיסעיף 6 לחוק האזנת סתר ולא לפי סעיף 9א' לחוק האמור. ברם, גם אם תתקבל עמדתהעותר שהרשות השיגה את ההיתר להגנת סתר בדרך פסולה, אין בכך משום גילוי התנהגותשערורייתית מצד הרשות ואין בכך כדי להצדיק את העדפת העניין הציבורי שבהוקעתהתנהגותה של הרשות, העומדת בבסיס הענקת ההגנה מן הצדק, על פני העניין הציבורישבהעמדת העותר לדין.
ט. ככלל, הטענה של "הגנה מן הצדק" מקימה בסיס לביטולו של כתב אישום ומקוםבירורה בערכאה הדיונית. עם זאת, ניתן להעלותה בעתירה לבג"צ, לפני הגשת כתבהאישום, בנסיבות נדירות, שבהן התשתית העובדתית העומדת בבסיס הטענה אינה שנוייהבמחלוקת ואינה מצריכה הבאת ראיות והערכת משקלן. גישה זו מתחייבת מטיבה של "הגנה
מן הצדק" המהווה ביסודה "טענת הגנה" שמקומה הטבעי במסגרת הדיון בערכאה הדיונית.אעפ"כ הוחלט לדון בטענה האמורה במסגרת העתירה דנא בהתחשב בראשוניותה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, קדמי. החלטה - השופט קדמי. העותר לעצמו,עו"ד גב' נאוה בן אור למדינה, עוה"ד דן אבי יצחק ופנחס מרינסקי למשיבים האחרים.21.5.97).
בג"צ 3330/97 - עיריית אור יהודה נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית בקשה למתן צו ביניים עד לדיון בבג"צ אם להוציא צע"ת בהתנגדות לתכנית מתאר ארצית לפיתוחו והרחבתו של נתב"ג(עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים - הבקשה למתן צו ביניים נדחתה והבקשה למתןצו על תנאי תידון בפני הרכב).
א. העותרת עתרה לבג"צ לבטל אישור שניתן לתכנית מתאר ארצית לפיתוחו של נתב"ג.הנמל תוכנן בשעתו לקליטת 4 מליון נוסעים בשנה וכיום הוא קולט כ-7 מליון נוסעיםלשנה. הוכנה תכנית מתאר ארצית להכשיר את נתב"ג לקליטה של 16 מליון נוסעים בשנה,והעותרת חוששת כי התכנית תפגע בה, בתושביה ובתושבים אחרים באיזור המרכז. לטענתהעותרת, התכנית לוקה בפגמים משפטיים חמורים שיש בהם כדי לבטלה מכל וכל. טענה זותתברר בבוא הזמן בפני ביהמ"ש, אך עד שתתברר ותוכרע, מבקשת העותרת הוצאת צוביניים האוסר על המשיבים לנקוט כל הליך לצורך אישור או ביצוע התכנית. הבקשהלהוצאת צו על תנאי נדחתה לדיון בפני הרכב והבקשה לצו ביניים נדחתה.
ב. צו ביניים נועד, בדרך כלל, לשמור על המצב הקיים עד שביהמ"ש יכריע בעתירה.עותרים רבים מבקשים צו ביניים כלאחר יד, אך ביהמ"ש אינו אמור לתת צו בינייםכדבר שבשיגרה. צו ביניים עלול לפגוע בפעילות התקינה של המינהל וכתוצאה מכךלפגוע גם בטובת הציבור. במשפט הפרטי מקובל שביהמ"ש מתנה הוצאת צו מניעה זמניבהפקדת ערובה כספית לפיצוי על הנזק שהצו עלול לגרום אם התביעה תידחה. גם במשפטהציבורי אפשר להתנות מתן צו ביניים בהפקדת ערובה כספית. אולם, במשפט הציבורי,העותר, לעיתים קרובות, אינו מסוגל להפקיד ערובה בסכום שיש בו כדי לפצות על נזקשעלול להיגרם, ובמיוחד כך כאשר מדובר בעותר ציבורי הבא לביהמ"ש כדי להגן עלשלטון החוק ולא על אינטרס פרטי. ביהמ"ש מבקש שלא להרתיע עותרים במקרים הראויים.העובדה שמתן הצו עלול לגרום נזק שלא יפוצה ע"י העותר, אם העתירה תידחה, היאשיקול במסגרת השיקולים של ביהמ"ש כאשר הוא מחליט אם לתת צו כזה.
