ע.א. 6291/95 - בן יקר גת... בע"מ נגד הוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה מודיעיןואח'
*סמכות רשויות התכנון לשלול בתקנון "תכנית מתאר" שיקול דעת ועדות התכנון לתת "הקלות" להוספת יחידות דיור. *הענקת "סעד הצהרתי" ע"י ביהמ"ש והשאלה אם מדובר "בסעד תאורטי" או "אקדמי"(מחוזי ת"א - ה.פ. 1352/94 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור וגב'שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. המערערת זכתה במכרז לבניית 511 יחידות דיור במודיעין, שהיא בשטח הכלולבתחום תכנית בניין עיר מסויימת (להלן: התכנית) למכבים-רעות. בעקבות זכייתהבמכרז חתמה המערערת על חוזה עם המשרד הבינוי והשיכון. ביולי 94 פנתה המערערתליו"ר הוועדה הממונה מודיעין כדי לברר אפשרות לבקש "הקלה" להוספת יחידות דיור.הוועדה השיבה שאינה מוסמכת להתיר תוספת כזו לאור ההוראה בסעיף 7 לתקנון תכניתהמתאר, לאמר: "הקלה - נקבע בזאת כי התכנית ממצה את אפשרויות מתן ההקלות בגבולסטיה בלתי ניכרת וכל תוספת במספר יחידות הדיור... שלא בהתאם לתכנית זו תראהכסטיה ניכרת...". טענתה העיקרית של המערערת בביהמ"ש המחוזי היתה כי סעיף 7 שוללמהמשיבה את שיקול דעתה וסמכותה לתת הקלות, כפי שניתנו לה לפי סעיפים 147 ו-151לחוק התכנון והבניה ועל כן הוא חסר תוקף. טענה נוספת היתה שהסעיף לוקה בחוסרסבירות קיצוני. לעומתה טענו המשיבים כי הוראת הסעיף התחייבה מן הצרכיםהתכנוניים המיוחדים הקיימים במתחם התכנית. עוד טענו לשיהוי מצד המבקשת ולאימיצוי ההליכים על ידיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור על כך נתקבל ברובדעות השופטים אור וגב' שטרסברג-כהן, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתו החולקת שלהשופט טירקל.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): המשיבות העלו מספר טענות מקדמיות שדינן להתקבל.לפי סעיף 10 לחוזה שבין המערערת ומשרד הבינוי והשיכון חייבת המערערת לקבל אתאישורו המוקדם של המשרד לצורך בקשת הקלה לגבי מספר יחידות הדיור, ומשרד השיכוןהביע סירובו להגדלת מספר יחידות הדיור. מכאן שהסעד ההצהרתי שביקשה המערערת הואסעד אקדמי גרידא וביהמ"ש אינו מעניק סעד כזה אפילו יש בו "עניין משפטי" כאשראין תועלת בצידו. גם השיהוי שהשתהתה המערערת עומד לה לרועץ, שכן היא לא העלתהכל התנגדות נגד הסעיף אף על פי שהיו לה מספר הזדמנויות לעשות כן. מעבר לנדרשהרי דין טענות המערערת להידחות גם לגופן.
ג. לעניין הטענה שאין רשות תכנונית רשאית להגביל באופן גורף את סמכותה שלה עדכדי איון הסמכות עצמה - טענה זו אין לקבל. אין מחלוקת שהמשיבה היתה רשאית,אלמלא הותקן הסעיף, לדחות את בקשתה של המערערת להקלה. מה איפוא הפסול ב"החלטהמראש" שלא להעניק היתר שלדעת המשיבה ראוי היה מלכתחילה שלא להעניקו. יתר על כן,ניתן לומר שהסעיף לא ביטל את ההקלות שניתן היה להעניק במסגרת התכנית, אלאהעניקן מראש.
ד. אשר לטענת המערערת כי במסגרת זכויות הקניין שרכשה בקרקע, רכשה גם את הזכותלבקש הקלה של תוספת יחידות דיור ועל כן הזכות חוסה תחת כנפיו של סעיף 3 לחוקיסוד: כבוד האדם וחירותו, ומניעת הקלה מהווה פגיעה בזכות הקניין - הקביעה כיבחקיקה פלונית יש משום פגיעה בקניין איננה בגדר סוף פסוק בבחינת חוקיות החקיקה.עדיין פתוחה הדרך להוכיח כי על אף הפגיעה, החוק המתקן (התקנה) נכנס לגדר המקריםלגביהם קובע סעיף 8 לחוק היסוד שהפגיעה אינה עולה כדי בטלות החקיקה. בענייננומתקיימים התנאים שיש בהם כדי להוציא את התקנה האמורה מגדר האיסור שבחוק. אין גםלקבל את טענת המערערת שהסעיף לוקה בחוסר סבירות קיצוני באשר הוא סותר מדיניותכלל ארצית לעניין בניה מהירה.
ה. השופט אור: נקודת המוצא הנורמטיבית בבירור שאלת הסמכות להתקין את התקנההאמורה היא כי תכניות על פי חוק התכנון והבניה הן בבחינת חקיקת משנה. נדרש על
כן מקור הסמכה בחקיקה ראשית לחקיקת משנה. כדי לקבוע אם חקיקת משנה במקרה פלונייש בה משום חריגה מן ההסמכה שבחקיקה הראשית, יש לקיים הליך פרשני בו יש לעמודעל תכנה של חקיקת המשנה מחד, ועל מקור ההסמכה לה מאידך, ולבחון האם חקיקת המשנהמצוייה בתחומיה של הוראת ההסמכה. השאלה היא על כן אם בחוק התכנון והבניה ניתןלמצוא מקור הסמכה להוראת סעיף 7 האמורה ועל כך יש להשיב בשלילה.
ו. אשר לנימוק כי מדובר בסעד תאורטי שכן משרד השיכון מתנגד לתוספת הדירות -הכלל הוא כי לביהמ"ש שיקול דעת שלא להיעתר לבקשה או לסעד הצהרתי אם הוא תאורטיאו אקדמי. ברם, המגמה הכללית היא להשתמש בכח של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככלהאפשר, ובלבד שהשאלה אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש עניין ממשי בפתרונה, כדילהסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע. בענייננו, יש למערערת אינטרס ישיר וממשיבהצהרה המבוקשת. לקיומה של הזכות לבקש הקלה עשוייה להיות השפעה חיובית על שוויהקרקע במקום. אמנם יתכן כי היחסים החוזיים בין המערערת לבין משרד השיכון עלוליםלהעמיד בפניה מכשול מסוג אחר, אך אין בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית מלאה בדברהיחסים החוזיים בין המערערת לבין משרד השיכון.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד מנחם בלוזר למערערת.25.6.97).
בג"צ 2838/95 - חיים גרינברג ואח' נגד המועצה מקומית קצרין ואח'
*הקצבת כספים ע"י רשויות מקומיות ברמת הגולן לעמותה שמטרותיה לחזק את ישובי רמת הגולן ולהאבק נגד ויתור על הרמה(העתירה נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט גולדברג נגד דעתה החולקתשל השופטת דורנר).
א. העותרים הם תושבי המועצה המקומית קצרין והמועצה האיזורית גולן שברמתהגולן. המשיבים הם מועצות קצרין וגולן וראשיהן, וכן עמותה שחבריה הם נציגיםמ-32 ישובי הגולן כשמטרות העמותה לפעול באופן חוקי לשמירת המשך ריבונות ישראלברמת הגולן ולפעול אצל הגורמים המיישבים בממשלה ובסוכנות להקמת יישובים נוספיםברמת הגולן, ולפיתוחם, הרחבתם וביסוסם של ישובים קיימים. קצרין וגולן מקציםכספים לעמותה. העותרים טוענים כי בהקצאת הכספים חרגו קצרין וגולן מסמכותן, שהריבדינים המכוננים אותן הן לא הוסמכו אלא לדאוג לרווחת התושבים בתחום הכלכלי,הסוציאלי, החברתי והתרבותי ואין בכוחן לטפל בעניינים בעלי משמעות פוליטית ארציתהשנויים במחלוקת חריפה בציבור ואף בקרב תושבי רמת הגולן. העתירה נדחתה ברובדעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט גולדברג, בשני פסקי דין נפרדים, כנגד דעתההחולקת של השופטת דורנר שסברה שיש לקבל את העתירה.
