ע.פ. 5313+6021/95+4998+5267 - קרדוסו, ברזני וזהבי נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 5313+6021/95+4998 - הרשעה בייבוא סמים מקולומביה על יסוד עדות שותף לעבירה ו"דבר לחיזוקה". *ה"הבטחה" הנדרשת "לשותף לעבירה" כדי להפוך את עדותו מ"עדות שותף" ל"עדות עד מדינה" לצורך סיוע. *החמרה בעונש בייבוא קוקאין בכמות גדולה כשהסם לא נתפס והופץ בין "הצ(מחוזי ת"א - ת.פ. 244/94 - ערעורים וערעור נגדי הערעורים נדחו והערעור הנגדיעל קולת העונש נתקבל).
א. המערערים הורשעו בתכנון יבוא קוקאין מקולומביה לישראל. פסה"ד המרשיע סומךעצמו, בחלקיו העיקריים, על עדותו של עד התביעה שפיגל שהיה שותף לעבירה והסכיםלשתף פעולה עם המשטרה, הודה בעבירות שיוחסו לו, הורשע ונדון ל-6 שנים וחצי מאסרבפועל. בהיותו שותף לעבירה נדרש לעדותו של שפיגל "דבר לחיזוקה" וביהמ"ש המחוזימצא את הדברים לחיזוק ביחס לכל אחד מן הנאשמים. ביהמ"ש גזר את דינם של זהביוברזני ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וקרסודו נדון ל-7 שניםמאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. המערערים מערערים על ההרשעה ועל חומרתהעונש והמדינה ערערה על קולת העונש. הערעורים של המערערים נדחו וערעורה שלהמדינה נתקבל.
ב. לעניין עדותו של שפיגל טענו המעררים כי מדובר בעדותו של "עד מדינה" ולא"עדות שותף" ועל כן צריכה עדותו "סיוע" ואין די ב"דבר לחיזוק". סעיף 54א(א)לפקודת הראיות מגדיר "עד מדינה" כ"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחרשהובטחה או ניתנה לו טובת הנאה". השאלה היא אם שפיגל העיד לאחר שניתנה אושהובטחה לו טובת הנאה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ובכך אין להתערב.
ג. הסניגורים סומכים טענתם כי שפיגל היה "עד מדינה" על דו שיח בין שפיגל לביןפקד זייף שחקר אותו מיד לאחר מעצרו. בדו שיח שואל שפיגל את זייף אם המשטרהתעזור לו וזייף עונה "אנחנו נבוא לקראתך ונסביר את זה בביהמ"ש ונסביר את זהשאתה באת ועזרת לנו...". כששפיגל שואל את זייף אם פירוש הדבר שישב בבית הסוהרעד המשפט עונה לו זייף "אני מאמין שכן... אני אמרתי לך... ואנחנו לא יכוליםלעזור...". מן האמור עולה שזייף הבטיח לשפיגל כי כאשר יועמד למשפט, תסבירהפרקליטות לביהמ"ש כי שפיגל שיתף פעולה עם המשטרה והשניים הבינו שביהמ"ש יראהאת הדבר בעין יפה וכי תהיה לדברים השפעה על גזר הדין. אין דברים אלה עושים אתשפיגל לעד מדינה ואין בהם משום הבטחת טובת הנאה. טובת הנאה היא טובה הניתנת לעדוהיא מעבר לזכויותיו. בשתפו פעולה עם המשטרה זכאי שפיגל כי הדברים יובאו במלואםלידיעת ביהמ"ש שידון בענינו ואת זאת פקד זייף אמר לו.
ד. מן האמור עולה שמבחינה אובייקטיבית לא ניתנה לשפיגל ולא הובטחה לו טובתהנאה. מכיון שהמטרה בדרישת הסיוע לעדות של עד מדינה היא כדי שלא יעליל עלילהכדי להציל את עורו, נשאלת השאלה האם כאשר העד מבין מבחינה סובייקטיבית כיהובטחו לו הבטחות, יידרש סיוע, שכן גם אז קיים חשש שמא יעליל עלילה. נראהשבבחינת "טובת הנאה" יש להעמיד בצד המיבחן האובייקטיבי גם מיבחן סובייקטיבי.אולם ניתן להשאיר תשובה לשאלה זו לעת מצוא שכן בענייננו הבין שפיגל שלא יזכהלטובת הנאה כ"תמורה" לשיתוף פעולה ועל כן די ב"דבר לחיזוק".
ה. חיזוק לעדותו של שפיגל נגד זהבי מצא ביהמ"ש בהמנעותו של זהבי מלהשיב לכתבהאישום. המנעות שכלשון סעיף 152(ב) "עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה".זהבי לא השיב לכתב האישום גם לאחר שביהמ"ש הסביר לו את תוצאות המנעותו מלהשיבלאישום ובכך חיזוק מספיק. בקבוקי הסם שבהבאתם הורשע לא נתפסו, אמנם, אך ניתןלהרשיע אדם בעיסקת סמים גם אם הסמים לא נתפסו כלל.
ו. הרשעתו של ברזני מבוססת גם היא על עדותו של שפיגל וחיזוק לעדות זו בעובדהשבאחד המקרים היה אמור שפיגל לצאת לקולומביה ולבסוף יצא ברזני במקומו באותהנסיעה. סניגורו של ברזני טוען כי לא הוכח שהסמים שהובאו לארץ ע"י ברזני הכילוקוקאין בריכוז העולה על %0.1, ריכוז הנדרש לשם הגדרת הסם כ"סם מסוכן". טענה זו
לא הועלתה כלל בפני ביהמ"ש המחוזי. ברזני הכחיש כל קשר ליבוא הסם וגדר חילוקיהדעות בערכאה הראשונה היה בקשר למעורבותו ביבוא הסם. הנחת היסוד היתה כי מישטורח לייבא קוקאין מקולומביה - לא כל שכן באמצעי מתוחכם בהמסה בבקבוקי משקהחריף - חזקה עליו, חזקה שבעובדה שהיא ילידת השכל הישר ומציאות החיים, כי הסםשיובא היה סם מסוכן. בנסיבות אלו, ומשלא הועלתה כל טענה לעניין ריכוז הסם, שובלא ישמע נאשם בטענה - לראשונה בערעור - כי לא הוכח ריכוז הסם.
ז. אשר לעונש - מדובר ביבוא של כ-70 ק"ג קוקאין נוזלי. המערערים טוענים כישפיגל היה ראש הרשת ולא רק בלדר ונדון רק ל-6.5 שנות מאסר ולכן עונשיהם צריכיםלהיות פחות מאשר של שפיגל. אין בטענה זו ממש. שפיגל לא היה העבריין העיקרי. יתרעל כן, שפיגל הודה מיד בעובדות שיוחסו לו בביהמ"ש וכן הודה במשטרה וחשף את חלקוואת חלקי האחרים בפרשיות השונות והכל תוך שסיכן את עצמו. גם בטענות כלליותאחרות של המערערים בעניין העונש אין ממש.
ח. מאידך יש לקבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש. מדובר כאן על רשתמתוחכמת להברחת קוקאין ארצה. כמויות הקוקאין שהוברחו היו רציניות וכעוצמת הנזקכך ראוייה שתהיה עוצמת העונש. חלק מן הקוקאין שהוברח לא נתפס ופירוש הדבר שהסםסופק לצרכנים והמערערים גרפו מן הסתם את השלל לכיסיהם. כמו כן, ברזני וקרדוסוכבר הורשעו בעבר בעבירות סמים וריצו עונשי מאסר וחזרו לסורם. אם שפיגל שהודהוהביא להרשעת המערערים נדון ל-6.5 שנות מאסר, הרי שעונשיהם של המערערים ראוייםשיהיו כבדים וקשים בהרבה. מלחמת החורמה בעברייני הסמים היא מלחמה ארוכה וקשהובמציאות שנוצרה אצלנו צריכים העונשים לשאוף במידה רבה אל העונש המקסימלי של 20שנה הקבוע בחוק. עם זאת אין דרכו של ביהמ"ש בערעור המדינה על קולת העונש למצותאת הדין. לפיכך יועמדו העונשים של ברזני ושל זהבי על 11 שנים מאסר בפועל ו-3שנים מאסר על תנאי, ועונשו של קרדוסו יועמד על 10 שנים מאסר בפועל ו-3 שניםמאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. החלטה - השופט חשין. עוה"ד יעקב לוי, דןכרמון ודרור מקרין למערערים, עו"ד גב' יהודית לייבה למשיבה. 13.7.97).
בג"צ 3659/97 - אליהו פרץ סגן ומ"מ ראש המועצה המקומית נתיבות ואח' נגד יחיאלזוהר ראש המועצה המקומית ואח'
*סמכותו של ראש מועצה מקומית נבחרת לבטל סמכויות שהאציל לסגנו. *התנאים לתשלום שכר לסגן ראש מועצה מקומית והפסקת התשלום. *טענת "השתק" נגד ראש מועצה המבקש להפסיק תשלום שכר לסגנו בטענה שכל השנים התשלום לא היה חוקי(העתירה נדחתה בעיקרה).
