תקציר סביר כרך נ' חוברת 1

ע.פ. 2721+2367/97 - מדינת ישראל נגד עודד לביא

דחיית טענה של הגנה עצמית בתקיפה וגרימת חבלה חמורה. החמרה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 26/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיב נלווה לנהג משאית גרר שהוביל את הטרקטור של המשיב לאתר עבודה. המשאית נכנסה לתחנת דלק כדי לתדלק את הטרקטור. כאשר ביקש נהג המשאית לנסוע לדרכו, היתה דרך היציאה חסומה ע"י מכונית פרטית שעמדה לתדלק. המשיב דרש מנהג המכונית הפרטית להזיז את רכבו. הלה לא נענה לדרישתו והמשיב ניגש למכונית הפרטית וניסה לחלץ את זרנוק התידלוק מפי המיכל. עובד התחנה חסם את דרכו של המשיב ובין השניים התפתח דין ודברים שגלש גם לדחיפות הדדיות. שני עובדים נוספים של התחנה נחלצו לעזרת חברם, תקפו את המשיב וחבטו בו. לאחר שהניחו לו פנה המשיב לעבר המשאית, נטל מתוכה מוט עץ והיכה את אחד העובדים בראשו וגרם לו לחסר בעצם הגולגולת ולאחר שהעובד הראשון נפל ארצה מעוצמת המכה חבט המשיב במוט ברגלו של העובד השני. לעובד השני נגרם שטף דם קל באיזור השוק.
ב. בגין החבלה שנגרמה לעובד הראשון הואשם המשיב בעבירה של גרימת חבלה חמורה בעזרת "נשק קר" לפי סעיף 335 לחוק העונשין ובעבירה לפי סעיף 333 לחוק. בגין תקיפת העובד השני הואשם המערער בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב ביצע את המעשים שיוחסו לו, אך סבר כי מעשה התקיפה "נבלע" בעבירה של גרימת חבלה חמורה ועל כן הרשיעו רק בעבירה זו. ביהמ"ש גזר למשיב 6 חודשים מאסר שירוצו בעבודות שירות, שנה מאסר על תנאי ותשלום של 7,500 ש"ח למתלונן. המדינה מערערת על זיכוי המשיב מעבירת התקיפה ועל קולת העונש והמשיב מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש. ערעורה של המדינה נתקבל וערעורו של המשיב נדחה.
ג. הסניגור טוען כי משקיבל ביהמ"ש את גירסת המשיב שהותקף והוכה ע"י המתדלקים, היה עליו לקבל את טענתו שנזקק למוט לשם הגנה עצמית. בטענה זו אין ממש. בנסיונו לסלק את המכונית מן הדרך עשה המשיב מעשה בריונות גס ובוטה. בהתערבות המתדלק לא היה שום פגם, ובהיותו עובד התחנה, היה בוודאי רשאי, ואולי אף חייב, להתערב. אלמלא ניסה המשיב להדוף את המתדלק מדרכו, לא היו שני המתדלקים האחרים מתערבים. אמנם, אלה לא הסתפקו בהרחקת המשיב אלא גם חבטו בו ובכך אפשר שחרגו מגבול המותר. אולם במוט העץ הצטייד המשיב לאחר שהמתדלקים כבר הניחו לו. בשלב זה יכול היה לילך לדרכו. לא היה כאן מעשה של הגנה עצמית, אלא גמירת חשבון אלימה בהמשך לתיגרה שהוא עצמו פתח בה. בכך הוקם בסיס איתן להרשעת המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
ד. אשר לערעור המדינה על זיכויו של המשיב מן העבירה של תקיפה - בעניין זה צודקת המדינה. גרימת חבלה חמורה לאדם אחד ותקיפתו (מיד לאחר מכן) של אדם אחר הינן בגדר שני מעשי עבירה נפרדים. מעשה עבירה אחד עשוי להיחשב כ"נבלע" במעשה עבירה אחר אם הוא מהווה חלק מרכיביו. כך, למשל, עבירת שוד כוללת את יסודותיה של עבירת גניבה והרשעת נאשם בשוד מלמדת גם על אשמתו בגניבה הגלומה בשוד. כך שבהרשעתו גם בעבירת גניבה יש משום כפל הרשעה. לא כן כשמדובר בשני מעשי עבירה שונים - שוד כלפי אדם אחד וגניבה מאדם אחר, גם אם בוצעו בסמיכות זו לזה, אין ביניהם כל חפיפה. הוא הדין בענייננו, גרימת חבלה חמורה למתלונן הראשון בוודאי "בולעת" את מעשה התקיפה נגד המתלונן הראשון, אך תקיפת המתלונן השני אינה מהווה חלק מיסודותיה של גרימת החבלה החמורה שבוצעה כלפי המתלונן הראשון.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי ציין את עברו הנקי של המשיב, ההערכות החיוביות שנתקבלו אודות אישיותו וכן העובדה שהמשיב פגע במתדלקים לאחר שתקפו אותו. העונש שהושת על המשיב איננו נותן ביטוי ראוי להתנהגותו הבריונית ולחומרתו המופלגת של מעשה החבלה שגרם המשיב למתלונן הראשון. תכליתו העיקרית של העונש במעשים כאלה היא להרתיע את הרבים. הטלת ששה חודשי מאסר בעבודת שירות מחטיאה את מטרת הענישה. הנימוקים שמנה השופט להקלה בעונש אינם עומדים במבחן. המשיב הצטייד במוט, לא במהלך התיגרה, אלא לאחר שזו כבר שככה. הוא עשה את מעשהו לא עקב איבוד עשתונות רגעי, אלא כמעשה נקם בעובדי התחנה שתקפו אותו, לאחר שהוא עצמו פתח בתיגרה. על כן יש לקבל את ערעור המדינה גם בעניין העונש. מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המשיב, ובכך שבשלב החקירה שהה כ-7 חודשים ב"מעצר בית", וכן בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בשלב הערעור, יוטל על המשיב מאסר של שנה בפועל בנוסף לשנה מאסר על תנאי והחיוב בתשלום הפיצויים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - השופט מצא. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד אשר חן למשיב. 24.7.97).

