ע.א. 6336/95 - האב הראשי של מנזר האבות נוטרדאם... נגד ראש רחביה בע"מ
*פירוש הסכם בעניין הצמדת דמי חכירה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הינו הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כ"ראש רחביה" בירושליםוהמשיבה היא חוכרת הנכס. בהסכם שנחתם בשנת 35 הוחכרו הזכויות במקרקעין לתקופהשל 99 שנים תמורת דמי חכירה שנתיים בסך 400 ל"י בכפוף להתחייבות החוכרים להקיםעל המקרקעין בניין לפי תנאי ההסכם. בשנת 67 הגיש המערער נגד המשיבה תביעהלפינוי הנכס והצדדים הגיעו להסכם שקיבל תוקף של פס"ד בספטמבר 67 שלפיו תשלםהמשיבה למערער דמי חכירה שנתיים בסך 3,500 ל"י. ההסכם קובע כי אם יחול פיחות של95 אחוז או יותר בכח הקניה של הלירה יוכל המערער, כעבור 20 שנה, לדרוש דיוןבהגדלת דמי השכירות, ולאחר מכן שוב אחת ל-20 שנה. בשנת 87 הענין הגיע לביהמ"שהמחוזי בירושלים, וביהמ"ש אימץ את חוות דעתו של שמאי מטעם המשיבה וקבע כי דמיהחכירה יוצמדו למדד החל ב-1967 ויעמדו ביום 1.9.87 על סכום של כ-5,000 ש"חלשנה, והמערער יוכל לחזור ולעתור כעבור 20 שנה, לשינוי דמי שכירות, אלא שבמהלך20 השנים יעודכנו דמי החכירה על פי עליית המדד כל אימת שזה יעלה בשיעור של %130לעומת דמי השכירות המוגדלים כאמור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כשהצמיד את דמי החכירה מ-67 ועד 87 והעמיד אותם על סכוםשל כ-5,000 ש"ח כאמור. כמו כן צדק השופט שיש להצמיד את דמי החכירה למדד במהלך20 השנים המתחילות ב-1.9.87, אלא שלא צדק בקבעו כי דמי החכירה יוצמדו כל אימתשהמדד יעלה ב-%130. יש מקום לקבוע שהסכום יוצמד למדד במהלך 20 השנים כל אימתששיעורו יעלה בשיעור של %95 כפי שהוסכם בין הצדדים להסכם הפשרה. ב-67, כשנערךהסכם הפשרה, צפו הצדדים אינפלציה והכלילו בהסכם תנאי ל"ספיגת" אחוז מסויים ממנה(%95) ע"י המערער. באותה שנה לא צפו הצדדים ולא יכלו לצפות אינפלציה דוהרת שלאלפי אחוזים כפי שאירע והם קבעו מנגנון שהתאים לאותה עת. קשה להתחקות אחר אומדדעתם ולקבוע מה היו הם קובעים אילו צפו את אשר התרחש בפועל. סביר להניח שלא היוקובעים את אשר קבעו בהסכם. בנסיבות העניין יש לשערך את דמי החכירה באופן שלאתיווצר הפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים שמצאו ביטוי בתנאי החוזה. קיוםאותו חלק של ההסכם שניתן לקיום (שיעור האינפלציה "הנספגת" בהסכמה) ושערוך דמיהחכירה כאמור במהלך תקופת ה-20 השנים, מבטאים נכונה את האיזון ההולם ביןהאינטרסים ההדדיים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד י. אלטבאואר ול.דיאב למערער, עו"ד א. שפאר למשיבה. 30.1.97).
רע"א 5724/96 - נחום סלע ואח' נגד ישי שלוי ואח'
*צמצום צו מניעה זמני ע"י ביהמ"ש העליון(הערעור נתקבל בחלקו).
א. באפריל 91 חתמו המבקש והמשיב, שהיו בעלי מניות משותפים בחברת סנפיר מועדוןצלילה בע"מ, על הסכם להפסקת פעילותם העסקית המשותפת ובין היתר נקבע בהסכם כיסלע יעסוק בתחום הדרכת צלילה ושלוי בציוד צלילה. כמו כן נאסר על כל אחד מהצדדיםלעסוק במישרין או בעקיפין, בתחום העיסוק שיוחד לצד האחר. באפריל 96 פתח סלעחנות למכירת ציוד צלילה ושלוי הגיש תביעה ובמסגרתה עתר לצו מניעה זמני שיאסורעל סלע ועל שתי החברות המבקשות לפעול בכל דרך שהיא למכירת ציוד צלילה וכן לצומניעה שיאסור עליהם להשתמש בשם "סנפיר" לצורך שיווק ומכירת ציוד צלילה. סלע טעןכי התחייבויות הצדדים על פי ההסכם פקעו כבר בינואר 94. ביהמ"ש המחוזי קבע כימשלא ניתנה תוך זמן סביר הודעת ביטול כדין, נשאר ההסכם בתוקף ומכאן שהוכחה זכות
לכאורה של שלוי לקבלת סעד של צו מניעה זמני כמבוקש. בקשה לרשות ערעור נדונהכערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. לכאורה עולה מן החומר כי בשלב מסויים, שנים מספר לאחר חתימת ההסכם, סטוהצדדים מן ההסכם ולא המשיכו לפעול על פיו. השאלה מה השלכת התנהגותם על תקפו ועלהמשך קיומו של ההסכם, תתברר בתביעה העיקרית. ההסכם נועד למנוע תחרות. לא ברורלכמה זמן נועד הדבר ובאיזו מידה יש למנוע או להצר צעדי תחרות זו. שאלות אלהתדונה במשפט עצמו. בשלב זה, החומר המונח בפני ביהמ"ש אינו מצדיק צו מניעה גורףעד לסיום המשפט בין הצדדים. די בכך שיאסר על המבקשים שימוש בשם "סנפיר" בכלצירוף שהוא ולכל מטרה שהיא ובמיוחד לצורך שיווק ומכירה של ציוד צלילה. הבקשהלצו מניעה זמני שהוגשה מטעם שלוי מבוססת בעיקרה על ניצול המוניטין ושמו הטובבשל השימוש בשם "סנפיר". במסגרת צו המניעה הזמני ניתן להשיג את ההגנה עלהמוניטין ע"י איסור השימוש בשם "סנפיר" ואם יתברר בתביעה העיקרית כי סלע פעלבניגוד להסכם ניתן יהיה לפצות את שלוי בכסף על מלוא נזקיו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ר. אורן וע. דיבון למבקשים, עו"ד ט. כץלמשיבים. 3.2.97).
ע.א. 531/91 - עזבון המנוח משה חיון ז"ל ואח' נגד הסנה... בע"מ
*ניכוי מס הכנסה מסכום הפיצויים בתאונת דרכים. *שיטת היוון הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 98/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעורהנגדי נדחה).
א. המנוח עבד כנהג שכיר בחברת מובילי איס ובאפריל 87 נמחץ למוות בידי משאיתשבבעלותה של החברה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. עזבונושל המנוח, אשתו ושתי בנותיו הקטינות (להלן: התובעים), הגישו תביעה נגד חברתהביטוח (להלן: הסנה) לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. שאלת האחריות לאהיתה שנוייה במחלוקת והדיון התרכז בשאלת גובה הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כיהמנוח היה צפוי לקידום בעבודתו וגובה משכורתו צפוי היה לעלות. השופט קבע שישלחשב את הפיצויים על דרך של חלוקת הזמן לארבעה פרקי זמן שונים: עד למתן פסה"ד;מיום מתן פסה"ד ועד להגעתה של הבת הבכורה לגיל 20 בו היא מפסיקה להיות נתמכתע"י הוריה; מיום הגיעה של הבת הבכורה לגיל 20 ועד להגעתה של הבת הצעירה לגיל20; 16 שנה בהן נותרת האלמנה כנתמכת בודדה במנוח. הסכומים שנפסקו לגבי כל אחתמן התקופות האמורות הוונו בשיעורים משתנים והסכום שנפסק עבור התקופה הרביעיתהוון ב"היוון כפול". לצורך פסיקת הפיצויים, המחושבים לפי גובה המשכורת בניכוימס הכנסה, חישב ביהמ"ש את מס ההכנסה בשיעור של %25. השופט סירב להפחית מןהפיצויים את דמי המחייה העתידים להשתלם לבנותיו של המנוח ע"י המוסד לביטוחלאומי, במידה והן ילמדו בעתיד בבית ספר תיכון. המערערים טוענים בעיקר כלפישיעורי מס ההכנסה שהופחתו ועל אופן ההיוון של סכומי הפיצויים ובייחוד על היווןחלק מן הסכומים ב"היוון כפול". מנגד טוענת הסנה בערעור נגדי כי שגה ביהמ"ש בכךשסירב להפחית מהפיצויים שנפסקו את דמי המחייה העתידיים העשויים להשתלם לבנותיוהקטינות של המנוח ע"י המוסד לביטוח לאומי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדינדחה.
