בג"צ 932/97 - אורה קליין ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*אי התערבות בג"צ בהחלטות מדיניות של הממשלה. *עתירה נגד מתן חנינה למחבלים ושחרורם(העתירה נדחתה).
א. העותרים מבקשים שהמדינה תבטל את החלטת הממשלה לשחרר את כל האסירותהפלסטיניות המרצות עונש מאסר בגין מעשי טרור, ובהן גם אסירות שהורשעו ברצח.לדעתם, ההחלטה לוקה בפגמים שונים ובהם גם פגמים משפטיים. העתירה נדחתה.
ב. אין בג"צ אמור לבדוק החלטות של הממשלה מבחינה מדינית או מוסרית, אלא רקמבחינה משפטית. מן הבחינה המשפטית אין בעתירה זאת חידוש רב. ההחלטה לשחרראסירות פלסטיניות נובעת מהוראה מפורשת בהסכם שנחתם בקהיר בשנת 94 בין מדינתישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני. הנשיא רשאי לשקול, בין יתר השיקולים למתןהחנינה, גם את העובדה שמדינת ישראל חתמה על הסכם מדיני העוסק גם בעניין זה.העותרים טוענים כי החלטת הנשיא חייבת להיות בכל מקרה החלטה אינדיבידואלית וכאןמדובר בהחלטה להקל בעונשן של כל האסירות והרי זו החלטה קולקטיבית. אולם, החלטהמדינית לחון קבוצת אסירים אין בה כדי לשלול את סמכות החנינה של הנשיא. עדייןמקבל הוא את החלטת החנינה בכל מקרה ומקרה לפי הנסיבות והשיקולים החלים לדעתובאותו מקרה.
ג. העותרים טוענים ששר המשפטים אינו רואה לנכון לתת חתימת קיום להחלטת הנשיאבדבר החנינה ולכן מתכוון ראש הממשלה לתת את החתימה הנדרשת ולכך אין תקדים.אולם, סעיף 12 לחוק יסוד: נשיא המדינה, הדורש חתימת קיום, קובע בלשון ברורה כיחתימת הנשיא טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר שהממשלה החליטה עליו.משמע, הסמכות לתת חתימת קיום היא, בראש ובראשונה, סמכותו של ראש הממשלה. סירובשר המשפטים לתת חתימת קיום אין בו כדי לשלול את הסמכות שהחוק העניק לעניין זהלראש הממשלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד נ. ורצברגר לעותרים, עו"ד י.שפר למשיבים. 10.2.97).
רע"א 1036/95 - נחושתן חברה להשקעות בע"מ ואח' נגד LTD LIFTS SCHINDLER ואח'
* רע"א 1036/95 - סיום התקשרות בין ספק למפיץ כאשר ההסכם איפשר זאת תוך מתן הודעה מראש. *תיק שרות של מתקין מעליות עם הלקוחות מהווה "נכס קנייני" כל עוד קיים חוזה שירות בין הצדדים. *טענה של עשיית עושר ולא במשפט במתן שרות ללקוחות של מפיץ מעליות ע"י יצרן המעל(מחוזי ת"א - ת.א. 1356/94 - הערעור נדחה).
א. בשנת 36 נכרת הסכם בין שינדלר לבין נחושתן שבו הוענקה לנחושתן הזכותהבלעדית למכירת מעליות של שינדלר בכל שטח ארץ ישראל. צויין כי ההסכם ניתןלביטול ע"י הודעה מראש של 3 חודשים וכל עוד לא תינתן הודעת ביטול יוארך ההסכםבכל פעם בשנה נוספת. ההתקשרות נמשכה למעלה מ-50 שנה שבהן התקינה נחושתן מעליותרבות שסופקו ע"י שינדלר. במאי 92 הועברה הבעלות מנחושתן לבעלים חדשים ובמרץ 93פוטר מנהל נחושתן, המשיב 3 יורם אופז (להלן: אופז), מתפקידו כמנכ"ל נחושתן.בעקבות המהפך בנחושתן שלחה שינדלר לנחושתן הודעה בכתב על סיום ההסכם תוך מתןארכה של שנה. ביוני 94 ייסדה שינדלר את חברת אלרום מעליות ואופז נקרא לנהל אתהחברה החדשה. בספטמבר 94 פנתה נחושתן לביהמ"ש בתביעה לצו מניעה זמני שלפיו תמנעמשינדלר, אלרום ואופז האפשרות ליתן שירותי אחזקה, תיקון ושיפוץ למעליות המנויותעל תיק השירות של נחושתן. לטענת נחשותן, התקנת המעליות נעשית בדרך כלל במחיריהפסד, מתוך צפייה לרווחים ממתן שירות תיקונים והחזקה (תיק שירות).
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שינדלר היתה זכאית לסיים את ההתקשרות עם נחושתן, כיהאשם להנעת שינדלר לניתוק קשריה עם נחושתן רובץ לפיתחה של ההנהלה החדשה שלנחושתן, וכי ציפייתה של נחושתן לרווחים מתיק השירות מוגנת, מכח טענה של עשייתעושר ולא במשפט, רק כל עוד היא מעוגנת בהסכם שירות או שיפוצים בין נחושתןללקוחותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מתן שירות ללקוח של נחושתן הפונה לשינדלר
איננו בבחינת גרם הפרת חוזה מצד שינדלר, אלא אם כן שינדלר יודעת על הסכם תקףבין הלקוח לנחושתן. הערעור נדחה.
ג. באשר לטענת נחושתן כי תיק השירות שלה הוא נכס קנייני - אכן כך הדבר, אךזאת רק במידה שמדובר בחוזה בעל תוקף שבין נחושתן לבין הלקוחות שבתיק השירות.אין נחושתן זכאית להגנה על הזכות שבתיק השירות מעבר למשך ההתקשרות החוזית עםלקוחותיה. לקוחות שאינם קשורים בחוזה בר תוקף עם נחושתן, רשאים לקבל שירות מכלספק שירות, ואין למנוע מתן שירות כזה ע"י שינדלר.
ד. אשר לטענת נחושתן כי יש להכיר בציפייתה הלגיטימית להשיב לעצמה את סכוםהשקעתה בהתחשב בהפסדים שספגה כשהתקינה את המעליות - אכן ביהמ"ש העליון העליוןכבר הכיר בציפייתם של מפיצי מוצרים אחרים כלגיטימית כטענת נחושתן. אולם איןהמקרה דנא דומה למקרים שעליהם מסתמכת נחושתן. במקרים הקודמים השאלה היתה מהומשך ההודעה המוקדמת שעל היצרן להעניק למפיץ ובענייננו נקבע בחוזה משך ההודעההמוקדמת לביטול החוזה. גם אם מקבלים את הקביעה שיש לקחת בחשבון את זכותו שלמפיץ לקטוף את פירות השקעתו בעת קביעת הזמן הסביר לסיום ההתקשרות - הרי ציפייתהזו של נחושתן כבר באה על סיפוקה. מיום כריתת החוזה ועד להודעת הביטול חלפהתקופה של קרוב ל-60 שנה. לא ניתן לפרוט תקופה זו לפרוטות אלא יש להשקיף עליהכמכלול וכמכלול תקופה זו מהווה זמן מספיק ליהנות מפירות ההשקעה. אשר למשך הזמןשבין הודעת הביטול לבטלות החוזה בפועל - בהתאם לחוזה ההפצה משך הזמן המוסכם הוא3 חודשים וכאן למעשה ניתנה ארכה של שנה.
ה. אשר לטענת נחושתן להתעשרות שלא כדין מצידה של שינדלר על חשבונה של נחושתןע"י הענקת שירות ללקוחות נחושתן - התנהגותה של שינדלר אינה מהווה עשיית עושרולא במשפט, ואין היא נופלת במסגרת ההתנהגות האסורה שבפסקי הדין שעליהם מסתמכתנחושתן. על פי הפסיקה, ייתכן אמנם שהתעשרותו של ייבואן מתחרה על חשבון ציפייתושל מפיץ תהווה עשיית עושר ולא במשפט, אך זאת רק אם מתקיים יסוד נוסף של התנהגותפסולה וחסרת תום לב או נסיבות אחרות שיהפכו את ההתעשרות לבלתי צודקת. איןהדברים חלים בענייננו.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט בך. עוה"ד חיים סמט ודניאלהרינג למבקשות, עוה"ד יובל לוי, יחיאל כשר ועופר לוי לשינדלר, עו"ד גב' איריסגלילי לאופז. 4.2.97).
ע.א. 4651/95 - בני סעיד חמודה ואח' נגד המועצה המקומית עראבה
*פרשנות סעיף בחוזה לעניין חיוב בתשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין אי תשלום במועד. *פיצול דיון והחלטה בשאלת הפרשנות תחילה(מחוזי חיפה - ת.א. 700/93 - הערעור נדחה).