בש"פ 4244/97 - משה טובול נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות של קשירת קשר לפשע, שוד, ורצח תוך ביצוע השוד. לפי כתב האישום קשר קשר עם אחד אבי דיין לשדוד חנות תכשיטים ברמת גן. דיין נכנס לחנות והעורר שמר מחוץ לחנות. במהלך השוד היכה דיין למוות את בעליה של החנות במוט ברזל שהביא עימו וגרם למותו. האישום מבוסס על דברי דיין למדובב משטרתי ודברים אלה נתמכים בפלטי שיחות שביצע העורר בטלפון נייד שבבעלותו, מהם עולה כי בזמן הרלבנטי לביצוע העבירה היה ברחוב שבו בוצע השוד, וכן נמצאו בבית העורר מספר תכשיטים שנגנבו מן החנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הראיות מוכיחות לכאורה את עבירות השוד והרצח שיוחסו לעורר וכי לא ניתן להסיר את החשש שהעורר יפגע בבטחון הציבור ע"י חלופת מעצר. על כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה על יסוד הראיות לכאורה לעבירת השוד.
ב. דברי דיין למדובב, בצירוף ראיות החיזוק, מוכיחים לכאורה את עבירת השוד בעצמה הנדרשת למעצר. אין בראיות אלה הוכחה מספקת לאשמה ברצח. מדברי דיין עולה שלא תוכנן להרוג את בעל החנות ואף לא דובר על אפשרות כזו. הגם שהוא הצטייד במוט ברזל הרי לא טען כי עשה זאת על דעת העורר או בידיעתו של העורר. באין ראייה המלמדת כי הקושרים הסכימו, או צפו את הרצח, השותפות בשוד כשלעצמה אינה מהווה ראיה מספקת להוכחת השותפות בעבירת הרצח, או אף להטלת אחריות ל"עבירה נוספת" מכח סעיף 34(א) לחוק העונשין. הטעם לכך הוא שהשותף אחראי לביצוע "עבירה נוספת" כאשר האפשרות לביצועה היתה בצפייתו הסבירה על פי העובדות הידועות לו. בקביעת הצפיות הסבירה אין מתחשבים בעובדות שהנאשם יכול היה באופן סביר לדעת עליהן.
ג. אעפ"כ אין להתערב בהחלטה על המעצר עד תום ההליכים. האישום בעבירה של השוד לבדו מקים עילת מעצר. עבירת השוד שבה מואשם העורר נמנית עם העבירות היוצרות לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ חזקה כי קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחון הציבור אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. העורר לא הפריך את חזקת
המסוכנות ואילו נסיבות ביצוע העבירה וכן ההרשעות הקודמות של העורר מלמדות כי אין להשיג את מטרת המעצר ע"י חלופה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אברהם דואני לעורר, עו"ד גב' זיוה קנדל למשיבה. 22.7.97).

בש"פ 4184/97 - מדינת ישראל נגד מחמד מנדורי

*הארכת מעצר שלישית מעבר לשנה 4(בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם בעבירות של ייבוא סמים בכמויות גדולות, עבירות בנשק, ירי לעבר מי שמסר מידע למשטרה ונסיונות להימלטות מאימת הדין שכללו נסיון לדרוס שוטרים. הוא נעצר עד תום ההליכים ומעצרו הוארך פעמיים מעבר לשנה בנימוק שמדובר בעבריין מסוכן ביותר אשר כדי להימלט מן הדין לא בחל בשום אמצעי ושחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. עתה מתבקשת הארכת מעצר שלישית. הבקשה נתקבלה.
ב. בשלשת החודשים שחלפו מאז מתן ההחלטה האחרונה לא חלה התקדמות של ממש בשמיעת המשפט. חלק מן הישיבות בוטל בשל תקלות שונות וב-3 הישיבות שהתקיימו טרם הסתיימה פרשת התביעה. נקבעו עוד 3 מועדים עד לסוף ספטמבר. ב"כ המדינה טוענת שכוחם של הטעמים שהיו ביסוד מעצרו של המשיב עד כה לא תש ואף גבר בשל התנהגות המשיב בעת המעצר כאשר איים על עד תביעה, שותפו לחלק מן העבירות, בו פגש במסדרון ביהמ"ש ובשל אותו מעשה אף הוגש נגדו כתב אישום.
ג. הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירות לבין הצורך להגן על שלום הציבור הוא כי במקרים רגילים אין להמשיך ולהחזיק נאשם במעצר מעבר לשנה. עוצמת השיקולים שהצדיקו את המעצר פוחתת ככל שתקופת המעצר מתארכת מעבר לשנה. בענייננו, ב-18 חודשים שחלפו מאז מעצרו של המשיב, טרם הסתיימה פרשת התביעה ולנוכח ההפוגה הצפוייה בפגרת ביהמ"ש ספק אם יסתיים תוך 3 חודשים הנוספים. בנסיבות אלה לא היה מקום להאריך את המעצר אלמלא היה קיים חשש של ממש שהמשיב עלול לפגוע בעדים שהעידו נגדו ואף להימלט מן הדין. חשש זה מושתת על התנהגותו של המשיב במעצר כאמור ועל נסיונות ההימלטות שלו בעבר. חלופת מעצר מושתתת על אמון בנאשם ואילו עברו של המשיב מלמד שלא ניתן לתת בו אמון.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד בוטח למשיב. 14.7.97).

רע"פ 1178/97 - גדליהו כהנא נגד מדינת ישראל

*סמכות בימ"ש בישראל לדון בעבירה של איומים שהושמעו בשיחת טלפון מחו"ל לישראל(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בין היתר הואשם בכך שאיים באמצעות הטלפון על המתלונן. שיחות הטלפון בוצעו ע"י המבקש כאשר שהה בגרמניה והמתלונן קלט את השיחות כאשר שהה בביתו בהרצליה. להגנתו טען המערער כי היות ושיחות הטלפון בוצעו מגרמניה, הרי שהעבירה המיוחסת לו נעברה מחוץ לישראל ואין תחולה מקומית לחוק העונשין. בימ"ש השלום קבע כי מאחר והאיומים נקלטו ע"י המתלונן בישראל, הרי שהעבירה הושלמה בישראל, ומכאן שמדובר ב"עבירת פנים". ביהמ"ש הרשיע את המבקש בעבירת האיומים וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. המבקש טוען כי פסה"ד של הערכאות דלמטה, שלפיהם הושלמה עבירת האיומים עם קליטת דברי האיומים ע"י המאויים, הינה הפיכת עבירת האיומים לעבירה תוצאתית, וזאת בסתירה להלכה שנפסקה בעבר שעבירת האיומים היא עבירה התנהגותית. כן טוען המבקש נגד חומרת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הזיקה הטריטוריאלית מקובלת כיום במרבית שיטות המשפט בעולם, כזיקה המהווה בסיס לתחולת דיני המדינה והנורמות הפליליות מבחינת מקום ביצוע העבירה. עקרון התחולה הטריטוריאלית מעוגן בשיטתנו בסעיף 3 לחוק העונשין. לפי סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין "'עבירת פנים' עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל". המבחן להגדרת "מקצת העבירה" הוא, כי חלק מן היסוד העובדתי של העבירה התרחש בישראל. השאלה היא אם קליטת דברי האיום בישראל מהווה חלק מן היסוד העובדתי של עבירת האיומים והתשובה לכך היא בחיוב.
ג. עבירת האיומים מוגדרת בסעיף 192 לחוק העונשין "המאיים על אדם בכל דרך... בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו...". תנאי הוא להתהוות העבירה כי יתקיים הרכיב הנסיבתי של "על אדם". המשמעות היא כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט את דברי האיום. בכך אין עבירת האיומים הופכת לעבירה תוצאתית. לא נדרש שהאיום נשא פרי והשיג את תוצאתו, די בכך שהוא נקלט, גם אם לא פעל את פעולתו. קליטת דברי האיום מהווה חלק מן היסוד העובדתי המוגדר בעבירת האיומים. כך ש"מקצת העבירה", קליטת האיומים, נעברה בישראל. על כן אין בסיס לטענה שמדובר בחידוש או סתירה ביחס לדין הקודם ובגין כך אין מקום לתת רשות ערעור. גם בעניין חומרת העונש אין לתת רשות ערעור שכן חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד ירון למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 15.7.97).