ב. לעניין שיעורי מס ההכנסה טוענים התובעים כי ביום מתן פסה"ד חלו על הכנסהבגובה של 3,400 ש"ח, כפי שנקבעה, שיעורי מס אפקטיבי של %16.5 ולא שיעורים של%25. הסנה טוענת כי שיעורי המס לא הוכחו ע"י התובעים. אולם, שיעורי המס החליםאינם דורשים הוכחה. המס האפקטיבי שחל ביום מתן פסה"ד על הסכום של 3,400 ש"ח היהכ-%16.5. ביהמ"ש המחוזי, כנראה, נהג לאור הוראות סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים
הקובע את תקרת ההפחתה בשל ניכויי מס, בגובה של %25. אלא שתקרה זו היא תקרהעליונה ולא נועדה למנוע הפחתה קטנה יותר בשל שיעור מיסוי נמוך יותר. לפיכך ישלשנות בעניין זה את פסה"ד ולקבוע את ההפחתות בשיעור של %16.5.
ג. באשר להיוון סכומי הפיצויים - שיטת ההיוון נועדה למנוע מצב בו עשוי הניזוק"לשפר" את מצבו הכספי בעקבות פסיקת הפיצויים העתידיים במועד פסה"ד. ביהמ"שיוצר, איפוא, קרן הון (קפיטל) בסכום כזה, אשר בצירוף ריבית דריבית בשיעורמסויים, תיצור סכום שהוא הצירוף החשבוני של התשלומים העתידיים במשך התקופההעתידית כולה. במצב בו מוגשת תביעת תלויים ע"י ילדי המנוח (ובמקרה דנן גם ע"יאשתו) תביעתם נחלקת לתקופות הנמדדות לפי סדר הגעתם של הילדים התלויים לגיל בוהם מפסיקים להיתמך ע"י המנוח. במצב בו ישנם מספר ילדים המגיעים לגיל בגרותבאופן "מדורג", הרי ש"התקופה השניה" - בה אחד הילדים מפסיק להיות נתמך - מתחילהמזמן עתידי שאינו זמן פסה"ד. אין די בהיוון התשלומים העתיים ביחס לאותה תקופהעצמה (כלומר היוון התשלומים העתיים לתשלום אחד המשתלם בראשית התקופה), אלא ישגם להוון את הסכום האחד לאור העובדה שהוא משתלם כיום ולא בתחילת התקופה השניה.אין לטעות ולחשוב כי "היוון כפול" משמעותו כפל היוון. מדובר רק בפעולת היוון דושלבית, אשר משמעותה היא היוון הסכום לערכו דהיום, כמו כל פעולת היוון.
ד. אשר לטענה שביהמ"ש לא הפחית מתשלומי הביטוח הלאומי (שהופחתו מסכוםהפיצויים שנפסקו) את קצבת הזקנה שעשויה האלמנה לקבל בזכות עצמה - בעניין זה קבעביהמ"ש המחוזי כי על מנת לקבל את הטענה יש להניח שהאלמנה תצא לעבודה ותצבורתקופת הכשרה של 5 שנות עבודה, אבל אז יהיה גם צורך להביא בחשבון את השתכרותההספקולטיבית בחשבון "הקופה" המתחלקת לידות בלי שקיימים נתונים כמה תשתכר וכמהתעבוד. במצב זה שכרה בעניין ניכוי קצבת הזקנה יצא בהפסדה בחישוב הידות. בענייןזה אין להתערב.
ה. התובעים העלו טענה שביהמ"ש צריך היה להעניק להם פיצויים בשל אובדן פנסיהבעתיד, או עבור אובדן זכויות סוציאליות עד תוחלת חיי המנוח הצפוייה לולאהתאונה. דין הטענה להידחות. לא הובאו ראיות כלשהן שהמנוח הפריש כספים לטובתפנסיה, או הוכחות אחרות כי המנוח היה זכאי לפנסיה. במקרה זה אין לקבל את הטענהשהמנוח זכאי היה לפנסיה או לזכויות סוציאליות אחרות. כך יש לדחות טענת התובעיםשצריך היה לפסוק סכום פיצויים גלובלי עבור אובדן שירותי אב מחנך העוזר ומסייעבשירותי האם. לא הובאו ראיות לביסוס הטענה כי האב אמנם סייע בביצוע עבודות הביתולא הוכח שסייע בחינוך הילדים. טענות מסוג זה דורשות הוכחות שיבססו את הטענה כינגרמו נזקים כספיים מסוג זה.
ו. אשר לערעור שכנגד - טוענת הסנה כי כשם שנקבע שיעור הפסד התלויים על בסיסההנחה שהמנוח היה תומך בבנות עד הגיען לגיל 20, צריך היה להפחית סכום תמיכתהמוסד לביטוח לאומי בבנות במידה וילמדו בבית ספר תיכון וטעה ביהמ"ש כשקבע שאיןוודאות שהבנות אכן ילמדו בבית ספר בגילאים 14 עד 18. טענה זו יש לדחות. אין כלמניעה לומר כי הבנות יכולות להיות סמוכות על שולחנו של אביהן ותלויות בו מבחינהכלכלית, ויחד עם זאת לא יהיו זכאיות לדמי המחייה מהביטוח הלאומי משום שלאילמדו. אין מקום להפחית את הפיצויים המשתלמים לתובעים עתה, על בסיס השערה גרידאכי ביום מן הימים הן עשויות לקבל דמי מחייה אם יעמדו בקריטריונים הנקבעים בחוקהביטוח הלאומי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא. החלטה - הנשיא ברק.עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערים, עו"ד י. רהט למשיבה. 23.2.97).
בג"צ 1243/97 - ד"ר ח'אטר וואסף ואח' נגד שר הפנים
*סירוב להעניק אשרות יציאה לרופאים לכנס בסוריה(העתירה נדחתה).
א. בסוריה התקיים כנס רפואי והעותרים פנו בבקשה למשרד הפנים להתיר להם להשתתףבכנס ובקשתם נדחתה. המבחן של המשיבים היה שההיתר ינתן רק למי שיתקיימו בו שניאלה: הוא עצמו רופא, שיש לו רשיון לעסוק ברפואה בישראל; לא נשקפת ממנו סכנהלבטחון המדינה ולסדר הציבורי. טענת המדינה הינה כי העותרים מעורבים בארגוןובהשתתפות בפעילות בלתי חוקית וקיים חשש שבעת שהותם בסוריה יקיימו מגע עםגורמים סורים שאינם קשורים כלל לכנס ובעצם המפגשים הללו יש סכנה לבטחון המדינהולסדר הציבורי. העתירה נדחתה.
ב. לכל אדם זכות חוקתית לצאת מישראל לכל מדינה. עם זאת, פקודת הארכת תוקף שלתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) קובעת כי "לא יצא אדם לאחת הארצותהמפורטות... אלא בהיתר משרד הפנים...". דין זה נשמר גם לאחר חקיקתו של חוקיסוד: כבוד אדם וחירותו. לשר הפנים שיקול דעת ליתן ההיתר או לסרבו. שיקול זהאינו מוחלט, אך הוא רחב יותר משיקול הדעת הנתון לשר הפנים בעניין היתר יציאהלארץ שאינה ארץ אוייב. שיקול הדעת חייב להיות מופעל בסבירות. כאשר הטיעוןלמניעת היציאה הוא טיעון ביטחוני, כי אז צריך להיות בפני שר הפנים מידע היוצרחשש סביר, כי יציאת המבקש למדינת אוייב - וסוריה הינה מדינת אוייב - עלולהלפגוע בבטחון המדינה. בעניין שלפנינו אכן מתקיים חשש סביר לגבי חלק מן העותריםכי אם יורשו לצאת לסוריה ייפגע בטחון המדינה. לגבי העותרים האחרים הטעם לסירובהוא שאין להם רשיון לעסוק ברפואה בישראל. בנסיבות המקרה, ובין היתר בהתחשבבשיהוי הניכר בפניית העותרים לבג"צ, אין יסוד להתערב בהחלטת המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ד"ר אבוסאלח מג'ד לעותרים, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 9)26.2.97.
