בש"פ 1319/97 - מדינת ישראל נגד איאד מוגרבי ואח'
*שחרור בערובה (שוד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות כאשר לפי כתב האישום תפסואת המתלונן, היכו אותו, דקרו אותו ונטלו ממנו 600 ש"ח, שתי טבעות ושעון. ביהמ"שהמחוזי דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. הוא נימק אתהחלטתו בכך כי אין למשיבים עבר פלילי, כי העבירה לא היתה מתוכננת מראש וכןנעשתה סולחה עם המתלונן. ביהמ"ש התחשב גם בכך ששניים מהמשיבים עובדים והמשיבהשלישי הוא קטין בן 17 ולומד בבית ספר. לטענת המשיבים נחלצו הם לעזרתו של קטיןשהמתלונן התאנה אליו וניסה לקיים איתו יחסי מין ותוך כדי כך נגררו למעשה שעשו.עובדה זו והסולחה שנעשתה ימים ספורים אחרי שנעצרו המשיבים מלמדים שאין יסודלחשש לשלום הציבור אם לא יעצרו עד תום ההליכים. הערר על שחרורם בערובה נתקבל.
ב. אפילו יוכיחו המשיבים במשפטם כי "נסחפו" למעשיהם בשל כעסם על המתלונן, איןבכך כדי ליטול מן המעשים את חומרתם היתירה. המשיבים היכו ופצעו את המתלונן ואףהשתמשו בסכין יפנית. החומרה היתירה שבמעשי אלימות כאלה, שהעבריין מבצע אותם במוידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את לבם ולדחות נימוקיםהנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן דינם שלעוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים. בענייננו אין נסיבות כאלה ולפיכך ישלעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. אינפלד לעוררת, עוה"ד מ. עווסיאט, א. אבו גושוו. באקואר למשיבים. 3.3.97).
ע.א. 6765/93 - בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד משה ברושי
*חיוב בנק בנזיקין עקב התנגדותו למכירת יהלומים שהיו ממושכנים בידיו וירידת ערכם עד למכירה. *נטל ההוכחה על בנק להוכחת יתרת חוב של לקוח(מחוזי ת"א - ת.א. 84+1233/86/2473 - הערעור נדחה).
א. המשיב (להלן: ברושי) היה בתקופה הרלבנטית יהלומן וניהל "חשבון יהלומים"בבנק המערער בסניף בורסת היהלומים ברמת גן. על פי תנאי האשראי הפקיד בבנקיהלומים בשווי העולה בכ-%30-%20 על סכום האשראי שביקש לנצל. לטענתו, הגיש במאי79 לבנק מספר הצעות של יהלומנים לרכישת חלק מן היהלומים המופקדים בבנק, כדילהקטין בכך את סכום חובו לבנק, ואולם ההצעות שלו נדחו ע"י מנהל סניף הבנק.כעבור כשנה, ביוני 80, דרש הבנק מברושי פרעון חובו לבנק, ובאוקטובר 80 מימשהבנק את היהלומים. בשנה שבין הגשת הצעות הרכש של ברושי לבין המכירה ע"י הבנקירדו מחירי היהלומים בשיעור ניכר. לטענת ברושי נגרם לו בכך הפסד של כ-133,000דולר ואת הסכום הזה תבע מהבנק. מנגד תבע הבנק מברושי יתרת חוב בסכום של 460,000דולר.
ב. שתי התביעות התנהלו בפני השופטת שצקי ששמעה את הראיות ולאחר שפרשהלגימלאות הועבר התיק לשופטת ארבל. שני הצדדים ביקשו שפסה"ד יינתן על סמך החומרשבתיק. ביהמ"ש קיבל טענת ברושי כי הציע לבנק למכור את היהלומים המופקדיםבמחירים שנפלו רק ב-%10-%5 מערכם לפי הערכת הבנק וכי הבנק דחה את ההצעות. כיווןשהיהלומים לא נמכרו אז, עלה החוב בבנק וצבר ריבית. לדעת ביהמ"ש המחוזי, הוראתסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) חייבה את הבנק "שלא להשהות מימוש המשכון...סירובו של מנהל הבנק... לקבל את הצעות הרכש... מהווה הפרת חובת תום הלב של הבנקכלפי הלקוח". לפיכך חייב את הבנק בסכום התביעה בגין ההפסד במכירת היהלומים.באשר לתביעת הבנק קבע ביהמ"ש על סמך הודאתו של ברושי בחקירתו הנגדית כי ביוני81 היה סכום החוב לבנק כ-90,000 דולר. ביהמ"ש קבע כי הבנק לא הצליח להראותבראיות מה הבסיס לרישום בדפי החשבון שיתרת החובה של ברושי בדצמבר 95 עומדת על
סכום של 535,000 דולר. הבנק לא הביא ראיות באשר לשיעור הריבית הדולרית וחיובושל ברושי בריבית דולרית בשיעור של %133 לשנה אינו עומד בכל מבחן אפשרי. לפיכךחייב את ברושי בתשלום 90,000 דולר נכון ליוני 81 כשהסכום נושא ריבית חוקית מיוםהחיוב. הערעור נדחה.
ג. הבנק תוקף את הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש לעניין הצעות הרכש של היהלומים.למרות שהשופטת ארבל לא שמעה את העדויות ולכן אין לה יתרון על ביהמ"ש שלערעורבאשר להערכת מהימנות העדויות, לא נראה שעל ביהמ"ש שלערעור לברר את ענייןהמהימנות כאילו הוא יושב בערכאה הראשונה. הסתירות בעדויות שעליהן מצביע ב"כהבנק לא נעלמו מביהמ"ש קמא, וכשם שאין יתרון לבימ"ש קמא במקרה זה באשר להערכתמהימנות העדים, כך אין יתרון לביהמ"ש שלערעור, ודי בכך שקביעות ביהמ"ש קמאבעניין זה סבירות, והן מתיישבות עם החומר שנבדק כדי שלא להתערב בקביעתהמהימנות.
ד. אשר לטענת הבנק כי לא היתה עליו חובה חוקית לממש את המשכון ולמשיב היתההזכות לפנות לביהמ"ש על פי הוראות חוק המשכון - גם אם על הבנק לא חלה חובהלמכור את היהלומים על פי בקשת ברושי, הרי היתה לבנק זכות לעשות כן, והבנק אףהביע נכונות לממש את היהלומים אם יוצע עבורם מחיר ריאלי. השימוש בזכות זו ע"יהבנק צריך היה להיעשות בתום לב וביהמ"ש קבע שהבנק לא נהג בתום לב.
ה. טענה אחרת בפי ב"כ הבנק שהבנק לא היה חייב "לפדות חלק מן המשכון, אלא אךורק את המשכון בשלמותו, ואין חולק כי החייב לא הביא קונה למשכון בשלמותו". הואמסתמך בעניין זה על סעיף 13(ד) לחוק המשכון. אולם, אף אם הוראות סעיף זה חלותגם כאשר המשכון מורכב מיחידות הניתנות לחלוקה ומחוב משתנה הניתן לחלוקה גם הוא,הרי מתוך התנהגות הצדדים ברור שלא זו היתה עמדת הבנק. הוא לא היתנה את פדיוןהיהלומים בפרעון החוב כולו או במכירת היהלומים המופקדים כמקשה אחת, אלא נהגלמכור את היהלומים לסירוגין בכל השלבים הקריטיים. גם באשר לסכום הנזק שקבעביהמ"ש המחוזי אין להתערב.
ו. אשר לתביעת הבנק נגד ברושי על יתרת חובו - חובו של ברושי לבנק הוכח רקבסכום הודייתו, דהיינו כ-90,000 דולר ביוני 81. נסיונות הבנק להסתמך על מסמכיםשונים כדי להראות שהחוב גדול יותר אין להם על מה שיסמכו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד פישלרלמערער, עו"ד קינן למשיב. 19.3.97).
ע.א. 671/91 - מוסד איליו... ליצוא נגד החברה... לסחיטת זיתים בית לחם
*ביטול מצג של שלוח ע"י השולח. *הוכחה של פרעון שטר באמצעות קבלות שבידי הנתבע(מחוזי י-ם - ת.א. 851/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת מכרה למשיבה בית בד אוטומטי באמצעות מי שהיה הנתבע הנוסף בביהמ"שקמא - יבואן בשם עודה. לביצוע המכר נערכה עיסקה משולשת ומורכבת. המערערת,המשיבה ועודה חתמו ביום 20.8.86 על מסמך שכותרתו "שטר משכון". על פי השטר רכשעודה את בית הבד מהמערערת והמשיבה רכשה את בית הבד מעודה תמורת 48,000 דינריםירדניים שאמורים היו להשתלם ב-4 תשלומים של 12,000 דינרים כל אחד. המשיבההתחייבה לפרוע את חובו של עודה במישרין למערערת. להבטחת הפרעון משכה המשיבהשלשה שטרי חוב שתאריך הפרעון של כל אחד מהם כתאריכי התשלומים הקבועים בשטרהמשכון. המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה ונגד עודה לפרעון שלושתשטרי החוב, וניתנה לה רשות להתגונן בגין שטר אחד. לצורך קבלת הרשות להתגונןהציגה המשיבה שתי קבלות שנחתמו ע"י עודה: האחת על סך 6,000 דינר מיום 4.6.86,והשניה על סך 6,500 דינר מיום 20.3.87. בישיבת קדם משפט קבע ביהמ"ש לאמור
"הוסכם בין הצדדים כי בידי הקונה (המשיבה)... קבלות על שם עודה... השאלה היחידההטעונה הכרעה היא אם עודה היה שליח היצרנית (המערערת)". ביהמ"ש הגיע למסקנהשעודה היה שלוחה של המערערת וכי הסכום הנתבע שולם במלואו עבור המערערת. הערעורנתקבל בחלקו.