בש"פ 4414/97 - מדינת ישראל נגד מוחמד וזיאד סעדה

*ביטול שחרור בערובה (סחיטה ותקיפה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיבים, אחים, הואשמו בבימ"ש השלום בתל אביב בשורה של עבירות איומים, אלימות, סחיטה ותקיפה, התנגדות למעצר ותקיפת שוטרים, כאשר עבירות אלו בוצעו כלפי בעלי חנויות ברחוב שבו מתגוררים השניים באיזור השוק ביפו, במטרה להשתלט על החנויות באותו איזור. בימ"ש השלום הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. עררם של המשיבים לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש קבע כי חלופת מעצר שהציעו המשיבים - שהייה ב"מעצר בית" בכפר קאסם, הרחק מאיזור פעילותם הפלילית - מסיר את החשש לשלום הציבור ועל כן הורה על שחרור השניים בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
ב. האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור מחייב שלא לעצור נאשם, גם אם קיימת עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור, אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. מדובר בבדיקה אינדבידואלית בעניינו של כל נאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, על ביהמ"ש להחליט על פי חומר הראיות אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
ג. בענייננו, עולה מחומר הראיות, כי המשיבים הטילו מוראם באיומים ובמעשי אלימות על בעלי חנויות ואף איימו באלימות קשה אם יתלוננו במשטרה. הם גם התנגדו למעצרם ותקפו שוטר. נסיבות אלה מעלות חשש של ממש כי המשיבים עלולים לפגוע במתלוננים, לשבש הליכי משפט ולהמשיך בפעילות הפלילית. חשש זה לא ניתן להסיר באמצעות התנאת השחרור ב"מעצר בית" מחוץ לאיזור פעילותם הפלילית. מילוי תנאי השחרור בערובה תלוי ברצונם הטוב של המשיבים, בעוד שהתנהגותם בפרשה מלמדת שלא ניתן לסמוך עליהם כי ימלאו אחרי תנאים אלה.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' נורית ישראלי לעוררת, עו"ד אורן צפריר למשיבים. 17.7.97).

רע"פ 3379/97 - פלנסיה שמואל נגד מדינת ישראל

*הטלת מאסר בפועל לאחר שהוזמן ונתקבל דו"ח חיובי של הממונה על עבודת שירות(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של גניבה ממעביד, זיוף מסמכים ורישום כוזב במסמכי תאגיד ונדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ובתום ישיבת הטיעונים קבע ביהמ"ש המחוזי "אנו דוחים הדיון בגזר הדין ומורים לממונה על עבודת שירות ליתן לנו דו"ח... באשר לאפשרויות שהמערער ירצה את עונש המאסר לגביו יוחלט, אם ייגזר עליו למשך התקופה המתאימה בעבודת שירות". הוגש דו"ח של הממונה על עבודת השירות ובישיבה נוספת של ביהמ"ש המחוזי נשמעו טיעונים נוספים לגופו של גזר הדין וביהמ"ש החליט לדחות את הערעור. הסניגור טען כי לא היה מקום לטיעונים נוספים לאחר הישיבה שבה הוחלט לבקש את הדו"ח של הממונה על עבודת השירות, וכי הזמנת הדו"ח בישיבה הראשונה נטעה בלבו של המבקש תקווה שערעורו יתקבל, ועל כן לא היה מקום לדחות את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לא נגרם למבקש מבחינה משפטית עיוות דין עקב השמעת הטיעונים הנוספים, לאחר שבישיבה הראשונה הבהיר ביהמ"ש שטרם סיים את מלאכתו בגזירת הדין. הוא הדין באשר להחלטת ביהמ"ש להזמין את הדו"ח של הממונה, שהרי ביהמ"ש הבהיר שהדו"ח יהיה ישים רק אם יוחלט שיגזר על המבקש עונש שירוצה בעבודת שירות. יתכן שביהמ"ש היה מטיב לעשות אילו ציין במפורש ובמילים ברורות שהזמנת הדו"ח אינה מחייבת אותו לגבי התוצאה, אך הדברים ברורים גם מהנוסח האמור. יתר על כן, גם בהיעדר מלים בהן נאמר במפורש שביהמ"ש אינו מתחייב בתוצאה פלונית עם הזמנת דו"ח הממונה, גם אם זה יהיה חיובי, אין קיימת עילת התערבות בגזר הדין המתעלם מהדו"ח.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד טומי נדשי למבקש, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 15.7.97).

בג"צ 3203/97 - קשני דוד נגד המוסד לביטוח לאומי

*הימנעות המוסד לביטוח לאומי לקיים החלטת בי"ד לעבודה בעניין בדיקת חסוייה ע"י ועדה רפואית(העתירה נדחתה).

א. העותר הוא אחיה של החסוייה מרים קשני והוא מנהל התדיינות עם המוסד לביטוח לאומי בעניין אחוזי הנכות המגיעים לה. ביוני 95 קבעה הוועדה הרפואית לעררים של המשיב (להלן: הוועדה) כי אחוזי הנכות הרפואית של החסוייה הם %70. היא ערערה על החלטת הוועדה לביה"ד האיזורי לעבודה וזה הורה להחזיר את עניינה לוועדה. המשיב לא מיהר לזמן את החסוייה לוועדה כפי שחוייב לעשות ע"י ביה"ד לעבודה, ולבסוף, לאחר פניות מרובות של החסוייה, למשיב ולגופים נוספים, הופיעה החסוייה בפני הוועדה בדצמבר 96 וטענה שיש להעלות את אחוזי נכותה לכדי %100. העותר טוען כי מאז ממתינה החסוייה לשווא לקבל את החלטת הוועדה בעניינה. העותר פנה מספר פעמים בבקשה למשיב לקבל את קביעת הוועדה, אך לא זכה לכל תשובה ועל כן הגיש את העתירה הנוכחית. העתירה נדחתה.
ב. אם אמנם פני הדברים הם כנטען, הרי דרך פעולתו של המשיב מעוררת תהיות ועל פני הדברים אין היא עולה בקנה אחד עם כללי מינהל תקין. אולם, גם אם כך הם פני הדברים, בג"צ אינו הערכאה המתאימה לסייע לחסוייה. חוק הביטוח הלאומי מסדיר את נושא ביטוח הנכות. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני ביה"ד האיזורי לעבודה וכך נהגה החסוייה. טענתה היא כי המשיב אינו מציית לפסיקת ביה"ד האיזורי בכך שאינו מעביר לידיה את החלטתה
המחודשת של הוועדה. אולם גם טענה זו, על החסוייה להפנות לביה"ד לעבודה, אשר פסק דינו הוא הנטען להיות מופר, ובידיו לשקול איזה סעד להעניק לחסוייה.
ג. סמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה אינה נובעת רק מהדין הכללי באשר לאכיפת ציות להחלטות שיפוטיות. היא מעוגנת גם בסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי, המקים בידי ביה"ד לעבודה "סמכות ייחודית לדון ולפסוק" בשורה של תובענות ובתוכן "של מבוטח... נגד המוסד בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה". כשם שהחסוייה פנתה לביה"ד לעבודה כשהשתהה המשיב עם זימונה לוועדה, כך עליה לנהוג גם עכשיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. 8.7.97).