בש"פ 803/97 - גנאדי בולשונוב נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם עם שניים אחרים, עדי ורפי, באחריות לרצח הקבצן שלום כהן בביתובינואר 94 במהלכו של שוד מתוכנן. על פי כתב האישום היה שותף נוסף לעבירות השודוהרצח (אלק) והלה הפך לעד מדינה. בשלב הראשון של החקירה נעצרו כחשודים ברצח עדיואחד בנגייב והם הואשמו והורשעו בעבירת הרצח. בשלב הערעור חלה התפתחות בחקירתהפרשה שלפיה נושאים באחריות לשוד ולרצח עדי, אלק, העורר ורפי. המדינה הגישה נגדהעורר (ואחרים) בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש בראיות שלעדי התביעה כדי להוכיח לכאורה רק את העבירה של שוד בנסיבות מחמירות וכי בנסיבותהעניין קיימת עילת מעצר, והורה על מעצר העורר ורפי עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העורר העלה טענות רבות נגד קבילותן ומשקלן של הראיות העומדות בבסיסהאישום. אולם קבילותן של הראיות וכוחן לבסס הרשעה הן עניין לערכאה הדיוניתשתדון במשפטו של העורר, ואין בכוחן של השגות אלו לעמוד לעורר בשלב המעצר עד תוםההליכים. העורר טוען שהמדינה הציגה בפני מערכת השיפוט שתי גירסאות שונות באשרלנסיבות ההמתה של המנוח: על פי גירסה אחת בוצעו השוד והרצח על ידי בנגייב, ועלפי הגירסה האחרת בוצעו השוד והרצח ע"י שלושה אנשים אחרים. לשיטת הסניגור משקפתהצגת שתי הגירסאות קיומו של ספק אצל התביעה איזו מן השתיים היא הגירסה הנכונה.טענה זו יש לדחות. בשלב הראשון של החקירה התחייבה מן הראיות אחריותם של בנגייבועדי לביצוע השוד והרצח מכוחן של הודעות שמסרו השניים באזני חברותיהם ובפניחוקריהם. לאחר שהתבררה תמונת אחריות שונה שלפיה מבצעי השוד והרצח היו אחרים
פעלה התביעה על פי התמונה החדשה. כך שלמעשה קיימת תמונת אחריות אחת והיא התמונהשבאה לידי ביטוי בכתב האישום דנא.
ג. כאמור מצא ביהמ"ש המחוזי כי יש בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית להוכחתהעבירה של שוד בנסיבות מחמירות בלבד ולדעת הסניגור אין באותה תשתית ראייתית כדילהצביע על קיומו של סיכון מהסיכונים הקבועים בסעיף 21(א)(א)(1) לחסד"פ ולכן ישלשחרר את העורר בערובה. אכן, מאז הרצח חלפו שלוש שנים ובמשך תקופה זו לא עשההעורר מעשה כלשהו המצביע על קיום סיכון של שיבוש הליכי משפט או מסוכנות לשלוםהציבור. ברם, אין בכך כדי ללמד על היעדר סיכון או "מסוכנות" כיום. בתקופההקודמת היתה מעורבותו של העורר בפרשה עלומה ולא היה נתון בסיכון של העמדה לדיןועל כן הקפיד שלא לעשות דבר שימשוך אליו תשומת לב. השאלה המצריכה תשובה היא אםקיימים סיכון או מסוכנות כאמור לנוכח חשיפת מעורבותו של העורר בפרשת השוד והרצחובנסיבות העניין קיים בסיס לשני אלה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד עטרי לעורר, עו"ד אברבנאל למשיבה. 23.2.97).
רע"פ 33/97 - צדוק חתוכה נגד מדינת ישראל
*אי קבלת הסדר טיעון ע"י ביהמ"ש(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בעבירות של גרימת חבלות של ממש לילדיו הקטינים. לאחר שהוקראלמבקש כתב האישום הוא הודה בעבירות שיחוסו לו והורשע על פי הודאתו. עבירות אלהבוצעו על ידי המבקש כשמאסר על תנאי של שישה חודשים תלוי ועומד נגדו. מתן גזרהדין נדחה. כעבור כשנה, לפני מתן גזר הדין, הודיעו הצדדים לביהמ"ש על הסדרשלפיו המשיבה לא תדרוש להפעיל את המאסר על תנאי אלא תסתפק בהארכתו ולשם כך תבקשלראות במסכת העבירות שפורטו בכתב האישום מסכת עובדתית אחת; המבקש יופנה לשרותהמבחן כדי לאפשר ביצוע שירות לתועלת הציבור במקום מאסר בכלא; המשיבה תדרוש הטלתקנס. לאחר שהתברר כי עונש של שירות לתועלת הציבור אינו מתאים ואינו אפקטיבי,הודיעה המשיבה שהיא מסתפקת בהארכת תקופת המאסר על תנאי ובקנס. בימ"ש השלום דחהאת ההסדר והטיל על המבקש שנה מאסר בפועל וכן הפעיל את המאסר על תנאי של שישהחודשים כשחציו מצטבר.
ב. בגזר הדין הסבירה השופטת שהעבירות בוצעו בתקופת התנאי במועדים שונים ואיןלראות בהן מסכת עובדתית אחת רק משום שהן מאותו סוג ומופנות כלפי אותם קורבנותילדיו הקטינים. לפיכך אין מדובר במאסר על תנאי שהוא בר הפעלה אלא במאסר על תנאישהוא חב הפעלה ואין ביהמ"ש מוסמך להאריך את תקופת התנאי. השופטת הוסיפה כי גםאם היתה רואה את העבירות כמסכת עובדתית אחת, הרי שלא קמו אותם "טעמים שירשמו"כנדרש כדי להאריך מאסר על תנאי. לגבי האפשרות שהמבקש יבצע שירות לתועלת הציבורקבעה השופטת שאין אפשרות כזו עולה מן התסקיר וגם אין הבקשה עומדת בדרישת סעיף71א(ג) לחוק העונשין. השופטת הגיעה לכלל דעה כי הסדר הטיעון לעניין העונש אינוראוי שיאומץ הן משום שנשמט המרכיב המרכזי של ביצוע שירות לתועלת הציבור והןמשום שהעונש אינו הולם ואינו סביר בנסיבותיו החמורות של כתב האישום. המבקש ערערלביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. ההלכה המנחה בבקשה למתן רשות ערעור היא ההלכה שנקבעה בבר"ע 103/82 (חניוןחיפה). על פי הלכה זו תוענק רשות ערעור במקרים בהם מועלות שאלות חדשניות אובעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית. המקרה הנדון אינו מעלה אף שאלה כזו.בין אם נעשה הסדר טיעון במקרה הנדון ובין אם לאו, אין ביהמ"ש מחוייב להסדר כזה.ביהמ"ש ודאי אינו מחוייב להסדר במקרה בו העונש עליו הוסכם הוא בלתי אפשרי וכלללא ניתן ליישום על פי החוק, ובמקרה בו העבירות אותן ביצע הנאשם הן חמורות ביותר
ואין כל יחס בין העונש עליו הוסכם בין הצדדים לבין העונש הראוי לעבירות מסוגזה. בימ"ש השלום שקל את כל השיקולים הרלבנטיים וגזר דינו אושר על ידי ערכאתהערעור. בנסיבות העניין אין עילה להעניק רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אהוד בן יהודה למבקש, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץלמשיבה. 19.2.97).
ע.פ. 2545+2604/94+2518 - אברהם ומרדכי אלימלך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים(מחוזי י-ם - ת.פ. 11/93 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים של המערערים נדחווערעורה הנגדי של המדינה נתקבל).
