רע"א 372/97 - רגב טובה ויצחק נגד שטרן דבורה וישעיהו ואח'
*בקשה לבטל פסק בוררות בשאלה היכן יעבור קו הגבול בין שתי חלקות מקרקעין(הבקשה נדחתה).
א. בעלי הדין הם שכנים המחזיקים בחלקות סמוכות במושב בית ינאי וסכסוך ביניהםשהיה תלוי ועומד בביהמ"ש בקשר לקו הגבול בין החלקות הועבר בהסכמתם לבוררות.בפסק הבורר נתקבלה תביעת המשיבים נגד המבקשים וכתוצאה מכך נגרע חלק מהחלקה בהמחזיקים המבקשים. בקשת המבקשים מביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הבוררות נדחתהוהבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מגמתו הברורה של חוק הבוררות היא לעודד העברת סכסוכים לבוררות תוך מסירתההכרעה הסופית בסכסוך לבורר. העילות לביטול פסק הבוררות שבחוק צמצמו אתאפשרויות הביטול שהיו קיימות קודם חקיקתו וגם עילות אלה פורשו על דרך הצמצוםובצורה דווקנית ביותר כאשר הנטייה הברורה היא להימנע ככל האפשר מהתערבות בפסקהבוררות. עיקרן של העילות לביטול הוא בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרתהמוסכם בין הצדדים ואין הן מיועדות לבחינתו של תוכן הפסק (פרט לחריג אחד הנוגעלפסק הנוגד את תקנת הציבור). טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד הבורר, שהותנהלגביו בהסכם הבוררות שיפסוק בהתאם לדין, אין בהן כדי להוות עילה לביטול פסקהבוררות. בענייננו כוונו טענות המבקשים לתקיפת תכנו של הפסק, ואפילו אם תמצילומר שהבורר טעה בפירוש הדין או ביישומו על העובדות, לא קמה בידי המבקשים עילהלביטול פסק הבוררות. מכח סעיף 3 לחוק הבוררות היה הבורר גם מוסמך לדון בשאלההיכן יעבור קו הגבול בין החלקות, כך שגם הטענה שמדובר בעניין שבמקרקעין שבו איןסמכות לבוררות אין לקבלה.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד איתמר הכהן למבקשים. 7.3.97).
רע"א 7868/95 - יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נגד עזבון המנוח משהקובלר ז"ל ואח'
*סמכות בימ"ש שלום לדון בסעד הצהרתי לעניין זכויות חוזיות במקרקעין(בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת היא חברה שעסקה ברכישת קרקעות בשטחי יו"ש ובפיתוחם (להלן: החברה).בביהמ"ש המחוזי הגישו המשיבים 1 ו-2 (להלן: התובעים) תביעה כנגד החברה ונגדהמשיבים 9-3. על פי האמור בכתב התביעה התקשר המנוח משה קובלר עם החברה בשניחוזים לרכישת מגרשים בישוב שערי תקווה שעמד לקום באותה תקופה, ולפי הטענההמגרשים לא נמסרו לידיו אלא לידי אחרים. המשיבים 9-3 הם הנתבעים שחלקם היו בעליתפקידים הקשורים לחברה בזמנים שונים והאחרים הם שקיבלו את החזקה במגרשים.בביהמ"ש המחוזי ביקשו התובעים שני סעדים: להצהיר כי התובעים הם בעלי הזכויותבמגרשים המסויימים; לחייב חלק מהנתבעים לשלם פיצויים לתובעים. המשיב 9 ביקשלהעביר את הדיון בתובענה לבימ"ש השלום בטענה כי לו הסמכות העניינית לדוןבתובענה. ביהמ"ש המחוזי הורה להעביר את הדיון בסעד הכספי לבימ"ש השלום ובאשרלסעד ההצהרתי סבר כי מדובר "בשאלת בעלות או זכויות על מקרקעין" ולפיכך מצוייההתביעה לסעד ההצהרתי בסמכותו הבלעדית של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור עלההחלטה שלא להעביר את הדיון בסעד ההצהרתי לבימ"ש השלום נשמעה כערעור והערעורנתקבל.
ב. המגרשים שבמחלוקת מצויים בתחומי יו"ש. השטח הרלבנטי כולו רשום בספריהמקרקעין על שמו של תושב מקומי. בהליך משפטי אחר נקבע כי החברה זכאית כלפי אותואדם להירשם כבעלים של השטח, אך הזכויות טרם נרשמו בספרי המקרקעין והשטח נותררשום על שמו של התושב המקומי. חלוקת השטח למגרשים אינה רשומה בספרי המקרקעיןוטרם נעשו הליכי חלוקה. כל עוד לא חולק שטח המריבה למגרשים בספרי רשם המקרקעין,
אין התובעים יכולים להחשב כבעלים של מגרשים מסויימים באותו שטח. ממילא, בשלבזה, יכול ביהמ"ש לדון ולהכריע אך ורק בשאלת זכויותיהם החוזיות של התובעים כנגדהחברה. כאשר הסעד המבוקש בתביעה שייך כל כולו למישור הזכויות החוזיות שביןהתובעים לחברה, ולא לאישור "זכויות במקרקעין" כמובנן בדין הישראלי, אין התביעהנכנסת בגדרן של "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" כמובנן בסעיף 51(א)(3) לחוקבתי המשפט ואין מניעה עקרונית כי בימ"ש השלום ידון בה.
(בפני: השופט אור. עו"ד שמואל למבקשת. 11.3.97).
בג"צ 592/96 - אליהו נעמד ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*רשיון לדוכן לירקות בשוק מחנה יהודה בירושלים(העתירה נדחתה).
א. העותר הינו הבעלים של חנות לממכר פירות וירקות בשוק מחנה יהודה. המשיב 3(להלן: המשיב) מחזיק דוכן לממכר פירות וירקות בסמוך לחנות העותר. הדוכן מוצבבמקומו מדי בוקר ומוסר ממקומו מדי ערב. כך במשך שנים. לאחרונה החמירו היחסיםבין העותר ובני ביתו לבין המשיב ובני ביתו והעותר טוען כי מקומו של הדוכן גורםנזק חמור לעסקו. העותר טוען כי למשיב אין רשיון כנדרש עפ"י חוק עזר לירושלים(רוכלים), ומכיוון שכך חייבת העיריה להפעיל את הסמכות המוקנית לה בפקודתהעיריות להסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב ולסלק את הדוכן ממקומו. מנגד מגוללהמשיב את תולדות משפחתו ומצבה כיום, שהיא משפחה עניפה, ידועת חולי ורבת סבל,שפרנסתה על הדוכן. העיריה ביקשה לסייע למשיב בדרך של מתן רשיון להצבת הדוכןבאותו מקום או במקום אחר, אך הדבר לא הסתייע ולמעשה גם העותר השלים עם פעילותהדוכן במשך שנים. לאחר שהוגשה העתירה התחדש הטיפול מטעם העיריה בנושא ובסופו שלדבר הוחלט להעניק ל-8 רוכלים ותיקים חסרי רשיון בשוק מחנה יהודה, ובכללם המשיב,רשיונות רוכלות. כיוון שכך נשמטה העילה המשפטית מתחת לעתירה, ואז ביקשו העותריםלתקן את עתירתם על דרך הוספת סעד שעניינו ביטול החלטת העיריה להעניק את הרשיון.העתירה נדחתה.
ב. העותרים אינם מצביעים על עילה משפטית לביטול הרשיון. הם אומרים שהעיריההחליטה להעניק רשיונות ל-8 רוכלים שהם בעלי זרוע שרמסו את החוק במשך שנים כדילעקוף את העתירה. אולם אין זה נכון ואין זה ראוי להציג כך את החלטת העיריה.העיריה ניצבה בפני בעייה קשה והמצב שהיה קיים במשך שנים בו ניהל המשיב את עסקוללא רשיון לא יכול היה להימשך. העיריה החליטה לאחר התלבטות ממושכת כי מתןהרשיון הוא הפתרון הראוי ביותר. ביהמ"ש לא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת אלא אםנפל בה פגם משפטי ופגם כזה אין כאן.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"דחייא גרינבוים ואמיר ברגר לעותרים, עו"ד אלעזר מור לעיריה, עו"ד שמואל בירגרלמשיב. 3.3.97).
ע.א. 699/92 - נציב מס הכנסה ופקיד שומה ת"א נגד רחמים מיכאל
*פירוש סעיף בחוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה)(מחוזי ת"א - עמ"ה 301/88 - הערעור נתקבל).