א. המועצה המקומית נתיבות נבחרה באפריל 93. המשיב נבחר כראש המועצה בבחירותישירות. במאי 93 בחרה המועצה בעותר לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירתראש הרשות וסגניו), כסגן וממלא מקום ראש המועצה. המשיב האציל סמכויות לעותר לפיסעיף 17 לחוק. המועצה המקומית אישרה את אצילת הסמכויות. לא נקבע אם יכהן העותרכסגן בשכר אך בפועל קיבל משכורת מן המועצה המקומית במשך 4 שנים. אז השתבשוהיחסים בין העותר לבין המשיב, והעותר הצביע עם נציגי האופוזיציה. ביום 25.3.97הודיע המשיב לעותר שהוא מבטל את כל הסמכויות שאצל לו וכי לאחר שסמכויותיו בוטלועליו לפנות את משרדו ולהחזיר את הפלאפון שהועמד לרשותו והורה למזכירת העותרלעבור למשרד אחר. כמו כן הורה המשיב להפסיק תשלום משכורת לעותר. עתירתו שלהעותר נדחתה ככל שהיא מכוונת נגד ביטול הסמכויות שהמשיב אצל לו וכן נגד ההחלטהשעליו לפנות את משרדו ולהחזיר את הפלאפון שעמד לרשותו, אך מאידך נתקבלה העתירהככל שעניינה המשך תשלום המשכורת לעותר.
ב. העותר טען, בחצי פה, כי המשיב לא היה רשאי לבטל את סמכויות העותר ללאאישור המועצה. סעיף 17 לחוק קובע כי ראש הרשות רשאי לאצול מתפקידיו לסגן ראש
הרשות "באישור המועצה". סעיף זה אינו קובע כיצד ניתן לבטל את האצילה. העותרטוען שיש לנהוג לפי סעיף 15 לחוק הפרשנות הקובע כי ניתן לבטל הוראת מינהל בדרךבה ניתנה ההוראה, כלומר, באישור המועצה. טענה זו כבר נדחתה בעבר ע"י בג"צ.בהקשר הנדון משתמעת מן החוק כוונה אחרת, כלומר, שראש הרשות רשאי לבטל את האצילהאף ללא אישור המועצה, וממילא אין להחיל כאן את חוק הפרשנות.
ג. ההחלטה בדבר ביטול האצילה, כמו כל החלטה מינהלית, צריכה לעמוד במבחןההלכה, עליה להיות עניינית, סבירה ומידתית. למשיב מוקנה שיקול דעת רחב מאוד, הןבהחלטה לאצול סמכויות לסגנו והן בהחלטה לשלול את הסמכויות מסגנו. במסגרת שיקולהדעת נכלל גם האמון האישי. אם היחסים בין ראש המועצה ובין סגנו שובשו, לאחראצילת הסמכויות, הסגן הצטרף לאופוזיציה במועצה והחל להתבטא בפומבי נגד החלטותהמועצה וכתוצאה מכך איבד ראש המועצה את האמון בסגנו, הרי זה שיקול ענייני שישבו כדי לבסס החלטת ראש מועצה לבטל את אצילת הסמכויות לסגנו.
ד. בעקבות הסמכויות הלכו גם המשרד, הפלאפון והמזכירה. העותר טוען כי זוהי,בפועל, הדחה מן התפקיד של סגן ראש המועצה "שכן היא מסכלת כל אפשרות למילויתפקידו בהיעדר משכורת, משרד, מכשיר טלפון ומזכירה", והדחת סגן ראש רשות אינהנתונה בסמכותו של המשיב. ברם, המשיב לא הדיח את העותר מכהונתו, ואין הוראה בדיןהמקנה לסגן ראש רשות, זכות לשירותים משרדיים, משרד, מזכירה ופלאפון. במסגרתאחריות ראש המועצה לכך שתפקידי המועצה יבוצעו כראוי, הוא מוסמך להחליט שחדרמסויים שהוקצה לפלוני יועבר לפלמוני, וכי מזכירה ששירתה את פלוני תועבר לשרת אתפלמוני. כך רשאי ראש המועצה להחליט, בהתאם לתפקידים וסמכויות של סגן ראשהמועצה, כי יקבל שירותים משרדיים, ואילו סגן אחר שאין לו תפקידים וסמכויות לאיקבל שירותים משרדיים. כך הוא גם רשאי להחליט שסגן ראש מועצה שנלקחו ממנוהסמכויות שהיו לו ילקחו ממנו גם השירותים המשרדיים.
ה. אשר לתשלום המשכורת - סעיף 119א(ב) לצו המועצות המקומיות מסדיר תשלוםמשכורת לסגן ראש המועצה. ההחלטה אם סגן ראש המועצה יקבל משכורת מקופת המועצהמופקדת בידי המועצה "באישור השר ובשיעור שקבע". שר הפנים אצל סמכויותיו למנכ"למשרדו והמנכ"ל נוהג לקבוע בחוזר, מפעם לפעם, את התנאים והשיעור בהם רשאית מועצהמקומית לשלם משכורת לסגן ראש המועצה. בעדכון האחרון של חוזר המנכ"ל מאפריל1997, נקבע כי "ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית רק אם הואצלו לו תפקידיםוסמכויות על פי סעיף 17 לחוק (בחירת ראש רשות)", וכן "רק אם הוא נבחר על ידימליאת המועצה של אותה הרשות לכהן בשכר וכך גם יירשם בפרוטוקול המועצה של הישיבהבה נבחר". בענייננו, המשיב אמנם אצל לעותר סמכויות שונות וחשובות, כדרישת חוזרהמנכ"ל, אך בפרוטוקול הישיבה של המועצה בה נבחר העותר לא נאמר שהוא נבחר לכהןבשכר. כיוון שכך, טוען עכשיו המשיב שהעותר נבחר לכהן כסגן ללא שכר, ואין הואזכאי לשכר, ומכל מקום אין הוא זכאי לשכר לאחר שבוטלה אצילת הסמכויות.
ו. המשיב מושתק מלטעון שאין העותר זכאי לשכר, שכן במשך 4 שנים תיפקד העותרבידיעת המשיב כסגן בשכר. גם לגוף העניין, מתוך נסיבות המקרה ניתן להסיק שהמועצהבחרה בעותר לכהן כסגן בשכר. במשך 4 שנים קיבל העותר שכר ובמקום קטן כמו נתיבותחזקה על כל חברי המועצה שידעו זאת ועובדה זו אומרת בדיעבד שכך החליטה המועצה.אכן, החלטת המועצה לוקה בפגם שכן הדבר צריך להיות רשום בפרוטוקול כאמור בחוזרהמנכ"ל, אך אין הפגם פוסל את תשלום השכר. התנאי המהותי הוא שהשר או המנכ"ל יתנואישור לתשלום המשכורת ובעניינו אומרים שר הפנים ומנכ"ל משרדו כי מקובל עליהם
שהעותר נבחר על ידי המועצה לכהן כסגן בשכר.
ז. אשר לשאלה מי מוסמך להחליט כי סגן ראש מועצה שנבחר לכהן כסגן בשכר, יחדללקבל שכרו - אין הוראה בדין המקנה סמכות זאת לראש המועצה. המשיב לא היה מוסמךלהחליט שהעותר יחדל לקבל שכר ואין תוקף להחלטה זו. המשיב מצדיק החלטתו להפסיקאת תשלום השכר באשר בחוזר המנכ"ל נאמר כי ישולם שכר לסגן ראש מועצה מקומית רקאם הואצלו לו תפקידים וסמכויות כאמור. אך עדיין שאלה היא אם לפי אותו חוזר סגןראש המועצה מאבד את זכותו לשכר מיד כאשר ניטלו ממנו התפקידים והסמכויות אף ללאהחלטת המועצה. מכל מקום אין תחולה לסעיף זה בחוזר המנכ"ל, שכן מנכ"ל משרד הפניםהודיע שהסעיף האמור הוסף לחוזר המנכ"ל רק בפברואר 96, וכדי שלא לפגוע באינטרסההסתמכות, המנכ"ל אינו עומד על הדרישה בדבר אצילת סמכויות לגבי סגנים שנבחרולפני אותו מועד, וזה הדין לגבי העותר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יורם בר סלעלעותרים, עו"ד אהרון גולדס למשיב, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר הפנים. 21.7.97).
ע.א. 2451/97 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הכרזה על קטינה כבת אימוץ עקב "אי מסוגלות הורית" של האב כשהאם לא התנגדה לאימוץ(הערעור נדחה).