א. ביום 18.12.92 נתפסו שני המערערים, האחים מרדכי ואברהם, בעקבות פעולתתצפית משטרתית שנעשתה על פי מידע שהגיע למשטרה על עיסקות סמים המבוצעות ביערירושלים. השנים נראו על ידי תצפיתני המשטרה יורדים לכיוון יער ירושלים ולאחרמכן נראה אברהם חוזר לביתו ואילו מרדכי נתפס לאחר מרדף כשהוא נראה זורק במהלךבריחתו חבילה שהכילה 80 גרם קוקאין. בחיפוש שנערך בסמוך למקום בו נצפו שניהאחים נתפסה חבילת סם נוספת במשקל כולל של 53 גרם קוקאין ועליה טביעת אצבע שלאברהם. כן נתפשו במקום אקדח, תחמושת ומאזניים אלקטרוניים. בחיפוש שנערך במקוםביום 20.12.92 נמצאה באותו מקום חבילה ובה 270 גרם קוקאין. עם מעצרם סרבו האחיםלמסור לחוקרים גירסה משלהם, ביקשו לדבר בנוכחות עו"ד ואמרו כי יענו על השאלותבביהמ"ש.
ב. כעבור כ-10 ימים העלו, כל אחד בנפרד, גירסה כי מרדכי מצא את הסמים במקוםמספר ימים קודם לכן, כי הזמין את אחיו אברהם לבדוק אם מדובר בסם וכי כאשר אברהםלקח שקית סם לידו וראה שמדובר בסם זרק אותה ואמר למרדכי להסתלק מהמקום ולאלנגוע בסמים. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסה האמורה, הרשיע את השניים בעבירותשל החזקת קוקאין שלא לצריכה עצמית, וזיכה אותם מהעבירות של החזקת כלים לצריכתאו הכנת הסמים, החזקת נשק ותחמושת. גם ביחס לסמים קבע כי הם אשמים רק ביחסלאותן שקיות שנמצא קשר ביניהם לשקיות, זו שמרדכי זרק וזו שנמצאה עליה טביעתאצבע של אברהם ולא לסמים האחרים. בעקבות ההרשעה נדון אברהם לשמונה שנים מאסרבפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים ומרדכינדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. אברהם מערער על הרשעתו ועלחומרת העונש ומרדכי מערער על חומרת העונש בלבד. מנגד מערערת המדינה על כך שהםלא הורשעו בהחזקת כל הסמים וכן בהחזקת הכלים לצריכת הסם והחזקת הנשק והתחמושת.ערעור המערערים נדחה וערעורה של המדינה נתקבל.
ג. המערערים טענו כי תיאום גירסאות ביניהם היה בלתי אפשרי היות והם הוחזקובבתי מעצר נפרדים ולא פגשו אחד את השני בנסיבות שיאפשרו לתאם גירסה מפורטת.המדינה העלתה מספר אפשרויות לתיאום עמדות ובכללם קשר טלפוני דרך אחרים, כאשרניתנה להם אפשרות לדבר בטלפון, תיאום דרך אדם שלישי שהיה בבית המעצר ושוחררוכיוצא באלה אפשרויות. אכן, תתכן כל אחת מהאפשרויות שהוזכרו ויתכן גםשהסניגורים שביקרו אצל שני הנאשמים סייעו, בתום לב, להחלפת מידע בין הנאשמיםבדבר גירסת כל אחד מהם. מכל מקום אין להסיק מהעובדה ששני המערערים מסרו כעבורכ-10 ימים ממעצרם גירסאות פחות או יותר דומות, כי גירסאות אלה תואמות את האמת.יש לבחון אמיתות הגירסה על פי סבירותה ועל פי נסיבות הלוואי שהוכחו, ועל פי אלהיש לדחות את הגירסאות שלהם. להמצאות הנאשמים במקום וטביעות האצבע היו גם ראיותנוספות חיצוניות שתמכו באשמת המערערים.
ד. ביהמ"ש לא מצא לנכון, כאמור, להרשיע את המערערים בהחזקת כל כמות הסםשנתגלתה. כמו כן זיכה ביהמ"ש, כאמור, את המערערים מעבירות של החזקת אקדח,תחמושת ומאזניים שנמצאו במקום, בהיעדר ראייה מספקת שאלה היו שייכים לנאשמים.לעניין זה יש לקבל את ערעורה של המדינה. הוכח מעל לספק סביר ששני המערעריםהחזיקו בכל כמות סם הקוקאין שנמצא במקום וכן בנשק ובמאזניים. כאשר מוכח בוודאותשהשניים החזיקו בחבילות מסויימות של הסם, וכאשר מתברר שכל החבילות של הסםשנמצאו בקירבה מיידית, במרחק מטרים ספורים זו לזו, הכילו סם מאותו סוג והיוארוזות בצורה דומה, וכאשר אין ראייה כלשהי המצביעה על האפשרות שחלק מהסם היהשייך לאדם אחר או בהחזקתו, מתבקשת המסקנה שכמות הסם בשלמותה היתה בחזקתםהמשותפת של שני האחים הנאשמים. הוא הדין בקשר לאקדח, התחמושת והמאזנייםהאלקטרוניים. ההנחה האמורה מתחזקת עקב העובדה שעניינית והגיונית מתקשר אחדמאותם חפצים, היינו המאזניים, להתעסקות בסמים מסוכנים.
ה. אם תועלה הטענה שבכל זאת אין וודאות מוחלטת שלא הוחבאה באותו מקום גם כמותמסויימת של סמים על ידי מאן דהוא אחר, הרי התשובה היא, כי אין הדין הפלילי פועלעל פי וודאות שלמה בלבד. בחיים אין עוסקים בדברים וודאיים ועלינו לכלכל מעשינועל פי שיכנוע ישר וסביר המעוגן ביסודות ישרים ומתקבלים על הדעת. העובדותהמוכחות במשפט עונות על מבחן זה. לפיכך יש לקבל את ערעורה של המדינה על הזיכויכאמור.
ו. אשר למידת העונש - המדינה לא ביקשה להחמיר בעונשים עקב קבלת ערעורה ואילוהערעורים של המערערים יש לדחותם. בהתחשב במהות העבירה בה הורשעו, חומרתה וכמותהסם שנתפסה, וכן הצורך בשמירה על האינטרס הציבורי יש לדחות את הערעור. למערעריםגם הרשעות קודמות, לרבות הרשעות בענייני סמים. אברהם גם ביצע את העבירה בזמןהיותו אסיר ברשיון וכשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, בך, חשין. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' רויטל סוידלאברהם, עו"ד שמואל פלישמן למרדכי, עו"ד גב' נאוה בן-נאור למדינה. 24.2.97).
רע"א 373/97 - עליזה שקולניק ואח' נגד שפיגל סימה
*החלטה אחרת" לצורך קבלת רשות ערעור(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הגישה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי דרכים נגד המבקשות כאשרהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא אם קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבההרפואי הקשה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה שאותה הכתיר בכותרת "פסק דין(חלקי)" בה קבע כי קיים קשר סיבתי כאמור. ביהמ"ש טרם הכריע בשאלת גובה הנזק וזהאמור להקבע לאחר שמיעת יתר טענות הצדדים. על ההחלטה האמורה הגישו המבקשות הןערעור והן בקשה לרשות ערעור, מטעמי זהירות, בשל ספק אם מדובר בפסק דין חלקיכאמור בכותרת ההחלטה או מדובר בהחלטה אחרת. נקבע כי אכן יש צורך ברשות ערעורוהבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ברור שההחלטה היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין חלקי" שכן היא מסיימת את שלבהדיון הראשון בלבד וטרם ניתן פס"ד המחייב את המבקשות במתן סעד כלשהו למשיבה, גםאם בכותרת ההחלטה צויין בטעות שהיא מהווה פסק דין חלקי. לפיכך הערעור יכוללהיות מוגש רק לאחר נטילת רשות. באשר לשאלה אם מוצדק ליתן רשות ערעור כמבוקש -ככלל, אם פוצל הדיון בבית המשפט קמא לשלבים וניתנה החלטה בשלב הראשון של הדיון,ראוי שהדיון יגיע לסיום במתן פסק דין לפני שפונים לערכאת ערעור. כך, אם פוצלהדיון בתביעה בגין נזקי גוף לשני שלבים, ותחילה נדונה שאלת האחריות ונקבעה
אחריות הנתבעים. אם מבקשים הנתבעים לערער על קביעת אחריותם, יוכלו לעשות כןבמסגרת ערעור על פסק הדין אשר יינתן לאחר שלב הדיון השני בשאלת גובה הנזק.
(בפני: השופט אור. 20.2.97).