א. ייחודו של הערעור הוא במסובכתו של חוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה)1982 החל על העניין (להלן: חוק המיסוי). תחולתו של חוק המיסוי הוגבלה מראשלשנים 84-82 ועם תום שלוש השנים הוחלט שלא להאריך את תקפו, בין השאר מחמת הקושיביישומו המעשי. המשיב (להלן: הנישום) היה בעל עסק של חומרי בנין. בשניםהרלוונטיות ניהל ספרים בשיטה חד צידית והיה לפי חוק המיסוי במעמד של "נישוםלענין חוק זה" (להלן: נלח"ז). בשנת 82 רכש משאית באמצעות הלוואה ובהיותו נלח"ז
כאמור, חלה עליו הוראת סעיף בחוק המיסוי שלפיו הותרו לו לניכוי בשנים הנ"ל רק%20 מהוצאות המימון (הריבית) בגין אותה הלוואה. בשנת 84 הפך המשיב מנלח"זל"נישום זכאי" (קטיגוריה של נישומים שעל פי חוק המיסוי זכאים להגנה אינפלציוניתרחבה). מבחינה טכנית מתבטא מעבר זה במעבר משיטה חשבונאית חד צידית, בה לאמופיעים נתונים לגבי ההון העצמי, לשיטה חשבונאית דו צידית המושתתת על מאזן, בומופיע אלמנט ההון העצמי, החשוב בענייננו. בשלב מעבר זה בוצעה אצל הנישום קביעהשל ההון העצמי. ההון העצמי זוכה בהגנה בפני שחיקה אינפלציונית ומטעם זה ישחשיבות רבה לקביעת היקפו.
ב. חוק המיסוי קובע את הזכאות לניכוי בגין שחיקת ההון העצמי וכן קובע הואסייגים מסויימים. הצדדים נחלקו בשאלת תחולתו של אחד הסייגים. המשיב טען כי ישלהוסיף להון העצמי בתחילת 84 את הוצאות המימון של השנים 83-82 שלא הותרו לובניכוי (%80 מהוצאות המימון) והמערער חלק על כך. המחלוקת בין הצדדים היתה בדברפירושו של סעיף 2(4)(ב) לסייגים האמורים שלפיו יווסף להון העצמי בתחילת כל שנתמס "סכום שנרשם בפנקסים כהוצאה, אך לא הוצא בפועל ולא הותר בניכוי...". ביהמ"שהמחוזי קיבל את עמדת הנישום וקבע כי על פי לשונו של סעיף 2(4)(ב) יש להחילו עלהמקרה הנדון. הערעור נתקבל.
ג. לאחר בדיקת הסעיפים השונים בחוק המיסוי בתנאי אינפלציה, מטרתו של החוקוההליכים והנתונים שהביאו לחקיקתו, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי צדק פקידהשומה בפרשנותו של הסעיף ובמסקנתו שאין לצרף את הוצאות המימון האמורות להוןהעצמי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.10.3.97).
רע"א 8015/96 - צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד בוריסי יצחק
*מינוי מומחה רפואי למרות שלא צורפה תעודה רפואית לכתב התביעה(הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה בגין תאונה שאירעה לו בעבודה, ובין היתרטען כי התאונה מהווה תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.הדיון פוצל כך שתחילה נדונה השאלה אם התאונה היא תאונת דרכים. הטענה נדחתה ע"יביהמ"ש המחוזי. בשלב מאוחר יותר, במהלך דיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי, ביקשהמשיב שביהמ"ש ימנה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה להוכחת מצבו עקב התאונהוביהמ"ש נעתר לבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענת המבקשת היא שהמשיב לא עמד בדרישות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחישלפיה "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה... יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא אוחוות דעת מומחה...". ברם, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אין להתערב בהחלטתביהמ"ש המחוזי. על פי הסיפא של תקנה 127 הנ"ל "רשאי ביהמ"ש... לפטור בעל דיןמצירוף חוות דעת..." ועל פי תקנה 130 רשאי ביהמ"ש בכל עת למנות מומחה לענייןשבמחלוקת בין הצדדים. בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא רשאי היה ביהמ"ש לעשותשימוש בסמכות הנובעת מהתקנות הנ"ל. בתחילת הדיון, כשטענת המשיב היתה שהתאונההיתה תאונת דרכים, נמנע ממנו להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו משום שבתביעות לפיחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים מתמנים מומחים רפואיים ע"י ביהמ"ש ואין לצרףלכתב התביעה או להציג לראייה חוות דעת של מומחה רפואי מטעם הצדדים. כמו כן,לטענת המשיב, לא היתה לו אפשרות כספית לקבלת חוות דעת של רופא מטעמו. זאת ועוד,ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה למשיב נכות כתוצאה מהתאונה ואילו מומחהמטעם המבקשת קבע שאין קשר בין התאונה לנכותו של המשיב. קיימת אם כן מחלוקת בין
הצדדים לגבי מצבו של המשיב כתוצאה מהתאונה ובהתקיים מחלוקת כזו אין להתערבבהחלטת ביהמ"ש המחוזי למנות מומחה רפואי מטעמו.
(בפני: השופט אור. עו"ד ברג-מזרחי למבקשת, עו"ד אנושי למשיב. 23.3.97).
ע.א. 95+5994/96/6397 - מתתיהו בן יאיר ואח' נגד עזבון המנוחה נופיה עמר ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 594/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המנוחה נופיה עמר נהרגה בתאונת דרכים באוגוסט 93. המערערים הם הנהג וחברתהביטוח החייבים בפיצוי יורשי ותלויי המנוחה. תביעה לפיצויים הגישו, בין היתר,שלשת הילדים הקטינים, ילידי 83, 87 ו-89, וכן אחיה של המנוחה (להלן: הדוד)שמונה כאפוטרופוס לקטינים. ביהמ"ש חייב את הנתבעים לפצות את הקטינים בגיןהפסדיהם כתלויים במנוחה. תביעת העזבון בגין הוצאות קבורה ומצבה נדחתה בשל היעדרהוכחות בדבר שיעורן של הוצאות אלה. המנוחה היתה גרושה ואביהם של הקטינים לאהתעניין בגורלם. המנוחה עבדה כמזכירה במפעל תעשייתי במשרה מלאה. מאז מות המנוחהמתגוררים הקטינים עם הורי המנוחה, סבם וסבתם. ביהמ"ש המחוזי קבע את סכום שיעורהשתכרותה החודשי של המנוחה ופסק לכל אחד מהקטינים לפי הידות עד גיל 18 בשיעורידה ומגיל 18 שנים עד לגיל 21 שנים בשיעור 1/3 מידה. ביהמ"ש הגיע למסקנה שטובתהתובעים היא שימשיכו להתגורר בבית סבם וסבתם. מאחר שהסב והסבתא לא יוכלו לספקלתובעים את כל צרכיהם ויהיו זקוקים לעזרת אחרים, פסק להם לפי 8 שעות עזרה ביוםעד שהבת הבכורה תגיע לגיל 18, עבור 6 שעות עזרה ביום עד שהבן השני יגיע לגיל 18שנים ועבור 3 שעות עזרה ביום עד שהבת הקטינה תגיע לגיל 18. ביהמ"ש קבע את העלותשל עזרה כזו בשיעור 20 ש"ח לשעה ביום חול ו-30 ש"ח לשעה בשבתות ובחגים. על פיחישוב שערך אקטואר הגיע ביהמ"ש לסכום של פיצוי בשיעור של כ-654,000 ש"ח. הוצאותשכר לדוד כאפוטרופוס קבע ביהמ"ש בשיעור של 100,000 ש"ח. המערערים מערערים עלגובהם של הפיצויים במספר פרטי נזק והקטינים בערעור נגדי טוענים שקופחו בסכוםהפיצויים שנפסק להם. הערעורים נתקבלו חלקית.