ב. לעניין הקבלות שבידי המשיבה - באשר לקבלה של 6,000 דינר צודקת המערערת כיסכום זה לא שולם ע"ח שטר החוב. הקבלה ניתנה ביום 4.6.86 בעוד שטר המשכון נחתםרק כחודשיים מאוחר יותר. כך שאין זה יכול להיות תשלום על חשבון התשלומים שבשטרהמשכון אלא על חשבון התשלום ששולם מראש. נותרה רק הקבלה על סך 6,500 דינר שעליהחתום עודה. לגבי קבלה זו השאלה היא אם עודה היה שליחה של המערערת והתשובה לכךהיא חיובית.
ג. המערערת יצרה בהתנהגותה, בתחילת המו"מ, מצג שעודה הוא שלוחה. נותרה טענתהמערערת כי עם החתימה על שטר המשכון נוצר הסדר חדש בין הצדדים ומאותו מועד לאהתקיימו עוד יחסי השליחות. טענה זו יש לדחות. משיצרה המערערת כלפי המשיבה מצגשל שליחות, אין לומר שבאופן שבו נעשו הסדרי התשלום בשטר המשכון היה כדי לבטלמצג זה. בנסיבות אלה, על פי הוראת סעיף 15(ב) לחוק השליחות, זכאי היה מנהלהמשיבה לראות בעודה את נציג המערערת לקבלת התשלום בעבורה, וכל תשלום שנמסרלידיו של עודה, ניתן היה לזוקפו כתשלום על חשבון החוב למערערת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"דרבינוביץ למערערת, עו"ד יגמור למשיבה. 17.3.97).
רע"א 578/95 - מורג גבריאל נגד חיה המר ואח'
*פירוש צוואה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המנוחה אליס המר הותירה אחריה צוואה מיום 12.7.88 בה היא מורה, בין היתר,כי מנהל העזבון "ימכור את הבית והמשק... בתוך שנה מיום מותי... באם אחד מנכדיירצה לרכוש את הבית והמשק... תהא לו זכות קדימה לגבי צדדים שלישיים, והוא ישלםליתר היורשים את חלקם". לימים מונו לעזבונה של המנוחה שני מנהלי עזבון, ואלהפנו לביהמ"ש בבקשות לקבלת הוראות. ביהמ"ש הורה, לעניין מכירת המשק, כי יקוייםהליך של מכרז, ובעקבותיו הליך של התמחרות. השניים פנו לציבור ב"מעין מכרז" בוהם מבהירים שתוצאותיו כפופות לזכות הקדימה של נכדי המנוחה על פי האמור בצוואתה.בסופו של ההליך היתה הצעתו של המשיב התשיעי (להלן: מימון) הגבוהה ביותר. או אזהחליט המבקש, אחד מנכדיה של המנוחה, המתגורר במשק עם משפחתו, לממש את זכותו עלפי הצוואה והודיע למנהלי העזבון על כוונתו לעשות כן. בהצעתו הוסיף ואמר "למעלהמהצורך, אני מבקש לידע אתכם כי אני מבקש... לרכוש את הנכס בעצמי, גם כנאמן עבוראחר או אחרים...". איש מבין הנכדים האחרים של המנוחה אינו חפץ לממש את זכותהקדימה המעוגנת בצוואה, אך הם התנגדו להצעת המערער ובעקבות זאת פנו מנהליהעזבון לביהמ"ש. בפסק דינו קבע ביהמ"ש "מר דוד מימון... זכאי לרכוש את הנכס...ואני דוחה את בקשתו של המשיב 1 (המערער דנא), באשר הצעתו לא עמדה בתנאיםהנדרשים המקבילים להצעתו של המציע האמור, וכן הצעתו היתה מסוייגת". בקשה לרשותערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. באשר למעמדו של מימון שהוא הזוכה במכרז - זכויותיו יונקות ממסמך המכרז ובומובהר במפורש כי לכל אחד מן היורשים על פי הצוואה זכות קדימה לרכישת הנכס במחירהגבוה ביותר שיוצע ע"י המשתתפים במכרז. מימון לא יכול היה לפתח ציפייה סבירהשזכות הקדימה לנכדים תהיה מסוייגת יותר מהאמור בצוואה, כך שגדר הסתמכותו הסבירהעל תוצאות המכרז אינו אלא גדר הפירוש של היקף זכות הקדימה בצוואה.
ג. באשר לפרשנות הצוואה והצעתו של המערער - ביהמ"ש המחוזי סבר, על פי אומדדעתה של המורישה, שאם אחד הנכדים יבקש להמשיך ולהחזיק בנכס שמורה לו הזכותלעשות כן, ואולם אם מטרתו היא למכור מיד לאחר הקניה את הנכס לא יזכה בפרבילגיההאמורה. מאידך משליך המבקש יהבו על לשונו של הסעיף המעניק זכות קדימה לנכדיהמנוחה על פני צדדים שלישיים ואין הוראת הסעיף מגבילה או מסייגת את זכות הקדימהשבה. אין צורך לבחון כאן את ההלכות הידועות לעניין פרשנות צוואה, שכן לשונה שלהצוואה ברורה וכך גם תכליתה. היא מבקשת להבטיח שוויון מלא בין נכדי המנוחה והיאמעדיפה להותיר את המשק והבית בתוך המשפחה. ברור שהמנוחה העדיפה את המטרההראשונה של שוויון בין נכדי המנוחה על פני המטרה השניה. כך שיש לפרש את הצוואהבאופן שייווצר שוויון בין נכדי המנוחה ובמידה שהדבר ניתן, ללא פגיעה בשוויון,להותיר את הנכס ברשות המשפחה. מכירת הנכס למימון תקיים כמובן שוויון ביןהנכדים, אך מכירת הנכס למבקש גם היא לא תפגום בשוויון בין הנכדים.
ד. אשר להעדפה שהמנוחה נתנה לה ביטוי והיא שהנכס ישאר בחוג המשפחה - המשיביםטוענים שאין בהצעת המערער כדי להותיר את הנכס בתוך המשפחה שהרי הציע לקנות בשםאחר זר אף הוא. על כך יש להשיב בשני אלה: ראשית, המערער הבהיר כי אין הוא מבקשלמכור לאחר את הנכס אלא להמשיך ולהתגורר בבית עם משפחתו והערתו בעניין הנאמנותהיתה קשורה בעניין מימון הנכס. כבר בשלב מוקדם של הדיון הודיע כי הוא מוכןלרכוש את הנכס בעצמו ולעצמו ללא גורם זר; שנית, האפשרות שהמערער ימכור את הנכסלאחר שתושלם העיסקה אין בה כדי להשפיע כהוא זה על תוצאות הדיון דנא. אילו רצתההמנוחה להגביל את סחירותו של הנכס יכולה היתה לעשות כן במפורש.
ה. מנהלי העזבון ביקשו להבטיח כי הנכדים האחרים לא ייפגעו מכך שעבר זמן רבמאז שהועלתה הצעת הרכישה. אחד ממנהלי העזבון מבקש להבטיח זאת בדרך של שערוךואילו השני ביקש לעשות זאת בדרך של מכרז חדש. אין טעם להיענות לדרישת השני,שהרי המבקש זכאי היה לרכוש את הנכס כבר לפני התמשכות ההליכים המשפטיים ואיןסיבה שייגרם לו נזק כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. יחד עם זאת יש מקום לשערך אתסכום התמורה בכך שהסכום יוצמד לתאריך ההצעה ויתווספו לו הפרשי ההצמדה וריביתלפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטתשטרסברג-כהן. עו"ד סהר אלון למערער, עוה"ד קרייתי ושוחט למנהלי העזבון, עו"דדלמן לנכדים האחרים, עוה"ד גולן ופרי למימון. 17.3.97).
