ע.א. 3319/94 - יואב פפר נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ואח'
*התיישנות בתביעת פיצויים בגין שינוי תכנית מתאר שפגעה במקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 738/93 - הערעור נתקבל).
א. המערער הוא הבעלים של חלקת קרקע "חקלאית" ברעננה אשר לפי תוכנית מתארמאוקטובר 68 ניתן היה לבנות עליה שני בתי מגורים ומבני עזר, וכן מוסדות ציבור.ביום 31.3.82 פורסמה תוכנית מתאר מחוזית שאסרה באופן מוחלט כל בניה על קרקעחקלאית. מעט פחות משנה לאחר פירסום התוכנית פנה המערער לוועדה המקומית בתביעתפיצויים, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בנובמבר 83 העבירה הוועדה המקומיתאת התביעה לוועדה המחוזית בנימוק שמדובר בפגיעה במקרקעין ע"י תכנית מחוזית.בפברואר 84 דנה הוועדה המחוזית בתביעה והחזירה את הדיון לוועדה המקומית. מקץיותר מ-3 שנים, לאחר שלא ניתנו ע"י הוועדה המקומית נימוקים או החלטה לעניין זה,החליטה הוועדה המחוזית לדחות את תביעת המערער. בעקבות זאת הגיש המערער לביהמ"שהמחוזי ביוני 93 תביעת פיצויים לפי סעיף 199 לחוק התכנון והבניה. בכתב הגנתןהעלו הנתבעות טענת התיישנות וביהמ"ש קיבל את טענת ההתיישנות. ביהמ"ש לא הכריעבשאלה מהי תקופת ההתיישנות החלה על התביעה, אם שנה או 7 שנים, שכן לדעתו החלהלרוץ תקופת ההתיישנות מיום שינוי התוכנית החלה על המקום, שהוא לדעתו היום בונולדה עילת התובענה לעניין חוק ההתיישנות. זאת על יסוד סעיף 197(א) לחוק הקובעכי מי שביום תחילתה של תכנית היה בעל מקרקעין אשר נפגעו על ידי התכנית זכאילפיצוי מאת הוועדה המקומית. בערעור ויתרה הוועדה המחוזית על טענת ההתיישנות.הערעור נתקבל.
ב. המחלוקת בין הצדדים בשאלה מה אורך תקופת ההתיישנות ומתי מתחילה לרוץ תקופתההתיישנות באה על פתרונה בתיקון לחוק התכנון הקובע במפורש מועדים לעניין זה. עלהעניין דנא חלות הוראות החוק מלפני התיקון. סעיף 197(א) לחוק קובע את זכותו שלהנפגע לפיצויים וס"ק ב' בנוסחו במועד הרלבנטי קובע כי את התביעה יש להגישלוועדה המקומית תוך שנה מיום תחילת תוקפה של התכנית. סעיף 198 קובע כי לאחרשהוגשה תביעת פיצויים לוועדה המקומית על הוועדה להגיש דו"ח על התביעה לוועדההמחוזית והוועדה המחוזית ממלאת פונקציה דומה לזו של ערכאת ערעור. תרופתו שלהנפגע בעקבות הליכים אלה נקבעת בסעיף 199 לחוק שלפיו "לא נתקבלה תביעת הנפגע,כולה או מקצתה, יכריע ביהמ"ש בדבר...". מכאן כי החלטת הגופים התכנוניים בתביעתושל הנפגע היא תנאי מוקדם לפתיחת הנתיב של פניה לביהמ"ש.
ג. לצד הוראות חוק התכנון והבניה עשויות להיות רלבנטיות הוראות ההתיישנותהכלליות שבחוק ההתיישנות הקובעות תקופת התיישנות של 7 שנים בתובענה שאינהבמקרקעין. הוועדה המקומית דוגלת בפרשנות שלפיה זכותו של הנפגע לפנות לביהמ"שמתיישנת בחלוף שנה מיום תחילת תוקפה של התכנית נשוא תביעתו. לעומתה טוען המערערכי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197(א) לחוק אינה חלה על הליך לפי סעיף 199לחוק. לדעתו, תקופת ההתיישנות בתביעה היא 7 שנים שתחילתן ביום בו נולדה עילתהתביעה. בשאלה זו הדין עם המערער. על פי לשונה, הוראת סעיף 197(א) הקובעת תקופתהתיישנות של שנה, מתייחסת רק למועד בו יש להגיש את התביעה לוועדה המקומית. איןהיא חלה גם על תביעות המוגשות לביהמ"ש על פי הוראת סעיף 199. על תביעה לביהמ"שלפי סעיף זה חלה תקופת התיישנות של 7 שנים לפי דין ההתיישנות הכללית.
ד. על פי דין התיישנות הכללית מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום בו נולדה עילתהתובענה. המונח "עילת התביעה" אינו חד משמעי. נקבע בפסיקה כי מונח זה מתייחסל"כל עובדה החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתןלהגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה". מונח זה עשוי לכלול גם נתונים אשרמהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. בענייננו, זכותו של בעל
מקרקעין לפיצוי לפי החוק קמה עם תחילתה של התכנית, אך זכותו של הנפגע לפנותלביהמ"ש מתגבשת רק לאחר שתביעתו נדונה ע"י גופי התכנון ונדחתה על ידיהם. לפיכך,רק משעה שתנאי מוקדם זה מתקיים, ניתן לומר כי נולדה עילת התביעה ומתחיל מרוץההתיישנות. מהמועד שבו נדחתה התביעה ע"י הוועדה המחוזית ועד למועד הגשת התובענהלביהמ"ש לא עברה תקופת ההתיישנות.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד דניאל מור למערער,עו"ד גב' עירית גל לוועדה המקומית, עו"ד גב' שרון מן-אוריין לוועדה המחוזית.18.2.97).
ע.א. 5655+5671/91 - מדינת ישראל ויעקב שאבי נגד ציון לוי ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים. *תביעת שיפוי של המדינה בגין תגמולים שהיא משלמת לנפגע תאונת דרכים. *קשר סיבתי בין אירוע רפואי של שבץ לבין תאונת דרכים שאירעה מספר שנים לפני כן. *תביעה בגין תאונת דרכים לאחר שהוגשה כבר תביעה לפי חוק התגמולים(מחוזי ת"א - ת.א 844+860/93 - ערעור וערעור נגדי הערעור נתקבל בחלקו).
א. באפריל 76 ארעה תאונת דרכים כאשר מיניבוס משטרתי נהוג בידי ציון לוי התנגשבעמוד חשמל. שניים מנוסעי המיניבוס - השוטר יעקב שאבי, שהיה בדרכו לעבודה,והחיילת ראפי שולמית נפגעו בתאונה. המיניבוס היה מבוטח על ידי הפול. המדינהשילמה ומשלמת תגמולים לשאבי ולראפי והגישה תביעה נגד המעורבים בגרימת התאונה עלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). כמו כן משלמת המדינה גימלה לשאבי ותביעתה בהקשרזה היא תביעת שיפוי על פי חוק שירות המדינה (גמלאות). שאבי הגיש תביעת נזיקיןנגד המעורבים בתאונה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המדינה ותביעת שאבי וקבע אתראשי הנזק השונים. שאבי מערער על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו, המדינה מערערת עלמיעוט הפיצויים שנפסקו לראפי ולשאבי, דבר המקטין את סכומי השיפוי לעומת מה שהיאשילמה ומשלמת בפועל, ואילו לוי והפול (הנתבעים) טוענים הן לעניין היעדר זכותלשאבי לתבוע, הן לעניין ניכויים שלא נוכו, והן לעניין הפיצויים הגבוהים מדי,לטענתם. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לראפי נקבעה נכות רפואית בשיעור של %41.5 ונכות פונקציונלית בשיעור של %20בלבד. על כך מלין ב"כ המדינה. אולם, אין בהכרח חפיפה בין נכות רפואית לבין נכותתיפקודית וביהמ"ש היה רשאי לקבוע על סמך חומר הראיות נכות תיפקודית נמוכהמהרפואית. ביהמ"ש לא קבע לראפי פיצוי בגין ניידות ובנושא זה טענה המדינה כי היאמשלמת קיצבת ניידות חודשית לנפגעת ויש לשפותה על כך. ברם, משלא מצא ביהמ"ששהוכח כי הנפגעת נזקקת להוצאות מיוחדות בהקשר לניידות, אין מקום לקבוע פיצויתחת ראש נזק זה. אין להקיש מהכרה בנפגעת כזכאית לקיצבת ניידות לפי חוק התגמוליםוזכאותה לפיצויים במסגרת תביעת נזיקין.