ע.א. 5436/95 - קרנית נגד צור שמיר חברה לביטוח בע"מ ואח'

*חלותה של פוליסת ביטוח רכב כאשר הרכב נמכר ונהג בו נהג ללא רשות הבעלים(מחוזי באר שבע - ת.א. 961/89 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה 2 (להלן: הנפגעת) נפגעה בתאונת דרכים כאשר נסעה ברכב שבו נהג אחיה המשיב 3 (להלן: הנהג). באותה עת היה הרכב מבוטח בביטוח חובה אצל המשיבה (להלן: המבטחת). פוליסת הביטוח הוצאה על שם חברת ספורט הנגב בע"מ (להלן: הבעלים המקורי) וזו העבירה את הבעלות ברכב לאדם בשם חג'ג' (להלן: הבעלים החדש). הבעלים החדש נתן לאדם בשם לוגסי לנהוג ברכב ולוגסי התיר לנהג לנהוג ברכב ללא ידיעתו של הבעלים החדש והנהג גרם לתאונה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות העניין לא קמה למבטחת חבות לתשלום על פי הפוליסה וכי קרנית נושאת באחריות לפיצוי הנפגעת. ביהמ"ש סבר כי אין לראות את הנהג כמי שנהג ברכב "ברשות הבעלים החדש" כאמור בסעיף 13 לפקודת הביטוח, שכן, מי שהתיר לנהג לנהוג לא היה הבעלים החדש, כי אם לוגסי שקיבל רשות מן הבעלים החדש, שלא היה מוסמך לפי תנאי הפוליסה, לתת רשות למישהו אחר לנהוג ברכב. עם זאת דחה ביהמ"ש את טענת המבטחת שלפיה משנמכר הרכב לבעלים החדש, מבוטח רק הבעלים החדש ולא מישהו אחר המורשה על ידו שהוא זר לבעלים המקורי של הפוליסה. הערעור נתקבל.
ג. סעיף 13 לפקודת הביטוח קובע לאמור "מבטח שהוציא פוליסה לכיסוי חבות טעונת ביטוח... ואירע מאורע... אחרי שהמבוטח העביר את הבעלות ברכב לאדם אחר... לא תישמע טענה מצד המבטח שהוא פטור מכיסוי החבות עקב ההעברה כאמור...". המבטחת טוענת כי בהעברת הבעלות ברכב אמנם אין הפוליסה פוקעת והבעלים החדש מבוטח על פי הפוליסה, אך הוראות הפוליסה המקורית ותנאיה, לרבות מגבלות לגבי השימוש המותר ברכב וזהות הנוהג בו, תבחנה ביחס לבעלים המקורי של הפוליסה, ועל כן הסעיף הנ"ל מעניק הגנה לבעלים החדש שאותו יש לראות כמי שקיבל רשות מהבעלים המקורי - בעל הפוליסה, אך לא לאלו הנוהגים ברשותו של הבעלים החדש. טענה זו באשר ל"רשות הראשונית" אין לקבל.
ד. אין המקרה דנא דומה למקרה שבו הוגבלה הפוליסה המקורית לנהג מסויים ששמו היה נקוב בפוליסה והרכב נמכר בלי שהפוליסה הועברה על שמו של הקונה. באותו מקרה נהג הקונה ברכב והוא עצמו נפגע. שם קבע ביהמ"ש כי סעיף 13 לפקודה אינו מרחיב את החבות מעבר לתנאי הפוליסה שבה נאמר שרשאי לנהוג ברכב בעל הפוליסה עצמו. כן אין להחיל במקרה דנן הלכה שנפסקה שאין הפוליסה חלה כאשר רוכש הרכב השתמש בו שלא בשימוש שצויין במפורש בפוליסת הביטוח. בענייננו מכסה הפוליסה נהיגתו של כל אדם ואין בה הגבלות על זהותו של הנוהג או על מטרת הנסיעה. לפיכך אין בהטלת החבות על המבטחת, בגין נהיגתו של אדם הנוהג ברשות הבעלים החדש, בנסיבות העניין שבפנינו, משום הרחבת חבות המבטחת מעבר לתנאי הפוליסה.
ה. גם לשיטתה של המבטחת, שלפיה יש לבחון את תנאי הפוליסה ביחס לבעלים המקורי, עדיין מוטלת עליה חבות, כיוון שהבעלים החדש נהג ברשות הבעלים המקורי ודי במתן רשות ראשונית ע"י בעל הרכב לשימוש ברכב. סטייה או חריגה מאוחרת של הנוהג ברשות מתחומה של הרשות שניתנה, אינן הופכות את הנהיגה לנהיגה שלא ברשות כמשמעה בפוליסה, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצונית במיוחד. ההלכה הידועה כהלכת "הרשות הראשונית" חלה גם בענייננו, כאשר מקבל "הרשות הראשונית" הרשה לאדם אחר לנהוג ברכב, וזה הרשה לאדם שלישי לנהוג בו.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ל. ליאור למערערת, עו"ד ש. ברג למשיבה, עו"ד נ. עמית לנפגעת. 15.7.97).

בג"צ 7217/95 - עמותת חברת הסיעוד בישראל נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*פרסום מכרז ע"י המוסד לביטוח לאומי לזכאים לתת שירותי סעד(העתירה - כפי שהוגשה - נדחתה).