ב. המשנה לנשיא ש. לוין: בתקופת המנדט נודעה חשיבות רבה לשלטון המקומי והיתהאז מגמה לעבור מהמודל הריכוזי אל המודל הביזורי. עם קום המדינה הונהג מודלריכוזי ביחסים בין השלטון המקומי והמרכזי כתוצאה מנסיבות השעה, שחייבו ריכוזהשלטון בידי גורם אחד שיכתיב את סדר העדיפויות הלאומי. לאחרונה שב ואומץ המודלהביזורי לתיאור תחום סמכויותיה של הרשות המקומית וזו מתפקדת כיום כמעין קהילהמדינית, הנוטלת על עצמה מגוון תפקידים רחב, הרחוקים מהתפקידים המוניציפלייםהמסורתיים. ברם, גם בגדרו של המודל הביזורי אפשר שעניין פלוני בעל היקף פרישהלאומי, לא יכלל בסמכותה של רשות מקומית, הגם שיש לו השפעה על אורחות חייהם שלתושבי מקום פלוני כחלק מציבור אזרחי המדינה.
ג. נראה שהמבחן הנכון בקביעה אם רשאיות מועצה מקומית או איזורית לממן פעילותשהיא בעלת משמעות ארצית או לאומית הוא אם לנושא המימון השפעה מיוחדת ונפרדת עלהציבור שבתחומיהן מעבר למשמעות הארצית או הלאומית. במקרה דנא הצביעו המועצות עלקיומו של אינטרס לוקלי נפרד מהמשמעות הארצית והלאומית המצדיק הבאתו של הנושא
בתחום סמכותן. אחת משתי המטרות שבגדרן הוקמה העמותה היא שמירת המשך ריבונותישראל ברמת הגולן. מימון פעולתה של העמותה מיועד לקדם מאבק נגד נסיגה ישראליתמתחומי המועצות ובפועל הפסקת קיומן. ההגיון הפשוט מורה כי המועצות רשאיות לעשותכל אשר לאל ידן, במסגרת החוק, כדי לשמור על קיומן ואין לך אינטרס לוקלי חשובמזה. העובדה שלפנינו עניין השנוי במחלוקת חריפה אין בה כדי להעלות או להורידלעניין תוצאות עתירה זו ובלבד שמדובר בעניין שהינו בסמכות הרשות המקומית.
ד. השופטת דורנר (דעת מיעוט): בדיקת התחיקה הנוגעת למימון תפקידים ע"י עיריותומועצות מקומיות מלמדת שהסמכויות שהוענקו להן הם כולם בעניינים מוניציפלייםהנוגעים לתחום הרשות המקומית. לרשות המקומית יתרון יחסי על פני השלטון המרכזיבטיפול בבעיות המקום. עם זאת, בכך אין כדי להעניק לרשויות מקומיות סמכות"מקבילה" לסמכויות רשויות המדינה בעניינים כלל ארציים הנוגעים גם למקום מסויים.אין רשות מקומית מוסמכת לפעול כדי להשפיע על קביעת גבולות המדינה כמו עלעניינים כלל ארציים אחרים. לפיכך אין המשיבים מוסמכים להקצות כספים לעמותה.תוצאה זו היא גם תוצאה ראוייה שכן שימוש ע"י רשויות מקומיות בכספי אוצר המדינההתומך ברשויות המקומיות, למימון מחאה נגד מדיניות השלטון המרכזי, אף בנושא חשובלמועצה ולתושבים בתחומה, אינו מתיישב עם מינהל תקין.
ה. השופט גולדברג: בפס"ד נפרד הצטרף לעמדתו של המשנה לנשיא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. עו"ד בצלאל רשףלעותר, עוה"ד אבנר מנוסביץ ואשר קולה למועצה המקומית קצרין, עו"ד גב' אסנת מנדללשר הפנים, עו"ד יונתן בך לעמותה. 11.5.97).
בש"פ 3396+3397/97 - מדינת ישראל נגד דוד גוזלן ושלומי משען
*ביטול החלטת ביהמ"ש מחוזי לעכב צו מעצר עד תום ההליכים כדי לאפשר הגשת ערר, אם כי ביהמ"ש מוסמך לעכב את המעצר(עררים על החלטות ביהמ"ש המחוזי לעכב ביצועם של צווי מעצר עד תום ההליכים כדילאפשר הגשת ערר לביהמ"ש העליון - העררים נתקבלו אם כי לגופו של עניין כבר לאשונתה התוצאה).
א. גוזלן הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת סמים וביהמ"ש הורה לשחררו בערובה ובתנאיםמגבילים. ביהמ"ש סירב לעכב את השחרור עד לערר וגוזלן שוחרר. כעבור 5 ימים התבררעררה של המדינה בביהמ"ש המחוזי והשופט הורה לעצור את גוזלן עד תום ההליכים, אךהורה לעכב את ביצוע צו המעצר למשך 15 ימים. משען הועמד אף הוא לדין בבימ"ש שלוםבעבירת סמים וביהמ"ש הורה לשחררו בערבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר אך נעתרלבקשת הסניגור והורה לעכב את הביצוע למשך 48 שעות כדי לאפשר הגשת ערר לביהמ"שהעליון. ערריה של המדינה מופנים כנגד החלטות ביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע צוויהמעצר והעררים נתקבלו.
ב. גוזלן ומשען עררו על ההחלטות לעצרם, ערריהם נדונו בביהמ"ש העליון לפניהדיון בעררים דנא, והוחלט לדחות את עררו של משען ולהורות על מעצרו עד תוםההליכים ולקבל את עררו של גוזלן ולשחררו בערובה. כך שככל שמדובר במשיבים הפכהההכרעה בערריה של המדינה ל"תיאורטית", אך טעמם של העררים שמטרתם היתה ועודנהלהעמיד את הדין בסוגיה זו על מכונו - לא פג. המדינה טענה שאין לבתי המשפט סמכותלעכב ביצוע צו מעצר עד תום ההליכים וטענה זו של המדינה נדחתה. מאידך נקבעשלגופם של דברים לא היה מקום לעכב את ביצוע צווי המעצר עד תום ההליכים.
ג. המדינה ביקשה להסתמך על סעיף 55 לחסד"פ המורה כי "החליט ביהמ"ש על שחרורבערובה... של אדם שהיה במעצר... והודיע היועץ המשפטי... במעמד מתן ההחלטה, עלרצונו לערור עליה, רשאי ביהמ"ש... לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצובושלא תעלה על 48 שעות...". טענת המדינה היא כי הוראה זו מסדירה רק את המקרה של
עיכוב ביצוע החלטה לשחרור בערובה ואין בחוק הענקת סמכות לעכב ביצוע צו מעצר עדתום ההליכים. עמדה זו אין לקבלה. סעיף 5(1) לחסד"פ קובע כי "תחילת מעצרו שלאדם... במעצר על פי צו שופט... עם הודעת השופט... אלא אם כן קבע השופט מועדאחר". מכאן, כי השופט המורה על מעצרו של אדם פלוני רשאי לקבוע "מועד אחר"לתחילת המעצר ומכאן סמכותו לעכב את תחילתו של מעצר. הוראת סעיף 55 לעיכוב ביצועשחרור בערובה, באה להבהיר כי למרות מתן צו לשחרר נאשם קיימת סמכות לביהמ"ש לעכבאת השחרור, שאלמלא הסעיף לא היתה סמכות לביהמ"ש לעכב שחרורו של נאשם שאין צומעצר נגדו.
ד. ברם גם אם נתונה סמכות לביהמ"ש לעכב ביצועו של צו מעצר הרי כשמדובר במישהוגש עליו כתב אישום וביהמ"ש מוצא הצדקה לעצרו עד תום ההליכים, אין זה מןהמידה להשהות את תחילת מעצרו של נאשם כזה. דין זה כוחו יפה לא רק ביחס לנאשםשגם עד למתן ההחלטה לעצרו היה נתון במעצר, אלא גם ביחס לנאשם שהיה משוחררבערובה. בהחלטה למעצר גלומה המסקנה כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אימעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, התחמקות מן הדין, השפעה על עדים וכיוצא באלה.החלטה על מעצר אף מפרשת את מסקנת ביהמ"ש שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שלשחרור בערובה. מכאן שהחלטת ביהמ"ש ליתן צו מעצר ולהשהות את ביצועו הם, ככלל,בגדר תרתי דסתרי. אפשר שבמקרה יוצא דופן תתקיימנה נסיבות שתצדקנה חריגה מכללזה, אך בכל מקרה רגיל עיכוב ביצועו של צו מעצר אינו מתיישב עם ההנחה שצו המעצרדרוש. שני המקרים שעליהם סבו ערריה של המדינה הם מאותם סוג מקרים שאין לעכב בהםצו מעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד עמנואל לינדר לעוררת, עו"ד י. פורר לגוזלן, עו"ד י.זילברברג למשען. 13.6.97).
ע.א. 5656/93 - שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד גביע בע"מ ודוד אלון
*מידת התערבות של בימ"ש שלערעור בפסקי דין שניתנו בערכאה הראשונה ע"י שופט שלא שמע את הראיות. *תחולתה של פוליסת ביטוח לכיסוי נזקים בעבודה שעניינה חוזה עם משרד הבטחון(מחוזי ת"א - ת.א. 2576/88 - הערעור נדחה).