ג. מאידך צודקת המדינה באשר לשני ראשי נזק אחרים: הפסד השכרות בעתיד ועזרת צדשלישי. בשני אלה נפסקו סכומים נמוכים ביותר, 20,000 ש"ח הפסד השתכרות בעתידו-340 ש"ח לחודש עזרה בבית. מדובר באשה צעירה שביום פסה"ד היתה לפניה תוחלתעבודה של 31 שנה. על פי השכר הממוצע במשק ותוחלת העבודה לפי %20 פגיעה בכושרעבודה, החישוב מביא לפיצוי העולה פי כמה על הפיצוי שנפסק. נכון שיש לקחת בחשבוןשמאז התאונה ועד לפסה"ד חלפו 15 שנה ובאותן שנים נישאה ראפי וילדה ולא הוכחהפסד כושר השתכרות. אולם לגבי העתיד יש לקחת בחשבון שהיא עשויה לחפש עבודהובשוק הפרטי תתקשה בגין פגיעתה. הוא הדין לגבי הסכום שנפסק לעזרה בבית לאשהנשואה שהקימה משפחה. השעות המועטות, 4 שעות, אחת לשבוע, שבגינן נפסק לה פיצוי,אינן יכולות לכסות את הנדרש. אכן, התובעת איננה ראפי אלא המדינה המבקשת שיפוי,אך המדינה זכאית שהשיפוי יהיה במלוא נזקיה של ראפי. לפיכך יש להוסיף סכוםגלובלי של 50,000 ש"ח, נכון ליום פסה"ד של הערכאה הראשונה, עבור הפסד השתכרותועזרת צד שלישי. המדינה מבקשת להתערב בפסיקת הוצאות משפט ולהעמידן על %20, שכ"ט
מקובל בנזיקין. אכן, הסכום נפסק על הצד הנמוך עד כדי קיום הצדקה להתערבות. עםזאת, מכיוון שהמשפט נסב על שאלת הנזק ואילו נושא האחריות הוסדר בהסכמה, ישלהעמיד את הסכום על %15 מהסכום שנפסק.
ד. בתביעתו של שאבי מעלים הנתבעים טענה מקדמית שאין הוא זכאי לתבוע בנזיקיןמשום שתבע וקיבל תגמולים לפי חוק התגמולים ולא החזירם למדינה. אכן, שאבי הגישתביעה על פי חוק התגמולים וקיבל במשך תקופה ארוכה תגמולים על פי החוק ולאהחזירם למדינה. אולם סעיף 36(א) לחוק התגמולים אינו מונע הגשת תביעות כפל. הואמונע זכייה בתשלומי כפל. לפיכך דורש חוק התגמולים את החזרת הסכומים שקיבל הנפגעמהמדינה אם ברצונו לזכות בפיצויים מגורם אחר בעילה אחרת. הגישה הרווחת היא שדיבהסכם להחזרת התגמולים ואין חובה להחזיר את הסכומים בפועל. מכל מקום, בענייננואין צורך להכנס לעובי הקורה של הסוגיה, הואיל וב"כ המדינה הצהיר כי שאבי התחייבלהחזיר למדינה מתוך כספי הפיצויים שיזכה בהם את הסכומים שקיבל מהמדינה והמדינהמקבלת הסדר זה המניח את דעתה.
ה. לענין גובה הנזק שנפסק לשאבי נטושה מחלוקת בעיקר סביב השלכותיו של שבץמוחי שארע לשאבי תשע שנים לאחר התאונה וארבע שנים וחצי לאחר שפוטר מהעבודה.בביהמ"ש המחוזי עמדה שאלת הקשר הסיבתי בין השבץ והתאונה ונטל הוכחתו. מהבחינההמשפטית, תובע הטוען שאירוע רפואי שאירע לאחר התאונה שבגינה הוא תובע, נגרםכתוצאה מהתאונה וכי יש לפצותו על תוצאות אירוע כזה, עליו הנטל להוכיח זאת.ביהמ"ש קבע כי שאבי לא הוכיח שהשבץ נגרם כתוצאה מהתאונה. אולם, הוא זכהבפיצויים על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, שגרמה לו לנכות צמיתה בשיעורגבוה ביותר, עוד לפני השבץ ואחריו. משטוענים הנתבעים שהשבץ ניתק את הקשר הסיבתיבין מה שקרה בעקבות התאונה לבין המצב לאחר השבץ, וכי גם אלמלא התאונה היה השבץמוציא את שאבי ממעגל העבודה, רובץ עליהם הנטל להוכיח זאת.
ו. טעה ביהמ"ש המחוזי בכך שלקח בחשבון את השבץ לעניין הוצאתו המוקדמת של שאבילגמלאות, 4 שנים קודם שהיה אמור לצאת לגמלאות. לא הוכח כי התדרדרותו של שאביאחרי השבץ אינה קשורה לתאונה ועל כן יש לפסוק לשאבי פיצוי הפסד השתכרות עד לגילהפרישה. באשר להפסד פנסיה - לתקופה שמגיל 55 ועד סוף תוחלת החיים, יש לפצות אתשאבי בגין ההפרש שבין הפנסיה לה היה זוכה אלמלא פרישתו המוקדמת ובין הפנסיה לההוא זוכה לאור פרישתו המוקדמת. שאבי גם הפסיד מענק פרישה שהיה מקבל אילו פרשבגיל 55 ולא קיבל עקב פרישתו המוקדמת וסכום זה יש להעניק לו.
ז. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שמקבל שאביבמסגרת נכות כללית שנקבעה לו משלושה טעמים: האחד, הנכות נקבעה בגין מצבוהבריאותי הכללי ולא רק בגלל התאונה ואין אפשרות לקבוע איזה חלק יש לייחסלתאונה; השני, שלא הוכחו העובדות הנוגעות לחישוב הגמלה המשתלמת בפועל; השלישי,שאין ליהנות את המזיק מהקטנת שיעור הפיצוי שהוא חב בו כתוצאה מניכוי הטבהסוציאלית. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי ככל שהיא נוגעת לשני הטעמיםהראשונים ודי בכך כדי להשאיר על כנה את הקביעה כי אין לנכות את תגמולי הנכותהכללית.
ח. אשר לנימוק השלישי, על אף שאין הוא דרוש לאור שני הנימוקים הראשונים, ראוילהתייחס אליו משום שהוא שגוי. את תגמולי המוסד לביטוח לאומי יש לנכות מןהפיצויים המגיעים לנפגע בין אם התאונה היא תאונת עבודה והמוסד איננו זכאי לתבועאת המעביד ובין אם התאונה איננה כזו והנפגע תובע פיצויים מצד שלישי. חובתהניכוי שרירה וקיימת בין אם היא מעוגנת בהוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין לגבימעביד ובין אם היא נובעת מן ההלכה הפסוקה לגבי צד שלישי. בענייננו חל הנימוק של
מניעת תשלומי כפל לניזוק באופן שהניזוק לא יקבל יותר מאשר את הפיצויים המגיעיםלו כדי מלוא נזקו מכל המקורות גם יחד, זה הנימוק שבעטיו יש לנכות את הגמלאותבכל מקרה. אולם, כאמור, אין צורך להתייחס לעניין זה שכן הנושא לא הוכח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה -השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד משה גולן למדינה, עו"ד שמעון כץ לשאבי, עו"ד יורםקמין לנתבעים, עו"ד משה סבוראי למשיבים האחרים. 11.2.97).
בג"צ 3457/95 - פרופ' רונס זכריה נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*גימלת ניידות עבור מספר חדשים שהנכה שהה בחו"ל(העתירה נתקבלה).
א. מכח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי נחתם הסכם בדבר גימלת ניידות שלפיו זכאינכה שהינו "מוגבל בניידות" להלוואה עומדת לצורך תשלום המיסים החלים על רכב וכןלקיצבת ניידות חודשית. בסעיף 2 להסכם מוגדר "מוגבל בניידות" ואחד התנאים הואשיהא "תושב ישראל הנמצא בישראל". העותרת הוכרה ע"י המשיב כ"מוגבלת בניידות"הזכאית לקיצבת ניידות וזו משולמת לה. היא שהתה פעמיים בחו"ל לצרכי השתלמותמקצועית, כשבכל פעם נעדרה מן הארץ כ-3 חודשים. פעם בשנת 90 ופעם בשנת 91. לדעתהמשיב לא ענתה העותרת בזמן היעדרותה מן הארץ להגדרת "מוגבל בניידות" וניכהמקיצבת הניידות המשולמת לעותרת סכום של כ-4,000 ש"ח. ביה"ד האיזורי לעבודהבירושלים שדן בתביעתה של העותרת הורה למשיב להחזיר לעותרת את הסכום שניכה,ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של המוסד ופסק כי הביטוי "הנמצא בישראל"כוונתו כפשוטו שיש להיות בישראל לצורך קבלת הקיצבה החודשית והעתירה לבג"צנתקבלה.