א. המוסד לביטוח לאומי החליט לערוך מכרז פומבי לבחירת מי שיהיו זכאים ליתן שירותי סיעוד למבוטחי הביטוח הלאומי. חוק הביטוח הלאומי מעניק למבוטחים שונים גימלת סיעוד. זכותו של מבוטח לקבל גימלת סיעוד נקבעת בידי המוסד לביטוח לאומי. הגימלה אינה ניתנת לידי הזכאי אלא לידי מי שנותן את שירותי הסיעוד (להלן: נותני השירותים). החוק מורה על הקמתן של "ועדות מקומית מקצועיות" לענייני סיעוד. על פי החוק, משקבע המוסד לביטוח לאומי כי מבוטח זכאי לקבל גימלת סיעוד, עובר עניינו לוועדה המקצועית שבאיזור פעולתה מתגורר הזכאי, והוועדה אמורה לקבוע את שירותי הסיעוד שיש לספק לו. כן קובעת הוועדה את נותן השירותים. עם בחירת נותן השירותים ע"י הוועדה המקצועית נחתם הסכם עימו ע"י המוסד לביטוח לאומי.
ב. עד לחודש ספטמבר 95 נבחרו נותני השירותים ע"י הוועדה המקצועית. באותו חודש פירסם המוסד מכרז שמטרתו "להקים מאגר ובו כ-40 נותני שירותים... עבור הזכאים לגימלת סיעוד...". על פי המכרז ידורגו נותני שירותים שייבחרו "על פי אמות מידה של איכות השירות והנסיון הקודם שלהם במתן שירותי סיעוד". המכרז בא לקבוע מאגר ארצי של נותני שירותים, תוך חיוב הוועדות המקצועיות לבחור בנותני שירותים רק מתוך הגופים שייכללו באותו מאגר. כמו כן קובע המכרז תנאי חובה אלה ואחרים להסכם שייחתם בין נותני השירותים לבין המוסד.
ג. העותרת היא עמותה המאגדת בתוכה למעלה מ-60 תאגידים - חברות פרטיות ושותפויות - שעיסוקם במתן שירותי טיפול וסיעוד לקשישים. לדבריה היא מעסיקה כ-20,000 עובדים, המעניקים את השירותים לכ-%58 מכלל המטופלים בישראל. העותרת טוענת כי חבריה ייפגעו אם תוכניתו של המוסד תצא לפועל כמותווה במכרז. העותרת העלתה טענותיה בעתירתה הן נגד סמכותו של המוסד לביטוח לאומי לפרסם מכרז כזה והן נגד ההגבלות והתנאים שבמכרז. העתירה נדחתה ככל שהיא נוגעת לסמכות המוסד לביטוח לאומי לפרסם את המכרז, ואילו ביחס לתנאי המכרז ולמגבלות למספר נותני השירותים נדחתה העתירה משום שהיא לא כללה מספיק פרטים, אך העותרת תוכל לחזור ולעתור לבג"צ לאחר שהמוסד יתן את החלטותיו במכרז.
ד. לעניין סמכות המוסד, טוענת המערערת כי החוק מעניק למוסד את הסמכות לקבוע מי הוא המבוטח הזכאי לגימלת סיעוד, ומאידך "הוועדה המקומית המקצועית... תקבע את נותן השירותים ותדאג למתן אותם השירותים...". טוענת העותרת כי לפי סעיף זה המוסד קובע רק מי הוא הזכאי לגימלת סיעוד והוועדה המקצועית היא ש"תקבע את נותן השירותים". טענה זו יש לדחות. ענייננו בהטבות מקצועיות שהמוסד לביטוח נותן למבוטחים מסויימים כדי לאפשר להם לשכור שירותים שיהיו להם לעזר. במינהל
תקין, הגוף המממן פעילות מסויימת זכאי, ואף חייב, לפקח על דרכי הוצאת הכספים. מטרת המכרז ליצור אמצעי בקרה על דרכי השימוש בכספים המיועדים לסיעוד, להביא לכך שהכספים ישולמו רק למי שכשירים ליתן שירותים כראוי ולדאוג לכך שהאנשים הנזקקים יזכו לשירותי סיעוד טובים וראויים ככל שניתן. הוראת החוק שהוועדה המקצועית "תקבע את נותן השירותים", אין בה כדי לשלול את סמכות המוסד לערוך מראש רשימה של נותני שירותים שמתוכם תבחר הוועדה את נותני השירותים במקרה זה או אחר.
ה. מעבר לכך יש להזכיר את החובה הקבועה בחוק המכרזים, שלפיו, המדינה, כל תאגיד ממשלתי וקופת חולים, לא יתקשרו בחוזה לביצוע עיסקה, כולל רכישת שירותים, אלא על פי מכרז פומבי. העותרת משיבה כי חובת המכרז אינה חלה על שירותי סיעוד הפטורים מחובת המכרז לפי תקנות המכרזים, אך אין צורך להידרש לכך, שהרי גם אם אין חובת מכרז חלה על המוסד, גם אז רשאי הוא לערוך את המכרז, אם אין פגם בעצם עריכתו. כך שהמוסד פעל במסגרת סמכותו כשהחליט לערוך את המכרז.
ו. העותרת קובלת על כך שנקבע מראש שיהיו כ-40 נותני שירותים בלבד. לעניין זה הודיע שר העבודה והרווחה כי לא יוגבל מספר נותני השירות ל-40, אך בכל מקרה, לא כל חברות הסיעוד הפועלות בישראל ייבחרו. פירוש הדברים הוא שבדיעבד אומרים המשיבים להגביל את מספר הגופים שיהיו ראויים ליתן שירותי סיעוד. לכאורה יש בתנאי זה שבמכרז פגיעה בחלק מנותני השירותים. מדובר באנשים העובדים שנים רבות במתן שירותי סיעוד וזה מרחב המחייה היחידי שלהם. המשאב הלאומי של הסיעוד נשלט ברובו ע"י המוסד ומאות ואולי אלפי אנשים עלולים למצוא עצמם מחוץ למעגל התעסוקה. ניתן לטעון, לכאורה, כי אבטלת עוסקי סיעוד כה רבים אינה עולה בקנה אחד, לא עם עקרונות יסוד במשפט ישראל, ולא עם יסודות חוק יסוד: חופש העיסוק. אילו נדרש בג"צ לנושא לגופו היה מבקש לשמוע טיעונים נוספים בעניין זה אך אין צורך בכך. זאת משום שעתירת העותרת כללית בניסוחה ואין פלא בדבר.
ז. העותרת אינה אלא מסגרת ארגונית המאגדת בתוכה תאגידים העוסקים במתן שירותי סיעוד. מבין אלה אין האחד דומה לרעהו. המכנה המשותף של כל חברי העותרת הינו אך בעיסוקם, אך אין לדעת מהעתירה מה טיבו וטבעו של כל אחד מחבריה. בנסיבות אלו אין זה ראוי שבג"צ יקבע הילכות משפט באין מערך עובדתי ספציפי וברור לפניו. על כן ניתן להשאיר בצריך עיון את החלטת המשיבים להגביל את מספר הגופים שיעסקו במתן שירותי סיעוד. מטעמים אלה יש גם להשאיר בצריך עיון טענות אחרות שהעלתה העותרת לגבי תנאים אחרים במכרז. לפיכך יוכל המוסד להמשיך בהליכי המכרז, אך לאחר שיתן המוסד את החלטותיו במכרז, לא תקבלנה ההחלטות תוקף אלא כעבור 60 ימים כדי שהעותרת, וכל גוף שיראה עצמו מקופח מן ההחלטה, יוכלו לעתור לבג"צ בבקשת סעד.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד אלי מיטל לעותרת, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיבים. 7.7.97).

ע.פ. 7761/95 - ואיל אבו חמאד נגד מדינת ישראל

הרשעת אב ברצח בנו בן השנתיים. טענת אי שפיות או שכרות כטענת הגנה. מחלת נפש כהגנה נגד הרשעה בפלילים. עונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 259/94 - הערעור נדחה).