א. המערערת התקשרה עם המשיבה לביצוע מערכת קווי ביוב. הסוגייה שבה נחלקו בעליהדין עניינה פרשנותו של סעיף בחוזה שבו נאמר "כל סכום אשר ישולם לקבלן... תוך30 יום ממועדו ישא הפרשי הצמדה. סכום אשר ישולם לאחר 30 יום ממועדו תתווסף לוריבית בנקאית רגילה בתום אותם 30 יום ועד לתשלום בפועל". המחלוקת התמקדה בשאלהאם משמעות הסעיף היא שסכום שלא שולם לאחר 30 יום ממועדו צובר הפרשי הצמדה וגםריבית בנקאית (בשיעור של %2 לחודש), או שבתום 30 הימים נפסקת ההצמדה והסכוםצובר ריבית בנקאית בלבד. במסגרת החלטת ביניים שיוחדה לשאלה זאת קבע ביהמ"שהמחוזי (השופטת שטרסברג-כהן) כי "שתי הפרשנויות יכולות להתיישב עם לשונו שלהסעיף... מבין שתי האפשרויות נראית לי זו לפיה... קביעת ריבית בנקאית רגילה ללאתוספת הפרשי הצמדה...". במסגרת פסה"ד הסופי אימץ ביהמ"ש (השופט סלוצקי) אתהפרשנות האמורה בקבעו שאין לסטות מהחלטה זו של ביהמ"ש. המערערת טוענת כי הואילוהסעיף נוסח כך שניתן לפרשו לשתי פנים הרי שיש לפרשו לרעת המשיבה שניסחה אותו.
עוד טוענת היא כי החוזה הוא "חוזה רשות" והרשות הפרה את החיובים שהוטלו עליהבחוזה ולפי סעיף 39 לחוק החוזים קמה למערערת הזכות להצמדה או לשערוך מלא עדלפרעון בפועל. גם טענה דיונית בפי המערערת כי ביהמ"ש שגה בשלב השני של המשפטכשהחליט שלא לשמוע ראיות לצורך פרשנותו של הסעיף אע"פ שמלכתחילה נקבע מועדלשמיעת ההוכחות. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענה הדיונית - התפיסה המקובלת היום היא שמשקיפים על המשפט כעלחטיבה אחת, המתפצלת רק מטעמי נוחיות הדיון לשלוחות רבות. בראשיתו של המשפטהסכימו בעלי הדין כי ההכרעה המשפטית לגבי הפרשנות תהיה לפי הכרעת ביהמ"ש לאחרשמיעת טיעונים בקשר לפרשנות. ע"י מהלך זה פיצלו את הדיון והעמידו להכרעת ביהמ"שבנפרד את הדיון בשאלה הפרשנית, ולא היתה כל הצדקה לכך שהדיון בשאלה ייפתח מחדשלקראת פסה"ד הסופי תוך התעלמות מן ההכרעה שהיתה.
ג. גם בעניין פרשנות הסעיף צדק ביהמ"ש המחוזי שפירש אותו כגירסת המשיבה. "שתיהמשמעויות" של הסעיף אינן "סבירות במידה שווה" למרות ששתיהן "יכולות להתיישב עםלשונו של הסעיף" כדברי ביהמ"ש המחוזי. לשונו ותכליתו של המסמך מחייבים להעדיףאת הפירוש שאימץ ביהמ"ש המחוזי. כמו כן, במצב דברים זה אין תחולה לכלל שישלהעדיף את המשמעות הנוחה למערערת הואיל והמשיבה היא שניסחה את החוזה. מנסחיהחוזה הפרידו בין שתי תקופות: הראשונה תוך 30 יום ממועדו של כל תשלום והשניהלאחר 30 יום ממועדו של כל תשלום. הסכום שמשולם בתקופה הראשונה ישא הפרשי הצמדהוהסכום שבתקופה השניה "תתווסף לו ריבית בנקאית רגילה". לשונו של הסעיף יש להמשמעות לשונית אחת, אם כי ניתן להסיק בדוחק גם משמעות נוספת, וגם תכליתו שלהחוזה מחייבת בחירה במשמעות משפטית אחת, הזהה למשמעות הלשונית. די בכך כדילדחות את ערעורה של המערערת.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מחמד אבראהיםלמערערת, עו"ד מחמד נעאמנה למשיבה. 4.2.97).
ע.א. 5001/92 - אריה ברקמן נגד קצין התגמולים
*תחולתו למפרע של תיקון בחוק הנכים והחלתו על משרתים בשב"כ כאשר הנפגע קיבל בינתיים תגמולים לפי חוק אחר(מחוזי ת"א - ע.א. 553/91 - הערעור נתקבל).
א. המערער עבד בשירות הבטחון הכללי מפברואר 68 ועד אוקטובר 75 ונפגע בתאונתדרכים תוך כדי עבודתו. המוסד לביטוח לאומי ראה את התאונה כתאונת עבודה וקבעלמערער נכות צמיתה של %19 ושילם לו גימלה בתשלום חד פעמי. כמו כן קיבל המערערפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בזמן התאונה לא חל על עובדיהשב"כ חוק הנכים (תגמולים ושיקום). ביולי 87 נכנס לתוקפו חוק שירות המדינה(גמלאות) (תיקון) שהחיל את הוראות חוק הנכים גם על עובדי השב"כ. באוגוסט 87הגיש המערער למשיב, על פי התיקון, תביעה לתגמול לפי חוק הנכים ותביעתו נדחתה.המערער ערער לפני ועדת הערעורים וזאת ביטלה את החלטת המשיב וקבעה שהמערער זכאילזכויות לפי חוק הנכים. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וזה ביטל את החלטת הוועדהוהשיב את החלטתו של המשיב על כנה. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. לפי סעיף 63ז' לחוק שירות המדינה, שהוסף ע"י החוק המתקן, יחול חוק הנכים,בין היתר, על עובדי השב"כ, באופן רטרואקטיבי. ברם, לטענת המשיב נשללה זכותולתגמולים של המערער לפי חוק הנכים מכח סעיף 36(א) לחוק שלפיו אם זכאי הנכה בשלאותה חבלה גם לפיצויים לפי חוק אחר "לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומיםלפי חוק זה כאחד... שולמו לו פיצויים לפי החוק האחר, לא יחולו עליו שאר הסעיפיםשל חוק זה". לדעת ביהמ"ש המחוזי יש לראות את המערער כמי ש"שולמו לו פיצויים לפיהחוק האחר" ולפיכך אינו זכאי לתגמולים. נגד קביעה זו יש לקבל את טענת המערער
שע"י החלת הוראות חוק הנכים עליו הוענקה לו, עם שאר הזכויות, גם זכות הבחירהבין התשלומים לפי חוק הנכים או לפי החוק האחר. בעמדתו תומכים לשונו של החוקהמתקן, תכליתו וההיסטוריה התחיקתית שלו. לפי החוק ניתנת לנכה זכות בחירה ביןתשלומים לפי חוק הנכים ובין תשלומים לפי החוק האחר. נכה שקיבל גימלה או גבהפיצויים לפי חוק הפיצויים לפני שנעשה זכאי לתבוע גימלה לפי חוק הנכים, קיבלתשלומים אלה לא משום שהעדיף אותם על פני תגמולים לפי חוק הנכים, אלא משוםשבאותו זמן לא היה זכאי לפי חוק הנכים. אשר לתשלומים ששולמו ע"י המוסד לביטוחלאומי - הרי המערער הודיע שהוא מוכן להשיב את כל מה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומיוכן להעביר למדינה את הזכות לגבות מן המזיק את מה שנפסק לטובתו במסגרת התביעהלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל, הוסיפההערה קצרה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מרדכי ברקן למערער, עו"ד גב' אילתה זיסקינדלמשיב. 4.2.97).
ע.א. 2383/93 - עירית תל אביב נגד לאה עוזיאל ואח'
*חיוב עיריה בפיצויים כאשר הרסה "מבנה מסוכן" מבלי לתת הודעה מראש לדייר מוגן של המבנה(מחוזי ת"א - ת.א. 2471/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה היתה דיירת מוגנת במושכר ששימש בית קפה ובר. המשיבות 2,3 (להלן:החברות) היו הבעלים של הבניין והיו מעוניינות בפינוי המושכר. פעמיים הוצת המבנהוהוא עמד שומם. באוגוסט 89, בעוד הליכים משפטיים בין החברות ובין עוזיאל, לעניןפינוי המושכר, עומדים ותלויים, הרסה העיריה את המושכר עקב היותו "מבנה מסוכן".המשיבה תבעה את העיריה ואת החברות בנזיקין וביהמ"ש המחוזי חייב את העיריהבתשלום 2/3 מערך דמי המפתח של המושכר בסכום השווה לכ-32,000 דולר לעוזיאל.התביעה נגד החברות נדחתה מכיוון שלא הוכחה טענת עוזיאל בדבר קשר שקשרו החברותעם העיריה להריסת הבנין. העיריה מערערת על עצם חיובה ועל גובה הסכום ולחילופיןעל כך שהחברות לא חוייבו בפיצוי כלשהו ואילו עוזיאל מערערת על גובה הסכום שנפסקלזכותה. הערעורים נדחו.