ב. עניינו של הסכם הניידות הוא במתן הטבות סוציאליות לנכה ויש לפרשו לטובתהמוגבל בניידות. אכן, הבטחת שוויון ההזדמנויות לנכה עולה כסף ונדרש איזון ביןהצרכים והאפשרויות. על כן אין לראות בתכלית הסוציאלית של ההסכם את חזות הכל בליליישם עקרונות פרשניים נוספים, אך גם אם מיישמים את העקרונות הנוספים הנדרשיםהמסקנה היא כי צודקת העותרת בתביעתה. מפירושו של החוק בסעיפים אחרים עולה כיהביטוי "הנמצא בישראל" אינו דווקני וגם "הימצאות קונסטרוקטיבית" בארץ עונה עלהדרישה של "הימצאות בישראל". בעניין זה אין משקל רב לשיקול התקציבי שכן בפרשנותהתנאי של המצאות בישראל כמתירה היעדרות ארעית קצרה, אין כדי לשנות במידהמשמעותית את הקצאת המשאבים, כשאין בה להרחיב את המעגל של אלה הזכאים ממילאלקיצבה בהיותם בארץ.
ג. בפרשנותו של ההסכם יש גם לתת את הדעת לכך כי הוא בא לספק את צרכי הניידותשל הנכה, וצורך זה הוא העומד ביסודה של הזכות לקיצבת ניידות. לפיכך אין להבחיןבין מי שנמצא בארץ לבין מי שיוצא לתקופה קצרה לחו"ל לעניין נזקקותו לרכב. השאלההיא רק מהי תקופת ההיעדרות הזמנית מן הארץ הקוטעת את "ההמצאות בארץ". סעיף 324לחוק קובע כי "הנמצא בחו"ל למעלה מ-6 חודשים, לא תשולם לו קיצבה בעד הזמןשלמעלה מששת החודשים הראשונים...". לדעת ביה"ד הארצי לעבודה לא חל סעיף זה עלקיצבת ניידות, משום שההטבה הסוציאלית המשתלמת על פי הסכם הניידות למרות שהיאמכונה בשם "קיצבת ניידות" היא בגדר "גימלה" כמוגדר בחוק, וסעיף 324 אינו חל עלגימלה אלא על קיצבה. ברם, אין מניעה, על פי הפרשויות השונות של ההגדרות בחוק,לאמץ את ההסדר שבסעיף 324 לחוק, שחל על כלל הקיצבאות, גם על קיצבת ניידותהמשתלמת לפי ההסכם.
(בפני השופטים: גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטגולדברג. עו"ד אהרון פרקש לעותר, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיבים. 26.1.97).
רע"א 6753/96 - מ.מ.ח.ת. בע"מ ואח' נגד ישראל פרידמן ואח'
*טענות מעשה בית דין והשתק(הבקשה נדחתה).
א. המבקשות הראשונה והשניה (להלן: המבקשות) הן חברות שבעלי מניותיהן הםהמבקשים 5-3 והמשיבים. בין המבקשים למשיבים היה קיים סכסוך לגבי חלוקת המניותבמבקשות והזכויות הנובעות מהבעלות במניות אלו. המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשותודרשו להצהיר כי הם זכאים לנציגים בדירקטוריונים של החברות ובאסיפות הכלליות.לאחר מכן הגישו בקשה לתקן את כתב התביעה ולהגיש תביעה נגזרת בשם המבקשות.ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה למרות התנגדות המבקשים. סכסוך זה הועבר לאחר מכןלבוררות.
ב. במקביל הגישו המשיבים בקשה לפירוק המבקשת הראשונה ובמסגרתה ביקשו מינוימפרק זמני. במהלך אחד הדיונים בבקשה לפירוק הוברר לביהמ"ש כי קיימת בקשה לתיקוןכתב התביעה בהליך המקביל לעניין הגשת תביעה נגזרת (לפני שהסכסוך באותו תיקהועבר לבוררות) והשופטת החלה לכתוב החלטה בעניין. תוך מהלך הקראת ההחלטה פנתהבאת כוחם של המשיבים אל ביהמ"ש ואמרה "בשלב הזה ובמהלך שמיעת ההחלטה אני מודיעהבשם מרשי כי יוותרו על הבקשה לתבוע תביעה נגזרת בשם מ.מ.ח.ת... אין בעיה להמשךהדיון" (להלן: ההצהרה). ביהמ"ש המשיך בבקשה ובסופו של דבר דחה את הבקשה לפירוק.בפתח הליך הבוררות עוררו המבקשים את התנגדותם לדיון בתביעה הנגזרת. הבורר הפנהאבעייה בהתאם לחוק הבוררות לביהמ"ש המחוזי. טענת המבקשים היתה כי לאור "ההצהרה"מנועים המשיבים לתבוע תביעה נגזרת מכיוון שהצהרה זו יצרה מעשה בי"ד. ביהמ"ש דחהאת הטענה ופסק שאין לדחות על הסף את התביעה הנגזרת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. טענת מעשה בית דין כלל אינה רלבנטית לענייננו, מכיוון שהבקשה מכוונת כלפיהתנהגות המשיבים בהליך הפירוק, ולא כלפי פסה"ד שניתן באותו הליך. הכללים שלמעשה בית דין נועדו להתמודד במערכת נתונים הכוללת הכרעה בסכסוך אשר בין הצדדים.התנאים להתקיימות מעשה בית דין אינם מתקיימים כאן. המבקשים מעוניינים להשתיק אתהמשיבים, אך השתקה זו אינה נובעת ממעשה בית דין אלא מהשתק מסוג שונה. מאחוריההשתק אליו שואפים המבקשים, המבוסס על ההצהרה, עומדת בעיקרה טענה של הגינותותום לב. על פי כלל זה, אם העלה אדם טענה בהליך מסויים וטענתו נתקבלה, ובעקבותזאת זכה בטובת הנאה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר. תנאי בסיסילהחלת ההשתק הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה, והיא שהצמיחה לטוען אותהטובת הנאה. בענייננו, מטרת ההצהרה של המשיבים שהם מוותרים על זכותם לתבועבתביעה נגזרת היתה למנוע מביהמ"ש החלטה שתביא לדחיית בקשת הפירוק. אולם, למרותההצהרה החליט ביהמ"ש בסופו של דבר לדחות את הבקשה. כך שההצהרה לא השפיעה עלהליך הפירוק ולא גרמה לתוצאה אליה שאפו המשיבים. על כן אין לומר כי הם מנועיםמלהעלות את התביעה הנגזרת בפני הבורר.
(בפני: השופט אור. עו"ד עידן גרושקובסקי למבקשים. 6.2.97).
ע.א. 5723/96 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. למערערים, פרוטסטנטים בדתם, נולדה בת במאי 93. שני המערערים הם חולי נפשובשל מחלתם, ובעקבות התפרצויות פסיכוטיות, היו מספר פעמים מאושפזים בבתי חוליםלחולי נפש והם נמצאים בטיפול ובמעקב עקב מחלתם. בחוות דעת שהוצגה בפני ביהמ"שהמחוזי נקבע שאין שני ההורים מסוגלים לטפל בילדה ולדאוג לה ואין סיכוי לשיקוםמצב זה. עוד הוברר כי הילדה נמצאת בסיכון של ממש כשהיא בהחזקת המערערים. אימסוגלותם ההורית של המערערים כבר נקבעה בעבר כאשר ילדה שנולדה להם בשנת 86
הוכרזה כבת אימוץ ונמסרה לאימוץ. המערערים לוקים גם בהתנהגות אלימה אחד כלפימשנהו. כיוון שכך החליט ביהמ"ש להכריז על הילדה כבת אימוץ והערעור נדחה.
ב. אין חולקין כי עד להחלטת ביהמ"ש המחוזי אכן לא היתה למערערים מסוגלותהורית, אך המערערים טענו שהמצב השתפר מאז מתן פסה"ד. ביהמ"ש העליון החליט במהלךהדיון, לפני שיחרוץ את הדין סופית, לקבל חוות דעת נוספת של פסיכולוג. חוות דעתזו קבעה תחילה שיש אפשרות שבני משפחת המערערים, שהבטיחו לטפל באם ובילדה אכןיעשו כן, ולפיכך יש לעשות נסיון נוסף. ביהמ"ש דחה את מתן פסק דינו למספר חודשיםאך במשך זמן זה התברר שכל ההבטחות היו הבטחות שווא וכי לא נעשה דבר בעניין דנא.לפיכך שינה המומחה את דעתו והבהיר כי לא די בהצהרות בני המשפחה ומכיוון שלאנעשה דבר מסוכן לסמוך על בני משפחתם של המערערים. בהתחשב בכל אלה הוחלט שאיןמנוס מלהכריז על הקטינה כבת אימוץ בשל אי מסוגלותם ההורית של המערערים.
(בפני השופטים: אור, חשין, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד משה לוי למערערים,עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 18.2.97).