א. המערער ואם הקטינה, שהוכרזה כבת אימוץ, נישאו בשנת 86 וכבר מתחילתם היוחייהם המשותפים מלאים במתחים ומריבות. בשנת 88 נולדה לבני הזוג בת שהוכרזה כבתאימוץ לאחר שביהמ"ש קבע כי אין להורים מסוגלות הורית. הקטינה נשוא הערעור נולדהבינואר 95 כאשר המערער ואם הקטינה היו גרושים. בהיות הקטינה כבת 4 חודשים ביקשההאם כי הבת תוצא מרשותה באשר אין היא מסוגלת להמשיך ולטפל בה והקטינה הועברהלמעון בו היא שוהה עד היום. לאחר מכן נתבקש ביהמ"ש להכריז על הקטינה כבת אימוץוהמערער התנגד לכך. המערער נולד בשנת 54 ולאורך כל חייו סבל מבעיות משמעתוהפרעות התנהגות. יש לו רקע של שימוש בסמים קשים ושתיית משקאות חריפים, ישבבכלא ואף היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש. תוך כדי ההליכים להכרזת הבת -הבכורה כבת אימוץ נבדק בידי פסיכולוגית ונקבע כי אין לו מסוגלות הורית. במהלךהדיון דנא סירב המערער לעבור בדיקה פסיכולוגית, פיטר את עורך דינו בטענה שהואמשתף פעולה עם ביהמ"ש, דרש מביהמ"ש שיפסול עצמו, כיוון שהוא כבר הכריז על הבתהבכורה כבת אימוץ, ומשסירב ביהמ"ש עזב את הדיונים, לא השתתף עוד בדיונים ואף לאהגיש סיכומים. האם לא התנגדה לאימוץ. ביהמ"ש קבע כי אין למערער מסוגלית הוריתוהכריז על הקטינה כבת אימוץ. הערעור נדחה.
ב. המערער סירב לשתף פעולה עם רשויות הרווחה ועם ביהמ"ש וכאשר ניתנה לוהזדמנות להציג את דברו בעדות משלו בחר שלא להעיד. אין ספק שקביעת ביהמ"ש באשרלחוסר מסוגלותו ההורית של המערער מיוסדת היטב בחומר הראיות. במהלך הערעור נבדקהמערער על ידי פסיכולוג קליני, לפי בקשתו, וחוות דעת זו אינה שונה בהרבה מחוותהדעת שהיו לפני ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין.עו"ד מאוריסיו קולפצ'י למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 21.7.97).
ע.א. 1733/96 - המועצה המקומית גבעת שמואל ואח' נגד שר הפנים ואח'
*ביטול ועדה מחוזית לבנין ערים משותפת לשני מחוזות כאשר תחום המרחב התכנוני שבו טיפלה צורף לשטח שיפוט של אחד המחוזות(מחוזי ת"א - ה.פ. 276/95 - הערעור נדחה).
א. אוניברסיטת בר אילן הוקמה בעיבורן של שתי רשויות מקומיות סמוכות: רוב שטחהבתחומה של העיר רמת גן ומקצת שטחה בתחומה של המועצה המקומית גבעת שמואל. בינואר79 הכריז שר הפנים, מכח סמכותו לפי סעיף 37 לחוק התכנון והבניה, על הקמתן של"ועדה משותפת לתכנון ולבניה למרחב תכנון מקומי רמת גן ולמרחב תכנון מקומי מרכז
(בר אילן) ושל ועדה משותפת לתכנון ובניה למחוז המרכז ולמחוז ת"א (בר אילן)". כלשטחה של האוניברסיטה הוגדר כמרחב תכנוני עצמאי שנמסר לשליטתן של שתי הוועדותהמשותפות. ביולי 92 הוציא שר הפנים צו חדש שלפיו הועבר אותו חלק משטחהאוניברסיטה שלפנים השתייך לתחומי גבעת שמואל, לתחומה המוניציפלי של העיר רמתגן, ובעקבות זאת הוחלט שכל שטחה של אוניברסיטת בר אילן, שבעבר היווה חלק ממחוזהמרכז, יועבר למחוז ת"א. כך התייתרו הוועדות המשותפות. בספטמבר 93 פורסם צומטעם שר הפנים המכריז על ביטולה של הוועדה מקומית המשותפת, אך בשל תקלה משרדיתלא פורסם גם צו לביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת עד פברואר 95.
ב. המערערים, המועצה המקומית גבעת שמואל ושבעה מתושבי גבעת שמואל שבתיהםנושקים לגבולה של אוניברסיטת בר אילן, מתנגדים לתכנית שהונחה ע"י הוועדההמקומית לתכנון ולבניה רמת גן, לסלילת כביש גישה חדש לאוניברסיטה בתוואי המצויבקירבה יתירה לחלק מבתי המערערים, בשטח שלפנים היווה חלק משטחה של גבעת שמואל.הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א החליטה לאשר להפקדה את התכנית. המערעריםפנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו פס"ד הצהרתי שלפיו אין לוועדה המחוזית של מחוז ת"אסמכות לאשר את התוכנית באשר הסמכות נתונה לוועדה המשותפת המחוזית שביטולה היהשלא כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים והערעור על כך נדחה.
ג. אין טעם לדון בפרטי ההשגות על תקינות הליך הביטול של הוועדה המחוזיתהמשותפת, שכן גם אם צודקים המערערים בטיעונים כלשהם לעניין הביטול, אין בכך כדילהועיל להם. קיומו המשפטי של מוסד תכנון כרוך ומותנה בקיומו של מרחב תכנוןשמוסד התכנון הופקד עליו. מוסד תכנון אינו יכול להתקיים בחלל ריק ולעולם הואנטוע במרחב התכנון שעליו הוא מופקד. בצווי הקמת הוועדות המשותפות נשוא ענייננוהוגדרו תחומי המרחב התכנוני שהוועדות המשותפות הופקדו עליהם. בעקבות החלטתהממשלה שהשטח שהועבר מתחומי גבעת שמואל לתחומי רמת גן ייגרע ממחוז שיפוט המרכזויועבר למחוז שיפוט ת"א, בוטל מרחב התכנון המיוחד שהוועדות המשותפות הופקדועליו. ביטולו של המרחב התכנוני המיוחד שלל מן הוועדות המשותפות את הסמכותהתכנונית ומכאן ואילך הפכו לכלי ריק שאין בו כל צורך וחפץ. השאלה אם בוטלו אולא בוטלו אינה משנה את העובדה שלא היה לה אלא קיום ערטילאי של גוף נטול סמכויותוהסמכות להחליט בשטח עבר לוועדות המקומית והמחוזית שאליהן צורף השטח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא.עוה"ד ברק רונן ויעקב סבו למערערים, עו"ד יובל בן דור לשר הפנים, עו"ד גב' גילהקימל לוועדה המקומית רמת גן, עו"ד זאב הרטבי לאוניברסיטת בר-אילן, עו"ד גב' גליסומך למשיבים אחרים. 23.7.97).
ע.פ. 331/97 - פתחי אבו כף נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בתקיפת שוטרים עקב תמיהות ואי בהירות שהותירה גירסת התביעה(מחוזי ב"ש - ת.פ 138/95 - הערעור נתקבל).
א. באחד הימים, באוקטובר 95, נתקבל במשטרת באר שבע מידע על מכוניות גנובותהחונות בעיר. על מנת ללכוד את המחזיק ברכב הוצבו השוטרים איצקוביץ' ולנקריבתצפית. גירסת התביעה היתה כי סמוך לשעה 00:19 הבחינו השוטרים במערער כשהואנכנס לרכב, ואז הם רצו לכיוון הרכב ובכוח הוציאו את האיש מתוך הרכב, ואיצקוביץזיהה את המערער על רקע היכרות קודמת שהיתה ביניהם בקשר לחקירת עבירות רכוש.לגירסת השוטרים נאבק איצקוביץ' עם המערער והשניים נפלו לרצפה ואז שלף המערער אתאקדחו של איצקוביץ', ולנקרי שהבחין בכך ירה במערער ופצע אותו. מנגד קיימתגירסתו של המערער כי צעד ברחוב לתומו כאשר התנפלו עליו שני השוטרים שהיו לבושיםאזרחית, כשאחד מהם הפיל אותו לרצפה והכה אותו באמצעות חפץ קהה, והשני ירה בגבו
שתי יריות כשהוא מוטל ארצה ופניו אל הכביש. לגירסתו של המערער לא נכנס כלל אלהרכב ולא התכוון לגשת אליו.