ב. חוק העזר לתל אביב יפו (הריסת מבנים מסוכנים) המסמיך את ראש העיריה להרוסמבנה מסוכן, מתנה את ההריסה במשלוח הודעת ראש העיר לבעל הבנין על הסיכון במבנהועל זכאותו להתנגד למתן צו ההריסה. לפי הגדרת החוק "בעל" כולל גם "שוכר" לתקופהשלמעלה מ-3 שנים. מקל וחומר שהמונח "בעל" כולל גם דייר מוגן. בענייננו לא נמסרההודעה לעוזיאל. העיריה טוענת שבהדבקת צו הריסה לפי סעיף 7 על הנכס יצאה ידיחובתה. אולם לפי חוק העזר רק באין אפשרות למסור הודעה לבעליו או לשוכר של הנכסבמקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל, נחשבת הצגת ההודעה על המקום עצמו כמסירהכדין. בענייננו, עוזיאל היתה רשומה בספרי העיריה כמחזיקה בנכס, היא היתה תושבתתל אביב וגרה בכתובת קבועה הרשומה בלשכת מרשם התושבים. על כן לא היה כל קושילמצוא אותה ולמסור לה את ההודעה. העיריה טוענת שהכתובת הרשומה של עוזיאל במרשםהתושבים אינה הכתובת בה היא מתגוררת. טענה זו יכולה היתה להישמע אילו שלחההעיריה הודעה לעוזיאל על פי כתובתה הרשומה. אבל משנמנעה העיריה מלשלוח לעוזיאלהודעה כל עיקר, אין היא יכולה להישמע בטענה זו.
ג. אשר לסכום שנפסק - ביהמ"ש המחוזי בחן חוות דעת שונות שניתנו ע"י שמאיםשונים והיה רשאי לבחור ולאמוד את הסכום הראוי. לפיכך יש לדחות את הערעורים עלגובה הסכום שנפסק. טענת המשיבה שהיא זכאית למאת האחוזים של דמי המפתח, מפניש"סולקה" שלא ברצונה, אינה יכולה לעמוד, שכן מלכתחילה היא לא תבעה אלא שנישלישים מדמי המפתח.
ד. עוזיאל לא ערערה על דחיית תביעתה נגד החברות, אבל העיריה טענה שביהמ"שצריך היה לחלק את הנזק בינה ובין החברות. התרעומת של העיריה מובנת, שכן החברותזכו ומלאכתן נעשתה בידי העיריה. הן קיבלו את צו ההריסה ולא טרחו להודיע על כךלעוזיאל ובכך נהגו שלא בתום לב והן היחידות שהרוויחו מכל העניין כאשר קיבלומגרש פנוי. היתה כאן אולי התעשרות שלא כדין של החברות, אבל שאלה זו לא התעוררהלא בביהמ"ש המחוזי וגם לא בערעור.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד רםהורביץ למערערת, עו"ד נ. קנת לעוזיאל, עוה"ד משה הרצוג ומיכל לוי לחברות.6.2.97).
ע.א. 6301/95 - מוריס מכביאן ואח' נגד טובה נגרי ואח'
*אי תחולת צוואה על נכס שהעביר בנו של המנוח על שם נכדיו עפ"י יפו"כ כללי בחיי המנוח(מחוזי ת"א - ה.פ. 377/93 - הערעור נדחה).
א. המנוח יעקב מכביאן נפטר באפריל 83. בצוואתו, מיוני 1981, הוריש את דירתולבנו המערער. המשיב 3, (להלן: המשיב), בנו של המנוח, והמשיבים 1 ו-2 בתו ובנושל המשיב, התנגדו לבקשת המערער לרשום את הזכויות שבדירה על שמו בהתאם לצוואה.הם טענו כי המשיב ביצע עוד בחיי המנוח את העברת הדירה ע"ש המשיבים 1 ו-2 תוךשימוש ביפו"כ כללי שניתן לו ע"י אביו בשנת 58 בפרס. על פי הנטען עשה כן המשיבבהתאם להוראה מפורשת של אביו. המשיבים הגישו תצהירים לביסוס טענותיהם ולתצהיריםאלו צירפו תצהירי מכר ללא תמורה שנעשו באוגוסט 82, שלפי האמור בהם הועברה הדירהבאמצעות המשיב לנכדים המשיבים 1 ו-2. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המשיב רשאי היהלהעביר את הדירה ע"ש הנכדים בתוקף ייפוי הכח והערעור נדחה.
ב. בביהמ"ש המחוזי היו המערערים מיוצגים ע"י עו"ד אחר ומי שהיה אז פרקליטם לאחקר את המצהירים על תצהיריהם כלל. לדעת ביהמ"ש המחוזי, כאשר פרקליט המבקש לאהתקיף את תצהירי המכר ואת ייפוי הכח, אם בדרך של חקירה שכנגד ואם בדרך של תקיפתהמסמכים או הגשת מסמכים נוגדים, אין מנוס אלא לקבוע כי המשיב אכן היה מוסמךלחתום בשם אביו על מסמך ההעברה.
ג. בביהמ"ש המחוזי לא הובאה כל ראייה שיכולה היתה להוות משקל ראייתי נגדהמסמכים שהוצגו ע"י המשיבים, גירסת המשיבים לא עומתה בחקירה נגדית או בגירסהחילופית. על כן יש לדחות את הטענה כאילו לא הובאה כל ראייה לתמוך במסמכים, אףמבלי להיכנס לקשיים המשפטיים המתעוררים. על פני הדברים מתעורר קושי ממשי בכךשלא הוצג כל מסמך שיש בו כדי לעגן את התחייבותו של המנוח להעביר את הדירה במתנהלמשיבים. יפוה"כ אינו יכול לשמש מקור לזכות ואף איננו תחליף למסמך כאמור, אלאמכשיר לביצוע התחייבות בלבד. אולם, משהושלמה פעולת העברת הזכויות בנכס בחברההמשכנת, ומשלא נסתרה גירסת המשיבים, אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ד. בשלב הסיכומים בערעור טען ב"כ המערער לראשונה שהמשיב לא יכול היה לעשותשימוש ביפו"כ, בשל הוראת סעיף 6 לחוק להגנת רכוש מופקד, שמגביל את עשיית השימושביפו"כ נושן לצורך רישום פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חיקוק.ניתן לדחות את הטענה מן הטעם שלא הועלתה כלל בביהמ"ש. אולם, גם לגופה אין בהממש. הסעיף האמור אין עניינו לכאן, גם בשל טיבה של הזכות שהועברה, שהיא זכותאובליגטורית, וגם משום שהפעולות שנעשו בעניין הנכס אינן הפעולות של העברת זכותבמקרקעין שתוקפן תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי דין, בהיות הרישום דנן רישוםבמשרדי החברה המשכנת גרידא.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש.עו"ד קנת למערערים, עו"ד נעמת למשיבים. 6.2.97).
ע.א. 3599/94 - שמעון ועודד יופיטר נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
* ע.א. 3599/94 - ישיבה שבה דן בימ"ש בבקשה לדחיית אגרה אינה מהווה "הזדמנות ראשונה" לעניין העלאת טענת התיישנות. *המועד למירוץ תקופת ההתיישנות החוזית כאשר בנק לא ביצע הוראה למכירת ניירות ערך לפני התמוטטות המניות. *כאשר חסרים פרטים בכתב תביעה אין לדחות את (מחוזי ת"א - ת.א. 1940/90 - הערעור נתקבל).
א. המערערים הגישו תביעה נגד הבנק בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מכךשהבנק לא מילא הוראת מכירה שניתנה על ידם למכירת מניותיהם הבנקאיות. לפי הטענהניתנה הוראה ביום 4.10.83 והתמוטטות המניות אירעה ביום 6.10.83. התביעה הוגשהביום 3.10.90 ועל פניה לא נראה כי התיישנה. הבנק טען טענת התיישנות על סמךמכתבים ששלחו המערערים לבנק, מהם עולה - לטענתו - כי ההוראה למכירת המניותניתנה במועד שלגביו חלה תקופת ההתיישנות ולא ביום 4.10.83. ביהמ"ש לא התירלמערערים לחזור בהם מ"הודאותיהם" שבמכתבים ולאחר שמיין את עילות התביעה, קבעשהעילות החוזיות התיישנו בעוד שהעילות הנזיקיות לא התיישנו. הערעור על ההחלטהשהעילות החוזיות התיישנו נתקבל.