א. באחד הימים, כאשר המערער נשאר בביתו מחמת מחלה ושמר על ילדו בן השנתיים, הכניס את הילד לתוך אמבטיה שפך עליו נפט והציתו. בחקירתו הכחיש המערער תחילה כי ידו היתה במעשה. לאחר מכן, בשיחה עם מדובב משטרתי בתא הכלא, הודה כי הרג את הילד, ובהודעה מאוחרת מסר אף לחוקריו כי הרג את הילד וסיפר בפרוטרוט כיצד
שאב במשאבה נפט ושפך על בנו וכי את הגפרורים השליך לתוך האמבטיה. בשיחתו עם המדובב וכן בהודעתו במשטרה הסביר המערער כי הרג את הילד כיוון שחשד כי נולד לאשתו כתוצאה מיחסים עם גבר זר ולא רצה כי הילד ישא את שמו.
ב. בחקירה התברר כי לפני המעשה טופל המערער כשנתיים במרפאת בית החולים הפסיכיאטרי בבית לחם, והרופא המטפל איבחן כי המערער סובל מהפרעות אישיות. ארבעה ימים לפני המעשה נבדק המערער בבית החולים וניתן לו טיפול תרופתי, אך הוא הפסיק טיפול זה כעבור יומיים בשל תופעות לוואי. בימ"ש השלום בירושלים שדן בהארכת המעצר הורה על עריכת בדיקה פסיכיאטרית והרופאים קבעו כי אין המערער סובל מפסיכוזה אלא מהפרעות אישיות והוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. כך גם קבע הפסיכיאטר המחוזי. ד"ר אברבוך, שבדק את המערער מטעמו, אישר את אבחנת הפסיכיאטרים האחרים, אך הוסיף כי קיימת הסתברות בשיעור של %60, כי ההפרעות האישיות התפתחו לפסיכוזה בעת ביצוע המעשה וזאת משהופסק הטיפול התרופתי.
ג. במשפטו טען המערער שההודאות ניתנו שלא מרצונו הטוב והכחיש את מעשה הרצח. מכל מקום, טען, כי אין הוא נושא באחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין ושיכרות לפי סעיף 34ט' לאותו חוק, וכי לחילופין, ההפרעות הנפשיות שמהן הוא סובל הן עילה להפחתת ענשו מכח סעיף 300א(א) לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי דחה את עדותו של המערער שלא ביצע את המעשה כבלתי מהימנה וקבע כי ההודייה היתה חופשית ומרצון. הטענה בדבר שיכרות נדחתה משלא נמצא לה בסיס בעדויות המומחים, ואילו הטענה בדבר אי שפיות הדעת נדחתה על יסוד חוות הדעת הפסיכיאטרים שאין המערער סובל ממחלת נפש. באשר להשערה של ד"ר אברבוך, קבע ביהמ"ש כי בהשערה בדבר התפתחות פסיכוזה בעת ביצוע המעשה לא די כדי לעורר ספק. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת רצח. הוא קבע גם כי אין המקרה מתאים לקבוע עונש מופחת לפי סעיף 300א(א) לחוק. הערעור נדחה.
ד. חזקה שבדין, (סעיף 34ה' לחוק העונשין), היא, כי על הנאשם הטוען לאי שפיות או שיכרות מוטל להניח תשתית ראייתית המספיקה להעלאת ספק סביר בדבר קיומם של יסודות הסייגים כאמור בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין. בענייננו, לטענת השיכרות אין בסיס בחומר הראיות. הוא הדין בטענת אי השפיות. הטענה בדבר אי שפיות בעת המעשה מושתתת ע"י ד"ר אברבוך על האפשרות שהנאשם סבל מפסיכוזה כשעשה את המעשה. ספק רב אם לנוכח תוצאות הבדיקות הפסיכיאטריות לפני ביצוע המעשה ולאחריו מספיק החשש שמעלה ד"ר אברבוך אף לשם העלאת ספק סביר בדבר קיומה של מחלת נפש.
ה. על כל פנים, מחלת נפש שבה חולה נאשם, אינה מבססת, כשלעצמה, סייג של אי שפיות. השאלה היא אם המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי כמפורט בסעיף 34ח' לחוק העונשין. קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להקמת הסייג לאחריות פלילית. עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסויימים של מחלת נפש, העשויים לשלול את פליליות המעשה. העילה לפטור מאחריות פלילית הינה אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלתו מחשבה פלילית ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם ועליו להניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית.
ו. בענייננו לא נתגלו סימנים פסיכוטיים במערער לדעת כל הרופאים שבדקו אותו. לאחר המעשה היה מסוגל לספר את אשר אירע ואף הסביר מדוע הרג את הילד. הוא
לא טען כי בעת המעשה לא שלט בעצמו או לא הבין את מהות המעשה ואת הפסול שבו. מחומר הראיות עולה בבירור כי לא זו בלבד שהמערער לא הניח תשתית ראייתית לקיום יסודות הסייג לאחריות פלילית, אלא שמהתנהגותו לאחר מעשה ומהסבריו בדבר מניעיו להריגת הילד עולה היפוכו של דבר.
ז. אשר לעונש - היסודות המאפשרים הפחתת העונש בעבירה של רצח, דומים בעיקרם ליסודות סייג אי שפיות הדעת. ההבדל בין הסייג הפוטר מאחריות פלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח, הוא בעצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה. בעוד שעושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת הנפש את יכולת ההבחנה והרצון, הרי שניתן להפחית ענשו של הורג אדם בכוונה תחילה אם יכולת ההבחנה והרצון הופחתו כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה. בענייננו, הנימוקים שבגינם נדחתה טענת אי השפיות ישימים גם לעניין הפחתת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 13.7.97).

בש"פ 4258/97 - מדינת ישראל נגד שושן מיכה

*דחיית בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות אינוס ומעשה מגונה בקטינה והדחת קטינה לשימוש בסם מסוכן. הוא נעצר עד תום ההליכים ובתום השנה למעצר הגישה המדינה בקשה להארכת המעצר בשלשה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה לאחר היסוס, לנוכח העובדה כי במשך השנה בוטלו חלק מן הישיבות שנקבעו בשל תקלות שונות, ובשתי הישיבות הבודדות שהתקיימו לא ניתן היה לסיים אף את שמיעת עדותה של המתלוננת. המשפט לא הסתיים גם בתקופת ההארכה וישיבות בוטלו בשל תקלות שונות. אולם, הסיבה העיקרית להתארכות ההליכים הינה העומס המוטל על ההרכב הדן בעניינו של המשיב. הרכב זה שומע מספר תיקי הוכחות ביום, כולם עוסקים בפשעים חמורים, ואין זה בטוח שהמשפט יסתיים גם אם המעצר יוארך. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
באיזון הראוי בין זכותו של הנאשם לחירותו לבין השיקולים שהצדיקו את מעצרו עד תום ההליכים של הנאשם, פוחתת עוצמת שיקולים אלה ככל שתקופת המעצר מתארכת. כאשר צפוי שהמשפט ימשך זמן רב לאחר תום שנה למעצרו של הנאשם, אין הצדקה להארכת המעצר. בענייננו, הגם שכתב האישום מבוסס בעיקרו על עדותה של המתלוננת ומספר עדויות טכניות, לא הצליח ביהמ"ש המחוזי, בשל עומס התיקים, לסיים את שמיעת ראיות התביעה, ופרשת ההגנה נמצאת רק בראשיתה. לכך יש להוסיף שהמשיב, שנכלא לראשונה בחייו, מצוי במצב נפשי קשה ואף ניסה להתאבד. בנסיבות אלה אין להיעתר לבקשה ויש לשחרר את המשיב בתנאים ובכללם מעצר בית.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד א. גרטנר למשיב. 17.7.97).

בג"צ 3890/97 - זכריה שבראוי וניר גלים... בע"מ נגד מפקד איזור חבל עזה

*שיקול הרתעתי בהחלטה שלא לאפשר כניסה לישראל לתושב עזה שבנו ביצע פיגוע התאבדות (בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים - הבקשה נדחתה).

בנו של העותר נשא מטען ופוצץ עצמו באיזור נצרים. הבן נהרג ושוטר פלסטיני נפצע. הבן היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי והתכוון לפגוע בכלי רכב ישראליים. עתירת האב היא ליתן לו רשות כניסה לישראל לצרכי עבודה. בקשה זו נתמכת ע"י ניר גלים שמכירה את העותר וממליצה עליו כעובד מסור ונאמן. המשיב מתנגד למתן היתר כניסה לעבודה לעותר, והטעם המונח ביסוד עמדת המשיב הוא הרתעתי. על פי עמדת המשיב, בשלילת אפשרות היציאה לעבודה לישראל של בני משפחת מחבל-מתאבד, יש כדי להרתיע מחבלים מתאבדים
פוטנציאליים נוספים. שיקול זה הוא ענייני ובעל משקל ודין העתירה להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. עו"ד צבי ששון לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיב. 29.7.97).