ג. פרקליטות המדינה טוענת כי כל דחייה בפתיחת טרמינל הנוסעים, עלולה להסבנזקים גבוהים ביותר. כמו כן היא טוענת כי הצעדים שנוקטים המשיבים אינם בלתיהפיכים. בשלב זה מדובר בעיקר בבדיקת תוכניות בינוי והכנת מכרזים. הוועדההמחוזית לתכנון ולבניה התחייבה להביא לידיעת העותרת כל החלטה על מתן היתריבניה שבועיים לפני הוצאתם, כדי שהעותרת תוכל לבחון את המשך צעדיה. העותרת אינהמסתפקת באפשרות לשוב אל ביהמ"ש לפני שתתחיל העבודה בשטח. לטענת ב"כ העותרת,קידום התכנית כשהוא לעצמו, וההוצאה הכספית של המשיבים הכרוכה בכך, עשויים להוותשיקול בפני בג"צ כשידון בעתירה לגופו של עניין כדי להחליט נגד ביטול התכניות.ב"כ העותרת מסתמך על אסמכתאות שונות שבהן אמר בג"צ שעובדות שכבר נקבעו בשטחמהוות שיקול נגד התערבותו. אולם, כאן לא מדובר בשלב זה בעובדות שייקבעו בשטח,לא עבודות בניה ולא עבודות הריסה, אלא רק בדיונים ובאישורים ולכך לא יכולהלהיות השפעה על ביהמ"ש בעת הדיון לגופו של עניין.
ד. העותרת טוענת כי דחיית הביצוע של התכנית לא תגרום נזק משמעותי לרשות שדותהתעופה או למשיבים אחרים. בעניין זה יש כאמור טענות נגדיות. אך אפילו אם דחייתהביצוע לא תגרום נזק למשיבים, אין בכך הצדקה להוצאת צו ביניים, אם אין חשש ממשילנזק משמעותי שייגרם לעותר עצמו או לציבור הרחב. שני טעמים לכך. ראשית, חזקת
החוקיות, שתכנית המתאר הארצית שיצאה מאת המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואושרהבידי הממשלה הינה חוקית; שנית, הליכי התכנון לפי חוק התכנון והבניה הם מורכביםוממושכים. אין הצדקה להאריך עוד יותר את הליכי התכנון באמצעות הליכי בינייםובמיוחד בפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד י. פרוכטמן לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל, ח. מלצרוד. פדר למשיבים. 19.6.97).
רע"פ 4827/95 - ה.ג. פולק בע"מ ומיכאל פורת נגד מדינת ישראל
*הרשעה במסירת "פרט מטעה" בדו"ח לבורסה לפי חוק ניירות ערך, על שיווק תרופה חדשה ע"י החברה. *פרסום נתונים בעתונות אינו משחרר חברה מדיווח על אותם נתונים בדו"ח לבורסה *הקלה בעונש של מנהל חברה שהורשע במסירת "פרט מטעה" בדו"ח לבורסה(מחוזי ת"א - ע.פ. 104+152/95 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור על ההרשעה נדחהועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערערת היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. היא מייצרת ומשווקתציוד רפואי והמערער הוא מנהלה ומחזיק במישרין ובעקיפין ב-%72 ממניותיה. במהלךחודש מרץ 92 סיימה המערערת פיתוחו של מוצר שנועד לשמש כחומר סיכוך והגנה בפנינגיפי איידס והרפס בעת מגע מיני. תאריך היעד ליציאת המוצר לשוק נקבע ליום23.3.92. משרד הבריאות הודיע ביום 22.3.92 למערערים כי התכשיר הוא תרופה וכי עלעליהם להפסיק לאלתר כל פעולת ייצור או שיווק של תכשיר זה. המערערים סברו כיהחלטת משרד הבריאות נתקבלה בחוסר סמכות והמשיכו בפעולות השיווק כמתוכנן. בבוקרושל יום 23.3.97 הגישו המערערים דו"ח מיוחד לבורסה בו צויינה עובדת פיתוח המוצרוחדשנותו. בדו"ח לא דווח על המחלוקת שבין המערערים לבין משרד הבריאות ולא צוייןכי נאסר על המערערת להמשיך בייצור המוצר ובשיווקו. ביום 24.3.92 נתברר לרשויותהבורסה כי הדו"ח חסר את עובדת המחלוקת עם משרד הבריאות והמערערים נתבקשו לתקןאת המעוות. הם שלחו דו"ח נוסף (להלן: הדו"ח השני) בו ציינו כי קיימים חילוקידעות משפטיים בינם לבין משרד הבריאות, אך גם בדו"ח השני לא צויין כי נאסר עלהמערערת להמשיך בייצור המוצר ושיווקו. המידע בדבר האיסור של משרד הבריאות פורסםאותו יום בכלי התקשורת והיה גלוי וידוע לכל.