ב. בעת שהותו בבית החולים, כשעתיים לאחר האירוע, ערכה המשטרה למערער בדיקתפרופרינט (טביעת מתכת) שמטרתה לזהות אם המערער החזיק בידיו סמוך לבדיקה חפץמתכתי לרבות כלי נשק. תוצאות הבדיקה לא גילו על ידיו של המערער סימנים המעידיםכי החזיק כלי מתכתי. ביהמ"ש המחוזי קבע על פי התרשמותו מהעדים כי הוא נותן אמוןמוחלט בעדויות השוטרים. הוא היה ער לתמיהות שהותירה גירסת השוטרים ולממצאיבדיקת הפרופרינט, אך לא מצא בכך בסיס לכירסום באמון המוחלט שנתן בגירסתהשוטרים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של תקיפת שוטרים וקבלת רכוש גנוב, אךזיכה אותו מאשמת גניבת המכוניות. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הכרעת דינו על האמון המוחלט שנתן בעדויות השוטרים.אילו שתק המערער, אפשר שניתן היה להותיר את ההרשעה על כנה כמות שהיא. ברם,המערער עלה על דוכן העדים והציג גירסה ועל ביהמ"ש היה לבחון אם יש בכוחה שלגירסה זו - על רקע התמיהות ואי הבהירות שהותירה גירסת התביעה - לכרסם בבסיסהאמון המוחלט שניתן בגירסת השוטרים. לטענת המערער שלא נכנס לרכב יש אחיזה בכךשלא נמצאו שם טביעות אצבעותיו וטענתו שלא השתלט על האקדח של איצקוביץ' כגירסתהשוטרים ולא ירה ממנו, נתמכת בכך שבדיקת הפרופרינט לא העלתה מימצא חיובי שלהחזקת מתכת. התביעה לא טרחה להביא לביהמ"ש עדות מומחה בדבר המשקל שיש לייחסלהיעדרן של טביעות האצבע וטביעות המתכת. על פני הדברים לא ניתן להתעלם מכך.לאלה מצטרפת חולשתו של ההסבר שנתן ביהמ"ש המחוזי לחוסר הבהירות שהותירה גירסתהתביעה, בדבר תנוחת השוטר כשנשלף האקדח ממכנסיו ולתנוחה שבה היה המערער כשהואנורה. משקלן של התמיהות ואי הבהירות שהותירו ראיות התביעה מקים ספק סביר המונעאת הרשעת המערער על פי גירסת השוטרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, זמיר. החלטה - השופט קדמי. עו"ד שמואלזילברמן למערער, עו"ד גב' אמי פלמור הרץ למשיבה. 23.7.97).
בש"א 3223/97 - גאנם חלאד ואח' נגד איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד חלקי שדחה את התביעה נגד חלק מהנתבעים, כאשר נתחדשה הלכה ע"י ביהמ"ש העליון(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש נפגע בתאונה שארעה ביולי 92 ובגינה הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור של%100. המבקש עבד אצל המשיבה השניה כגוזם עצים ונפגע מפגיעת כבל חשמלי בעת שעסקבגיזום עצים עבור המשיבה השלישית (חברת החשמל) תוך שהוא עומד על כף טרקטור. הואתבע את נהג הטרקטור, את חברת הביטוח של הטרקטור (המשיבה הראשונה), את המעבידואת חברת החשמל. כן נתבעה קרנית למקרה שתתקבל טענת הנתבעים כי נהג הטרקטור נהגללא רשיון. הדיון בביהמ"ש המחוזי התנהל בשלב הראשון בשאלה אם חוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים חל על התאונה ונקבע שהמקרה הוא בגדר "תאונת דרכים" לפי חוקהפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בנוגע לקרנית נקבע כי אינה חבה משום שלא הוכחשהמשיב החמישי, שהיה חסר רשיון נהיגה בטרקטור, נהג בטרקטור בעת שקרתה התאונה.בסיכומו של דבר נקבע שהאחריות והחבות לגבי התאונה חלות על נהג הטרקטור ועל חברתהביטוח ולגביהם תימשך ההתדיינות. התביעה נגד הנתבעים האחרים נדחתה. החלטה זוניתנה ביום 15.2.96. באפריל 97 ניתן פס"ד בעניין גובה הנזק ושיעור הפיצויים שעלהמשיבה לשלם למבקשים. המשיבה ערערה על פסה"ד והמבקשים הגישו ערעור שכנגד. הבקשהדנא להארכת מועד מתייחסת לפסה"ד החלקי מיום 15.2.96 נגד אותם משיבים שהתביעהנגדם נדחתה. הבקשה נתקבלה.
ב. בפי המבקשים נימוק שעניינו הלכה שנתחדשה בפס"ד של ביהמ"ש העליון בע.א.6000/93 ביום 28.11.96. באותו עניין נקבע כי תאונה שאירעה כתוצאה מהתחשמלותעובד שאחז צינור נייד שנמשך ממשאבת בטון שהופעלה ע"י מנוע של מנוף מערבל איננה"תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. המבקשים טוענים כי במועד שניתן פסה"ד החלקיההלכה הרווחת היתה כי התאונה שאירעה לתובע היא בגדר "תאונת דרכים". אילו הוגשערעור באותו שלב, היה זה בגדר הליך סרק שאין לו על מה שיסמוך. אך בינתייםהתחדשה ההלכה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. בעבר נקבע כי שינוי בהלכה מביתמדרשו של ביהמ"ש העליון הינו מבחינת טעם מיוחד להארכת מועד בהתקיים טעמיםמסויימים.
ג. טענת המבקשים היא שהאפשרות שהדין נותן למשיבה לערער על עצם חבותה, בעודשמהם נמנעת האפשרות לערער על שחרורם מאחריות של המשיבים הנותרים, עלולה לגרוםלכך שהם יוותרו ללא כל פיצוי. המשיבים טוענים כי מבחינתם התיק נסגר ובידם פס"דחלוט. בעובדות המיוחדות של הבקשה יש להעדיף את האינטרס של המבקשים על פני זה שלהמשיבים. מצבו של התובע בכי רע. מדובר במי שנשאר תלוי בזולת למשך כל חייו עםצורך לסיעוד קבוע במשך כל שעות היממה. על פי המצב המשפטי דהיום אפשר שהתובעיוותר ללא כל פיצוי אם יתקבל הערעור שהגישה המשיבה. סיכון זה לא היה צפוי בעתשניתן פסה"ד החלקי. ניתן להסיר סיכון זה על ידי הארכת המועד להגשת ערעור עלפסה"ד החלקי. אכן, יש בכך פגיעה בעקרון סופיות ההליך המשפטי, אך הוכחו נסיבותמיוחדות העולות כדי טעם מיוחד.
(בפני: הרשמת אפעל גבאי. 24.7.97)
בש"פ 4136/97 - נאדיה דבש וחוסאם מעאיטה נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים (קשירת קשר לרצח וסחיטה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררה של נאדיה נתקבל ושל חוסאם נדחה).
א. העוררים הואשמו, יחד עם אחרים, בעבירות של קשירת קשר וחטיפה לשם רצחוסחיטה. על פי כתב האישום עבדו הנאשמים בשירות המודיעין של הרשות הפלשתינאיתוקשרו קשר לחטוף את סוחר הקרקעות מוחמד אלבשיתי שהתגורר בירושלים ועסק במכירתקרקעות ליהודים. המטרה היתה להביא את אלבשיתי לרמאללה כדי שייחקר בידי הרשותהפלשתינית. זאת בידיעת הנאשמים שהם מעמידים בכך את אלבשיתי בסכנת חיים. נאדיהשהכירה את אלבשיתי פיתתה אותו בעצה אחת עם חוסאם ואחרים לנסוע למסעדה ברמאללה,ומשם הובל אלבשיתי אל משרדי המודיעין הפלשתיני ושעות מספר לאחר מכן נתגלתהגופתו באיזור רמאללה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגדנאדיה וחוסאם. מסקנת ביהמ"ש היתה כי לנוכח קשרי נאדיה וחוסאם עם הרשותהפלשתינאית, קיים חשש שימשיכו בפעילותם האסורה, ולכן הורה לעצרם עד תוםההליכים. עררה של נאדיה נתקבל ושל חוסאם נדחה.
ב. הסניגור לא חלק שקיימות ראיות לכאורה מספיקות, אך טענתו היתה כי תפקידם שלהשניים היה מזערי וכי לא יכלו להעלות בדעתם שאלבשיתי יירצח ועל כן יש לקבוע להםחלופת מעצר. טענה זו אינה יכולה להתקבל. חומרת מעשיהם של קושרים לקידומו שלהקשר אינה מוכרעת על ידי המעשה שעשה כל אחד מהם. מטבע הדברים חייבת להיות חלוקתתפקידים ביניהם והחומרה נקבעת על פי מהות הקשר והסכנה שהוא יוצר. בנסיבות אלהאין להתערב בהחלטה לעצור את חוסאם. החששות להמשך הפעילות הפלילית ולהמלטותו מןהדין אינם מאפשרים לקבוע חלופת מעצר.
ג. עניינה של נאדיה שונה. היא גרושה ואם לששה ילדים, ולא פעלה בשירות הרשותהפלשתינאית מרצונה כי אם בשל מעמדה הירוד בקהילתה שנבע מחשדות שהיא שיתפה פעולהעם ישראל וכן שרכה דרכיה. על בסיס זה הוכרחה באיומים לפעול במסגרת שירות
המודיעין הפלשתינאי. לא זו אף זאת, פגיעתו של המעצר בנאדיה, שהיא אם חד הוריתחמורה מאוד. שני ילדיה הקטנים, בני 3 ו-6, נשארו ללא הורה והם מטופלים היום עלידי רשויות הסעד, אם כי ארבעה מילדיה המבוגרים היו בפנימיה גם לפני מעצרה. ששתהילדים הנמצאים בתחומי ירושלים קושרים את נאדיה לעיר והם הערובה הטובה ביותרלאי הימלטותה מאימת הדין.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אבו עטא לעוררים, עו"ד שילה למשיבה. 17.7.97).