ע.פ. 2676/97 - מדינת ישראל נגד אחמד אבו חוסיין

*החמרה בעונש בעבירה של פציעה ביריות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

על רקע חשדו, שאשתו מקיימת יחסי קירבה עם גיסו, ירה המשיב בגיסו, פצע אותו בבטנו ומשניסה המתלונן להימלט על נפשו ירה לעברו שני כדורים נוספים שהחטיאו את מטרתם. את האקדח נשא המשיב ללא רשיון ואת המעשה ביצע לאחר עיקוב אחרי גיסו כשזה נסע במכוניתו ביחד עם אשתו וילדיהם מבית הורי אשתו לביתם ושם המתין המשיב במארב למתלונן. מלכתחילה הואשם המשיב בעבירה של נסיון לרצח ועבירות נזק, אך בגדר הסדר טיעון הומר האישום של נסיון לרצח לאישום בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שלמשיב אין עבר פלילי, כי הוא איש בעל תכונות ומידות חיוביות ובעקבות זאת גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי, שייחס משקל לאישיותו ולעברו הנקי של המשיב, לא נתן את המשקל הראוי והמתחייב לחומרת העבירה ולצרכי ההרתעה שהענישה עליה מיועדת לקדמם. המשיב תכנן את מעשהו בקפידה, ואף לאחר שהמתלונן כבר נפגע, ירה לעברו עוד שני כדורים שבדרך נס לא פגעו בו. הסניגורית טוענת כי חשדותיו של המשיב באשתו ובגיסו גרמו לו לחרדה גדולה והוא עשה את המעשה על רקע המצוקה שאליה נקלע ושהיה בה מימד של קינטור. טענה זו אינה יכולה להתקבל. דווקא בנסיבות בהן מבוצעים פשעים חמורים בתחום המשפחה, בשל חשדות בנאמנות בן הזוג או על רקע כבוד המשפחה, מתחייבת ענישה מהותית שיש לה כוח מרתיע לא רק כלפי המעורב הישיר, שבמקרים מסוג זה הינו לרוב אזרח מתוקן מכל בחינה אחרת, אלא גם ובעיקר כלפי הרבים. העונש שהושת על המשיב רחוק מלתת ביטוי למגמה זו. רק מן הסיבה שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש יועמד המאסר בפועל על 4 שנים בלבד. יתר הוראות גזר הדין יעמדו בעינן.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' דורנר. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד גב' תרצה קינן למשיב. 15.7.97).

בש"א 3615/97 - בתיה קוצר נגד יפה פליגמן ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף כאשר ההודעה על שימוע פסה"ד נמסרה טלפונית למזכירתו של עוה"ד (ערר על החלטה שלא להאריך את המועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).

המבקשת ביקשה להגיש עתירה לדיון נוסף אך בקשתה להארכת מועד נדחתה. הערר נתקבל. הרשמת יצאה מן ההנחה כי ההודעה הטלפונית שנמסרה למזכירה ממשרד פרקליטי המערערת מהווה המצאה חוקית של ההזמנה לשימוע פסה"ד נשוא הבקשה לדיון נוסף ולא היא. הודעה טלפונית למזכירה של עורכי דין אינה נחשבת כהמצאה חוקית. אמנם נכון הדבר שלפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 ימים מיום מתן פסה"ד, אך כבר נפסק שאי הזמנתו של בעל דין לשימוע פסה"ד מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. לפיכך יש להאריך את המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף עד למועד שבו הוגשה.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' הניה בן צדוק למערערת, עו"ד גב' איילת נוי-ריינהורן למשיבות. 23.7.97).

ע.פ. 3710/97 - פלונית נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של אשה שדקרה את בעלה שהתעלל בה (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערערת בת שבט בדואי - יתומה מאב ואמא פסולת דין - נישאה ע"י אפוטרופסא בעל כורחה בהיותה בת 15. בעלה הפליג בה מכותיו וכשל כח סבלה. באחד הימים היא נטלה סכין ודקרה את בעלה. היא הועמדה לדין בגין גרימת חבלה בכוונה מחמירה, הודתה בעובדות והורשעה. ביהמ"ש גזר למערערת 9 חודשים למאסר בפועל וכן מבחן לשנתיים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל גזר הדין נתקבל.
אין להתערב בהרשעת המערערת. עם כל ההבנה למצבה, היא ביצעה עבירה חמורה, שאך כפסע היה בינה לבין נטילת חיי בעלה. ההרשעה בדין יסודה. אשר לעונש - באחד השלבים היתה המדינה נכונה לשקול הטלת דרך טיפול של מעון נעול אך מסתבר כי אין מעון נעול לנערות. בוודאי שהמערערת אינה צריכה לסבול בשל כך. הסתבר כי השלטונות ידעו על דבר הנישואין העומדים להתרחש - נישואין שאינם חוקיים בנסיבות העניין - אך הדבר לא נמנע. כן עולה כי קיימים רמזים לכך שהמערערת סבלה מהתעללויות מאביה. בהתחשב בכל אלה אין מקום להטיל על המערערת מאסר בפועל. יש להסתפק בהעמדתה במבחן לשנתיים ושהמערערת תהא נתונה במעון פתוח למשך תקופת המבחן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש. עו"ד יעקב וינרוט למערערת, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 27.7.97).

רע"א 2993/97 - חנניה עובדיה ואח' נגד ברדה עמית

*הגבלת זמן חקירה נגדית (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי הגביל חקירה נגדית של עדה מטעם המשיב והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש של הערכאה הראשונה רשאי להפסיק את חקירתו של עד. גם אם החקירה אינה חורגת מגדר "השייכות לעניין" ניתן לביהמ"ש שיקול דעת להפסיק את החקירה כשהיא עלולה להימשך זמן רב וללא סיכוי סביר שבסופו של דבר יתגלה דבר התומך בבעל הדין החוקר. החוק לתיקון סדר הדין (חקירת עדים) מורה לביהמ"ש שלא להרשות חקירה שאינה לעניין ואינה הוגנת. לפיכך, בעקרון, היה ביהמ"ש רשאי בענייננו להגביל את החקירה בזמן. ביהמ"ש היה בדעה שבידי ב"כ המבקשת היה סיפק לשאול את השאלות החשובות והמהותיות בזמן שהוקצב ו"עניינו הוא איך הוא ניצל את הזמן".
העדה הנחקרת היא עוה"ד שנתמנתה כאפוטרופוס על רכושה של התובעת שנפגעה בצורה קשה בתאונה ונשארה נכה בשיעור של %100. עדותה סבה בעיקרה סביב הוצאות וצרכים של התובעת. ב"כ הצדדים היו צריכים לבוא בדברים כדי למיין את החומר המסמכי הרב המצוי בידי האפוטרופוס ולצמצם ככל שניתן את גדר המחלוקת. בכל מקרה נפסקים פיצויי הנפגע לא על פי ההוצאות בפועל, אלא על פי הצורך בהוצאות אלה לאור מצב הנפגע וצרכיו. אין תימה שלא היה מקום לאפשר חקירה ממושכת ומייגעת על כל מסמך ומסמך (כ-400 מסמכים) המתייחסים להוצאות שלפי הטענה הוצאו עבור התובעת. על כן אין למצוא דופי בהחלטת השופט שהגביל את זמן החקירה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. בנר למבקשים, עו"ד ח. נבות למשיב. 14.7.97).

ע.פ. 3858/97 - הרצל יצחק, עו"ד נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה אך הומלץ לשופט להעביר את התיק לשופט אחר).