ב. אין לקבל את טענת המערערים שהבנק החמיץ את ההזדמנות הראשונה לטעון את טענתההתיישנות באשר לא העלה אותה בהליך של בקשה לדחיית אגרה שהגישו המערערים. הליךשל בקשה לפטור מאגרה אינו הליך שבו צריך להעלות טענת התיישנות. הצדדים להליך שלבקשה כזו הם התובע והמדינה. אכן, אין להתעלם מכך שלנתבע אינטרס מסויים בהליך זהואם הוא מוזמן הוא יכול גם להעלות טענותיו. אולם אין בכך כדי להפכו לצד הכרחיאו נחוץ. לפיכך אין לראות בהליך האמור הזדמנות ראשונה להעלאת טענת התיישנות. גםטענת המערערים שטענת ההתיישנות הועלתה ע"י הבנק בחוסר תום לב בדין נדחתה. טענתהתיישנות היא טענת הגנה לגיטימית ובנסיבות העניין אין בהעלתה משום חוסר תוםלב.
ג. המערערים ביקשו להתיר להם לחזור בהם מהודאותיהם לעניין מועד מתן הוראתהמכירה לבנק. "הודאות" אלה מצויות בשני מכתבים ששלחו המערערים לבנק: האחד ביום10.6.84 והשני ביום 24.7.84. באחד מהם כתוב כי ההוראה ניתנה 5 ימים לפני"המהפך" של המניות ובשני כתוב כי ניתנה 6-5 ימים לפניו. ביהמ"ש סבר כי המערעריםנתפסים על הודאתם שמכתבים ואין לאפשר להם לחזור בהם ממנה. בענין זה דין הערעורלהתקבל. ספק אם יש לראות באמור במכתבים הנ"ל, שנכתבו 9-8 חודשים לאחר מתןההוראה, הודאה לגבי "מועד מסויים" שניתן לקבעו בוודאות. נטל הוכחת טענתההתיישנות על הטוען לה, הבנק, ואין הבנק יכול להרים נטל זה על ידי השערותוניחושים. החומר שבאמצעותו מבקש הבנק להוכיח כי ההוראה ניתנה לפני 3.10 אינומספיק למטרה זו. די בכך בלבד, גם ללא חזרה מן ההודאות, כדי לדחות את טענתההתיישנות. אך קיימים נימוקים אחרים להצדקת דחיית הטענה.
ד. תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מהיום שבו נולדה התביעה שהוא היום בו מתגבשותהעובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב. אם לא נקבע מועדלקיום החיוב, יהיה המועד לקיומו, זמן סביר לאחר יצירתו. כשעילת התביעה היא הפרתחוזה, מתגבשת עילה זו לכל המוקדם ביום ההפרה ולא ביום יצירת החיוב. בענייננו,גם אם ניתנה הוראה לפני ה-3.10 לא ברור כלל שהיה על מקבל ההוראה לבצעה מיד.בנקים אחרים שקיבלו הוראה כזו מהמערערים ביצעו את ההוראה ביום 4.10 וביום 5.10ועדיין ראו בכך המערערים ביצוע ראוי תוך זמן סביר ולא ראו בכך הפרת ההוראה.לפיכך ניתן לומר כי אי ביצוע המכירה עד 5.10, טרם הבשיל הפרה של ההוראה למכור,וגם מטעם זה לא התיישנה העילה החוזית.
ה. גם אם יוצאים מתוך הנחה כי היה על הבנק לבצע את הוראת המכירה מיד עם קבלתההוראה שניתנה (אולי) לפני 3.10, עדיין לא מתחייב מכך שעילת התביעה החוזיתהתיישנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדהעילת התובענה". מה היא עילת התביעה ומתי היא נולדה? התשובה לכך אינה חד משמעית.
התגבשותה של עילת תביעה חוזית נוצרת עם שכלול ההפרה והיא פועלת לטובת הצדהמקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר ודיבהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה. אך אין ללמוד מכך כילא יכולה לקום עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה עם הפרת החוזה. משמופר חוזה והצדהמקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה אלא בגין נזק שיתרחש בעקבותיה לאחרזמן, יכול ותיווצר עילת התביעה אם יווצר הנזק.
ו. המערערים טוענים כי הפרת הוראתם על ידי הבנק היתה הפרה נמשכת שכן הבנקאמור היה למלא את ההוראה בכל רגע מאז ההוראה ועד להתמוטטות וכל עוד לא מילאוהנמשכת ההפרה. ברם, אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת, יצא מכךשכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע אתחלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם. מידי יום תיווצר עילהמחדש ומניין ההתיישנות יחל מחדש. אין צורך להכריע בשאלה זו וניתן להסתפקבנימוקים האחרים לקבלת הערעור ולדחיית טענת ההיתיישנות.
ז. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בעילות מסויימות בשל היעדר פרטים מספיקיםבגיבושן של אותן עילות. לא היה מקום לדחות את התביעה באותן עילות, אלא ניתן היהלחייב את המערערים לתת פרטים נוספים כפי שיתבקשו. הצעד הדרסטי של דחיית עילותתביעה, צריך להנקט רק לאחר שמוצו אפשרויות התיקון וההשלמה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה השופטת שטרסברג-כהן.עוה"ד שאול הזנפלד ופנחס מרינסקי למערערים, עו"ד א. ארצי למשיב. 18.2.96).
ע.א. 2167/94 - בנק למסחר בע"מ נגד דן שטרן ואח'
*תחילת תקופת ההתיישנות בעילה של תרמית. *ידיעת "העובדות העקריות המהוות את עילת התובענה" לצורך תחילת תקופת ההתיישנות(מחוזי ת"א - ת.א. 787/92 - הערעור נדחה).
א. ביום 19.6.92 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגדהמשיבים על סכום של כ-600,000 ש"ח. לפי הנטען שימש מורישם של המשיבים, המנוחנחמן שטרן, בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של המערער והמנכ"ל שלו וגם החזיק "באמצעישליטה" של המערער. באוגוסט 93 קיבל המנוח שירותים משפטיים לצורך פעולות משפטיותשנעשו עבורו, ולפי הטענה שילם עבורם מכספי המערער במקום מכספיו בשני תשלומים:ביום 23.8.83 וביום 16.10.83. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מחמת התיישנותוהערעור נדחה.
ב. לפי חוק התיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה...היתה עילת התובענה תרמית או הונאה... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעהלתובע התרמית או ההונאה... נעלמו מן התובע העובדות... תתחיל תקופת ההתיישנותביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לפי תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי עלכתב התביעה לכלול את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ומתי נולדה".המועדים שצויינו בכתב התביעה כמועדי התשלומים הנטענים עבורם הם החודשים אוגוסטואוקטובר 83. מכאן, שעד יום הגשת התביעה ביוני 92, חלפו 9 שנים בקירוב ולפיכךהתיישנה התביעה.
ג. כאמור, אם עילת התובענה היא "תרמית או הונאה" נדחית תחילת ההתיישנות ליוםשבו נודעה לתובע. אפילו מגלה כתב התביעה עילה כזאת - אי אפשר למצוא בו את היוםשבו נודע למערער על התרמית או ההונאה. הוא הדין בטענה אפשרית של "התיישנות שלאמדעת" שאף מצריכה אמירה מפורשת של התובע מתי נודעו לו העובדות שנעלמו ממנווהמערער לא נקב גם במועד זה. מכיון שכך לא הראה התובע שתחילתה של תקופתההתיישנות היתה במועד מאוחר יותר מן היום שבו נולדה העילה, ולפיכך יש לקבועשתחילתה היתה במועדים שבהם נולדה העילה והתביעה התיישנה.
ד. המערער טען בכתב תביעתו כי המנוח "ניצל לרעה את תפקידיו כיו"ר מועצתהמנהלים... הוא הפר את חובת הנאמנות שהוא חב לתובע...". לדעתו, חב המנוח חובתנאמנות כלפי המערער ולפיכך אין התיישנות ביחסים שביניהם. על גבי הטענה של חובתנאמנות מבקש המערער להשתית מסקנה נוספת כי תקופת ההתיישנות התחילה רק ביום מותושל המנוח בינואר 87 ולכן לא התיישנה התביעה. גם טענה זו יש לדחות. טיעון כזההיה צריך להעלות במפורש בכתב התביעה ולא על דרך של לימוד דבר מתוך דבר. זאתועוד, לעניין יחסי נהנה ונאמן קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים אתחובותיו. הנחה זו ניתנת לסתירה. כאשר לנהנה נודעות העובדות המהוות את עילתהתביעה, מן הראוי להחיל על התביעה את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנהלעכב את הגשת התביעה עד אין קץ.