ב. הסכומים שנפסקו לקטינים בגין נזק ממון של אבדן שירותי האם והצורך בקבלתעזרה מבוסס על כמה הנחות יסוד שאינן מבוססות. ביהמ"ש הפריז בשעות העזרה שקבעלילדים בתקופות השונות. ביהמ"ש גם לא לקח בחשבון את תרומתם הצפוייה של הילדיםעצמם בעזרה למשק הבית בהגיע כל אחד מהם לגיל בו יוכל לסייע. כמו כן, אותה עזרהשהקטינים יזדקקו לה הינה עזרה אשר יתכן מאוד שתהיה על בסיס עבודה חודשיתוהחישוב צריך להיעשות על פי שכר חודשי הנמוך מהשכר כשהוא מחושב על פי שעות.קיים קושי בהערכת הפסד שירותי המנוחה לקטינים ונראה כי בדרך אמדן סכום של400,000 ש"ח יהלום את הנסיבות. גם בפריט של עלות שכרו של אפוטרופוס נפסקלקטינים סכום גבוה מהראוי. אכן, מזיק שגרם נזק לתלויים במות עליהם מי שהיותלויים בו, צריך לפצותם על כל עלות שנגרמה ותיגרם להם, ואם נדרש להם מי שידאגלסידור ענייניהם ולטיפול בנכסיהם צריך המזיק לשאת בעלות זאת. ראוי בכל מקרהלברר אם לא ניתן להסדיר את ענייני האפוטרופסות בלא שתגרם הוצאה נוספת מיותרת עלחשבון המזיק. ברם, במקרה שלפנינו אביהם של הקטינים התעלם מהם מזה שנים ארוכות,הסב חולה והסבתא אינה מסוגלת לדאוג לעניינים הכספיים של הקטינים. כך שיש לשאתבעלות אפוטרופוס ולשלם לדוד סכומים עבור הטיפול בקטינים. אולם הטיפול אינומצדיק תשלום של למעלה מ-100,000 ש"ח שנפסק בפריט זה. בדרך של אומדן יש להעמידאת הסכום על 40,000 ש"ח.
ג. ביהמ"ש דחה את תביעת העזבון לתשלום הוצאות קבורה ומצבה. אף כי פרטיההוצאות לא הוכחו, אין מחלוקת בדבר קיומן של הוצאות בעניין זה. ביהמ"ש רשאי היה
לאמוד הוצאות אלה בדרך של אומדן כללי דבר שלא נעשה על ידו. לעניין זה יש לקבלאת ערעור הקטינים ולפסוק סכום הוצאות של 5,000 ש"ח בפריט זה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טל. החלטה - השופט אור. עו"ד דבירלמערערים, עו"ד גבעון למשיב. 2.3.97).
ע.פ. 6524/96 - מדינת ישראל נגד יוסי לוי ואח'
*הרשעה בעבירת שוד. *ההבחנה בין "הפחדה" לבין "איום" לצורך הרשעה בשוד. *קולת העונש בעבירת שוד(מחוזי י-ם - ת.פ. 310/95 - ערעור על זיכוי בסעיף ההרשעה ועל קולת העונש -הערעור על הזיכוי נתקבל ועל קולת העונש נדחה).
א. ארבעת המשיבים קשרו קשר לשדוד כסף מהמתלוננת, וביום האירוע המתינו חלק מהםלמתלוננת ליד בנק הדואר כשנאשם אחד מצוייד באקדח פלסטיק הנחזה כאקדח אמיתי.כשהבחינו במתלוננת ניגשו אליה כשפניהם מוסווים בצעיפים וכשהאקדח מוסתר בכיסחולצתו של הנאשם 1 דרש ממנה להכניס את כל הכסף לתיק בו החזיק נאשם אחר.המתלוננת החלה להכניס את מעטפות הכסף לתוך התיק והנאשם 1 המשיך וזירז אותה תוךשהוא דוחף לעברה את האקדח וכשהמתלוננת רואה את תנועת ידו בכיסו. בעובדות אלושבכתב האישום הודו המשיבים, אך טענו כי אין בהן כדי להקים עבירת שוד אלא עבירתגניבה, שכן לא עולה מן העובדות כי הגניבה לוותה באלימות או באיום לבצע אלימות.ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבים והרשיע שניים מהם בגניבה ושניים מהם כמסייעיםלעבירה זו. כל אחד מהמשיבים נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי,כאשר את המאסר ישאו בעבודת שירות. המשיבה ערערה על כך שהמשיבים הורשעו בגניבהולא בשוד וכן טענה כי גם אם מדובר בגניבה העונש מופרז בקולתו. הערעור לענייןסעיף ההרשעה נתקבל והערעור בעניין קולת העונש נדחה.
ב. איום לבצע אלימות, כפשוטו, הינו הטלת פחד, אימה, על אדם. חוק העונשיןמבחין בין איום והפחדה. ניתן לאבחן בין שני אלה בכך ש"איום" הינו עבירת התנהגותשל העברת מסר על פגיעה עתידית, בעוד שהדגש ב"הפחדה" מושם על גרימת הפחד בדרךכלשהי. "הצהרת" הנאשם בדברים או במעשים על פגיעה אפשרית בעתיד, גם אם לא היתהלה בפועל השפעה של פחד על הקורבן הספציפי, ולא ראה עצמו מאויים תהווה "איום";בעוד ש"הפחדה" תקום אם מעשה כלשהו של עושה העבירה יצר תחושת פחד בלב הקרבן.המבחן לאיום הוא אובייקטיבי, ועל פיו עומדת השאלה אם התנהגותו של הנאשם בנסיבותנתונות נתפסת כאיום בעיניו של אדם מן הישוב. הביטוי הגלוי לנכונות לנקוטבאלימות הוא שעומד ביסוד העבירה.
ג. גנב המכסה את פניו בוודאי שעלול להפחיד את קרבנו, היינו, ההרגשה
הסובייקטיבית של הקרבן הנפחד מכיסוי הפנים. אולם הדגש באיום אינו מושם על תגובתהקרבן אלא על התנהגות הנאשם. על כן, כיסוי הפנים כשלעצמו אינו מהווה בהכרח משוםהצהרה של הגנב לקרבנו כי יפעל נגדו באלימות. אין לשלול את האפשרות כי כיסויהפנים נועד למנוע את זיהוי העבריין. לא כן הדבר לגבי דחיפת אקדח הפלסטיק, שהיהמוסתר בכיס חולצתו של המשיב 1 לעבר המתלוננת. אכן, לא נטען כי המתלוננת ידעהמהו החפץ המוסתר בכיס החולצה וראתה רק את תנועת ידו של המשיב, אך המשמעותהברורה מכך שהמשיב 1 זירז את המתלוננת להכניס את המעטפות שברשותה לתיק תוך שהואדוחף לעברה חפץ מוסתר בכיסו, היא כי הוא "הצהיר" בדרך זו בפניה כי ברשותו חפץפוגעני בו יעשה שימוש אם לא תשמע להוראתו. כך היה מבין זאת כל אדם סביר. על כןיש להרשיע שניים מהמשיבים בשוד ואת השניים האחרים כמסייעים לשוד.
ד. אשר לקולת העונש - עניין לנו בשוד שבוצע לאחר תכנון מדוקדק, כלפי קרבןחלש, ושלל השוד היה סכום כסף נכבד. נסיבות אלה מחייבות ענישה שתתבטא במאסרבפועל לתקופה משמעותית. כנגדן עומדת העובדה שלא הופעלה אלימות כלפי המתלוננת
וגם דרגת האיום היתה נמוכה. כן יש להתחשב בגילם הצעיר של המשיבים ובכך כי לאףאחד מהם אין עבר פלילי והם כשלו לראשונה. ברגיל, אין בנסיבות מקלות אלה כדילהביא לסטייה של ממש ממדיניות הענישה הראוייה ולכאורה היה ראוי להחמיר בעונשםשל המשיבים. אלא שלקראת הדיון הגיש שירות המבחן תסקירים משלימים ונוכח האמורבהם, ולאחר התלבטות ולא בלי היסוס, המסקנה היא כי יש להעדיף במקרה זה את השיקולהשיקומי. לפיכך יש לדחות את הערעור על קולת העונש.
(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט גולדברג. עו"דקלנג למערערת, עוה"ד שניידשר וקמר למשיבים. 9.3.97).
ע.פ. 7295/95 - עידו דיסנצ'יק נגד מדינת ישראל
*זיכוי עורך עיתון מעבירה לפי חוק הנוער האוסר פרסום שמו של קטין(מחוזי ת"א - ע.פ. 1576/93 - ערעור ברשות - הערעור נתקבל).