ע.א. 1039/95 - דניאל יצחקי וישעיהו וייסברג נגד י.מ.א. (אחדות)... בע"מ
*הסכם חילופי מקרקעין כ"תביעה במקרקעין" לצורך התיישנות. *העלאת טענה משפטית לראשונה בערעור(מחוזי ת"א - ת.א. 1580/90 - ערעור על קבלת טענת התיישנות - הערעור נתקבל).
א. בפברואר 74 נחתם הסכם פיתוח בין מינהל מקרקעי ישראל לבין המשיבה (להלן:ימא) לגבי מגרש בגן יבנה (להלן: המגרש). ימא היתה אמורה לפתח את המגרש עד למועדמסויים לשם הקמת מפעל ולקבל מהמינהל חכירה לדורות על אותו מגרש. המפעל לא הוקםבמועדו וניתנו לימא מספר ארכות. האחרונה שבהן עמדה להסתיים ביום 20.12.79. סמוךלאותו מגרש ניהל המערער 2 (להלן: וייסברג) מפעל והלה הגיע להסכם עם ימא, לפיותגרום ימא להסבת זכויותיה במגרש לוייסברג, תמורת נכס אחר שיקנה וייסברג עבורימא באשדוד (להלן: הנכס). בהתאם להסכם נרכש נכס באשדוד במרץ 79 ורוב התמורהשולם ע"י וייסברג. וייסברג שהיה מודע שהארכה האחרונה לפיתוח המגרש תפוג בדמצבר97 התקשר עם המערער הראשון (להלן: יצחקי) בהסכם מיום 10.7.79 לביצוע עבודותהפיתוח הנדרשות. וייסברג לא יכול היה לעמוד בהוצאות הפיתוח וביום 10.11.79 המחהזכויותיו על פי ההסכם עם ימא ליצחקי. ימא הסכימה להמחאת הזכויות.
ב. בינואר 80 הגיש המינהל תביעת פינוי בסדר דין מקוצר נגד ימא. ניתן צו פינוינגד ימא והפינוי נעשה בפועל במאי 85 באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. וייסברג ויצחקיהגישו תביעה נגד ימא באוגוסט 90. עילות התביעה היו הפרת הסכם מצד ימא והסעדהנתבע היה ביטול זכויות ימא בנכס באשדוד והצהרה כי לתובעים הזכות הבלעדית לאותונכס. לחלופין נתבע סעד כספי. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מחמת התיישנות.לדעתו, עילת התביעה נולדה לכל המאוחר עם מתן פסק דין הפינוי ביוני 80, והתביעההוגשה יותר מ-10 שנים לאחר מכן. וייסברג טען שלראשונה נודע לו דבר הפינוי רקבעקבות הליכי ההוצאה לפועל במאי 85, אך ביהמ"ש דחה גירסה זו וקבע שהתובעים ידעועל אובדן הזכויות במגרש בגן יבנה זמן רב לפני ההוצאה לפועל של הפינוי ב-85.לפיכך קבע שעברו 7 שנים והתביעה התיישנה. הערעור נתקבל.
ג. בערעור העלה ב"כ המערערים, בין היתר, טענה שלא הועלתה בערכאה ראשונה, והיאשהתביעה היתה בקשר לזכות במקרקעין, ולכן תקופת ההתיישנות היא חמש עשרה שנה. הגםשטענה זו לא הועלתה בערכאה הראשונה, מן הראוי לדון בה, מפני שהיא, בעיקרה טענהמשפטית.
ד. הסעד העיקרי שהתבקש היה לבטל את זכויות הנתבעת במגרש באשדוד. בתביעה נטעןכי ההסכם בין ימא לוייסברג היה "הסכם חליפין" של הנכס באשדוד תמורת המגרשבגן-יבנה וכי "מעשיה ומחדליה של הנתבעת (ימא) יש בהם כדי לבטל את חוזההחליפין... באופן שהתובעים זכאים לקבל הזכויות במגרש באשדוד". גם על פי תוכנה,ולא על בסיס ניסוחה בלבד, זוהי תביעה במקרקעין. הנכס ניתן ע"י וייסברג כתמורהלימא עבור המגרש ומשהפרה ימא, על פי טענת וייסברג, את ההסכם, התביעה להשבתהתמורה הינה תביעה במקרקעין. ברור איפה שתקופת ההתיישנות החלה על פי סעיף 5לחוק ההתיישנות, היא בת 15 שנה. כך שתקופת ההתיישנות לא עברה ויש לדון בתובענהלגופה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עוה"ד י.דיאמנט וי. דיסין למערערים, עו"ד ר. למלשטריך למשיבה. 26.2.97).
ע.פ. 5287+5350/95 - מדינת ישראל נגד עדנאל חמדאן בן חסן
*החמרה בעונש בעבירה של נסיון לרצח (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
העונש שהושת על המשיב אינו משקף אתחומרת העבירה. למקרא גזר הדין קשה למצוא נסיבות מקילות למעשה שבוצע ע"י המשיבשכלל כריכת חבל סביב צווארה של המתלוננת ונסיון להטביעה בנסיבות מחמירות ביותר.למזלה של המתלוננת וגם למזלו של הנאשם הסתיימה פרשה עגומה זו כפי שהסתיימהוהמתלוננת נשארה בחיים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 7 שנים מאסר בפועל וערעור עלקולת העונש נתקבל. למשיב הרשעות לא מועטות בעבירות שונות ובכללן בעבירות שלאלימות. בהתחשב בכך שעל המשיב הוטל עונש מאסר מצטבר לתקופה של 6 חודשים בשלעבירה אחרת לאחר גזר הדין דנא, וכן שנכנס לתהליך של גמילה, לא ימוצה הדין עםהמשיב והמאסר בפועל יועמד על 10 שנים במקום 7 שנים. כמו כן הופעלה מלוא תקופתמאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המשיב לתקופה של שנתיים, כך שהמאסר בפועלהמוטל על המשיב תהיה של 12 שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד גב' דפנהביינוול למערערת, עו"ד וופא זואבי פאהים למשיב. 29.12.96).
ע.פ. 8604/96 - מדינת ישראל נגד מקס שניידר
*החמרה בעונש בעבירה של פגיעה בתאונת דרכים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של נהיגה בחוסרזהירות, גרם נזק לאדם, אי מתן זכות קדימה במעבר חציה, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגהבזמן שכרות. הוא נדון ל-3 חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות ולקנס של 1,500 ש"חופסילה לתקופה של 3 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המערער עבר עבירות תעבורה מן החמורות ביותר. הוא נהג ברכב כשהוא שיכור,התנהגות שיש עימה סיכון רב למשתמשים בדרך ובהיותו במצב זה התרשל בנהיגתו וגרםלפגיעה בהולכת רגל במעבר חציה. על כל אלה עבר עבירה של הפקרת הנפגעת שהעונששבצידה הוא עד 9 שנות מאסר. בכל הנוגע לנהיגה במצב של שכרות והפקרת נפגע ישלהטיל עונשים שיש בהם כדי להרתיע. העונשים שהוטלו על המשיב אינם יכולים לעמודעל כנם, הן באשר לאורך תקופת המאסר והן לעניין תקופת הפסילה. באשר לעונשהפסילה, קובעת פקודת התעבורה חובת פסילה לתקופה של 3 שנים בגין העבירה של הפקרהלאחר פגיעה ולתקופה של שנתיים בגין העבירה של נהיגה במצב של שכרות. ביהמ"ש רשאיאמנם להטיל ענשי פסילה קצרים יותר, אך זאת רק בנסיבות מיוחדות שיפורשו ע"יביהמ"ש, ובענייננו לא התייחס ביהמ"ש להוראות המחייבות את הפסילה ולא נימק עלשום מה לא יטיל את עונש הפסילה הקבוע. לפיכך, במקום 3 חודשים מאסר בעבודותשירות יבוא עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, ובמקום 3 חודשי פסילה תבואתקופת פסילה של 3 שנים.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' דפנהביינוול למערערת, עו"ד ברעם למשיב. 30.12.96).