ה. בכתב הגנתם טענו המשיבים כי ההחלטה לשלם עבור השירותים המשפטיים הנזכריםבוצעה בידיעתם ובהסכמתם של כל בעלי מניות הבנק באותה עת ובהסכמת האנשים שכיהנובדירקטוריון של הבנק באותה שעה. על טענה עובדתית חדשה זאת בכתב ההגנה, שייחסהלבנק את הידיעה האמורה, היה על המערער להשיב בכתב תשובה כדי לשלול את התוצאההמשפטית העלולה לנבוע ממנה. כן היה עליו להגיש, לקראת הדיון בבקשה לסלק אתהתביעה על הסף, גם תצהיר לאימות טענתו שלא יכול היה לדעת על מעשיו של המנוח עדפטירתו. לפיכך לא היתה לפני ביהמ"ש כל ראייה שהיא שנתקיימו התנאים לדחיית תחילתתקופת ההתיישנות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ד.אלון ושמרלר למערער, עוה"ד י. לוי בן פורת וי. עמיהוד בן פורת למשיבים.18.2.97).
רע"א 7970/95 - ציפורה מוראבי ורחל וויס נגד מנהל מס רכוש חיפה
*המבחנים לחיוב קרקע צמודה לדירה במס רכוש(מחוזי חיפה - ע.ש. 161/95 - הערעור נתקבל).
א. המבקשות הן הבעלים הרשומים של חלקה בנהריה בשטח של דונם שהיא יחידת רישוםאחת בלשכת רישום הקרקעות. החלקה נמצאת באיזור מגורים מרכזי ועליה בית מגוריםוגינה. המשיב קבע כי לצורך שומת המס יש לראות שטח של 400 מ"ר מתוך החלקה - שעל156 מ"ר ממנו בנוי הבית - כשייך לבית, ואילו את יתרת השטח, 600 מ"ר, יש לראותכקרקע פנוייה שבגינה יש לחייב את המבקשות במס רכוש. ההשגה שהגישו המבקשות נדחתהעררן לוועדת הערר נדחה וכן הערעור לביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל.
ב. בפסיקה נקבעו 3 מבחנים המגדירים מהי "יחידת מיסוי" על פי החוק: "מבחןהרישום" שעניינו רישומו של נכס במרשם המקרקעין אם הוא רשום כיחידת רישום אחת;"מבחן הייעוד הכלכלי" שעניינו ייעודה של הקרקע ואפשרות ניצולה הכלכלי כיחידהלעצמה; "מבחן השימוש בפועל" שעניינו השימוש שבעל הקרקע עושה בה הלכה למעשה.היתה מחלוקת בשאלה אלו מן המבחנים יש להעדיף, אך דעת הכל היא כי המבחן הראשונילעניין זה הוא "מבחן הרישום". בפס"ד שדן בנושא העלתה דעת הרוב שיש להעדיף אתמבחן הייעוד הכלכלי על פני מבחן השימוש, אלא אם כן אין הצדק לכך או במקריםיוצאי דופן במיוחד. זה המצב בענייננו, שניתן לומר שהוא בגדר "יוצא דופן", וגםהנסיבות מחייבות לראות את מבחן השימוש כעדיף על פני מבחן הייעוד הכלכלי.
ג. מדובר כאן בחלקה קטנה, בשטח של 1,000 מ"ר, הרשומה כיחידת רישום אחת, יעודהמגורים ומשמשת בפועל למגורים. תכניות המתאר אינן מאפשרות חלוקה של החלקה לשנימגרשים נפרדים אך מתירות להקים עליה שני מבנים נפרדים. החלקה נמצאת ברחוב הבנויברובו בתי מגורים והיא באיזור עירוני למחצה. באשר למבחן השימוש בפועל טועןהמשיב שלא הובאה ראייה כי יתרת השטח של 600 מ"ר משמשת כגינה לבית ומכיוון
שמדובר בשאלה שבעובדה אין לערער עליה לפי חוק מס רכוש. על כך יש להשיב כי ועדתהערר לא דנה כלל בשאלה איזה שימוש נעשה בחלקה בפועל, משום שסברה שיש לאמץ אתמבחן הייעוד הכלכלי. נטען ע"י המבקשות שמדובר בגינה המשמשת את הבית והוועדהוביהמ"ש לא התייחסו לכך כלל.
ד. ביהמ"ש המחוזי גרס כי תכליתו של חוק מס רכוש היא "לגרום לכך שהקרקע לאתשאר ריקה ותנוצל לבניה". בשולי הדברים ניתן להעיר שספק אם לגבי כל המקרים נכוןלומר זאת. יש לבחון כל מקרה בפני עצמו לאור המבחנים והשיקולים שהובאו לעיל.השאיפה להלביש כל שטח ירוק "בשמלת בטון ומלט" אינה חייבת לעמוד תמיד מעל כלשיקול אחר, גם לא כאשר משקיפים על השטח מנקודת הראות של המיסוי. אשר לטענתהמשיב כי אין השאלה הנדונה מצדיקה רשות לערער - גם אם מאמצים לעניין ערעור כזהאת העקרונות שנקבעו ברע"א 103/82 (חניון חיפה), הרי מדובר כאן באחד המקרים "בהםיש חשיבות עניינית לבעייה המשפטית המועלית בהם בין בעומדה בפני עצמה וביןמבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים" כאמור בפס"ד חניון חיפה. לפיכךיש לקבל את הערעור כאמור.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מאירבן דור למבקשות, עו"ד גב' לילך אוהל למשיב. 18.2.97).
רע"א 3816/96 - אבו ג'ודה ג'מלאת נגד הסנה, חברה לביטוח בע"מ
*הכישורים הנדרשים לצורך מינוי כ"מומחה רפואי" לפי חוק הפיצויים לנת"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 202/92 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת נפגעה בתאונת דרכים בהיותה ילדה והגישה תביעה לפי חוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים נגד המשיבה. בימ"ש השלום ברמלה מינה במרץ 91 את ד"רפולאקביץ' כמומחה מטעם ביהמ"ש, על מנת שיתן חוות דעתו לגבי פגיעתה של המבקשתבתחום הפסיכיאטרי. המומחה בדק את המבקשת ושלח את חוות דעתו מיום 5.7.91לביהמ"ש. לאחר קבלת חוות הדעת ועל יסודה הועבר התיק ע"י בימ"ש השלום לדיוןבביהמ"ש המחוזי. כעבור 5 שנים, באפריל 96, ביקשה המשיבה לבטל את מינויו וחוותדעתו של ד"ר פולאקביץ' ולמנות תחתיו מומחה אחר. זאת על יסוד הטענה שביום המינויובמועד מתן חוות הדעת טרם קיבל ד"ר פולאקביץ' תעודת מומחה, כמשמעה בפקודתהרופאים ותקנות הרופאים. המומחה אמנם, כבר באפריל 91 עבר המומחה בהצלחה אתבחינת גמר ההתמחות, אך את תוארו כמומחה בתחום הפסיכיאטריה של הילד המתבגר קיבלרק ביום 11.7.91. בהחלטתו קיבל ביהמ"ש המחוזי את הבקשה וקבע כי רופא מומחהלצורך התקנות יכול להיות רק מי שזכה בתואר מומחה באותו תחום רפואי כאמור בפקודתהרופאים ובתקנות הרופאים. לפיכך ביטל את מינויו של ד"ר פולאקביץ' וכפועל יוצאמכך החליט להחזיר את התיק לבימ"ש השלום לדיון. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעורוהערעור נתקבל.
ב. על פי הגדרת "מומחה" בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ניתן למנותכמומחה הן רופא והן מי אשר עוסק כמומחה בנושא רפואי, הכולל גם את דרכי שיקומושל נפגע. אין ספק שד"ר פולאקביץ' עונה על דרישת הגדרת מומחה, כבר מעצם עובדתהיותו רופא מאז סוף שנת 83. שאלה אחרת היא אם ראוי היה למנותו כמומחה בתחוםהפסיכיאטרי קודם שהוסמך כמומחה בתחום זה על פי פקודת הרופאים ובשל כך שהמינוילא היה ראוי יש לבטלו. אין ספק שככלל ראוי למנות כמומחה אדם שיש לו התמחותבאותו תחום רפואי בו נדרשת חוות הדעת. עם זאת, יקרה לא אחת שמי שאין לו תוארמומחה בשטח רפואי מסויים יהיה לו ידע בתחום זה וניתן יהיה לסמוך על חוות דעתובאותו תחום. במקרה כזה אין לפסול את אפשרות מינויו כמומחה ואם התמנה רופא כזהליתן חוות דעת בתחום מסויים לא בהכרח יהיה מקום לבטל את מינויו.
ג. בענייננו, מינויו של ד"ר פולאקביץ' כמומחה היה כדין בהיותו רופא. גם קודםמינויו עסק בפסיכיאטריה לילדים ולנוער. הוא היה בסוף תקופת התמחותו בפסיכיאטריהשל הילד והמתבגר, תקופה בה ההתמחות היא בת 4 שנים וחצי. בעת מתן חוות הדעת עבדבפסיכיאטריה לילדים ולנוער והיה אחראי במרפאה של משרד הבריאות בנתניה. הוא מילאאת כל התנאים הנדרשים לקבלת תואר של מומחה בתחום האמור ואת התואר קיבל כשבועלאחר מתן חוות דעתו. לפיכך לא היה מקום לבטל את מינויו.