א. שמה של קטינה הופיע בכתבה שהתפרסמה בעיתון "מעריב" כאשר מתוך הכתבה עולהשקיים חשד שאביה של הקטינה גרם למות אימה. המדינה האשימה את מעריב, את עורכוהראשי דיסנצ'יק ואת הכתב, בעבירה על סעיף 24(א)(1) לחוק הנוער האוסר פרסום שמושל קטין בנסיבות כגון אלה. העיתון הודה בעובדות והורשע על פי הודאתו. ביהמ"שהרשיע גם את העורך וגם את הכתב בעבירות האמורות והערעור הוא של העורך. בימ"שהשלום קבע כי תפקידו של עורך עיתון להשגיח על מה שמתפרסם בעיתון, והוא אחראי -כאורגן מרכזי של העיתון - לנעשה בו. דיסנצ'יק ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחהברוב דעות. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ב. בהנחה שהעיתון עצמו אחראי בפלילים בשל הפרסום בניגוד לסעיף 24 לחוק הנוער,השאלה הינה אם ניתן להטיל אחריות פלילית - ואם כן, באלו נסיבות - על העורךהראשי של העיתון. אין מחלוקת כי העורך הראשי הוא אורגן מרכזי בעיתון ומחשבתוומעשיו בגדרי תפקידו הם מחשבתו ומעשיו של העיתון. עקרונית, אחריותו של אורגןהפועל בתאגיד יכולה לנבוע משני מקורות עיקריים: האחד - אם האורגן מקיים, ע"יהתנהגותו שלו, את היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירה; השני - לאחריות האורגןעשוי להיות מקור בהוראת הדין הקובעת כי האורגן יהיה אחראי בפלילים אם התאגידאחראי בפלילים. אחריות זו היא במהותה כעין שילוחית.
ג. באשר לאחריות האישית - השאלה היא אם דיסנצ'יק מקיים את היסודות העובדתייםוהנפשיים של העבירה הקבועה בסעיף 24 לחוק הנוער. אפילו מתקיימים היסודותהעובדתיים, נתקלת אחריותו של דיסנצ'יק בבעיית היסוד הנפשי. מהו היסוד הנפשיהנדרש לעבירה על פי סעיף 24 לחוק הנוער? הסעיף עצמו שותק בעניין זה. ודאישמחשבה פלילית כמשמעותה בסעיף 20 לחוק העונשין, מקיימת את היסוד הנפשי. דא עקא,שלא נטען ע"י התביעה ולא הוכח על ידה כי היתה לדיסנצ'יק מחשבה פלילית. נותרההרשלנות כיסוד נפשי (סעיף 21 לחוק העונשין). על פי ההלכה הפסוקה, ניתן היהלקבוע כי עבירה, שלשונה אינה נוקטת עמדה באשר ליסוד הנפשי, היא עבירת רשלנות.אך דין זה שונה ע"י הוראת סעיף 19 לחוק העונשין. הוראה זו קובעת כי "אדם מבצעעבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם... נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היאהיסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה...". נמצא, כי בהיעדר הוראה בעבירה לפי סעיף 24לחוק הנוער כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה, היסוד הנפשי הנדרשהוא מחשבה פלילית. מצב נפשי כזה אין לייחס לדיסנצ'יק. אמת, הכתבה פורסמה לפניהשינוי בחוק, ועל פי הדין ששרר בעת פרסומה, ניתן היה עקרונית לקבוע כי היסודהנפשי בסעיף 24 הוא רשלנות. אך משנכנס תיקון זה לתקפו, יש להחילו משום שהוא מקלעל העושה. כך שאין להטיל על דיסנצ'יק אחריות אישית בגין פרסום בניגוד לסעיף 24לחוק הנוער.
ד. השאלה השניה היא אם מוטלת על דיסנצ'יק אחריות כעין שילוחית לעבירה הפליליתשבוצעה ע"י מעריב. התשובה לכך היא שלילית. כדי שתוטל על אורגן של תאגיד אחריותכעין שילוחית כזו דרושה הוראה בחוק. הוראה כזו אינה בנמצא. סעיף 24 לחוק הנועראינו קובע כי על נושאי משרה בתאגיד המפרסם פרסום אסור מוטלת אחריות בצד אחריותושל התאגיד עצמו. אין גם מקום לקבוע אחריות מעין זו בדרך החקיקה השיפוטית. קביעתאחריות כזו נוגדת את עקרון החוקיות בפלילים ואינה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו. לפיכך יש לבטל את הרשעתו של דיסנצ'יק ולזכותו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, מצא. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד י.ליבוביץ למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 12.3.97).
ע.פ. 3235/94 - יורם שקולניק נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *דחיית בקשה להטיל "עונש מופחת"(מחוזי י-ם - ת.פ. 149/93 - הערעור נדחה).
א. אחד אבו סבח (להלן: המנוח) שוטט ליד הישוב סוסיא. שניים מתושבי הישוב תפסואותו, העלו אותו על רכב הבטחון ובמהלך הנסיעה התנפל המנוח על אחד מהם ודקר אותובסכין בכתפו. השניים התגברו על המנוח, הסכין הוצאה מידו, הוא הושכב על הארץוידיו נכפתו. רימון רסס שהוסתר בחגורתו ניטל ממנו והופשט מבגדיו העליונים. אותהעת נהג המערער ברכב באיזור ושמע במכשיר הקשר דיווח כי מחבל נתפס והשתלטו עליו.הוא נסע למקום התקרית, נטל עימו תת מקלע עוזי, דרך את הנשק וירה צרור כדוריםבמנוח. הלה נפטר במקום. הנוכחים התנפלו על המערער ונטלו את נשקו. המערער אמר כי"זה מגיע לו" וכי "צריך להרוג אותם, וזאת מלחמה", "הוא צריך לשמש דוגמא לערביםשיראו". בחקירתו הוסיף כי "רציתי להעיר את העם..." וציין כי ביצע את המעשה "עלמנת ללמד לקח את הערבים".
ב. המערער הועמד לדין בגין רצח וטען כי ירה במנוח מתוך שטעה לחשוב כי הלהמחזיק ברימון יד, בסכין או בכלי אחר והוא ביקש לשתקו נוכח תנועה פתאומית שלהמנוח. במהלך המשפט המציא המערער חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי בעתהאירוע ולשיטתו היה מקום לבחון את התנהגותו על רקע אירועי האינתיפאדה ותגובתולאירועים אלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח לאחר שקבע כי המחבל שכב ללאנוע כשידיו כפותות, כי טעותו של המערער אינה כנה ואינה סבירה וכי הוא לא פעלמתוך צורך. אילו טעה לחשוב שהמנוח מסוכן היה מגיב במקום ואומר כי התכוון להצילאת הסובבים אותו. אשר למצבו הנפשי של המערער נקבע כי הוא אינו חולה נפש. אמנםהפרעת אישיות של המערער תרמה להתנהגותו, אולם היא לא פגעה ביכולתו לגבש החלטהלהרוג ולא פגמה ביכולתו להבין את מעשיו ולחזות את תוצאותיהם. בסיכומו של דברהרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של רצח וגזר לו מאסר עולם. בערעור חזר ב"כהמערער על הטענה בדבר טעות בעובדה והגנת הצורך הנסמכת עליה, וכן טען כי מצבוהנפשי של המערער בעת ביצוע הירי מצדיק הטלת עונש מופחת על פי הוראת סעיף300א(א) לחוק העונשין. הערעור נדחה.
ג. הסייג לאחריות בגין טעות במצב דברים צריך להידון על פי דיני הטעות שבתיקון39 לחוק העונשין. אמת, בעת ביצוע המעשה טרם חוקק תיקון 39. עם זאת, דיני הטעותמקלים עם הנאשם, ועל כן הם חלים למפרע. על פי תיקון 39 שוב לא נדרש, בעבירה שלמחשבה פלילית, כי הטעות תהא גם כנה וגם סבירה ודי בכך שהטעות הינה כנה. זאתלהבדיל מעבירה של רשלנות שהטעות צריכה להיות גם סבירה. חוסר סבירותה של הטעותעשוי עם זאת לשמש כאמצעי ראייתי, ממנו ניתן להסיק על חוסר כנותה. טענתו שלהמערער כי טעותו היתה כנה נוגדת את הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי.
משנדחתה טענת הטעות נדחית ממילא גם טענת הצורך. על פי המציאות לא היה כל צורךבפעולה הקטלנית של המערער.
ד. אשר לעונש - לאחר ההרשעה הוספה בחוק הוראה בדבר "עונש מופחת" לעבירת רצחאם נעברה עבירה "במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי,הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת... להבין את אשר הוא עושה או את הפסולשבמעשהו...". הוראה זו מיטיבה עם הנאשם ועל כן נותנים לה תוקף רטרוספקטיבי.לטענת הסניגור גרם המערער בכוונה תחילה למותו של המחבל בהיותו במצב שבו, בשלהפרעה נפשית חמורה, הוגבלה יכולתו במידה ניכרת. לביסוס טענתו הוא סומך על גישתושל הפסיכיאטר שהועד מטעמו. ברם, הפסיכיאטר המחוזי דחה קביעה זו וביהמ"ש קבע כילמרות שהפרעת האישיות של הנאשם תרמה להתנהגותו הרי לא פגעה ביכולתו לגבש החלטהלהרוג ולא פגמה מיכולתו להבין את מעשיו ולחזות את תוצאותיהם הקטלניות האפשריות.נוכח ממצאים אלה יש לדחות את הטענה כי התקיימו במערער הוראות סעיף 300א(א) לחוקהעונשין, בין מחמת שההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל אינה כה חמורה, בין מחמתשהפרעה זו לא הגבילה את יכולתו של המערער במידה ניכרת, ובין בהתבסס על צירוף שלשתי עובדות אלו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד עמוס אגרוןוגד בליליוס למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 4.3.97).