ע.פ. 4148/96 - מדינת ישראל נגד יעקב גנות וסובחי טענוס
*זיכוי מאישום בעבירות שוחד, הפרת אמונים ושימוש לרעה בכח המשרה(מחוזי נצרת - ת.פ. 129/94 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. המשיב הראשון (גנות) שימש מאז 1990 כסגן מפקד המחוז הצפוני של המשטרה ומאזפברואר 93 מונה למפקד המחוז הצפוני והועלה לדרגת ניצב. המשיב השני (להלן:סובחי) ואחיו הם הבעלים של חברה קבלנית גדולה (החברה הקבלנית) שמשרדיה בנצרת.גנות וסובחי הועמדו לדין על כך כי במהלך שנות היכרותם, משך עשור שנים, התפתחהביניהם מערכת יחסי גומלין שטיבה היה מתן טובות הנאה מסובחי לגנות כדי שיזכהממנו למשוא פנים בדרך כלל וליחס מועדף. בשל אלה הואשם גנות בלקיחת שוחד ובמרמהוהפרת אמונים וסובחי הואשם במתן שוחד. בהקשר לפרשת השוחד מנה כתב האישום שלשפרשיות: עבודות שיפוצים שביצעה החברה הקבלנית בביתו של גנות בהנחה או ללאתמורה; מסיבה שערך סובחי בביתו ועל חשבונו לכבודו של גנות בעת העלאתו בדרגהוהתמנותו למפקד המחוז הצפוני; צביעת קירות החוץ של בית גנות שבעדה שילם גנותלחברה הקבלנית רק חלק מן התמורה. בנוסף לפרשת השוחד הואשם גנות בעבירה של שימושלרעה בכח המשרה ובמרמה והפרת אמונים בכך שהעסיק את אחד מפקודיו למתן שירותיםפרטיים לגנות ולבני משפחתו.
ב. ביהמ"ש המחוזי זיכה את הנאשמים מכל אשמה. הוא קבע כי הקשר הראשוני שנוצרבין הנאשמים אמנם נוצר במסגרת עבודתו של גנות, אך מערכת היחסים התפתחה וחרגה אלמעבר לקשרים הפורמליים. לדעת ביהמ"ש המחוזי גרמה מערכת היחסים החברית לכך שלאהיתה לנאשמים המודעות הפלילית הדרושה לשם הרשעתם בעבירת השוחד, אף אם היתההתביעה מוכיחה את נתינתן וקבלתן של טובות ההנאה. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי גםמן הבחינה העובדתית לא הוכח בכל אחד מן האישומים שסובחי נתן כלל מתת לגנות וכיהמשיבים נתנו לכל מערכת עובדות שעמדה ביסוד כל אישום הסבר השומט את התשתיתהעובדתית שהעמידה התביעה להוכחתה של עבירת השוחד. עוד קבע ביהמ"ש כי גנות לאסטה מן השורה באף לא אחד מן המקרים שהביאה התביעה כדי לבסס את טענתה כי סובחיזכה בתמורה עבור שוחד שנתן. אשר לאישום של שימוש בכח המשרה, עבירה לפי סעיף 280לחוק העונשין, סבר ביהמ"ש כי העבירה מתגבשת רק כשהשימוש בכח המשרה מופנה "כלפיחוץ" ולא "כלפי פנים", היינו, כלפי אזרח שאינו שוטר ולא כלפי שוטר. מכל מקום,קבע, פנייתו של גנות לשוטר כי יסייע בידיו היתה בגדר פנייה לגיטימית ולא תוךניצול לרעה של סמכותו כלפי פקודו. הערעור בחלקו הגדול נדחה פה אחד, בפס"ד מפי
השופט גולדברג, ובחלקו נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וזמיר, נגד דעתו החולקתשל השופט קדמי.
ג. השופט גולדברג ניתח בהרחבה את מרכיביה של עבירת השוחד, המחשבה הפליליתשצריכה להתלוות לעבירה זו, השלכת היחסים החברתיים בין הנותן והמקבל, אימתימדובר במתנה ואימתי הופכת המתנה למתת שוחד וחלק על מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי שוחדאינו יכול להינתן בדיעבד בתמורה לפעולתו של עובד הציבור שנעשתה לפני מתן השוחד.השופט גולדברג הגיע למסקנת ביניים כי הטעם הראשון שנתן ביהמ"ש לזיכויים שלהמשיבים מעבירת השוחד אינו יכול לעמוד, ואפילו היתה מתקבלת גישתו של ביהמ"ששאין לראות את טובות ההנאה כשוחד אלא כטובות הנאה הניתנות במסגרת יחסי חברותלגיטימיים, היה מקום להרשיע את גנות בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284לחוק העונשין. אלא שכאמור קבע ביהמ"ש המחוזי שגם מבחינה עובדתית לא הצליחההתביעה להוכיח את המתת כאמור, ומן הטעם הזה צדק ביהמ"ש המחוזי בזכותו אתהנאשמים.
ד. בעניין זה ניתח השופט גולדברג גם את מרכיבי העבירה של מרמה והפרת אמוניםבקבלת טובות הנאה. לדעתו, אם החברות בין גנות וסובחי היתה כזו שאין לייחס להםמודעות שטובות ההנאה הינן מתת שוחד, גם אז העמידו טובות ההנאה אלה את גנות, אםקיבל אותן, במצב הנחזה לניגוד עניינים. אם בעבירת השוחד אין נפקא מינה אם נלקחבעד סטייה מן השורה, על אחת כמה וכמה ב"עבירת סל" שבסעיף 284 לחוק העונשין.
ה. באשר לעבירה של עשיית שימוש לרעה בסמכותו של עובד הציבור - בעניין זה סברהשופט גולדברג כי העבירה חלה לא רק על ניצול המעמד כלפי אדם מן הציבור אלא גםעל ניצול המעמד כלפי מי שנמצא בתחתית הסולם ההירארכי. ברם, גם אם היתה נכונההפרשנות המצמצמת של ביהמ"ש המחוזי ניתן להשיג את התוצאה של קיום עבירה במקרההנדון לפי סעיף 284 לחוק העונשין. השופט גולדברג ממשיך ומנתח את ההבחנה שביןהסנקציה המשמעתית לסנקציה הפלילית והמגמות העומדות מאחורי סנקציות האלה וההבחנהביניהן. בעניין זה הגיע למסקנה כי אמנם אין לראות את פניותיו של גנות לשוטרשיבצע עבורו שירותים פרטיים כהתנהגות נורמטיבית, אך מבחינה פלילית אין לייחסלגנות את העבירה שיוחסה לו ועל כן יש לדחות את הערעור גם לעניין זה.
ו. השופט קדמי (דעת מיעוט): הצטרף למסקנה שאליה הגיע השופט גולדברג לגבי כלהעבירות המיוחסות לנאשמים פרט ל"פרשת המסיבה". אף שהמסיבה נערכה על רקע יחסיחברות הדוקים ששררו בין שני המשיבים, הרי כל אחד מהם היה "מודע" לכך שמדוברבמתת שניתנה ע"י סובחי ונלקחה ע"י גנות "בעד" פעולה הקשורה בתפקידו של גנות.לעניין זה, מכיוון שביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהשניים לא נתנו את דעתם בפועלבעת הנתינה והלקיחה של טובת ההנאה שהיתה גלומה בעריכת המסיבה לזיקת "הבעד"המקשרת את המסיבה עם "פעולה הקשורה בתפקידו" של גנות, הסכים ליהנות את שניהמשיבים מן הספק באשר לפרשת השוחד. עם זאת, סבר השופט קדמי שניתן להרשיע בפרטאישום זה את גנות בעבירה של הפרת אמונים שיוחסה לו בקשר לאותה פרשה.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד י.וינרוט לגנות, עו"ד י. גרין לסובחי. 29.12.96).
בש"פ 1046/97 - מדינת ישראל נגד יואב שבי ואח'
*הארכת מעצר שישית מעבר לשנה (נסיון לרצח)(בקשה להארכת מעצר שישית מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
א. שלשת המשיבים הואשמו בנסיון לרצח רב כלאי אבירם ביריות ליד ביתו בקריתמלאכי. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים בינואר 95 והשגותיהם נגד החזקתם במעצרבבקשות לעיון חוזר ובעררים נדחו. שנת המעצר של העצורים הסתיימה בנובמבר 95 ומאז
הוארך מעצרם ע"י ביהמ"ש העליון מדי שלשה חודשים. ההליכים טרם נסתיימו והמדינהמבקשת הארכה נוספת - שישית במספר - לשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. מספר לא מבוטל של ישיבות נדחו מטעמים שאינם קשורים בביהמ"ש או בתביעה.בשלב זה הסתיימו סיכומי התביעה ונקבעו 5 מועדים לסיכומי ההגנה. ניתן להניח כיבפרק הזמן האמור תסתיים פרשת ההגנה וניתן יהיה להשלים את ההליכים בתוך תקופתההארכה המבוקשת. לפי סעיף 53 לחסד"פ, ההליכים צריכים להסתיים תוך שנה, ומן הדיןשכל הגורמים המעורבים בדיון יעשו כמיטב יכולתם להשלמת ההליכים בפרק הזמן האמור.ברם, המציאות מלמדת שלא אחת מזדמנות יחד נסיבות מיוחדות שאינן מותירות מנוסמהארכת תקופת המעצר מעבר לשנה וקיימים מקרים נדירים בהם אין מנוס מהארכת המעצרלתקופה ממושכת. כל עוד נשמר קצב דיון סביר, בהתחשב באילוצים שמכתיבים נתוניםשאין למערכת השיפוט שליטה עליהם, ישקול ביהמ"ש עשיית שימוש בסמכותו להאריך אתהמעצר גם כשמדובר בהארכה שישית ובלבד שקיימת הצדקה כבדת משקל להחזקה במעצרדווקא. המקרה דנא בא בגדר המקרים הנדירים שלגביהם אין מנוס מהארכת המעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד חוגי למשיבים.19.2.97).