ד. למעלה מהצריך יש להזכיר, שפרשה בפני עצמה היא העובדה שרק כ-5 שנים לאחרמינויו של ד"ר פולאקביץ' כמומחה הוגשה הבקשה לביטול מינויו. אין לכך כל הסברהמניח את הדעת. את מה שהתברר כעבור כ-5 שנים, יכלה המשיבה לברר 5 שנים קודםלכן. אגב, גם אם היתה הצדקה לביטול מינויו וחוות דעתו של המומחה, לא ברור מכחאיזו סמכות הוחזר הדיון לבימ"ש השלום. לאחר שהדיון הועבר לביהמ"ש המחוזי, שובלא היה מקום להעבירו עוד (סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט).
(בפני: השופט אור. עו"ד ע. פאנוס למבקש, עוה"ד אליעד וצחי למשיבה.30.1.97).
רע"א 2650/95 - מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ ואח' נגד מרדכי כידון ואח'
*תקפותו של פסק בורר שניתן 6 שנים לאחר שנסתיימו הליכי הבוררות. *הרחבת סמכותו של בורר ע"י התנהגות הצדדים(מחוזי ת"א - ה.פ. 919/91 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשות (להלן: היזמים) התקשרו עם המשיבים בעלי משרד הפרסום גיתם מערכותתדמית בע"מ (להלן: הקונים) בחוזה שלפיו התחייבה המבקשת לבנות את משרדיה של גיתםוהמבקשות האחרות ערבו להתחייבויותיה. המבקשת לא עמדה בתנאי החוזה ולא מסרה אתהמשרדים במועד. נחתם בין הצדדים הסכם בוררות שלפיו נתמנה אריה ברנוביץ "כבוררדן יחיד, ומוסרים לו להכרעה לפסוק את הפיצויים לקונים כתוצאה מאי סיום בנייתהאגף... במועד שנקבע בהסכם המכר". לטענת המבקשות, כבר בשלב מוקדם של הבוררות,ברור היה כי הקונים לא שילמו את מלוא מחיר הנכס ובין הצדדים הוסכם, בעל פה אובהתנהגות, כי גם סוגיית הכספים המגיעים ליזמים תוכרע ע"י הבורר. ישיבות הבוררנסתיימו במהלך שנת 85 ופסק הבורר ניתן רק ביום 23.4.91, כ-6 שנים לאחר תוםישיבות הבוררות.
ב. בפסקו קובע הבורר כי יתרת המחיר שבתשלומה חייבים הקונים, לאחר שנוכו ממנההפיצויים המגיעים להם, עומדת על סכום של 330,000 ש"ח. הקונים ביקשו מביהמ"שהמחוזי לבטל את פסק הבורר בשני נימוקים עיקריים: הבורר חרג מסמכותו, שכן היהמוסמך לקבוע רק את סכום הפיצויים שבו יחובו היזמים ולא היה מוסמך לדון בתשלוםיתרת המחיר; פסק הבורר ניתן באיחור מופלג, לאחר שהבוררות בין הצדדים פקעה.ביהמ"ש המחוזי דחה את הנימוק הראשון וסבר כי במהלך הבוררות הסכימו הצדדיםשהבורר יקבע גם את עניין תשלום התמורה שהיו חייבים הקונים לשלם ליזמים. מאידךקיבל את הטענה השניה וקבע כי העיכוב במתן פסק הבורר במשך 6 שנים חותר תחת כוונתחוק הבוררות שזו תתנהל ביעילות ותוך זמן סביר. על כן ביטל את פסקו של הבורר.בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. באשר לאיחור במתן פסק הבורר - בהסכם הבוררות אין כל הוראה ביחס לפרק הזמןשבמסגרתו אמור להתנהל הליך הבוררות ואין בו כל הוראה המחייבת את הבורר לתת אתפסק הבוררים תוך פרק זמן מוגדר. לפי סעיף טו' להוראות הקבועות בתוספת לחוקהבוררות "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך 3 חודשים מהיום שהתחיל לדוןבסכסוך... אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד ל-3 חודשים נוספים". פסק הבוררניתן זמן רב לאחר שחלפה התקופה הנזכרת. אולם, לפי סעיף 26(ג) לחוק "לא תשמעטענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב
לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". הודעה בכתב כזו לא ניתנה ע"יהקונים לבורר. אין לאפשר מצב דברים בו אחד הצדדים, הסבור כי במתן פסק הבורר חלאיחור המאפשר את ביטולו, יישב בחוסר מעש וימתין לנתינת הפסק, בסוברו כי אםיינתן הפסק לטובתו - יחריש, ואילו אם תוכרע הבוררות לרעתו - יעלה את טענת הפסולבפני ביהמ"ש.
ד. הקונים מוסיפים וטוענים כי גם אם לא נהגו כמצוות סעיף 26(ג), הרי במהלךפרק הזמן הארוך שחלף בין מועד סיום ישיבות הבוררות לבין מתן הפסק נתייאשוהצדדים מקבלת פסק הבורר, סמכותו של הבורר התפוגגה, והליך הבוררות כולו פקע ועברמן העולם. גם טענה זו דינה להידחות. אכן, כשמדובר בהליך בוררות שהופסק בעודובאיבו, או ננטש ע"י הצדדים לפני שהסתיימו ישיבות הבוררות, ניתן יהיה, במקריםמתאימים, להגיע למסקנה כי על יסוד התנהגות הצדדים הסכם הבוררות פקע. אין זההמצב בענייננו שבו נסתיימו ישיבות הבוררות והצדדים לא נדרשו עוד לעשות דבר כיאם להמתין לפסק דינו של הבורר. בנסיבות המקרה דנן שתיקת הצדדים מהווה התנהגותהיוצרת מצג של ויתור על הטענה כי פסק הבורר לא ניתן במועדו.
ה. אשר לטענת הקונים, טענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, כי הבורר חרג מסמכותוכאשר קבע את סכום חובם בעוד שהסכם הבוררות הסמיך אותו לדון רק בשאלת הפיצויים -הלכה היא, שהרחבת סמכות הבורר על פי הסכם הבוררות יכולה להיעשות לאו דווקא בכתבאלא גם בעל פה או ע"י התנהגות. על פי העובדות שהובאו בפני ביהמ"ש המחוזי וכעולהמן הדברים שהביא הבורר בפני ביהמ"ש, הובאו בפני הבורר ראיות וטענות בקשר לחובשל הקונים ליזמים ללא שבאה התנגדות לכך, ומוסכם היה על הצדדים שגם עניין זהמסור לסמכותו של הבורר.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עוה"דגולן וטמיר למבקשות, עוה"ד זוהר וקריספין למשיבים. 11.2.97).
ע.א. 1769/95 - אינצנטר השקעות בע"מ נגד יעקב מואס
*פירוש הסכם רכישת נכס בדבר היחס של תשלום סופי וגודל הנכס הנרכש. *פיצויים בגין פיגורים במסירת נכס(מחוזי ת"א - ת.א. 527/86 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. על פי הסכם מיום 4.9.78 רכש המשיב מהמערערת חנות ובה גלריה בדיזנגוף סנטר.במבוא להסכם נאמר ששטח החנות הוא 41 מ"ר ושטח הגלריה 19 ממ"ר. מחיר החנות נקבעבסעיף 5(א) בהסכם בסכום של 132,900 דולר וצויין כי "על אף האמור במבוא לחוזה זהאם בעת מסירת בית העסק, יתברר כי שטחו הסופי הינו גדול או קטן ממספר המטריםהנזכרים... ישתנה המחיר שעל הקונה לשלם למוכר... ההפרש... יבוצע בפועל במועדהפרעון של התשלום האחרון לפי חוזה זה... כשטח הסופי של בית העסק, יחשב השטח...לרבות השטח התחום על ידי הקירות החיצוניים...". לימים נעשתה מדידה ע"י מהנדסמוסמך, והוברר ששטח החנות והיציע גדולים מן הנקוב במבוא להסכם. המשיב סירב לשלםאת ההפרש ותבע אכיפת התחייבות החברה לרשום את החנות על שמו. החברה הגיבה בתביעהשכנגד לתשלום הפרש המחיר בשל ההפרש בשטח.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת החברה בקבעו כי המשיב קנה את החנות כאשר כתליההחיצוניים קיימים ולא היתה בעייה למדוד את שטחה. ביהמ"ש הוסיף כי המשיב קנהחנות קיימת במחיר נקוב, וכאשר שאל את עורך הדין של החברה מה פשר הסעיפיםהקובעים תוספת תשלום בעקבות מדידה, השיב עורך הדין שזהו הנוסח הסטנדרטי שנועדלמקרים שבהם נמכרו חנויות לפני השלמתן. הערעור נתקבל.