רע"א 5803/95 - ציון שרה נגד אברהם צח והסנה חברה לביטוח בע"מ
*תביעת פיצויים בגין נזק נפשי ע"י בת שהיתה עדת ראייה למות אמה בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ע.א. 286/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשת היתה עדת ראייה למות אמה בתאונת דרכים, עת נפגעה כהולכת רגל,כשהבת, המבקשת, פוסעת לצידה. המבקשת לא נפגעה בתאונה ותביעתה באה בגין פגיעהנפשית עקב אובדן יקירתה בצורה טראגית לנגד עיניה. בימ"ש השלום דחה את תביעתהמהטעם שניזקה אינו נזק נפשי חמור המגיע כדי דרגת הנזק הנפשי הקשה המזכהבפיצויים קרוב הנוכח בתאונה בה נפגע קרובו, כשהוא עצמו איננו נפגע ישירות(להלן: קרוב נוכח). ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת ועל כך הגישה בקשתרשות ערעור. היא העלתה את השאלה אם הלכת אלסוחה (רע"א 447/87 פד"י מ"ד(3) 379 -להלן: הלכת אלסוחה) שינתה לרעת הנפגעים את המצב שהיה קיים עד להלכה זו גם לגבי"קרוב נוכח", או רק לגבי קרוב שלא היה נוכח במקום האירוע (להלן: קרוב נעדר).בעניין זה ניתנה רשות לערער והערעור נדחה.
ב. בהלכת אלסוחה נקבעו אמות מידה לזכאותו של אדם לפיצוי על נזק נפשי שנגרם לועקב פגיעת קרובו בתאונה (להלן: נזק נפשי משני). אמות המידה שנקבעו הן: צריךשיהיה מדובר בקרוב משפחה ממדרגה ראשונה; צריכה להיות התרשמות ישירה מן האירועהמזיק; נקבעה מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק; מידת הפגיעה - מהותו שלהנזק הנפשי, כאן נדרש נזק נפשי קשה, תגובות נפשיות מהותיות ורציניות, גם אםאינן עולות כדי מחלת נפש. אין חולק כי המבקשת ממלאת אחרי שלשת הקריטריוניםהראשונים והשאלה היא האם על אף זאת חל עליה התנאי הרביעי והוא דרישת הוכחת נזקנפשי חמור. היינו, אם הלכת אלסוחה חלה גם על "קרוב נוכח".
ג. ב"כ המבקשת טוען כי אין להחיל את הסייג המגביל שבהלכת אלסוחה על "קרובנוכח". ברם, אין הטענה האמורה מבטאת נכון את ההלכה בפרשת אלסוחה. לא זו בלבדשביהמ"ש לא הגביל את תחולת אמות המידה שנקבעו על ידו ל"קרוב נעדר", לא בפירושולא מכללא, אלא שהגיונה הפנימי של ההלכה והתפיסה הרעיונית משפטית המונחת בבסיסהקריטריונים שנקבעו, אינם עולים בקנה אחד עם צמצומה והגבלתה של ההלכה לקבוצהאחת בלבד של נפגעי נזק נפשי משני. העילה לפיצוי בגין נזק נפשי משני, נולדהכפונקציה של חובת הציפיות בדיני הנזיקין. במשך הזמן היא הלכה והתפתחה והתרחבהוהכניסה למעגל הנפגעים זכאים שונים. לאור הרחבת המעגל גם לנפגעים שסבלו מנזקנפשי משני, נקבעו סייגים לזכאותם לפיצויים. במסגרת אמות המידה שהוצבו אין הצדקהרעיונית, עניינית, או אחרת, להבחין בין "קרוב נוכח" שיהיה פטור מלהוכיח נזקנפשי קשה לבין "קרוב נעדר" שיהיה חייב להוכיח נזק כזה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן.עו"ד פונדמינסקי שניאור זלמן למערער, עו"ד לוי עוזי למשיבים. 18.3.97).
ע.א. 4384/90 - שמעון ואתורי ואח' נגד בית החולים לניאדו ואח'
*רשלנות רפואית בהחלטת רופאים שלא לבצע הפלה. *חובת הרופאים להעמיד את החולה על הסכנות שבטיפול. *הגשת ראיה בניגוד להסדר טיעון. *קבילות דו"ח ועדת חקירה רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 931/87 - הערעור נתקבל).
א. בנובמבר 82, והיא אז בשבוע ה-24 להריונה, אושפזה המנוחה שרה ואתורי ז"לבבית החולים לניאדו עקב פקיעת קרומי השפיר וירידת מים. רופאי בית החולים החליטושלא להפסיק את הריונה והורו ליתן לה טיפול מסויים. הבדיקות שקדמו להחלטתהרופאים לא כללו בדיקות מסויימות. כ-30 שעות לאחר אישפוזה אובחנו במנוחה סימניםשל אלח דם ושל דלקת השפיר. ננקטו מיד פעולות להפסקת ההריון וטיפול רפואי אחר,אך מצבה החמיר ובסופו של דבר נפטרה כעבור כשבועיים. בשעת מותה היתה המנוחה כבת27 והותירה אחריה את בעלה ושני ילדים קטנים. המערערים טענו כי מותה של המנוחהנגרם עקב רשלנות הרופאים בשניים אלה: ראשית - בהחלטה שלא להפסיק את ההריון מידעם אישפוזה של המנוחה, כאשר לפי הטענה קיבלו הרופאים את החלטתם על דעת עצמם בלישהסבירו למנוחה את חומרת הסכנה שבשמירת ההריון; שנית - דרכי הטיפול במנוחה לקוברשלנות. בקדם המשפט החליט ביהמ"ש לפצל את שמיעת הראיות ולהכריע תחילת בשאלתהאחריות. כל אחד מהצדדים הציג חוות דעת של רופא מומחה מטעמו ופרקליטי הצדדיםהודיעו על כוונתם לחקור את המומחים. בנתון לכך, הודיעו הפרקליטים, לא יובאוראיות נוספות. על פי הסדר מוסכם זה (להלן: ההסדר הדיוני) נתבקש ביהמ"ש להכריעבשאלת האחריות על יסוד חוות הדעת והעדויות של המומחים בלבד.
ב. שני המומחים עסקו בחוות הדעת בשאלות אם החלטת הרופאים שלא להפסיק אתההריון מיד היתה החלטה שמן הבחינה המקצועית הינה בהכרח מוטעית והאם הטיפולשניתן למנוחה היה, כשלעצמו, רשלני. בשתי השאלות נפלה מחלוקת בין המומחים אם כיזו לא היתה קוטבית. כל אחד מהשניים הבהיר את גישתו אך הוסיף כי תתכן גם השקפה
אחרת. בין שני המומחים שררה ביניהם תמימות דעים מוחלטת שעל הרופאים היתה מוטלתחובה להסביר למנוחה את מהות הסיכויים והסיכונים הכרוכים בשימור ההריון.
ג. באשר לשאלה העובדתית אם קיימו הרופאים את חובתם לתת למנוחה את ההסבריםהנחוצים אם לאו - ב"כ המערערים ביקש להציג כראייה דו"ח של ועדת חקירה שבדקה אתקורות האירוע. דבר קיומו של הדו"ח היה ידוע לצדדים ושני המומחים הזכירו אותובחוות הדעת שלהם כחלק מן החומר העובדתי בו עיינו לקראת גיבוש עמדותיהם. בבקשהלהציג את הדו"ח הסביר ב"כ המערערים כי בגדר ממצאיה ציינה ועדת החקירה כי לא עלהבידיה לגלות כל רישום היכול להעיד ששאלת שימור ההריון או הפסקתו עמדה לדיון ביןהרופאים או שנתנו למנוחה ולבני משפחתה הסברים כלשהם. מהערות הוועדה נובע כי עלפי ההסדרים המקובלים נהוג לערוך רישומים אודות קיום דיון ומתן הסברים למטופלתולמשפחה. בהיעדר רישומים כאלה, טען ב"כ המערערים, יש ראייה לכאורה כי לפנישהחליטו לשמר את ההריון לא הסבירו הרופאים למנוחה את מצבה. ב"כ המשיבים התנגדהלהצגת הדו"ח בטענה שבהיותו עדות מפי השמועה אינו קביל. כן סמכה על ההסדר הדיונישעל פיו נמנו הצדדים וגמרו להסתפק בחוות הדעת ובעדויות המומחים והדו"ח מהווהראייה חיצונית שהצגתה מנוגדת להסדר הדיוני. ביהמ"ש קיבל את ההתנגדות בקבעו כיהדו"ח כשלעצמו אינו מהווה ראייה קבילה. ברם, לדידו, גם אם הדו"ח כשלעצמו קביל,הרי שלנוכח ההסדר הדיוני אין להתיר את הגשתו.