ע.א. 6450+6766/93 - מעוז ענבר ואח' סלים דנגור ואח'
*הפרת הסכם. *ביטול הסכם מחמת סיכול(מחוזי ת"א - ת.א. 512/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדינתקבל בחלקו).
א. המשיבים (להלן: הקבלנים) בנו בניין בן מספר קומות ברמת גן ומכרו דירותמגורים בקומות העליונות ואת קומת הקרקע ייעדו לשטח מסחרי. המערערים (להלן:השוכרים) שכרו מן הקבלנים את קומת הקרקע כדי לנהל במקום בית קפה. השוכריםהשקיעו כסף רב בציוד ובהכשרת המקום לייעודו. כאשר הכשרת המושכר כבר נסתיימה,פנו שניים מן הדיירים לביהמ"ש וביקשו למנוע הפיכת השטח המסחרי לבית קפה. לטענתםהתחייבו הקבלנים כלפיהם שהשטח המסחרי לא יהווה מטרד לדיירים "כולל ממין העסקשהם (השוכרים) מתכוונים היום להקים שם". ביהמ"ש נתן צו מניעה זמני שאסר עלהקבלנים והשוכרים להמשיך בעבודה. לאחר שנכשלו הקבלנים והשוכרים בערעוריהם על צוהמניעה הודיעו השוכרים לקבלנים שהם רואים את הסכם השכירות כמבוטל. כעבור מספרשנים, נדחתה תביעתם העיקרית של הדיירים ובוטל צו המניעה האוסר ניהול בית קפהבמקום.
ב. השוכרים הגישו תביעה נגד הקבלנים בה נטען, כטענה עיקרית, שהקבלנים הפרו אתחוזה השכירות בכך שלא גילו לשוכרים שקיימת התחייבות מצידם, במפורש או מכללא,כלפי הדיירים שלא יתנהל במקום בית קפה. הקבלנים מצידם תבעו מן השוכרים את דמיהשכירות עד תום תקופת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הקבלנים ליתרת דמיהשכירות וקיבל את תביעת השוכרים. ביהמ"ש קבע שהקבלנים "לא מילאו אחרי חובתהגילוי ולא סיפרו לתובעים (השוכרים) על התחייבויותיהם כלפי הדיירים שלא יתנהלובשטח המסחרי עסקים מסוג העסק שביקשו התובעים לנהל במושכר... הנתבעים (הקבלנים)חייבים בהשבת הכספים וההוצאות של התובעים ואף לשלם להם את הרווחים שנמנעו מהם".עם זאת חייב ביהמ"ש את הקבלנים רק בהשבת ההוצאות מפני שלשיטתו לא הוכח שיעוראבדן הרווחים כל צרכו. השוכרים מערערים על כך שלא נפסק להם דבר על אבדן רווחיהםואילו הקבלנים מערערים על הקביעה שהם הפרו את חובתם כלפי השוכרים וממילא עלחיובם בתשלום ועל כך שתביעתם לדמי השכירות נדחתה. ערעור השוכרים נדחה וערעורהקבלנים נתקבל בחלקו לגבי סכומים מסויימים שחוייבו לשלם.
ג. הקבלנים התחייבו כלפי הדיירים שבבנין לא יהיה איטליז ולא חנות דגיםוהתחייבות זו העתיקו הקבלנים בהרחבה לתוך הסכם השכירות עם השוכרים. כתוב בחוזהבמפורש כי "ידוע לשוכר כי אין המשכיר רשאי, וזאת בשל התחייבות לדיירים בבניין,להשכיר את המושכר לעסק של איטליז ו/או חנות דגים ו/או חנות פירות ו/או ירקותו/או מסעדה...". גילוי ברור ומפורש מזה לא ייתכן. השוכרים היו מיוצגים ע"י עו"דוהקבלנים העמידו לרשות עוה"ד, לשם צילום, את כל החוזים עם הדיירים. לא הוכחשהקבלנים התחייבו כלפי אותם דיירים מעבר למה שפורש בהסכם השכירות. לאור זאת,קביעת ביהמ"ש שהקבלנים הפרו את חובת הגילוי כלפי השוכרים לא תוכל לעמוד. ממילאגם נחרץ גורל ערעורם של השוכרים על שלא נפסק להם פיצוי על אבדן רווחיהם.
ד. למרות זאת צדק ביהמ"ש בקבעו כי היתה הצדקה לשוכרים לבטל את הסכם השכירות.השוכרים שיתפו פעולה עם הקבלנים בנסיונם לבטל את צו המניעה ולא עלה בידם. מטרתהשכירות סוכלה אפקטיבית, אם גם שלא באשמת הקבלנים, "בנסיבות שהמפר לא ראה ולאהיה עליו לראותן מראש" והיתה הצדקה לביטול השכירות ע"י השוכרים. ביטול זה היהבו גם משום הקטנת הנזק, ואיפשר הסדר שהושג בין הצדדים שלפיו קיבלו הקבלניםבחזרה את המושכר על כל הכשרתו וציודו והשתמשו בו למטרת מעדנייה. מכאן שגםערעורם של הקבלנים, ככל שהוא נוגע לדחיית תביעתם ליתרת דמי השכירות, דינולהידחות.
ה. מן האמור עולה שחל כאן סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה)וביהמ"ש היה רשאי לחייב את הקבלנים להשיב לשוכרים את הוצאותיהם והשקעותיהם. הואעשה כן בסברו שהקבלנים הפרו חובתם כלפי השוכרים, ולכן כלל בחובת ההשבה גםהוצאות שהקבלנים לא נהנו מהן. מכיוון שבעניין הפרת החוזה נתקבל ערעורם שלהקבלנים, חובת ההשבה תחול מחמת סיכול השכירות ואין מקום לחייב את הקבלנים בהשבתאותן הוצאות שהם לא נהנו מהן ולו גם בעקיפין. סכום ההשבה לפי פסה"ד היה 344,000ש"ח ומסכום זה יש לנכות כ-19,000 ש"ח הוצאות שונות שהקבלנים לא נהנו מהן וכןכ-30,000 ש"ח שהשוכרים קיבלו או יכלו לקבל כהחזר מס תשומות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד א.רוזובסקי וג. בנטל למערערים, עוה"ד ד. חוטר ישי וש. הראל למשיבים. 26.2.97).
בש"פ 666/97 - מדינת ישראל נגד דוד גוהרי וארז ועקנין
*החלטה שלא לעצור מחדש נאשם שהפר תנאי שחרור בערובה. *חילוט סכום שהופקד כערובה לקיום תנאי השחרור כערובה(ערר וערר נגדי - הערר נדחה והערר הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבים ושלשה אחרים הואשמו בעבירות שונות ובשעתו נעצרו המשיבים עד תוםההליכים והאחרים שוחררו ממעצר. המשיבים עררו לביהמ"ש העליון ועל יסוד טענתהאפליה החליט לשחרר גם את המשיבים בערבות ובתנאי שימצאו במעצר בית בין השעה 8בערב ל- 6 בבוקר. כמו כן חוייבו להפקיד ערבות של 20,000 ש"ח. המשיבים הפרו אתתנאי השחרור בערבות, כאשר ביקרו בשעה 11 בלילה בבית חולים סורוקה, לבקר חבר בשםזגורי שנפצע ביריות. ביהמ"ש המחוזי סירב לקבל את בקשת המדינה להורות על חידושמעצרם של המשיבים, אך החליט לחלט את הסכום של 20,000 ש"ח שכל אחד מהם הפקיד.הערעור על הסירוב לעצור את המשיבים נדחה ואילו ערעור המשיבים על החילוט נתקבלבמובן זה שהוחלט שיחולט רק סכום של 10,000 ש"ח של כל אחד מן המשיבים.