ג. כל הקורא את ההסכם מבין שהשטח הנקוב במבוא להסכם טרם נמדד ואינו סופי והואייקבע במדידה. כן ברור שמחיר החנות והגלריה הוא פונקציה של שטחיהם בין למעלהבין למטה. דברי ההרגעה שנאמרו, גם אם הם נכונים, הרי הם נכונים באותה מידה גם
למקרים של מכירת חנות שבנייתה הושלמה אך שטחה לא נמדד. אכן, אפשר היה למדוד אתשטח החנות בשעת עשיית ההסכם, אבל בפועל לא נעשה הדבר. מסתבר שמדידה כזו נעשתהלא על ידי החברה אלא ע"י חברת דיזנגוף סנטר והיא לא נעשתה בכל חנות במועדלעצמו, אלא לכולן או לרובן כאחת ע"י מהנדס מטעם דיזנגוף סנטר.
ד. בחלקו השני של פסה"ד חייב ביהמ"ש את החברה בתשלום פיצויי פיגורים במסירתהחנות לידי המשיב. חיוב זה מבוסס על התחייבות מפורשת בהסכם ואין מקום להתערבבו, אף אם בסופו של דבר היה על המשיב לשלם הפרש במחיר. חיוב החברה בפיצויים עקבפיגור במסירת החנות, התגבש לפני שחלה על המשיב חובת תשלום ההפרש, יהא אשר יהא.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד ויסמןויפה למערער, עוה"ד א. מנוסביץ וגב' חנה מנוסביץ-פלונר. 18.2.97).
ע.א. 3241/94 - מנשה ח. אלישר ז"ל נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכזואח'
*פיצויים בהפקעת מקרקעין כאשר פורסמה תכנית "מטיבה" לגבי השטח לאחר ההפקעה(הערעור נדחה).
א. בשנת 43 רכש המערער חלקת קרקע בחוף השרון בשטח של דונם אחד. ביולי 70פורסמה תוכנית מתאר (להלן: התכנית הנפגעת) שלפיה נקבע ייעודו של האיזור לנופשומלונאות וחלוקה חדשה. במרץ 82 פורסמה תוכנית חדשה (להלן: התכנית הפוגעת) לפיהשונה יעודו של האיזור מ"נופש ומלונאות" ל"גן לאומי מוצע". כחודש לאחר מכן, במאי82, הופקדה תוכנית נוספת (להלן: התכנית המטיבה) המהווה שינוי המאפשר לבעלי קרקעשכנה מימוש זכויות בניה. המערער הגיש תביעה לפיצויים וטען כי עקב אישורה שלהתכנית הפוגעת נפגעו המקרקעין שבבעלותו ועל כן הוא זכאי לפיצוי לפי סעיף 197לחוק התכנון והבניה. ביהמ"ש המחוזי מינה שמאי מטעמו והוא קבע ירידת ערך של %30,היינו ירידת שווי החלקה ב-6.5 דולר למ"ר. על סמך זאת קבע פיצוי של 6500 דולרבערכם במרץ 82 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי יש להתחשב בתכנית המטיבה אשר תיקנה את התכנית בקרקע שכנהואיפשרה בנייה למגורים במקרקעין. תכנית זו פורסמה כחודש וחצי לאחר כניסתה שלהתכנית הפוגעת לתוקף ובעקבותיה האמירו מחירי הקרקע באותו איזור ועל כן הפסדו שלהמערער גדול יותר מכפי שנקבע. דין הטענה להדחות. עד למועד פרסומה של התכניתהפוגעת חלה על האיזור תוכנית שלא איפשרה בנייה בחלקתו של המערער. אין להתחשבבתוכנית המטיבה, המאוחרת, שעה שבאים לחשב את ערכה של החלקה בטרם פירסומה שלהתוכנית הפוגעת. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. עו"ד י. גבל למערער,עוה"ד י. בשן וי. נשבן למשיבות. 4.2.97).
ע.א. 6971/93 - עירית רמת גן נגד שאול קרשין ואח'
*גובה הארנונה שיש לשלם כאשר נכס שימש למלאכה והאיזור שונה ליעוד מגורים. *הדרך להשגה על גובה הארנונה והפנייה לביהמ"ש לפני הגשת השגה(מחוזי ת"א - ה.פ. 527/92 - הערעור נדחה).
א. בבעלות המשיבים (להלן: הבעלים) מקרקעין שעליהם היה מפעל לעבודות מתכת מאזשנת 1946 ועד שנת 1989. בשנת 1983 שונה יעוד המקרקעין באזור ממלאכה ותעשיהלמגורים, לאחר שקודם לכן השתנה בפועל ע"י בנייה למגורים. בשנת 89 פינו הבעליםאת המפעל מן המקום, לטענתם, בלחץ השכנים שאיכלסו את בתי המגורים שנבנו ובלחץהעיריה והשאירו את המבנים ריקים. הבעלים נדרשו ע"י המערערת לשלם ארנונה על פיתעריף של מבנה המשמש למלאכה או לתעשיה הגבוה פי כמה מן התעריף של ארנונה לצרכימגורים. הבעלים סברו כי הם חייבים בארנונה על פי תעריף מגורים ג' שהוא זול יותרוזכאים לפטור בתקופת היות המבנים ריקים (6 חודשים), וזאת על סמך הבטחה שלטונית
שניתנה להם במגעיהם עם אנשי המערערת, מגעים שאינם שנויים במחלוקת. הבעלים פנולביהמ"ש וביקשו להצהיר כי הם זכאים לשלם ארנונה לפי תעריף מגורים ג' וזכאיםלפטור למשך 6 חודשים בהיות הנכסים ריקים. ביהמ"ש המחוזי הצהיר כמבוקש והערעורנדחה.
ב. בפי העיריה טענה מקדמית שלפיה היה על הבעלים להשיג על הארנונה כאמור בסעיף3 לחוק הרשויות המקומיות (ערעור על קביעת ארנונה כללית). על טענה זו השיב השופטקמא בשניים: ראשית, מדובר בשאלה עקרונית שאין על מנהל ארנונה להידרש לה; שנית,הטענה לא הועלתה בכל השלבים שבהם התקיימו מגעים בין הצדדים ואין זה ראוי והוגןשהעיריה תעלה אותה בבית המשפט. לכך ניתן להוסיף כי גם כאשר פתוחה בפני נישוםדרך ההשגה, יש ולא תסגר בפניו דרך הפנייה לביהמ"ש. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגהאת האפשרות לפנות לביהמ"ש, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית אובהבטחה שלטונית נטענת, כמו במקרה שלפנינו.
ג. טענה אחרת של העיריה שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי היא כי על פי תב"ע במקוםניתן לעשות שימוש בנכסים כמעבדה, ולצורך זה ניתן היה להגיש בקשה לשימוש חורג,שהרשויות היו נענות לה. טענה זו בדין נדחתה. בצדק הצביע השופט על הסתירה שבעמדתהעיריה, שמחד גיסא מגבילה את השימוש בנכס למגורים בלבד ומאידך גיסא מחייבתבארנונה עבור מלאכה ותעשיה. ואם לא די בכך, הרי שבהווכחה בסתירה שבין השניים,מציעה היא פתרון בהגשת בקשה לשימוש חורג, כאשר על פי הצעתה "האזרח הוא זה אשרצריך לכתת רגליו בין רשויות התכנון השונות על מנת ליישב את הסתירה הפנימיתבמדיניותה...".
ד. טוענת העיריה כי חל בענינו סעיף 203(א) לפקודת העיריות שלפיו, מסמכים שישבהם התחייבות כספית מטעם העיריה לא יחייבוה אלא אם חתמו עליה בשם העיריה, בצדחותמת העיריה, ראש העיר והגזבר. ספק אם ענייננו בא בכלל בגדרו של סעיף 203(א).זאת לאור קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי שהתחייבותה של המערכת היתה התחייבות לשנותאת יעוד הנכסים ולא התחייבות לתת הנחה.
ה. בענייננו היתה מצד הרשות הבטחה מינהלית שניתנה על ידי בעל סמכות המוסמךלתיתה מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב. הבטחה כזו עשויה להיות מקור עצמאילחובה של הרשות ללא קשר עם הסתמכות על ההבטחה ואף ללא שינוי המצב לרעה של מקבלההבטחה. ההגינות דורשת שהבטחה ציבורית שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותההחוקית תהיה בעלת תוקף משפטי אפילו לא שינה האזרח מצבו לרעה בעקבות ההבטחה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד ש. אורן למערער, עו"ד מ. אנגלסמן למשיבים. 12.2.97).
בג"צ 899/97 - רכב גבע נגד שר הבטחון ואח'
*דחיית דרישה של חייל מילואים לקבלת מידע על הסיכונים שבמקום שירותו (העתירה נדחתה).