ד. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי החלטת הרופאים שלא להפסיק לאלתר את הריונה שלהמנוחה לא היתה החלטה רשלנית וגם אמצעי הבדיקה והטיפול לא לקו בחסר או בפגםאחר. ביהמ"ש קבע שעל הרופאים היתה מוטלת חובה להסביר למנוחה את מהות וגודלהסיכונים הכרוכים במצבה ולשמוע את עמדתה, אך בפני ביהמ"ש לא היתה כל ראייהשלפיה ניתן היה לקבוע אם הרופאים קיימו את חובתם אם לאו. לעניין נטל הראייה קבעביהמ"ש שכאשר תביעה נגד הרופא נסמכת על עילת רשלנות, והטענה כי הרופא לא מילאאת חובת ההסבר מהווה חלק מהתשתית העובדתית, הנטל להוכיח את כל רכיבי העילה מוטלעל התובע. בפסה"ד צויין שאילו היו המערערים מביאים ראשית ראייה - כגון הוכחהשברשימות בית החולים אין תיעוד אודות ההסבר שניתן למנוחה - ניתן היה להסתפק בכךכבראייה לכאורה שבכוחה להעביר למשיבים את הנטל לסתור. אך מכיוון שראשית ראייהלא היתה, לא נותר אלא לקבוע שהמערערים נכשלו בהוכחת תביעתם ולדחות את התביעה.עיקר המחלוקת של הצדדים בערעור התמקד בצדקת סירובו של ביהמ"ש המחוזי להתירלמערערים להציג כראייה את דו"ח ועדת החקירה. הערעור בעניין זה נתקבל.
ה. ההנחה, שמבחינה מקצועית ההחלטה שלא להפסיק את ההריון היתה החלטה אפשרית -ומכאן שלא בהכרח החלטה רשלנית - אינה אלא הנחה מותנית. התנאי הגלום ביסודה הואשקודם לגיבוש ההחלטה הסבירו הרופאים למנוחה את כל הטעון הסבר, שאלו את פיהונהגו כפי שנהגו לא רק על פי הבנתם ובחירתם אלא על פי רצונה והסכמתה של המנוחה.החובה להסביר לחולה את הטעון הסבר מהווה חלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופאכלפי החולה המטופל על ידיו. אם הופרה החובה, ועקב כך נגרם לחולה נזק, עשוייהההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות. על רקע הדברים האמורים ישלבחון את החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להתיר למערערים להציג כראייה מטעמם את דו"חועדת החקירה.
ו. טעמה הראשון של החלטת השופטת היה שהדו"ח כשלעצמו אינו קביל. טעם זה איןלקבל. עניין קבילותו של דו"ח כאמור נקבע בבר"ע 423/83 (פד"י ל"ז(4) 281 - להלן:פרשת סילוורמן) והשופטת סברה כי לפי ההלכה בפרשת סילוורמן אין הדו"ח כשרלהתקבל. בעניין זה החמיר ביהמ"ש עם המערערים יתר על המידה. ראשית, אין לומרשבענייננו לא נתמלאו התנאים כפי שנקבעו בפרשת סילוורמן; שנית, גם אם יישום
דווקני של המבחן שנקבע בפרשת סילוורמן מצדיק את מסקנת ביהמ"ש המחוזי, עדיין ישלומר כי דו"ח ועדת החקירה ראוי היה להתקבל בשל היותו חלק מן החומר העובדתישעליו סמכו מומחיהם הרפואיים של הצדדים בחוות הדעת שלהם.
ז. ביהמ"ש ביסס את החלטתו, שלא להתיר את הגשת דו"ח ועדת החקירה גם על "ההסדרהדיוני". גם אם צודקת השופטת שבקשת המערערים להציג כראייה את דו"ח ועדת החקירהחורגת מגדר ההסדר הדיוני, הרי בנסיבות העניין ראוי היה להתיר את הצגת הדו"ח חרףהסטייה מן ההסדר הדיוני. השאלה אם הוסבר למנוחה מה הסכנה הכרוכה בהשארת ההריוןהועלתה בכתבי הטענות והועמדה במחלוקת. העובדות לאשורן נמצאו בידיעת הרופאים,בעוד שנטל ההוכחה רבץ על המערערים. מעיקרא היה ברור שזאת לא יעלה בידם להוכיחבעזרת המומחה מטעמם וההסדר הדיוני לא הביא בחשבון צורך זה. הסכמת פרקליטם שלהמערערים להסדר הדיוני היתה מוטעית. אך נותרו שתי עובדות פשוטות: האחת, שההסדרהדיוני לא הלם את כל צרכי ההכרעה במחלוקת; והשניה, שבשל כך הועמדה התובענה כולהבסכנת דחייה. כך שבנסיבות העניין ראוי להעדיף את שיקולי עשיית הצדק על פניההתחשבות בהסדר הדיוני.
ח. נותרה שאלה אחת. נניח שיעלה בידי המערערים להוכיח שרופאי בית החולים פעלומבלי לשתף את המנוחה בהערכותיהם, ונניח שהוכחה זו תוביל למסקנה כי החלטתםופעולתם של הרופאים לקו ברשלנות, כלום ניתן יהיה להוכיח את הקשר הסיבתי הדרוששאילו העמידו הרופאים את המנוחה על גודל הסיכון הכרוך בהמשכת ההריון היא היתהמעדיפה שלא להסתכן ותובעת להפסיק את ההריון. על המערערים שסמכו את תביעתם עלעוולת הרשלנות רובץ נטל השכנוע גם ליסוד הקשר הסיבתי. ברם, משהוכיחו את הנזק,ואם יעלה בידם להוכיח גם את הפרת החובה, יהיה בידי ביהמ"ש לקבוע, על דרך האומדןהשיפוטי, אם היתה זו הפרת החובה אשר גרמה לנזק ועד כמה. תיתכן גם הערכההסתברותית אשר תוכל לשמש בסיס לחיוב המשיבים רק בחלק מן האחריות וממילא רק בחלקיחסי מן הנזק שנגרם למערערים עקב מות המנוחה.
(בפני השופטים: מצא, חשין, טל. החלטה - השופט מצא. עו"ד דניאל תמירלמערערים, עו"ד ישראל וינברג למשיבים. 4.3.97).
ע.א. 2599/93 - עו"ד יוסף שטבהולץ ואח' נגד הוועדה... לתכנון ולבניה המרכז
*הנתונים הנוגעים לתכניות בנין עיר שיש לקחת בחשבון לצורך היטל השבחה עקב שינוי תכניות בנין עיר(מחוזי ת"א - המ' 1475/90 - הערעור נדחה).
א. ביום 17.2.86 רכשו המערערים, כנאמניהם של משקיעים, חלקת קרקע בבאר יעקבבשטח של יותר מ-38,000 דונם. אותה שעה חלה על הנכס תכנית מתאר ממ/825 שלפיההחלקה כלולה באיזור מגורים ג' בו מותרת בנייה רוויה והעיסקה היתה כרוכה בהיטלהשבחה שנבע משינוי תכנית קודמת (R6) משנת 42 לתכנית מתאר ממ/825. המערערים פעלולשינוי יעוד החלקה לאיזור מגורים ב', בו אחוזי הבנייה המותרים נמוכים יותר ואזגם היטל ההשבחה נמוך יותר. הוסכם כי הבסיס לשומת היטל ההשבחה יהיה שינוי מתכניתR6 לאיזור מגורים ב', כאילו התכנית ממ/825, המאפשרת בנייה רוויה, לא היתהקיימת. בשלב השומה לצורך קביעת היטל ההשבחה נתגלעו חילוקי דעות ובהתאם לחוקהתכנון והבניה מונה שמאי מכריע. השמאי שם את שווי הקרקע, כמוסכם, לפי תכניתם שלהמערערים (תכנית ממ/1410) כאילו כבר אושרה, לעומת מצב התכנון הקודם, שלפניממ/825, תכנית R6.
ב. סלע המחלוקת בין הצדדים היתה אם על השמאי להתחשב בשני גורמים אלה: בהכרזהמשנת 68 ע"י הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, לפיה מרבית שטח החלקה הוכרז כשטחחקלאי שהפחיתה את המחיר של הקרקע לעומת תכנית R6; האם עליו להתחשב בפרסום"הודעה ותנאים" בשנת 80, לפי סעיף 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה. ביהמ"ש המחוזי
פסק כעמדת הוועדה והצהיר כי שיעור היטל ההשבחה אשר על המבקשים לשלם למשיבה עומדעל 402,000 ש"ח ולא על מחצית הסכום הזה לפי גישת המערערים. הערעור נדחה.
ג. לפי סעיף 4(5) בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה "במקרקעין שבהם אושרומספר תכניות בזו אחר זו, בלי ששולם היטל... תהא ההשבחה ההפרש בין שוויים שלהמקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה, לבין שוויים מיד לאחר אישורה שלהתכנית האחרונה". הכרזת האדמה, במרביתה, בשנת 68 כחקלאית, שהפחיתה את מחירהקרקע לעומת המצב לפי R6, אינה מהווה תכנית במובן סעיף 4(5) הנ"ל. כיוון שאיןמדובר כאן ב"תכנית" אלא בהכרזה שיש בה כדי להשפיע על מחיר השוק של החלקה, איןכל הוראה בחוק ואין כל הצדקה המחייבות להתעלם מן ההכרזה. המערערים קנו את החלקהבשנת 86 ואם מתעלמים מתכנית ממ/825 כמוסכם, הרי בשנת 86 היתה בתוקף תכנית R6 עםכל ההגבלות שהוטלו ע"י ההכרזה משנת 68. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע שישלקחת בחשבון את ההכרזה האמורה לעניין שווי הקרקע המופחת לפני קבלת תכניתם שלהמערערים.