א. אלון זכה במכרז של משרד הבטחון לביצוע עבודות שיקום גדר מערכת ודרך טשטושבגבול הצפון. אלון פנה למערערת (להלן: המבטחת) באמצעות מנהל סוכנות ביטוח וביקשביטוח כפי שעשה במקרים קודמים של ביצוע עבודות עבור משרד הבטחון. המבטחת הוציאהפוליסת ביטוח סטנדרטית אשר בתורף של "הרכוש המבוטח" נכתב "שיקום גדר חוזהמס'...". בתורף של פרטי המבוטח נרשם "דוד אלון ו/או... קבלני משנה". בין אלוןוגביע הוסכם כי גביע תבצע את העבודה בתמורה ל-%90 מהתקבולים להם זכאי אלון עלפי החוזה עם משרד הבטחון. בעת ביצוע העבודות ירדו גשמים עזים באתר שגרמו לנזקיםחמורים בעיקר לדרך הטשטוש. המבטחת סירבה לכסות את הנזקים בטענה כי הפוליסההתייחסה לשיקום גדר בלבד ועל כן אין כיסוי לנזק שנגרם לדרך הטשטוש. כן טענה כיגביע אינה מבוטחת על פי הפוליסה.
ב. גביע הגישה תביעה לקבלת תגמולי הביטוח והתובענה נשמעה ע"י השופטת שצקי.לפני הגשת הסיכומים פרשה השופטת שצקי לגימלאות והתיק הועבר לשופט עמית שהחליטכי "לאור מהות התביעה... ואופי הפלוגתאות... ההכרעה בעניין היא בעיקרה על סמךהמסמכים שהוגשו כראיות ושאלת פרשנותם, ועל סמך התרשמות הגיונית מהנסיבות...".לפיכך החליט ליתן פס"ד על סמך הראיות בתיק בלי להורות על זימון העדים מחדש.בפסה"ד נקבע כי גביע היתה קבלן משנה של אלון ולכן היא נכנסת בגדר "מבוטח" על פיהפוליסה, ועוד נקבע כי הכיסוי הביטוחי חל על כל העבודה, ובכלל זה על עבודתהשיקום של דרך הטשטוש, וכי אלון לא הסתיר דבר מהמבטחת ומסוכן הביטוח. בסוף פסק
השופט תשלום פיצויים לגביע בסכום של כ-95,000 ש"ח. הודעה לצד שלישי שנשלחה ע"יהמבטחת לאלון נדחתה. הערעור נדחה.
ג. טענתה הראשונה של המבטחת היתה נגד החלטת השופט לפסוק את הדין על יסודהחומר שבתיק. על פי תקנה 177, לתקנות סדר הדין, אם נמנע משופט לסיים את הדיון,רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאיהוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. הוראות תקנה זו חלות גם כאשר השופט הראשוןסיים את שמיעת הראיות בתיק וטרם נתן את פסה"ד. השאלה אם יש טעם לשוב ולזמן אתהעדים או את חלקם נתונה להכרעת השופט שעליו ליתן את פסה"ד. במקרים רבים איןמניעה כי מקריאת החומר בתיק יגיע השופט למסקנה כי ביכולתו להכריע במחלוקותהעובדתיות גם בלא לזמן את העדים. וגם כשעליו להכריע במהימנות העדויות, אם יכולהוא להתבסס על ההגיון הפנימי של העדויות העולה מקריאתן, ובמיוחד אם ניתן להתרשםמבחינת התאמתן של העדויות לראיות אחרות.
ד. בענייננו, עיקר המחלוקת נסובה על פירוש פוליסת הביטוח ומסמכים אחרים,וההכרעה בין הגירסאות השונות יכולה להיעשות תוך בחינת הגיונן לאור הנסיבות,העדויות שאינן שנויות במחלוקת והמסמכים שבתיק. השופט עמית הביא כל זאת בחשבוןוהביא בחשבון שיקוליו גם את הצורך לחסוך מזמנם של הצדדים ושל ביהמ"ש. שיקוליםאלו הם שיקולים ענייניים. ההכרעה מסורה לשיקול דעתו של השופט קמא, ואין ביהמ"ששלערעור נוטה להתערב בכגון דא.
ה. טוענת המערערת כי גם אם אין להחזיר את התיק לביהמ"ש לשמיעה חוזרת שלהראיות, אין מניעה שביהמ"ש שלערעור יתערב בממצאים העובדתיים שקבע השופט, מכיווןשהשופט לא שמע את הצדדים ולכן אין לו יתרון על פני ערכאת הערעור. אכן, הטעםהעיקרי לכלל שלפיו נמנעת ערכאת הערעור, בדרך כלל, מהתערבות בממצאים העובדתייםשל הערכאה הראשונה, נגזר מיתרונה של הערכאה הראשונה המתרשמת באופן בלתי אמצעימן העדויות שהושמעו לפניה. אולם, גם אם לא היו בפני הערכאה הראשונה עדויות בעלפה, עשוי להיות לה יתרון מה בקביעת העובדות.
ו. קביעת העובדות והממצאים היא מעניינו של ביהמ"ש של הערכאה הראשונה שחובתולבחון כל ראיה וכל עדות בעיון רב, ולהכריע בהתבסס על כל אלו. לעומת זאת, ערכאתהערעור מקיימת בדרך כלל דיון מסוג אחר. אין זה מתפקידה לערוך ניתוח והערכה שלכל אחת מהעדויות לשם קביעת הממצאים העובדתיים, כפי שמחוייב לעשות שופט שלהערכאה הראשונה. התפקיד העיקרי של ערכאת הערעור הוא לבחון אם שגה ביהמ"שבמסקנות המשפטיות שהסיק מהעובדות שהיו לפניו. אין בכך כדי למנוע התערבות ערכאתהערעור בקביעת העובדות, אך בהתחשב במגבלותיו של ביהמ"ש שלערעור בבחינת הראיותנוהג הוא להימנע מהתערבות בהכרעות העובדתיות, אלא אם כן על פני הדברים נמצא כיהממצאים אינם מתיישבים עם הראיות, או שנפלה טעות עקרונית היורדת לשורש הדבריםבהערכת העובדות שעלו מחומר הראיות, וכן כאשר המסקנה שהסיקה הערכאה הראשונה מןהעובדות שהוכחו ומהראיות אינה עומדת במבחן ההגיון. הכלל שלפיו נמנעת ערכאתהערעור בדרך כלל מהתערבות בממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש קמא, חל גם כאשר השופטשל הערכאה הראשונה לא שמע את העדים. על יסוד הנחיות אלה יש לבדוק את מסקנותביהמ"ש המחוזי לגוף העניין.
ז. המערערת טוענת כי ביהמ"ש שגה בקבעו שסוכן הביטוח הסכים לביטוח עבודתהשיקום של דרך הטשטוש אך אין להתערב בממצא זה. אמנם בפוליסת הביטוח נאמר "שיקוםגדר חוזה מס'..." והצדדים לא ציינו בפוליסה את דרך הטשטוש, אך הסיבה לרישוםהמקוצר נובעת מהתחייבותו של אלון בחוזה עם משרד הבטחון שלא לכלול בפוליסה אתפרטי העבודות ואת מקום ביצוען. סוכן הביטוח ידע על קיומה של הוראה זו בחוזה
שבין אלון למשרד הביטוח והסוכן אף אישר ידיעתו את התנייה האמורה במכתבולמערערת. כך שהטענה כי אלון הטעה את סוכן הביטוח נדחתה בדין, שכן המבטחתוסוכנות הביטוח הקימו חזית אחידה והגישו כתב הגנה משותף, בו הודתה המבטחת כי כלמידע שהיה ברשות סוכנות הביטוח יחשב כאילו נמצא ברשותה ובידיעתה.
ח. אין גם להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי הפוליסה מגינה גם על נזקים שנגרמולעבודתה של גביע מהיותה קבלן משנה. בפוליסה נכתב במפורש כי הכיסוי הביטוחי ניתןלאלון ולכל קבלני המשנה. אין ביסוס בראיות לטענת המערערת שאלון מכר אתהתחייבויותיו וזכויותיו על פי החוזה לגביע. אלון, כזוכה במכרז, נותר לאורך כלשלבי ביצוע הפרוייקט כאחראי עליו מול משרד הבטחון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטתבייניש. עו"ד א. שטיין למערערת, עוה"ד י. שלף וע. לוין למשיבים. 25.6.97).
בג"צ 3916/97 - התנועה להקדמת הבחירות ואח' נגד הוועד למען חוקה בישראל ואח' (העתירה נתקבלה).