בש"פ 4190/97 - עמוס אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת תקיפת שוטרים צבאיים כאשר לעצור עבר נקי ואינו אדם אלים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר, צעיר כבן 23, הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה,איומים, סיוע בבריחה ממשמורת חוקית וחבלה ברכב במזיד. לפי האישום תקף העוררשוטרים צבאיים שבאו לבית משפחתו כדי לעצור את אחיו החייל בחשד כי נעדר ללארשות. החייל התנגד לשוטרים ואז התערבו העורר ובני משפחתו ותקפו את השוטריםהצבאיים, והעורר דקר בזה אחר זה את השוטרים. למחרת היום הסגיר העורר את עצמו.בימה"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימת עילת מעצר עליסוד חזקת מסוכנות הנובעת מחומרת העבירה לפי חסד"פ וחזקה זו לא הופרכה. כן קבעביהמ"ש כי חומרת העבירות מלמדת שאין להסתפק בחלופת מעצר. העורר קיבל עליו אתהדין אך משמועד בירור המשפט נקבע לחודש דצמבר, שישה חודשים לאחר המעצר, הגישערר בטענה כי הנסיבות האישיות מסירות את החשש שיפגע בביטחון הציבור וכי הןמצדיקות חלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. סעיף 21 לחסד"פ יוצר חזקת מסוכנות הנסמכת על חומרת העבירות המנויות בוומעביר את הנטל לנאשם להוכיח כי אין יסוד לחשש כי יסכן את ביטחון הציבור. חזקתמסוכנות שלא הופרכה מקימה עילת מעצר על פי סוג העבירה. אולם, מטרתה אינה שונהממטרת המעצר בכל עבירה, שהינה מטרה מניעתית, להבדיל מעילת מעצר הרתעתית אשרבוטלה על ידי החוק. מהוראת סעיף 21 אשר בעניין קביעת חלופת מעצר אינה מבחינהבין עילת מעצר בעבירות חמורות ובין עבירות אחרות, ומן האיזון הראוי בין זכותוהחוקתית של האדם לחרותו ובין הצורך להגן על הציבור, עולה כי גם בעילת מעצרהנסמכת על חומרת העבירה על ביהמ"ש לבחון בחינה אינדבידואלית בעניינו של כל נאשםונאשם.
ג. בענייננו, העורר הוא אב לתינוקת ועובד במקום עבודה קבוע, מפרנס את משפחתוועברו נקי. התפרצותו האלימה הינה אירוע חריג ואין ללמוד ממנה כי הוא אדם אליםשבדרך כלל אינו שולט ביצריו. נסיבות אלה מאפשרות להסיר את החשש לביטחון הציבורע"י חלופת מעצר. לפיכך ישוחרר ממעצרו בערבות וב"מעצר בית".
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד שלמה ניסים למשיבה.22.7.97).
ע.א. 5341/93 - י.ד. תעשיות חייגנים בע"מ נגד מנהל מס קניה
*שומה לפי מוטב השפיטה במס קניה כשמחיר המכירה של טובין הושפע מיחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. *החלת "מיטב השפיטה" במס קניה 5 שנים למפרע(מחוזי ת"א - ע"ש 1226/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל).
א. המערערת מייצרת חייגנים אוטומטיים. בעלי מניותיה מחזיקים גם במניות שלחברת השיווק "אדקום מחשבים ותקשורת בע"מ" (להלן: אדקום). בין השנים 84 ל-88מכרה המערערת לאדקום %90 ממוצריה ואדקום מכרה אותם מוצרים בקמעונות לקהל הרחב.מכירת חייגנים אוטומטיים חייבת בתשלום מס קניה. ביוני 88 הודיע המשיב למערערתכי התברר שהמחיר בו מכרה זו את מוצריה לאדקום הושפע מן היחסים המיוחדים השוררים
בין שתי החברות ונמכרו במחיר הנמוך בהרבה מן המקובל, והואיל ומס קניה מחושב עלפי המחיר הסיטונאי של המוצר, נדרשה לשלם למדינה את ההפרש על פי שומתו של המנהלל-5 שנים לאחור.
ב. את דרישתו לתשלום הפרשי מס קניה סמך המנהל תחילה, לסירוגין, על סעיפי משנהשונים בסעיף 4 לחוק מס קניה, ומשנדחתה השגת המערערת והגישה ערעור לביהמ"שהמחוזי, שינה המנהל טעמו וסמך דרישתו על הוראות סעיף 5ג' לחוק מס קניה, המורהכי "הגיש עוסק... דו"ח תקופתי, ולדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון,רשאי המנהל לשום... את המס המגיע... השומה תהיה בתוך 5 שנים מיום הגשתהדו"ח...". ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת. יחד עם זאת קבע כי על פיהוראות הדין אין בסמכות המנהל להחיל את דרישתו 5 שנים לאחור אלא 3 שנים בלבד.המערערת מערערת על החלטת המערער לגופה והמנהל מערער על הגבלת התקופה ל-3 שניםלאחור ולא ל-5 שנים כדרישתו. ערעורה של המערערת נדחה וערעורו של המנהל נתקבל.
ג. המערערת טוענת שהמנהל פעל בחוסר סמכות, בכך שסמך החלטתו מפעם לפעם על סעיףאחר בחוק. כמו כן, לטענתה, בהוראת סעיף 5ג' לחוק, אשר עליו הסתמך המנהל בטיעוןלפני ביהמ"ש, נפקד המושג "יחסים מיוחדים" וממילא אין למנהל סמכות להידרש לסעיףזה. טענה זו יש לדחות. אכן, דרך הפעולה של המנהל לא היתה ראויה, בכך שהשתית אתהחלטתו על סעיפים שונים, ואין הוא יכול לעשות בסמכותו כלאחר יד ולהריץ את הפרטרצוא ושוב בין הסעיפים. במקרה מתאים אף אפשר לפסול החלטה בשל התנהגות בלתיראוייה של בעל הסמכות. אך לא כן בענייננו. היה לה למערערת "יומה בביהמ"ש". בעליהדין טענו לעניינה של הוראות סעיף 5ג' וביהמ"ש שמע מפי המערערת כל שניתן לשמועמפיו של בעל דין. כך שאין לומר כי המערערת נפגעה בשל כך שההסתמכות על סעיף 5ג'הועלתה רק בביהמ"ש. לפי הפסיקה גם אם ציינה הרשותו בטעות מקור סמכות שאינו נכוןאין בכך כלום.
ד. אשר לגופו של סעיף 5ג' לחוק - אם אמנם היו היחסים המיוחדים בין אטקוםלמערערת שגרמו לקביעת המחיר, כי אז היה הדו"ח שהגישה המערערת למנהל דו"ח"שאיננו נכון", כמשמעותו בהוראת סעיף 5ג(א), שכן הדו"ח אמר להציג על פניו עיסקהמסחרית במהלכם הרגיל של דרכי מסחר, בעוד אשר לאמיתם של דברים לא היתה זו עיסקהמסחרית אלא מניפולציה בין בני משפחה. המערערת הודתה במפורש כי אטקום הוקמהלצרכי מס בלבד והוסיפה כי הדבר נעשה כתכנון מס לגיטימי. כך שלמנהל היתה סמכותעקרונית לחייב את המערערת בהפרשי מס קניה לעבר.
ה. סעיף 5ג' לחוק מס קניה מסמיך את המנהל לשום עוסק כמיטב השפיטה. המערעתטוענת כי חלה עליה הוראת סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר)שלפיו לא יהיה הנישום חייב בתשלום "חסר" אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי "החסרלא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום... הנישום לא ידע ובנסיבות העניין לאהיה צריך לדעת, על קיומו של החסר... הנישום מכר את הטובין בתום לב... במחיר שלאנכלל בו אותו חסר". לטענת המערערת נתקיימו בה שלושת הדרישות ואולם אין הדבריםכך. תחנת המוצא לחוק מיסים עקיפים היא זו הקבועה בסעיף 2(א) שלפיו "נישום יהאחייב בתשלום חסר אם נדרש לעשות כן תוך התקופה הקובעת". זה הכלל. בצידו של הכללבא החריג שבסעיף 3. הנטל הוא על הנישום להוכיח קיומם של התנאים היוצרים אתהחריג.
ו. תנאי אחד לחריג בסעיף 3 קובע כי "הנישום לא ידע, ובנסיבות הענין לא היהצריך לדעת על קיומו של החסר". תנאי זה אינו מתקיים כאן. התנאי הראשון "לא ידע"מבחנו הוא סובייקטיבי, והתנאי של "לא היה צריך לדעת" מבחנו אובייקטיבי. נישוםשהיה צריך לדעת על החסר, הוא נישום שלפי אמות מידה להתנהגותו של איש מסחר הוגן
ראוי להחיל עליו אותו דין החל על נישום שידע על החסר. בענייננו, משלא עלה בידיהמערערת להצביע על הצדק כלשהו לפיצול בינה לבין אטקום זולתי לצרכי המס בלבד,מסקנה נדרשת מאליה היא כי המערערת "ידעה" על קיומו של החסר, מה גם אם שמים לבלפערים הגבוהים מאוד בין המחירים הזולים בהם מכרה המערערת את מוצריה לאטקוםלבין המחירים בהם מכרה אטקום את המוצרים לצרכנים. גם התנאי של מכירה בתום לבאינו מתקיים. מאותם טעמים שנקבע כי המערערת "ידעה" על החסר, ניתן לקבוע כי לאנתקיימה בה דרישת תום הלב. כך שהמערערת לא עלה בידה להכניס עצמה בגידרי הפטורהקבוע בסעיף 3 לחוק המיסים העקיפים.