ע.פ. 983/96 - עסאם שעראוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס ונדוןל-8 שנים מאסר שמתוכן 6 שנים בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערוהמתלוננת עבדו במקום עבודה אחד והיחסים שביניהם היו טובים. עובר לאירוע הזמיןהמערער את המתלוננת לביתו כדי לכבדה במטעמים שהכינה אמו, וכדי להראות לה בגדיםשהוא מוכר מחוץ לשעות העבודה, ושם אנס אותה בנסיבות מחמירות. אף שאין למערערהרשעות קודמות אין לומר שביהמ"ש החמיר עמו יתר על המידה. המתלוננת הגיעה לביתושל המערער עקב מעשה תרמית שבעטיו שוכנעה לבוא אל ביתו. לא היה דבר בהתנהגותה
כדי להניעו לסבור שביקורה נועד כדי לקיים יחסי מין עמו. כשניסה לגשת אליה הביעהאת סירובה באופן מפורש. אינטרס הציבור הוא שענישתו של מבצע מעשה כגון זה תהיהמחמירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד מנחם בלוםלמערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 20.1.97).
בג"צ 6795/95 - מאיר זורע נגד משטרת ישראל ואח'
*דרישת שוטר לא לחייבו לבצע תפקידים שונים בשבת (העתירה נדחתה).
העותר טוען כי פוגעים בו, בעמדתו ובתפקידו, כחוקר הונאה, רקבגין היותו שומר מצוות המבקש להימנע מחילול שבת. העתירה נדחתה. העותר מסכים כיעליו לקיים בתורנות שבת תפקידים מבצעיים או בטחוניים כאמור בפקודת המשטרה,והשאלה היא מי קובע מהו תפקיד מבצעי או בטחוני. שאלה זו הוצגה בפני רב המשטרהוהוא השיב כי ההחלטה בשאלה מסורה למפקדים במשטרה, כלומר, למפקד הממונה עלהעותר. גישת העותר כי הוא יהיה זה שיחליט על פי שיקול דעתו אלו תפקידים יבצעבשבת ואלו לא יבצע, איננה יכולה להתקבל על הדעת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד נפתליורצברגר לעותר, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 19.1.97).
ע.פ. 1076+1139/96 - מדינת ישראל נגד פרנסואה זקין
*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בשפיכת חומצה (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב היהחברה של המתלוננת במשך כשנה. היא ביקשה לנתק את הקשר עם המשיב והוא התחיללהטריד את המתלוננת, נכנס לדירתה ללא רשות ונטל חפצים שונים וגרם נזק לדירה.מפעם לפעם נעצר ושוחרר בערובה. יום אחד הופיע המשיב במקום העבודה של המתלוננתושפך על פניה וגופה מיכל של חומצה. מעבידה של המתלוננת ניסה למנוע את המעשה וגםעל גופו נשפך חלק מן החומצה. השניים אושפזו בבית חולים ונזקקו לניתוחים שלהשתלת עור. למתלוננת נגרמו כויות קשות בפניה, בחזה, בידיה וברגלה ונגרמה להנכות לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 10 שנים מאסר בפועל לאחר שקבע כי לא מצאנסיבות של ממש לקולא. הוגשו ערעור וערעור נגדי על מידת העונש והערעור על קולתהעונש נתקבל.
ביהמ"ש לא הסיק את המסקנה הנדרשת מתוך המעשה האכזר והנקלה של המשיב. למערערהרשעות רבות שעניינן מעשה אלימות, אך הפעם עלה מעשהו בחומרתו על כל מעשה שעשהבעבר. מצב בריאותו אינו תקין אך בנסיבות העניין גורם בריאותו של המשיב הינו בעלמשקל קל ביותר. אילו היה מדובר בערכאה הראשונה היה מקום להטיל על המשיב אתהעונש המירבי הקבוע בחוק לעניין חבלה בכוונה מחמירה או עונש קרוב לו. אולם,כיוון שמדובר בערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין, יועמד עונשו של המשיב על 15שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד פלמורלמערער, עו"ד קאהן למשיב. 8.1.97).
בש"פ 9253/96 - מדינת ישראל נגד מאיר פרץ
*ביטול שחרור בערובה בעבירות סמים ומין בקטינות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הוא אחד מ-9 נאשמים המעורביםבפרשיות של עבירות סמים ועבירות מין למיניהן ולהדחת קטינות לסמים. המשיב מואשםבהדחת קטין לסמים מסוכנים, סחר בסם ושימוש בסם בשני מקרים מתוך הפרשיה כולהואינו מעורב בעבירות מין. הוא נאשם גם בהדחה בחקירה בנסיון להניא אחת משתיקטינות מלמסור עדות נגדו. ביהמ"ש המחוזי מצא שקיימות סתירות של ממש בין עדויות
שתי הבנות המייחסות למשיב את העבירות וקבע כי ייתכן שסתירות אלה תפעלנה לטובתו.לפיכך החליט לגביו להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
על אף עדותה המסתייגת של אחת משתי הבנות יש בחומר הראיות, אם יתקבל ע"יביהמ"ש, ראיות לכאורה הן לזיהוי המשיב והן לביצוע העבירות על ידו. אשר לבקשהלחלופת המעצר - עבירות של סחר בסמים בכלל, ואלה הקשורות בהדחת קטינים לסמיםבפרט, הן מהחמורות שבעבירות הסמים. לכך יש להוסיף את האיומים שלטענת אחת הנערותאיים עליה המשיב לבל תספר ולבל תתלונן. למשיב גם הרשעות קודמות רבות ומתוכןעולה כי מדובר באדם שמסוכנתו לציבור ולנוער שבו גדולה היא. אכן, המשיב שוחררבינתיים ממעצר בתנאים והחזרה למעצר של אדם ששוחרר איננו נעשית על נקלה, אך לאחרששוקלים את כל הנסיבות המסקנה היא שיש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד ע. ספיר למשיב.6.1.97).
בש"פ 9023/96 - מדינת ישראל נגד כמאל אחמד אבו שמיס
*שחרור בערובה בעבירה של החזקת סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר נעצר בידי שוטרים ונערך על גופוחיפוש. הוא התנגד לחיפוש, נאבק עם השוטרים ותוך כדי מאבק בלע מנת סם הירואיןבמשקל של 0.18 גרם. נערך חיפוש בביתו והתגלה בתוך מכשיר רדיו הירואין במשקל של25 גרם. הסם לא היה מחולק למנות או ארוז, כמנהג סוחרים, ואף לא נמצאו בביתו שלהמשיב מאזניים לשקילת הסם או כל ממצא אחר הקשור, בדרך כלל, לסחר בסמים. גירסתהמשיב היא שהסם שנתפס בביתו נועד לשמש אותו לצריכה עצמית. בימ"ש השלום סבר שדיבראיות הקיימות כדי להצדיק את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ואילו ביהמ"שהמחוזי הורה לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים ובכללם מעצר בית מלא. ביהמ"ש המחוזיהבהיר כי למשיב עבר נקי מעבירות סמים, כי מדובר באדם כבן 44 בעל משפחה מרובתילדים המקיים אורח חיים נורמטיבי, וניתן להבטיח את שלום הציבור ע"י שחרורובתנאי מעצר בית מלא. הערר נדחה.
המדינה מדגישה את המדיניות הנוהגת לגבי מעצר נאשמים בסחר בסמים ולפי מדיניותזו נוטה ביהמ"ש להורות על מעצר עד תום ההליכים כשקיימות ראיות לכאורה לביצועעבירה של סחר בסמים, גם כשמדובר בנאשם שאין לו הרשעות קודמות בעבירות סמים וגםאם מדובר בכמות סם קטנה. זאת בשל החזקה כי חלופת מעצר אינה יעילה כדי לנתק אתמי שמעורב בסחר בסמים מן הפעילות העבריינית. ברם, בנסיבות המקרה נחלשת החזקהבמידה רבה. המשיב אינו מואשם בסחר בסמים אלא בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית,ולהוציא עצם ההחזקה לא נתגלו ממצאים הקושרים אותו באופן ברור למסחר בסמים.בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופת מעצר כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חובב ארצי לעוררת, עו"ד אייל שמחוני למשיב.2.1.97).