ב. המערערים הואשמו בבימ"ש השלום בשני פרטי אישום, המתייחסים לשני הדוחו"תבאשר התנהגות זו מהווה הכללת פרט מטעה בדו"ח על פי סעיף 36 לחוק ניירות ערך,כדי להטעות משקיע סביר, עבירה על פי סעיף 53(א)(4) לחוק. בימ"ש השלום הרשיע אתהמערערים באישום הראשון וזיכה אותם מהאישום השני. ביהמ"ש קבע כי הפרטים שהוחסרומהדו"ח הראשון הם מהותיים והיה בהיעדרם כדי להטעות משקיע. מאידך. המידע שהוחסרמהדו"ח השני פורסם בהרחבה בכלי התקשורת ועל כן לא היה בפרטים החסרים כדי להטעותמשקיע סביר. ביהמ"ש גזר למערערת קנס של 50,000 ש"ח ולמערער קנס של 30,000 ש"חוכן הטיל עליו מאסר בפועל של 5 חודשי מאסר בעבודות שירות ושנה מאסר על תנאי.שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורם של המערערים על הרשעתםבאישום הראשון, וקיבל את ערעור המדינה על הזיכוי מהאישום השני בקבעו כיהמערערים לא השתחררו מחובתם לגלות את המידע ע"י כך שהמידע נודע ממקור אחר.ביהמ"ש החמיר בעונשים והוסיף למערער עוד 5 חודשי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעהנדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. סעיף 53(א)(4) קובע כעבירה מי שגרם לכך שבדו"ח או בהודעה נמסרו לרשות אולבורסה "פרט מטעה, והכל כדי להטעות משקיע סביר". מדובר כאן ב"עבירת התנהגות"ולא "עבירה תוצאתית", שכן לא נדרש כאן הרכיב התוצאתי ואין צריך להוכיח שמישהוהוטעה ע"י המידע שנמסר או ע"י המידע שהוחסר. השאלה היא אם היה בדו"ח שמסרוהמערערים "פרט מטעה". הגדרתו של דיבר זה הוא "פרט מטעה - לרבות דבר העלוללהטעות משקיע סביר". אין ספק כי אי גילוי המידע על המחלוקת עם משרד הבריאות ועל
איסור הייצור מהווה אי גילוי העלול להטעות משקיע סביר, העומד בפני החלטה אםלהשקיע בניירות הערך של המערערת. לעניין זה, צדק ביהמ"ש המחוזי שגם אי הגילויבדו"ח השני מהווה עבירה ואין נפקא מינה אם המידע הופיע בעיתונים וברדיו. לא הרימידע עיתונאי הבא וחולף כחדשות של יום אתמול, כהרי מידע הנכנס באופן קבוע בדו"חלרשות רשמית. פרסום בתקשורת של מידע אינו משחרר את החברה מחובת הגילוי המוטלתעליה בדו"ח שהיא מגישה בבורסה.