ז. בשאלה אם יחול החיוב 3 שנים לאחור או 5 שנים לאחור - בהתאם להוראות סעיף5ג(ב) לחוק מס קניה, קנה המנהל סמכות לחייב בהפרשי מס קניה חמש שנים לאחור.הוראה שונה מצוייה בחוק מיסים עקיפים שלפיו הנישום יהיה חייב בתשלום חסר אםנדרש לעשות כך "תוך התקופה הקובעת", שהיא "3 שנים מן היום שבו נתהווה החסר אוהיתר". בשאלה ידו של מי תהיה על העליונה - חוק מס קניה או חוק מיסים עקיפים פסקביהמ"ש המחוזי כי ידו של חוק מיסים עקיפים על העליונה. בעניין זה לא צדק ביהמ"שהמחוזי. סעיף 2(ב) לחוק מיסים עקיפים קובע כי נישום יהיה חייב בתשלום חסר אףלאחר התקופה הקובעת אם נוכח המנהל כי "הנישום ידע, או בנסיבות העניין, צריך היהלדעת, על קיומו של החסר". מכיוון שכבר נקבע כי יש לראות את המערערת כמי "שידעה"על החסר, חל סעיף 2(ב)(2) המסיר את המגבלה של 3 שנים.
(בפני השופטים: גולדברג, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין, הוסיף השופט מצא.עו"ד גב' צפרירה מליסדורף למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 31.7.97).
רע"א 8420/96 - דן מרגלית נגד משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ
*ההבחנה בין סעד זמני של עיקול לבין סעד זמני אחר לענין סדרי הדין בבקשה לביטול הסעד הזמני שניתן במעמד צד אחד. *השלכת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על מתן צוים זמניים(מחוזי ת"א - 1254/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש הוא שמאי מקרקעין מוסמך. ביום 5.6.96 הגיש הבנק תובענה כספית נגדהמבקש לתשלום סכום של כ-8,354,000 ש"ח בטענה שהמבקש נתן לבנק שירותי שמאותלנכסים שעליהם ביקשו לווי הבנק לרשום משכתנאות, ונתגלו פערים גדולים בין מחיריהנכסים בשמאויות לבין מחיריהם האמיתיים ופערים עצומים בין המחירים שבהם מומשוהנכסים לבין המחירים שנקבעו על ידי המבקש. הבנק הגיש בקשה, שנתמכה בתצהיר,להטיל עיקולים זמניים על רכושו של המבקש. רשמת ביהמ"ש המחוזי נתנה צו על פי צדאחד "לפי העתירות כמבוקש" לסכום של 6,500,000 ש"ח.
ב. המבקש הגיש "בקשה בדרך המרצה לביטול עיקול זמני" ולא תמך את בקשתו בתצהיר.המבקש ציין כי בקשתו אינה נתמכת בתצהיר "שכן היא מבוססת כל כולה על טענותמשפטיות ועל האמור בבקשת העיקול של (הבנק) ובתצהיר התומך בה...". הבקשה לביטולצו העיקול "נמחקה" על ידי הרשמת ביום (3.7.69) בלי להזמין לדיון את בעלי הדין.הטעם לדבר היה שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר, כמצוות תקנה 364(ב) לתקנות. ביום9.7.96 הגיש המבקש "בקשה לביטול החלטה על פי צד אחד", בה עתר לרשמת לבטל אתהחלטתה מיום 3.7.96, למחוק את הבקשה לביטול העיקול. בבקשה נטען כי בתיקוןלתקנות סדר הדין שנכנס לתוקף לפני שהוגשה בקשת הביטול, בוטלה הדרישה לתצהיר,וכי כל טענותיו סבו על טענות משפטיות המתייחסות לבקשת העיקול ולא היה צורךבתצהיר. עוד נטען כי שגתה הרשמת בכך שלא קיימה דיון בעל פה בבקשה בדרך המרצהשהוגשה לה, שהמסמך שהוגש לעניינה על ידי המבקש הינו אך הודעה עליה. ביום 1.9.96החליטה הרשמת לדחות את בקשת המבקש. ביום 8.9.96 ערער המבקש על שתי החלטותהרשמת, מיום 3.7.96 ומיום 1.9.96. ביום 31.11.96 דחה ביהמ"ש המחוזי את הערעור.
ג. ביהמ"ש צמצם את הדיון לשתי שאלות: האם היה על המבקש לצרף תצהיר לתמוך בואת הבקשה לביטול העיקול?; האם בבקשה לביטול צו עיקול רשאי מבקש הביטול לחקור אתהמצהיר מטעם מבקש העיקול על תצהירו. ביהמ"ש המחוזי השיב על השאלה הראשונה בחיובועל השאלה השניה בשלילה. נקודת המוצא בפסק הדין היתה כי להבדיל מכל הסעדיםהזמניים האחרים, שלעניינם נחשבת בקשה לביטול הצו הזמני כהמשך הדיון בבקשההמקורית למתן הצו, בבקשה לביטול צו העיקול הזמני הדין שונה. אין להתייחס אלהבקשה לביטול צו העיקול הזמני כאל המשך הדיון בבקשת העיקול. בבקשה לביטולהעיקול שומה על המבקש לטעת ספק בלב השופט בצידקת התביעה. לכאורה צו העיקולבעינו עומד ונטל השכנוע שיש מקום לבטלו רובץ על מבקש הביטול. בקשת לרשות ערעורנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ד. הבנק טען שאין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות לערערבגלגול שלישי. בטענה זו אין ממש. הכלל שאין ביהמ"ש העליון נותן רשות לערעורבגלגול שלישי, אלא כשמתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, מבוסס על הרעיון שאין בעלדין זכאי אלא לשתי ערכאות לבירור עניינו, וכדי לזכות בדיון שלישי יש להראותשהעניין מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא. בענייננו, הרשם ושופטביהמ"ש המחוזי שייכים לאותה ערכאה, משל היו שני חדרים באותה קומה, והרעיוןהאמור אינו תופס בנסיבות אלה. לא זו אף זאת, השאלה שהמבקש מעורר לגבי היחס ביןהבקשה לצו עיקול והבקשה לעיקול והתצהיר הנדרש לתמיכה בבקשת הביטול, חוזרתומתעוררת חדשות לבקרים לפני ביהמ"ש של הערכאות הדיוניות, ולאור ההתפתחויותבשנים האחרונות בחקיקה ובפסיקה, היה מקום לראות בה שאלה בעלת חשיבות כללית גםאילו היתה מוגשת בקשת רשות לערער בגילגול שלישי.
ה. טענה אחרת בפי הבנק כי המבקש החמיץ את המועד לתקוף על דרך הערעור את החלטתהרשמת מיום 3.7.96. גם בטענה זו אין ממש. בקשה לביטול צו עיקול מוגשת מכח תקנה240 על דרך המרצה והמסמך המוגש לביהמ"ש אינו אלא הודעה על הבקשה ועל ביהמ"שלקיים דיון בבקשה בעל פה, אלא אם כן ויתרו על כך בעלי הדין. במקרה דנא לא קיימההרשמת דיון בבקשה לביטול העיקול והחליטה בבקשה זו מבלי שזימנה את בעלי הדיןלפניה. בנסיבות אלה קמה למבקש זכות לעתור לביטול ההחלטה לפי תקנה 201 ומשהוגשהבקשה לביטול ממילא מוארך המועד להגשת הערעור.
ו. די במה שנאמר לעיל לקבל את הערעור. אך הואיל וביהמ"ש המחוזי נזקק לשאלותהעקרוניות המתייחסות ליחס שבין בקשה לעיקול ובקשה לביטולו והצורך לתמוך את בקשתהביטול בתצהיר, וכדי למנוע התדיינות מיותרת בין בעלי הדין, מן הנכון לדוןבשאלות אלה לגופו של עניין.
ז. לפי הגישה העותומנית ניתן היה לקבל צו עיקול על פי צד אחד תוך מתן זכותלחייב לעתור לביטול צו העיקול תוך 8 ימים. בתקופה ההיא לא היו תצהירים. בתקנותסדר הדין האזרחי בוטלו סעיפי חוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית ובמקומם הותקנוהתקנות 238 ואילך. עתה ניתן היה לתת צו עיקול אם הוגש תצהיר שנחשב כ"ראייהמהימנה". את בקשת העיקול צריך היה להגיש בכתב והוראה זו דחתה את ההוראה הכלליתשיש להגיש כל בקשה בדרך המרצה אם לא נקבע לה סדר דין אחר. מנגד נקבעו בתקנותדרכי דיון אחרות לסעדים זמניים זולת העיקול. הבקשה למתן סעד זמני מוגשת על דרךהמרצה וביהמ"ש רשאי ליתן צו על פי צד אחד רק אם נוכח ביהמ"ש "שהשהיה הכרוכהבדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור". זאת בניגודלהטלת עיקול שאינה תלויה בשאלה אם צפוי לתובע נזק שאין לו תקנה או נזק בכלל.מטרת העיקול היא לייחד רכוש לביצועו של פס"ד העתיד להינתן ולאו דווקה למנועהברחת רכוש על ידי החייב.