רע"א 9357/96 - הר סלוין דוד נגד הר לאה
*כנות תביעת גירושין לעניין כריכת המזונות וסמכות ביהמ"ש(מחוזי חיפה - ת.א. 1863/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעורנתקבל).
א. המבקש והמשיבה נישאו בספטמבר 89 וב-12.9.96 הגיש הבעל לביה"ד הרבני תביעתגירושין וכרך עמה את מזונות האשה, משמורת הילדים, חינוכם וחלוקת הרכוש המשותף.סמוך למועד זה הגישה האשה לביה"ד הרבני תביעה לשלום בית וביום 25.9.96 הגישהלביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות. המבקש ביקש לדחות את תביעת האשה על הסף מכיווןשהקדים והגיש לביה"ד תביעת גירושין וכרך בה את עניין המזונות. המבקש טען כי הואעומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין הכריכה. המחלוקת בין הצדדים סבה על ענייןכנות תביעת הגירושין. ביהמ"ש המחוזי התייחס לשלשה נימוקים שהביא הבעל להוכחתכנות תביעתו: התביעה לשלום בית שהגישה המשיבה שהעידה על הידרדרות היחסים; רצוןהמשיבה בגירושין והעובדה שניהלה מו"מ לקראת גירושין; טענת המשיבה כי הבעל נתןעינו באשה אחרת. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הבעל וסבר כי הבעל לא הוכיח אתכנות תביעתו לגירושין ועל כן דחה את הבקשה לדחות על הסף את תביעת המזונות. בקשהלרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) קובע כי כל ענייןהכרוך בתביעת גירושין יהא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני. על מנת למנוע אתניצולה לרעה של "הכריכה" בתביעת הגירושין ע"י בעל, שכל מטרתו חסימת דרכה שלאשתו אל ביהמ"ש האזרחי, פיתחו בתי המשפט את ה"מבחן המשולש": תביעת הגירושיןצריכה להיות כנה; עניין המזונות צריך להיכרך בה כדין; כריכת המזונות צריך שתהאכנה. ענייננו בכנותה של תביעת הגירושין. אין לומר כי תביעת הגירושין שהגישהמבקש לא היתה כנה וכי כל תכליתה היתה למנוע מהמשיבה את הגשת תביעת המזונות.מכתב התביעה של האשה עולה כי עוד כששהו בני הזוג בדרום אפריקה הגיש הבעל תביעתגירושין, והאשה חזרה בגפה לישראל. כמו כן, בעקבות הסכסוך הנוכחי, עוד לפני הגשתהתביעה, עזב המבקש את דירת בני הזוג. לנתונים אלו יש לצרף את התביעה לשלום בית
שהגישה האשה. עצם הגשת התביעה מעיד על כך שיחסי בני הזוג עלו על שרטון ויש בכך,יחד עם שאר נסיבות העניין, כדי להצביע על כנות תביעתו של הבעל.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדה שהבעל לא פירט מה רע מצא באשה ולא נימק בצורהמספקת את תביעתו לגירושין מלמדת על חוסר כנות. ברם, היעדר הפירוט בנסיבות המקרהאינו מלמד על חוסר הכנות של התביעה. כל שעל ביהמ"ש לבדוק הוא אם כתב התביעהשהגיש הבעל מעלה נימוקים לכאורה לתביעת הגירושין, שאם יוכחו יבססו עילהלגירושין. העילה לכאורה היא המחזקת את הטענה בדבר כנות התביעה. חיזוק נוסףלכנות תביעת הגירושין של המבקש בא דווקא מדברי המשיבה, שטענה בתצהירה כי הבעלנתן עינו באחרת. דברי האשה מחזקים את הטענה כי לא לחינם הגיש הבעל את תביעתהגירושין, והוא אכן מעוניין בסיום הנישואין. העובדה שהמבקש לא העלה טענה זומיוזמתו אין בה כדי להצביע על היעדר כנות מצידו.
(בפני: השופט אור. עו"ד בר שלטון למבקש, עו"ד סולן למשיבה. 16.3.97).
רע"א 8032/96 - עופר הרשקוביץ נגד "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ
*תשלום תכוף בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש, יליד 1969,נפגע בתאונת דרכים ביום 30.7.93 והמשיבה אחראית לפצותו על נזקיו כמבטחת הרכב.הפגיעות שנגרמו למבקש הם חבלת ראש עם זעזוע מוח, שברים בעמוד השדרה, שיתוק מלאשל זרוע שמאל, שיתוק שרירי כתף שמאל וגב עליון ועוד פגיעות ובכללן נזק נפשיהמצריך טיפול נפשי. המבקש אושפז מספר פעמים בבי"ח ועבר סידרת ניתוחים בדרוםאפריקה ובדיקות בארה"ב. המבקש הגיש כמה בקשות לביהמ"ש המחוזי לתשלומים תכופים.בקשת רשות ערעור זו עניינה בקשה לתשלום תכוף שהגיש ביום 30.7.96 בה עתר להמשךתשלום של 4,200 ש"ח לחודש למשך שנה, תשלום עבור טיפולים פסיכולוגיים ועלותניתוח בדרום אפריקה וכן תשלום עבור הוצאות הנסיעות לדרום אפריקה. ביהמ"ש המחוזיהחליט להאריך את תקופת התשלום התכוף לשנה נוספת, אך בסכום של 3,500 ש"ח בלבד,בקבעו כי הוא מתרשם שהמבקש אינו עושה די ובצורה רצינית למען שיקומו. לענייןהטיפולים האחרים קבע שעל המשיבה לשאת בהוצאות אותם טיפולים שמומחית מטעם ביהמ"שהמליצה עליהם ולא בטיפולים שהמבקש נוטל מחוץ לגדר המלצות המומחית. כן קבע כיהמבקש לא הוכיח שלא יכול היה לעבור בארץ את הניתוח שעבר בדרום אפריקה. בקשהלרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ככלל, אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בשיעורו של התשלום התכוף כפי שקובעביהמ"ש בערכאה הראשונה. עם זאת, בעניין אחד, בו פסק ביהמ"ש המחוזי, יש מקוםלהתערב. סכום התשלום החודשי שפסק ביהמ"ש עד ליולי 96 היה בשיעור של 4,200 ש"ח.מבחינת כושרו של המבקש לא חל שינוי של ממש ובנסיבות אלה לא היה מקום להקטין אתסכום התשלום החודשי שקיבל. על כן יש להעמיד את הסכום החודשי על 4,200 ש"ח במקום3,500 ש"ח. לגבי יתר טענות המבקש, מבלי להכריע במחלוקות בין הצדדים, שבוודאיימצאו את פתרונן בהליך העיקרי, אין עילה שערכאת הערעור תתערב בהן במסגרת פסיקתתשלומים תכופים.
(בפני: השופט אור. עו"ד פרויליך למבקש, עו"ד לרנר למשיבה. 2.2.97).
בג"צ 7396/95 - סרג'י קוריץ ואח' נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*דחיית עתירה כאשר העניין צריך לידון בערכאה אזרחית (העתירה נדחתה).
העותרים עלו ארצה מחבר עמים בתחילת שנת 1992 ובאותה שנהרכשו דירת מגורים. משרד השיכון הפעיל תכניות סיוע שעיקרן הפחתת תשלומי המשכנתאלעולים שרכשו דירות חדשות, כאשר ההפחתה התבצעה במשך 3 שנים מתום שנת סל הקליטה.המבצע לא חל על עולים שעלו בשנת 1992 ורכשו דירה באותה שנה. העותרים טוענים כי
המשיב נהג שלא כדין משלא החיל את תנאי המבצע גם על הקבוצה אליה הם משתייכים בלאהסבר סביר להבחנה זו, כך שהמדיניות נגועה באפליה, באי סבירות ובשרירות. כמו כןטענו העותרים כי המשיבים 3 ו-4 הבטיחו הבטחה מינהלית לסייע להם כפי שמסייעיםלעולים אחרים ע"י הפחתת המשכנתא במשך 3 שנים. המדינה טוענת באשר להבטחההמינהלית כי זו לא ניתנה ע"י בני סמכא, ומכל מקום מן הראוי כי הדיון בעתירהבראש זה יהיה בביהמ"ש האזרחי ולא בבג"צ. אשר לטענת האפליה טענה המדינהשהמדיניות נבעה משינויים במלאי הדירות שבידי המדינה וכיוצא באלה סיבות. העתירהנדחתה.