ב. הלכה היא שבדרך כלל כאשר נאשם המשוחרר בערבות מפר את תנאי שחרורו בצורהבוטה ומועל באמון שניתן בו, יש לעשות שימוש בסמכות המוקנית לביהמ"ש ולהורות עלמעצר הנאשם. אך הסמכות לבטל את השחרור הינה סמכות שיש עמה שיקול דעת ויתכנומקרים בהם יסבור ביהמ"ש שעל אף ההפרה ניתן שלא למצות את הדין וליתן לנאשםהזדמנות נוספת. בענייננו מדובר בביקור בבית חולים אצל חבר שנפצע ביריות. זגורי
הפצוע היה בעת שהותו בבית חולים תחת שמירה של אנשי משטרה שרשמו את שמות מבקריווהמשיבים לא העלימו מאנשי המשטרה את ביקוריהם אצל זגורי. השוטרים ידעו את תנאישחרורם של המשיבים מהמעצר, אך לא דרשו מהם שיחזרו לביתם ולא אמרו להם דבר עלהפרת תנאי השחרור. רק לאחר מכן עצרו את המשיבים. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזיכשהחליט שלא לחדש את מעצרם של המשיבים. אשר לערעור המשיבים על חילוט הפקדונות -חילוט כלשהו של סכומי הפקדון מוצדק בנסיבות המקרה, שהרי המשיבים הפרו את תנאיהשחרור בערובה ללא הצדקה. בהתחשב בכלל הנסיבות די בחילוט מחצית סכום הפקדוןדהיינו חילוט סכום של 10,000 ש"ח מהסכום שהופקד ע"י כל אחד מהמשיבים.
(בפני: השופט אור. עו"ד אביה אלף לעוררת, עו"ד ציון אמיר למשיבים.29.1.97).
בש"א 375/97 - קדם שמעון ואח' נגד אופיר בלום, עו"ד ואח'
*דחיית בקשה להעברת מפרק מתפקידו אינה מהווה פס"ד והערעור הוא ברשות(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים, בעלי מניות בחברה המצוייה בהליכי פירוק, פנו לביהמ"ש המחוזיבמסגרת הדיון בתיק הפירוק, וביקשו שיורה על העברת המפרק מתפקידו בהתאם לסמכותועל פי סעיף 304 לפקודת החברות. הם נימקו את הבקשה בחששם לניגוד עניינים בתפקידושל המפרק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הגישו המבקשים ערעור לביהמ"שהעליון. המזכירות סירבה לקבל את הערעור לרישום בנימוק שמדובר ב"החלטה אחרת"שצריך לקבל לגביה רשות ערעור ולא בפס"ד שהערעור עליו הוא בזכות. על כך הגישוהמבקשים בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי לקבוע כי מדובר בפס"ד וכיהערעור הוגש כדין. הבקשה נדחתה.
ב. ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" לעניין דיני הערעור אינה תמידפשוטה. השאלה היא אם בירור המחלוקת שהובאה בפני ביהמ"ש הסתיים עם מתן ההחלטה,שאם לא כן אין ההחלטה מהווה פסק דין אלא "החלטה אחרת". בענייננו, ההחלטה אינה"סוגרת את התיק" כלפי אחד מבעלי הדין. היא גם אינה מקנה או שוללת את אחד הסעדיםהסופיים שנתבקשו בהליך. לפיכך אין זו אלא "החלטה אחרת". אכן, גם החלטה המתקבלתבמסגרת פירוק שטרם נסתיים עשוייה להיות "פסק דין", ואין נפקא מינה שהבקשה הוגשהבמסגרת הליכי פירוק ואינה תובענה עצמאית למתן סעד הצהרתי כדי שיהיה מדובר בפסקדין. הקובע לעניין זה הוא אם ההחלטה שניתנה סגרה סופית את השאלה הנדונה ובמקרהדנא לא סיים ביהמ"ש תפקידו בהליכי הפירוק.
(בפני: השופטת בייניש. 3.2.97).
ע.א. 4275+6230/94 - הבורסה לניירות ערך... בע"מ נגד א.ת. ניהול מאגר הספרותהתורנית בע"מ ואח'
*תקפותן של תקנון הבורסה והנחיות דירקטריון הבורסה כאשר התקנון לא אושר ע"י האסיפה הכללית. *תקנון הבורסה וההנחיות כ"תקנות בנות פועל תחיקתי" ודרך פרסומם. *אישור רטרואקטיבי של תקנון הבורסה ע"י האסיפה הכללית(מחוזי ת"א - ע.ש. 308/93 ומחוזי ת"א - ע.ש. 1177/93 - הערעורים נתקבלו).
א. הבורסה לניירות ערך נוסדה בשנת 1953 כחברה ועד שנת 1968 פעלה כגוףוולונטרי עצמאי. בשנת 1968 נחקק חוק ניירות ערך ובחוק הוסדר גם נושא הבורסה. עלפי סעיף 46(א) לחוק ניירות ערך, על תקנון הבורסה להבטיח ניהול תקין והוגן שלהבורסה ובסעיף נקבעו גם אותם עניינים שיש לכלול בתקנון. סעיף 46(ד) לחוק נתןבידי האסיפה הכללית את הכח להסמיך את דירקטוריון הבורסה לקבוע הנחיות הכוללות"פירוט, תנאים וסייגים" לגבי כללים שנקבעו בתקנון. בעקבות חקיקת החוק קיבלההבורסה רשיון לניהול בורסה והיא קבעה לעצמה תקנון. על פי הוראת שר האוצר פורסםהתקנון בדרך של הפקדה אצל רשם החברות.
ב. ההסדרים שבנוסחו המקורי של התקנון היו דלים וחלקיים. עם השנים נוצר צורךבקביעת כללים בעניינים שונים הנוגעים לרישום ניירות ערך למסחר וכללי התנהגות שלחברות שניירות הערך שלהן רשומים בה למסחר. הבורסה אימצה הסדרים כאלה בהנחיותשהוצאו ע"י דירקטוריון הבורסה. הנחיות אלה לא נתפרסמו בדרך בה פורסם תקנוןהבורסה. במשך הזמן נתקבלו מספר תיקונים בחוק ונקבעו כללים באשר לתקנוןולהנחיות. במסגרת ההליכים אימצה האסיפה הכללית של הבורסה נוסח מוצע של תקנון(הנוסח הראשון) ביום 21.6.91. על פי סעיף 48(א) לחוק ניירות ערך הועבר הנוסחהראשון לאישור שר האוצר, רשות ניירות ערך וועדת הכספים של הכנסת. לאחר אישורםע"י שר האוצר ורשות ניירות ערך גובש נוסח נוסף (הנוסח השני) שהיה שונה באופןמהותי מהנוסח הראשון. חרף הוראת סעיף 48(א) לחוק, כנוסחו אז, שהאסיפה הכלליתצריכה להחליט על שינוי בתקנון בהחלטה רגילה, לא נדרשה האסיפה הכללית באותה עתלנוסח זה, לא קיימה בו דיון ולא הכריעה בתוקפו.
ג. הנוסח השני הועבר לוועדת הכספים של הכנסת ואושר על ידה ביום 24.3.92.בעקבות זאת פורסם כתקנון המחייב של הבורסה בדרך של הפקדה אצל רשם החברות. תאריךתחילת תוקפו נקבע ליום 1.4.92. עותק מן הנוסח השני של התקנון נשלח לכל אחדמחברי הבורסה והבורסה פעלה בהתאם להסדרים הקבועים בתקנון במשך שנים. לאחרשנפתחו ההליכים הנדונים בערעורים אלה, אישרה האסיפה הכללית של הבורסה את התקנוןבהחלטה מיום 18.11.93, ונקבע כי החלטה זו תהיה רטרואקטיבית מיום 1.4.92. באותויום אישר דירקטוריון הבורסה את ההנחיות שהוצאו מכח התקנון כפי נוסחו השני וגםלהחלטה זו ניתן תוקן רטרואקטיבי החל ביום 1.4.92. במרכזם של הדיונים עומדת שאלתתוקפם של ההסדרים שנקבעו בתקנון הבורסה בעקבות תיקונו וחלותם על הבקשות שלהתאגידים הנוגעים בדבר לרשום את ניירות הערך שלהם למסחר בבורסה.
ד. בשני המקרים נשוא הערעורים הוצבו בפני חברה ושותפות, הצדדים להליכיםהמשפטיים בביהמ"ש המחוזי, כל אחד בעניינו, דרישות הנובעות מהנוסח השני שלהתקנון וההנחיות שלפיו. על הדרישות האמורות הוגשו ערעורים לביהמ"ש המחוזי ובשניהמקרים, בפני הרכבים שונים של ביהמ"ש, נתקבלו הטענות של המשיבות בדבר פגמיםבהליכי קבלת התקנון בנוסח החדש וההנחיות שלפיו ונדחו דרישות הבורסה. בשניהמקרים החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הערעורים.