ח. עם חקיקת חוק יסוד "כבוד אדם וחירותו", חל מפנה שהכיר בזכות הקניין כזכותחוקתית והסב את תשומת הלב גם לשיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לתת צו זמני. בתיהמשפט נדרשים ליתר זהירות מאשר בעבר למתן צוים זמניים. נדרש לערוך איזון ביןהאינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פס"ד את ביצועו,לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תפגע יתר על המידה על יסוד תשתיתראייתית בלתי מלאה. איזון האינטרסים האמור מחייב בחינה מחודשת של סדרי הדין,נטל ההוכחה וכמות הראיות הנדרשים בסוגיה של סעד זמני.
ט. איזון אינטרסים כאמור איזן את המגמה למציאת מכנה משותף עקרוני בין צוהעיקול הזמני לבין הצווים הזמניים האחרים, בין בסדרי הדין, בין בנטל ההוכחהובין בכמות הראיות הנדרשת. מגמה זו קיבלה ביטוי תחיקתי בתקנות הנוגעות לצוויעיקול. משהועמד העיקול הזמני על בסיס משותף עם שאר הסעדים הזמניים, שוב איןמקום לראות את הבקשה למתן צו העיקול ואת הבקשה לביטולו כשני הליכים נפרדים זהמזה. ביהמ"ש המחוזי קשר את הצורך בתמיכת הבקשה לביטול צו עיקול בתצהיר, בהיותבקשת העיקול ובקשת הביטול שני הליכים הנפרדים זה מזה, ומכיוון שקביעתו המשפטיתבעניין זה אינה מתקבלת ממילא אין אחיזה גם למסקנה בעניין התצהיר. לפיכך הוחלטלהחזיר את העניין לרשמת שתדון בבקשה לביטול העיקול שבגידרה יהיה המבקש רשאילחקור את המצהיר מטעם הבנק על תצהירו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיאש. לוין. עו"ד יואל בנקל למבקש, עוה"ד פנחס מרינסקי ורם תיק למשיב. 31.7.97).
בג"צ 4723/96 - עטייה אביבית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*העמדתה לדין צבאי של חיילת שפנתה למרפאה צבאית עקב תחושה רעה וסיפרה שעישנה מריחואנה. *שיקול דעתו של היועהמ"ש להתערבות בהחלטות הפרקליט הצבאי הראשי(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. העותרת הינה חיילת בצה"ל. באחד הימים הגיעה למרפאת קצין העיר לאחר שחשהמיחושים באזור הלב, וסיפרה לאחת החובשות ולאחרים שנמצאו במקום, כי עישנה במהלךחופשתה סם מסוג מריחואנה. החובשת העבירה מידע זה לאחראית המרפאה והנושא דווחלמשטרה הצבאית. מצ"ח פתחה בחקירה, ובתום החקירה הוגש נגד העותרת כתב אישום,בגין עישון מריחואנה. הסניגור פנה למשיב 2 (להלן: הפצ"ר) בבקשה שיורה על ביטולכתב האישום עקב העובדה שחקירת מצ"ח נפתחה בעקבות מידע חסוי שנמסר לעובד המרפאהתוך הפרת הכלל הנוגע לחיסיון הרופא כלפי החולה. הבקשה נדחתה בנימוק שהעוררתמסרה באופן גלוי לציבור שלם שהיה במרפאה על כך שהשתמשה בסמים. עם פתיחת המשפטבביה"ד הצבאי, ביקש הסניגור לבטל את האישום, בטענה כי העותרת זכאית לסעד מןהצדק בשל הנסיבות שהביאו להגשת כתב האישום. ביה"ד הצבאי דחה טענה זו. ב"כהעותרת עתר ליועץ המשפטי וביקש כי יפעיל את סמכותו לפי סעיף 231 לחסד"פ ויעכבאת ההליכים בביה"ד הצבאי. היועץ המשפטי השיב שסמכותו לעיכוב הליכים אינה משתרעתעל הליכים המתנהלים בפני ביה"ד צבאי. העתירה מופנית נגד היועהמ"ש לממשלה שיפעילאת סמכותו ויעכב את ההליכים נגד העותרת; ולחילופין שיחייב את הפצ"ר לבטל את כתבהאישום בתוקף סמכותו כמי שעומד בראש התביעה הכללית; ולחילופי חילופין, אםהיועהמ"ש לממשלה לא יעשה כן, להורות לפצ"ר לבטל את כתב האישום. העתירה נדחתהברוב דעות.
ב. השופטת בייניש: סעיף 2 לחסד"פ קובע לאמור: "סדר הדין הפלילי יהיה לפי חוקזה, זולת אם נקבע בחוק אחר או לפיו סדר דין שונה בעניין הנדון". השאלה היא, אםהכלל הרחב שנקבע בסעיף 2, מחיל את הוראות סעיף 231 על הליכים בבי"ד הצבאיים, אושמא החריג המוציא מהכלל את הוראות חסד"פ מקום שנקבע "סדר דין שונה לעניןהנדון", הוא החל על ההליכים בביה"ד הצבאי, המתנהלים לפי חוק השיפוט הצבאי. ניתן
לומר כי על פיה המבחן הצר של השוואת ההסדרים הקובעים בדין לשם הפסקת הליכיםהתלויים ועמדים או חזרה מהם, יש בסיס לקבוע כי חוק השיפוט הצבאי בסעיף 308 קבעהסדר שלם הנוגע לביטול כתב אישום, המוציא את סעיף 231 מכלל תחולה.
ג. אשר לעתירה להורות ליועץ המשפטי לחייב את הפצ"ר לבטל את האישום בתוקףסמכתתו כמי שעומד בראש התביעה כללית - היועהמ"ש החליט שלא לדון כלל בבקשה זו שלהעותרת, היות שבקשה זו הובאה בפניו רק לאחר שהפצ"ר דחה את הבקשה לבטל את כתבהאישום, ורק לאחר שביה"ד הצבאי דחה את טענתו המקדמית של ב"כ העותרת כי יש לבטלאת כתב האישום מטעם של "הגנה מן הצדק". צדק היועהמ"ש בהחלטתו. אכן, ככל מערכתהממשל, נתון גם הפצ"ר להנחייתו של היועהמ"ש ולחוות דעתו המשפטית. במציאותחיינו, השירות הצבאי מקיף חלק נכבד מהאוכלוסיה, ויש חשיבות מיוחדת להנחייההניתנת מטעם הגורם הבכיר ביותר המוסמך לפרש את הדין עבור הרשות המבצעת.היועמה"ש, כפי שמופקד על מערכת ערכים זו ברשות המבצעת, הוא המנחה המקצועי שלהפצ"ר. לפיכך, אם קובע היועהמ"ש כי הענין המובא לפניו הוא עניין מיוחד המצדיקאת התערבותו בשקול הדעת של הפצ"ר - תחייב עמדתו את הפצ"ר. בעניין שבפנינו סברהיועהמ"ש כי יש לדחות על הסף את הפנייה אליו שנעשתה לאחר שיהוי ממושך. איןלהתערב בשיקול דעתו כאשר החליט לנהוג כאמור.
ד. אשר לעתירה החילופית שבג"צ יורה לפצ"ר לבטל את כתב האישום שהוגש נגדהעותרת - השאלה היא אם ההחלטה להעמיד לדין את העותרת לוקה בחוסר סבירות המחייבהתערבות בג"צ. התשובה לכך היא שלילית. על פי הודעת המשיבים, נשקלה ההחלטהלהעמיד את העותרת לדין על פי אמות המידה הנקוטות בידי התביעה הצבאית ועל פימדיניותה המוצהרת בכל הנוגע לעבירות סמים. מדיניות זו, הנוטה להחמיר באכיפתהחוק נגד המשתמשים בסמים שהם חיילים, הכריעה את הכף. בהתחשב במדיניותה זו שלהתביעה הצבאית, אין לומר כי ההחלטה להעמיד לדין את העותרת, גם כשהיא נבחנת עלרקע השתלשלות עובדות המקרה, לוקה בחסר סבירות קיצוני.
ה. לפיכך דין העתירה להדחות. עם זאת, בשים לב לכך שהחקירה נפתחה בעקבותפנייתה של העותרת למרפאה, וכיוון שההחלטה להעמידה לדין ניתנה בטרם גובשוההנחיות בדבר העמדה לדין בעבירות סמים, מומלץ בפני הפצ"ר כי ישקול פעם נוספת אתהחלטתו, גם בהתחשב בהנחיות החדשות שנקבעו על ידו.