כיום אין העותרים זכאים בכל מקרה להפחתת תשלומי המשכנתא, שכן ממילא סיוע זהניתן רק למשך 3 שנים מיום רכישת הדירה. כיום אין זו אלא תביעה לתשלום פיצוייםאו החזר סכומי כסף ששולמו ביתר בשל אי קבלת הסיוע ותביעה מעין זו ראוי שתתבררבערכאה האזרחית המתאימה ולא בבג"צ. כך הדבר בייחוד לאור ההכרח בבירור שאלותעובדתיות העומדות בבסיס טענת העותרים בדבר קיומה של הבטחה מינהלית ותוקפה. גםטענת האפליה, אין מניעה שתידון בפני הערכאה האזרחית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אורירגב לעותרים, עוה"ד גב' אורית קורן ועתיר למשיבים. 26.2.97).
בש"א 9369/96 - דרמון אולגה ואליהו חברה לביטוח בע"מ נגד חאוזי חאלה ואח'
*העברת דיון מבימ"ש בת"א ואיחודו עם תביעה בבימ"ש בחיפה (בקשה לקביעת סמכות שיפוט בביהמ"ש בחיפה - הבקשה נתקבלה).
המבקשת והמשיב היומעורבים בתאונת דרכים שהתרחשה בחיפה. המשיב, מעבידו והחברה המבטחת, הגישו תביעהנגד המבקשת והחברה המבטחת שלה בבימ"ש השלום בתל אביב ואילו המבקשות הגישו תביעהנגד המשיבים בבימ"ש השלום בחיפה. המבקשות הגישו בקשה לאחד את הדיון בשתיהתביעות בביהמ"ש בחיפה בנימוק של טעמי יעילות, בעובדה שהתאונה התרחשה בחיפהובהיותה של המבקשת תושבת חיפה, ואילו המשיבים, המסכימים שראוי לאחד את הדיוןבשני ההליכים, סבורים שיש לקיימו בביהמ"ש השלום בת"א. לטענתם, מירב הזיקותבהליכים אלה הן לת"א: משרדיהן הראשיים של חברות הביטוח המעורבות הן בת"א,המשיבה המעסיקה של המשיב היא חברה בבני ברק והמשיב עובד בבני ברק. כן הםמציינים כי התביעה שהוגשה לבימ"ש השלום בחיפה הוגשה כ-10 ימים לאחר הגשת תביעתהמשיבים בתל אביב. הבקשה להעברת הדיון לחיפה נתקבלה.
אין ספק שיש לאחד את הדיון בשתי התביעות כדי לייעל את הדיון ולמנוע קביעתממצאים סותרים. הצדדים לא הצביעו על שיקול כבד משקל שיש בו כדי להכריע את הכףלטובת דיון בחיפה או בתל אביב. לפיכך תתבסס ההחלטה על שקלול הזיקות בתביעות ועלטעמי יעילות. בהתחשב באלה יש לקבוע שהדיון בתביעות יתברר בחיפה. זאת בהתחשבבמקום מושבה של המבקשת, במקום קרות התאונה ובעומס היחסי בשני בתי המשפט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נאדר אליאס למבקשות, עו"ד דוד לב למשיבים.
13.3.97).
רע"א 116/97 - עו"ד מנחם קגנובסקי נגד אילנה לוי
*צו פינוי של דייר מוגן (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא דייר מוגן בדירה שבבעלות המשיבה. בשנת 1990 ניתןלמבקש סעד מן הצדק במסגרת הליך שהסתיים בפס"ד של ביהמ"ש העליון. באותו פס"דהורה ביהמ"ש כי על המבקש להקפיד הקפדה יתירה בקיום מלא של כל המוטל עליו בהיותודייר מוגן במושכר. בפברואר 93 הגישה המשיבה תביעה חדשה לפינוי המבקש מהמושכרבגין אי תשלום דמי שכירות והוצאות החזקה במועדם. גם בתובענה משנת 93 הגיעוהצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד שלפיה יסדיר המבקש את עניין תשלום שכר הדירה
ע"י מתן הוראת קבע לבנק. לאחר מכן התעוררה מחלוקת בין הצדדים בדבר פירושה שלהוראת הקבע. שוב ניתן פסק דין פינוי ושוב הותנתה ההחלטה שלא לבצע את הפינויבמתן הוראת קבע בנוסח חדש, שאם לא כן ישאר פס"ד הפינוי על כנו. המבקש לא מילאאת אשר הוטל עליו וניתן נגדו צו פינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשהלרשות ערעור נדחתה. אכן, כפי שאמר ביהמ"ש המחוזי, לפנינו מקרה בו העובדותוהקביעות המשפטיות המהותיות יוצאות דופן, אך כפי שנקבע בר"ע 103/82 (חניוןחיפה) רשות ערעור תינתן רק בעניין בו קיימת חשיבות ציבורית החורגת מתחום היחסיםבין הצדדים הישירים. בענייננו אין כל חשיבות כזו. אכן, צו פינוי מהווה נושארגיש במיוחד, ואולם אין בו עילה המצדיקה קיום דיון בפני הערכאה השלישית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבי גביש למבקש. 24.3.97).
בש"פ 811/97 - מדינת ישראל נגד דחיאני ינון
*הארכת מעצר מעבר לשנה כאשר העצור נמצא במאסר העומד להסתיים (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
המשיב מרצה עונש מאסר שנגזרעליו בתיק אחד ובעת ובעונה אחת נמצא במעצר עד תום ההליכים בתיק אחר נשוא דיוןזה. בתיק השני נסתיימה השנה למעצרו של המשיב והמדינה מבקשת הארכת המעצרבחודשיים, בנימוק שתקופת המאסר מתקרבת לסיומה והמדינה מבקשת להבטיח שהמשיב לאישוחרר מהכלא לפני שיסתיים הדיון בתיק הנוכחי. לטענת הסניגור נסתיימה שנת המעצרלפני כחודשיים ומחצה ועל כן לא ניתן עוד להאריכה ואילו לשיטת המדינה מסתיימתשנת המעצר רק בעת הדיון בבקשה הנדונה כאן. בבסיס המחלוקת שבין הצדדים עומדת"תקלה" שבגינה לא החל הדיון בעניינו של המשיב תוך 60 ימים כחוק. הבקשה נתקבלה.יהיו הדברים אשר יהיו, בהתאם להוראות סעיף 54 לחסד"פ נתונה לשופט ביהמ"ש העליוןהסמכות להורות על "מעצר מחדש", בנוסף לסמכות "הארכת המעצר". כך, שגם אם תתקבלעמדת המשיב, רשאי שופט ביהמ"ש העליון להורות על מעצרו "מחדש" של המשיב בחודשייםימים כבקשת המדינה. על כן, יעצר המשיב "מחדש" לחודשיים.
(בפני: השופט קדמי. 9.2.97).
ע.פ. 175/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין במשפחה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער, דודה של המתלוננת, שהיתה כבת 16 בתקופה הנדונה,מבוגר ממנה בכ-40 שנה. הוא הורשע בעבירות של בעילה אסורה בהסכמה ושידול למעשהזנות ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרתהעונש נדחה.
מעשה שהיה כך היה, שעם עזיבת אבי המתלוננת את הבית נרתם המערער לסייע בידהבעבודה, בעזרה ובמתנות, ובסופו של דבר הניע אותה לקיים יחסי מין עמו ועם אחרים,בשניים או בשלשה. באחד המקרים נכנסה המתלוננת להריון. לעניין ההרשעה בבעילהאסורה בהסכמה טען הסניגור שהמתלוננת הודתה שהמעשים נעשו בה בהסכמה ומרצונה.ברם, הקביעה בדבר קיומו של יחס של תלות לפי סעיף 346(א) לחוק העונשין, בו הורשעהמערער, נתונה לביהמ"ש, ובעניין זה נקבעו בפסה"ד ממצאים שלא ניתן להשיג עליהםלגבי קיומו של יחס של תלות. לעניין ההרשעה בשידול למעשה זנות קיים ממצא שהמעשיםבוצעו תמורת טובת הנאה וגם לעניין זה אין עילה לסטות מממצאי פסה"ד. על כן דיןהערעור על ההרשעה להידחות. אשר לעונש - מדובר בניצול מחפיר של נערה צעירה ע"ידודה המבוגר ממנה בהרבה, שניצל את תמימותה ואת השפעתו הרבה עליה כדי להשחיתאותה. על כן אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר. עו"ד כתרי גבריאללמערער, עו"ד א. פלמור למשיבה. 23.2.97).