המערער ביקש פסילת שופט על שום שהדריך עדת משטרה שלא להשיב אם אינה
זוכרת את האירוע נשוא השאלה, על שום שהפסיק מספר פעמים חקירה נגדית שחקר המערער, על שפנה למערער ואמר לו שאם ימשיך להיכנס לדברי התובעת הוא יוציא אותו מן האולם. ביהמ"ש סירב לפסול עצמו והערעור על כך נדחה אם כי הומלץ שהתיק יועבר לשופט אחר.
ההתערבות האמורה של השופט אינה עילה לפסילתו. עם זאת, הניסוח של דחיית הפסילה הוא כה חריף, עד כי מטעם זה עצמו - ולא מטעמי הפסילה שהעלה המערער בפני השופט - מן הראוי הוא שישקל אם אין להעביר את העניין, למען מראית הצדק, לשופט אחר. בהחלטתו ציין השופט כי למערער "דמיון פורה או בורות בעניין, או ביצר לב רע" וכן כי בעמדתו של המערער אין כל תום ודבריו רחוקים מן האמת והאמונה. כן נכתב בהחלטה שיש בו במערער "סממני התוקפנות שאיפיינו את התנהגות הנאשם כלפי התובע והעדה, התפרצויותיו לתוך דבריהן וכלפיהן, והיותו נסער וצעקן". בדבריו אלה חרג השופט מהאיפוק הראוי. כך כלפי כל נאשם, כך בוודאי כלפי נאשם שהוא גם עו"ד. על השופט לרסן התבטאויותיו. אין בדברים אלה של ביהמ"ש עילה לפסילתו, אך עם זאת, ובהסכמת ב"כ המדינה, מומלץ כי התיק יועבר לשופט אחר.

(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 21.7.97).

רע"א 3128/97 - עואד עמאר ואח' נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'

*מינוי מומחה רפואי (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשת המבקשים למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי. בהתייחסו למומחה הנוירולוגי שקבע לנפגע %20 נכות, אמר ביהמ"ש כי מומחה זה "ראה חומר פסיכיאטרי ואחר... והוא התייחס לממצאים אלה בחוות דעתו, ואף ציין כי הוא מוסמך להעריך תוצאות הפגיעה הנוירולוגית...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש אינו חייב למנות כל מומחה כיד הבקשה הטובה על הצדדים לנסות "לדוג" חוות דעת רפואית בתחום זה או אחר. לביהמ"ש שיקול דעת אותו עליו להפעיל בזהירות ובהתאם לחומר שלפניו. אף שבדרך כלל ימנה ביהמ"ש מומחים כמבוקש, יעשה הוא כך, אם יש תשתית, לפחות לכאורית, לצורך במינוי כזה, ולא יעשה כן אם אין אחיזה לכך בחומר העומד לנגד עיניו לעניין המינוי. לאור העובדה שהתחום הנפשי והנוירולוגי משיקים לעיתים זה לזה, ובהתחשב בחוות דעתו ועדותו של הנוירולוג, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שסירב למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 13.7.97).

ע.פ. 7950/96 - אנדרי סלבו נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בעבירת תעבורה ומשפטו נדחה לפי בקשתו מספר פעמים. לבסוף נקבע הדיון ליום 19.3.95 וכ-10 ימים לפני כן פנה לביהמ"ש בבקשה לדחיית הדיון לאור "סיבות אישיות שלא כאן המקום לפרטן". בתגובה נדחה הדיון ליום אחד בלבד וביום הדיון לא התייצב המערער למשפטו למרות שזומן כדין. ניתן פס"ד בהיעדרו ונגזר עליו קנס של 400 ש"ח. המערער פנה לבימ"ש השלום בבקשה לביטול פסה"ד ובקשתו נדחתה. על החלטה זו ערער המערער לביהמ"ש המחוזי וציין כי לא הגיע לדיון וביקש את דחייתו בשל פטירתו של אביו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי הסבריו של המערער לעניין נסיבות היעדרותו ובקשת הדחיה מצדיקים בירור טענות המערער לגופו של עניין. הדיון הוחזר לבימ"ש השלום לאותו שופט. בפתח הדיון ביקש המערער את פסילתו של השופט באשר הוא "שפט אותו כבר בעבר". ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה וציין כי בהתחשב בהיעדרו של המערער
מן הדיון ביום 20.3.95, הרי שפעל על פי הדין משהרשיע את המערער וגזר את דינו בהיעדרו ועל כן אין מקום שיפסול עצמו. הערעור נדחה.
ביהמ"ש לא ידע את הסיבה שבגינה ביקש המערער את דחיית מועד הדיון ועל כן אין לייחס כל חשש למשוא פנים לעצם העובדה כי הבקשה לדחיית המועד נענתה בדחייה של יממה אחת. אשר למתן פס"ד בהיעדרו של המערער - משלא התייצב המערער לדין רשאי היה ביהמ"ש לדון בתיק בהיעדרו ולגזור את דינו. אין בהחזרת התיק לדיון בפני אותו שופט כל עילה לפסילת השופט ואין בכך כל חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 20.7.97).

ע.פ. 142/97 - יורי מיכאלוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התעללות בקטין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של התעללות בקטין ונדון ל-28 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במסכת של מעשי תקיפה שביצע המערער כלפי בנה הקטין של רעייתו. בזמן המעשים היה הילד כבן 7-6. נראה שהילד לא היה ממושמע, והמערער היה נוהג להענישו באמצעים פסולים, הצליף בו בחגורה, היכה אותו ובמקרה אחד ניפץ על ראשו נורה. גם האם נמצאה אשמה בהתעללות בבנה. הרי זה עוד אחד מאותם מקרים קשים ומעציבים שבהם מאבדים הורים ובוגרים את חוש הביקורת ביחס למותר ולאסור ביחסם אל קטינים הנתונים לפיקוחם. העונשים המושתים על מעשים כאלה מכוונים, בראש ובראשונה, להרתעת הרבים, והעונש שהושת על המערער בוודאי עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' דורנר. עו"ד י. לילוף למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 15.7.97).

ע.פ. 2438/97 - זליאנסקי ולדימיר נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש כאשר הרשעה בהריגה בתאונת דרכים הוחלפה בהרשעה בגרימת מוות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער החל בעקיפה שמאלה לאחר מכונית שנסעה לפניו כשלא ניתן היה להבחין בתנועה שכנגד וכשהיה קרוב מדי לרכב שנסע לפניו. לאחר שראה אופנוע המגיע מהכיוון הנגדי חזר למסלול הנסיעה בפנייה חדה מדי, ובעטיה של פנייה זו היטלטל המערער מצד לצד, נכנס למסלול נסיעתו של האופנוע וגרם למותו של רוכב האופנוע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה עקב תאונת דרכים וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 18 שנים. בערעור הוסכם בין המדינה והמערער, מחמת הספק, להסכים להמרת ההרשעה מעבירה של הריגה לגרימת מוות ברשלנות וביהמ"ש העליון נענה לכך. בעקבות זאת נתקבל הערעור על חומרת העונש.
חרף המרת סעיף האישום מדובר בנסיבות של רשלנות בנסיבות חמורות ביותר. המערער סטה שמאלה לכיוון הנגדי של נסיעתו כששדה הראיה שלפניו היה חסום וקרוב לרכב שלפניו. אמנם הוא חזר למסלול הקודם של נסיעתו, אך הנסיבות שאליהן הכניס את עצמו הביאו בסופו של דבר לקיפוח חיי אדם צעיר. המקרה מייצג דגם של התנהגות רשלנית ביותר המחייבת ענישה הולמת ואי אפשר להימנע מלהטיל עונש של מאסר בפועל חרף הנסיבות האישיות שפורטו. בגזירת הדין התחשב ביהמ"ש בכל האמור וכן בעובדה שהמערער נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 18 שנים. לפיכך יועמד עונשו של המערער על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כשעונש הפסילה בעינו יעמוד.