ד. אשר להודעה והתנאים משנת 80, לפי סעיף 77 ו-78 לחוק - סעיפים אלה מאפשריםפרסום הודעה ותנאים שלפיהם יינתנו היתרי בניה או היתרי שימוש בקרקע לאחר פרסוםהודעה בדבר הכנת תכנית ולפני הפקדתה. הודעה ותנאים כאלה אינם "תכנית" בינייםבמובן סעיף 4(5) ולכן שמאי רשאי להביא בחשבון את השפעתם על מחירי השוק כשם שהואמתחשב בכל גורם אחר המשפיע על מחירי השוק. בענייננו, להודעה ולתנאים נודעההשפעה חולפת בלבד, בציפיה לקראת התכנית ממ/825. עם כניסתה לתוקף של התכניתנבלעה השפעה זו בתכנית עצמה. מאחר שהוסכם להתעלם מתכנית ממ/825, יש להתעלם גםמן ההשפעה החולפת של ההודעה והתנאים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד מ. קמרלמערערים, עו"ד ב. לחובר למשיבה. 19.3.97).
ע.א. 6396/95 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד מרי נופי ואח'
*פירוש הסדר בין לקוח של בנק לבין הבנק בדבר תשלום חוב לבנק לעניין החיוב בריבית. *שיעורי הריבית במועדים שונים הנוגעים להסדרי התשלום(מחוזי חיפה - ת.א. 256/88 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המנוח סמעאן נופי היה לקוח הבנק המשיב החל בשנת 1978. על גבי טופס פתיחתחשבון עו"ש בבנק אושרה לו משיכת יתר תמורת ריבית כפי שתהיה מקובלת מעת לעת.ומשיכת יתר החורגת מהמסגרת תישא ריבית בשיעור מקסימלי הנהוג בבנק באותה עת(להלן: הריבית המירבית). בשנים 83 ו-84 נעשו עוד שלושה הסכמים לקבלת אשראיבמטבע חוץ. בהסכמי הלוואה אלה נקבע כי "כל סכום קרן או ריבית שלא שולם במועדו,יישא... ריבית פיגורים בשיעור הריבית המאקסימלית שתהא נהוגה באותה שעה לגבימשיכת יתר... במטבע ההלוואה". נופי פיגר בהחזר ההלוואות ואף משך מחשבון העו"ששלו משיכות יתר. בתאריך 27.1.96 הגיע חובו לסכום השווה ל-161,635 דולר (להלן:קרן החוב). בינואר 86 נערך הסדר בו נקבע סכום החוב הכולל ונופי התחייב להחזירובתשלומים חודשיים בסכום השווה ל-10,000 דולר. נקבע כי אם לא יעמודבהתחייבויותיו, הרי "בנוסף לאמור בתנאי ההסדר... תחול על יתרת ההלוואות ריביתלפי שעור הריבית המכסימלית... שתהיה נוהגה בבנק באותה שעה...". עד לחודש דצמבר87 שילם נופי לבנק סכום השווה ל-185,000 דולר (להלן: תקופת התשלומים). בתקופתהתשלומים חייב הבנק את חשבונו של נופי בריבית פיגורים על פי סוג ההלוואה, ריביתשהסתכמה בתום התקופה בסך של 172.000 ש"ח. הבנק תבע ממנו תשלום סכום זה, ומשלאשולם הסכום, חייב הבנק את חשבון העו"ש של נופי בסכום הנ"ל ומכאן ואילך חייבאותו בריבית המירבית שבה מחוייב חשבון עו"ש העומד ביתרת חובה.
ב. במרץ 88 הגיש הבנק תובענה נגד נופי לתשלום 172,000 ש"ח שהוא הסכום הכוללשל ריבית הפיגורים בצירוף הריבית המירבית שהגיעה אותה עת לשיעור של %54. ביהמ"שהמחוזי סבר, בפסק דינו הראשון, כי ההסדר גיבש את מלוא חובו של נופי לבנק,והואיל ומצא שנופי עמד בתשלומים דחה את התביעה. הבנק ערער לביהמ"ש העליון,הערעור נתקבל ברוב דעות ונפסק כי נופי חב בתשלום ריבית גם בתקופת התשלומים.לענין שיעור הריבית נקבע כי לפי ההסדר "בהיעדר הוראה אחרת... אם לא יהיה פיגור(במועדי התשלום על פי ההסכם) יחוייב המנוח בריבית שלפי (הסכמי הלוואה)". התיקהוחזר לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד על פי הפירוש האמור. בביהמ"ש המחוזי שב הבנקותבע את הסכום הנקוב בכתב התביעה. לשיטתו נופי לא עמד בהחזר ההלוואות ועליולשלם את הריבית המירבית. לעומתו טענו המשיבים שממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי נופיעמד בהסדר התשלומים נשאר בעינו ועל כן חייבים הם בשיעורי הריבית הרגילים שנקבעובהסכמי ההלוואה.
ג. בהחלטת ביניים קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת המשיבים, מינה מומחה והנחה אותולחשב את חוב המשיבים בהנחה ששילמו 20 תשלומים חודשיים של 10,000 דולר ובתקופהזו יחושב החוב על יסוד הריבית הרגילה שנקבעה לאותו סוג הלוואה, ובהיעדר הוראהבהסכם, תחושב הריבית על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. יתרת חוב המשיביםלאחר 20 חודשים תוצמד ותישא ריבית על פי חוק פסיקת ריבית עד למועד התשלוםבפועל. המומחה מטעם ביהמ"ש מצא כי יתרת החוב בתום תקופת התשלומים הסתכמהב-33,000 ש"ח וביהמ"ש חייב את המשיבים בתשלום סכום זה בצירוף הפרשי הצמדהוריבית כחוק מתום תקופת התשלומים ועד לתשלום בפועל. הערעור נתקבל בחלקו.
ד. השאלה הראשונה שמתעוררת הינה אם נופי מילא את התחייבויותיו בהסדר ובכךהבטיח כי יחוייב בריבית הרגילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נופי עמד בהסדר ובענייןזה אין להתערב. המסקנה שבתקופת ההסדר תחול הריבית הרגילה מתחייבת גם מתכליתההסדר, שהיתה לאפשר לפרוס את החוב. חיוב בריבית פיגורים בתקופת התשלומים, שהבנקהסכים כי ישולמו מאוחר יותר מן המועדים שנקבעו בהסכמי הלוואה, מרוקן מתוכן אתההסדר. נופי חב על כן בתקופת התשלומים בריבית הרגילה שנקבעה בהסכמי ההלוואה.
ה. אשר לריבית ממועד הפסקת התשלומים ע"י נופי - בסעיף 6א(א) לחוק פסיקת ריביתנקבע כי כאשר קיים הסכם בין בעלי הדין לתשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגורבתשלום "אין לפסוק הפרשי הצמדה... וריבית לפי חוק זה...". בענייננו טען הבנק,כי ביהמ"ש טעה בפסקו ריבית על פי חוק פסיקת ריבית וכי היה עליו לחייב אתהמשיבים בתשלום הריבית המירבית כאמור בהסכם הראשון בדבר ריבית בחשבון העו"ש.טענה זו אין לקבל. יתרת החובה בחשבון העו"ש לא נוצרה ע"י משיכות יתר חריגות,אלא עקב חיובו של החשבון בריבית שנצטברה בתקופת התשלומים בגין הלוואות מסוגיםשונים, כאשר חשבון זה עמד ביתרת חובה. הואיל והריבית המירבית עולה על שיעוריהריבית בהלוואות האחרות, הרי שחיוב חשבון העו"ש הביא להגדלה משמעותית של שיעוריהריבית. פעולת קונסולידציה כזו, שבה מאבדות ההלוואות את ציביונן המקוריומחוייבות בריבית הנהוגה בחשבון עו"ש המצוי ביתרת חובה שבו הריבית גבוהה במיוחדאיננה תופסת.
ו. עם זאת טעה ביהמ"ש המחוזי בדרך בה הינחה את המומחה לחשב את חוב המשיבים.בהסדר נקבע כי על נופי לשלם תשלום חודשי קבוע עד לחיסולו המוחלט של החוב לרבותסכומי הריבית. מכאן שקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיה עם תום 20 החודשים חוסל גםהחוב אינה יכולה לעמוד, שכן צריך היה לצרף לכך את סכומי הריבית. כמו כן, שיעוריהריבית על יתרת החוב לאחר תקופת התשלומים ועד למועד תשלום החוב ייקבעו על פישיעורי הריבית הרגילה שנקבעו בחשבון העו"ש ובמסמכי ההלוואה שהוכחו ע"י הבנק כפי
שהינחה ביהמ"ש המחוזי. אך לגבי הלוואות במטבע חוץ, שבהן לא הוכח שיעור הריבית,ייקבע שיעור הריבית על פי חוק פסיקת ריבית.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד שלמהכרוב למערערות, עו"ד רידא עזאם למשיבים. 20.3.97).