רע"א 9350/96 - שרבט מלכיאל... בע"מ נגד דליה אליאס ואח'
*סירוב לבקשה לעיכוב הליכים בשל סעיף בוררות (הבקשה נדחתה).
במרץ 92 נחתם בין המשיבים למבקשת הסכם שלפיו מכרו המשיבים אתזכויותיהם בנכס מקרקעין למבקשת. ביוני 95 הודיעו המוכרים למבקשת על ביטול ההסכםבטענה שחל עיכוב ממושך בהוצאת היתרי הבניה והבניה לא החלה דבר שגרם להם נזקיםכבדים. המבקשת לא נקטה כל צעד בעקבות מכתב ביטול זה. חודשים מספר לאחר מכן פנוהמוכרים לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פס"ד הצהרתי על ביטול ההסכם ולסעדים נלוויםנוספים. המבקשת הגישה בקשה לעיכוב הליכים בשל סעיף בוררות בהסכם. ביהמ"ש המחוזידחה את הבקשה בקבעו שאין בפניו ראיה של ממש כי החברה הקבלנית היתה ועודנה מוכנהלעשות את כל הדרוש לצורך קיום הליכי הבוררות. לדעת ביהמ"ש העובדות מלמדותשהמבקשת לא עשתה דבר להפניית הסכסוך לבוררות עם קבלת מכתב הביטול או תחילתההליכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. משקבע ביהמ"ש כי אין בחומר הראיות כדילהצביע על נכונות המבקשת לעשות את כל הדרוש לקיים הליכי בוררות אין מקום להתערבבקביעתו. עיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הדןבעניין וביהמ"ש לערעורים יתערב בשיקול דעתו רק במקרים נדירים. זאת ועוד, ההליךהמשפטי נמצא בעיצומו, הסתיימה הבאת העדים מטעם המשיבים, וגם מטעם זה, לאורהמציאות שנוצרה כשהוא מצטרף לטעמים האחרים, דין הבקשה להידחות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יגאל חקק למבקשת, עו"ד אליעזר שטינלאוףלמשיבים. 20.3.97).
רע"א 691/97 - יוסף אגוזי נגד קלע אורי
*צו עיכוב יציאה זמני נגד תושב חוץ החייב כספים לפי פס"ד (הבקשה נדחתה).
המבקש (להלן: החייב) הוא תושב חוץ החייב למשיב (להלן: הנושה)כספים לפי פסק דין בסכום של כ-900,000 ש"ח. לנושה נודע כי החייב מתעתד להגיעארצה לרגל חתונת בנו וביקש מראש ההוצאה לפועל להוציא נגדו צו לעיכוב יציאה מןהארץ במעמד צד אחד. ראש ההוצאה לפועל סרב ליתן את הצו המבוקש בקבעו שאיןנימוקים מיוחדים המצדיקים למנוע מתושב חוץ לשוב למקום מושבו. על כך ערער המבקשלביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור, באשר לפי תצהירו של הנושה, החייב הוא בעלמניות בחברה הרשומה בישראל וניתן להסדיר את תשלום החוב באמצעות מניות אלה. משישלחייב רכוש בארץ יכול עיכוב היציאה מן הארץ, אם וכאשר יגיע לכאן החייב, לאפשראת פרעון החוב בהסדר כלשהו. בנסיבות אלה הורה השופט על עיכוב זמני של יציאתהחייב מן הארץ עד הדיון במעמד שני הצדדים בפני ראש ההוצאה לפועל. בקשה לרשותערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי נתן צו זמני עד שתשמע הבקשה בפני יו"ר ההוצאה לפועל במעמדהחייב עצמו. בדיון יוכל יו"ר ההוצאה לפועל לקבוע אם ניתן לקיים את הדיון בפניועל ידי כך שהחייב לא יהיה נוכח אלא והיה מיוצג או שההליך מחייב הגשת תצהירוהחייב נדרש לבוא להחקר עליו. לפיכך אין לתת רשות ערעור על ההחלטה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ח. נועם למבקש. 23.3.97).
בש"א 8745/96 - מגלן סוכנות ביטוח בע"מ ואח' נגד הכשרת הישוב חב' לביטוח
*אי פסיקת הוצאות בדחיית בקשה להארכת מועד (ערעור על אי פסיקת הוצאות - הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה בקשה להארכת מועדלהגשת בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתה נדחתה ע"י הרשמת תוך שנקבע כי"אין צו להוצאות". ערעור המערערים, שהיו משיבים לבקשה הנ"ל, הוא על כך שלאנפסקו להם הוצאות. הערעור נתקבל. הרשמת לא נימקה על שום מה לא חייבה את המשיבהבהוצאות המערערים, ואין בנסיבות המקרה כל הצדקה לאי פסיקת הוצאות למערערים.
לפיכך יש לחייב את המשיבה לשאת בהוצאות המערערים בערעור בפני הרשמת ובערעור זהבסכום כולל של 6,000 ש"ח ומע"מ.
(בפני: השופט אור. עו"ד טיטובוביץ למבקשים, עו"ד אהרנסון למשיבה. 14.3.97).
עע"א 8436/96 - יוסף אחמד מחאג'נה נגד מפקד כלא איילון ואח'
*סירוב להעניק חופשות מביה"ס למי שהורשע בעבירות מין וממשיך להכחיש את המעשים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגין שלושה מעשי אונס ונדון לעשרים ואחת שנותמאסר. הוא ריצה כבר שתים עשרה שנות מאסר ובקשתו לקבל חופשות נדחתה מן הטעםשהמערער אינו מודה בביצוע מעשי האונס ובנסיבות אלה סוברים המומחים של שירות בתיהסוהר כי אין באפשרותם לבדוק את הסיבות לביצוע העבירות, אם קיימת פתולוגיהמינית, וכן אם קיימת סכנה ממתן חופשות. כנגד גישה זו מלין המערער, אשר לדעתו,בהיעדר ממצא על מסוכנותו יש לאפשר לו לצאת לחופשה. הערעור נדחה. המשיבים אינםמסתתרים מאחורי גישה עקרונית כי אין להעניק חופשה לעבריין מין שאינו מודה. הםבחנו את עניינו של המערער לגופו, הגיעו למסקנה כי לגביו אין אפשרות לעמוד עלהסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירות, ומכאן גם על מידת מסוכנותו. באיזון ביןהשמירה על שלום הציבור לבין עניינו של המערער לקבלת חופשה, יד השמירה על שלוםהציבור היא על העליונה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא ברק. עו"דגב' תמר אולמן למערער, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 17.3.97).
ע.פ. 887+1813/96 - מדינת ישראל נגד אהרן יעקב בטון
*הרשעה בפציעה בנסיבות מחמירות (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בחבלה בכוונה מחמירה, ואילו ביהמ"ש הרשיעובפציעה בנסיבות מחמירות. בעניין זה יש לקבל את ערעורה של המדינה. על פי העובדותביקש המערער לדקור את אחיו רפי, וכשהתערב ביניהם אחיהם יצחק (צ'קו) דקר המערעראותו. גם אם נאמר כי המערער לא התכוון לדקור את צ'יקו אלא את רפי, הרי שמדוברבמקרה ברור של כוונה מועברת, המביאה להרשעת המערער בעבירה שהתכוונן לבצעה כלפירפי. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.בעקבות זאת גם יוחמר עונשו של המערער ויועמד על 4 שנות מאסר בגין אישום זה.
(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. עו"ד משה לוי למערער, עו"ד אמיפלמור למשיבה. 9.3.97).