ו. הנשיא ברק (דעת מיעוט): מניתוח הוראות חסד"פ עולה כי סמכות עיכוב ההליכיםשל היועהמ"ש חלה גם על סדר הדין המתקיים בפני ביה"ד הצבאי. זאת מהבחינה הטכניתשל ניתוח סעיפי החוק. אשר לצד "המהותי" של הבעייה - היועמה"ש עומד בראש התביעההכללית. עליו מוטלת האחריות להשלטת המשפט הפלילי באמצעות ההליך הפלילי. הואקובע את מדיניות התביעה. מדיניות זו אינה מוגבלת אך לחוק העונשין. מן הראוילהעניק ליועהמ"ש את מלוא הכלים המשפטיים להגשמת תפקידו, ולמיצוי אחריותו. איןזה ראוי כלל ועיקר להכיר בהסדר קטוע, המבחין בין אחריותו של היועהמ"ש ואחריותושל הפרקליט הצבאי הראשי (והתובע הצבאי) בכל הנוגע להליך הפלילי בפני ביה"דהצבאי. יש להכיר בשליטה של היועהמ"ש על ההליך הפלילי המתנהל בפני ביה"ד הצבאי,וסמכותו לעכב הליכים שנפתחו על ידי תובע צבאי בפני ביה"ד צבאי.
ז. המשנה לנשיא ש. לוין: בפס"ד קצר הצטרף לדעת השופטת בייניש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטת בייניש. עו"ד סרן ר.בלכר לעותרת, עו"ד ע. הלמן למשיבה. 29.7.97).
רע"א 1241/96 - גדיש קרנות תגמולים בע"מ ואח' נגד יש גד... בע"מ ואח'
*עיכוב החזרת ערובה שניתנה לצורך מתן צו זמני גם לאחר שניתן פס"ד נגד מבקש הצו (הבקשה נדחתה).
במסגרת הליך לפי סעיף 235 לפקודת החברות למינוי חוקר לבדיקתענייניה של המשיבה 4 ולמינוי מנהל או כונס נכסים לחברה תוך ביטול סמכויותיו שלהדירקטוריון, ניתן צו מניעה זמני שהורה למבקש ולחלק מן המשיבים (להלן: מקבליהצו) להמנע מכינוס אסיפה כללית שלא מן המניין של המשיבה שעל סדר יומה אישורו שלהסכם מסויים בין חלק מן המשיבים ובין משיבים אחרים. להבטחת נזקי מקבלי הצו, עקבהוצאת הצו, ניתנה ערבות עצמית על ידי המבקשות "לפיצוי כל נזק שייגרם על ידיהצו, אם תדחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת". לימים ניתן פס"ד על ידי ביהמ"שבתובענה עצמה בו מינה חוקר לבחינת עסקיה של המשיבה והורה למשיבים להימנע מלעשותעיסקה כלשהי בנכסיה של המשיבה שלא במהלך העסקים הרגיל, עד תום 30 יום מהגשתהדו"ח על ידי החוקר. בכך הפך הצו הזמני לקבוע. על פסק דין זה הוגש ערעורלביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להשיב את הערובה לנותניה, למרותשצו המניעה הזמני הפך לקבוע, שכן קיימת אפשרות שהערעור יתקבל, ואם כך יהיה,יכול ויתברר כי לא מקום לצו הזמני מלכתחילה וכי נגרם למשיבים נזק שאותו באההערובה להבטיח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק ביהמ"ש בקבעו שאם תושב הערובה למבקשים והמשיבים יזכו בערעור, לא תהיהבידם ערובה המאפשרת הבטחת פיצוי בגין הנזק שנגרם להם - אם יגרם - על ידי הצוהזמני, אותו ביקשו וקיבלו מקבלי הצו. גם לפי מאזן הנוחות נוטה הכף נגד המבקשים,שכן נתנו ערבות עצמית בלבד שאינה כרוכה בהוצאות ואינה קשורה בצדדים שלישיים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד י. סמואל וא. יוספי למבקשות. 21.7.97).
בש"פ 4205/97 - עומר אלהרימי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים כאשר הראיות לכאורה אינן בעלות עצמה המספקת למעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם נאשם נוסף(להלן: מרוואן), בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, חטיפה לשם סחיטה, תקיפהבנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. האישום מבוסס על עדותו של מרוואן. העורר טעןכי בעת שבוצעו העבירות היה בבי"ח בבית לחם שם הוא עובד כשומר. בהליך המעצר אףהציג צילומים של דוחו"ת נוכחות ממקום עבודתו, המעידים, כביכול, על כך ששההבמקום העבודה באותה עת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בשלב המעצר אין להעריך את טענתהאליבי וכי עדות מרוואן מניחה תשתית ראייתית לכאורית המספקת למעצר. העררנתקבל.
החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה ניתנה על יסוד ראיות התביעהבלבד, בעוד שהיה עליו לבדוק גם את ראיות ההגנה ולבחון את משקלן הלכאורי שלראיות התביעה לנוכח ראיות ההגנה. ראיות האליבי שהציגה ההגנה הן אובייקטיביות עלפניהן, ובהליך זה יש לייחס להן משקל סגולי ניכר. לעומתן עומדת עדותו של עדהמפתח מרוואן, שלא היה עקבי בהודעותיו. בנסיבות אלה אין לומר כי על פני הדבריםמכלול הראיות הוא בעל עוצמה המספקת למעצר. משכך, שוב אין בחשש מהימלטות מןהדין, כטענת התביעה, משום עילה למעצר, אלא יש לתת ביטוי לחשש זה בתנאי שחרורשיבטיחו, ככל שניתן, את התייצבות העורר למשפטו. לפיכך יש לשחרר את העורר ממעצרובתנאי ערבות ובתנאים אחרים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.16.7.97).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 5313+6021/95+4998 - הרשעה בייבוא סמים מקולומביה על יסוד עדות שותף ─ לעבירה ו"דבר לחיזוקה". *ה"הבטחה" הנדרשת "לשותף ─ לעבירה" כדי להפוך את עדותו מ"עדות שותף" ל"עדות עד ─ מדינה" לצורך סיוע. *החמרה בעונש בייבוא קוקאין בכמות ─ גדולה כשהסם לא נתפס והופץ בין "הצרכנים" .........................386 ─* בג"צ 3659/97 - סמכותו של ראש מועצה מקומית נבחרת לבטל סמכויות שהאציל ─ לסגנו. *התנאים לתשלום שכר לסגן ראש מועצה מקומית והפסקת ─ התשלום. *טענת "השתק" נגד ראש מועצה המבקש להפסיק תשלום ─ שכר לסגנו בטענה שכל השנים התשלום לא היה חוקי ....................387 ─* ע.א. 2451/97 - הכרזה על קטינה כבת אימוץ עקב "אי מסוגלות הורית" של האב ─ כשהאם לא התנגדה לאימוץ ..........................................389 ─* ע.א. 1733/96 - ביטול ועדה מחוזית לבנין ערים משותפת לשני מחוזות כאשר ─ תחום המרחב התכנוני שבו טיפלה צורף לשטח שיפוט של אחד ─ המחוזות .........................................................389 ─* ע.פ. 331/97 - ביטול הרשעה בתקיפת שוטרים עקב תמיהות ואי בהירות שהותירה ─ גירסת התביעה ....................................................390 ─* בש"א 3223/97 - הארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד חלקי שדחה את התביעה נגד ─ חלק מהנתבעים, כאשר נתחדשה הלכה ע"י ביהמ"ש העליון ................391 ─* בש"פ 4136/97 - ביטול מעצר עד תום ההליכים (קשירת קשר לרצח וסחיטה) ...............392 ─* בש"פ 4190/97 - ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת תקיפת שוטרים צבאיים ─ כאשר לעצור עבר נקי ואינו אדם אלים ...............................393 ─* ע.א. 5341/93 - שומה לפי מוטב השפיטה במס קניה כשמחיר המכירה של טובין ─ הושפע מיחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. ─ *החלת "מיטב השפיטה" במס קניה 5 שנים למפרע .......................393 ─* רע"א 8420/96 - ההבחנה בין סעד זמני של עיקול לבין סעד זמני אחר לענין סדרי ─ הדין בבקשה לביטול הסעד הזמני שניתן במעמד צד אחד. ─ *השלכת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על מתן צוים זמניים ............395 ─* בג"צ 4723/96 - העמדתה לדין צבאי של חיילת שפנתה למרפאה צבאית עקב תחושה ─ רעה וסיפרה שעישנה מריחואנה. *שיקול דעתו של היועהמ"ש ─ להתערבות בהחלטות הפרקליט הצבאי הראשי ............................397 ─* רע"א 1241/96 - עיכוב החזרת ערובה שניתנה לצורך מתן צו זמני גם לאחר שניתן ─ פס"ד נגד מבקש הצו ...............................................399 ─* בש"פ 4205/97 - ביטול מעצר עד תום ההליכים כאשר הראיות לכאורה אינן בעלות ─ עצמה המספקת למעצר ...............................................399 ───