ע.א. 5475/93 - זאב שלמה כהנא נגד הוועדה... לתכנון ולבניה חוף השרון ואח'
*פיצויים בגין ירידת ערך מקרקעין עקב שינוי תכנית מתאר(מחוזי ת"א - ת.א. 2465/90 - הערעור נדחה).
א. המערער רכש חלקת קרקע בשטח של כ- 26 דונם על פי חוזה מאפריל 78, לפי מחירשל 4.8 דולר למ"ר. החלקה כלולה בחטיבת קרקע גדולה בת כ-1970 דונם. לפי תכניתמתאר שהיתה בתוקף בעת הרכישה שימשה האדמה לחקלאות ולבניינים נלווים. ניתן היהלבנות יחידת דיור אחת בשטח מירבי של 220 מ"ר על שטח קרקע שלא יפחת מ-7 דונמים.ביום 15.4.82 נכנסה לתוקף תכנית מתאר חדשה (להלן: תממ/3) שקבעה כי השימוש בקרקעיהיה חקלאי בלבד וכי תותר רק בנייה הדרושה במישרין לייצור חקלאי וכדומה. תביעתושל המערער לפיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה נדחתה ע"י הוועדה המקומיתועמדה זו אושרה ע"י ועדת הערר וע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
ב. סעיף 197(א) הנ"ל אומר: "נפגעו ע"י תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעיןהנמצאים בתחום התכנית... מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין... זכאילפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200". השאלה שעמדה בפני ביהמ"שהמחוזי היתה אם החלקה נפגעה ע"י תכנית תממ/3 ואם כן האם פגיעה זו "עוברת אתתחום הסביר", כך שמן הצדק לפצות את בעל החלקה. בפני ביהמ"ש המחוזי עמדוהערכותיו של שמאי מקרקעין מטעם ועדות התכנון והבניה מר דנוס וחוות דעתו של שמאימטעם המערער מר שלו. ביהמ"ש העדיף את הערכתו של דנוס ולכן דחה את תביעת המערער.דנוס העריך את שווי החלקה לפי שתי שיטות הערכה, לפי "השיטה ההשוואתית" המבוססתעל נתוני עיסקות במקרקעין דומים וסמוכים שנעשו סמוך לפני פרסום התכנית החדשהואחריה, ולפי "השיטה השיורית" שעל פיה מעריכים את שוויו של הנכס כאילו היה מוכןלשימוש מיידי למטרתו ומנכים מערך זה את אומדן ההוצאות וההפחתות השונות שעלהבעלים לעמוד בהן. לצורך הדיון שלפנינו ניתן להתעלם מן השיטה השיורית, שאותהתקף המערער, ולהתרכז בשיטה ההשוואתית.
ג. בשיטה ההשוואתית הגיעו שני השמאים לתוצאות דומות באשר להערכת שוויהמקרקעין אחרי כניסתה לתוקף של תכנית תממ/3. המחלוקת היא מה היה שווי המקרקעיןסמוך לפני כניסתה של התכנית לתוקף. לפי שיטת דנוס כניסתה לתוקף של התכנית כמעטולא השפיעה על המחיר ואילו לפי שיטת שלו ההערכה של הקרקע לפני כניסת התכניתלתוקף היתה כפולה מערכה לאחר כניסת התכנית. ביהמ"ש העדיף כאמור את חוות דעתו שלדנוס המבוססת על בדיקת 40 עיסקות, 19 מהן לפני תממ/3 ו-21 לאחריה ואילו את חוותדעתו של שלו חשב למגמתית ולא מבוססת. ביהמ"ש מצא כמו כן שבחוות הדעת מטעםהמערער לא ניתן משקל ראוי לקשיים, שהיו עומדים בפני כל מי שהיה מבקש לבנות עלפי התכנית הקודמת. אין להתערב בגישתו האמורה של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופט טל. עו"ד יוסףגרנות למערער, עוה"ד ישראל נשבן וגב' מיקי חשין למשיבות. 11.3.97).
בג"צ 5240/96 - אברהים סלח ג'ועמיס ואח' נגד שר הפנים ואח'
*החלטת שר הפנים החדש לבטל החלטה של שר הפנים שקדם לו על מינוי מועצה מקומית בכפר זרזיר(העתירה נדחתה).
א. הכפר זרזיר שוכן בעמק יזרעאל ומונה מעל 6,000 תושבים. רובם ככולם בדואים,הנימנים עם חמישה שבטים המרכיבים את הכפר. ביום 28.5.96 פורסם ברשומות צו ע"י
שר הפנים דאז, מר חיים רמון, אשר מכוחו הוקמה באותו יום המועצה המקומית זרזיר.עובר לפרסום הצו מצוי היה הכפר בתחום שיפוטה של המועצה האיזורית עמק יזרעאל,והתנהל על ידי ועד מקומי, על פי פקודת המועצות המקומיות. מספר שבועות לפניהכרזת זרזיר כמועצה מקומית, נערך בכפר משאל בקרב התושבים, על פי החלטת משרדהפנים. תושבי זרזיר נתבקשו לענות לשאלה אחת: "האם אתה תומך במינוי ראש מועצהמבני הכפר או מחוצה לו?". כ-%80 מהמשתתפים במשאל הכריעו בעד מינוי יו"ר מועצהמקומית מקרב תושבי הכפר. בעקבות תוצאות המשאל מינה שר הפנים ביום 13.5.96 תשעהחברים למועצה הראשונה של המועצה המקומית זרזיר. ביניהם 5 הם תושבי הכפר ו-4חברים נוספים אינם מבני המקום והם ממלאים תפקידים בשירות הציבורי, במשרדיהממשלה השונים, באיזור הצפון. המינויים נכנסו לתקפם ביום בו פורסם הצו ברשומות28.5.96. בעת מינוי חברי המועצה ציפיית העותרים היתה כי לתפקיד יו"ר המועצהיבחר מר חסאן מוחמד הייב, שהינו סא"ל בצה"ל אשר פיקד על יחידת הגששים ומשמשכיועץ ראש אכ"א לענייני בדואים. לטענת העותרים מועמדותו לתפקיד יו"ר המועצהמקובלת על כל 5 השבטים המרכיבים את הכפר.
ב. ביום 29.5.96 התקיימו בישראל בחירות כלליות לכנסת ולראש הממשלה. ביום4.6.96 הזמין המשיב השני (הממונה על מחוז הצפון), כסמכותו לאחר האצלת סמכויותע"י השר, את חברי המועצה הממונים לישיבת המועצה הראשונה שאמורה היתה להתקייםביום 9.6.96 כאשר על סדר יומה בחירת ראש המועצה. הישיבה בוטלה באשר לידי המשיבהשני הגיע מכתב מעוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה בה ביקש שלא למנות חברימועצות מקומיות ממונות עד לכינונה של ממשלה חדשה. כמו כן ביקש היועץ המשפטילבטל מינויים שנעשו ושטרם פורסמו ברשומות. מדיניותו של השר סויסה היא כי למועצהממונה ראשונה ימונו אנשי מקצוע שאינם תושבי אותו ישוב וכי יו"ר המועצה יהיה אישמקצוע חיצוני אשר יוכל לתרום להקמת המועצה. מדיניות זו מבוססת על שני שיקוליםמצטברים: ראשית, השר סבור כי אנשי מקצועי יעילים יותר; שנית, השר חושש כי מינויתושבי המקום למועצה עלול לתת להם יתרון לקראת הבחירות למועצה הנבחרת על פניתושבים אחרים שלא מונו. כמו כן, לטענת המשיבים, בכפרים הסמוכים לכפר זרזיר אשרהופרדו לאחרונה מהמועצה האזורית עמק יזרעאל, התחוללו במהלך חודש מאי 96 קטטותהמוניות בין חמולות יריבות והיו שם 4 הרוגים. לטענתם קיים מידע מודיענישהתרחשויות דומות עלולות לחזור בכפר זרזיר. העתירה נתקבלה.
ג. אין מדובר כאן במינוי חברי מועצה מקומית, אלא בביטול מינויים של מי שכברמונו אך טרם החלו במילוי תפקידם. לא הרי החלטה למנות חברים במועצה המקומיתבישוב בו טרם מונו חברי המועצה, כהרי החלטה להחליף את הרכבה של מועצה מקומיתשכבר הושלם. מינוי חברי המועצה על ידי השר הקודם שינה את המציאות הנורמטיביתוגם הקים לחברי המועצה הממונים ולצדדים אחרים ציפיות לגיטימיות. על השר היהלקחת בחשבון במסגרת שיקוליו את האינטרסים הנוספים שהתגבשו לאחר שנתקבלה ויצאהלפועל ההחלטה הראשונה ולתת לכך את המשקל המתאים. התחשבות באינטרסים אלה עשויהלשנות את התוצאה הראוייה של איזון האינטרסים, שהיתה מתקבלת, אלמלא ההחלטההראשונה.