*מיצוי הליכים מינהליים סבירים לפני פנייה לבג"צ אינו מהווה שיהוי. *ביטול אישור לקיום עצרת ב"ככר רבין" אחרי שניתן אישור קודם לגוף אחר לאותו תאריךא. ביום 18.5.97 פנו העותרים לעיריית ת"א בבקשה להתיר להם לקיים עצרת המוניםבכיכר יצחק רבין במוצ"ש 28.6.97. כעבור 10 ימים נתנה העירייה בידי העותריםאישור בכתב המתיר להם לקיים עצרת כפי שביקשו. מאז אותו יום החלו העותרים במסעפירסום רחב היקף על דבר העצרת המיועדת. ביום 15.6.97 פנתה המשיבה אל מנכ"להעירייה וביקשה להתיר לה לקיים בכיכר רבין עצרת המונים במוצ"ש 28.6.97, היינואותו ערב שבו עמדה העותרת לקיים עצרת. מחמת תקלה טכנית לא קישר מנכ"ל העירייהבין הבקשה הראשונה לבקשה השניה ואישר למשיבה לקיים עצרת בכיכר יצחק רבין בתאריךהמבוקש. למחרת היום התגלתה הטעות למנכ"ל העירייה והוא החליט להעדיף את המשיבהעל פני העותרים באשר המשיבה כבר הספיקה לפרסם הודעות בעיתונות על דבר קיוםהעצרת. על כן הודיע ביום 17.6.97 לעותרים כי הוא מבטל את האישור שניתן להם.העותרים פנו לראש העיר ולגורמים אחרים לשנות את רוע הגזרה ולהחזיר להם אתהרשיון ולבסוף הגישו עתירה לבג"צ ביום 25.6.97. עתירת העותרים נתקבלה.
ב. ביטול האישור שניתן לעותרים פגע בסדרי מינהל תקינים ובדרכים הראויותלביטולם של אישורים. המנכ"ל ביטל את האישור בלא שטרח לשמוע מה בפי העותרים ומההנזק שיכול להגרם להם אם יבוטל האישור שבידם. ניתן לומר כי הכלל הוא, כמובשטחים אחרים, כי זכותו של הראשון עדיפה.
ג. המשיבה טוענת כי העותרים השהו את פנייתם לבג"צ ובעוד הם שוקטים על שמריהםהמשיכה היא (המשיבה) בהכנות לקראת העצרת תוך שהיא מוציאה הוצאות רבות. אינטרסההסתמכות עומד לזכותה של המשיבה, כך טוענת היא, ודין העתירה להדחות מטעם שלשיהוי. לאחר בדיקת כל מה שנעשה מיום ביטול האישור ועד להגשת העתירה לבג"צ עולהכי העותרים לא הישהו את הגשת העתירה שיהוי שיש בו כדי לביא לדחייתה. אכן, לאחרמעשה, ניתן לומר כי העותרים יכלו להחיש את פנייתם לבג"צ, אך אין לומר כי שקטוולא נעו. הם ביקשו למצות את כל הדרכים המינהליות, ועל דרך הכלל יש לשבח את מישמנסים למצות דרכי מינהל ואינם אצים-רצים לביהמ"ש קודם הזמן. לכך יש להוסיף כיהמשיבה זכתה לאישור המשטרה רק ביום 24.6.97 וכבר למחרת היום פנו העותרים לבג"צ.משנפלה טענת השיהוי שוב עומדת לעותרים זכותם שיוחזר להם האישור.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין.עוה"ד חגי גרינשפון ואורי פלד לעותרים, עו"ד גב' ניצה קונשטוק לעיריה, עוה"ד א.קלגסבלד ועוז בן עמרם למשיבה, עו"ד י. שפר למשטרת ישראל. 26.6.97).
רע"ב 823/96 + בג"צ 96+2514/97/8900 - מרדכי ואנונו נגד שירות בתי הסוהר
*החזקת אסיר (מרדכי וענונו) בהפרדה, להבדיל מבידוד, בבית הסהר וצינזור מכתביו משיקולי בטחון(העתירות נדחו).
א. העותר נתון מאז נאסר לפני 10 שנים לערך, בתא נפרד, בעצמו, ללא אסיריםנוספים. הוא טוען נגד השלילה של חופש הביטוי הנובעת מן ההפרדה. בנוסף טועןהעותר נגד הצנזורה שמכתביו עוברים ע"י שירות בתי הסוהר. ביהמ"ש המחוזי החליט כיטעמים של בטחון המדינה מצדיקים את החזקת העותר בהפרדה וכן את הצנזורה עלמכתביו. הטענות האמורות כבר נדונו בעבר הן בפני ביהמ"ש המחוזי והן בבג"צ ונדחו.בפעם האחרונה שהעניין נדון בבג"צ אמר ביהמ"ש העליון כי העותר לא הצביע על שינוינסיבות המצדיק לחזור ולהיזקק לבקשותיו ועל כן נדחו עתירותיו. גם כעת אפשר היהלחזור ולומר שהעותר לא הצביע על שינוי נסיבות. עם זאת, חלוף הזמן, כשהוא לעצמו,אפשר שיהיה בו משום שינוי הנסיבות. לפיכך, ובהתחשב בתקופה הארוכה בה העותר נתוןבהפרדה ואין הוא רשאי להתכתב באופן חופשי עם העולם החיצון, הוחלט לשקול אתטענותיו פעם נוספת לגוף העניין. העתירות נדחו.
ב. בבדיקת הטענה בדבר החזקתו של העותר בהפרדה יש להבדיל בין בידוד לביןהפרדה. בידוד (לתקופה מוגבלת, שנקבעה בחוק) הוא אחד העונשים שקצין שיפוט רשאילהטיל על אסיר בגין עבירות בית סוהר. העותר אינו נתון בבידוד. הפרדה אינה עונש.הסמכות להורות על החזקת אסיר בהפרדה נקבעה בתקנות בתי הסוהר. סוהר בכיר רשאילהורות על החזקת אסיר בנפרד מאסירים אחרים "אם שוכנע כי הדבר דרוש לבטחוןהמדינה...". מנהל בית הסוהר או נציב בתי הסוהר מוסמך להאריך את תקופת ההפרדהמפעם לפעם למשך חודשיים. ביהמ"ש המחוזי החליט כי טעמים של בטחון המדינה מצדיקיםאת החזקת העותר בהפרדה ולעניין זה לא חל שינוי במצב מאז ההחלטה האחרונה שלביהמ"ש.
ג. אשר לצנזורה על מכתביו של העותר - כליאת אסיר בבית סוהר פוגעת, לא רקבחופש התנועה שלו, אלא גם, כפועל יוצא, בחופש שלו להתקשר עם העולם החיצון.אסירים מסויימים עשויים להיות נתונים למגבלות קשות יותר מאשר כלל האסירים. כך,למשל, אישר בג"צ מגבלות מיוחדות שהוטלו על שיחות טלפון של אסירים בטחוניים. ביןיתר המגבלות המוטלות על הקשר החיצוני של כל אסיר נכללת הצנזורה על מכתבים.צנזורה זו מתבססת על תקנות בתי הסוהר. הצנזורה על מכתבי העותר נובעת מחשששהעותר יתן במכתביו ביטוי לדברים שיש בהם כדי לפגוע בבטחון המדינה. חשש כזההוא, ללא ספק, שיקול ענייני לפי התקנות. הצנזורה על מכתבי העותר עומדת במבחניםשנקבעו ע"י בג"צ ועל כן גם בעניין זה אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"שהמחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. העותר לעצמו,עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 30.6.97).
בג"צ 7458/95 - במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*מתן תמיכה כספית למוסדות ציבור ע"י משרד החינוך.(העתירה נדחתה).
א. העותרת הוקמה בשנת 1989. מאז היא עוסקת בקיום סמינרים, קורסים והשתלמויותבתחומי המדעים המדוייקים והשפעותיהם על הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, התרבותוהתנהגות האדם בחברה המודרנית. ההשתלמויות פתוחות לציבור הרחב תמורת תשלום, אךההכנסות מכסות כשני שלישים מהוצאות העותרת ותקציבה אמור להתאזן ע"י תמיכהחיצונית. משנת 92 קיבלה העותרת מדי שנה תמיכה ממשרד החינוך. בשנת 92 קיבלה810,000 ש"ח ומאותה שנה הוצמדה התמיכה. בשנת 95 החליט משרד החינוך לקצץ בתמיכה
הניתנת לעותרת שהועמדה על 400,000 ש"ח בתוספת %15 לכיסוי הוצאות מינהליות.העתירה נגד הקטנת הסכומים נדחתה.