העותר נקרא לשירות מילואים לאבטח את הגדר ההיקפית של הקמ"ג.הוא מבקש לקבל מידע על הסכנות הבריאותיות הנובעות משהות במקום וכל עוד הסבר זהלא ניתן לו לשביעות רצונו, מבקש הוא צו ביניים שלא להיקרא לשירות מילואים.העתירה נדחתה. ב"כ המדינה מסר כי על פי הנסיון והמידע שבידי השלטונות, משך כלשנות האבטחה במקום לא היתה חשיפת יתר של חייל. כן נמסר, כי בבואו למקום יקבלהעותר הדרכה כמו שאר החיילים. תשובה זו מניחה את הדעת ולכן דין העתירה להידחותלגופה. כיוון שכך אין צורך להכריע בשאלת השיהוי שהיא רצינית ביותר, וכן בשאלההעקרונית, אם זכאי חייל לקבל הסבר על הסיכונים הצפויים מהשירות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' סמדרבן נתן לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 9.2.97).
ע.פ. 6459/96 - שלמה ברייר נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על הטלת עונש החמור מהסדר הטיעון (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי. במסגרתהסדר טיעון ביקשה התביעה שיוטל על המערער מאסר של 18 חודשים, אך ביהמ"ש המחוזיראה את העבירות בחומרה ועל אף הסדר הטיעון גזר למערער עונש של שנתיים מאסרבפועל ומאסר על תנאי של שנתיים. בערעור על חומרת העונש נטען כי יש לכבד את הסדרהטיעון, בהיעדר סיבה טובה לסטות ממנו בנסיבות המקרה. הערעור נדחה. העונש שלשנתיים מאסר אינו חמור כלל ועיקר בנסיבות המקרה. להיפך, העבירות בהן הודההמערער היו מצדיקות עונש חמור יותר, וביהמ"ש המחוזי לא הטיל עונש חמור יותרמתוך התחשבות בהסדר הטיעון. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: זמיר, טל, גב' בייניש. עו"ד צבי אבנון למערער, עו"ד אוריכרמל למשיבה. 13.1.97).
בש"פ 32/97 - יצחק לביא נגד מדינת ישראל
*ביטול תנאי של "מעצר בית" בשחרור בעל הנאשם בתקיפת אשתו (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בתקיפת אשתו ואיום עלחייה תוך הנפת סכין ובימ"ש השלום החליט לשחררו מן המעצר בתנאים אשר כללו מעצרבית מלא. הערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי כלפי התנאי של מעצר בית נדחה והערר על כךנתקבל. מסתבר מדברי המתלוננת, אשתו של העורר, כי בני הזוג מנסים עתה לשקם אתיחסיהם, והמתלוננת הצהירה ברורות על כך שטובתה וטובת ילדי הזוג היא שהעורר לאיהיה נתון במעצר בית ויוכל לחזור לעבודתו. היא הצהירה שאין לחשוש שהעורר יפגעבה לרעה. אכן, אפשר שדברי המתלוננת מיועדים לסייע לבעלה מבלי שחששה מפניו נעלם.אך תמכה בדבריה העובדה שבני הזוג פנו לפקידת סעד והם נתונים עתה לטיפול ויעוץלשיקום היחסים ביניהם. בנסיבות אלה יש לבטל את התנאי של מעצר בית.
(בפני: השופט אור. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה.10.1.97).
ע.א. 6289/95 - נאות מרינה... (בפירוק) נגד הבנק הבינלאומי הראשון ואח'
*טענה שהצעת פשרה שהועלתה ע"י מנהל בנק עם לקוח מחייבת את הבנק (הערעור נדחה).
המערערת שהחזיקה וניהלה מלון בבת-ים (להלן: המלון) חבה כספיםלבנק. בקשר לכך נקט הבנק נגדה בשני הליכים: הגשת תביעה כספית לתשלום חובה לבנק;אכיפת שיעבודים על פי אגרת חוב שעשתה המערערת לטובת הבנק שלפיה שועבדו לטובתהבנק נכסים מסויימים וביניהם המלון. בסופם של ההליכים ניתן פס"ד לטובת הבנקבתביעה לתשלום החוב והחלטה על אכיפת השעבודים. במסגרת מימוש השעבודים נוהל הסכםבין מנהל המערערת מר שיף לבין המשנה למנכ"ל הבנק. במהלך השיחות הועלתה ע"י ב"כהבנק הצעת פשרה לסילוק מלא וסופי של חוב המערערת לבנק תמורת סכום של 4 מליוןדולר. לטענת שיף היתה זו הצעת פשרה מחייבת ובכך נכרת הסכם בעל פה בין הצדדיםואילו לטענת הבנק העלה ב"כ הצעה והבהיר שהוא מוכן להמליץ בפני מועצת המנהלים שלהבנק לקבל את ההצעה אך מועצת המנהלים לא אימצה את ההמלצה ולא היתה מוכנה לאשראת ההסכם ולפיכך לא היה הסכם בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת הבנק ובכךאין להתערב.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עוה"די. סהר וא. זמיר למערערת, עו"ד י. מולאור למשיבים. 14.1.97).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 932/97 - אי התערבות בג"צ בהחלטות מדיניות של הממשלה. *עתירה נגד ─ מתן חנינה למחבלים ושחרורם .........................................34 ─* רע"א 1036/95 - סיום התקשרות בין ספק למפיץ כאשר ההסכם איפשר זאת תוך ─ מתן הודעה מראש. *תיק שרות של מתקין מעליות עם הלקוחות ─ מהווה "נכס קנייני" כל עוד קיים חוזה שירות בין הצדדים. ─ *טענה של עשיית עושר ולא במשפט במתן שרות ללקוחות של מפיץ ─ מעליות ע"י יצרן המעליות ...........................................34 ─* ע.א. 4651/95 - פרשנות סעיף בחוזה לעניין חיוב בתשלום ריבית והפרשי הצמדה ─ בגין אי תשלום במועד. *פיצול דיון והחלטה בשאלת הפרשנות תחילה .......35 ─* ע.א. 5001/92 - תחולתו למפרע של תיקון בחוק הנכים והחלתו על משרתים בשב"כ ─ כאשר הנפגע קיבל בינתיים תגמולים לפי חוק אחר .......................36 ─* ע.א. 2383/93 - חיוב עיריה בפיצויים כאשר הרסה "מבנה מסוכן" מבלי לתת הודעה ─ מראש לדייר מוגן של המבנה ..........................................37 ─* ע.א. 6301/95 - אי תחולת צוואה על נכס שהעביר בנו של המנוח על שם נכדיו ─ עפ"י יפו"כ כללי בחיי המנוח ........................................38 ─* ע.א. 3599/94 - ישיבה שבה דן בימ"ש בבקשה לדחיית אגרה אינה מהווה "הזדמנות ─ ראשונה" לעניין העלאת טענת התיישנות. *המועד למירוץ תקופת ─ ההתיישנות החוזית כאשר בנק לא ביצע הוראה למכירת ניירות ערך ─ לפני התמוטטות המניות. *כאשר חסרים פרטים בכתב תביעה אין ─ לדחות את העילה אלא לבקש פרטים נוספים ..............................39 ─* ע.א. 2167/94 - תחילת תקופת ההתיישנות בעילה של תרמית. *ידיעת "העובדות ─ העקריות המהוות את עילת התובענה" לצורך תחילת תקופת ─ ההתיישנות .........................................................40 ─* רע"א 7970/95 - המבחנים לחיוב קרקע צמודה לדירה במס רכוש ...........................41 ─* רע"א 3816/96 - הכישורים הנדרשים לצורך מינוי כ"מומחה רפואי" לפי חוק ─ הפיצויים לנת"ד ....................................................42 ─* רע"א 2650/95 - תקפותו של פסק בורר שניתן 6 שנים לאחר שנסתיימו הליכי ─ הבוררות. *הרחבת סמכותו של בורר ע"י התנהגות הצדדים .................43 ─* ע.א. 1769/95 - פירוש הסכם רכישת נכס בדבר היחס של תשלום סופי וגודל ─ הנכס הנרכש. *פיצויים בגין פיגורים במסירת נכס ......................44 ─* ע.א. 3241/94 - פיצויים בהפקעת מקרקעין כאשר פורסמה תכנית "מטיבה" לגבי ─ השטח לאחר ההפקעה ..................................................45 ─* ע.א. 6971/93 - גובה הארנונה שיש לשלם כאשר נכס שימש למלאכה והאיזור שונה ─ ליעוד מגורים. *הדרך להשגה על גובה הארנונה והפנייה לביהמ"ש ─ לפני הגשת השגה ....................................................45 ─* בג"צ 899/97 - דחיית דרישה של חייל מילואים לקבלת מידע על הסיכונים ─ שבמקום שירותו .....................................................46 ─* ע.פ. 6459/96 - דחיית ערעור על הטלת עונש החמור מהסדר הטיעון .......................47 ─* בש"פ 32/97 - ביטול תנאי של "מעצר בית" בשחרור בעל הנאשם ─ בתקיפת אשתו .......................................................47 ─* ע.א. 6289/95 - טענה שהצעת פשרה שהועלתה ע"י מנהל בנק עם לקוח מחייבת ─ את הבנק ...........................................................47 ──