בש"פ 590/97 - מדינת ישראל נגד איגור שולמן
*שחרור בערובה בעבירה של נסיון לאינוס (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של נסיון לאינוסונסיון למעשה סדום. לפי כתב האישום הגיע המשיב לדירתה של המתלוננת כשהוא שרויבגילופין ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין. משסרבה ניסה להשיג את מבוקשו בכחובאיומים אך מזימתו לא צלחה בידו. מהודעת המשיב במשטרה עולה כי בינו לביןהמתלוננת התנהל קשר רומנטי במשך כחודשיים שבמסגרתו קיימו יחסי מין בהסכמה. אףאם כך הדבר אין עובדות אלה מהוות הצדקה כלשהי לביצוע המעשים המיוחסים למשיב. עםזאת, לאור נסיבותיו המיוחדות של הקשר בין המשיב למתלוננת ולאור העובדה שהמשיב
היה שיכור בעת שביצע, לכאורה, את המעשים המיוחסים לו, סבר ביהמ"ש כי אין המשיבמסוכן לציבור בכללותו ולציבור הנשים בפרט באופן המחייב מעצרו עד תום ההליכים.לפיכך הורה על שחרורו של המשיב בתנאי שלא יכנס למקום מגורי המתלוננת בערד שבומתגורר גם המשיב, אך ביהמ"ש לא מנע מהמשיב לבוא למקום העבודה שבו הוא עובד ושבועובדת גם המתלוננת. הערר נדחה.
לאחר התלבטות אם להתנות את שחרורו של המשיב בתנאי נוסף שיימנע מלהתייצבבמקום עבודתו בשל החשש כי ינסה להיטפל אל המתלוננת העובדת באותו מקום עבודה,הוחלט שיש להימנע מכך. מקום העבודה בו מדובר משתרע על שטח של עשרות קילומטריםרבועים. המתלוננת עובדת במשרדים והמשיב עוסק בביצוע עבודות שונות במתקניםהפזורים בשטח מקום העבודה וככלל אין הוא צפוי להתקל במתלוננת במסגרת עבודתו.בנסיבות אלה די להוסיף צו שיאסור על המשיב לפנות אל המתלוננת ולדבר עמה.
(בפני: השופט אור. עו"ד לינדר לעוררת, עו"ד יהב למשיב. 28.1.97).
בש"פ 9242/96 - ג'מאל בשאראת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של תושב שכם החשוד בפריצה וגניבות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, תושב שכם, הואשם בשתיעבירות של התפרצות לעסק וגניבה ו-3 עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל. ביהמ"שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בציינו כי העורר נוהג להיכנס לישראל שלאכחוק וכבר 6 פעמים נתפס ונעצר בגין עבירה זו. לכך מצטרף החשש שהעורר, בהיותותושב שכם, יימלט מן הדין. הסניגור ציין כי אין לעורר עבר פלילי והציע להפקידערבות במזומנים של 10,000 ש"ח כדי להבטיח את התייצבות העורר למשפט, אך בימ"שהשלום היה בדעה כי אין בכוחה של ערבות כזו להבטיח את התייצבות העורר למשפט.ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר והערר על כך נדחה.
באשר לטענה כי אין עילת מעצר כלל ועיקר - מבלי להתייחס לנימוק של ביהמ"שהמחוזי שהעורר מסוכן לשלום הציבור, הרי די בנימוק האחר כי קיים חשש שהעורר ימלטמאימת הדין. בנסיבות המקרה, העובדה שהעורר צפוי לעונש מאסר בפועל, בצירוףהעובדה שהוא תושב שכם, יוצרות חשש שאם ישוחרר מן המעצר יימלט. אכן, גם בנסיבותכאלה צריך לבדוק אם אפשר להשיג את מטרת המעצר, היינו שפיטתו של העורר, באמצעותחלופת מעצר. אין לשלול אפשרות זו רק מפני שמדובר בתושב שכם או מקום אחר הנתוןלשליטה של הרשות הפלשתינית. בכל מקרה יש לשקול את החלופה למעצר ולהחליט אם ישבה בנסיבות המקרה כדי להבטיח את התייצבות הנאשם למשפט. לעניין זה צריך שיהיהיחס ראוי בין העונש שהנאשם צפוי לו לבין החלופה המוצעת, כגון הערבות הכספית.בענייננו, בהתחשב בעונש הצפוי לעורר אם יורשע בדין, ערבות במזומנים של 10,000ש"ח אין די בה כדי להבטיח שהעורר יתצייב למשפט.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חאלד כבוב לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה.12.1.97).
ע.פ. 4358+4951/96 - מדינת ישראל נגד פלונים
*החמרה בעונש של קטינים בעבירות שוד והתפרצויות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המשיבים, קטינים, נדונו לשנתייםשהייה במעון נעול על פי סעיף 25(א) לחוק הנוער. השניים נדונו בגין סידרה ארוכהומסועפת של עבירות שוד, התפרצות, גניבה ושימוש ברכב ללא רשות שהשניים ביצעובצוותא חדא במועדים סמוכים, לפעמים יותר ממעשה פשע אחד באותו יום. לגבי אחדהמשיבים הסכים ב"כ המדינה לוותר על עיקר ערעורו ולהסתפק בכך שלשהייה במעון נעוליתווסף צו מבחן לתקופה של שנה מיום שישוחרר המשיב מן המעון. הסניגור הסכים לכך
ובעניינו נדחה הערעור כפוף לצו המבחן. באשר לעניינו של המשיב השני נתקבל הערעורעל קולת העונש.
המשיב השני צעיר מן המשיב הראשון אך יש לחובתו הרשעות קודמות רבות מאודבעבירות מסוגים שונים. והעיקר: לא חלף אלא שבוע מאז שנכלא במעון נעול, עד שנמצאמעורב במעשה תקיפה חבלני כלפי אחד החניכים שם. בעקבות זאת הובא לדין ולאחרשהורשע נדון ל-8 חודשים מאסר בפועל וביהמ"ש המחוזי הורה לגביהם כי ירוצו בחופףלתקופת השהייה במעון נעול. מתוך התחשבות בהשתלשלות העובדתית המתוארת הוחלטלהמיר את עונש השהייה במעון נעול למאסר לתקופה זהה, היינו 24 חודשים. מאסר זהיחפוף למחצית תקופת המאסר שנגזרה למשיב בשל העבירה השניה, כך שבאופן מעשי מוטלעל המשיב לרצות תקופת מאסר כוללת של 28 חודשים.
(בפני השופטים: מצא, חשין, קדמי. עו"ד יהושע למברגר למערערת, עו"ד אילןגרטנר למשיבים. 15.1.97).
רע"פ 7794/96+בש"פ 7795/96 - טוראי חג'בי זמר נגד התובע הצבאי הראשי
*בש"פ 7795/96 - בקשת רשות ערעור על פס"ד ביה"ד הצבאי לערעורים (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון לתקופת מאסר בגין נפקדות מיחידתו לאחר שקודם לכןנפקד פעמיים ונדון לעונשים שונים. הנפקדות נבעה מתוך רצונו של המבקש לשרתביחידות מסויימות ולמעשה הוצב לשירות ביחידות אחרות. בגין הנפקדות השלישית הואנדון למאסר של חודש בפועל וחודשיים על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי ל-18יום שהיה תלוי נגדו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המסגרת הנורמטיבית בהגשת בקשתרשות ערעור על החלטת ביה"ד הצבאי לערעורים קבועה בסעיף 440ט' לחוק השיפוטהצבאי. לפי סעיף זה, פס"ד של ביה"ד הצבאי לערעורים ניתן לערעור בפני ביהמ"שהעליון אם נתקבלה רשות לכך. אולם "לא תינתן רשות ערעור אלא בשאלה משפטית שיש בהחשיבות, קשיות או חידוש". השיקולים המנחים את ביהמ"ש בהחלטתו אם להעניק רשותערעור לפי סעיף זה דומים, במידה רבה, לשיקולים המנחים אותו בדונו בבקשת רשותערעור לפי חוק בתי המשפט, כפי שנקבעו ברע"א 103/82 (חניון חיפה). בענייננו לאעולה כל שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית שהיא בעלת חשיבות המצדיקה כי המקרהיובא לדיון בפני ערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דן כוכבי למבקש, אל"מ דני בארי למשיב. 27.1.97).
רע"פ 7712/96 - חברת נכסי גרשון רוזוב בע"מ נגד מדינת ישראל
*הרשעת תאגיד כאשר האורגן של התאגיד לא הורשע באותה עבירה (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הרשיע את המערערת בעבירה של שימוש במידע פניםלפי סעיף 52ג' לחוק ניירות ערך. כתב אישום הוגש גם נגד מנהלה הפעיל של המבקשת,אך בימ"ש השלום הפסיק את ההליכים נגדו לפי סעיף 170 לחסד"פ. ביהמ"ש המחוזי דחהאת הערעור של המבקשת על הרשעתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה שלא ניתןלהרשיע תאגיד כאשר האורגן שלו לא הורשע באותה פרשה ובאותו הליך אינה מבוססת.אחריותו של תאגיד בעינה עומדת בנפרד מאחריות האורגן הנוגע לעניין. לא זו אףזאת: אף אם תמצי לומר שאין להרשיע תאגיד אלא מכח יחוס מעשהו של האורגן לתאגיד,אין הרשעתו של התאגיד תלוייה בהרשעתו בפועל של האורגן.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד ג. אדרת ונ. שמחוני למבקשת, עוה"ד כהןומודעי למשיבה. 6.1.97).