ד. סעיף 3(ב) לצו המועצות המקומיות מקנה לשר סמכות להעביר חבר מועצה מכהונתו,אך הפעלת סמכות זו, ככל החלטה מינהלית, כפופה לכללים בדבר אופן הפעלת שיקולהדעת על ידי הרשות. בענייננו נתנו התושבים ביטוי ברור לרצונם, כאשר רוב שללמעלה מ-%80 ביקש כי לראשות המועצה ימונה אדם מתושבי הישוב. תקוות מרבית תושביזרזיר להקמת מועצה מקומית נפרדת עמדה בפני מימוש. לאחר שהודע לעותרים עלמינויים ועל כינוסה הצפוי של המועצה, נתקבלה החלטה להדיחם ללא שניתנה להם
הזדמנות כלשהי לטעון ולשכנע כי הם ראויים ומסוגלים לעמוד בכל דרישות התפקיד.הנימוקים שעליהם מצביע השר, ואשר הינחו אותו, אין בהם כדי להצדיק את הפגיעהבעותרים במסגרת איזון האינטרסים הכולל.
ה. הנימוק הראשון של השר נוגע למדיניותו שמועצה ממונה תהיה מורכבת מאנשימקצוע. אכן, רשות ציבורית רשאית לשנות מדיניותה, אך שינוי מדיניות ניתן להצדיקכאשר המדיניות הקודמת היתה פסולה ובלתי ראויה, או שקיימים שיקולים יוצאי דופןבחשיבותם ובמשקלם, המחייבים אי כיבוד זכויות שנרכשו על פי המדיניות הקודמת.בענייננו, 3 מבין 5 העותרים שמונו כחברי מועצה היו חברים בוועד המקומי שניהל אתענייני הישוב זרזיר עד להקמת המועצה, והעותר ה-5, המיועד להיות ראש המועצה, הואאדם בעל נסיון פיקודי עשיר. כך שאין יסוד לחשש כי ענייני המועצה יתנהלו ע"יאנשים חסרי ניסיון. אשר לחשש כי העותרים ישיגו יתרון עקב מינויים בבחירותהעתידיות - מדובר ביתרון של מה בכך. מרבית העותרים היו פעילים בענייניוהמוניציפאליים של הישוב במסגרת הוועד המקומי וממילא היו עשויים ליהנות מיתרוןבבחירות הצפויות.
ו. אשר לחשש מפני מהומות - אין מניעה כי הרשות תגבש הערכותיה לגבי העתיד תוךהתחשבות במעשים שארעו בעבר. אולם, במקרה הנוכחי, נסיון העבר שעליו מצביעיםהמשיבים, נוגע להתנהגות תושבי כפרים הסמוכים לישוב זרזיר ואין לומר כי הסתמכותמעין זו היא ראוייה. אשר למידע שעליו הסתמכו המשיבים בדבר אפשרות של פרוץמהומות - מדובר בהתבטאות שני אנשים משני פלגים, שנותרו, במידה רבה, התבטאויותבעלמא. מכל מקום, הנימוק של חשש מפני התנגשויות אלימות כבסיס לשינוי החלטת רשותטומן בחובו בעייתיות מיוחדת. כל מי ששלטון החוק יקר לליבו אינו יכול להסכין עםמצב בו בעל האגרוף מכופף באיומיו את החלטות הרשות כרצונו ובהתאם לצרכיו.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"דאביגדור פלדמן לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 31.3.97).
ע.פ. 4369/95 - צים... בע"מ ואורי סבירסקי נגד אורי צוקרמן
*קובלנה פלילית פרטית של עובד צים שנדרש ע"י מנהל אדמיניסטרציה להתפטר כדי למנוע הגשת תלונה נגדו בגין פגיעה בטוהר המידות(מחוזי חיפה - ק.פ. 435/89 - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן-הקובל) היה עובד בחברת צים מאז 1959 ועד 1988. בשנת 86 נתמנהלמנהל אגף האדמיניסטרציה בצים. בתפקידו זה היה כפוף במישרין למערער השני(להלן-סבירסקי). בידי צים הצטבר חומר חקירה בנוגע לטוהר מידותיו ולאפשרות מתןעדיפות על ידי הקובל לאחרים בקבלת עבודה מצים ולתופעות נוספות. סבירסקי סברשאין מקום להמשך עבודתו של הקובל בצים ועל רקע זה נתקיימה פגישה בין השניים,שבעקבותיה הגיש הקובל קובלנה פלילית לביהמ"ש המחוזי בחיפה.
ב. בביהמ"ש המחוזי הועלו גירסאות שונות ע"י סבירסקי והקובל. ביהמ"ש קיבל אתגירסת סבירסקי ולא קיבל את גירסת הקובל. העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי היו:"א. מר סבירסקי היה מעוניין בהתפטרותו של מר צוקרמן... ב. מר סבירסקי איים עלמר צוקרמן... באמצעות תיק סגור שהיה מונח על השולחן, עליו הצביע, ובו, לדבריו,דברים המתייחסים לטוהר המידות של מר צוקרמן... ג. האיומים התבטאו בכך, שאם מרצוקרמן לא יתפטר... יועבר החומר שבתיק לוועדת הביקורת... וזו יכולה להעביר אתהחומר למשטרה או לוועדת חקירה פנימית (ובכך לפרסמו ברבים)... ה. מר צוקרמן רצהלראות מה החומר הנמצא נגדו בתיק... אך מר סבירסקי סירב לכך בתוקף... ו. בהצגתהתיק הסגור, עב הכרס... ובו, לטענת מר סבירסקי, חומר בקשר לעבירות על טוהרהמידות... היה משום הטלת אימה על מר צוקרמן". ביהמ"ש הוסיף וקבע שהקובל פחדשבאותו תיק יש בידי סבירסקי תמונות והקלטות הפוגעות בצינעת הפרט שלו. קביעת
ביהמ"ש היתה כי מעשיו של סבירסקי כוונו כדי להביא את הקובל להתפטר מעבודתובצים, ויש בעובדות כאמור ראייה הן למעשה הפלילי והן למחשבה הפלילית הנדרשת לפיסעיף 428 לחוק העונשין. הערעור נתקבל.
ג. על פי העובדות כפי שנקבעו פעל סבירסקי במסגרת תפקידו כממונה על הקובל. בשלחשדות שהיו נגד הקובל והצריכו בירור הנושא ע"י פורום שיימצא מתאים, סברסבירסקי, שראוי ליתן לקובל את האופציה לעזוב את עבודתו בצים, לפני שהחשדותיעברו לבירור או לחקירה. מתן בחירה כזאת ע"י מעביד לעובדו או ע"י הממונה עלעבודתו של אחר לאחר אינו חורג, כלשעצמו, מהתנהגות מקובלת, שאין בצידה כל מעשהאו מחשבה פליליים. לא היה בדבריו של סבירסקי איום של תמונות או הקלטות הנוגעותלחייו הפרטיים של הקובל או לצינעת הפרט מהן חשש. בנסיבות אלה לא הוכחו האלמנטיםשל העבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' שטרסברג כהן. עו"ד אלכסנדר קיסרי למערערים,עו"ד שלמה רבלסקו למשיב. 26.3.97).
ע.פ. 7971/95 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת אב בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה על יסוד עדות המתלוננת(הערעור נדחה).
א. למערער 6 ילדים, ביניהם המתלוננת, קטינה שהיתה כבת 11 במועד האירוע נושאהדיון (להלן: המתלוננת). לגירסת המתלוננת הזמינה המערער לשכב לצידו במיטתו,כאשר נכנסה לחדרו, בשעת בוקר מוקדמת, והחל עושה בה מעשים מגונים. משניסתהלהיחלץ מאחיזתו לא הצליחה, אלא כאשר נכנס אחיה הצעיר לחדר וקרא לה. מחדרו שלהמערער ניגשה המתלוננת ישירות אל אמה במטבח וסיפרה לה על התנהגותו של המערערכלפיה. המתלוננת נחקרה ע"י חוקרת נוער ולאחר מכן נחקר המערער במשטרה והכחישנמרצות את גירסתה של המתלוננת.
ב. בין המערער לבין אשתו שררה מערכת יחסים גרועה, במסגרתה נקט המערער כלפיהאשה באלימות גסה ובעת אירוע המקרה הגיע הסכסוך בין בני הזוג לשיאו. טענתהמערער היתה כי אשתו הניעה את המתלוננת לטפול עליו אשמה כוזבת כדי לאלצו להיכנעלדרישותיה. לתמיכה בטענה זו מדגיש המערער, ראשית, את העובדה שבמשך תקופה של 10חודשים הוא טיפל ב-6 הילדים לבדו כאשר אשתו נמצאה מחוץ לבית מבלי שאף אחדמהילדים יתלוננן נגדו; ושנית, כי לחדרו אין דלת וכי מצוי בו הראי היחיד בביתוהמקרה אירע לדברי המתלוננת, בשעה שבה כל בני הבית נזקקים לראי לקראת צאתם לביתהספר. עובדות אלה מבטאים את חוסר סבירותה של גירסת המתלוננת.