ב. מתן תמיכות כספיות על ידי משרדי הממשלה למוסדות ציבור הוא נוהג מקובל מזהשנים. בתחילה חולקו ההקצבות ע"י כל משרד ממשלתי לחוד ללא קריטריונים, עדשהונהגה שיטה חדשה שתבטיח את חלוקת התמיכות באופן ענייני ושיוויוני, במסגרת חוקההסדרים במשק המדינה וחוק יסודות התקציב. משרד החינוך היה צריך לדון ולהחליטבבקשת העותרת לקבלת תמיכה, כבר בשנת 92, לפי נוהל ומבחנים שנקבעו לפי סעיף 3אלחוק יסודות התקציב. משרד החינוך חיפש דרך לשבץ את העותרת באחת ההוראותהתקציביות ולא נמצאה מסגרת שבא ניתן היה לשבץ את העותרת. לפיכך הוחלט לשבצהבתקנה שעניינה "יוזמות, חידושים וניסויים פדגוגגים". לא ברור כיצד הגיעה העותרתלמשבצת תקציבית זו. כעבור זמן שובצה העותרת בתקנה תקציבית אחרת כאשר גם אותהתקנה שונתה כדי שיהיה אפשר לשבץ לתוכה את העותרת. אלא שכאן היא קיבלה את התמיכהלפי המבחנים שבאותה תקנה וכך ירד תקציבה ל-400,000 ש"ח כאמור.
ג. העותרת טוענת כי הוחלט להוציאה מהמזכירות הפדגוגית בחוסר תום לב ומתוךשיקולים פוליטיים. העתירה אינה תומכת את הטענה במסמכים או ראיות אחרות ויש בכךכדי לפגום בעתירה. מכל מקום, השר הצהיר בתצהיר אישי שלא היה לו כל מניע פוליטי.המסקנה היא שלא היה לעותרת מקום במזכירות הפדגוגית מלכלתחילה והוצאה מןהמזכירות הפדגוגית כדין. העותרת רואה עצמה פגועה שכן היא פיתחה פעילות נרחבתכשהיא מסתמכת על סכום התמיכה שקיבלה משנת 1992. אך אין היא יכולה לצאת נשכרת מןהחטא הראשון, כלומר, קבלת תמיכה מלכתחילה שלא לפי מבחנים שוויוניים.
(בפני השופטים: בך, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד יעקב רוביןוגב' מאיה ז'ולסון לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 12.2.97).
בג"צ 6032/94 - רשת חברת תקשורת והפקות בע"מ נגד רשות השידור ואח'
*טענות הערוץ השני בטלביזיה בדבר חריגות בתשדירי שירות והודעות חסות ע"י הערוץ הראשון(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. נושא העתירה שידור תשדירי שירות והודעות חסות (להלן: תשדירי השירות)במסגרת שידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון. העניין כבר הגיע לביהמ"ש פעמים מספרבעתירות של נציגי עיתונים ואילו הפעם מדובר באחת מבעלות הזכיון לפי חוק הרשותהשניה לטלוויזיה ורדיו, אשר משדרת בערוץ השני (הערוץ המסחרי). בעתירות הקודמותקבע בג"צ שהערוץ הראשון מותר לו לשדר תשדירי שירות וקבע את המסגרת של מה מותרומה אסור בשידורים אלה. העותרת מבקשת לקבוע כי עם שינוי העיתים וחקיקותמסויימות בענייני שידורי פרסומת בערוץ השני וברדיו חל שינוי באשר לתשדיריהשירות ואינם מותרים עוד. כן היא עותרת נגד חריגות בתשדירי השירות ובמיוחד, נגדקביעת נוהלי שידור חדשים, שיש בהם משום חריגה מהמגבלות וההנחיות של בג"צ בדברהמותר והאסור. העתירה נדחתה פרט לעניין הנוהלים החדשים שנקבעו, אשר לדעת בג"צחורגים מן המותר.
ב. באשר לטענה כי בסעיפי חקיקה שונים לעניין פרסומת ברדיו ובערוץ השני ניתןללמוד על איסור פירסום תשדירי שירות בערוץ הראשון - מקום שמבקש המחוקק לשנותמצב משפטי קיים, הוא עושה זאת במפורש ולא בעקיפין. אילו ביקש המחוקק לשלולמרשות השידור סמכותה לשדר תשדירי שירות, סמכות שהוכרה בעבר ע"י היועהמ"ש לממשלהועוגנה בפסיקתו של בג"צ לא אחת, סביר להניח שהיה קובע כך במפורש. אין לראותבהסמכת הרשות השנייה לשדר פרסומות משום שלילת סמכותה של רשות השידור לשדרתשדירי שירות.
ג. מאידך יש לקבל את הטענה החילופית של העותרת שיש לפסול את התיקון לכללימימון החוץ משנת תשנ"ה המרחיבים את מסגרת הודעות החסות. התיקון חורג באופןמשמעותי מהמסגרת שהותוותה בכללים שהיו בתוקף קודם לכן, ושתאמו את פסיקתו שלבג"צ. המשיבים מודים שפעלו להכניס שינויים בכללי מימון החוץ, וכי שינויים אלההגמישו והרחיבו במעט את חופש הפעולה של רשות השידור בשדה הודעות החסות. אלאשלטענתם הרחבה זו לגיטימית ומוצדקת ומחוייבת המציאות. לגיטימית - שהרי בפסקהדין של בג"צ בעבר צויין כי הרשימה שנקבעה באותו משפט אינה סופית; מוצדקתומחוייבת המציאות - על שום השפעותיה של המהפכה התקשורתית על מפת התקשורת בישראלבכלל ורשות השידור בפרט, ובין היתר פתיחת השוק לתחרות, עליית מחירים שלשידורים, ויצירת נגישות לפירסום בטלוייזיה בערוץ השני שהקטינה, אם לא חיסלה, אתהביקוש להודעות חסות. לא בלי לבטים הגיע בג"צ למסקנה שעמדת העותרת בדין יסודה.אין ספק כי גם אחרי הכנסת השינויים קיים עדיין פער רציני ביותר בין הודעותהחסות ובין שידורי הפרסומת של הערוץ השני, אך אין להתעלם מהטענה שפער זה אינומהווה אפליה, אלא יש בו ביטוי להבדל בין מקורות המימון, כאשר השידורים בערוץהראשון ממומנים בעיקר על ידי אגרות טלויזיה והרשות השניה חייבת לכסות הוצאותיהבעיקר בעזרת שידורי הפרסומת.
ד. טעם נוסף לקבלת העתירה הוא שכאשר נקבע בעבר שתשדירי שירות והודעות חסותמותרים, בסייגים מסויימים, היתה כבר בכך התחשבות מרחיקת לכת בקשיי הערוץהראשון. על פי כללי ההגיון וניסיון החיים קשה שלא להבחין בכך שמדובר באלמנטמסויים של פרסומת, אלא שביהמ"ש מוכן היה לקבל את התיזה שאם רק מודיעים לציבור,בתחילת השידור ובסופו, מי מימן את השידור, אין בכך פרסומת מסחרית. אך באיזהשהוא מקום צריך לקבוע גבולות הגיוניים לפרשנות.
ה. העותרת גורסת כי אין לקבל מימון חוץ למשדרי ספורט דבר שהמשיבים עושים בושימוש נרחב. הטענה היא כי לפי כללי מימון חוץ רשאית הרשות לבקש מימון להפקתמשדרי טלויזיה בתחומי הדרמה, התעודה, הבידור וכיוצ"ב, ונפקד מקומו של "הספורט".טענה זו אין לקבלה. פרשנות סבירה מאפשרת לכלול את שידורי הספורט במסגרת "שידוריהבידור" שעבורם ניתן לבקש מימון. בכל אופן, פרשנות כזו אינה בלתי סבירה במידההמצדיקה התערבות בג"צ. אכן, בתקנות הרשות השניה לטלוייזיה ורדיו מוגדרותתוכניות הספורט בנפרד מתוכניות הבידור, ומכאן מבקשת העותרת ללמוד שאין אפשרותלכלול את נושאי הספורט בגדריו של הבידור. ברם, אחד מכללי הפרשנות הוא שביטוימסויים יכול להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, והענקת פרשנות עמוקה יותרלמונח "בידור", ככולל שידורי ספורט, לצורך הכללים דנא, מתקבלת על הדעת.
(בפני השופטים: בך, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט בך. עוה"ד חנן מלצר, גב'הדס פלד, גב' נאוה אילן, דני פדר וישגב נקדימון לעותרת, עו"ד יהושע שופמןלמשיבים. 12.6.97).
ע.א. 1684/94 - עזיזה משה ואח' נגד מנהל מס שבח תל אביב
*נטל ההוכחה בתחולת סייג במכירת "דירת יחיד" בפטור ממס שבח כשמדובר בדירה שנתקבלה במתנה(הערעור נדחה).