ד. אשר ליסוד הנפשי שבסעיף 53 - העושה צריך להיות מודע לכך שבדו"ח או בהודעהשנמסרו לרשות מצוי פרט מטעה, "כדי להטעות משקיע סביר". מטרה זו מהווה מחשבהפלילית מיוחדת, שעניינה הרצון או השאיפה להשגת יעד מסויים או חתירה אליו. השאלההיא כיצד ניתן להוכיח כי "המטרה" שעמדה לנגד עיני המערערים היתה "כדי להטעותמשקיע סביר". לעיתים קיימות ראיות ישירות או נסיבתיות מהן ניתן להסיק את דברקיומה של מטרה זו, ובהיעדר ראיות שכאלה ניתן לעיתים להיזקק ל"הלכת הצפיות". עלפי הלכה זו, המודעות להתממשות הטעייה של משקיע סביר כאפשרות קרובה לוודאי,שקולה כנגד המטרה להטעות משקיע סביר ולהלכה זו תחולה בענייננו. המערערים היומודעים לכך שגרמו לפרסום פרט מטעה וידעו כי היעדר מידע זה עלול להטעות.
ה. המערערים העלו טענת "השתק פלילי" באמרם כי כל פעולתם בהגשת הדו"ח השניתואמה עם הרשויות בשיחות טלפוניות בבוקרו של יום 24.3.92. דין הטענה להידחות.ניתן להשאיר בצריך עיון את היבטה הנורמטיבי של הטענה, שכן במישור העובדתי איןממצא עובדתי לכך שהרשויות ידעו על איסור השיווק ויעצו על בסיס זה למערערים.הטענה לא הועלתה בפני בתי המשפט דלמטה וגם מטעם זה אין מקום לדון בה.
ו. המערערים העלו טענה כללית שמשרד הבריאות טעה בהחלטתו וחרג מסמכות ועל כןפעולתו בטלה, ומכיוון שכך אין להרשיע את המערערים בפלילים על שלא נתנו ביטוילהחלטה הבטלה. דין הטענה להידחות. חובתו של תאגיד לגלות מידע למשקיע בעקבותהחלטת רשות שלטונית, אינה מותנית בחוקיות השכנוע מראש כי החלטת הרשות היאחוקית. חובת הגילוי משתרעת גם על פעולות שטיבן המשפטי אינו ברור דיו בעתהדיווח. טענת המערערים שנפל פגם בהחלטת משרד הבריאות צריכה למצוא ביטוי בדו"חעצמו.
ז. אשר לעונש - אכן מעשיהם של המערערים חמורים, אך עם זאת נסיבותיו של המקרהמיוחדות, בין השאר בשל פניית המערערים אל הבורסה וחילופי דברים ביניהם. בנסיבותאלה ניתן להסתפק, בכל הנוגע לענשו של המערער, ב-6 חודשים מאסר בפועל שירוצובעבודות שירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד שמשון אלבק,חנן מלצר ודניאל פדר למערערים, עו"ד צבי קלנג למשיבה. 9.6.97).
בג"צ 1101/96 ואח' - חסן אלמאדי ואח' נגד משרד התחבורה ועירית חיפה
*בקשת נהגי מוניות לקבלת רשיונות לקווי שירות בחיפה ורשיון לנסיעות מיוחדות בזוטובוסים(העתירות נדחו).
א. העותרים הם בעלי מוניות. מהם המבקשים רשיונות לקווי שירות ומהם המבקשיםרשיונות לנסיעות מיוחדות. תקנה 490 לתקנות התעבורה קובעת לאמור "אלה סוגירשיונות ההסעה: רשיון לנסיעה מיוחדת; רשיון לנסיעת שירות; לא יינתן על מוניתאלא רשיון לסוג אחד של הסעה... לא יינתן רשיון לנסיעה מיוחדת לגבי זוטובוס".אחת התקנות קובעת תנאים למתן רשיונות לנסיעות שירות ובכללם כי מבקש הרשיון צריךלהיות "תאגיד רשום בישראל שמטרותיו... הפעלת שירות מוניות". תקנה זאת עומדתביסוד הסירוב לתת רשיון לנסיעות שירות לחלק מן העותרים, שאינם פועלים במסגרתתאגיד מוניות. אשר לרשיון לנסיעות מיוחדות - התקנות קובעות שלא יינתן רשיון כזה
לזוטובוס (יש הקוראים לו בשם טרנזיט). זוטובוס ניתן להפעיל רק אם קיבל רשיוןלנסיעות שירות. חלק מן העותרים מבקשים לאפשר להם להמשיך בנסיעות מיוחדותבזוטובוסים. משרד התחבורה בתשובתו ציין את המניעים הקובעים את המדיניות שלולעניין איסור על הפעלת קו שירות לנהג יחיד ואיסור על הסעות מיוחדות לזוטובוסים.העתירות נדחו.