ג. חוקרת הנוער, שאסרה על העדתה של המתלוננת, הקליטה את מהלך חקירתה ולביהמ"שהיתה היכולת לעקוב באמצעות ההאזנה להקלטה אחר הצורה שבה השיבה המתלוננתלשאלותיה של החוקרת. בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי הינו מאמץ את חוות דעתה שלחוקרת הנוער כי דברי המתלוננת הן אמת ואת הסיוע הדרוש על פי החוק לביסוס הרשעהעל עדות קטינה בפני חוקר נוער מצא ביהמ"ש בעדות אשתו של המערער על מצבה הנפשישל המתלוננת כאשר סיפרה מה שקרה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בביצוע עבירת מיןבמשפחה וגזר לו 3 חודשים מאסר בעבודות שירות ושנה מאסר על תנאי. הערעור מכווןנגד ההרשעה והוא נדחה.
ד. הסניגור טען כי יש לנהוג בזהירות מרובה באימוץ גורף של התרשמות חוקר הנוערממהימנותה של המתלוננת, בהתחשב בכך שהאזנה לסרט ההקלטה אינה יכולה לשמש תחליףלהתרשמות ישירה מן המתלוננת עצמה. ברם, חוות דעתו של חוקר הנוער בכל הקשורלהערכת מהימנות הקטין הנחקר על ידו הינה לא רק קבילה אלא מהווה מקור מרכזילקביעת יחסו של ביהמ"ש למהימנות ההודעה שמסר הקטין בפני אותו חוקר נוער. החלטת
ביהמ"ש לאמץ את חוות דעת חוקר הנוער מקנה להודעה שנרשמה ע"י חוקר הנוער מידתמהימנות המשליכה, מטבע הדברים, על משקלו של הסיוע הדרוש להרשעה על פיה. על רקעזה רשאי היה ביהמ"ש למצוא את הסיוע במצבה הנפשי של הילדה כפי שהוצג ע"י אמה.אכן, העיתוי של האירוע - שעת בוקר מוקדמת שבה בני הבית ערים ונזקקים לראישבחדרו של המערער, והעובדה שחדרו של המערער חסר דלת ואם המשפחה עובדת במטבח,מעוררים תהייה. ברם, ההתנהגות המיוחסת למערער, על פי טיבה, אינה כפופה להגיון,ובנסיבות העניין קרוב לוודאי שהיתה נעוצה בכשל מקרי של כניעה ליצר.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עו"דאברהם כהן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 26.3.97).
ע.פ. 1650/97 - אהרון בגלמן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה של שופט שהנאשם שלפניו הודה באשמה וחזר בו מן ההודאה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הודה בעובדות כתב האישוםשהוגש נגדו ולאחר מכן ביקש לחזור בו מהודאתו. לטענתו, בשל קשיי שפה לא הבין אתמהות הודאתו. שופטת השלום נעתרה לבקשה ובעקבות זאת נתבקשה פסילת השופטת שישבהבדין והיא סירבה לכך. הערעור נדחה. הלכה פסוקה היא כי הודאה בעובדות וחזרהמהודאה אינה פוסלת שופט על אתר. חזרה מהודאה עשוייה לפסול את השופט שבפניוניתנה ההודאה רק בנסיבות מיוחדות ונסיבות כאלה אינן קיימות בעניין שלפנינו.עניין תדיר הוא שנאשמים מבקשים לחזור בהם מהודאותיהם, וביהמ"ש נעתר לכך. הדברבא בין בשל קשיי שפה, בין בשל כשלון עיסקה, ובין בשל טעם אחר. פסילת שופטבמצבים אלה עשוייה לשמש בסיס למניפולציה פסולה. היא אינה מוצדקת, שכן שופטמקצועי לא יתקשה להתעלם מהודאה שחזרו ממנה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה.20.3.97).
בש"פ 1547/97 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (מעשים מגונים ואינוס קטינה במשפחה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושליםבביצוע מעשים מגונים ואינוס בת אשתו באופן רצוף פעמים רבות מאז היותה בת שש ועדהגיעה לגיל 11 שאז נעצר הוא על יסוד תלונת הילדה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימותראיות לכאורה וגם לא היתה מחלוקת כי מדובר בעבירות המקימות עילת מעצר, היינו,חשש כי הנאשם יפגע בשלום הציבור אם ישוחרר ממעצרו. אלא שביהמ"ש המחוזי סבר כיניתן להסיר חשש זה אם יאסר כל מגע בין הילדה למשיב, ועל כן התנה את שחרורוממעצר באיסור להתקרב לדירה בה מתגוררת הילדה. לדעת ביהמ"ש, המתלוננת נחקרה ע"יחוקר נוער וחקירתה היא ראייה קבילה, ואין חשש להשפעה עליה. הערר נתקבל.
המשיב הואשם והודה בהתנהגות פלילית רציפה במשך שנים כלפי ילדה קטנה שהיהחייב להיות לה לאב. בנסיבות אלה, להיעדר עבר פלילי אין משקל רב. החשש לפגיעהבשלום הילדה מובנה באופי העבירה ועל הנאשם לשכנע את ביהמ"ש כי בעניינו לא קייםחשש כזה. במקרה דנא אין נסיבות מיוחדות היכולות להסיר את החשש. נהפוך הוא.הקירבה המשפחתית, הקשרים בין האם שמלכתחילה הכחישה את ההתנהגות האסורה שנעשתהכלפי בתה לבין הילדה, הלחץ הקשה שהילדה בת ה-11 ממילא נתונה בו בקונסטלציההמשפחתית, והעונש החמור הצפוי למשיב אם יימצא אשם, מעלים חשש כבד כי האיש עלוללנסות להשפיע על הילדה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' נעמי שטראוס לעוררת, עו"ד גב' דנה פישרלמשיב. 7.3.97).
ב ת ו כ ן
* בש"פ 1319/97 - שחרור בערובה (שוד) ..............................................114 ─* ע.א. 6765/93 - חיוב בנק בנזיקין עקב התנגדותו למכירת יהלומים שהיו ─ ממושכנים בידיו וירידת ערכם עד למכירה. *נטל ההוכחה ─ על בנק להוכחת יתרת חוב של לקוח ..................................114 ─* ע.א. 671/91 - ביטול מצג של שלוח ע"י השולח. *הוכחה של פרעון שטר ─ באמצעות קבלות שבידי הנתבע .......................................115 ─* רע"א 578/95 - פירוש צוואה .....................................................116 ─* רע"א 5803/95 - תביעת פיצויים בגין נזק נפשי ע"י בת שהיתה עדת ראייה ─ למות אמה בתאונת דרכים ...........................................117 ─* ע.א. 4384/90 - רשלנות רפואית בהחלטת רופאים שלא לבצע הפלה. *חובת ─ הרופאים להעמיד את החולה על הסכנות שבטיפול. *הגשת ─ ראיה בניגוד להסדר טיעון. *קבילות דו"ח ועדת חקירה ─ רפואית ..........................................................118 ─* ע.א. 2599/93 - הנתונים הנוגעים לתכניות בנין עיר שיש לקחת בחשבון לצורך ─ היטל השבחה עקב שינוי תכניות בנין עיר ............................120 ─* ע.א. 6396/95 - פירוש הסדר בין לקוח של בנק לבין הבנק בדבר תשלום חוב ─ לבנק לעניין החיוב בריבית. *שיעורי הריבית במועדים ─ שונים הנוגעים להסדרי התשלום .....................................121 ─* ע.א. 5475/93 - פיצויים בגין ירידת ערך מקרקעין עקב שינוי תכנית מתאר .............123 ─* בג"צ 5240/96 - החלטת שר הפנים החדש לבטל החלטה של שר הפנים שקדם לו ─ על מינוי מועצה מקומית בכפר זרזיר ................................123 ─* ע.פ. 4369/95 - קובלנה פלילית פרטית של עובד צים שנדרש ע"י מנהל ─ אדמיניסטרציה להתפטר כדי למנוע הגשת תלונה נגדו בגין ─ פגיעה בטוהר המידות ..............................................125 ─* ע.פ. 7971/95 - הרשעת אב בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה על יסוד עדות ─ המתלוננת ........................................................126 ─* ע.פ. 1650/97 - סירוב פסילה של שופט שהנאשם שלפניו הודה באשמה וחזר בו ─ מן ההודאה .......................................................127 ─* בש"פ 1547/97 - שחרור בערובה (מעשים מגונים ואינוס קטינה במשפחה) .................127 ──