רע"א 1020/97 - פייסל אסלאן נגד פאדי אשואח ואח'
*סירוב למכור נכס מעוקל לפני שיסתיים המשפט (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה כספית בסכום של 200,000 ש"ח,בטענה, כי אחת המשיבות שעבדה אצלו כעוזרת בית גנבה ממנו את הסכום האמור והמשיברכש בכסף שלוש מכוניות. במסגרת תביעתו נעתר רשם בימ"ש השלום לבקשת המבקש לתת צותפיסה על מכונית מרצדס הרשומה על שם המשיב. המבקש הגיש לבימ"ש השלום בקשהלמינוי כונס נכסים לשם מכירת הרכב וביהמ"ש דחה את בקשתו בנימוק שאמנם קיימותעדויות המעלות תמיהות רבות ביחס לזכויות המשיב על המכונית, אך לא ניתן לומרשקיימת ראייה של ממש המצדיקה מינוי כונס נכסים לשם מכירת המכונית. ביהמ"ש הוסיףכי בנסיבות המקרה, לא יהיה זה נכון להורות על מכירת נכס מעוקל כשטרם התבררההתביעה גופה. עוד קבע ביהמ"ש כי המכונית איננה נמנית על הנכסים הפסידים,שלגביהם ניתן להורות על מכירתם מיד לאחר העיקול. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשהלרשות ערעור והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
רשות ערעור תנתן רק במקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדיםהישירים בהכרעה במחלוקת, ויש בהם חשיבות ציבורית. המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדר
אותם מקרים שבהם יש לתת רשות ערעור. יתירה מכך, טענות המבקש מתמקדות בסיכוייהתביעה הטובים, ובהפסד שנגרם כתוצאה מהמשך החזקת הרכב במחסני ההוצאה לפועל.ביהמ"ש המחוזי שקל שיקולים אלה וצדק בקביעתו שלמרות הסיכויים הטובים לתביעה,הרי שבאיזון בין הנזקים יש להעדיף דווקא את השמירה על קניינו של המשיב על פנימניעת הנזק, הקטן יחסית, עקב המשך החזקת המכונית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שקיב עלי למבקש. 18.3.97).
ע.א. 2025/94 - מאיר לוי נגד פקיד שומה אשקלון
*החלטת פקיד שומה לפסול ספרים עקב אי מתן קבלות על שיקים דחויים (הערעור נדחה).
המערער ניהל מרפאת שיניים. בביקורת שנערכה במקום באוקטובר 89נמצאו 10 שיקים דחויים שלא הוצאה לגביהם לא קבלה ולא חשבונית מס. על כן נפסלוספריו של המערער בשל אי רישום תקבולים. השאלה שהציג לעצמו ביהמ"ש המחוזי,בערעורו של המערער, היתה, אם צדק פקיד שומה בהחלטתו לפסול את ספריו של המערערבשל אי הוצאת הקבלה בגין השיקים הדחויים. המערער טען כי נהג לרשום קבלת שיקיםדחויים ביום קבלתם בכרטיס המתרפא וכן ביומן השנה ביום קבלת השיק אבל לא הוציאקבלה או חשבונית מס, לא ביום קבלת השיק ולא ביום הרשום בשיק כיום הפרעון, אלאלאחר שנוכח לדעת שאותו שיק כובד ע"י הבנק, היינו מספר ימים לאחר פרעונו. ביהמ"שהמחוזי קבע שצדק פקיד שומה בהחלטתו לפסול את הספרים והערעור על כך נדחה.
המערער מסתמך על הוראה מסויימת בהוראות מס הכנסה בדבר דרך רישום שיקיםדחויים, ואולם אותה הוראה מתייחסת לרישום שיקים דחויים כתקבול במזומן או לאו,אך אין באותה הוראה פטור מהוצאת קבלה או חשבונית מס מיד עם קבלת השיק הדחוי גםאם אין הוא נרשם בספרים כתקבול במזומן. הדבר גם מובן. כאשר אין בידי המשלם כלאישור בדבר מתן השיק, הרי זה פותח פתח לאי רישום אותו שיק כל עיקר. עם זאת,חזקה על פקיד השומה שישמור על "המידתיות" בשומתו, ואם אכן, כטענת המערער, קיימתהתאמה בין הרישום של השיקים ביומן השנה ובין הקבלות שבסופו של דבר הוצאולגביהם, כי אז הדבר צריך להשתקף בשומה.
(בפני השופטים: אור, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. המערער לעצמו, עו"ד גב'לילך אוהל למשיב. 19.3.97).
רע"א 1169/97 - סייג הגר (קטינה) נגד ביטוח חקלאי... בע"מ ואח'
*תשלומים תכופים בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקשת נפגעה קשות בתאונת דרכים ונותרה משותקת בארבעתהגפיים. בביהמ"ש המחוזי מתנהלת תביעתה נגד המשיבים לפיצויים על נזקיה בתאונהובמסגרת זו עתרה לחייב את המשיבים לשלם לה תשלומים תכופים כדלקמן: הוצאות בעברבסך 190,000 ש"ח (לאחר שכבר שולמו לה 500,000 ש"ח בגין הוצאות בעבר); תשלוםעבור הוצאות חודשיות שוטפות בסכום של 32,000 ש"ח לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבעשבגין העבר די בתשלום נוסף של 50,000 ש"ח ואת התשלום החודשי העמיד על 20,000ש"ח לחודש. בקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש רשאי היה, לעניין הוצאות העבר, שלאלהכיר בחלק מרשימת ההוצאות שהוגשה ע"י המבקשת בסברו שאלה לא היו נחוצות במסגרתצרכיה. לא די שהמבקשת תוציא הוצאות מסויימות או תתחייב לתשלומים כלשהם בגיןשירותים שקיבלה, כדי שהדבר יצדיק כיסוי ההוצאה ע"י החייב בפיצוייה. גם לענייןהתשלום החודשי שנקבע אין להתערב באומדנו של ביהמ"ש. אין דרכה של ערכאת הערעורלהתערב בפסיקת תשלומים תכופים ע"י הערכאה הראשונה, אלא במקרים מיוחדים שיצדיקוזאת. המקרה הנוכחי אינו כזה.
(בפני: השופט אור. עו"ד זלצר למבקשת, עו"ד קוזלובסקי למשיבים. 5.3.97).
ב ת ו כ ן
* רע"א 372/97 - בקשה לבטל פסק בוררות בשאלה היכן יעבור קו הגבול בין שתי ─ חלקות מקרקעין ....................................................98 ─* רע"א 7868/95 - סמכות בימ"ש שלום לדון בסעד הצהרתי לעניין זכויות חוזיות ─ במקרקעין .........................................................98 ─* בג"צ 592/96 - רשיון לדוכן לירקות בשוק מחנה יהודה בירושלים ......................99 ─* ע.א. 699/92 - פירוש סעיף בחוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה) ..................99 ─* רע"א 8015/96 - מינוי מומחה רפואי למרות שלא צורפה תעודה רפואית לכתב ─ התביעה ..........................................................100 ─* ע.א. 95+5994/96/6397 - פיצויים בתאונת דרכים ..................................101 ─* ע.פ. 6524/96 - הרשעה בעבירת שוד. *ההבחנה בין "הפחדה" לבין "איום" ─ לצורך הרשעה בשוד. *קולת העונש בעבירת שוד ........................102 ─* ע.פ. 7295/95 - זיכוי עורך עיתון מעבירה לפי חוק הנוער האוסר פרסום שמו ─ של קטין .........................................................103 ─* ע.פ. 3235/94 - הרשעה ברצח. *דחיית בקשה להטיל "עונש מופחת" ......................104 ─* רע"א 9357/96 - כנות תביעת גירושין לעניין כריכת המזונות וסמכות ביהמ"ש ...........105 ─* רע"א 8032/96 - תשלום תכוף בתאונת דרכים .........................................106 ─* בג"צ 7396/95 - דחיית עתירה כאשר העניין צריך לידון בערכאה אזרחית ................106 ─* בש"א 9369/96 - העברת דיון מבימ"ש בת"א ואיחודו עם תביעה בבימ"ש בחיפה ............107 ─* רע"א 116/97 - צו פינוי של דייר מוגן ...........................................107 ─* בש"פ 811/97 - הארכת מעצר מעבר לשנה כאשר העצור נמצא במאסר העומד להסתיים ........108 ─* ע.פ. 175/96 - הרשעה בעבירות מין במשפחה וחומרת העונש ...........................108 ─* רע"א 9350/96 - סירוב לבקשה לעיכוב הליכים בשל סעיף בוררות .......................109 ─* רע"א 691/97 - צו עיכוב יציאה זמני נגד תושב חוץ החייב כספים לפי פס"ד ...........109 ─* בש"א 8745/96 - אי פסיקת הוצאות בדחיית בקשה להארכת מועד .........................109 ─* עע"א 8436/96 - סירוב להעניק חופשות מביה"ס למי שהורשע בעבירות מין ─ וממשיך להכחיש את המעשים .........................................110 ─* ע.פ. 887+1813/96 - הרשעה בפציעה בנסיבות מחמירות ................................110 ─* רע"א 1020/97 - סירוב למכור נכס מעוקל לפני שיסתיים המשפט ........................110 ─* ע.א. 2025/94 - החלטת פקיד שומה לפסול ספרים עקב אי מתן קבלות על ─ שיקים דחויים ....................................................111 ─* רע"א 1169/97 - תשלומים תכופים בתאונת דרכים .....................................111 ──