ה. השאלה הראשונה היא אם לנוסח השני של תקנון הבורסה וההנחיות שיצאו מכוחוהיה תוקף ביום 1.4.92. טענת הבורסה היא כי חברי הבורסה, החברים באסיפה הכללית,נתנו הסכמה בדרך של שתיקה והתנהגות לנוסח השני של התקנון. בשאלה אם ניתן להסתפקבאישור מתוך התנהגות יש לציין כי אין מדובר כאן בתקנות התאגדות של חברה. מדוברכאן בתקנון שסעיף 45(ב) לחוק ניירות ערך מעניק לו מעמד סטטוטורי נפרד. על פיהמודל שאומץ בחוק ניירות ערך יש לראות את הנורמות שבתקנון הבורסה כ"תקנה בתפועל תחיקתי" במובן פקודת הפרשנות. הבורסה, אף שהואגדה כתאגיד פרטי, מהווה"רשות" לעניין קביעת נורמה כתקנה בת פועל תחיקתי. לכך יש להוסיף כי גם ההנחיותשמקבל דירקטריון הבורסה הן תקנות בנות פועל תחיקתי. כיוון שמדובר בתקנה בת פועלתחיקתי מתעורר קושי בהחלת ההלכות העוסקות בהסכמה בדרך של התנהגות. כשמדוברבגופים מייעצים, גילתה הפסיקה גמישות מסויימת והיתה נכונה לאמץ קונסטרוקציה שלהסכמה בשתיקה. אין הדבר כך כאשר האסיפה הכללית היא הצריכה להתקין את התקנון עלדרך אישורו. על רקע זה ניתן לומר כי עד שהאסיפה הכללית אישרה את התקנון בנוסחוהשני כדין לא היה אישור כזה. עם זאת, נוכח המסקנה בדבר תוקפה הרטרואקטיבי שלהחלטת האסיפה הכללית מיום 18.11.93, על אימוץ הנוסח השני החל ביום 1.4.92, איןצורך לקבוע בפסקנות עמדה בשאלה האמורה.
ו. באשר לשאלה אם יכולה היתה האסיפה הכללית בהחלטתה מיום 18.11.93 לתת לתקנוןאישור רטרואקטיבי החל ביום 1.4.92 - התשובה לכך היא חיובית. מדובר כאן בחקיקתמשנה רטרואקטיבית המתיישבת עם תכלית החוק המסמיך, והיא גם סבירה בנסיבותהעניין, כאשר מדובר בפעילות נרחבת של הבורסה הנוגעת לכלל הציבור בישראל במשךתקופה ארוכה ללא תקנון שאושר כדין וניתן לו האישור הרטרואקטיבי. התשרירהרטרואקטיבי גם אינו עומד בניגוד לציפיות הסבירות של הפועלים בשוק ההון. להיפך,הגורמים השונים פעלו בשוק ההון במשך כשנה וחצי על יסוד ההנחה כי קיימים כלליםתקפים לרישום ניירות ערך למסחר בבורסה.
ז. להלן דן פסה"ד בשאלה אם התקנון וההנחיות, שהן כאמור "תקנה בת פועל תחיקתי"פורסמו כדין. לעניין זה נדונה הוראת סעיף 17 לפקודת הפרשנות המחייבת פרסוםברשומות של תקנות בנות פועל תחיקתי אם אין הוראה אחרת לעניין זה, ואם ההוראותבחוק ניירות ערך באשר לפרסום מבטלות את הצורך לפרסום האמור ברשומות. התשובה לכךניתנה בחיוב ונקבע כי על אף החסר של פרסום ברשומות נתמלאה חובת הפרסום ע"יהפקדת התקנון אצל רשם החברות. באשר להנחיות - מכיוון שגם הן מהוות תקנה בת פועלתחיקתי היה צריך גם אותן לפרסם כנדרש והן לא הופקדו אצל רשם החברות. על אף הפגםהאמור אין לבטל את ההנחיות. ניתן להשהות את תוקפה של ההכרזה על בטלות ההנחיותולאפשר לבורסה לפרסמן עתה בדרך הנדרשת ע"י הגשתן לרשם החברות. ביהמ"ש דן עודבפסק דינו בשאלת סמכותה של האסיפה הכללית לאצול את סמכותה להתקין את חקיקת משנהלדירקטריון. בסיכומו של דבר הוחלט כאמור שתקנון הבורסה וההנחיות אינן פסולות,פרט לסעיף אחד בתקנון הבורסה שבו הועברו לדירקטריון סמכויות נרחבות מדי.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עו"ד אורי ברגמןלמערערת, עו"ד חיים אינדיג למשיבות. 1.1.97).
ע.א. 4276/94 - הבורסה לניירות ערך... בע"מ ואח' נגד איגוד חברות ציבוריותהרשומות בבורסה ואח'
*תקפותו של תקנון הבורסה והפעולות שבוצעו על יסודו (ראה לעיל) (מחוזי ת"א - ע.ש. 354/94 - הערעור נתקבל).
בערעור זה, כמו בערעורים4275+6230/94, הועלו שאלות שונות הנוגעות לפעילותה של הבורסה. הטענה המרכזיתהעולה בהליך דנא, היא כי האסיפה הכללית של הבורסה האצילה שלא כדין לדירקטוריוןאת סמכותה לקבוע כללים בתקנון. טענה זו נדחתה בפסק הדין הקודם לאחר שביהמ"שניתח בפירוט את מהות ההסמכה שהוסמכה האסיפה הכללית לקבוע את הכללים בתקנון ואתהכללים שאמנם נקבעו. כמו בפסה"ד הקודם כך גם כאן, אותם עניינים שנקבעו ע"יהדירקטריון בהנחיות כדין הואצלו לדירקטריון ע"י האסיפה הכללית. לעניין דנא נדחוטענות בדבר שיקולים זרים בהנחיות מסויימות של הבורסה ואי סבירות.
(בפני השופטים: גולדרברג, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עוה"ד גב' יעל ורבהזלינגר, אורי ברגמן וגב' אורה דביר למערערות, עו"ד ניר כהן למשיבים. 19.2.97).
ע.א. 89/97 - חורי ניקולא נגד הבנק הערבי ישראלי בע"מ
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער ו-3 אחרים הוגשה ע"יהמשיב תביעה לבימ"ש השלום בה נטען כי המערער חב מכח ערבות שנתן לחוב של חייבמסויים. המערער טען כי כשחתם על הערבות הובהר לו כי היא מוגבלת בסכום של 5,000ש"ח כאשר בפועל היתה זו ערבות בלתי מוגבלת. במהלך הדיון בתובענה הועד מנהל הבנקשהחתים את המערער על ערבותו. בחקירתו הראשית אמר מנהל הבנק "הוא (המערער) רצהלהיות סמוך ובטוח שהוא חתום על סך 5,000 ש"ח ותגובתי היתה שהוא אמנם חתום כך".לטענת המערער שאל ביהמ"ש בשלב זה את העד "אתה כבר מכין תביעה למערער נגדך".
המערער, שהסיק מכך שביהמ"ש מניח כי תביעת הבנק נגדו תתקבל, שאל, לטענתו, אתביהמ"ש אם הוא כבר מקבל את תביעת הבנק. לטענת המערער היתה תשובת השופט "כנראהשכך זה יהיה". המערער מייחס להתבטאותו של השופט חשש ממשי למשוא פנים, שכןביהמ"ש גיבש את עמדתו וחרץ את גורל התביעה. לפיכך ביקש מהשופט שיפסול עצמו.השופט דחה את הבקשה בציינו כי אכן העיר במהלך הדיון הערה שממנה ניתן להביןשעמדתו של העד עלולה, אם תתקבל תביעת הבנק, לשמש למערער עילה לתביעה כנגד העד,דא עקא שביהמ"ש לא ענה שכנראה שכך תהיה התוצאה, אלא כי ייתכן שכך תהיה התוצאה.ביהמ"ש הדגיש כי היה זה העד הראשון במשפט מסובך, והערתו אין בה משום חריצת דיןאו מצב המונע ממנו לקלוט ולפתוח ליבו לשכנוע הצדדים בצדקתם. הערעור נדחה.
באשר לתשתית העובדתית - אין זכר בפרוטוקול לטענת המערער באשר להתבטאויותהשופט. התצהירים שהביא המערער בשאלה זו אינם מבהירים את התשתית העובדתית. אףלגופו של עניין אין עילה לפסילת השופט. כפי שציין השופט, הוא לא גיבש בשלב זהשל התביעה כל עמדה לכאן או לכאן ועקב הסיבוכים שבתיק, לא ניתן לגבש עמדה כזוכבר בשלב זה. אין בנסיבות המקרה משום "משחק מכור", שיש בו כדי "לנעול" את ליבושל השופט לטענות המערער.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד שקיב עלי ועאדל עלי למערער, עו"ד א. קליין למשיב.19.2.97).
רע"א 6830/96 - מישל מיארה נגד טלטון אלקטרוניקה בע"מ ואח'
*סירוב ביהמ"ש לפסול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
בין המבקש והמשיבים התנהלו הליכי בוררות והמבקש ביקש מביהמ"שהמחוזי לפסול את פסקו של הבורר בטענת חוסר סמכות וחריגה מסמכות ע"י הבורר.ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בין היתר טען המבקש כיביהמ"ש לא שעה לבקשתו להגיש לו את כל חומר הבוררות. באשר לכך יאמר כי איןביהמ"ש חייב לקבל לעיונו ולרשותו את כל חומר הבוררות ובדרך כלל אין הוא מקבלחומר זה. לא ברור לשם מה נתבקש הדבר מביהמ"ש, מה עוד שלא הועלו טענות נגד הליכיהבוררות ולא היה צורך להתחקות אחר הליכי הבוררות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד רם שכטר למבקש. 3.2.97).