ב. אפשר להתווכח על השאלה אם התקנות נותנות את הפתרון הטוב ביותר לבעיותולצרכים של התחבורה הציבורית כפי שהם עולים מתשובת המדינה, אפשר גם לטעון כיהדרך המוצעת ע"י העותרים היא הדרך הטובה ביותר, אולם הסמכות לקבוע מהי הדרךהטובה ביותר הוקנתה ע"י החוק, לא בידי העותרים ואף לא בידי ביהמ"ש, אלא בידי שרהתחבורה. בג"צ מוסמך רק לבקר את החלטות השר והתקנות כדי לראות אם נפל בהן פגםמשפטי. ביהמ"ש מוסמך לפסול תקנות אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני. אולם גם אםניתן לקבוע הסדרים טובים יותר לשירותי המוניות מאשר ההסדר שנקבע בתקנות, איןיסוד לומר שההסדר שנקבע הוא בלתי סביר באופן קיצוני, עד שצריך לפסול אותו. גםלא נפל בתקנות פגם משפטי אחר שיש בו כדי לפסול את התקנות והתוצאה היא שהטענותנגד חוקיות התקנות נדחות והתקנות עומדות בתוקפן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד אברהםנויהויזר לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למדינה, עו"ד גב' דליה שחורי לעיריתחיפה, עו"ד הורנשטיין לאחת המשיבות - חברת מוניות. 29.6.97).
בש"פ 3525/97 - מדינת ישראל נגד אשרף אבוקישק וג'ביעה עלי
*ביטול שחרור בערובה של נאשמים בעבירות סמים והצתה כאשר השחרור התבסס על טענת אפלייה (ערר על שחרור בערובה לאחר עיון חוזר - הערר נתקבל).
המשיבים ואחד בשם אלצוךנעצרו ע"י ביהמ"ש המחוזי בעקבות אישומם בעבירות סמים והצתת דירה. ביהמ"ש המחוזיהורה תחילה על מעצר כל השלשה עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש העליון הסכימההתביעה, על פי המלצת ביהמ"ש ובהתחשב בגילו של אלצוך, שהיה בן 18 ויומיים בעתביצוע העבירה, וכן בשל נסיבות אחרות הקשורות בחומר הראיות, לשחרורו של אלצוךבערובה. בעקבות שחרורו פנו המשיבים לשופט שהורה על המעצר וביקשו עיון מחדשבמעצרם, כשטענתם היא אפליה הנובעת מעצם שחרורו של אלצוך. ביהמ"ש המחוזי קיבל אתנימוק "האפליה" והורה על שחרור המשיבים. הערר נתקבל.