בג"צ 4156/95 - ריקה נתן נגד שר הבטחון
*בקשה לפטור משירות בטחון של אב למשפחה חד הורית (העתירה נדחתה).
העותר, גרוש, בעל משמורת על שני בניו, מבקש פטור משירותבטחון בשל היותו אב למשפחה חד הורית. העתירה נדחתה. פטור משירות בטחון ניתן
בחוק שירות בטחון לאם לילד ואשה הרה. כן פטורה אשה נשואה מחובת שירות סדיר.לאור הוראות אלה אין מקום לטעון טענת אפליה שלא כדין בין גברים לנשים. השוניבין שני אלה קבוע בחוק, וכל אפליה שבו אינה נתונה לביקורת שיפוטית. הטענההיחידה העומדת לעותר היא אפליה ביחס לגברים אחרים, אך טענה זו לא הוכחה. המשיבמתחשב במעמדו המיוחד של העותר והוא משרת קרוב לבית. יצויין כי לשני ילדיו שלהעותר כבר מלאו 18 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. העותרלעצמו, עו"ד יהודה שפר למשיב. 17.2.97).
רע"א 8611/96 - זרחוביץ מרים נגד המגן חברה לביטוח בע"מ
*התערבות בימ"ש מחוזי בשומת הנזק שנקבעה ע"י בימ"ש שלום (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי התערב בשומת הנזק שנקבעה ע"י בימ"ש השלום ועלכך מתבקשת הרשות לערעור. הבקשה נדחתה. מדובר בעניין שבאומדנה שלעניינה לא היהמקום ליתן למשיבה רשות לערער אילו נמנע ביהמ"ש המחוזי מלהתערב, אך גם משזההחליט להתערב, בדין או שלא בדין, בפסק דינו של בימ"ש השלום, אין לומר שבנסיבותהעניין עצם ההתערבות בשומת הנזק מצדיקה לשקול ליתן למבקשת רשות לערער. ההתערבותהתבססה על שיקולים שבנסיבות פרטיקולריות של המקרה ולא על קביעת הלכה ובכגון דאאין הצדקה לערעור בגלגול שלישי.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד רוני גורסקי למבקשת. 26.2.97).
בש"פ 1024/97 - רדואן ועטיא מוסא נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה לעבירות סמים לצורך מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בעקבות מידע מודיעיני מסר מאןדהוא לעורר הראשון, אביו של העורר השני, מספר פלאפון של קצין משטרה (להלן:אייל) כמי שמחפש סמים. מבלי שרדואן ידע שהוא מדבר עם קצין משטרה קבע עימו מפגש.כשהגיע רדואן למפגש הוא נעצר ובחיפוש שנערך במכוניתו נתפסה חבילה שהוסתרהמאחורי לוח השעונים ובה כ-79 גרם קוקאין וכן נמצאו על גופו שתי אריזות קטנותובהן למעלה מגרם הרואין וחצי גרם קוקאין. שלשה ימים מאוחר יותר נערך חיפוש חוזרבמכונית ובדופן הדלת הקדמית נתגלתה חבילת סם ובה 43 גרם קוקאין וחבילה נוספתובה למעלה מ-6 גרם הרואין. על העטיפה שהכילה 79 גרם קוקאין התגלתה טביעת אצבעושל העורר השני (להלן: עטיה). ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תוםההליכים והערר נדחה.
באשר לרדואן - הסמים נמצאו במכוניתו, וככלל, בהיעדר נסיבות לסתור, מקימה עצםמציאתם של סמים במכונית פרטית, חזקה שבעובדה לחובתו של בעל המכונית, לפיה הוא"מחזיק" באותם סמים. נטל סתירתה של חזקה זו מוטל על בעל המכונית ודי לו בהקשרזה בהקמת ספק בלבד. רדואן לא הצליח בכך. באשר לעטיה - כוחה הראייתי של טביעתהאצבע שנמצאה על גבי עטיפת חבילת הקוקאין מקימה ראייה לכאורה שהחבילה באה במגעעם "אצבעותיו" ועליו הנטל ליתן הסבר להמצאות הטביעה באותו מקום. העוררים ביקשולגלות פרטים חסויים בדבר מי שמסר לרדואן את מספר הטלפון של אייל. ברם, בשלב זהאין משמעות לשאלה מי הניע וכיצד הונע רדואן להפגש עם אייל באמצעות הפלאפוןשמספרו נמסר לרדואן. לעניין ההחזקה במעצר די בנסיבות העניין בכך שהסמים נתפסובמכוניתו של רדואן כשעל אחת החבילות טביעות אצבעותיו של עטיה. החשד שמא הסמיםהושתלו במכוניתו של רדואן ע"י סוכן משטרתי שהביא לקיומו של המפגש עם אייל יוכללהתברר במשפט לגופו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד יעקב קמר לעוררים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה.23.2.97).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 6336/95 - פירוש הסכם בעניין הצמדת דמי חכירה ................................66 ─* רע"א 5724/96 - צמצום צו מניעה זמני ע"י ביהמ"ש העליון ............................66 ─* ע.א. 531/91 - ניכוי מס הכנסה מסכום הפיצויים בתאונת דרכים. *שיטת ─ היוון הפיצויים ...................................................67 ─* בג"צ 1243/97 - סירוב להעניק אשרות יציאה לרופאים לכנס בסוריה .....................69 ─* בש"פ 803/97 - ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים (רצח) .....................69 ─* רע"פ 33/97 - אי קבלת הסדר טיעון ע"י ביהמ"ש ....................................70 ─* ע.פ. 2545+2604/94+2518 - הרשעה בעבירת סמים ......................................71 ─* רע"א 373/97 - "החלטה אחרת" לצורך קבלת רשות ערעור ...............................72 ─* ע.א. 1039/95 - הסכם חילופי מקרקעין כ"תביעה במקרקעין" לצורך התיישנות. ─ *העלאת טענה משפטית לראשונה בערעור ................................73 ─* ע.פ. 5287+5350/95 - החמרה בעונש בעבירה של נסיון לרצח .............................74 ─* ע.פ. 8604/96 - החמרה בעונש בעבירה של פגיעה בתאונת דרכים .........................74 ─* ע.פ. 983/96 - חומרת העונש (אינוס) ..............................................74 ─* בג"צ 6795/95 - דרישת שוטר לא לחייבו לבצע תפקידים שונים בשבת .....................75 ─* ע.פ. 1076+1139/96 - החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בשפיכת ─ חומצה ........................................................75 ─* בש"פ 9253/96 - ביטול שחרור בערובה בעבירות סמים ומין בקטינות .....................75 ─* בש"פ 9023/96 - שחרור בערובה בעבירה של החזקת סמים ................................76 ─* בש"פ 590/97 - שחרור בערובה בעבירה של נסיון לאינוס ..............................76 ─* בש"פ 9242/96 - מעצר עד תום ההליכים של תושב שכם החשוד בפריצה וגניבות .............77 ─* ע.פ. 4358+4951/96 - החמרה בעונש של קטינים בעבירות שוד והתפרצויות .................77 ─* רע"פ 7794/96 + בש"פ 7795/96 - בקשת רשות ערעור על פס"ד ביה"ד הצבאי ─ לערעורים ..........................................78 ─* רע"פ 7712/96 - הרשעת תאגיד כאשר האורגן של התאגיד לא הורשע באותה עבירה ...........78 ─* בג"צ 4156/95 - בקשה לפטור משירות בטחון של אב למשפחה חד הורית ....................78 ─* רע"א 8611/96 - התערבות בימ"ש מחוזי בשומת הנזק שנקבעה ע"י בימ"ש שלום .............79 ─* בש"פ 1024/97 - ראיות לכאורה לעבירות סמים לצורך מעצר עד תום ההליכים ..............79 ──