א. סעיף 49 לחוק מס שבח מקרקעין עוסק במתן פטור במכירת "דירת יחיד". סייגלמתן הפטור מתייחס למכירת דירה שנתקבלה במתנה, ולעניין מתנה - גם כשהכספיםששימשו לרכישת הדירה נתקבלו במתנה. המחלוקת בין בעלי הדין היא, אם במקרההמסויים שבו מכרו המערערים את דירתם נתמלא הסייג למתן הפטור עקב קבלת הדירהבמתנה. העוררים מסרו גירסאות סותרות לגבי מימון רכישת הדירה. בדיווח הראשוני עלעיסקת המכירה הצהירו כי המימון מקורו בהלוואה שנתקבלה מ"אח" ששמו לא נזכר
בהצהרה, כשנתבקשו המערערים להמציא מסמכים המעידים על קבלת ההלוואה ותנאיהחזרתה, הועלתה גירסה אחרת והיא שהמערערים נטלו הלוואה מ-5 אחים שהם תושבי חוץכאשר ההסכם היה בעל פה ולא מסמך בכתב, גירסה שלישית הועלתה ע"י העוררים בהשגהשהעלו לפני המשיב לאחר שבקשתם לקבלת פטור נדחתה, ואף אחת מן הגירסאות האמורותלא נמצאה מהימנה ע"י ועדת הערר. לפיכך דחתה ועדת הערר את עררם של המערערים עלשומת מס שבח והערעור על כך נדחה.
ב. שאלה אחת שהתעוררה, נוגעת לדיני הראיות, שביהמ"ש העליון מוכן לראות אותהכשאלה משפטית המצדיקה דיון בערכאת הערעור בביהמ"ש העליון. השאלה היא אם הנסיבותשהוכחו העבירו למערערים את החובה להביא ראיות שמימון הדירה שבמחלוקת אין מקורובמתנה. טענת המערערים היא שעצם העובדה שגירסאותיהם לא נמצאו מהימנות לא הסירמעל המשיב את הנטל להביא ראייה כלשהי שמדובר במתנה. אכן, הנטל בדבר הוכחת קיומםשל הסייגים לפטור רובץ על המשיב, אך כמות הראיות הנדרשת לעניין זה, שמטבעהדברים מצוי בידיעת הנישומים, הוא זעום. הרעיון העומד בבסיס ההלכה שעל המשיבלהביא ראייה בדבר קיומם של התנאים המבטלים את הפטור הוא שלא מן הראוי שתדחהטענתו של אזרח לזכאות לקבלת פטור ללא כל נימוק ועל המשיב להביא "ראשית ראייה"המעבירה את הנטל להבאת ראיות אל האזרח. במקרה דנן, הועלו 3 גירסאות הסותרות זואת זו והאפשרות הרביעית, שאליה מגיעים דרך אלימינציה היא שמדובר במתנה. מששללהועדת הערר את מהימנות 3 האפשרויות הראשונות שהעלו המערערים, נותרה לכאורה רקאפשרות יחידה נוספת, האפשרות הרביעית שמדובר במתנה. לפיכך עבר הנטל למערעריםלהוכיח שאין מדובר במתנה והם לא עמדו בנטל הראייה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, גב' דורנר. עו"ד זאב קסלמערערים, עו"ד אביה אלף למשיב. 13.7.97).
רע"ב 2682/97 - מדינת ישראל נגד שלמה ראזי כהן
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שביטל החלטת רשויות בתי הסהר להעביר אסיר מכלא אחד למשנהו (הערעור נתקבל).
בעקבות התרחשות בין כתלי בית הסוהר, נחשד המשיב כמי שתקףאסיר אחר וועדת ההעברות שליד שירות בתי הסוהר החליטה להעבירו מבית הסוהר מעשיהולבית הסוהר צלמון. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את ההחלטה ולהחזירולמעשיהו והשופט קבע שאם עד תאריך מסויים לא יוגש נגד המשיב כתב אישום בגיןהמעשה בו נחשד, חובה על שירות בתי הסוהר להחזירו למעשיהו. בקשה לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
האחריות לניהול בתי הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בגדר עתירות אסיריםהבאות לפניו רשאי ביהמ"ש לבחון את החלטות הנציב ושירות בתי הסוהר באמות המידהשל סמכות וסבירות, אך אין ביהמ"ש רשאי לשים עצמו במקום הנציב והשירות ולהמיר אתשיקול דעתם בשיקול דעתו. בענייננו חרג השופט המחוזי מהמקובל בהתערבו בהחלטה.לכריכה בין דבר הגשתו של כתב אישום לבין צדקת ההחלטה להעביר את המשיב לבית סוהראחר לא היה בסיס מוצדק. ועדת ההעברות מצאה שיש חשש להחזיק את שני האסיריםהניצים בבית סוהר אחד והרי זו החלטה סבירה. כיוון שלפי הנתונים נראה לוועדהשלכאורה המשיב הוא הנושא באחריות לתקרית, הוחלט להעבירו ממעשיהו. אין כל פגםבהחלטה זו והיא היתה גם בגדר סמכותה של ועדת ההעברות.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' דינה זילברלעותרת, המשיב לעצמו. 25.6.97).
בג"צ 9446/96 - מרקס לואיס נגד שר הפנים ואח'
*סירוב להאריך שהותו של עובד זר הנמצא כבר 7 שנים בישראל (העתירה נדחתה).
עובדת שהותו של העותר בארץ, כ-7 שנים, כשמידי פעם ניתנת לואשרה חדשה, אינה יוצרת זכות בידי העותר לקבל אישור לתושבות קבע, כבקשתו. העותרשנכנס לארץ כתייר, בשנת 87, ידע כי הארכת שהותו מידי פעם בארץ כעובד, החל בשנת90, נעשתה עקב שתדלנות מעבידיו. הארכות אלה לא יצרו, ולא היו צריכות ליצור,ציפיות אצל העותר, כי עקב כך יותר לו להמשיך ולשהות בארץ דרך קבע. לפיכך ישלדחות את עתירתו נגד החלטת המשיבים שלא להאריך את שהותו בישראל.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. עו"ד א. אשד לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסיןלמשיבים. 1.6.97).
ע.פ. 3141/97 - אופיר סויסה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה ששופט יפסול עצמו לאחר שהנאשם חזר בו מהודאה באשמה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הודה באשמה וחזר בו מהודאתווביהמ"ש קיבל את החזרה מההודייה. המערער ביקש שביהמ"ש יפסול עצמו ובקשתו נדחתה.הערעור נדחה. הלכה פסוקה היא כי ההרכב שבפניו הודה הנאשם וחזר בו מהודאתו אינופסול מלדון בעניינו של הנאשם. טוען הסניגור כי אב ביה"ד סירב לקבל מידיו בקשהמוסכמת לדחיית המשפט ובכך יש חיזוק לתפיסה כי כל רצונו של ההרכב להקדים בשמיעתהמשפט ובהרשעת המערער. טענה זו אין בה ממש. השופט רשאי לבקש כי בקשת דחייהתימסר במזכירות ולא אישית לשופט. עילת הפסילה השלישית עניינה שיחה בין אב ביה"דלתובע בפרשה אחרת, ואגב כך סיפר אב ביה"ד לתובע כי דחה את הבקשה (המוסכמת)לדחיית הדיון. אף בכך אין עילה לפסלות. כל שהשופט עשה הוא מסירת הודעה בעלתאופי טכני, ואין בה כדי לפסלו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.3.6.97).
בש"א 1444/97 - יצחק תוסיה ואח' נגד רונן נגר ו"אגד"
*איחוד דיון והעברתו מת"א לחיפה (בקשה לאיחוד דיון והעברתו מת"א לחיפה - הבקשה נתקבלה).
המבקש והמשיב היומעורבים בתאונת דרכים שאירעה סמוך לחיפה. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיביםבבימ"ש השלום בחיפה בנובמבר 94. מנגד הגישה "אגד" תביעה נגד המבקשים בבימ"שהשלום בת"א בנובמבר 96. המבקשים טוענים כי שתי התביעות עוסקות באותו עניין,תאונת הדרכים האמורה, כי ההליכים המקדמיים בתיק בחיפה עומדים להסתיים והתיקעתיד להקבע להוכחות. לפיכך הם מבקשים כי הדיון בשני התיקים יאוחד ויתקייםבחיפה. מנגד טוענת "אגד" כי מאזן הנוחות מחייב את ניהול הדיון בביהמ"ש בת"א.לדבריה, המבקשים ובאי כוחם פועלים באיזור ת"א, המשיב הוא תושב אשקלון והעדיםהמומחים מטעם "אגד" מתגוררים באיזור ת"א וירושלים. הבקשה להעברת הדיון לחיפהואיחודו עם הדיון בתיק השני נתקבלה.
אין מחלוקת שיש לאחד את הדיון בשל זהות הצדדים והפלוגתות. אין לקבל את טענת"אגד", שהגישה תביעתה כשנתיים לאחר הגשת תביעת המבקשים, כי משום נוחותם שלהמבקשים דווקא יש לקיים את הדיון בת"א. המבקשים גילו דעתם, בהגשת התביעה ובהגשתבקשה זו, כי רצונם בכך שההליכים יתנהלו בחיפה. "אגד" מחזיקה צי אוטובוסים הפועלבכל רחבי הארץ ובמסגרת פעילותה היה המשיב מעורב בתאונה סמוך לחיפה. בנסיבות אלוספק אם יש לייחס משקל רב לטיעוני נוחות המועלים על ידי "אגד".