בג"צ 8998/96 - גדי ונעמי שליטין נגד הוועדה המחוזית מחוז המרכז ואח'
*דרך תקיפת החלטה של הועדה המחוזית בעניין החלפת מגרשים בתכנית מתאר (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים לבטל החלטות של המשיבה בנוגע להחלפת מקומםשל מגרשים מסויימים בתכנית מתאר מקומית. ביסוד העתירה מונחת הטענה שהחלטותהמשיבה נוגדות פס"ד של בג"צ שבו ניתן תוקף להסכם בין העותרים לבין המשיבות.העתירה נדחתה. העותרים טוענים כי העתירה מכוונת לכפות על המשיבות לבצע את פסה"דשל בג"צ ולדבריהם אין מנגנון הוצל"פ של פסקי דין נגד המדינה ולכן אין להם תרופהאלא בבג"צ. טעם זה אינו עומד בפני הביקורת. ראשית, בג"צ אינו משמש מנגנוןהוצל"פ של פסקי דין נגד המדינה. הוצאה לפועל כזו צריכה להתבצע לפי סעיף 7 לחוקלתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין); שנית, אין מדובר כאן כלל בהוצל"פשל פס"ד ולא זה הדבר המתבקש בעתירה. העתירה מבקשת לבטל החלטות של ועדה מחוזיתבנוגע לתכנית מתאר מקומית. לפי סעיף 255א' לחוק התכנון והבניה זהו עניין המצויכיום בסמכות ביהמ"ש המחוזי. משמע, העותרים יוכלו להעלות בפני ביהמ"ש המחוזי כלטענה שיכלו להעלות בפני בג"צ אם יפנו לביהמ"ש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד משה באדרלעותרים. 20.1.97).
בש"פ 810/97 - סרוסי דורון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של הצתהונסיון להצתה וכן באיומים וסחיטה בכח. מדובר במעשים שביצע בבית קפה ובמסעדהבמתחם תחנת הדלק "מפגש אמיתי" ליד צומת נתניה. לגירסת התביעה עשה העורר אתהמעשים במסגרת מאמץ של השתלטות על העסקים המנוהלים במתחם וסחיטת כספים מבעליהם.ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טוען כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה כנדרש. לטענתו נשען כתבהאישום רק על "הודייה" בדברים שאמר העורר, לפי הנטען, לעד התביעה (המתלונן)המופקד על הפעלת תחנת הדלק כאשר עדות זו אינה אמינה על פניה, ולוקה בפגם רציניבשל "כבישתה" תקופה של חודש ימים. ברם, לכבישת ההודעה ניתן הסבר והוא החששלגלות למזכירת מפקד המשטרה את תוכנה של תלונתו וההמתנה לפגישה אישית עם המפקדבעניין זה. ביקוריו התכופים של העורר במתחם בפרקי הזמן הרלבנטיים, והמגעיםשקיים בתקופה זו עם המתלונן, כפי שאלה מוכחים בעדותם של אחרים, מתיישבים עםהגירסה שמסר המתלונן במשטרה. לעניין כוחה הראייתי - הודיית חוץ של נאשם שנמסרהבפני מי שאיננו איש מרות איננה נבדלת מזו שנמסרה בפני איש מרות. כזו גם זועשוייה לשמש בסיס להרשעה כשנמצא לצידה "דבר מה נוסף". אשר לטענת הסניגור שגם אםקיימת תשתית ראייתית לכאורית עדיין צריך היה להסתפק בחלופת מעצר - בהתחשבבמהותן של העבירות וההתנהגות האלימה המיוחסת לעורר על רקע עברו אין להסתפקבחלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אבי עמירם לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה.14.2.97).
בש"פ 925/97 - עיסא בלוט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס ידידה שעהשהסיעה ברכבו מביתו שבנצרת לביתה שבחיפה בשעת לילה מאוחרת. ביהמ"ש המחוזי הורהעל מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הטענה העיקרית של הסניגור היא כיהמחלוקת הנטושה בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם הסכימה המתלוננת למעשה או שמדוברבאינוס ואין בחומר הראיות כדי להעדיף את גירסתה של המתלוננת שלא הסכימה לבעילהעל גירסתו של העורר שהבעילה היתה בהסכמה. אכן, אין בחומר החקירה ראייה ישירהל"אי הסכמה" מצד המתלוננת, ברם, אין מניעה לכך שהתמיכה לטענת "אי הסכמה" תמצאבנסיבות האירוע ולאו דווקא בראיות ישירות. כזה המצב בענייננו. המתלוננת ברחהמביתה לאחר ריב עם אמה ובאה ללון אצל העורר. הוא החל להקרין בפניה סרטים כחוליםולגעת בגופה ואז הבהירה לו שאין היא מעוניינת בהתפתחויות בתחום זה וביקשהשיחזירה מיד לביתה. במהלך ההסעה אירע האינוס והדעת נותנת שאם בחרה המתלוננתלחזור לביתה בשעות הקטנות של הלילה כדי למנוע התפתחות יחסי קירבה מינית עםהעורר, לא תיעתר לו שעה קלה לאחר מכן בתנאים "הלא נוחים" במכונית.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד עודה לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 18.2.97).
בש"פ 623/97 - איתמר בן גביר נגד מדינת ישראל
*ערר על החלטה בדבר צו הבאה נגד נאשם המשוחרר בערובה (הערר נתקבל).
סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בערר על פי סעיף 38(א) לחסד"פחלה גם על ערר על החלטה בדבר הוצאת צו הבאה נגד נאשם המשוחרר בערובה. לפיכך ישלקבל את הערר במובן זה שהדיון בערר יחזור לביהמ"ש המחוזי שידון בו לגופו. (בפני: השופטת בייניש. 17.2.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 3319/94 - התיישנות בתביעת פיצויים בגין שינוי תכנית מתאר שפגעה ─ במקרקעין .........................................................50 ─* ע.א. 5655+5671/91 - פיצויים בתאונת דרכים. *תביעת שיפוי של המדינה בגין ─ תגמולים שהיא משלמת לנפגע תאונת דרכים. *קשר סיבתי ─ בין אירוע רפואי של שבץ לבין תאונת דרכים שאירעה מספר ─ שנים לפני כן. *תביעה בגין תאונת דרכים לאחר שהוגשה כבר ─ תביעה לפי חוק התגמולים .......................................51 ─* בג"צ 3457/95 - גימלת ניידות עבור מספר חדשים שהנכה שהה בחו"ל .....................53 ─* רע"א 6753/96 - טענות מעשה בית דין והשתק .........................................54 ─* ע.א. 5723/96 - אימוץ ............................................................54 ─* ע.פ. 4148/96 - זיכוי מאישום בעבירות שוחד, הפרת אמונים ושימוש לרעה בכח ─ המשרה ............................................................55 ─* בש"פ 1046/97 - הארכת מעצר שישית מעבר לשנה (נסיון לרצח) ..........................56 ─* ע.א. 6450+6766/93 - הפרת הסכם. *ביטול הסכם מחמת סיכול ..........................57 ─* בש"פ 666/97 - החלטה שלא לעצור מחדש נאשם שהפר תנאי שחרור בערובה. ─ *חילוט סכום שהופקד כערובה לקיום תנאי השחרור כערובה ...............58 ─* בש"א 375/97 - דחיית בקשה להעברת מפרק מתפקידו אינה מהווה פס"ד ─ והערעור הוא ברשות ................................................59 ─* ע.א. 4275+6230/94 - תקפותן של תקנון הבורסה והנחיות דירקטריון הבורסה כאשר ─ התקנון לא אושר ע"י האסיפה הכללית. *תקנון הבורסה וההנחיות ─ כ"תקנות בנות פועל תחיקתי" ודרך פרסומם. *אישור רטרואקטיבי ─ של תקנון הבורסה ע"י האסיפה הכללית ............................59 ─* ע.א. 4276/94 - תקפותו של תקנון הבורסה והפעולות שבוצעו על יסודו (ראה לעיל) .......61 ─* ע.א. 89/97 - סירוב פסילה ......................................................61 ─* רע"א 6830/96 - סירוב ביהמ"ש לפסול פסק בוררות ....................................62 ─* בג"צ 8998/96 - דרך תקיפת החלטה של הועדה המחוזית בעניין החלפת מגרשים ─ בתכנית מתאר ......................................................62 ─* בש"פ 810/97 - מעצר עד תום ההליכים (הצתה וסחיטה) ................................63 ─* בש"פ 925/97 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס) ......................................63 ─* בש"פ 623/97 - ערר על החלטה בדבר צו הבאה נגד נאשם המשוחרר בערובה ................63 ──