עקרון השוויון בין נאשמים המעורבים באותה פרשה נדרש בהתקיים נסיבות דומותולאו דווקא זהות, וההבדלים המצדיקים הבחנה בין הנאשמים אינם יכולים להיותהבדלים של מה בכך. בדיקה מדוקדקת של השונה והשווה בין הנאשמים בענייננו, מובילהלמסקנה שקיימת הבחנה של ממש ביניהם. אלצוך עמד במועד ביצוע העבירות על סףהבגרות, הוא לא היה מעורב מעורבות קודמת בסמים, עבד בצורה מסודרת קודם לכן והיהמקום לתת לו הזדמנות ע"י הימנעות ממעצרו בטרם התברר משפטו. לעומת זאת, המשיב 1היה בוגר מאלצוך ב-4 שנים. הוא היה השוכר של הדירה בה התנהלה פעילות עניפהביותר של סמים שהתמשכה על פני ימים רבים. הוא לא רק הפך דירתו ל"בית יוצר" שלעיסוק בסמים, אלא שיתף בפעילות זו קטינים. המשיב 2 היה בוגר מאלצוך ב-6 שניםוהוא שהה בחדר בו הוצתה אש ולפי הראיות לכאורה נטל חלק באותו מעשה שהיה מיועדלהשמדת ראיות תוך סיכונם של אחרים. הוא השתתף בפעילות העבריינית החמורה הקשורהבסמים בכמויות גדולות. כך שההבדלים בין אלצוך למשיבים הם הבדלים של ממש.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 10.6.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 5164/94 - תקפותו של הסכם לפרעון הלוואה כאשר הצדדים נהגו לפיו ─ גם לאחר אישור פסק בורר שניתן לפני ההסכם ואושר ע"י ─ ביהמ"ש לאחר ההסכם ...............................................338 ─* ע.א. 5460/94 - טענת קיזוז לצורך קבלת רשות להתגונן. ─ *הדרך לבחינת הנזק הנגרם ע"י מצג שווא ............................338 ─* בג"צ 2533/97 - עתירה להעביר את שר המשפטים מתפקידו בעקבות פרשת ─ מינוי עו"ד בר און ליועהמ"ש .....................................339 ─* בג"צ 2535+2541/97+2534 - התערבות בג"צ בהחלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין ─ את ראש הממשלה ושר המשפטים בעקבות פרשת בר-און. ─ *רף הראיות הנדרש לצורך החלטה של הפרקליטות והיועהמ"ש ─ להעמדה לדין .................................................341 ─* בג"צ 2827+2830/97+2624 - עתירה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית ─ בעניין המהלכים שהביאו למינוי עו"ד בר און ליועהמ"ש. ─ *חיוב בהוצאות בעתירה ציבורית כאשר העותרים מיהרו לפנות ─ לבג"צ לפני מיצוי הסעד המינהלי .................................342 ─* ע.פ. 2130/95 - הרשעה ברצח. *התגבשות החלטה להמית בעבירת רצח. *הגנת ─ "כורח" בעבירת רצח לאחר תיקון חוק העונשין. *טענה של ─ "ניגוד אינטרסים" בייצוג שני נאשמים ע"י פרקליט אחד. ─ *בקשה ל"עונש מופחת" בעבירת רצח ..................................343 ─* בג"צ 1563/96 - *עתירה להורות ליועהמ"ש להמנע מהגשת כתב אישום נגד ─ עו"ד החשוד בשיבוש הליכי משפט, בטענה שהראיות נגדו ─ הושגו בהפעלת שיטות פסולות והאזנות סתר. ─ *שאלת כשרותן או פסלותן של ראיות היא עניין לערכאה ─ הדיונית לדון בו ולא לבג"צ ......................................346 ─* בג"צ 3330/97 - דחיית בקשה למתן צו ביניים עד לדיון בבג"צ אם להוציא צע"ת ─ בהתנגדות לתכנית מתאר ארצית לפיתוחו והרחבתו של נתב"ג .............348 ─* רע"פ 4827/95 - *הרשעה במסירת "פרט מטעה" בדו"ח לבורסה לפי חוק ניירות ─ ערך, על שיווק תרופה חדשה ע"י החברה. *פרסום נתונים בעתונות ─ אינו משחרר חברה מדיווח על אותם נתונים בדו"ח לבורסה ─ *הקלה בעונש של מנהל חברה שהורשע במסירת "פרט מטעה" ─ בדו"ח לבורסה ...................................................349 ─* בג"צ 1101/96 - בקשת נהגי מוניות לקבלת רשיונות לקווי שירות בחיפה ─ ורשיון לנסיעות מיוחדות בזוטובוסים ...............................350 ─* בש"פ 3525/97 - ביטול שחרור בערובה של נאשמים בעבירות סמים והצתה כאשר ─ השחרור התבסס על טענת אפלייה .....................................351 ───