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ד. נחום-שפירא למבקשים. 27.5.97).
ע.פ. 7732/96 - יואב תשובה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כ-96 גרםהירואין ונדון ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ו-3 שנים וחצי מאסר על תנאי. הערעור עלחומרת העונש נדחה. המערערת טוענת שהעונש שהוטל על המערער הינו חמור בעיקרבהשוואתו לעונש שגזר אותו שופט עצמו, זמן קצר קודם לכן, על מי שהורשע בהחזקתכ-190 גרם הירואין וכאשר אותו נאשם היה לו עבר פלילי בניגוד למערער. הטענהנדחתה. העונשים המוטלים על מי שהורשעו בדינם אין למוד אותם בדיוק מתימטי. השאלההעיקרית הנשאלת היא, אם העונש הינו, כשהוא לעצמו, חמור בהשוואה לעבירה שעברהמערער והתשובה לכך היא בשלילה. העונש שהוטל על המערער - שהחזיק בסם המוות -אינו נוטה לחומרה. נהפוך הוא.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. עו"ד גב' אסתר בן ציון למערער, עו"ד אלוןאינפלד למשיבה. 2.6.97).
בש"פ 3382/97 - יגאל מתנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר היה חברו של המנוח. שניהםנזקקו לסמים וביום המעשה רכשו סמים לשימוש משותף. בהיותם ליד ביתו של העורר דרשהעורר מן המנוח למסור לו חצי ממנת הסם המשותפת ומשסירב המנוח פרצה תיגרת ידייםבין השניים. במהלך התיגרה נטל העורר סכין מתוך ארון חשמל שבאכסדרת הבניין, יצאמן הבניין לרחוב וכשנוכח שהמנוח בא בעקבותיו נופף בסכין לעברו בנסיון להרתיעו.המנוח לא נסוג ואז נעץ העורר את הסכין בצווארו של המנוח וגרם למותו. ביהמ"שהמחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
טענתו העיקרית של הסניגור היא כי מנסיבות העניין עולה שהעורר נטל את הסכיןבמטרה להתגונן ועל כן עשוי הוא להישמע בטענה של הגנה עצמית. סיכוייה של טענה זודלים. מגירסת העורר עולה שהמנוח תקף אותו בידיים ריקות והיזקקות לסכין בנסיבותאלה אינה עומדת בדרישת המידתיות שבה מותנית התנהגות שיש בה משום התגוננותגרידא. טענה אחרת בפי הסניגור כי העורר לא התכוון לנעוץ את הסכין בצווארו שלהמנוח אלא להרתיע את המנוח מפני תקיפתו ולהרחיקו. דא עקא, תיאור זה אינו מתיישבעם העובדה שסכינו של העורר חדרה לצווארו של המנוח עד לעומק של כ-17 ס"מ. אשרלטענה שניתן היה להסתפק בחלופת מעצר - העורר עשה שימוש קטלני בסכין על רקעמריבה עם חברו על זכותו לחצי מנת סם. מי שמסוגל לנעוץ סכין בצווארו של אדם עלרקע סכסוך מסוג זה, מעיד על עצמו שהוא מסוכן לציבור ואין די באמצעים יותרמתונים מכליאה ממש כדי לשכך את הסכנה הזאת.
(בפני: השופט מצא. עו"ד י. פורר לעורר, עו"ד ט. ורנר למשיבה. 5.6.97).
רע"ב 1351/97 - מדינת ישראל נגד זוזישאשוילי יצחק
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שביטל החלטת רשויות בתי הסהר להעביר אסיר מכלא אחד למשנהו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב עצור עד תוםההליכים בגין חשד לרצח. הוא היה עצור בבית הכלא ניצן ברמלה ומשפטו מתנהלבביהמ"ש המחוזי בחיפה. ועדת ההעברות של שירות בתי הסוהר החליטה להעבירו לכלאשטה שבצפון וכנגד החלטה זו עתר המשיב לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את עתירתוונימק את החלטתו בכך ש"שיקולי ועדת ההעברות היו לקרב את העותר למקום מגוריו.בשלב זה יותר חשוב לעותר להיות קרוב לעורכי הדין שלו מאשר להיות קרוב למקוםמגוריו". לפיכך הורה להעביר את המשיב לבית המעצר ניצן. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל.
בהחלטתו שם ביהמ"ש קמא את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של ועדת ההעברות.ביהמ"ש לא קבע כי הוועדה טעתה בהחלטתה והיא לוקה בחוסר סבירות קיצוני, אלא שישלהעדיף שיקול אחר על השיקולים שהיו לנגד עיני הוועדה. האחריות על ניהול ביתהסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר וביהמ"ש אינו מנהל את בתי הסוהר. הביקורתהשיפוטית היא ביקורת חוקיות החלטת הנציב ואם היא סבירה. על פי אמת מידה זו ישלהחזיר על כנה את החלטת ועדת ההעברות.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. עו"ד ד. שלבר לעותרת, עו"ד א. צברילמשיב. 1.6.97).
ע.פ. 1236+1480/97 - מדינת ישראל נגד בן קרלוס חוזה ואח'
*סעיף 36א לפקודת הסמים לא יצר הסדר מיוחד המוציא מכלל תחולה את סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי בעניין כסף שנתפס (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי תיקוני סעיף 36א' והבאים אחריו לפקודתהסמים המסוכנים יצרו הסדר מיוחד בעניין חילוט כסף שנתפס המוציא את סעיף 39לפקודת סדר הדין הפלילי מכלל תחולה והמדינה משיגה על קביעה זו. הערעור נתקבל.חצרותיהם של שני סעיפים אלה שונות זו מזו ויכול שיחול בנסיבות מקרה ספציפי אחדמשני הסעיפים כשם שיכול שנסיבותיו של מקרה ספציפי תבואנה בגדרם של שני הסעיפים.בהיבט כולל בא סעיף 36א' לפקודת הסמים להרחיב את היקף פרישתה של אפשרות החילוט,תוך פגיעה גדולה יותר בזכות הקניין של הנאשם, ואין שום דבר בחוק יסוד: כבודהאדם וחירותו, שיש בו כדי להוציא מכלל סעיף 39 הנ"ל עבירות של סמים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, זמיר. עו"ד אריה פטר למערערת,עו"ד ירום הלוי למשיבים. 5.6.97).
דנ"א 8435/96 - רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי
*דחיית בקשה לדיון נוסף בנושא שעניינו "יחסי עובד מעביד" לצורך שיפוי הביטוח הלאומי (הערעור נדחה).
חברת כח אדם בשם דנאל בע"מ סיפקה לעותרת עובדים בהתאם להסכםשנחתם בינה לבין העותרת. לפי ההסכם, דנאל שילמה את המשכורות לעובדים ושילמהלמשיב את דמי ביטוח הלאומי בעד העובדים. אחד העובדים נפטר עקב תאונת עבודהבמפעל העותרת והמשיב שילם גימלאות לתלויי המנוח בהתאם לחוק הביטוח הלאומי.המשיב הגיש נגד העותרת תביעת שיפוי מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, וביהמ"שהמחוזי קיבל את התביעה וקבע כי העותרת הינה "צד שלישי" במובן מונח זה בסעיף 328הנ"ל. העותרת ערערה לביהמ"ש העליון וטענה כי איננה "צד שלישי" אלא "מעביד", ועלכן, כאמור בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, אין עומדת למשיב זכות שיפוי נגדה.ערעורה נדחה וביהמ"ש העליון קבע כי דנאל הינה "המעביד" שכן היא זו ששילמה אתדמי הביטוח הלאומי והעותרת הינה "צד שלישי". בקשה לדיון נוסף נדחתה.
העותרת טוענת כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון עומד בסתירה להלכות קודמות שיצאומלפניו ואולם בבדיקת הנושא עולה כי ההלכה שנקבעה עולה בקנה אחד עם ההלכותהקודמות שיצאו מביהמ"ש העליון. אין לקבוע מבחן אחד ויחיד לקיומם של יחסי "עובדמעביד" שיהיה יפה לכל דבר ועניין. יש לבחון כל חוק ותכליתו, ולקבוע את המבחןהמתאים בהתאם לתכלית החוק. משקבע המחוקק בסעיף 82 לפקודת הנזיקין הגדרה מיוחדתוברורה למונח "מעביד", ובפסק דינו קבע ביהמ"ש העליון את המבחן בהתאם להגדרהמיוחדת זו, אין לומר כי פסק דינו עומד בסתירה עם ההלכות הקודמות שיצאומביהמ"ש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה קפלנסקי לעותרת, עו"ד גב' רעיה טננהאוז למשיב.1.6.97).
רע"א 1454/97 - יורם גלובוס נגד .N.V .dtL srehcleM
*דחייה מחמת שיהוי של טענה בדבר תניית שיפוט בבימ"ש בארה"ב כאשר הטענה הועלתה באיחור רב (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לדחות את תביעת המשיבה נגדועל הסף בטענה שההסכם נשוא הדיון כולל תניית שיפוט ייחודית בה נקבע שמקום השיפוטהייחודי יהא לבתי המשפט בלוס אנג'לס. המבקש נתבע ע"י המשיבה מכח מסמך עליו הואחתום באופן אישי, ולפיו מתחייבת חברה בשם נוטן לספק למשיבה 28 סרטים (להלן:ההתחייבות) שסופקו למשיבה באופן חלקי בלבד. תניית השיפוט איננה כלולה בהתחייבותשל המבקש אלא בנספח לחוזה קודם שנערך בין נוטן לבין המשיבה (להלן: הנספח).ביהמ"ש המחוזי סבר כי היה על המבקש לטעון את הטענה האמורה במסגרת קדם המשפט ולאלאחר קדם המשפט, מספר ימים לפני המועד שנקבע להוכחות. ביהמ"ש ציין שהנספח היהבידיעת המבקש בשעה שנחתם על ידו, ובכל מקרה במועד קדם המשפט, באשר הטענה נטענהעל ידו בתיק אחר שהיה לפני ביהמ"ש. לאור הוראות תקנה 149(ב) לתקנות סד"א,ובהיעדר טעם מיוחד להגשת הבקשה באיחור, קבע ביהמ"ש כי די בטעם זה כדי לדחות אתהבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ולו מן הטעם שהמבקש טען טענתו בשיהוי רב.אין לקבל את טענת המבקש כאילו הגיש את הבקשה מיד בהזדמנות הראשונה, שהיא כאשרהמשיבה צרפה את הנספח לתצהיר העדות הראשית מטעמה, ועד אז לא הסכימה המשיבה כיהנספח רלבנטי לתובענה זו. העובדה שהרלבנטיות של המסמך היתה שנוייה במחלוקת ביןבעלי הדין אינה מעלה ואינה מורידה. היה על המבקש לטעון טענה זו משעה שידע הואעל קיומו של הנספח, לכל המאוחר כשהתייחס אליו בהליך קודם.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ד. פרי למבקש, עו"ד הילל איש שלום למשיבה.3.6.97).
בש"א 1747/97 - בן ארי מימי נגד אליהו חברה לביטוח והסנה חברה לביטוח
*דחיית בקשה לאיחוד דיון בין שתי תביעות (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נדחתה).
בשנת 84 הגישה המבקשת נגד הסנה תביעתפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים שאירעה ביום 22.5.82.תביעה זו הוגשה לביהמ"ש המחוזי בת"א. בשנת 94 הגישה המבקשת נגד אליהו תביעהלפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים שאירעה בספטמבר 94.תביעה זו הוגשה בביהמ"ש המחוזי בחיפה. לטענת המבקשת, הסתבר לה לאחרונה, בעקבותהגשת חוות דעת מומחה בתיק הראשון ובעקבות תשובות מומחה אחר לשאלות שהופנו אליובתיק השני, כי יתכן שקיים קשר סיבתי בין שתי התאונות לבין פגיעות מסויימות שמהןהיא סובלת. המבקשת חוששת כי אם תתנהל כל תביעה בנפרד תגלגל כל אחת מן הנתבעותעל רעותה את האחריות לנזק והמבקשת עלולה לצאת ניזוקה כתוצאה מהחלטות סותרות.מנגד טוענות המשיבות כי שני ההליכים מצויים בשלב מתקדם ולא ניתן לחייב כל אחתמן המשיבות בהחלטות שניתנו שלא על דעתה בהליך השני. עוד הן טוענות כי איחודהדיון יסרבל את הדיון ויאריך אותו שלא לצורך. הבקשה לאיחוד הדיון נדחתה.
אכן, הגם שאין זהות בין שני ההליכים קיימת זיקה ביניהם וחששה של המבקשתכאמור אינו מופרך. עם זאת, נוכח הזמן הרב שחלף מאז פתחה המבקשת בהליכים ונוכחההתפתחויות הדיוניות בהליכים אלה, ספק אם איחוד הדיון יביא לייעול הדיוןולמיצויו. בהתחשב בכך ובעובדה שהמבקשת היא שיזמה את נקיטת ההליכים בפני ערכאותשונות ואת בקשת האיחוד הגישה רק כ-3 שנים לאחר פתיחת ההליך המאוחר יותר ישלדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ישראל יונגר למבקשת, עו"ד עידו אמגור לאליהו, עו"דאילן ירון להסנה. 3.6.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6291/95 - סמכות רשויות התכנון לשלול בתקנון "תכנית מתאר" שיקול ─ דעת ועדות התכנון לתת "הקלות" להוספת יחידות דיור. ─ *הענקת "סעד הצהרתי" ע"י ביהמ"ש והשאלה אם מדובר "בסעד ─ תאורטי" או "אקדמי" ..............................................354 ─* בג"צ 2838/95 - הקצבת כספים ע"י רשויות מקומיות ברמת הגולן לעמותה ─ שמטרותיה לחזק את ישובי רמת הגולן ולהאבק נגד ויתור ─ על הרמה ........................................................355 ─* בש"פ 3396+3397/97 - ביטול החלטת ביהמ"ש מחוזי לעכב צו מעצר עד תום ─ ההליכים כדי לאפשר הגשת ערר, אם כי ביהמ"ש מוסמך ─ לעכב את המעצר ..................................................356 ─* ע.א. 5656/93 - *מידת התערבות של בימ"ש שלערעור בפסקי דין שניתנו בערכאה ─ הראשונה ע"י שופט שלא שמע את הראיות. ─ *תחולתה של פוליסת ביטוח לכיסוי נזקים בעבודה שעניינה ─ חוזה עם משרד הבטחון ............................................357 ─* בג"צ 3916/97 - *מיצוי הליכים מינהליים סבירים לפני פנייה לבג"צ אינו ─ מהווה שיהוי. *ביטול אישור לקיום עצרת ב"ככר רבין" אחרי ─ שניתן אישור קודם לגוף אחר לאותו תאריך ...........................359 ─* רע"ב 823/96 - החזקת אסיר (מרדכי וענונו) בהפרדה, להבדיל ─ מבידוד, בבית הסהר וצינזור מכתביו משיקולי בטחון .................360 ─* בג"צ 7458/95 - מתן תמיכה כספית למוסדות ציבור ע"י משרד החינוך. ..................360 ─* בג"צ 6032/94 - טענות הערוץ השני בטלביזיה בדבר חריגות בתשדירי שירות ─ והודעות חסות ע"י הערוץ הראשון ...................................361 ─* ע.א. 1684/94 - נטל ההוכחה בתחולת סייג במכירת "דירת יחיד" בפטור ממס שבח ─ כשמדובר בדירה שנתקבלה במתנה .....................................362 ─* רע"ב 2682/97 - ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שביטל החלטת רשויות בתי הסהר ─ להעביר אסיר מכלא אחד למשנהו .....................................363 ─* בג"צ 9446/96 - סירוב להאריך שהותו של עובד זר הנמצא כבר 7 שנים בישראל ...........364 ─* ע.פ. 3141/97 - דחיית בקשה ששופט יפסול עצמו לאחר שהנאשם חזר בו מהודאה ─ באשמה ...........................................................364 ─* בש"א 1444/97 - איחוד דיון והעברתו מת"א לחיפה ...................................364 ─* ע.פ. 7732/96 - חומרת העונש (סמים - הרואין) .....................................365 ─* בש"פ 3382/97 - מעצר עד תום ההליכים (הריגה) .....................................365 ─* רע"ב 1351/97 - ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שביטל החלטת רשויות בתי הסהר ─ להעביר אסיר מכלא אחד למשנהו .....................................365 ─* ע.פ. 1236+1480/97 סעיף 36א לפקודת הסמים לא יצר הסדר מיוחד המוציא מכלל ─ תחולה את סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי בעניין כסף שנתפס ........366 ─* דנ"א 8435/96 - דחיית בקשה לדיון נוסף בנושא שעניינו "יחסי עובד ─ מעביד" לצורך שיפוי הביטוח הלאומי ................................366 ─* רע"א 1454/97 - דחייה מחמת שיהוי של טענה בדבר תניית שיפוט בבימ"ש ─ בארה"ב כאשר הטענה הועלתה באיחור רב ..............................367 ─* בש"א 1747/97 - דחיית בקשה לאיחוד דיון בין שתי תביעות ...........................367 ──